מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן סו
הנה ראיתי להתב"ש סי' כ"ז סעי"ק ב' שכתב בשמלה חדשה מותר לחתוך בשר מהנשחט בעודו מפרכסת וליתן לנכרי לאכול ואין בו משום לפני עור כו' ואע"ג דנכרי מצוה על אבמה"ח וכיון דנכרי לאו בשחיט' תליא מילתא כו' מ"מ ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וכו' אפילו נמצאת טריפ' מ"מ כיון דאהני הך שחיט'. אהני נמי לעכו"ם להוציא' מידי אבמה"ח וכתב בתבו"ש שדבר זה מוכח מלשון הרשב"א שהביא הש"ך והפר"ח וכונתו מדכתב הרשב"א דכשנתנבל' בשחיט' פשיטא כיון שאסור לישראל משום אבמה"ח גם לעכו"ם אסור מוכח מזה דאי לא נתנבל' בשחיט' רק הבהמ' היא טריפ' דאע"ג דאסור' באכיל' משום טריפ' מ"מ כיון דהוי שחיט' מעליותא וליכא איסור אבמה"ח לישראל גם לנכרי ליכא איסור אבמה"ח. וכתב עוד שכ"כ דודי הרב בעל תורת חיים להדיא וכן מעשים בכל יום שמוכרין בני מעיים לא"י. וכן כתב בספר פרמ"ג בסי' הנ"ל וכן ראיתי בתשובת רע"א סימן קס"ה שהביא דבר זה דבטריפ' שייך לומר מי איכא מידי דשרי לישראל ואסור לנכרי בשם הספר תב"ש ממשמעות הרשב"א. ובמחכ"ת של הני רבוותא אנכי תמה אקרא הלא דבר זה איתא בהדיא בתוס' חולין דף ק"ב ע"א ד"ה אלא שכתבו דזהו משנה מפורשת בטהרות פרק א' משנה א' גבי עוף טהור השחיט' מטהרת טרפה מטומא' שמטהר' נמי לב"נ מידי איסור אבמה"ח מיגו דמכשר' לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. וכן כתב רש"י ז"ל שם לפרש דהא דקתני סיפא גבי עוף טמא דאין שחיטת' מטהרת' היינו לאכיל' לב"נ א"כ לפ"ז רישא דקתני דעוף טהור שחיטת' מטהרת' טריפת' היינו נמי בין לטומא' ובין לאכיל' לבן נח דאי לאו הכי למה לא קתני ברישא דאין שחיטת' מטהרת' לבן נח כמו דקתני בסיפא וכמו שהוכיחו מזה בתוס' ע"ש. ותמיה רבתי על כל הגאונים הנ"ל שהוצרכו להוכיח ממשמעות הרשב"א ולא זכרו מה שמפורש בתוס' הנ"ל ואין לדחות ולפרש כונת התוס' מה שכתבו ולא קתני דאין שחיטה מטהרתו דאין כונתם על טרפה אלא אכשרה וע"ז כתבו דשחיט' מכשרה לבן נח אבל טרפה אין שחיטת' מכשרה לבן נח לאכיל' אלא רק מטומא' דאם כה נימא אכתי קשה אמתניתין אמאי לא קתני בטהור' דאין שחיטת טרפה מטהרת' לאכיל' לבן נח כמו דאשמועינן בטמא'. אלא ע"כ כונת התוס' דגם בטריפ' השחיט' מכשרה לבן נח מטעם מיגו דלישראל שרי וצ"ע:
והנה התוס' שם הקשו תו. הא ממתניתין הנ"ל דטהרות תקשה אדרב אחא ב"י דאמר אין מזמנין נכרים על בני מעיים וכתבו מיהו בלא"ה אמר לעיל תניא דלא כרב אחא ב"י וקושית המשנה אינה פשוטה כל כך:
עכ"ל אבל לא ביארו מאי יש לישב ולומר ועלה על דעתי די"ל לחלק בין עוף לבהמ' ורב אחא הא קאמר התם אליבא דר"ל. ור"ל הא סבר בנזיר דף כ"ט דאין שחיטה לעוף מה"ת וא"כ לדידי' לשיטתו גם בישראל לאו בשחיט' תליא מלתא דגם בלא שחיט' שרי ומ"מ אמרינן דשחיט' מתיר בעודה מפרכסת משום דהוי שחיט' שמוציא' מידי טומא' א"כ מודי רב אחא דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ומהא דאיתא התם אמר רב פפא הוה יתיבנא קמיה דרב אב"י ובעי דאימא ליה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולא אמרי ליה. דאמינא הא טעמא קאמר שמעינן דעיקר הא דלא אמרינן לרב אחא מי איכא מידי הוא משום הטעם דבישראל בשחיט' תליא מלתא א"כ בעוף למ"ד אין שחיט' לעוף מה"ת דליכא טעמא דבשחיט' תליא מלתא ואע"ג דגם לדידי' בעינן דוקא נחירת סימנים כמ"ש רש"י דף כ"ז וכ"ח ותוס' חולין דף כ' מ"מ יש לחלק דדוקא אי בעינן שחיטה אבל היכי דסגי בנחירה אפילו אי נחרה נכרי ג"כ מהני כמו שכתב הרא"ש ביומא סי' י"ד א"כ כיון דנחירת נכרי מותר לישראל קשה לומר דלישראל יהא שרי ולדידי' עצמו אסור וביותר ביאור די"ל דראב"י סובר כמו שתמהו בתוס' שם ד"ה אחד דהא דאמרינן בסנהדרין שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהו והכא כמי לאו בני שחיט' נינהו. והיינו דשחיטת נכרי אסור לישראל א"כ לפי מה שכתב הרא"ש דנחירת נכרי מותר לישראל מוד' ראב"י דאמרינן מי איכא מידי ורב אחא ב"י לא קאמר אלא בבהמ' אבל לא בעוף:
אמנם נרא' לפענ"ד דיש להביא ראיה דכל שאסור לישראל משום איסור טריפ' שפיר נאסר לב"נ מחמת איסור אבמה"ח ולא אמרינן בכה"ג מי איכא מידי וכו' דאע"ג דגבי ישראל ליכא איסור אבמה"ח מ"מ עכ"פ אסור משום איסור טריפ' שהרי הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מלכים פסק דב"נ מצוה על אבמה"ח ועל בשר מן החי ותמה הכ"מ ע"ז דהא בש"ס חולין דף ק"ב פליגי ר"י ור"ל דר"י סבר דלא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמה"ח ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ור"ש בן לקיש סבר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמה"ח ובשר מן החי. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן הטריפ' א"כ כיון דקי"ל כר' יוחנן דבשר מן החי אסור מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו ולא משום הלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר צריך להיות דבן נח אינו מצוה רק על אבמה"ח ולא על בשר מן החי שהרי קרא דבשר בשדה טרפה וכו' בישראל נאמר ולא בב"נ ותירץ הלח"מ דר' יוחנן לא קאמר רק בישראל דאזהרתו היא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר א"כ לשון אכיל' קאי על הנפש ולא על הבשר ומשו"ה ס"ל דאין בכלל זה רק אבמה"ח ולא בשר מן החי. אבל ב"כ דאזהר' דידי' היא מקרא דכתיב ובשר בנפשו דמו לא תאכלו ובקרא זה קאי איסור אכילה על הבשר ומשו"ה נאסר גם בבשר מה"ח אפילו לר"י ע"ש א"כ לפ"ז נמצא דלישראל בשר מן החי נאסר משום לאו דטרפ' ולב"נ נאסר כמו אבמה"ח אלמא דלא אמרינן בכה"ג מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דעכ"פ גם לישראל אסור כמו טרפה א"כ הכא נמי יש לומר בטרפ' ממש שנשחט' שתהא מפרכסת אסור לב"נ כמו בשר מן החי דאסור לישראל מדין טרפה נאסר גם לב"נ באיסור דאבמה"ח ולא אמרינן כיון דלישראל ליכא איסור דאבמה"ח גם בנכרי ליכא דמי איכא מידי וכו'. אלא כיון דעכ"פ דאסור לישראל משום טריפה אסור שפיר לב"נ מטעם אבמה"ח. כיון דאיסור בשר מן החי ואיסור טרפה בלאו אחד נאמרו מסתמא דין אחד להם: ובזה עלה על רעיוני דיש לישב שיטת הרמב"ם ז"ל דתסק שם בה' מלכים דאבמה"ח מפרכסת אסור לב"נ אע"ג דלישראל שרי. ותמהו עליו דהא מסיק בש"ס חולין תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה יחתוך כזית בשר מבית השחיט' וממתין לה עד שתצא נפשה אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בה ולפי הנ"ל י"ל דהרמב"ם לשיטתו דפסק כר' יוחנן דבשר מן החי גבי ישראל אינו אסור רק משום איסור טריפ' לבד. א"כ כשכבר נשחט' הבהמ' והיא מפרכסת ליכא גבה איסור טריפה דאף אם נטרפ' הבהמ' אחר שחיטת' כשהיא מפרכסת באיזה טריפות מן הטריפות שמנו חכמים אינו חייב עלה משום טריפה. ובזה אין לומר ששחיטת' מטהרת' דאין השחיט' מטהרה לאיסור טריפ' לאכיל' היכי שנטרפ' מקודם א"כ חזינן דכיון שנשחטו שני סימנין שוב אין מקבלת הבהמ' דין טריפ'. א"כ כמו כן צריך להיות לר' יוחנן דגם כשנחתך אחר שחיט' בשר מן החי דשרי לישראל משום דשוב לא שייך דין טריפה גם לב"נ צריך להיות מותר דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ובזה אין לומר דשאני ישראל דבשחיט' תליא מילתא דשחיט' אינה מתרת בעלמא לאיסור טריפה וכנ"ל אלא הטעם דכשהיא מפרכסת אינה מקבלת הבהמ' איסור טריפה. וכיון דליכא בזה הטעם דבשחיט' תליא מילתא שוב אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי. דאינה אסור מצד טרפה ולעכו"ם אסור מטעם בשר מה"ח. אבל באבמה"ח דגבי ישראל מותר מטעם דשחיט' מתרת לאיסור אבמה"ח לא שייך לומר מי איכא מידי ולהכי אין ראיה מהברייתא דקתני חותך כזית בשר מבית השחיט' די"ל דדוקא כזית בשר שרי לנכרי אבל אבר שלם אסור לב"נ והא דקאמר הש"ס תניא דלא כרב אחא בר יעקב היינו משום דרב אחא קאמר אליבא דר"ל ואליבא דר"ל ליכא למימר הכי דהא איהו סבר דגם בשר מה"ח אסור מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר. אבל הרמב"ם דפסק כר' יוחנן שפיר י"ל כנ"ל לחלק בין בשר לאבר: ולפ"ז צריך לפרש הא דכתב הרמב"ם שם בפ"ט מה' מלכים ה' י"ג ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי הוי פירושו בשר הפורש עם האבר יחד דהמעיין בהרמב"ם בפ' ה' מה' מאכלות אסורות יראה דדעתו דבשר הנפרש מאבה"ח יש גם להבשר דין אבר לישראל ורק בשר הנפרש מן הבהמ' לבדו בלי אבר אין לו דין אבר לישראל רק דין טרפה והברייתא דקתני חותך כזית בשר. דוקא נקנו בשר לבדו בלי אבר והרמב"ם מיירי בבשר שנפרש עם אבר וזה אסור לב"נ ודו"ק:
והנה כבר נודע מה שהביא הכרו"פ קושית הגאון מהר"ש על הרמב"ם ז"ל מפסחים דף כ"ב דפריך הש"ס התם אדר' אבהו אמר ר' יוחנן דלא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא תאכל הנפש עם הבשר ותנן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה לב"נ ת"ל לפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי. ולדעת הרמב"ם ז"ל יש לומר דמיירי באבמה"ח של מפרכסת דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר. וכבר נלאו האחרונים ז"ל לישב קושיא זו. ולפי עניות דעתי יש לישב בפשיטות דהנה כל עיקר טעמא של הרמב"ם ז"ל הוא דפסק כרב אחא ב"י דבישראל בשחיט' תליא מילתא ובנכרי במיתה תליא ומשו"ה לא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. והנה פירוש דבר זה כך הוא דלישראל אין לו שום היתר לאכיל' רק ע"י שחיטה דבמית' לא הותר לאכיל'. אבל נכרי א"צ להיתר שחיטה כי גם במיתה הותרה לו א"כ כל זה הוא לפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה אבל להס"ד דאבמ"ה אסור בהנא' ואיסור הנאה של הבהמ' יש לו היתר ע"י מיתה דכשתמות הבהמ' ונעשה נבילה בודאי מותרת בהנא' דהא נבילה מפורש בקרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי. וכיון דאבמה"ח יש לאיסור:
הנאה היתר ע"י מיתה שוב דמי לנכרי דבמית' תליא מלתא לגבי איסור הנאה. וכיון דמ"מ לישראל מפרכסת מותרת בלא האי סברא דבשחיט' תליא מילתא שוב מותר ג"כ לנכרי מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור א"כ לפי הס"ד דאבמה"ח אסור בהנאה מפרכסת מותר לב"נ כמו לישראל ושפיר פריך הש"ס ודו"ק כי זה נכון לפענ"ד:
וביתר ביאור דבשלמא לפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה ולא אסרה התורה אלא אכילה אבל בהנאה שרי להכי אע"ג דהמיתה מתרת איסור אבמה"ח רק נאסר משום איסור נבילה דאיסור אבמה"ח כבר אזדא ליה מ"מ לא שמיתת' מתירת' דעכ"פ ליתא בבהמ' צד היתר אכיל' כלל משא"פ להס"ד דאבמה"ח אסור בהנא' וא"כ עיקר קרא דלא תאכלו הוי פירושו איסור הנא' ומה שנאסר' באכיל' משום דאפיל' בכלל הנאה ועל ידי מיתת' התירה התור' בפירוש איסור אבמה"ח שהי' עלי' דהלא מקרא מפורש לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. וממילא הותר כל הלאו של אבמה"ח לגמרי רק נאסרה משום נבילה דלא שייך כלל גבי נכרי ומעתה גבי ישראל נמי מיתה מתרת האיסור הנאה שבו שוב אמרינן מי איכא מידי וכו'. והי' מותר לזמן נכרי על בני מעים:
ועוד לפי מ"ש לעיל בסי' מ"ה לפרש הא דאמרינן דבישראל בשחיטה תליא מילתא ובנכרי במיתה תליא הכונה דלישראל על כרחך מותר מפרכסת דאי אפשר להמתין עד שתצא נפשה דא"כ המיתה תהי' גומרת ההיתר לאכילה וזה אי אפשר דבעינן שתהי' השחיטה מתרת ולא המיתה משא"כ נכרי דמיתה מתרת שפיר יש להמתין עד שתצא נפשה ע"ש א"כ כ"ז לפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה אבל להס"ד דאסור בהנאה ובזה ודאי המיתה מתרת שמפורש בהדי' לגר אשר בשעריך תתננה ומ"מ השחיטה מתרת לישראל בהנאה ולא הצריכה התורה להמתין עד שתצא נפשה שוב י"ל מי איכא מידי דלישראל שרי בלי יציאת נפשה ולנכרי אסור אבמה"ח בהנא':
עוד נרא' לפענ"ד שיש לישב קושית הכרו"פ על דרך אחר ובהקדם כי קשה לי ג"כ בהא דאמר ראב"י ש"מ מר"ל מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין נכרים על בני מעיים. הא מר"ל אינו מוכח כלל דבר זה. אלא שמעינן דלאחר שחיטת הושט הוו הבני מעים כמאן דמנחי בדיקולא. אבל מ"מ יוכל לסבור דמזמנין נכרי על בני מעים מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר וצ"ל דזה מוסיף ראב"י מדעתי' דנפשי' לפי מה דס"ל לדידי' דלא אמרינן הך טעמא דמי איכא מידי כו' הדין הוא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים:
אבל ל"נ דיש לומר דממקום אחר שמעינן לר"ל ג"כ דלא אמרינן הך סברא דמי איכא מידי דהנה לקונן בדף ק"ג פליגי ר' יוחנן ור"ל אם אכל אבמה"ח מן הטרפ' דר"י מחייב שתים ור"ל סבר דאינו חייב אלא אחת ומפרש אביי התם דמיירי בנטרפ' עם יציאת רובה ור"י סבר דבהמה בחייה לאברים עומדת ובהדי הדדי קאתי ור"ל סבר לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפ'. ובתוס' ד"ה מר סבר הקשו אהא דר' יוחנן דמשמע דאי לאו לאברים עומדת ואיסור טרפה קדים לא אתי איסור אבר וחייל עלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא דאסור לב"נ ותימא דבפ' בתרא דיומא קאמר ר' יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים מוכח דר"י אית ליה כולל וכ"ש דאית ליה מוסיף וי"ל דאע"ג שפירש מתניתין דהתם בכולל לדידי' לאסבירא ליה הכי:
ונ"ל בישוב קושית התוס' די"ל דבעלמא אית לי' לר' יוחנן כולל וכ"ש מוסיף אלא ס"ל דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרים אסור כמו דסבר רב פפא והתוס' שם בדף ל"ג ד"ה אחד הקשו מהא דאמרינן בפ' גיד הנשה ק"ב דפליגי אם אבמה"ח נוהג בטמא מחלוקת בישראל אבל ב"נ דברי הכל מוזהרין וכתבו דכיון דלישראל אסור משום טמא לא אמרינן מי איכא מידי ע"ש. ומעתה שפיר י"ל דהא דאמר ר' יהודה דאיסור גיד חל על איסור טומא' שכן איסורו נוהג לב"נ ורבנן השיבו דלא נאסר אלא לבני יעקב דמוכח דד"ה ס"ל דמה דנאסר לבני נח חשיב איסור מוסיף. וכן פריך הש"ס בדף ק"ב ע"א ליתי איסור אבר ויחול על איסור טומא' שכן איסורו נוהג בב"נ ע"ש זהו דוקא אאיסור טומא' דאפילו אי הוה אמרינן דלא חל ולישראל ליכא איסור גיד או איסור אבר מ"מ על ב"נ דליכא למימר בכה"ג מי איכא מידי כיון דגם לישראל איכא איסור טומא' וכמ"ש התוס' אבל בענין דפליגי ר"י ור"ל לא מצי איסור אבר לחול על איסור טרפה מטעם דאיכא כאן איסור מוסיף שכן איסורי נוהג לב"נ דהא כתב הש"ך והתב"ש ביו"ד סי' כ"ז בשם הרשב"א ז"ל דמותר למכור הבני מעיים של טרפה לב"נ מטעם דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אע"ג דלישראל אסור משום טרפה. דדוקא גבי טמא אי אסור לישראל משום טומא' לא אמרינן מי איכא מידי אבל אי אסור משום טרפה אמרינן כיון דלישראל ליכא איסור אבמה"ח מותר למכור גם לב"נ. ולפ"ז ה"ה אי נימא דלא מצי איסור אבר לחול על איסור טרפה שוב יש לנו לומר דגם אצל ב"נ ליכא איסור אבמה"ח מטעם מי איכא מידי אע"ג דלישראל אסור משום טרפה. ומשו"ה כעין זה לא חשיב מוסיף כמו שכתבו האחרונים דענין כולל או מוסיף בעינן שלא יהא תלוי זה בזה אלא שבדבר הכולל או המוסיף יהא חל בכל גוונא כמו ביבמות ל"ד גבי זר ששימש בשבת דאמרינן דמעיקרא הי' אסור בעבוד' משום זרות אתיא ליה שבת אסור במלאכ' דאפילו אם לא יחול איסור שבת אעבוד' מ"מ חל על המלאכ' וכן גבי נשא חי ואח"כ נשא מת דניתוסף איסור אשאר אחוו' אפילו אם נימא דאינו חל איסור אחד על חבירו מ"מ חל אאידך כעין זה. חשיב כולל או מוסיף. אבל כאן אי נימא דאינו חל על ישראל איסור אמה"ח ממילא לא יחול ג"כ אב"נ דאמרינן מי איכא מידי. זה לא חשיב מוסיף דאיך נימא מיגו בדבר שמתלי תלי וקאי אי חל או לא חל. וכיון שהוכחנו דר' יוחנן ס"ל דלא כראב"י אלא כרב פפא מיושב סוגיא דפסחים הנ"ל דאף דהרמב"ם ז"ל פסק כראב"י דמפרכסת אסורי לב"נ מ"מ הסוגיא בפסחים פריך אר' אבהו אמר ר' יוחנן דכ"מ שנאמר לא תאכל ואר"י לשיטתו שפיר פריך הש"ס דלדידי' לא מצינו לאוקמיה במפרכסת דלדידי' שרי לנכרי וליכא איסור אבמה"ח. וכנ"ל:
ועפ"י הנ"ל מוכח דר"ל סבירא ליה דלא אמרינן מי איכא מידי וכו' להכשיר מפרכסת לב"נ דכיון דס"ל דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ולא מצי לחול על איסור טרפה ואי יסבור דאמרינן מי איכא מידי וכו' צריך להיות דבטרפ' ליכא גבי נכרי איסור אבמה"ח ואיך יפרנס מתניתין בפ"ק דטהרות משנה א' גבי עוף טהור דפליגי ר"א ור"י אי שחיטת' מטהר' את טרפתה והש"ס בחולין ק"ב שם מפרש גבי עוף טמא שאינה מטהרת' דפירוש' הוה לב"נ וכן צ"ל גבי עוף טהור כמו שכתבו התוס' שם תיפוק ליה דבטרפ' אינו חל כלל איסור אבמה"ח לב"נ משום דלא חל אצל ישראל אליבא דר"ל אלא עכצ"ל דר"ל לא מצי סבר הטעם דמי איכא מידי אלא אע"פ דלישראל לא חל אמה"ח מ"מ אסור לב"נ משום איסור אבמה"ח ולהכי שפיר קאמר ראב"י ש"מ מדר"ל דאין מזמנין כותי על בני מעיים:
עוד הקשה הכרו"פ הא קי"ל בחולין דף ק"ב דאבמה"ח אינו נוהג בטמא' ודלמא מיירי הך מתניתין באבמה"ח של טמאה. ונ"ל דג"כ יש לומר דכל עיקר הטעם דקי"ל דאינו נוהג בטמא' הוא משום דדרשינן לא תאכל הנפש עם הבשר. כל שבשרו מותר אתה מצוה על אבריו:
יצא טמאה שאין בשרו מותר. כדאיתא התם א"כ י"ל דכל זה הוא רק לפי האמת דלא תאכל היינו רק אכילה ולא איסור הנאה במשמע אבל להס"ד דפריך דנימא דאסור נמי בהנא' א"כ שפיר י"ל דגם טמאה חשוב בשרו מותר דעכ"פ מצד איסור טמאה הוא מותרת בהנא' ובא הכתוב לאסור משום אבמה"ח אף בהנא'. דוגמא לזה מצינו בחולין דף קט"ו ע"א גבי כלאי הכרם ובכורות דף ו' ע"ב פריך הש"ס חלב מנ"ל דשרי ורצה הגמרא לומר מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודא שרי ודחי ואימא חלב לחודא אסור באכיל' ומותר בהנא' בשר וחלב בהנא' נמי אסור ע"ש. וא"כ לפ"ז להס"ד צריך להיות דאיסור אבמה"ח נוהג בטמא' א"כ שפיר ניחא. אמנם אי קשיא הא קשיא לי לפי מה שהבאתי למעל' מ"ש הל"מ בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דבשר מן החי אסור לב"נ כמו אבמה"ח ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דבשר מן החי הוא מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו ולא משום אבמה"ח מ"מ לב"נ דאזהר' דידי' הוא מקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וקאי האכיל' על הבשר גם בשר הוא בכלל אבמה"ח א"כ יש להקשות דלמא מיירי מתניתין דלא יושיט בבשר מן החי דלב"נ הוי איסור אבמ"ה ולישראל מותר בהנאה דהא גבי דידי' ליכא איסור רק טרפה וטרפ' מותר בהנא' וזהו קושיא אלימתא לפענ"ד. וצריך לדחוק ולומר דלשון אבמה"ח משמע אבר ממש ולא בשר לבדו וצ"ע:
אך מ"מ נרא' לי דמצד אחר מוכח דהך סוגיא דפסחים הוא דלא כרב אחא ב"י. דהנה בעת למודי עמדתי למה מייתי הש"ס הפסוק דלא תאכל הנפש עם הבשר דכתיב גבי ישראל ולמה לא מייתי הפסוק דכתיב בפ' נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דהוי אזהרה לב"נ ובאמת משמע התם דהש"ס לא פריך לר' אבהו רק דאבמה"ח צריך להיות אסור בהנאה לישראל דוקא אבל ב"נ לא קשיא דליתסר גביה אבמה"ח נמי בהנא'. ולכאור' אמאי לא פריך דליתסר נמי ב"נ בהנא' אך. י"ל לפמ"ש הלחם משנה הנ"ל דעיקר קרא אך בשר בנפשו וכו' קאי לשון אכילה אבשר מן החי. ובשר מן החי פשיטא דב"נ מותר בהנא' דהא גבי ישראל האזהרה אבשר מן החי לר' יוחנן הוא מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו דכתיב גביה בהדיא לכלב תשליכון אותו אלמא מותר בהנא' א"כ פשיטא דב"נ נמי מותר בהנא' דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וע"כ פירוש' דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו היינו רק איסור אכילה דוקא ולא איסור הנאה. וממילא גם אבמה"ח לנכרי לא מצינו דאסור בהנא' וכה"ג כתבו התוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה בבהמה. ולכן פריך הש"ס דאבמנה"ח לישראל דוקא והא אסור בהנא' א"כ מוכח מהך סוגיא דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור:
אך לפי מה שכתבתי למעלה דגם רב אחא ב"י סבירא ליה דאמרינן הך סברא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור היכי דליכא טעם לחלק דלישראל בשחיטה תליא מלתא א"כ גם לדידי' ניחא שוב נתתי עיני בתשובת מהר"י סג"ל אשר נרשם בהגהות הש"ס של הגאון חת"ס שכתב דהש"ס פריך רק מישראל דר' אבהו יליף מנביל' דאישראל קאי ולא אב"נ דאי לגוי נמי פריך מנ"ל למישרי לגוי הא אפי' לשינויא דהש"ס דיליף מהיקשא דלכם הא זה לא נאמר בגוי וא"כ נימא דאיכא ביניהו אבמה"ח לגוי וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכיל' חשיב שפיר אסור לישראל ע"ש אבל לפי האמור ניחא. והנה התבוננתי וראיתי דלדעת הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אע"פ שמותר לישראל מ"מ אסור לב"נ יש ליישב סוגיא דחולין דף ק"ב ע"א דפליגי התם ר"י ור"ל באכל אבמה"ח מן הטרפה דר"י מחייב שתים ור"ל סבר דאינו חייב אלא אחת ומפרש אביי דפליגי בנטרפה עם יציאת רובה ור"י סבר בהמה בחיה לאברים עומדת ואיסור טרפה ואיסור אבר בהדי הדדי קא אתי ור"ל סבר בהמה בחיה לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור דאבמ"ה וחייל אאיסור טרפה ע"ש והקשו בתוס' ד"ה מר סבר אמאי לא חשיב אבמה"ח איסור מוסיף לגבי טרפה שכן איסורו נוהג בב"נ כמו דסבר ר' יהודה דגיד הנשה הוי מוסיף שכן איסורו נוהג בב"נ ואפילו רבנן לא פליגי עליו אלא משום דלא נאסר אלא לבני יעקב לפ"ז באבמה"ח דלכו"ע נאסר לב"נ צריך להיות חשוב מוסיף ודחקו לתרץ דלית ליה ג"כ איסור מוסיף ע"ש:
והנה אנכי בעת למודי עמדתי עוד בהבנת דברי הגמרא הלזו דר"ל סבר דלאו לאברים עומדת ומשו"ה לא חל איסור אבמה"ח איך סבר דאיסור טרפה חל מחיים דאם הבהמה אינה עומדת לחתוך בחיה ממנה למה יהא חל איסור טרפה בחי' ונראה לי ברור דביאור הדבר כך הוא דאיסור טרפה כיון שסוף בהמה לשחיט' עכ"פ עומדת הבהמה שתחול עליה איסור טרפה לאחר השחיט' שתהא אסורה לאכול מחמת איסור טרפה וכיון שהיא עומדת לכך חל עליה האיסור ג"כ בחייה אבל איסור אבמ"ה שאינה עומדת כלל הבהמ' שתחול עליה איסור הלזו דבחייה אין דרך לחתוך ממנה אבר עד שתשחט ולאחר שחיטה שאז בודאי דרך לחתוך ממנה אבר לאכיל' בעודה מפרכסת כדאיתא בהדיא בחולין דף ל"ג הנ"ל דטוב לבריאת הגוף (וכן מדוקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב לאו לאברים עומדת עד שתשחט) מ"מ הלא אחר השחיטה כשהוא מפרכסת ליכא איסור אבמה"ח לישראל ולהכי אינה עומדת כלל לעולם שתבוא על הבהמ' איסור אבמ"ה ומחמת שאינה עומדת לכך ע"כ כשחתך האבר אמרינן דלא מצי לחול על איסור טריפ' דקדים לה משום שהיתה עומדת לכך בחייה שתאסר מחמת איסור טרפה ולפי המבואר זה אינו אלא בישראל אבל בב"נ לדעת הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אסור לב"נ וא"כ שוב עומדת הבהמ' שתחול עלה איסור אבר אחר השחיט' לגבי ב"נ מודה ר"ל דלגבי ב"נ אמרינן לאברים עומדת וחל לגבי דידי' בחיי הבהמ' כמו איסור טרפה לישראל ובזה ניחא קושית התוס' אמאי לא חשיב אבמה"ח איסור מוסיף שכן איסורו נוהג בב"נ דהא לב"נ כבר חל איסור אבמ"ה עוד קודם שחתך האבר ובשעה שחתך האבר ובא איסור אבר לחול לגבי ישראל אינו מוסיף על הנכרי כלל כי על הנכרי כבר חל מקודם שחתך וכנ"ל:
וארוחנא בדברינו להסיר קושית המהרש"א מה שנתקשה בדברי התוס' ד"ה ומר סבר לאו לאברים עומדת וז"ל וא"ת כמאן סבירא לי' אי כר"א דאמר לעיל כל שאתה מצווה על דמו אתה מצוה על אבריו א"כ נחייב נמי הכח טרפה משום אבמה"ח ואי כרבנן דאמרי כל שבשרו מותר וכו' א"כ ל"ל טעמא דלאו לאברים עומדת וא"ל דדרשינן כל מין שבשרו מותר והקשה המהרש"א לפ"ז ל"ל טעמא לרבנן דאבמה"ח אינו נוהג בטמא' מחמת הך דרשא דכל שבשרו מותר תיפוק לי' דלא מצי איסור אבר לחול על איסור טומא' ותירץ דבהא ודאי לא סבירא ליה כרבנן ותירוצו אינו מובן כלל אבל לפי האמור נכונים דברי התוס' דדוקא בטהורה לישראל סבר דלאו לאברים עומדת משום דהשחיט' מתרת בעודה מפרכסת שאז היא עומדת לחתוך לאברים אבל בבהמ' טמאה דהשחיט' אינה מתרת כלל לאיסור אבר כשהוא מפרכסת ואז בודאי עומדת לאברים א"כ עכ"פ עתידה שתחול עלי' איסור אבר גם ר"ל מודה דאמרינן בהמה טמא' בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר ואיסור טומא' בהדי הדדי קאתי:
ואל תשיביני ממה שכתבו התוס' לעיל ק"ב ד"ה כר אליבא דר"י דאיסור טומא' קדים לאיסור אבן' משום דאיסור טומא' חל בעוד שלא נתקשרו אבריו בגידין דזה אינו דלפענ"ד נראה ברור דהתוס' לא כתבו הכי אלא לר' יוחנן דסבר דלא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר אן:
החי ובשר מן החי הוא מקרא דטרפה ולהכי כל זמן שלא נתקשרו אבריו בגידין עדיין לא הוי בכלל איסור אבר דאבר לא מקרי בלי גידין ועצמות אבל לר"ל דגם בשר מן החי הוא מפסוק דלא תאכל הנפש עם הבשר גם קודם שנתקשרו אבריו בגידין עכ"פ הוי בשר מן החי וג"כ הוא מאזהרה דלא תאכל הנפש וכו' ודא ודא חדא היא ובלאו אחד נאמרו וחל איסור זה יחד עם איסור טומא' גם קודם שנתקשרו אבריו בגידין ודו"ק:
והנה יש לפי דעתי לחקור איך הדין במליקה כ"ז שהיא מפרכסת אם יש עליה איסור אבמה"ח לישראל וכן לב"נ לפי מה דאמרינן בחולין דף כ"א דחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר דלא הוי בכה"ג נביל' מחיים א"כ כ"ז שהיא מפרכסת עדיין ליכא עלה תורת נביל' א"כ יש לעיין אם יש עליה איסור אבמה"ח או לא מי נימא כיון דקי"ל ביבמות דף ל"ג ע"ב דזר שאכל מליקה חייב שתים משום זרות ומשום נביל' א"כ חשיב כמו שנתנבל' בשחיטה שכתב הש"ך בסי' כ"ז שם דגם לישראל איכא איסור אבמה"ח כ"ז שמפרכסת וה"ה במליקה דחשוב נביל' לזר או דילמא נימא כיון דעכ"פ מהני המליק' שתטהר מידי טומאת נבילות מהני ג"כ שתחשב כשחיט' להוציאה מידי איסור אבמה"ח בזמן שמפרכסת בין לישראל ובין לב"נ דמליק' כיון דדמי לשחיט' לדבר אחד דהיינו לטהרה מטומאת נבילות סגי להכשירה מידי איסור אבמה"ח: ולכאורה עלה על לבי דיש לומר ג"כ דלישראל איכא איסור אבמה"ח כיון דלדידי' איכא איסור נביל' אבל מ"מ לב"נ ליכא איסור אבמה"ח משום דנימא מי איכא מידי דלכהנים שרי ולעכו"ם אסור:
אח"כ נתישבתי דז"א חדא כיון דעכ"פ דלישראלים זרים אסור שוב אפשר דלא אמרינן בכה"ג האי סברא דמי איכא מידי וכו' ועוד יש לומר כיון דלכהנים איכא מצוה לאכול ל"ש מי איכא מידי דוגמא לזה כתבו התוס' שם בחולין דף ל"ב אהא דעכו"ם ששבת חייב מיתה דל"ש מי איכא כיון דלישראל מצוה לשבות את השבת ונראה לפענ"ד דיש ללמוד דבר זה מדברי התוס' בפ' גיד הנשה שהבאתי למעלה שדקדקו בלשונם להאריך קצת וכתבו וז"ל דקתני רישא ושחיטתה מטהרתה טרפה מטומא' ולא קתני דאין שחיטתה מטהרתה כדקתני סיפא. ולכאורה הי' להם לומר בפשיטות דמדסיפא דקתני גבי עוף טמא דאין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ א"כ רישא גבי טהורה דקתני שחיטתה מטהרתה היינו בין לטומא' ובין לאבעה"ח לב"נ חזינן דלא ניחא להו בכך אלא רישא דמתניתין דקתני שחיטתה ומליקתה מטהרי' טרפתה הוי פירושא לטומא' אך ממה דלא קתני דאין שחיטתה מטהרתה הוכיחו דבר זה דשחיט' מטהר נמי לב"נ ולפי האמור שפיר ניחא דכיון דקתני ברישא שחיטתה ומליקתה מטהרה טריפתה א"כ על כרחך לא הוי פירושא לב"נ אלא רק לטומא' דסברי התוס' דמליקה אינה מטהרה לב"נ מידי אבמה"ח ע"כ דקדק להוסיף להוכיח מדלא קתני ברישא גבי שחיטה דאינה מטהרה כמו בסיפא ודו"ק: שוב התבוננתי דהא דאמרינן במליקה דחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה היינו קודם שחיטת הסימן אינו חותך רוב בשר אבל לאחר שחיטת סימן אחד בחטאת צריך לחתוך רוב בשר כדאיתא בברייתא ורוב בשר עמו ובעולה הא צריך לשחוט שנים או רוב שנים כדאיתא בברייתא דחולין דף כ"א א"כ ל"ש כלל להסתפק במליק' אי מהני כשהוא מפרכסת לענין אבמה"ח לב"נ או לזרים דכיון דעכ"פ נחתך שדרה ומפרקת עם רוב בשר לכו"ע חשיב מתה ממש ול"ח אבר מן החי כלל ועיין רש"י חולין דף כ' ע"א ד"ה ותיקשי לך עולת העוף שכ' דהא ודאי עוף בסי' אחד היא מתה ועיין במהרש"א שכ' דכונתו דוקא עם רוב בשר:
והנה שמעתי קושיא אחת בשם ספר ברית אברהם בהא' דאיתא במנחות דף מ"ה ע"א נביל' וטריפ' מן הבהמ' ומן העוף לא יאכלו הכהנים. כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראלים יאכלו ומשני כהנים אצטריכא לי' סד"א כיון דאשתרי מליק' לגבייהו אשתרי נמי נבילה לגבייהו ע"ש וקשה האיך הוה אמינא דכהנים מותרין בנבילה דא"כ גם בדידהו לא בשחיט' תליא מלתא אלא במיתה תליא מלתא כמו נכרי והאיך רשאין לאכול בני מעיים של בהמה או עוף שחוטה הא הוי לגבייהו אבמה"ח כמו אצל נכרי לרב אחא ב"י ואין לומר דהוי ס"ד דבאמת אסורין בבני מעיים דזה אי אפשר כלל דהא הקיבה דהוי בכלל בני מעיים והוי ממתנות כהונה דשייך לכהנים ולאכיל' דוקא דהא אמרינן לך ולא לכלביך והנה באמת יש לומר כיון דעכ"פ מהני שחיט' לטהרה מטומאת נבילות שוב אמרינן דשם שחיט' עולה גם לכהנים: והנה רש"י ז"ל כתב בחולין דף ל"ג אין מזמנין עכו"ם על בכי מעיים משום ריאה ותמהו עליו המהר"ם לובלין והבכור שור למה נקט משום ריאה דוקא הא גם הבני מעיים תלויין בושט ובספר פנים יפות פרשה צו כתב ותמהני על הגדולים הנ"ל דלא קשה מידי דלענין אבמה"ח אפילו מעורה כחוט השערה אין בו משום אבמה"ח כדיליף מקרא דכי יפול ובספר ערוגת הבושם סי' נ"ה תמה על תמיהתו דאף דאבר המדולדל מה"ת שרי זה אינו אלא לישראל דהשחיטה מתרת אבל לב"נ לראב"י אסור מה"ת דהרי לגבי ב"נ לא מהני שחיטה דלא ס"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וקי"ל דמיתה עושה ניפול ע"ש ונ"ל דיש ליישב דבחולין דף כ"ח ע"ב פליגי רב ורב כהנא דרב סבר מחצה על מחצה כרוב ור"כ סבר דאינו כרוב ופריך הש"ס מברייתא הי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו שחיטתו כשרה ומשני רבא שאני לענין טריפות דבעינן רוב הנראה לעינים וביו"ד סי' כ"א איתא בהדי' דאף דקי"ל להלכה דבשחיטה בעינן רובא מ"מ סגי ברוב מצומצם אפילו יותר מחצי כחוט השערה ע"ש ובט"ז הביא דעת האגודה דבעינן רוב הנראה לעינים ע"ש ותמי' לי קצת הא רש"י ז"ל בחולין דף כ"א ע"א ד"ה שדומים לשנים כתב דלכתחיל' בעינן שיחתוך רוב להדי' שיהא נראה לעינים שהוא רוב או רוב שנים אפילו רוב מצומצם עכ"ל ולמה לא הביא הט"ז מ"ש רש"י ז"ל עכ"פ פשוט הדבר לפע"ד דלגבי אבר המדולדל לא סגי ברוב מצומצם למחשב אבמה"ח דהשתא לענין טריפות אמר רבא דבעינן רוב הנראה לעינים איך יעלה על הדעת לומר דלענין אבמה"ח סגי ברוב מצומצם ועוד דבחולין ק"ג ע"א איתא רבא אמר כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו כו' איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתי ע"ש מוכח דגם לענין אבר בעינן רוב הנראה לעינים דאל"ה הא קדים איסור אבר לאיסור טרפה ולפ"ז מיושב דברי הפ"י דבשחיטה סגי ברוב מצומצם ובזה לא הוה הבמ"ע כמאן דמנחי בדיקולא כיון דלא נשחט רוב הנראה לעינים ואתי שפיר קושי' הב"א דמותר' הבמ"ע לב"נ וה"ה לכהנים להס"ד דמנחות ודו"ק:
עוד נראה דיש לומר בישוב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק מפרכסת אסור לבני נח דהנה התוס' עמדו בתמיה אהא דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אמאי לא נימא דשאני נכרי דלאו בני שחיט' נינהו כמו דאמרינן בסנהדרין דף נ"ט גבי יפת תואר שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהו ואנכי בעת למודי העורתי על דברי התוס' ואח"כ מצאתי בספר נודע בשערים דיש לחלק דיפת תואר לא הותר לכל ישראל אלא מי שכיבש שרי לדידי' ולא לאחריני מבני ישראל א"כ לא משכחת לה בנכרי דלאו בני כיבוש נינהו אבל בשחיט' מה ששחט אחד מישראל מותר לכל בר ישראל לאכיל' א"כ מהני שחיט' של ישראל לכל בני ישראל ולכן אמרינן דמהני נמי לנכרי וצ"ל דסבירא להו להתוס' דמ"מ כיון דנכרי בעצמו לאו בני שחיטה נינהו לא דמי לבר:
ישראל שיכול כ"א מישראל לשחוט ג"כ בעצמו לכן מהני שחיטת חבירו משא"כ נכרי. ונראה לי די"ל דיש לדמות לפלוגתא דר' חייא ובר קפרא ביבמות שהבאתי למעלה בזר ששימש בשבת או בטומא' או שאכל מליקה דר"ח סבר דחייב שתים משום זרות ומשום שבת או משום זרות ומשום טומאה וכן משום זרות ומשום מליקה ובר קפרא סבר דאינו חייב אלא אחת ואיתא התם דהתחיל ר' חייא לדון שבת וטומאה ונביל' לכל נאסרו כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים והתחיל ב"ק לדון דנבילה וכו' לכל נאסרה וכשהותרה במקדש לכל הותרה ואין כאן אלא משום זרות והנה גבי מליקה פשיטא דהותר לכל הכהנים לאכול מה שנמלק ע"י כהן מחמת דאינהו בני מליקה נינהו ומ"מ לישראל פליגי ר"ח ובר קפרא אי הותר להם איסור נבילה ועל כרחך משום דישראל לאו בני מליקה נינהו:
א"כ לפ"ז אפשר דבסברא זו פליגי נמי רב אחא ב"י ורב פפא דמתחלה אבמה"ח לכל נאסרה בין לישראל ובין לב"נ וכשהותרה מפרכסת ע"י שחיטה שוב הותרה לכל לב"ק דאע"ג דנכרי לאו בני שחיטה נינהו מ"מ דמי למליקה דישראל לאו בני מליקה נינהו ומ"מ סבר ב"ק דמה שנמלק ע"י כהנים במקדש הותרה לישראל איסור נבילה משום דלא אפשר לומר דיהא האיסור נבילה דנאסרה לכל שרי לכהנים ולא לישראל א"כ הכא נמי אי אפשר לומר דאבמה"ח דנאסרה לכל יהא שרי לישראל ע"י שחיטה ולנכרי אסור אבל לר' חייא דסבר דהותרה רק לכהנים ולא לישראל משום האי סברא דשאני כהנים דבני מליקה נינהו אבל ישראל לאו בני מליקה נינהו א"כ הכא כמי י"ל דשאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו א"כ שפיר י"ל דהרמב"ם סובר דהך ברייתא דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה וכו' דאמרינן אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו דלא כרב אחא ב"י אתיא כבר קפרא אבל הרמב"ם פסק כר' חייא דחייב שתים דלכהנים הותרה משום דבני מליקה נינהו אבל לא לזרים דלאו בני מליקה נינהו ולהכי פסק כרב אחא ב"י דמפרכסת אסור לנכרים דלאו בני שחיטה נינהו. ולפי האמור יש ליישב הקושיא הנ"ל די"ל דכל עיקר טעמא דרב אחא ב"י דסבר דמפרכסת אסור לב"נ מחיות דלאו בני שחיטה נינהו הוא משום דמדמי למליקה דאע"פ דכהנים מותרין מ"מ לישראל אסור משום נבילה ג"כ א"כ כל זה לפי האמת דכתיב כל נבילה וטרפה מן הבהמה ומן העוף לא יאכלו הכהנים וכיון דכהנים אסורין בנבילה שפיר דמי אהדדי אבל אי לא הוי כתיב האי קרא והוי אמינא דכהנים לא נאסרו כלל בשום נבילה לא הוי ידעינן למילף ממליקה וממילא הוי אמרינן כיון דשחיטת ישראל מתיר לישראל האיסור אבמה"ח בעודה מפרכסת הותר ג"כ לב"נ:
עוד זה התבוננתי וראיתי דריש לקיש בלא"ה לא מצי סבר הך שינוי' דרבינא דקאמר דס"ד אמינא דכהנים הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבילה לגבייהו דהנה בחולין דף ק"כ ע"א סבר ריש לקיש דגבי חמץ וגבי חלב וגבי נבילה דאמר קרא נפש לרבות את השותה וקאמר הש"ס וצריכא וכו' לא לכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותרו מכללן תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי נינהו אילימא חלב בהמה לגבוה נבילה נמי אשתרי מליקת עוף לגבוה ואלא חלב חיה להדיוט נבילה נמי אשתרי מליקה דחטאת העוף לכהנים לעולם חלב חיה להדיוט ודקא קשיא לך כהנים. כהנים משלחן גבוה קא זכו ע"ש. א"כ לפ"ז מוכח דרק מליקה הותר לכהנים ולא כל נבילות דעלמא ולא הוי ס"ד כלל דלכהנים הותר שאר נבילות דא"כ הא נבילה נמי הותר מכללו ול"ל קרא דנפש בחלב אלא ע"כ דרבינא דמנחות לא סבירא ליה כר"ל דנפש בא לרבות את השותה ור"ל לא ס"ל כמו דמשני רבינא. גם י"ל דר"ל דס"ל נפש לרבות את השותה ע"כ מוכח כר' חייא דזר שאכל מליקה חייב משום נבילה דאל"ה הא נבילה הותר מכללו במליקה נמי אצל זרים כמו חלב דחיה ודו"ק: