אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א יו"ד › סימן נה

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

יו"ד · סימן נה

סימן נד

להרב המאוה"ג כו' מו"ה אלטר שפירא האבד"ק אקנא:

ע"ד שאלתו במעשה שאירע בקהלתו בשוחט ששחט ששה תרנגולים ואחר השחיטה חתך מכל אחד מהתרנגולים רגל אחד כמנהג השוחטים בחודש טבת ושבט ומחמת שסבר השו"ב שגם העוף הזה כבר נשחט חתך גם ממנו הרגל ואח"כ כאשר הגידו לו שהעוף הזה עדיין לא נשחט חזר ושחט אותה ולא ידע זה השו"ב שיש חשש ושאלת חכם על התרנגולת הלזו והעופות הללו נתערבו אח"כ ולא נודע באיזה הי' המעש' וכשנודע המעשה לכ"ת כבר הי' הוסר הנוצות מהתרנגולים ודעת כ"ת להתיר כל התערובות ולסמוך על דעת הרשב"א ז"ל שכל זמן שלא נתבשל אע"פ שהוסר הנוצות לא חשיב חתיכה ראוי' להתכבד אחרי כי בעובדא דידן יש לצרף דעת בעל אמונת שמואל הובא בספר לבושי שרד דבדיעבד כשנחתך הרגל בין הערקום כשר ואין לחוש לצומת הגידים כלל וזה החלי בעזר הצור. הנה מתחלה אמרתי דיש לעיין אפילו לדעת הסוברים דאחר שהוסר הנוצות בתרנגולים אע"פ שלא נתבשלו עדיין חשיב חתיכה ר"ל מ"מ איך הדין בכה"ג שבשעה שנתערבו לא הי' עדיין הוסר הנוצות אלא בשעה שנודע התערובות כבר הי' הוסר הנוצות אי אזלינן בתר שעת התערובות או בתר שעת הידיע' מהתערובות והנה בפמ"ג בסי' ק"א הביא בשם ספר פרי תואר דאם לא נודע עד אחר שהסירו הנוצה וכ"ש אם נודע אחר הבישול יש לזה דין חר"ל ולא בטל אע"פ שבשעת התערובות לא הי' לה דין חר"ל דעיקר הוא שעת הידיע' וכן כתב החוו"ד שם סעי"ק י"ב בקיצור דבריו וז"ל הסירו:

הנוצה היינו אחר שנודע התערובות כמ"ש הש"ך סי' ק"ט סעי"ק י"ב גבי בישול אח"כ עכ"ל אמנם לפענ"ד יש לעורר ממה דמבואר בשו"ע או"ח סי' תמ"ז סעיף ג' חיטה שנמצאת בע"פ בתרנגולת מבושלת מותר לבטל בס' אבל אי חיממו התרנגולת בפסח בעוד שהחיטה בתוכה חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוה במשהו ע"ש ומדנקט הלשון נמצאת בע"פ יש לדקדק דאלו הוה נמצאת בפסח לא הוה בטל בס' כיון דבפסח הוה איסורו במשהו ולא אמרינן דכבר בטל בע"פ אחרי שלא נודע לנו מהתערובות עד עכשיו אכן ממ"ש המחבר דאי חממו התרנגולת בפסח אין לבטל בס' משמע מלשונו דדוקא בכה"ג שחממו בפסח דחוזרת החטה ליתן טעם עכשיו בפסח אבל אי לא חממו בפסח ורק שנמצאת החיטה בפסח בתרנגולת אמרינן דבטל בס' בע"פ אע"פ שלא נודע לנו בע"פ מהביטול. וכן מצאתי בספר מק"ח שכתב שהעלה להתיר בכה"ג שנתערב בע"פ ונודע בפסח שיש לסמוך על הפוסקים דלא בעינן ידיעה כלל ע"ש ולפענ"ד תמי' קא חזינא הכא דהא איהו בעצמו פוסק בספרו חוו"ד הנ"ל גבי חתיכה ר"ל דהעיקר הוה הידיע' ואם הוא חר"ל בשעה שנודע מהתערובות לא בטל ולמה פסק כאן להקל דלא בעינן ידיעה כלל ואנכי בעניותי לא אדע לחלק בין ענין חר"ל דלא בטל ובין ענין חמץ בפסח דאיסורו במשהו ולא בטל. והנה עלה על לבי דיש לחלק בין היכי דהי' נודע לן מהאיסור כשהי' בפני עצמו קודם שנתערב עם ההיתר לבין היכא שלא הי' נודע לן כלל מהאיסור מקודם שנתערב אלא אחר שנתערב נודע לן שהי' כאן איסור ונתערב בהיתר ויש להסביר עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף כ"ב ע"א דפלוגתא דר' יהוד' ורבנן במין במינו אי בטל או לא בטל תליא אי אזלינן בתר חילוקו בעצם או בתר חילוקו בשמן דמה שזה שיש על חתיכה דאיסורא שם איסור חשיב לגבי היתר מין בשאינו מינו ולהכי ס"ל לרבנן דבטל ור"י סבר כיון שבעצם המה שווין במינו לא בטל עי' מה שהאריך בזה. ולפ"ז יש לנו למימר דהיכי שהאיסור הי' ניכר וידוע לן קודם שנתערב שפיר יש מקום לומר שהידיע' מהתערובות לא מעכב לענין הביטול והאיסור כבר נתבטל מאליו אבל כשלא נודע לן כלל מהאיסור ועדיין הי' בשעה שנתערבו גם על האיסור שם היתר לא הי' אפשר להתבטל דהיתר בהיתר לא בטל ואח"כ כשנודע לנו שהי' כאן איסור שוב הוה חתיכה ראויה להתכבד ולא בטל ועפ"י האמור יש לחלק בין אם התערובות הוא מין במינו ובין אם הוא מין בשא"מ דכשהתערובות הוא מב"מ לא שייך ביטול קודם הידיע' כיון דבעצם המה הי' שווין וגם מהאיסור לא הי' לן שום ידיע' אבל מין בשאינו מינו שהיו חלוקין בעצם שפיר יש ע"ז תורת ביטול אף בלי ידיע' שהדבר הוא אסור וכעין זה מחלקין הפוסקים גבי דבר שיל"מ דדוקא גבי מב"מ לא בטל משום דחשיב כמו היתר בהיתר אבל מין בשאינו מינו דחלוקין המה בעצם שפיר בטל וכן פסק הטור והמחבר ביו"ד סי' ק"ב. והנה הש"ך שם בסי' ק"ב ס"ק ד' כתב וז"ל אע"ג דלענין בריה וחה"ל אין חילוק בין נתערב' במינה או שלא במינה וכדלעיל סי' ק"א סעיף ו' שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו כו' ע"ש. משמע מדבריו דבענין חה"ל ליכא שום חילוק בין נתערב' מב"מ או נתערב' מבשא"מ ולפי הנ"ל יש נ"מ בכה"ג שנתערב' קודם שהי' חה"ל ובשע' שנודע מתערובות כבר הי' חה"ל דאם התערובות הוא מין במינו לא בטל אבל אם היא מבשא"מ בטל דאזלינן בתר שעת התערובות והנה ראיתי ביו"ד בבית יוסף סי' פ"א לענין הוגלד פי המכה שכתב וז"ל והוי יודע שבת"ה הארוך כתב בלשון הזה ולענין גבינה שגבנו אותה מבהא' ידוע' ואח"כ נשחט' הבהמ' ואפילו גבן מס' בהמות ונמצאת אחת טריפ' שאין חלב בהמה בטלה בתוך השאר כו' ותמהו עליו למה אין חלב הטרפ' בטל בס' והשיב שכונתו היתה שאם הגבינ' חשובה וכדבר שאינו בטל גם זו נחמיר עליה שלא לבטל' כאילו היתה הבהמ' ודאי טרפה דכל ג' ימים כודאי טרפה כו' ע"ש והנה מהלשון ואפילו גבן מס' בהמות כו' שאין חלב בהמה בטלה ודאי משמע שהתערובות הי' קודם שגבן את החלב אלא שגבן מהחלב של כל בהמה ובהמ' בפני עצמה ולא הי' ידוע לו מאיזה בהמה החלב הלזו שאילו הי' נתערבו יחד החלב מכל הס' בהמות לא משכחת כלל חה"ל וגם אלו הי' ידוע בשעת עשיית הגבינ' מאיזה בהמה נעשה כל גבינה וגבינה לא הי' נופל הלשון שאין חלב בהמה בטלה אלא שאין גבינ' בהמה בטלה אלא על כרחך כהנ"ל שגבן חלב מכל בהמה ובהמ' בפני עצמה אכן לא הי' ידוע איזה חלב היא מבהמ' זו ואיזה מבהמ' זו ומעתה מוכח מהרשב"א ז"ל דגם אם נתערב קודם שהי' חה"ל אלא בשעה שנודע כבר הי' חה"ל לא בטל וכדעת הפ"ת והחוו"ד הנ"ל לפי הנ"ל יש לומר דזה דוקא בתערובות מב"מ אבל במבשא"מ אין הדין כן אלא אזלינן בתר מעיקרא ואין הידיע' מעכב לענין הביטול ולפי הנ"ל יש לומר דלהכי גבי נמצא חטה בתרנגולת בפסח שנתבשל בע"פ כיון דהוה מבשא"מ שפיר בטל בע"פ אע"פ שלא נודע עד הפסח שאיסורו במשהו. אבל אם נתערב בע"פ מב"מ ולא נודע עד שהגיע הפסח דאיסורו במשהו אמרינן דלא בטלי שהידיע' מעכבת לענין ביטול בתערובות מין במינו מחמת דכ"ז שלא נודע מהאיסור ליכא שום חילוק לא בעצם המין ולא בשמן ול"ש ביטול:

והנה באו"ח סימן ש"כ סעיף ב' הובא מ"ש המרדכי בפ"ק דשבת וז"ל המרדכי אפילו גיגית מלאה ענבים ובועטין אותה במקלות כו' גם מאות' גיגית מותר לשתות שהרי משקין הרבה יצאו מע"ש חוץ לענבים בגיגית ואפילו יוצא בשבת מתוך הענבים מתבטל היא במשקין של היתר ולא דמי לדבר שיל"מ כו' דה"מ כשהאיסור בעין מתחיל' ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיצאו מתערבין עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול ואפילו עצים שנשרו מן הדקל מותר להסיקן ביו"ט ע"י שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן כיון דליתא לאיסורא בעינא ע"ש מבואר דדבר שיל"מ לא בטיל בעינן שיהי' דשיל"מ כשהי' הדבר בעין אבל אם כשהי' בעין אכתי לא נאסר שפיר בטל ולפ"ז יש להסתפק איך הדין לענין חה"ל כגון שנתערב לו ככר של חמץ בתוך ככרות של מצה בע"פ קודם זמן איסורו ואח"כ הגיע זמן האיסור ומבואר בט"ז הל' פסח בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז דאם החמץ חה"ל או דבר חשוב לא בטל מי נימא דוקא בכה"ג שנתערב אחר זמן איסורו כשהיה כבר חה"ל כשהי' בעין היה אסור וחה"ל אבל בכה"ג שנתהווה האיסור בתערובות אין לה דין חה"ל שוב הראה לי האברך הרב החריף ובקי מו"ה יעקב יצחק שבספר פמ"ג יו"ד סי' ס"ט במשבצות זהב ס"ק ל"ה הביא כעין זה בשם או"ה בחתיכ' שלא נמלחה שנתבשל' עם אחרות אם היא חה"ל בטעם הב' כיון שאינו מתחיל האיסור רק עתה ע"י הבישול ובתוך הקדיר' לא ניכר האיסור מעולם הוה כתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובות וכונתו דכמו לגבי ענין דשיל"מ בכה"ג בטל ה"ה לענין חה"ל ע"ש:

שוב התבוננתי דלפמ"ש המג"א שם ס"ק י"א דאם נתערב יבש ביבש אסור לקיימו דמ"מ החמץ בביתו א"כ לא משכחת לה גבי חמץ דליהוי חה"ל דאפילו אם יתבטל אינו ראוי להתכבד דאדם אחר אינו רשאי ליקח שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא דבשלמא בשאר איסורים שפיר ניחא דאע"פ שעכשיו כשהוא אסור אינו ראוי להתכבד מ"מ אם יתבטל יהי' ר"ל להכי אינו בטל כמ"ש הטור והמחבר אבל חמץ בפסח לא משכחת לה חה"ל דגם אם יתבטל לא יהיה ראוי' להתכבד ולפ"ז קשה לי על המג"א שהביא בס"ק מ' בשם הב"ח ככר חמץ שנתערב במצה לא בטל דהוה דבר שבמנין כמ"ש ביו"ד סי' ק"י ע"ש ולפענ"ד צ"ע דשאני חמץ בפסח דאף אם יתבטל אינו ראוי להתכבד משום ב"י וב"י ומשום דראויה לנכרי אין לה דין חה"ל כמ"ש הפמ"ג בסי' ק"א בש"ך ס"ק א' וכן כתב הכר"ו בשם הרשב"א ועיין בספר חוו"ד ולפי האמור: נתיישב לי סוגיא דע"ז דף ע"ה דקאמר הש"ס התם האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנא' וע"ז פריך וליתני ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח ומשני מאן שמעית דאית ליה ר"ע הא תנא לי' התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית ע"ש. ובעת למודי עמדתי ע"ז הא לפי מה דקי"ל דחתיכ' הראוי' להתכבד לא בטל כמו דתנן בפרק גיד הנשה הובא בתוס' שם ד"ה למעוטי איך נופל הלשון מאן שמעית דאית לי' ר"ע דמשמע דרק ר"ע סבר הכי ולפי האמור דדין חה"ל לא שייך גבי חמץ דהשתא דהוה חמץ שוב אינה ר"ל ואפילו אם יתבטל אין ראויה להתכבד ששום אדם בר ישראל אינה יכול לזכות בהתערובות משום ב"י וב"י אלא אליבא דר"ע דלא סבר חה"ל אלא ככרות של בעל הבית דיש להם חשיבות מצד עצמם שפיר פריך. ועפ"ז יש לישב ג"כ דברי הב"ח דדוקא נקט ככר חמץ שנתערב במצה אבל אם אם אינו ככר בטל דלא אפשר גבי חמץ שיהי' חתיכ' ה"ל אלא בככר לא בעינן שיהא ר"ל דהא אפילו ר"ע סובר דככר לא בטל אע"ג דלא ס"ל דין חהר"ל וה"ה לדידן נמי דינא הכי ודו"ק:

והנה הרב הנ"ל הקשה מ"ש האו"ה דגם בדברים החשובים כשנולד האיסור בתערובות שפיר בטל מסנהדרין דף ע"ט ע"ב דמשני ר"ל מתניתין דהתם לפי גירסת הריב"ם בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשורם מעליא רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור ואין גומרים דינו של שור שלא בפניו ע"ש ולפי שיטת האו"ה אפילו אי גומרים דינו שלא בפניו ג"כ נימא דבטל ברוב דבכה"ג אין לומר בעלי חיים חשיבי ולא בטלי דהא נולד האיסור בתערובות ובאמת י"ל דנ"מ אם נתערב חד בחד דלא שייך ביטול ברוב. אך מלשון שנתערב בשורים אחרים משמע שנתערב בין שורים רבים אמנם באמת נרא' לי דל"ש ביטול אלא היכי שההיתר הי' ניכר והאיסור נולד בתערובות אבל הכא שהספק הוא שוה על כל בהמה ובהמ' וכולם שקולים המה אצל הספק הזה ואפילו בלי התערובות כלל כגון שמתו כל התערובות ולא נשאר רק אחד מהתערובות ונגמר דינו יש ספק שמא הוא זה שנגמר דינו והספק הוא מצד עצמו וכה"ג כתב החוו"ד בסי' ק"א בביאורים ס"ק ה' לחלוק על הכרו"פ ומביא ראי' ממה דפריך הש"ס בחולין י"ב ולר"מ דחייש למיעוטא האיך אכיל בישרא ומאי קושיא דלמא מטעם ביטול ברוב קא אתי עלה ע"ש והכא נמי אפילו אם הי' ספק על שור אחד אי הרג אי לא הוי דיינינן אי לאו דכמיתת בעלים כך מיתת השור כמו לר' יהוד' דס"ל דמספק כונסין כולם לכיפה. וכאשר עיינתי אח"כ בספר כרו"פ ראיתי שגם הוא כתב בסי' ק"א דכל היכי שלא הי' ניכר האיסור וההיתר בפני עצמם מקודם לא שייך ביטול כלל ולא ידעתי איפא מה הקשה החוו"ד עלי כא לר"מ האיך אכיל בישרא הא התם נמי לא הי' ניכר מעולם האיסור וההיתר. ודע דממה דרצה הכרו"פ לישב הך דפסחים דחזה ושוק הוה חה"ל מוכח דלא נחית להך סברא דחידש לן האו"ה שהרי התם נמי הי' איסור אכיל' לכהן מחמת שהספק פסח שלא למנויו נולד בתערובות:

ודרך אגב אמרתי לישב דברי המרדכי הנ"ל מה שהקש' עליו הישי"ע בסי' ש"כ דאיך ראי' והך סוגיא דביצ' דעצים שנשרו מן הדקל כו' דהא אדרב' משם מוכח איפכא דאי לאו הטעם דמקלי קלי איסורא הי' אסור ע"ש. ולפענ"ד נרא' דכוונת המרדכי אינ' להביא ראי' משם לענין דבר שיל"מ אלא לכאור' הי' אסור אפילו שלא מטעם דשיל"מ הכא גבי גיגית כיון שעל דעת זה הניח הענבים תחת הקורות של הבעיט' שתרד בשבת א"כ הוה מבטל איסור בידים וסבר המרדכי כהפוסקים דאפילו באיסור של דבריהם אסור כשמבטל בידים אכן הטור באו"ח סי' תרע"ז הביא בשם המהר"ם מרוטנבערג גבי נר חנוכה שאין להוסיף עליו כדי לבטלו ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל כו' שמרב' עליהם עצים מוכנים ומבטלן דשאני התם דאין נהנין אלא עד אחר ביעורן ע"ש וכונתו דהא דמשני הש"ס התם שאני הכא דמקלי קלי איסורא קאי נמי אמאי דפריך והא אין מבטלין איסור לכתחיל' וז"ב. ולפ"ז יש להסביר על דרך זה דברי המרדכי הנ"ל דבכה"ג שהאיסור נולד בתערובות ברוב שנתבטל תיכף מיום הולדו נמצא דלא חל עליו איסור כלל מתחילתו והוה כמו מקלי קלי איסורא שאין נהנה מחמת ביטול האיסור אלא דלא נאסר כלל ואנן לא מצינו אלא הלשון אין מבטלין איסור לכתחל' היינו היכא שחל על הדבר שם איסור אבל לא בכה"ג שהרוב אין מניח שיחול עליו שם איסור אלא מקלי קלי לשם איסור ודו"ק:

והנה המג"א כתב שם דלדעת הרא"ש המובא ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשל הכל יחד מותר לקיימן בפסח. וצריך להיות דאם החמץ הוה חה"ל דלא בטל דאם תאמר דבטל שוב יהי' רשאי לקיים דהא נעשה היתר גמור ע"י הביטול וכיון דאם יתבטל והי' חה"ל אינו בטל כמ"ש הקדמונים. אולם לפ"ז יש לומר דהשתא דאמרינן דלא בטל אינו מחויב לבערן דלענין בל יראה וב"י עכ"פ שפיר בטל דכיון שאסורין לאכיל' ובהנא' שוב לא חשיב חה"ל ובשלמא להתירן לגמרי אי אפשר דכשיתבטל שוב יהי' חה"ל אבל השתא דאסורין עכ"פ נתבטל לענין ב"י וב"י וכמו לדעת הסוברים דחמץ בפסח גם בנתערב יבש ביבש אפילו באלף לא בטל והמג"א הביא בשם נקודות הכסף הטעם בזה משום דחמץ הוה דבר שיל"מ ועכצ"ל דעכ"פ דלענין שאינו חייב לבערו שפיר בטל דאל"ה לא הוה לי' דבר שיל"מ אחר הפסח כיון שהוא חייב לבערו ואינו רשאי להניחו עד אחר פסח אלא עכצ"ל דלגבי חיוב לבערו שפיר בטל רק לענין איסור באכיל' ובהנא' לא בטל. שוב ראיתי שגם בספר מק"ח סי' תמ"ז כתב כן וה"ה נמי להפוסקים דחמץ יבש ביבש בטל ברוב רק אם החתיכ' היא ראוי' להתכבד לא בטל ג"כ זה אינו אלא לענין איסור אכיל' ובהנא' אבל מ"מ אינו צריך לבערו דלענין זה שפיר בטל:

והנה יש לעורר בענין חה"ל איך הדין אם כשהי' בעין הי' חה"ל ואחר התערובות נעשה ע"י התערובות אינה ר"ל כגון שנתערב' עם דברים שאינם ר"ל ומחמת שהרוב אינם ר"ל גם החתיכ' הלזו אינה ר"ל ואע"ג דמבואר באחרונים דאזלינן בתר השתא ומוכח זאת מהתוס' ומכל הקדמונים דכיון דאם יתבטל יהי' ר"ל אע"ג דבעין מחמת האיסור אינה ר"ל לא בטל. וע' ט"ז או"ח סי' תרע"ג מה שהביא בשם תה"ד והוא חולק עליו וע' בישי"ע מה שמישב דברי התה"ד בדברים נכונים וע' בפמ"ג יו"ד סי' ק"א מ"מ יש לומר ולחלק דהתם הוא רק מחמת האיסור אינה ר"ל אבל הכא חשיב כמו שעצם החתיכ' שוב אינה ראוי' להתכבד אחרי שאינ' ניכר בטל החשיבות. ונרא' דיש לפשוט דבר זה מתוס' זבחים ע"ב ד"ה ה"ג אגוזי פרך שכתבו דהא דלחם הפנים בשל חולין לא בטלה שאני לחם הפנים דסמידא טפי וראוי להתכבד כו' ע"ש. והא ע"כ מיירי דבתערובות אינה ניכר דסמידא טפי ומ"מ אינה בטל ולא אזלינן בתר השתא אבל התוס' ביבמות דף פ"א כתבו הלשון דחמור טפי וכתבו המפרשים משום קדושת לחה"פ חמור טפי להיות ראוי להתכבד ולכאור' תמוה הדבר דמה מהני דחמור קדושת' אטו חמור קדושתי טפי מחטאת ומ"מ משמע מדברי התוס' דאם לא הוה חה"ל שפיר בטל. ועוד הא כתבו התוס' התם ביבמות ובחולין ובזבחים דכיון שנאכל לכהנים לא חשיב ר"ל דכהנים אין מחזיקין טובה זה מזה דכתיב לכל בני אהרן תהי' א"כ לחה"פ דנאכל לכהנים הא לא הוה חה"ל כשהוא בעין וראיתי שהפמ"ג בסי' ק"א במ"ז נתקש' בזה דממ"נ בלחה"פ בין אי אזלינן בתר מעיקרא ובין אי אזלינן בתר השתא הא לא הוה חה"ל ע"ש והי' בדעתי דאפשר לומר דכשנתערב דנאכל לזרים אם נימא דבטל שפיר חשיב:

לגבי זרים חה"ל דחביב' עליהם דכל אחד יחשב שהגיע אליו הפרוס' של לחה"פ ואע"ג דהאיסור אכיל' לזרים בטל ברוב חולין מ"מ הקדוש' לא בטלה וחביבי אצל זרים ולהכי ממילא כיון דלאחר הביטול תהי' חה"ל גם האיסור לא בטל ועפ"ז נתיישב דברי התה"ד שהובא בא"ח סי' תרע"ג בט"ז שם דאם נתערב נר חנוכה בשאר נרות אפילו אחד באלף לא בטיל ומביא ראיה מהתוס' דחולין הנ"ל דחתיכ' חטאת טמאה בחטאת טהורה בטלה משום דל"ח חה"ל שכהנים אינן מחזיקין טובה זה לזה כ"ש הכא דאזלינן אחר חשיבות הדבר שהמצו' מחשבו וע"ז תמה הט"ז שמהתוס' ראיה לסתור דבריו דכיון דאזלינן בתר שיהי' אחר הביטול הא הכא אם יתבטל בשאר נרות לא תהי' חשוב' ע"ש ולפי הנ"ל שפיר ניחא דכונת התה"ד מסיפא דקתני דאם נתערב בחולין לא תעלה וקשה אמאי לא תעלה הא לא הוה חה"ל ואם נימא דבחולין שוב הו"ל חה"ל אכתי קשה בלחה"פ אמאי לא בטל הא בעצם לא הוה חה"ל אלא עכצ"ל כיון דבעין הי' חה"ל לזרים מצד הקדוש' ואף שהי' אסור' לזרים מצד האיסור מ"מ אם תאמר דיתבטל האיסור שוב יהי' חה"ל מצד הקדוש' להכי גם האיסור לא בטל א"כ הכא נמי נר חנוכה דמי ממש לזה דמצד חשיבות של מצוה חשיב חה"ל ואע"ג דאסור להנות מ"מ אם תאמר שיבטל האיסור שוב יהי' חשוב מצד המצו' שכל אחד יחשוב שמגיע אליו הנר חנוכה וזה נכון מאוד אמנם צ"ע דא"כ גבי חטאת בחולין נמי צריך להיות דאפילו אם החתיכות אינן ר"ל כגון שהן קטנות. ג"כ לא בטיל חשיבות קדושת' ומהתוס' שם משמע דדוקא כשהן גדולות וקשה דלמה לא יהא להן דין חה"ל מצד קדושתן כמו פרוסה של לחה"פ ע"כ נ"ל שעיקר גבי לחה"פ הוא משום דסמידי טפי אלא שזה לחודא לא סגי משום דעל כרחך מיירי שאינו ניכר איזה מהפרוסות סמידא טפי דאי ניכר ל"ש ביטול וכיון דאינו ניכר למה לא יתבטל ולהכי כתבו התוס' ג"כ דחמור ושני הטעמים מצטרפים למיחשב חה"ל:

ודרך אגב הנני להעיר מה שראיתי להכרו"פ בסי' ק"א ס"ק א' שהקש' על התוס' דזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו דף ע"ב ע"א ד"ה אלא בהא דפריך וליבטלו ברובא והקשו הא ה"ל חה"ל ותירצו מחטאות המתות אפילו בחטאת העוף פריך וקשה מאי קושיא הא אם יתבטל בחטאת לא יהא חה"ל כמ"ש התוס' שם דכל הכהנים היי אוכלים קדשים ע"כ ע"ש והאריך בזה ובמחכ"ת רבן ש"י שגג בזה שהמעיין בתוס' יראה שהתוס' לא הקשו כלל דהו"ל חה"ל אלא דהו"ל את שדרכו למנות. וז"ל התוס' ותימא מי גרע שור הגדול מאת שדרכו למנות. ומה שכתבו עוד הא אפילו חתיכה דעלמא חשיב' את שדרכו למנות משום שתשוב' להתכבד בפני האוחרים כונתם דכיון דחתיכ' בעלמא משום טעמא שראוי' להתכבד חשוב כמו את שדרכו למנות כ"ש שור הגדול דחשוב הרבה מצד השיווי שלו וכן כתבו מהנך י' דברים אבל בפירוש מוכח דאין כונתם כלל בקושיתם דלהוי בכלל חה"ל ובזה נסתר כל פלפולו שם וז"פ וברור. עוד ראיתי מה שכתב בסמוך שם דהוה חזה ושוק חה"ל וקשה הא שלמים חזה ושוק נאכל לכהנים ולא הוה חה"ל כמ"ש התוס' והרא"ש דכתיב איש כאחיו ע"כ ולפענ"ד התוס' והרא"ש לא כתבו אלא בחטאת וכל דדמי לי' שנאכלין רק לזכרי כהונה דכתיב לכל בני אהרן תהיה משא"כ חזה ושוק דשלמים דנאכלין לנשיהם ולעבדיהם והם שפיר מחזיקין טובה חשיב חה"ל ומנ"ל להוסיף על דבריהם אלא הבו דלא לוסיף עלה:

הן אמת שראיתי בישי"ע סי' ק"א שכתב דאפילו לדעת הסוברים דחה"ל לא חשוב כ"ז שאינה מבושלת יש לחלק בין בהמה לעוף דבבהמ' בעינן מבושלת ובעוף אפילו כשהוא חי חזיא לאומצא ושמעתי שכן איתא ג"כ בפריש' דבעוף לכו"ע לאחר שהוסר הנוצה חשיב חה"ל. והנה לפי מה שמבואר ברשב"א וריטב"א דחטאת משום דנאכל לזכרי כהונה לא חשיב חה"ל י"ל בישוב דברי התוס' גבי לחה"פ שכתבו דהוה חה"ל דסבירי להו דנאכל לכהנים ולנשיהן ולעבדיהם דחפשתי דבר זה ולא מצאתי דבר זה מבואר ברמב"ם אם לחם הפנים נאכל אך לזכרי כהונה או ג"כ לנשיהם ולעבדיהם:

אך מצאתי בספרי פרשת קרח לכל קרבנם שתי הלחם ולחם הפנים ולפ"ז פשיטא דנאכל רק לזכרי כהונה דהא כתיב בתר הכי כל זכר יאכל אותו. אמנם במנחות דף פ"ד ע"ב ברש"י ד"ה ת"ל בכורי קציר חטים כתב כלומר שתי הלחם יהיו קודם לכל קציר חטים אפילו בכורים ענין אחר חג שבועות בכורי קציר חטים בחג שבועות וכו' (וגירסת בעל צאן קדשים מה שאתה מביאו בחג שבועות שהוא שתי לחם) יהא קודם לכל קציר אפילו לביכורים ע"ש היטב והנה לפירוש הראשון שברש"י הוה פירושא מקרא בכורי כל אשר בארצכם היינו שתי הלחם דגם המה מקרי בכורים שהמה קודמים מכל אשר בארצכם אפילו מבכורים וכן כתב רש"י שם להלן ד"ה כל אשר בארצכם אפילו בגג דנאמר כאן בכורי כל אשר בארצכם ונאמר להלן בכורי קציר חטים מה בכורי האמור להלן שתי הלחם אף כאן שתי הלחם (וגירסת בעל צ"ק קודם לכל) ע"ש. וכיון דכתיב אח"כ כל טהור בביתך יאכל אותו דהיינו אפילו נשיהם ועבדיהם כדאיתא התם בגמרא וברש"י נרא' על כרחך דשתי הלחם נאכל לנשיהם ולעבדיהם ויש לתמוה מהספרי הנ"ל ואנכי לא באתי אלא לעורר (וע' במנחות דף נ"ח ע"א דתני לוי לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע וצ"ל כל קרבנם וכן צ"ל בספרי כי כן הוא בפסוק):

ונחזור לענין הדין בעובדא שלפנינו מ"ש כ"ת לעשות סניף להיתר מ"ש הלבושי שרד בשם תשובת אמונת שמואל דכשנחתך רגל בין הערקום כשרה מי יימר שנחתך ממש בתוך הערקום כיון שהשו"ב סבר שהכל נשחט ולא הי' לו נ"מ לדקדק לכוון המקום שיהא בין הערקום. ואפילו אם אמר ברור שחתך בין הערקום לא מהימן דהוה מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתי' וכה"ג כתב הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ט"ז דבמלתא דלא רמיא עליה דאינש לא ומהימן ע"ש אמנם לפענ"ד יש לסמוך בנ"ד להתיר אחרי שגם לפי מה שפסק הרמ"א בהגה"ה להחמיר דגם קודם שנתבשל חשיב חה"ל מ"מ יש לצרף מה שכתבתי למעל' דלא אזלינן בתר שעת הידיע' אלא בתר שעת התערובות שאז עדיין לא הוסר הנוצה. ועוד נ"ל די"ל דכאן חשיב כמו נודע התערובות אחרי שידעו כי נחתך הרגל מתתרנגולת קודם שחיט' וידעו שנתערבו כל התרנגולים רק לא ידעו שצריך לשאול לחכם כי יש בזה חשש טריפ' והוה ספק חסרון חכמה ולאו שמיה ספק וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד שהביא בשם הרמ"ה וז"ל וא"כ ספק זה אינו מחודש אלא גילוי מלתא בעלמא הוא שמתחילת' הי' נעלם ממנו שהי' סבור שכולן מותרות וכשנתברר שהיא אסור' אגלאי מלתא למפרע כו' ע"ש א"כ הכא נמי שנתברר שבשע' שנודע התערובות היתה אסור' ואז עדיין לא הי' חה"ל ושפיר בטל:

ודרך אגב הנני בזה לתמוה על ספר בית מאיר חלק יו"ד סי' ל"ה סעיף ג' שכתב לפרש דמ"ש הרא"ש נשבר כונתו נשמט ולהשמטי' קורא נשבר וכן מ"ש רש"י ז"ל בחולין דף נ"ז ע"א גבי ההוא צנא דאנקורי דאתא לקמי' דרבא כו' עופות שנשתברו רגליהן כו' שכונתו נשמטו ע"ש אני אומר במחכ"ת של הגאון ב"מ כד ניים ושכיב כתב להני מילי שאינה עולה על הדעת כלל שמאורינו רש"י והרא"ש לא ידקדקו בדבריהם לכתוב על שמוטה לשון שבירה. וגם לא ראה הוא ז"ל בספר הערוך ערך נקר שהביא ההוא צנא דאנקורי והוא גורס דנקורי בלי אלף וכתב פירוש חתוכים רגלים בדקיה בצומת הגידים מקום:

שהגידים צומתים ומצא שהגידים שלמים קיימים ואכשר עכ"ל הרי בהדי' שכתב חתוכים ופשיטא דלא נתחלף לי' בין שמוטים לחתוכים ובש"ס שם איתא א"ל דילמא שני ליה בין שמוטה לחתוכ' א"ל ואת מפרשת שמעתתי' דרב בפירוש אמר רב שמוטה כשרה חתוכה פסולה ע"ש ואיך אפשר שבעל הערוך ורש"י והרא"ש לכולם נתחלף בין שמוטה לחתוכ' או לשבור' ישתקע הדבר ולא יאמר. והנה אין אני תוקע א"ע להלכ' זו אך לא באתי אלא להשיג על דברי הגאון בעל ב"מ ז"ל בפירושו לדברי רש"י והרא"ש ז"ל ודוק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה