אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א יו"ד › סימן נד

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

יו"ד · סימן נד

סימן נג

ע"ד השאל' אי מותר להניח לקטן להיות ניקף מן הנכרי הנה בשו"ע יו"ד סי' קפ"א סעיף ב' אי' המקיף את הקטן חייב וכתב בהגה"ה אבל מותר להקיף את העכו"ם או את האשה ויש מסתפקים בדבר וקטן מותר להיות ניקף מן העכו"ם ר"ן בפרק אלו הן הגולין ע"ש ובספר בית מאיר על יו"ד ובשו"ת בית אפרים חלק יו"ד סי' ס"ב הקשו האיך מותר לספות לקטן איסור בידים. ועוד תמהו מה שכתב בשם הר"ן ז"ל ולא נמצא דבר זה שם בר"ן כלל וז"ל הב"מ ובעניותי עד כה לא מצאתי בשום מחבר ולפענ"ד אף צ"ע דמ"ש מאשה שאסור' לדעת הרמב"ם והראב"ד להקיף את הקטן וכתב לישב דלרב אדא על כרחך אפילו איש מותר להקיף את הקטן אפילו לכתחל' דליכא בזה שום איסור אפילו מדרבנן מדקאמר לרב הונא לדידך מאן מקיף להו מזה מוכח דלדידי' ליכא שום איסור להקיף את הקטן גם לא מדרבנן דאף דקי"ל שאסור מדרבנן להאכיל לקטן איסורי תורה אף דלא שייך גביה לפני עור דהא אינו מוזהר ס"ל לרב אדא דזה דוקא בשאר איסורין דלא מפורש ההיתר בתור' משא"כ לרב אדא דמקשינן מקיף לניקף והתירה התור' בהדיא להקיף לקטן ודאי לא אסרוה חכמים על דרך שכתב הט"ז יו"ד סי' קי"ז ס"ק א' אבל לרב הונא דלא מקיש היתר לקטנים אינו מבואר בתור' משו"ה אסור מדרבנן כמו כל איסורי תורה שאסור לספות לקטן מדרבנן ולפ"ז לשיטת הפוסקים דבמצות ל"ת ל"ש מצות חינוך זולת להאכילו בידים הוא דאסור י"ל הא ע"י עכו"ם שרי זהו תוכן דבריו ולפי דבריו אין חילוק בין איסור הקפה לקטן לבין שאר איסורי תורה ואם נתיר להאכילו ע"י עכו"ם שאר איסורי תורה יש להתיר גם הקפה ואם נאסר שאר איסורי תורה אסור גם הקפה ע"י נכרי ע"ש: ומה שאנכי אחזה בישוב דברי ההגה"ה דהנה בקידושין דף ל"ה ע"ב קאמר הש"ס דנשים אינן בבל תקיף ובל תשחית דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחת' ישנו בהקפ' והני נשי הואיל ולא איתנהו בהשחת' ליתנהו בהקפ' ומנ"ל דלא איתנהו בהשחתה איבעית אימא סברא דהא לא אית להו זקן אב"א קרא כו' זקנך ולא זקן אשתך ופריך והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחת' אמר אביי להשחת' לא מצית אמרת ע"ש ונ"ל דלפי אב"א קמא דאשה אינה בהקפ' כיון דאין לה זקן י"ל דמהאי טעמא קטן נמי אינו בהקפ' דהא לא אית ליה זקן ואינו בהשחת' אבל לפי אב"א בתרא דדרשינן זקנך ולא זקן אשתך א"כ קטן אף דאינו בהשחת' משום דלית ליה זקן לא מיפטר משום זה בהקפ' דדוקא אשה דאפילו אי אית לה זקן מיעטה רחמנא שפיר מקשינן הקפה להשחת' אבל לא קטן משום דלית ליה זקן ואין לדחות ולומר דא"כ לאיבעית אימא קמא גדול שאין לו זקן יהא מותר בהקפ' דז"א דשאני גדול דאורחא הוא שיהי' לו זקן אבל קטן דלאו אורחא שיהי' לו זקן שפיר י"ל דדמי לאשה. ועוד הא בברייתא דזקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם משמע דשוין ממש סריס לאשה וכיון גבי אשה לא חשיב זקן לגבי איסור השחתה ה"ה מסתמא הסריס שהעלה שער לא חשיב זקן לענין השחת' ועל כרחך מטעם משום דלאו אורחא דסריס שיהי' לו זקן לכן אע"פ שהעלה שער לא חשיב זקן ולפ"ז מסתברא לומר דסריס אינו בהקפה דכל שאינו בהשחת' אינו בהקפה לפי איבעית אימא קמא דטעם דאשה משום שאין לה זקן אבל לפי שינויא בתרא דדרשא זקנך ולא זקן אשתך ממעט אשה מהשחת' על כרחך יש חילוק בין אשה לסריס לגבי השחת' דסריס שהעל' זקן ישנו בהשחת' ולפ"ז הברייתא לצדדין קתני דאשה חשיב כזקן לטהרת מצורע אבל לא לגבי השחת' אבל סריס גם לגבי השחת' חשיב כזקן:

והנה התוס' שם ד"ה הרי הקשו והאיך תמצא זקן בסריס הרי מי שאין לו זקן הוי מסימני סריס ואמרינן ביבמות דף פ' עד שיהיו בו כולם וי"ל כגון שהביא זקן אחר רוב שנותיו דכה"ג סריס הוא כדאמר בפרק יוצא דופן דף מ"ז דאי לא נולדו בו סימני סריס הוה קטן עד רוב שנותיו ובהגיע לרוב שנותיו הוה גדול והוה סריס ע"ש וע' ביבמות שם בתוס' ד"ה הביא הקשו הקושיא הנ"ל וכתבו ואומר ר"י דהכא מיירי קודם כ' אבל מה שהביא אחר כ' שכבר היא סריס ודאי אין בכך כלום ונראה שהגאון רי"פ ז"ל בהגהותיו הרגיש בסתירת דברי התוס' אהדדי ונ"ל דביבמות כתבו לפי מה דס"ל לרב הונא לשיטתי' דהמקיף את הקטן חייב וכמו דקי"ל כותיה לכן שפיר כתבו דגם לפי הס"ד דקדושין דהברייתא דקאמר הרי הוא כזקן לכל דבריהם היינו להשחת' שפיר כתבו דסריס בן כ' אע"ג דלאו בר עונשין הוא מ"מ המשחית חייב כמו המקיף את הקטן אבל בקדושין רצו לישב גם אליבא דרב אדא משכחת לה שעברו רוב שנותיו והרי הוא גדול אבל קודם רוב שנותיו הרי הוא לאו בר עונשין ופטור גם המשחית אך לפי מה שכתבתי למעל' דפטור דקטן הוא משום דאין לו זקן א"כ אינו דומה סריס שיש לו זקן שהוא לאו בר עונשין עד רוב שנותיו לסתם קטן דעלמא שאין לו זקן כלל:

ולפי מה שנתבאר דתליא בשני שינויי דהש"ס שפיר רמז הרמ"א בהגה"ה על דברי הר"נ ז"ל ופרק אלו הן הגולין טעות הדפוס וצ"ל פרק אלו הן הלוקין ושם כתב וז"ל ועבדים כתב הרמ"ה ז"ל אע"ג דלענין מצות דינם כנשים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה כו' ע"ש מבואר שדעתו לפסוק כשנוי' קמא דנשים ליתנהו בהשחת' מטעם סברא דלית להו זקן דאלו מדרשא זקנך ולא זקן אשתך יש לפטור גם עבדים כמו בכל עניני תורה דדינם כמו נשים ולפ"ז גם קטן מותר להיות ניקף מן הנכרי ולא דמי לשאר איסורים דאסור לספות לו בידים דשאני הכא דליכא גביה שום איסור כלל כמו דמותר להקיף את הנשים משום דליתנהו בהשחת' ובזה נמשך יפה לשון הגה"ה דכתב מקודם אבל מותר להקיף את הנכרי ואת האשה ויש מסתפקים בדבר היינו אי מותר להקיף את האשה כמ"ש התוס' בנזיר להסתפק בזה ומ"מ מותר לקטן להיות ניקף מן הנכרי דאע"ג דיש חילוק בישראל המקיף בין קטן לאשה דאיש המקיף את הקטן פשיטא דחייב דקי"ל כרב הונא ולהקיף את האשה הדבר בספק אלמא דהקפת קטן חמור מן האשה מ"מ לענין להיות ניקף מן הנכרי אין להחמיר כל כך ודו"ק ועוד נ"ל דעל כרחך סוגית הש"ס דקדושין הא דפריך הש"ס מהברייתא דזקן האשה והסריס כו' קאי בשיטתיה דרב אדא דאל"כ יקשה מה קא מספקא להו להתוס' אי מותר להקיף את האשה אי אסור הא אי נימא דאסור להקיף את האשה והמקיף חייב הא:

שפיר יש לומר דאתי קרא להשחתה ולחייב את המשחית להאשה ולהסריס אלא צריך לומר די"ל דהסוגיא אזלא לרב אדא ולדידי' פשיטא דמותר משום דכל דניקף פטור מקיף נמי פטור וה"ה בהשחתה אבל התוס' מסתפקים אליבא דרב הונא דקי"ל כותיה דניקף פטור ומקיף חייב ואולי יש לומר דכיון דנקט הלשון הרי הוא כזקן לכל דבריהם אי נימא דמיירי להשחתה משמע דחייב הנשחת והמשחית כמו בזקן של איש שאינו סריס וצ"ע:

אמנם יש קצת להביא ראיי מב"מ דף י' ע"ב דאמרינן התם מאי בינייהו [היינו בין רבינא לרב סמא] איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן וכתבו בתוס' דה"ה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר בפרק אלו הן הלוקין דף כ' דאחד הניקף ואחד המקיף חייב כו' ע"ש ואי נימא דהמקיף את האשה חייב הוי מצי למימר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי אשה דאשה הניקפת תניח את עצמה להקיף כיון שהיא בודאי אינה חייבת וגם עדיף טפי למינקט אשה דהא באשה קאי כדאמר צא וקדש לי אשה ולמה צריך לשנות אקפי לי קטן אלא מוכח דאיש המקיף את האשה מודה רב הונא דגם מקיף פטור אמנם יש לומר דדבר זה תליא אי ממעטינן משום קרא דזקנך ולא זקן אשתך היינו שמותר אתה להשחית זקן אשתך א"כ הא ודאי לפי דרשה זו מותר להקיף ולהשחית לנשים אלא אם נימא דממעטינן בהקפה מטעם דאינה בהשחת' דלית להו זקן יש לומר דעכ"פ אסור לאיש להקיף את הנשים ומשו"ה נקט הש"ס יותר אקפי לי קטן:

ובעת למודי אמרתי על מה שכתבו בתוס' בהך דכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ואע"ג דהישראל עובר משום לפני עור לא מקרי בר חיובא ע"ש. דהאיך אפשר לפטור את המשלח משום לפני עור של השליח הא זה בזה תליא דאם נימא שהמשלח אינו עושה איסור שוב לא עבר השליח על לפני עור ולא הוה בר חיובא ולהכי ניחא מה דנקט הש"ס אקפי לי קטן דאלו אמר אקפי לי גדול א"כ השליח עובר על לפני עור אף אם נתבטל השליחות והמשלח לא עשה איסור הא עכ"פ הניקף עשה איסור על ידו ועבר השליח על לפני עור משום ניקף להכי חשיב בר חיובא ופטור המשלח ומיושב עפי"ז דברי התוס' בשבועות דף ג' ע"א ד"ה ועל שכתבו ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטור אלא היכי דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוה נפקותא לרב אדא והמהרש"א דקדק למה נקטו קטן או נכרי והשמיטו אשה כמו שכתבו אח"כ וז"ל וגם אין להביא ראיה ממצורע דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפ' הא אפשר לקיים שניהם ע"י אשה ועכו"ם זהו ת"ד ע"ש והזכירו כאן אשה. ולפי האמור שפיר ניחא דהתוס' בשבועות סבירא להו דמשום לפני עור חשיב בר חיובא ומשו"ה השמיטו אשה דגם אשה עוברת על לפני עור ומקרי בר חיובא ופטור המשלח ואל תשיבני הא התוס' קאי לרב אדא אי נימא דאי מקיף פטור ניקף נמי פטור א"כ היכא שהוקף מגדול אין לבטל השליחות משום לפני עור של השליח מהאי טעמא שכתבתי דלפני עור של השליח אינו דבר עביר' בהחלט שתתבטל משום זה השליחות דא"כ לא יהי' עובר על לפני עור וכנ"ל. דמ"מ כיון דלרב הונא בודאי יהי' השליח עובר על לפני עור משום ניקף לא הי' מצי הש"ס למינקט אשה ומשו"ה כתבו התוס' קטן או נכרי והשמיטו אשה דיש נ"מ בין לר"ה ובין לרב אדא ואח"כ כתבו ויש לדחות דלר"ה לא יניח גדול להקיף את עצמו אבל בקושייתם דמצורע דאפשר לקיים שניהם ולא שייך לפני עור דהא אדרב' התור' צותה להקיפו שפיר נקטו ג"כ אשה:

ודרך אגב הנני להעיר דבמכות דף כ' ע"ב פריך הש"ס אהא דתניא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה הא לאו שאין בו מעשה הוא ומשני רבא במקיף לעצמו ורב אשי משני במסייע ע"ש והרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה' ע"ז לא הביא דמקיף לעצמו חייב שתים וראיתי בספר מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רנ"א שהרגיש בזה ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל דמקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת משום ניקף ולא משום מקיף וצריך לומר שסבר הוא ז"ל דרב אשי דמשני במסייע פליג אדרבא ומשו"ה פסק כרב אשי דהוא בתרא ונ"ל שגם הרמב"ן והר"ן ז"ל קאי בהאי שיטתא שהשטמ"ק בב"מ הביא בשם הרמב"ן והר"ן ז"ל דמשו"ה לא קאמר הש"ס אקפי לי גדול דכיון דניקף בר חיובא הוא וא"א להקיף שלא מדעתו לאו שליחותא דמקיף קא עביד אלא שליחותא דניקף ע"ש ולכאור' יש לתמוה הא גם אי שליחותי' דניקף קא עביד יש נפקא מינה דלרבינא היכי דשליח לאו בר חיובא מחייב הניקף שתים משום מקיף ומשום ניקף ולרב סמא כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אינו חייב הניקף אלא אחת משום ניקף וגם הי' מצי לאשכוחי כגון שצוה הניקף לאשה שתקיף ליה דבכה"ג ודאי שליחותי' קא עביד אלא עכצ"ל דסבירא להו כהרמב"ם דגם במקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת לכן אפילו כשצוה לאשה להקיפו ג"כ לא עדיף ממקיף לעצמו ואינו חייב אלא משום ניקף. וראיתי בספר שיח יצחק על מכות שכתב לישב דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט דמקיף לעצמו חייב שתים ובגמרא משני רבא במקיף לעצמו וכתב רש"י ז"ל לפרש דחייב שתים משום דבפסחים דף מ"א פליגי אביי ורבא באוכל נא ומבושל דאביי סבר דאינו חייב אלא אחת משום דמחד לאו קאתי ורבא ס"ל דחייב שתים ולפ"ז מקיף לעצמו נמי תליא בהך פלוגתא דרבא לשיטתי' דחייב שתים אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כאביי דאוכל נא ומבושל אינו חייב אלא אחת הכי נמי במקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת דמחד לאו קאתי ע"ש ויפה כתב: אך לדידי קשה לי אליבא דרבא הא מקרא דלא תקיפו דהוי לשון רבים דרשינן דקאי על המקיף והניקף ואם לרבא דמקיף לישראל חבירו הניקף פטור אלא דבמקיף לעצמו חייב שתים סוף סוף לא קאי הלאו אלא על אדם אחד ובפרט לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה דמפרש הכ"מ דניקף אינו עושה איסור כלל דלא כהראב"ד שכתב אף דאינו לוקה מ"מ עובר עליו בלאו ע"ש א"כ למה אפקתיה הכתוב בלשון רבים ונרא' לי דאם שנים אוחזין בתער ומקיפים שניהם חייבין ועיין בקידושין דף מ"ג ע"א גבי שחוטי חוץ דאתי הוא למעט שנים שאוחזין בסכין ושוחטין אבל בהקפה מסתברא לי דחייבין שניהם וכן נראה לפי מה דמשני במסייע אלמא אע"ג דניקף מסייע למקיף מ"מ חייב המקיף וה"ה בשנים אוחזין בתער ג"כ חייבין שניהם וה"ה לרבא בכה"ג שניהם חייבין ומשו"ה כתיב לא תקיפו והנה לכאור' עלה על לבי דיש להקשות לפי מ"ש הכ"מ לפרש דעת הרמב"ם דאם הניקף אינו מסייע להמקיף אינו עושה איסור כלל וכן ראיתי להרב ברטנורא על התור' הנדפס בספר דעת זקנים פרש' מקץ על הפסוק ויגלח ויחלף שמלותיו שכתב דמשמע שגילחו בתער בלא סיוע כלל דליכא איסור תורה אלא איסור דרבנן ומשום כבוד מלכות שרי ומשו"ה כתב רש"י ויגלח משום כבוד המלכות ע"ש הרי מפורש יוצא דבלא סיוע ליכא איסור תורה ע"ש והנה מרש"י ז"ל אין ראי' כ"כ דמ"ש רש"י משום כבוד מלכות אין הכונה דמחמת זה גילח בתער אלא הגילוח הי' במספרים דאפילו איסור דרבנן ליכא אלא לפי מה דאיתא בר"ה דף י"א ע"א דבר"ה יצא יוסף מבית האסורים והיה יו"ט ואמירה לנכרי ביו"ט הוה שבות וע"ז כתב דמשום כבוד מלכות שרי שבות דרבנן ועיין שם שכתב הדעת זקנים ויגלח ויחלף שמלתיו הוא בגימטריא חד בתשרי דקאי בשיטתי' דהש"ס:

דר"ה הנ"ל שהי' ביו"ט עכ"פ מדברי הברטנורא נשמע דדעתו ג"כ דבלא סיוע ליכא איסור מדאורייתא לפ"ז קשה לי אליבא דרב אדא דס"ל אם ניקף פטור מקיף נמי פטור לדידי' צריך להיות דאם הניקף אינו מסייע להמקיף שניהם פטורים מחמת כל שניקף פטור מקיף נמי פטור בשלמא להראב"ד יש לומר כיון דמ"מ ניקף נמי עובר על לאו אף שהוא פטור ממלקות מחמת שאינו עושה מעשה בכה"ג לא מקשינן מקיף לניקף אבל להרמב"ם צריך להיות כן אליבא דרב אדא דשניהם פטורים ואם נימא כן יקשה לפ"ז למה במצורע אמרינן דעשה דתגלחת דוחה ללאו דהקפה הא אפשר לקיים שניהם כגון שהמצורע לא יסייע להמקיף ונרא' לפענ"ד דעד כאן לא קאמר רב אדא אלא בקטן שאלו מקיף לעצמו נמי פטור אבל בגדול כיון דאלו היה מקיף לעצמו היה חייב לכן חייב המקיף גם בלא סיוע של הניקף ועיין בתשובת רע"א סי' צ"ו שדעתו נוטה דל"ח מסייע אלא א"כ שהוא מסייע בשעת גילוח ממש אבל הפעולות שעושה שלא בשעת הגילוח ממש אלא שהוא ממציא את ראשו קודם או שאר הכנות לא מקרי מסייע]:

אבל עדיין יש לעורר דלמה לא קאמר הש"ס בב"מ דאמר לאשה אקפי לגדול כקושית התוס' ומה שתרצו התוס' דגדול לא יניח עצמו להקיף משום איסורא דידי' הא להרמב"ם שפיר מצי להניח א"ע להקיף באופן שלא יהא שום מסייע ולא עביד איסורא ולפי מה שהבאתי למעלה לשיטת הרמב"ן והר"נ ז"ל דאשה המקפת את הגדול שליחותא דניקף קא עבדא ולפי מה דסבר רבינא דאי השליח לאו בר חיובא מחייב שולחו הוה כאילו הוא מקיף לעצמו וחייב הניקף אפילו אם הוא אינו מסייע כלל א"כ יש נ"מ בין רבינא לרב סמא לגבי הניקף דלרבינא חייב הניקף ולרב סמא פטור גם תירוצי שכתבתי למעל' דמש"ה לא קאמר הש"ס אקפי לי גדול דא"כ יהי' השליח בר חיובא משום דעובר על לפני עור לגבי הניקף לא שייך לשיטת הכ"מ הנ"ל דהיכא דאין הגדול מסייע אינו עושה איסור כלל אם נימא דאין שליחות וזה בזה תליא וכנ"ל ואולי יש לומר דאין כונת הרמב"ן והר"ן ז"ל במה שכתבו דשליחותא דניקף קא עביד שהניקף הוא לבדו חשיב משלח אלא שהמקיף הוי שליח של שניהם המקיף והניקף ביחד וס"ל דבכה"ג לא חשיב שליח לחייב את המשלח ולא את הניקף דשנים שעשאו שליח אחד לדבר עבירה שניהם פטורים דלא מצינו בשום מקום שיהיו חייבים שני אנשים על עבירה אחת ובשבת דף צ' ע"א אמרינן בעשותה יחיד העושה אותה חייב אבל שנים שעשאוה פטורים ובסנהדרין דף ע"ח הכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כו' כולם פטורים ע"ש דילפינן מקראי א"כ פשיטא דאם שני בני אדם עשאו שליח אחד אפילו אילו הוה יש שליח לדבר עבירה אין לחייב שניהם:

גם נ"ל שיש להביא קצת ראי' לזה מב"ק דף נ"א ע"א דפריך הש"ס בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוויה שליח תרווייהו ואמרי לי' זיל כרי אין שליח לדבר עבירה ואי דכרי האי חמשה והאי חמשה כו' הניחא לרבי ולנזקין משכחת לה אלא לרבי ולמיתה ולרבנן בין למיתה ובין לנזקין היכי משכחת לה ע"ש וקשה לי לפי דעת הסוברים דבגוונא שהשליח לא ידע דאיכא עבירה בהמעש' משלחו חייב א"כ גם הכא משכחת לה שלא ידע השליח שמקום זה הוא ר"ה אלא סבר שהוא רה"י אלא מוכח דבכה"ג שהוא שליח של שני בני אדם בכל גווני אמרינן דאין שליח לדבר עביר' ואל תשיבני מהא דאיתא בב"מ דף ח' ע"א ואלו שותפים שגנבו חייבין ופירש רש"י שגנב אחד לדעתו ולדעת חבירו וכן בב"ק דף ע"ח ע"ב די"ל דשאני גניבה דאין הפעול' היא האיסור רק הזכי' והקנין עיין בספר קצה"ח סי' רצ"ב דבזכי' שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ואף בטביח' ומכיר' יש בהם ענין זכיה ע"ש באריכות וגם יש לומר דשותפים שאני דאלים כח השותפות יותר מכח השליחות ועיין בקדושין דף מ"א למעוטי שנים שאוחזין בסכין ושוחטין:

עוד ראיתי להגאון רע"א בהגהותיו ליו"ד סי' קפ"א שעמד על מה דמבואר בשו"ע שם דאשה אסור' להקיף את הקטן כיון דקי"ל כרב הונא דאשה אינה בלאו דמקיף וע"כ הא דאסור' להקיף את ראש האיש הוא משום לאו דלפני עור א"כ אפשר דלהקיף את הקטן אפילו איסורא דרבנן ליכא זהו תוכן דבריו ע"ש עוד העיר למה נקט המחבר בשם יש אומרים שאע"פ שאשה מותרת להקיף ראשה מ"מ אסור' להקיף את ראש האיש הא זה לכו"ע צריך להיות אסור משום לפני עור דמכשלת לזה שניקף ע"ש והניח בצ"ע ולפענ"ד כראה דלא קשיא דלדעת הראב"ד י"ל דהא דלטי' רב אדא לחובה אינו רק לרב הונא אלא אפילו לדידי' דאיהו ס"ל דיותר טוב לאיש להקיף את הקטן ולא לאשה ומטעם דבאמת כשהניקף הוא מסייע הוא עובר משום מקיף ג"כ אליבא דרבא והא דס"ל לרב אדא דכשהניקף פטור מקיף נמי פטור הוא רק בשאינו מסייע אבל לא כשהוא מסייע ומשו"ה כשאיש מקיף בודאי ידקדק שלא יהא הקטן מסייעו אבל נשים דדעתן קלות ויש בזה טירחא יתירה לדקדק בזה חיישינן שמא יהא הקטן מסייעתה כמ"ש התוס' בפסחים דף ד' ע"ב ד"ה המנוה דכ"מ שיש טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול לא הימנוה לנשים ומשו"ה שפיר ניחא מה דלטי' רב אדא לבני' ולא לטי' לדידה משום דעיקר החשש דהקטנים יעברו על איסור מקיף והתורה לא התירה אלא להיות ניקף אבל לא לסייע למקיף והיא מוספית להו איסור בידים ממש ודו"ק ומטעם זה כתב ג"כ בשם יש מי שאומר דזהו רק לרבא דבמסייע איכא איסור לאו דמקיף אבל להרמב"ם ז"ל מסייע אינו עובר על מקיף ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה