מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן מה
הנה הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מלכים הלכ' י"ב כתב ואבר ובשר הפורש מן המפרכסת אע"פ ששחט בה שני סימנין הרי זה אסור לב"נ משום אבמ"ה. והכ"מ תמה ע"ז דהא הש"ס בחולין דף ל"ג מסיק תניא דלא כרב אחא ב"י ומדוע פסק כראב"י ובלח"מ כתב לישב עפ"י מה שהקשו בתוס' חולין שם ד"ה אחד עכו"ם כו' שהקשו אמאי לא אמרינן שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו להכי לא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכמו דאיתא בסנהדרין דף נ"ט גבי יפ"ת התם לאו בני כיבוש נינהו ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל כראב"י ע"ש אבל לפענ"ד לא נח בזה. הא דעת הרמב"ם ז"ל לפי שיטת הכ"מ בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ב הובא בש"ך סי' ב' סעי"ק א' דנכרי שאינו עובד ע"ז מותר לישראל לאכול משחיטתו ואינו אסור אלא מדרבנן וכן כתב הלח"מ א"כ הרי נכרי כזה הוא בר שחיטה ונימא ווי איכא מידי דלישראל שרי מפרכסת ולנכרי אסור ונ"ל די"ל דשאני ישראל דאם לא תהיה השחיטה מתרת לאיסור אבמ"ה לא יהי' להם לאכול בשר כלל דאם לא תהא השחיטה מתרת בעודה מפרכסת לא אפשר להתיר גם אחר שתצא נפשה דזה לא אפשר כלל לומר דמפרכסת אסור לישראל ולא שרי ליה איסור אבמה"ח אלא שביציאת נפשה המיתה מתרת ובאמת הפמ"ג מתקשה בדבר זה מנ"ל דמפרכסת שרי לישראל דלמא לא התירה התורה שחיטה רק אחר שתצא נפשה:
אבל לפענ"ד אין התחלה לקושיא זו דודאי עיקר הכשר שחיטה הוא להתיר אבמ"ה כשהיא מפרכסת ומה"ט בעינן דוקא שתפרכס אחר השחיטה וזהו שאמרו בחולין דף כ"ח ע"א פרכוס שאמרו בסוף שחיטה ואפילו למאן דס"ל פרכוס בתחלת שחיטה או למ"ד פרכוס באמצע שחיטה הוה פירושא דבכה"ג אנו יודעין דגם בסוף היה עדיין בבהמה חיות. ומשו"ה אמרינן דבעינן חזרת ידה דבלא זה אינו אלא יציאת נפש ע"ש. הרי מבואר דגמר השחיטה צריך להיות מקודם יציאת נפש כדי להתיר איסור אבמה"ח וממילא לא חל תו שם נבלה עלה כמו דאינו חל אחר השחיטה איסור טרפה מחמת דלא מצי לחול אחר מעשה המכשיר של שחיטה שום איסור כלל להכי לא אפשר כלל לומר דמפרכסת אסורה לישראל רק בהמה מותרת אחר יציאת נפשה. דא"כ המיתה מצטרף להיתר לישראל וזה דבר שאי אפשר כמ"ש רש"י ז"ל בחולין דף ל"ז ע"א בסוגיא דמסוכנת גבי הא דאמרינן התם אי מחיים אסורה לאחר מיתה מיבעיא מיתה מי שריא לה ע"ש שהגמרא שקיל וטרי לה מסוכנת מנ"ל דשריא אלמא דאי לאו קרא הוי אמרינן דבעינן שתהא חיה גמורה משום דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ע"ש היטב עכ"פ עיקר הדבר שהשחיטה מתיר הוא לאיסור אבמה"ח ואם בעוף לר"מ דאמר אין איסור אבמה"ח נוהג בעוף מ"מ איכא איסור בשר מן החי כמ"ש הגאון רע"א ז"ל בהגהות יו"ד סי' כ"ז דפשיטא דגם לר"מ כשתלש אבר מעוף בחיים אסור והשחיטה מתרת לאיסור בשר מה"ח וממילא אין איסור נבילה חל עליו אחר השחיטה אחר שנעש' מעשה המכשיר ומעתה כ"ז שייך גבי ישראל אבל גבי נכרי דמיתה מתרת לא התירה התורה לאיסור אבמה"ח ע"י שחיטה כשהוא מפרכסת אחרי שיש לו להמתין עד שתצא נפשה ודו"ק: אמנם לפ"ז יקשה דלר"ל דס"ל דבני מעיים כמנחי בדיקולא דמיא למה אין השחיטה של ישראל מתרת לנכרי הא ישארו הבני מעיים אסורים לעולם גם לאחר שתצא נפשה ושוב דמי לישראל שאין המיתה מתרת לבני מעיים כמו לישראל:
ועפ"ז יש לישב קושית התוס' שהבאתי למעלה שהקשו דנימא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרינן גבי יפ"ת דלאו בני כבוש נינהו דשאני הכא דע"ז אנו דנין דלר"ל שהבני מעיים אסורין לנכרי לעולם ואין המיתה מתרת שוב דמי נכרי לישראל שתהא שחיטת ישראל מתרת לאיסור אבמה"ח כדי שלא יאסרו הבני מעיים ומה לי בהמה כולה ומה לי פלגא ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כיון דליכא שום טעם לחלק בין ישראל לנכרי אחרי דבני מעיים יהיו אסורים לעולם:
הן אמת דבעת למודי עמדתי לדקדק בלשון הגמרא דאמרינן עכו"ם דבבחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא דהיה סגי למימר דבמיתה תליא מילתא היינו דע"י מיתת הבהמ' מותר להם לאכול ומה זה פירושו דבנחיר' סגי להו וראיתי באחרונים שהביאו בשם בעל עשרה מאמרות דעכו"ם אסור בנבילות שמתו מאליהם רק בעינן נחירת סימנים ואין הספר תחת ידי לעיין בו מאיזה טעם הוא דקאמר הכי ואולי מקורו ממה דקאמר הש"ס הכא דבנחיר' סגי להו. אבל זהו דבר רחוק מאוד ואף שבתוס' חולין דף צ"א ע"א ד"ה כמאן כתבו אי נמי פרע להו בית השחיטה היינו נחיר' שנצטוו על הנחיר' כבר פירשו האחרונים ז"ל שכוונתם לבני יעקב דוקא ולא לב"נ ועיין בתוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה אכל שכתבו דלאדם הראשון לא היה מותר לאכול בשר רק ממתה מאליה ע"ש:
ולפע"ד נראה דהכי פירושא דהש"ס דאי הוה אמרינן דשחיט' מוציאה לנכרי מידי איסור אבמה"ח הוה צריך ע"כ להיות דגם נחירה מוציא' מידי אבמה"ח דלגבי נכרי לא מסתבר לחלק בין נחירה לשחיטה דנחירתו זהו שחיטתו וזהו דבר שא"א דגבי נחיר' ליכא למימר מי איכא מידי דלישראל שרי כו' דלישראל אין הנחירה מתיר ומה דקאמר הש"ס ובמית' תליא מילתא הוו פירוש' דלנכרי:
גם מתה מאליה שרי והגמרא קאמר שני טעמים שיש לחלק בין ישראל לנכרי חדא דלישראל טעון שחיטת סימנים אבל לא סגי אפילו בחירת סימנים ונכרי אפילו נחירת סימנים לא בעי אלא גם מתה מאליה שרי דבחדא מהנך שני טעמים לא סגי דהטעם הראשון דישראל טעון שחיטה ולא נחירה סגי רק בבהמה וגם בעוף למ"ד יש שחיט' לעוף מה"ת אבל למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הרי גם בישראל סגי בנחירת סימנים ואפילו אם נחרה עכו"ם שרי כמ"ש הרא"ש ביומא א"כ צריך להיות עכ"פ דמפרכסת של עוף שרי לנכרי דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולהכי צ"ל החילוק הב' דעכ"פ מתה מאליה הוה נבילה ואסור לישראל לכו"ע ולנכרי שרי דבמיתה תליא מלתא וטעם זה השני לחודא ג"כ לא סגי דנהי דסגי גבי מפרכסת דלישראל דשחיט' דוקא מתרת מ"מ גבי בני מעיים אין טעם זה מספיק לאסור הבני מעיים לנכרי לאחר שחיטת סימנים גם אחר שיצאה נפשה ולומר דהוה כמאן דמנחא בדיקולא וכבר נעשה אבר מן החי בשחיטת סימן אחד דבכה"ג אין מיתת הבהמה מתרת לישראל ויותר גרע מאלו מתה הבהמ' מאלי' או עשה הבהמ' גיסטרא. וע"כ באופן זה אנו צריכין לומר החילוק דכיון דלישראל השחיט' מתרת ולא נחיר' משו"ה חשיב כמאן דמנחא בדיקולא מחמת שהכשר שחיט' בכך להכי אסור לב"נ:
ולפי האמור יש ליישב קושית התוס' חולין דף ק"ב ע"א ד"ה אלא לאו בבני נח שכתבו לפרש מתניתין דפ"ק דטהרות ושחיטת' מטהרת טריפה מטומאה ולא קתני דאין שחיטתה מכשרת לי' כדקתני סיפא גבי טהורה דוקא הוא דאמר שחיטה מכשרי לי' לב"נ מיגו דמכשר' לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותימא דתקש' מהך משנה לרב אחא בר יעקב דאמר לעיל בפ"ב דאין מזמנים עכו"ם על בני מעיים ע"ש אבל לפי מ"ש ניחא דרב אחא מתרץ דבמתניתין ס"ל דאין שחיט' לעוף מה"ת ולדידי' גבי בני מעיים של עוף ליכא שום טעם דבשלמא כשהיא מפרכסת שפיר י"ל דאף דהחילוק דלישראל שחיטה מתרת ולנכרי בבחיר' ליכא גבי עוף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ עכ"פ יש חילוק דלישראל מיתה אינה מתרת ולנכרי מיתה מתרת אבל גבי בני מעיים של עוף אם השחיטה אינו מתיר לבני מעיים כשהוא מפרכסת גם המיתה אינה מתרת וצריך להיות דעכ"פ מהני השחיט' להתיר בני מעיים של עוף כמו לישראל ומשו"ה מתניתין דמיירי בשל עוף לא מצי למתני אין שחיטתה מטהרתה לב"נ אפילו לראב"י שהרי השחיט' מהני לטהר בני מעיים ואין ראיה ממתניתין לגבי בהמה ומשו"ה לא פריך ממתכיתין דטהרות אלא מברייתא דקתני בהדיא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה ודו"ק: