אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א יו"ד › סימן לה

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

יו"ד · סימן לה

סימן לד

בדבר השאלה לאשר שבימינו אלה שנעשה המנהג של אנשים ונשים העשירים הולכי קדים לגדל הצפרנים והולכים כן תמיד בצפרנים גדולים לנוי וקשה להנשים בעת טבילתן לחתוך אותן כדי שלא ילעיגו עליהן חברותיהן ויש נשים שמחמת פירצת הדור ימנעו מלילך לבית הטבילה משום דבר זה ועובדא ידענו שאשה אחת הגידה בפה מלא כאשר לא רצו הנשים הממונות למלאות רצונה לבלי לחתוך הצפרנים שמהיום והלאה לא יראו פניה עוד בבית הטבילה וכן היא קימה אמריה והלכה ושוב לא שבה וכאשר שמעתי מזה אמרתי בלבי כי טוב להזהיר את הנשים הממונות שלא יתעקשו בדבר הזה לחתוך דוקא הצפרנים ולא יבוא מכשול עי"ז אחר כי דבר זה אינה אלא מצד המנהג שנהגו הנשים בעצמן כמבואר בש"ע סי' קצ"ח סעיף י"ח והטעם כתב הט"ז בשם הש"ד משום שא"א לנקות היטב מהצואה שתחתן ובדיעבד אם טבלה בלי חתיכת הצפרנים העתיק הרש"ל מתשובת מהר"ם דעלתה לה טבילה ע"ש: אך הש"ך הביא בשם הראב"ד סי' שכ"ו שכתב שצריכה לחתוך הצפרניים דכיון דעתידה ליטלם חייצי השתא ע"ש. וא"כ ל"מ לטעם הראשון בודאי אינו אלא חששא בעלמא דפשיטא שאם יעיינו יוכלו לנקות הצפרנים היטב ואפילו אי נימא דא"א לנקות כל כך שלא ישאירו שום משהו על משהו כהאי הא אין שום אדם מקפיד כלל וע"כ אינו מעכב ואפילו לדעת הראב"ד דהטעם הוא כיון דעתידי ליטלן חייצי השתא א"כ אין זה אלא היכי שדרך הוא ליטלן אבל עכשיו אדרבה שהמנהג הוא שלא ליטלן א"כ אינם עתידין לחתוך ולא חייצי תדע דממקומו הוא מוכרע דעכצ"ל הכי דהראב"ד לא כתב רק היכא שהמנהג הוא לחתוך הצפרנים אבל היכי דלא הורגלו בכך לא דאל"כ איך יפרנס דברי התוספתא שהביא הרב"י צואה שתחת הצפורן כנגד הבשר אינו חוצץ שלא כנגד הבשר חוצץ הא כל מה דלמעלה מן הבשר עומד הצפורן לחתוך כמו שנראה מהרב"י שהביא שם מ"ש המרדכי בשם ראבי"ה דצפורן עצמו אפילו אם הוא גדולה הרבה ועומדת לחתוך ופורחת ועוברת מכנגד הבשר אינה חוצצת וטעמא משום שהצפורן הוי מגוף האדם ע"ש א"כ חזינן עכ"פ מדבריו דכל שלמעלה מן הבשר עומדת לחתוך וא"כ לשיטת הראב"ד דחשיב צפורן עצמו חציצה א"כ אין נ"מ. אם הצואה שתחת הצפורן חוצצת אלא על כרחך דלאו כללא הוא והתוספתא מיירי בגוונא שאין דרכה ליטלן דלא חייצי א"כ בנידן דידן נמי אין הציפורן חוצץ וכמו דאמרינן ביבמות דף ע"ח ע"ב שאני עובר דהיינו רביתיה. ולפי מ"ש רש"י ז"ל ד"ה משום ר' יצחק וז"ל דהכא לא קפיד בהאי חציצה האי ולדה דרביתיה הוא ע"ש גם הס"ד דפריך מהא דר' יצחק ידע נמי האי סברא דרביתי' אלא סבר דבכולו גם ברבותיה חוצץ והתרצן משני לי' דברביתי' אפילו כולו אינו חוצץ:

והנה הרב"י ז"ל נתקשה אמה שכתב הטור דצפורן המדולדל שפירשה מיעוטה חוצצת רובה אינה חוצצת דלמה יהי' חוצצים אי משום דכיון דאינם חשובים מהגוף הוי כדבר שנדבק בגוף דחוצץ הא לא דמיא דדבר הנדבק בגוף הוא עדן על העור שהוא מקום מגולה וראוי לבוא שם מים ולפיכך דין הוא שיחוץ אבל הכא מקום חיבור לא היה מעולם מגולה. ומיהו א"ל שאע"פ שלא היה מגולה מעולם מעת שנדלדלו ואינם יונקים מהגוף אינם חשובים מהגוף אלא הם חשובין כמקוטעין וכו' דהא לקטע הם עומדים והוי כאלו נתגלה מקום חיבורם וראוי לבוא שם מים ועכשיו כשזו באה לטבול נמצא אבר ובשר חופים על מקום חיבורם ומונעים אותו מלבוא במים וה"ל כבית הסתרים שאם יש עליהם דבר חוצץ מעכב מטבילה ויש ללמוד כן מדתנן בפ"י דמקואות כל ידות הכלים והמה ארוכים ועומדין לקוץ מטביל עד מקום המידה ומפרש טעמא בפ' בהמה המקשה משום דכל העומד לחתוך כחתוך:

דמי וכתב הר"ש ודבר תימא הוא דמ"מ להוי חציצה למקום החתך ותירץ דבתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישינן לחציצה וכ"כ הרא"ש בפרק תנוקות משמע בהדי' דכל כה"ג דין בית הסתרים יש לו וגבי אדם ודאי אם יש דבר חוצץ בבית הסתרים מעכב:

והנה לכאורה נתקשיתי בהבנת דברי הרב"י דלפ"ז הא דבריו סוברים אהדדי דהא איהו פסק כהמרדכי בשם הראבי"ה דצפרנים גדולים אע"ג דעומדים לחתוך לאו כחתוך דמי ולא חייצי. וא"כ מ"ש בצפורן המדולדל ואבר ובשר המדולדלים חוצצים מחמת האי סברא גופי' דעומדים לחתוך כחתוך דמי. אך באמת שפיר ניחא דלכאור' מאי ראיה מייתי מהר"ש הא איהו לא כתב רק אליבא דר"מ דאיהו אית ליה הכי שם במתניתין דמקואות דמטביל עד מקום המדה ומפרש טעמא אליביה בפרק בהה"מ הנ"ל דעומד לחתוך כחתוך דמי אבל רבנן פליגי עליו דעד שיטביל את כולו וסבירא להו דלאו כחתוך דמי והאיך מייתי הרב"י ראיה מר"מ ושבקיה לרבנן וצ"ל דס"ל להרב"י דבמדולדל שאני דרבנן נמי מודי דלא שייך כלל להגוף ולכו"ע אמרינן דכחתוך דמי. ומייתי ראיה דכמו שכתב הר"ש דבריו אליבא דר"מ כן אנו נמי מצינו למימר הכי במדולדל גם אליבא דרבנן ולפ"ז דבצפורן גדולה אע"ג שעומד לחתוך לא אמרינן דכחתוך דמי ואינו חוצץ דקי"ל כרבנן אבל במדולדל אמרינן דכחתוך דמי וחוצץ אמנם אנכי הקשיתי לשאול על הר"ש שתירץ דבית הסתרים דכלים אינם חוצצים הא בחולין שם דף ע"ב ע"א פריך הש"ס אמתניתין דשחט את אמו ואח"כ חתכה דהבשר מגע נביל' דברי ר"מ אמאי טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא לימא ר"ע לטעמיה דתנן שלשה על שלשה שנחלק וכו' טמא מגע מדרס וכו' רבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהם ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה וכו' ומשני א"ת רבנן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ע"ש א"כ מבואר בגמרא דלפי הסברא דאמרינן דעומד לחתוך כחתוך דמי לא חשיב תו בית הסתרים אלא כגלוי דמיא ומשו"ה מקבלין טומא' א"כ איך כתב הר"ש בית הסתרים בכלים ל"ח לחציצ' דאינו מעכב הא נהי דבית הסתרים אינו מעכב הא בכה"ג דעומד לחתוך חשיב כגלוי לענין קבלת טומא' וכמו כן צריך להיות לענין טביל' דבמקום גלוי אין חילוק בין כלים לאדם וזהו תימה רבתי לדעתי ואע"ג די"ל דמצינו בקידושין דף כ"ה ע"א אמר עולא הכל מודים בלשון דלענין טומא' דגלוי הוא אצל השרץ מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא לענין טביל' כטמון דמי מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ע"ש ולפ"ז יש מקום לומר לחלק בין טומא' לטביל' דמחמת האי טעמא דעומד לחתוך חשיב עכ"פ ראוי לנגיע' דאי יחתוך חזי לנגיע' אבל לגבי טבילה דבעינן דומיא לבשרו דהוי תמיד מאבראי לא סגי בהאי טעמא דעומד לחתוך למיחשב כגלוי אבל המעיין ברש"י ז"ל שם יראה דגם התם ליכא חילוק בין טומא' לטביל' רק גבי טומא' אפשר להוציא מקצת הלשון מאבראי ולנגוע משא"כ בטביל' בעינן כל הלשון וזה אי אפשר ע"ש. והנרא' לפע"ד שכונת דברי הר"ש כך הוא דבאמת מחמת הסברא דעומד לחתוך כחתוך דמי חשיב כגלוי רק מ"מ לענין חציצ' דכל שמונח על האדם והכלי ומעכב ביאת מים לא עלתה לו טביל' א"כ נהי נמי דהוי כחתוך מ"מ כיון דמכסי עליו ואינו מניח המים לבוא צריך להיות חוצץ וע"ז משני דהוי בית הסתרים ואינו מעכב בכלי היינו כיון דקאתי עלה מחמת הך טעמא דמכסי על הכלי שוב אמרינן דחשיב כבית הסתרים ועמ"כ עלתה לה טביל' דאי חשבת ליה מחמת הטעם דעומדת לחתוך כגלוי ממש [ובאמת שכן הוא דעת הרב"י בפירוש השני שפירש דברי הטור ע"ש] א"כ לא חשיב החיבור לחציצ' כלל ואם אתה באת לומר דמ"מ הא הוי מחובר להדדי וחייצי שוב עכ"פ הוי בית הסתרים ואי אתה מצית לאחוז החבל בשני ראשין לגבי חציצ' לומר דחוצץ משום דמכסי עליה ולומר דלא הוי בית הסתרים משום דעומד לחתוך כגלוי דמי זהו שני הפכיים בנושא אחד ולא אמרינן הכי אבל גבי טומא' אמרינן דחשיב כגלוי מחמת דעומד לחתוך כחתוך דמי ומקבל טומא'. ונרא' לי עוד להביא ראי' דגבי טומא' נמי איתא לההיא חילוקא דהנה קשה לי על רבינא דאמר בגד לאו לחתיכ' עומדת אבר לחתיכ' עומד כמאן כר' מאיר והיה סבר הגמרא דרבינא אליבא דר"מ קאמר א"כ קשה דמנ"ל דטעמא דר"מ דבגד לאו לחתיכ' עומדת רק סבר דבית הסתרים מטמא במגע דלמא באמת גבי בגד שלשה על שלשה שנחלק דסבר ר"מ דמטמא במגע היינו טעמא משום דסבר כל העומד לחתוך כחתוך דמי ולא הוי בית הסתרים כלל. ובבגד שנחתך בודאי יש לומר דעומד לחתוך כחתוך דמי דהא כיון שנחתך א"כ בשעה זו שהתחיל לחתוך בודאי עומדת לחתיכ' וברגע זו מקבלת טומאה ואזיל לשיטתו גבי ידות הכלים דסבר דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ומנ"ל לאפושי בפלוגתא ולומר דבגד לאו לחתיכ' קיימא רק סבר דבית הסתרים מטמא במגע מה דלא מצינו בשום מקום דס"ל לר' מאיר הכי רק הש"ס מהכא הוא דגמר לה ומנ"ל זה. אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דברייתא דבגד שלשה על שלשה שנחתך לא מצינו למימר דהטעם דר' מאיר דמטמא במגע הוי משום דעומד לחתוך כחתוך דמי דהא כיון דמיירי בבגד קטן שלשה על שלשה ולבתר שחלק אינו מטמא במגע כלל דהא ליכא שיעור בגד כמבואר התם בגמרא א"כ אי נימא דכחלוק דמי איך מקבלת טומא' ואי אתה מצית לומר שני הפכיים בנושא אחד לומר דהוי כגלוי ולא בית הסתרים ושוב לומר דחשיב כמחוברים ולא כנחלק והוי תורת בגד שלשה על שלשה כעין זה לא אמרינן ומשו"ה שפיר מוכח דר"מ ס"ל דבית הסתרים מטמא במגע ודו"ק היטב. ומעתה לפי המבואר יש לבעל דין לחלוק על ראיית הרב"י שהביא מהר"ש דשאני התם בידות הכלים דטובל עד המקום המדה והשאר הוא חוץ למים ועל כרחך אתה באת להכשיר הטביל' מחמת הטעם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ותו לא שייך להכלי וע"ז הקשה הר"ש דאי כחתוך דמי ולא שייך להכלי הוי חציצ' ותירץ דהוי בית הסתרים אבל בצפורן המדולדל דמיירי דהוי כולו בתוך המים וממ"נ עלתה לה טביל' דאי לאו כחתוך דמי הא שייך להגוף וכיון דהוי כולו במים עלתה לה טבילה ואי כחתוך דמי וחשבינין כאלו כבר נחתך הא גם אלו היה נחתך היה עולה לה הטבילה דהוי גלוי ורק אתה באת להחמיר משני צדדים לומר דהוי כחתוך ולא שייך להגוף וגם לומר דלאו כחתוך וחייצי והמה שני דברים הפכיים בנושא אחד על זה לה חיישינין דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי ולפע"ד יש לדמות למ"ש הש"ך ביו"ד סי' נ"ה סעי"ק י"ג וז"ל ועוד דבשלמא בדבוק י"ל דכיון דרבנן אחשבוהו להאי אבר המדולדל כאלו נחתך דהא משו"ה אסרוהו כאבר מן החי דמי דמן התורה מותר כל שמחובר מעט. א"כ אין להחמיר לחשבו כאיסור דבוק. דהוי כתרי חומרי דסתרי אהדדי ע"כ ע"ש. א"כ נידון דידן דמי ממש לזה דאין להחמיר מטעם דהוי כגלוי ולומר דחוצץ משום דמכסי עלה ודו"ק:

והנה דעת הרמב"ם ז"ל דאפילו צפורן המדולדל אינן חוצצין וכתב הרב"י בפירוש דבריו משום דאפילו כשהוא מחוברת בגוף עומדת לקצוץ ואפ"ה לא חייצי הלכך כי נדלדל נמי לא חייצי והטעם כתב הרב"י התם דהוי מיעוט שאינו מקפיד ע"ש. עוד הביא התם פירוש אחר בדברי הטור דהא דפירשה מיעוט חוצצין היינו אי איכא דבר חוצץ על הצפורן. א"כ מבואר מכל זה דעכ"פ צפורן:

שאינו מדולדל בודאי אינו חוצץ דלא כש"ך בשם הראב"ד ועיין בט"ז שפירש דצפורן המדולדל הוי חציצה במקום שנפרץ ואין המים יכולים לדחוק ולכנוס לשם עיין בדבריו אבל במקום חיבור של הצפורן קשה לומר דהוי חציצה כיון דהכי הוי רביתייהו וכמו דאמרינין ביבמות דף ע"ח דאמר רבא מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה ופריך הש"ס אמאי אין צריך טבילה וכי תימא משום דאמר ר' יצחק וכו' דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ הא אמר ר"כ ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ ומשני שאני הכא דהכי רביתייהו ע"ש ופשיטא דעובר נמי חשיב עומד לצאת מהאם ומ"מ לא אמרינן דהוי חציצה מחמת דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ופשיטא דאפילו אי ילדה תיכף אחר הטבילה או אפילו אי טבלה כשיושבת על המשבר מ"מ מהני הטבילה לבנה ואע"ג דעומד לצאת לא חשיב חציצה כיון דהכי רביתייהו א"כ כ"ש דצפורן דלא הוי חציצה ורק צפורן המדולדל דשוב לא מיקרי הכי רביתייהו הוא די"ל דהוי חציצ' ולדעתי גם כונת הראב"ד היתה שצריכה לחתוך צפרני ידים ורגלים חשש שמא איכא מיעוט צפורן מדולדל אבל בצפורן מעליא גם הראב"ד ז"ל לא יאמר דחשיב חציצה, כן נראה לפע"ד:

והנה ראיתי להישי"ע סי' קצ"ו ס"ק י' שכתב לדחות ראית הב"ח שהביא ראיה להחמיר מהא דקי"ל דבחוה"מ אם אין לה נכרית ליטול צפרניה צריכה ליטול בעצמה ע"י שינוי מזה מוכח דגוף הצפורן חוצץ וע"ז כתב הישוי"ע לישב עפ"י דברי הר"ן ז"ל בחולין דמשו"ה תנן ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה ולא חשיב חציצה כמו שהקשו בתוס' דכיון דעדיין לא קצצן הרי מודה שאינו מקפיד לקצצו כעת ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ אף שעתיד לקצצן ומעתה יש לומר כמו כן בצפרנים דכיון שבידו לקצוץ ואינו חותכן ש"מ שאינו מקפיד עליהן ומשו"ה אינו חוצץ אבל בחוה"מ אם תאמר שאינו רשאי לחתכן משום חוה"מ א"כ שוב אפשר שבאמת היא מקפדת ומה שאינה חותכן הוא מחמת שאינה רשאי וע"כ חשיב דבר המקפיד זהו ת"ד. ובזה אמרתי שיש לישב דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ו' מה' יסודי התורה ה' ו' שכתב שם שהיה כתוב על בשרו וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי יכסה בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ ותמהו הכ"מ והלח"מ מדוע השמיט דזה דוקא בדיו לחה כמו דמוקי לה הש"ס בשבת דף ק"כ ע"ב דפריך התם חציצה ותיפוק לה משום דיו ומשני בדיו לחה ע"ש ולפי הנ"ל שפיר ניחא דהש"ס בהס"ד הא סבר התם דטעמא דרבנן דאמרי כורך עליו גמי הוא משום מחיקת השם דסברי דאפילו גרמא אסור א"כ אפשר דבאמת הוא מקפיד על הדיו ומת שאינו מוחק אינו ראיה שאינו מקפיד כיון דאסור למחוק אפילו ע"י גרמא אבל לפי מה דמשני רבא בר רב שילא היינו טעמא דרבנן דאסור לעמוד בפני השם ערום. א"כ כו"ע סברי דגרם מחיקה שרי א"כ שוב בידו למחוק ע"י שיכניס ידו למים ויהא נמחק. וכיון שאינו עושה זאת ש"מ שאינו מקפיד ומיעוט שאינו מקפיד אפילו אם הדיו יבש אינו חוצץ ודו"ק. אמנם לכאורה יש לדחות דבאמת יש להעיר דמאי פריך הש"ס חציצה תיפוק לי' משום דיו הא הדיו יהא נמחק בשעת הטבילה ולא יהיה עוד חציצה בסוף הטבילה וצ"ל דזה אינו דבר ברור שיהא נמחק ע"י המים כיון שאינו רשאי לשפשף ביד כמו דאיתא בהדיא בברייתא ובלבד שלא ישפשף. וכן כתב בחידושי הרשב"א שהקשה כיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כיבויו ותירץ דאפשר שלא ימחוק שאלו ודאי נמחק היינו כשמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים ע"ש ולפ"ז פירכת הגמרא דשמא לא ימחוק ויהיה חציצה. וא"כ אכתי יש לשאול דכיון דאינו נמחק ע"י זה שהוא מכניס ידו לתוך המים ולשפשף בידים אינו רשאי מעתה אינו בידו לעשות שימחוק שוב אפשר להיות שבאמת הוא מקפיד על הדיו ומה שאינו מוחק הוא מחמת שאינו בידו וכנ"ל. אך יש לומר כיון שמה שכורך עליו גמי הוא כדי שלא יעמוד בפני השם ערום ולכאורה הלא יוכל להכניס ידו בתוך המים קודם הטבילה ולשהות שם עד שימח' ולא יצטרך לחפש אחר גמי ולדקדק שלא יהדק אלא מזה ראיה שרוצה בקיומו של השם ואינו מקפיד עליו וע"כ הוא כורך עליו גמי להכי אין השם חוצץ ודו"ק:

ונראה לי להוסיף עוד ראיה נכונ' לזה דהא הרמ"א ביו"ד סי' רס"ח הביא שיטת הרמב"ן והג"מ ז"ל שאם טבלו את הגר ואח"כ מלו אותו עלתה לו טבילה וקשה לי הא קי"ל בש"ס ופוסקים דכל דבר החוצץ מעכב בטבילה בגר א"כ איך עלתה לו טבילה כיון דהיה צריך לחתוך את הערלה א"כ חשיב' הערלה עומדת לחתוך כחתוך דמי ויהא חציצה להטבילה. וזהו ודאי חשיב מיעוט המקפיד דבלא חתיכת הערל' לא הוי גר כלל ואדרבה לכתחלה לכו"ע צריך לחתוך הערלה קודם הטבילה ורק בדיעבד סבירא לי' להרמב"ן והג"מ דעלתה לו טבילה. וא"כ קש' תיפוק לי' דהוי חציצ' בטביל'. ויותר קשה לשיטת הקדמונים ז"ל דמיעוט המקפיד חוצץ מה"ת א"כ בודאי קשה כנ"ל אלא מוכח מזה דכיון דהכי רביתייהו לא חשיב חציצ' כלל. ודו"ק כי הוא ראיה מושכלת לדעתי. וכבר נדפסה ראיה זו בהגהותי מלחמות ארי' בסוף הספר ברכת רצה סי' קכ"ה:

שוב ראיתי בילקוט פרשה בא על הפסוק ומלתה אותר אז יאכל בו דבר אחר ומלתה אותו וכו' למה נאמר להביא את שנתקיימה לו מצות מילה כפי שעה אחת אע"פ שחזר הבשר וחפה את העטר' אינו מעכבו מלאכול לא בפסח ולא בתרומה ועל זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אינו חוצץ לטומאה עכ"ל והיא מהמכילתא הרי מפורש יוצא דדוקא אם כבר נימול כהלכתו אלא אח"כ חזר הבשר וחפה העטר' לא הוה חציצה לטומאה אבל אם לא מל כלל הוי חציצה לטומאה ומלת לטומאה ודאי הוא פירושו לטבילה ומה מאוד תמוה לי שיטת הרמב"ן והג"מ מהמכילת'. והנה מלשון ע"ז נמנו רבותינו בלוד ואמרו משמע שהיו פלוגתא גם בזה בין התנאים עד שעמדו למנין והנה הרב החריף ר' חיים צבי תאומים מקאלימיא כתב אלי דקושיא זו שהקשיתי על הרמב"ן ז"ל הא גם לר' יהושע יש להקשות דסבר דטבילה לחודא סגי ולדידי' אחר הטבילה מחויב למול כמו ישראל דעלמא ואמאי לא נימא דעור הערלה הוה חציצה וע"ז השבתי דלר' יהושע י"ל דאין למול קודם הטבילה כשהוא גוי כיון דבמילה לא נכנס תחת כנפי השכינ' ואין המילה לשם גירות אלא צריך לטבול מקודם ואח"כ למול להכי בשעת הטבילה אין הערלה חוצץ דהוה מיעוט שאינו מקפיד דאדרבה בשעת הטבילה הוא רוצה בקיומו כדי לקיים אח"כ מצות מילה כדין ישראל גמור. וע"פ סברא זו נתישב לי מה שהי' קשה לי בעת למודי להעיר עוד ביבמות דף ע"א בעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה. ערלה שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא ע"ש. ולכאורה יש להעיר דבלא"ה אי אפשר דכל קטן שנולד הוא טמא מחמת שנגע באמו בעת יציאתו מבית הרחם לפי מ"ש בחידושי מהר"ם בנדה דף ל"א ע"א ד"ה והטבילוה קודם לאמה וכן מוכח מתוס' סוכה כ"א ע"א ד"ה ומביאין שכתבו וז"ל ואע"פ שהיו התינוקות טמאין מנדה ויולדת ע"ש. א"כ הא כל קטן צריך טבילה ואמאי לא נימא ג"כ דכ"ז שלא נימול אי אפשר לטבלו שהרי הערלה חשיב חציצה כקושייתי הנ"ל אבל לפי הנ"ל בזה שפיר ניחא דערלה שלא בזמנו דאכתי אין אנו רשאין למולו דאפילו להסוברים ביו"ד סי' רס"ב דאם מל בתוך זמנו יצא היינו רק בדיעבד אבל לכתחלה בודאי אין אנו רשאין למולו עד יום חי"ת וכיון דאין אנו רשאין לחתוך הערלה לא חשיב:

חציצה וכמו כן י"ל לר' יהושע דמסתברא דאינו רשאי גר למול א"ע קודם טבילה אלא אח"כ לא חשיב חציצה בשעת הטביל':

עוד י"ל דלר' יהושע לא קשה די"ל שהי' חולה בשעת הטבילה ולא הי' כלל ראוי למולו, וכיון דאין המילה מעכבת בגר וסגי בטביל' לחודא אין הערל' חוצץ אבל לדידן דק"ל דאין נעש' גר אלא בתרווייהו דהיינו מילה וטביל' ועל כרחך גם לדעת הרמב"ן דבדיעבד אם טבל קודם מילה נמי הוי גר מ"מ פשיטא דבעינן שיהא בשעת טביל' ראוי למול שפיר קשה דהי' המילה חוצץ כנ"ל היוצא לנו מזה דמה שנהגו הנשים לחתוך הצפרנים אינו אלא משום חומרא ולפ"ז עכשיו כי יש נשים המתעקשות שלא לחתכן ואם לאו ימנעו לטבול טוב שלא יתעקשו בזה הנשים הממונות הרבה וישגיחו כי ינקו הצפרנים היטב ותטבול כך כן נלפע"ד וד' הטוב יצילני משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות שלא אכשל חליל' בדבר הלכ' אכי"ר:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה