מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן לד
כבוד הרב הגדול חו"ש דובר בשפה ברורה מו"ה צבי הירש כהנא:
ע"ד השאלה בשכונה אחת שנבנה איזה בתים על מקום שהיה בה"ק של גוים והרבה בתים נמשכים חוץ למקום בה"ק וכבר עבר חמשים שנה מעת שפסקו מלקבור בבה"ק הנ"ל אם מותר לכהנים לכנוס באותן הבתים אחרי שבש"ע יו"ד סימן שע"ב כתב המחבר קברי נכרים נכון ליזהר הכהן שלא לילך עליהם. ובהגה"ה כתב אע"פ שיש מקילין נכון להחמיר והנה כ"ת העיר על הרמ"א להבין מה קא מוסיף על המחבר ורצה לומר שכונת הרמ"א הוא להחמיר למחות בכהנים שלא ילכו ולהמחבר אין מוחין הנה נעלם מכ"ת דמצינו באו"ח סי' רמ"ד סעיף ג' במחבר אם בנה עכו"ם לישראל בית בשבת נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכתב הטו"ז דמדכתב נכון להחמיר ש"מ דאינו אלא לכתחילה נכון להחמיר על עצמו אבל אינו איסור מצד עיקר הדין ע"ש א"כ הכא נמי כיוצא בזה ולדעתי כונת הרמ"א לאשמועינן אע"פ שיש מקילין אפילו לכתחילה נכון להחמיר לכתחילה לעצמו:
ומה שרצה לדון בנ"ד להתיר מטעם ס"ס שמא הלכה דקברי עכו"ם א"מ באוהל וספק שמא כבר נרקבו העצמות ולא נשאר שיעור טומאה ואין לומר איתחזק איסורא דבספק פלוגתא לא אמרינן חזקה. הנה מלבד שיש לדבר הרבה בזה בל אבין הלא כאן הוי הספק טומא' ברה"י וקי"ל דספיקו טמא. אמנם ראיתי בספרו של מו"ח ז"ל ברכת רצה בסי' י"ב שמסתפק אי גם בספיקא דדינא נמי ילפינן מסוטה או נימא דרק ספק במקרה ילפינן מסוטה אבל לא בספיקא דדינא אך החקירה שחקר הוא ז"ל הוא בספק טומאה בר"ה. אמנם בודאי דאין חילוק בזה וה"ה לגבי ספק טומאה ברה"י נמי איכא להסתפק. אבל לפענ"ד נראה דספיקא דדינא לא חשיב ספק טומא' כודאי משום דהוי כמו דבר שאין בו דעת לשאול ועיין נדה דף ד' ע"ב דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיש בו דעת לשאול דומיא דסוטה וא"כ בספיקא דדינא אין לנו לשאול שיברר את הספק הדין עם מי וזה ברור לפענ"ד ועיין בהגהותיי מלחמות אריה סי' כ"ו שהבאתי שם מ"ש רש"י ז"ל בפסחים י"ט ע"ב מה סוטה יש בו דעת לשאול אם נטמאה אם לאו אף כל שיש בו דעת לשאול כגון אדם ספק נגע ספק לא נגע דיש בו דעת דיכולין לשאלו אם נגע והוא אינו יודע עכ"ל ועיין בספרי מצ"א סי' מ"ה שהעליתי בזה דבר נחמד:
ומה שהעיר דיש לסתור דברי הירושלמי בפרק ז' דנזיר דאיתא על הפסוק והיה ימיו מאה ועשרים שנה דלק"כ שנה הוא חוזר למצוא תרווד רקב אחד מש"ס דילן נדה כ"ד מאבא שאול שנכנס בכוליא של עוג ובגלגלתו של אבשלום. ושוב כתב שי"ל שהיו חטטים ומה דאמרו שמצאו בור מלא עצמות מהמתים שהחיה יחזקאל כתב די"ל דהיו צדיקים ואמרו חז"ל בשבת דכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין זהו ת"ד אבל כל זה אינו תירוץ להך:
דירושלמי דא"כ מנ"ל להירושלמי דלק"כ שנה עצמותיו נרקבים שמא היה צדיק ואיננו נרקב והירושלמי אינו מחלק בכך וגם הא דאיתא בב"ב דף נ"ח ר' בנאה הוה מציין מערתא כי מנוי למערתא של אברהם אבינו ע"ה הרי בהדיא שהיה חושש לטומאת מערה הלזו וזה יותר ראיה ממה שהביא כ"ת ממילתא דאגדתא די"ל שאין משיבין מדברי אגדה אבל מעשה דר' בנאה הוא לענין דינא ומעשה רב יעו"ש בתוס' ועוד דע"ז לא שייך תירוצו שהרי הירושלמי קאמר בהדיא והיה ימיו מאה ועשרים שנה אפשר אדם הראשון חי קרוב לאלף שנה וכו' אלא לק"כ שנה חוזר למלא תרווד אחד והתם בב"ב איתא כי מטא למערתא של אדם הראשון יצא' בת קול בדיוקנא עצמה אל תסתכל ואמר ר' בנאה נסתכלתי בשתי עקביו ודומים כשני גלגלי חמה אלמא בהדיא שאדם הראשון לא נרקב וזה ודאי סתירה לדברי הירושלמי דנזיר פרק ד' הנ"ל:
והנה בגוף השאלה לא אכחד מכ"ת שזה כמה שנים עמדתי על מבוכה זו שמהשו"ע בסי' שע"ב אין ראיה כלל דיש להחמיר במתי נכרים שמטמאין באוהל כי שם לא נאמר רק קברי עכו"ם נכון ליזהר מלילך עליהם ויש לומר דאינו מטעם טומאת אוהל רק מטעם טומאת מגע דהרי כשהוא הולך הוא נוגע ברגליו להקבר או יש לחוש שמא נוגע בעצם המת וגם במגע ומשא של מתי עכו"ם איכא פלוגתא עיין בב"י שם אבל לגבי טומאת אוהלים לא שמענו מהמחבר ומהרמ"א ואף דהתוס' בב"מ דף קי"ד ד"ה מהו והרא"ש מחמירין גם בטומאת אוהל הא אנו נגררין אחר השו"ע ומהשו"ע לא נשמע דבר זה ואדרבה מדנקט הלשון יש ליזהר שלא לילך עליהם משמע דוקא עליהם מטעם מגע המת דלמא יגע בעצם דאל"ה הי' צריך לכתוב שלא לכנוס לתוך אוהל מתי נכרים ומה אעשה אשר מהש"ך לא משמע כן וכן העולם סוברים דפשט השו"ע הוא דמטעם טומאת אוהל נגעו בה וכן מורין בעלי הוראות. שוב הגיד לי כהן אחד מופלג וירא וחרד שאינו נזהר מלילך מביתו מחמת מת נכרי ושאלתי לו למה והשיב שקשה ליזהר בזה בעיר גדולה כמו לבוב וגם מאביו ראה שנהג כן ואביו היה ג"כ מופלג וירא שמים מאוד. ומסתמא נהג עפ"י הוראת חכם ואחשוב כי אולי הוא מטעם הנ"ל:
שוב ראיתי במראה הפנים על הירושלמי הנ"ל ד"ה אפילו נגע בקבר אדם הראשון שכתב דדוקא נגע אבל באוהל לא מטמא דקברי כותים אינן מטמאין באוהל ע"ש מוכח דדייק מדנקט הירושלמי נגע ש"מ דדוקא נגע דהוי טומאת מגע אבל לא טומנאת אוהל וכדעת הרמב"ם ז"ל א"כ יש הוכחה לדברינו הנ"ל שיש לדקדק נמי בלשון המחבר דמדנקט לילך עליהם ש"מ דכוונתו דיש ליזהר מטומאת מגע לבד אבל לא מטומאת אוהל ממתי נכרים. והנה בהדיא מבואר ברמב"ם בפ' ט' מה' ט"מ הל' ד' העכו"ם אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באוהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה עכ"ל אבל באמת התוס' בנזיר דף נ"ד ע"א ד"ה או בקבר כתבו בהדיא דמודה ר"ש דקברי עכו"ם מטמאין במגע ומשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו כו' ע"ש וסברו התוס' דרבינא קאמר דהקבר מטמא במגע ובמשא והרמב"ם ע"כ סובר דקאי על המת ולא על הקבר ולדעת התוס' במשא קאי על המת אך במגע קאי נמי על הקבר וגם להרמב"ם י"ל דאסור לילך על קברי עכו"ם שמא יגע בעצם אדם אבל לא משום מגע קבר: