מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
יו"ד · סימן יט
לידידי הרב החריף ובקי כו' מו"ה יצחק אלנוענבערג נ"י מק' עיר ישן יע"א:
אשר דרש וחקר מעלתו אם נשפך חלב בתוך קדירה של בשר ואינו ידוע אם יש בקדירה ס' נגד החלב מה דינו של התבשיל והקדירה אי אמרינן דמעמידין התבשיל והקדירה על חזקתן ומספק אתה בא לאוסרן אל תאסרנה מספק וע"ז הביא מ"ש הפ"ת ביו"ד סי' צ"ו בשם ספר תולדות יצחק דכל שהריעותא מחמת דבר אחר תערובות איסור לא אמרינן העמד דבר על חזקתו ומדמה כ"ת אהדדי לא אכחד כי לפלא הדבר בעיני וביחוד אשר כתב במכתבו כי גם הרב המובהק דמחניכם הסתפק בדבר זה וצוה אותו לכתוב אלי ולדעתי הוא פשוט ובל אדע מקום ספק דהלא מפורש הדין בסי' צ"ח דאם נתערב מבשא"מ כו' ונשפך ולא אפשר לעמוד על שיעורו דאסור ע"ש אלמא בהדיא דלא אמרינן בכה"ג אוקמי' ההיתר על חזקתן ואין לדקדק ולומר דדוקא בנשפך אח"כ אבל אם הספק הוא בעת נפילתו אי יש בה ס' לא אמרינן הכי דז"א דהא גמרא מפורשת הוא בחולין דף צ"ז דבתערובות מבשא"מ היכי דליכא קפילא בעינן ששים והיינו אף דאילו הי' קפילא אפשר להיות דהי' מברר דלית בו בנ"ט וכן כתב הר"ן ז"ל דהא דקפילא מהני הוא רק בספק אי יש בה ששים ע"ש אלמא בהדיא דלא שרינן אלא ע"י אחת משתי אלה או ע"י קפילא או ע"י ודאי ששים וגם הפמ"ג בסי' צ"ח כתב ג"כ בפשיטות דבספק אי יש ס' בקדירה נגד מה שנפל אסור ע"ש ומעתה לא ידעתי למה נסתפקו בזה. ומה שהביא דמיון לזה מהפ"ת סי' צ"ו בשם ספר תולדות יצחק אינו דמיון כלל דהתם מיירי בספק אם נחתך בסכין שהוא ב"י או נחתך במרא וחצינא דבכה"ג מתיר הגאון כו"פ וכמו שכתב הגאון ז"ל בסי' ק"ה בספק כבוש ג"כ להתיר כדעת הטו"ז ע"ש אבל בספק ס' כיון דבודאי נפל שם האיסור רק לא ידעינן לשער אי איכא ס' לכו"ע אסור דלא אמרינן בכה"ג אוקמי' התבשיל והקדירה אחזקתו ועי' בישוי"ע סי' צ"ח שמפלפל הרבה בענין ספק אי אמרינן אוקמי' מילתא אחזקתו והוא ז"ל הביא בשם תוס' יבמות דף פ"ב גבי שתי קופות דמשו"ה לא אמרינן אוקמיה אחזקתו מחמת שלחלק האיסור שנפל יש חזקת:
איסור וכן הכפיל דבריו בסי' צ"ב להביא כן בשם התו' ובשם הר"ש ז"ל, אולם במחכ"ת הביא קושיא ותירוץ בשם התוס' והר"ש מה שלא נמצא שם דהמעיין שם יראה דהקושיא שהביא הוא ז"ל בשם התוס' דנימא גבי שתי קופות אוקמיה אחזקתו ליתא כלל וגם התירוץ של התוס' אקושייתם אינו מוכח אם כוונו לסברתו. אך ראיתי להש"ש ש"ג פ"ז כתב סברא זו ומביא ראי' ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה דהיכי דספק הוא בתערובות לא אמרינן מוקמינן אחזקת היתר ע"ש:
אמנם לדעתי יש מקום להסתפק בספק ס' אי אסור מה"ת או רק מדרבנן והנה לשיטת הרמב"ן ז"ל דספק דאורייתא מה"ת לחומרא פשיטא דהכי נמי ספק ששים בין בשאר איסורא ובין בבב"ח אסור מה"ת ולשיטת הרמב"ם ז"ל דספק דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא לכאורה נראה דגם ספק ס' אינו אסור רק מדרבנן כמו שאר ספק דאורייתא. אולם אי נימא כמו שכתב הישוי"ע והש"ש דמשו"ה לא אמרינן מוקמיה להיתר אחזקתו משום דלאיסור שנפל איכא חזקת איסור כמו שהבאתי למעלה יש לומר דספק ס' בשאר איסורים גם להרמב"ם ז"ל אסור מה"ת דכיון דיש כאן שני חזקות הסותרין זו את זו חשוב אקבע איסורא ובאקבע איסורא לכו"ע הוא מה"ת וכן כתבו האחרונים דהיכי דאיכא שתי חזקות המתנגדות זו לזו חשיב איקבע איסורא והוכיחו דבר זה מתוס' כתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה הבא שהקשו על מה דקאמר הש"ס הבא עליה באשם תלוי קאי אמאי לא קאמר דבחטאת קאי דהא איכא חזקת איסור דא"א ותירצו דחזקה אשה דייקא ומינסבא מרעא לחזקת א"א. ובתוס' ד"ה באשם כתבו וז"ל ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות כו' איקבע איסורא ה"נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת א"א ע"ש ומוכח מזה דדעת התוס' דהיכי דאיכא שתי חזקות הסותרות חשיב איקבע איסורא וחייב אשם תלוי א"כ בשאר איסור די"ל דלהאיסור שנפל יש חזקת איסור יהא אסור מה"ת ובבו"ח דאיכא רק חזקת היתר יהא מותר מה"ת:
הן אמת אנכי בחי' אמרתי לדחות ראי' זו ולפרש דברי התוס' בסגנון אחר דלכאורה בלא"ה תירוצם של התוס' הוא תמוה דהאי חזקה דאשה דייקא ומינסבא הוי חזקה דאתיא מכח סברא והוי כמו אנן סהדי וא"כ בתרי ותרי צריך להיות דלא מהני חזקה כזו דהא תרי כמאה ודמיון לזה כתבו התוס' בב"ב דף ל"א ע"ב ד"ה וזו ובב"ק דף ע"ב ד"ה אין דבתרי ותרי לא מהני מיגו משום דמיגו לא מהני רק מכח סברא ואמרינן דאנן סהדי ונגד עדים לא מהני כלל דתרי כמאה. וכבר תמהו בזה האחרונים עיין ישי"ע הלכות יבום סי' קנ"ח דנדחק מאוד בישוב קושי' זו ובהגתותיי מלחמות אריה בספר ברכת רצה ממו"ח ז"ל כתבתי קושיא זו בשם שו"ת רע"א ז"ל וזה טעות שהוא כתב כעין סברא זו בסי' קל"ז לענין שטרא בידי מאי בעי דזהו כמו דאמרינן אנן סהדי ולא מהני בתרי ותרי דהא קי"ל דתרי כמאה ואנכי כתבתי שם דלפענ"ד נראה לישב בטוב טעם דכונת התוס' כך היא דהא אנן קי"ל כרבנן בכריתות דף י"א דאם אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור משום דבעינן או הודע אליו ולא שיודיעהו אחרים וא"כ בתרי ותרי הדבר אצלו בספק. וע"ז הקשו התוס' אמאי לא נימא דחזקת א"א חשיב כודאי ויהא חייב חטאת וע"ז תרצו דחזקת דייקא ומינסבא היא סברא הנותנת שמצד השכל האמת כדברי העדים שאמרו שהיא מותרת וא"כ דעת הבעל מצד השכל יותר נוטה שהיא מותרת ובזה מרע' לחזקת א"א ועכ"פ חשיב אצלו לספק ואף דמצד חק התורה הוי תרי כמאה זהו לא הוי אלא כמו שיודיעהו אחרים וכאילו אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר איני יודע דפטור מחטאת. כמו שכתבו התוס' ריש פרק אמרו לו ע"ש ואע"פ דבכל התורה כולה העדים נאמנים מ"מ לענין חטאת אזלינן רק בתר דעתו לבד. א"כ ה"נ הכא אף דבכל התורה כולה תרי כמאה מ"מ כיון דמחמת החזקה דאתיא מכח סברא דאשה דייקא ומינסבא הוא מסופק שוב ליכא חטאת רק אשם תלוי ולפ"ז בעלמא אי משכחת לה כה"ג בתרי ומאה ואיכא חזקת איסור דמעיקרא דמסייע להנך תרי ג"כ ליכא חיוב חטאת דהא בש"ס דיומא דף פ"ג ע"א אמרינן דאע"ג דאמר רב ספרא תרי כמאה ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלינן בתר רוב דיעות וכן איתא ביבמות דף קי"ז לענין פסולי עדות ע"ש א"כ חזינן דאומדן דעת האדם לילך יותר בתר רוב דעות לכן לענין חטאת חשיב ספק וליכא אלא אשם תלוי. ומעתה לפ"ז נדחית הראיה לגמרי מדברי התוס' דבשני חזקות הסותרות זו את זו חשיב איקבע איסורא דבאמת החזקה דדייקא ומינסבא לא מהני כלל מצד הדין ואין בכחה לדחות חזקת א"א דהיא חזקה דמעיקרא דהא בתרי ומאה כמי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ומשו"ה חשיב איקבע איסורא ורק לגבי חיוב חטאת אמרינן דמהני האי חזקה למיחשב לספק מחמת הטעם דבעינן הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ודו"ק היטב כי לדעתי הוא דבר נכון:
והנה אי נימא דספק ס' מה"ת מותר בין בבב"ח ובין בשאר איסורים ורק מדרבנן אסור יש לישב קושית התוס' בחולין שם בהא דפריך הש"ס התם אברייתא דקתני קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בה בנו"ט תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בה בנו"ט ופריך בגמרא בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בבב"ח מאן טעים לה. והקשו בתוס' דלמה לא פריך הגמרא אמתניתין דטיפת חלב וכן אמתניתין דפ' בתרא דע"ז יין במים ומים ביין בנו"ט ע"ש אבל אי נימא דספק ס' מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור שוב שפיר י"ל בישוב קושייתם דאפי' לדעתם דטע"כ הוי דאורייתא מ"מ בטיפת חלב כיון דהוי ספק אי יש בה בנ"ט הוי ספק דרבנן ובזה ידע המקשה דסמכינן אקפילה ארמאה אבל בגיעולי נכרים כל עיקר דציוותה התורה להגעיל כלי מדין הוא רק מטעם ספק לא מבעיא להסוברים דלא אמרינן סתם כלים של נכרים אינן ב"י וראייתם מדאסרה התורה גיעולי מדין בודאי מוכח לומר שספק גיעולי נכרים אסור ואפי' להסוברים דאמרינן סתם כלים של נכרים אינן ב"י וגיעולי מדין לא צותה התורה רק אותן שידוע שהם ב"י מ"מ פשיטא דלא ידע הישראל כמה בישל בה הנכרי ואם יש בנ"ט והתורה צותה להגעיל מחמת ספק שמא יהא בנ"ט א"כ מוכח דספק כזה אסור מה"ת וסבר המקשה דבדאורייתא לא סמכינן אקפילא ארמאה ולכן פריך הש"ס מאן טעים ליה:
אמנם אי נימא דטע"כ בעלמא דאורייתא הוא משום דילפינין מגיעולי נכרים צריך להיות דספק נ"ט נמי אסור מה"ת כמו גיעולי נכרים דהוי רק ספק אבל אי נימא דטע"כ בעלמא ילפינן מבב"ח כמו דרצה הגמרא לומר בפסחים שם וכמו דסבר אביי בחולין דף ק"ח ע"ב דקאמר התם טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא ע"ש א"כ י"ל דספק גיעולי נכרים הוא מה"ת וספק נ"ט שהוא בעין אינו רק מדרבנן ואף שהוא נגד השכל ל"ק כיון דכל עיקר גיעולי נכרים הוא חידוש למ"ד דלא ילפינן מיניה לעלמא והבן. וכעין זה כתב הפמ"ג ביו"ד סי' צ"ג בשפ"ד ס"ק ג' והנה דעת הרמב"ם בפ' ט"ז ממ"א ה"א קדירה של חרס שבישל בה בשר נבלה אסור לבשל בה בשר שחוטה בו ביום ואם בישל אסור ואינו מינו בנו"ט ולא אסרה תורה אלא בת יומא אף כשסובר טע"כ דרבנן משום דגיעולי נכרים גרע מתערובות איסור בהיתר בעין דדעתו דאף דאמרינן גיעולי מדין חידוש הוא היינו רק דלא ילפינן:
מיניה טע"כ אבל גיעולי נכרים ילפינן מיניה ע"ש:
והנה עוד יש לנו לומר טעם אחר דאף לשיטת הרמב"ם ז"ל דספק איסור דאורייתא מה"ת מותר מ"מ בספק ס' שהוא ספק אם יש בה בנ"ט אסור מה"ת משום דכשיטעום אפשר שיתברר שיש בה נ"ט משא"כ בשאר ספק איסור שעכ"פ לא יתברר לעולם משו"ה מותר ובזה מיושב מה שהקשה הישוי"ע דלר"י דאמר מב"מ לא בטל איך ילפינן מגיעולי נכרים דטע"כ דלמא צותה התורה להכשיר כלי מדין משום שמא יבשל בה זה המין עצמו שבישל בה הנכרי ויהא מב"מ. ולפי האמור ניחא דמב"מ הא לא ירגיש באכילתו טעם האיסור א"כ מותר מטעם דהוי רק ספק ולא עדיף משאר ספיקא דאורייתא דשרי מה"ת אלא ע"כ דההכשר הוא משום משבא"מ ולהכי ילפינן דטע"כ:
ובזה נמי ניחא מה שהערותי לפימ"ש הרשב"א בחי' בסוגיא דזרוע בשילה וכן בספרו תה"ב להקשות למ"ד דטע"כ לאו דאורייתא מהא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן ותירץ דלא אסור אלא כשהוא בפני עצמו ע"ש. ומשמע שם בבדק הבית דכשהוא בתערובות הטעם נתבטל ברוב וכן כתב החוו"ד סי' צ"ח ע"ש ומאן דסבר דטע"כ דאורייתא אזי ילפינן מגיעולי נכרים או מבב"ח דטע"כ ושוב לא נתבטל בהיתר וע"ז הערותי לדעת הראב"ד ודעימי' ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא מה"ת א"כ איך ילפינין מגיעולי נכרים דלמא צותה התורה להכשיר כלים כדי שלא יבטל איסור לכתחלה וזהו דבר אשר ראוי להתבונן בו ומצאתי שגם הבדק הבית שם העיר בקיצור דלמא לא צותה התורה רק לכתחלה ע"ש. אבל לפי מה שכתבתי ניחא דבאמת גיעולי נכרים אינו אלא ספק שמא יהי' בנ"ט וספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אפילו כשהוא בעין ולהכי מותר לבטל לכתחלה ואין לומר דאח"כ יתברר דהיינו כשיבשל ויטעום אז ירגיש הטעם דז"א שהרי אז כבר נתבטל ונעשה היתר גמור ולא יהי' חל שם איסור כלל אלא מוכח דטע"כ דאורייתא וממילא גם ספק אם יש בה בנו"ט ג"כ אסור משום שאפשר שיתברר האיסור ע"י שירגיש הטעם. שוב ראיתי להפמ"ג סי' צ"ט שכתב בשם הכנה"ג בהגהת ב"י דבלע קדירה לכו"ע איסור לבטל לכתחלה לא הוי רק מדרבנן וגם הביא שם קושית הרא"ה דבלע קדירה דהוי ראוי לגר איך שרי לבשל בקדירה שאינו ב"י הא מבטל איסור לכתחלה מה"ת ותירץ במשמרת הבית כיון דאין כונתו לבטל לכו"ע אינו אלא מדרבנן ע"ש א"כ בלא"ה ניחא הקושיא הנ"ל:
ודרך אגב הנני להעיר במה שראיתי בכו"פ ובישי"ע סי' צ"ח שהקשו בגמרא דחולין דאמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דקתני קדירה שבישל כו' מאן טעים ליה השתא דאמר ר"י בקפילא ארמאה ה"נ בקפילא ארמאה וע"ז הקשו לשיטת הסוברים דטע"כ לאו דאורייתא מאי ראיה היא משאר איסורים דמהני קפילא ארמאה דלא הוי רק מדרבנן לבב"ח דלכו"ע הוי מה"ת ע"ש ואני תמה אקרא על הני תרי עמודי עולם הא מאן דסבר דטע"כ לאו דאורייתא משום דפסקינן כרבנן בפ' אלו עוברין דלא ילפינן מגיעולי נכרים משום דגיעולי נכרים חידוש הוא דנ"ט לפגם הוא ואפי' קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ואין חילוק כלל בין קדירה ב"י לשאיני ב"י דנ"ט לפגם הוא כמ"ש התם בתוס' א"כ לפ"ז אף דבב"ח לכו"ע טע"כ דאורייתא מ"מ הא בקדירה שבישל בשר אם מבשל בה חלב לא הוי אלא מדרבנן דהא מה"ת מותר מטעם דנ"ט לפגם הוא א"כ הא שפיר קאמר הש"ס דבדרבנן מהני קפילא ארמאה ה"ה לקדירה שבישל בה בשר ואח"כ חלב מהני קפילא ארמאה ובאמת בטיפת חלב בעין שנפל על בשר דבכה"ג טע"כ הוא מדאורייתא לא יהא מהני קפילא ארמאה:
והנה ראיתי להרא"ה ז"ל בספרו בדק הבית שמביא בשם הרמב"ן ז"ל דדעתו לפסוק דטע"כ הוא רק מדרבנן והך דאמרינן דגיעולי נכרים חידוש הוא מפרש דלא ילפינן מני' לטע"כ בתערובות ממש אבל לגבי גיעולי כלים של נכרים גם האידנא הוא מדאורייתא והקשה איך אפשר דטע"כ הוא רק מדרבנן וגיעולי כלים הוא מה"ת ותירץ משום טבילה ע"ש ולשיטתם ג"כ ליכא התחלה לקושייתם דאף דטע"כ הוא מדרבנן מ"מ בגיעולי נכרים הוי מה"ת. והנה לדעת הרא"ה שהבאתי למעלה דאפילו למ"ד דטע"כ לאו דאורייתא מ"מ גיעולי נכרים הוי מה"ת כמו שמצינו שגזרה התורה להכשיר גיעולי מדין ובאמת חידוש הוא. לדעתי יש להקשות אמאי לא פריך אי חידוש הוא אפילו ליכא נו"ט נמי כמו דפריך הגמרא בחולין דף ק"ח ע"א גבי טעמו ולא ממשו דאורייתא חידוש הוא אפילו ליכא נ"ט נמי ולמה לא פריך כמו כן הכא אך י"ל דמהגעלת כלי מדין גופיה מוכח דבמשהו לא נאסר דאי נאסר אפילו במשהו מאי מהני הגעלה הא חוזר ובולע בשעת הגעלה. אלא עכצ"ל דלא נאסר אלא בנ"ט ולכן שפיר מגעילן במים שיש בהם ששים נגד הבליעה מהקדירה וכמ"ש התוס' חולין דף ק' ע"ב דע"כ הגעלת כלי מדין הי' בו ביום דהא לא אסרה תורה אלא קדיר' ב"י. אך כד דייקת בזה אכתי לא ניחא דהא כל תירוצו של הרא"ה הא דהצריכה התורה הכשר כלים של נכרים אע"פ דטע"כ לא הוי מה"ת רק מדרבנן הוא משום טבילה דבודאי כל כמה שבלועים מאיסורא לא חזיא לטבילה וסיים התם ח"ל ואפשר בכלים שלנו נמי עביד בהו רחמנא מעלה ע"ש ומדכתב לשון אפשר משמע דדבר זה לא ברירא ליה דאולי י"ל דרק בכלי נכרים עביד רחמנא מעלה אבל בכלי ישראל לא עביד רחמנא מעלה לפ"ז חזר' הקושיא הנ"ל לדוכתא דנימא אפילו ליכא כ"ט נמי ומ"מ שפיר מהני הגעלה דאף שחוזר ובולע משהו לא איכפת לן דבליעה זו נעשה ברשות ישראל והתורה לא עשתה מעלה רק על מה שנעשה ברשות נכרים לכן צותה התורה להגעיל להוציא הבליעה שנעשה ברשות הנכרי:
ואמינא להביא עוד ראיה לזה דהנה אנכי בחי' הקשיתי בהא דפריך הגמרא שם בחולין בסוגיא דטיפת חלב אפילו ליכא נ"ט נמי והיינו דנימא דבב"ח אסור אפי' משהו הא י"ל דמדצותה התורה להגעיל כלי מדין ומסתמא אפילו כלי חלב הצריכה התורה כמ"ש הכו"פ סי' פ"ז סעי"ק ע"ש ואם נימא דבב"ח אסור במשהו מאי מהני הגעלה הא חוזר ובולע וזה קשה לכו"ע דהא בכלי מדין עצמן בודאי היה מה"ת אלא עכצ"ל כנ"ל דמה שחוזר ובולע ברשות ישראל לא איכפת לן דהתורה לא גזרה רק על הבליעה שנעשה ברשות בני מדין לכן צותה התורה להגעיל וכנ"ל:
אך לכאורה אכתי קשה לפי מ"ש הרא"ה ז"ל דאפשר דגם בכלים שלנו אסור שוב נדחה ישוב זה וחוזר' הקושיא דאי בב"ח נאסר במשהו מאי מהני הגעלה הא חוזר ובולע ונראה די"ל דבאמת כל עיקר הטעם של גיעולי נכרים לשיטת הרא"ה ז"ל הוא רק משום טבילה דכל כמה שמובלעים מאיסור לא עלתה להם טבילה. וזה לא שייך רק בכלים של נכרים שבישל בהם איסור אבל בכלים שבשל בהם חלב דהוי היתר ברשות נכרים הא מצד הסברא אינו מעכב' כלל הטבילה ואי נימא דגם בכלי חלב הגעלה היא מה"ת עכצ"ל דלא פלוג רחמנא ולפ"ז עכ"פ:
לא עדיף מכלי איסור ולא נאסר אלא בנ"ט אבל בלא נ"ט לא נאסר דאע"פ שבב"ח בעין אסור אפילו כ"ש מ"מ ע"י קדירה לא דמצד איסור בב"ח הא הוי נ"ט לפגם בקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ומחמת איסור גיעולי מדין הא לא עדיף משאר איסורים דבעינן נ"ט דוקא אבל הקושיא שהקשיתי לשיטת הרא"ה בשם הרמב"ן דטע"כ דרבנן וגיעולי נכרים בכל איסורים שבתורה הוי דאורייתא במקומה עומדה דאמאי לא נימא אי חידוש הוא גם בכל איסורי תורה אפילו כ"ש נמי וזהו דבר אשר ראוי לעורר עליו לפי מ"ש למעלה דבאמת כלי מדין לא היה אלא ספק דילמא בישל בה הנכרי בו ביום והא דהצריכה התורה הגעלה הוא מטעם דכשיטעום ירגיש הטעם א"כ זה לא שייך אלא בנ"ט אבל בכ"ש הא לא ירגיש הטעם א"כ שוב מותר מטעם דהוי רק ספק וספק מן התורה לקולא וכיון דהכלי מדין לא הצריכה התורה הגעלה רק בנ"ט שוב אין ראיה מהגעלת כלי מדין לבב"ח בעלמא ומשו"ה שפיר פריך הש"ס בחולין אפילו ליכא נ"ט נמי ודו"ק:
עוד הי' לי איזה פלפולים בענין הלז אכן ראיתי שכבר קדמוני כעין זה בספר כסא דהרסנא סי' נ"ט. אך מבוכה אחת יש לי עוד בזה הנה לענין איסור אכילת בב"ח תליא בנ"ט כמבואר בהדיא בגמרא ובמשנה דטיפת חלב אך לענין בישול הא לא שייך לומר נ"ט דקודם שנתבשל הא לא ידעינן מה יהא אחר הבישול אם יהא אחר הבישול בנ"ט או לא על כרחך הא דקאמר' התורה לא תבשל הכי פירוש' כשיעור שיהא בנו"ט ופוק חזי דרך המבשלים של הנכרים כמה דרכם לתת חלב לתוך הבשר אך באמת מוכח מתוך הגמרא דליכא שיעור ברור כמה צריך ליתן בתוך התבשיל לנתינת טעם וכן מבואר שם בר"נ ז"ל שמביא דעת הסוברים דאפילו אי ליכא ס' סמכינן אקפילא ארמאה דבשיעור ס' ודאי שוב ליכא נ"ט ע"ש חזינן דלמטה מששים אין לו שיעור וגם מצד הסברא והדעת נותנת שלא כל הדברים שוים ותליא באיכות הדבר כי יש חלב טוב מפרה בריאה וטובה גם החלב יותר טוב' באיכותה משאר חלב של פרה כחושה וחלושה לכן יותר נותנת טעם חלב מועט של פרה טובה מחלב הרבה של פרה שאינה טובה והאיכות משלים ערך הכמות ולכן קודם הבישול בלתי אפשר לעמוד על בוריה במכוון כמה צריך לנ"ט ואי נימא שלא דיברה התורה בספק רק בודאי א"כ צריך להיות שלא יהא חייב מלקות על הבישול רק אם היה ידוע בשעת שנתן על הכירה לבשל שיהא בנ"ט אבל אם לא היה ברור בשעת מעשה שיהא בנ"ט אף שאחר הבישול נתברר שהי' בנ"ט אינו חייב מלקות תדע דעכצ"ל הכי דאל"כ קשה על הא דפריך הגמרא בחולין דף צ"ז שם מאן טעים ליה למה לא פריך על התורה גופא דכתיב לא תבשל וקי"ל דדרך בישול אסרה תורה מאן טעים ליה אלא ע"כ דעל התורה לא קשה די"ל דבאמת לא חייבתה תורה אלא כשמבשל שיעור גדול כל כך דודאי הוא בנ"ט רק על הברייתא דקתני בנ"ט דמשמע דכל שיש נ"ט אסור פריך מאן טעים ליה: ומעתה יש לדעתי מקום להסתפק אי חייב מלקות בכה"ג שהבירור היה אחר הבישול שהוא בנ"ט ובשעת הבישול לא היה ברור אם היא בנתינת טעם דכעין זה הוי התראת ספק כיון דהספק הוי גם למותרה כמ"ש התוס' בפרק אלו נערות דף ל"ג ואפילו למ"ד דשמיה התראה מ"מ אי מחייבינן מלקות אבב"ח כי האי דהבירור של הנ"ט הוא רק ע"י קפילא ארמאה דאולי רק לענין איסור מהימן ולא לענין מלקות רק יותר אני נבוך בזה לפי מאי דקאמר רב אשי בחולין דף קי"ז ע"ב דלאו של אכילת בב"ח הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל א"כ בכה"ג שלא היה ידוע קודם הבישול אי יהא אח"כ בנ"ט ואף דלאחר הבישול נתברר ע"י קפילא ארמאה שיש בו בנ"ט מ"מ כיון דעל הבישול ליכא חיוב מלקות ושוב לא נעשה תועבה ממילא למה יהא חיוב מלקות על האכילה ויש לי הרהורי דברים בזה ועוד חזון למועד אי"ה: