אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א יו"ד › סימן יג

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

יו"ד · סימן יג

סימן יב

אל כבוד הרב המאוה"ג וכו' מו"ה אלטר שפירא אב"ד וויקנא:

ע"ד השאלה בקהל שעשו ביניהם כתב בח"ח ובשד"א מלקבל את פלוני להם לשו"ב ולמדן אחד רצה להורות שאין השבוע' חלה מחמת כי מצוה למנותו אחרי שהוא בן השו"ב שלהם ומבואר בהגה"ה באו"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה שאם הש"ץ הוא זקן ורוצה למנות את בנו לסייעו לפרקים אין הציבור יכולים למחות והוא מתשובת הרשב"א כמו שיבואר להלן ע"ש וא"כ הכא נמי חשיב דבר מצוה ואין שבועה חלה על דבר מצוה וכ"ת השיב לו דזה אינו מכמה טעמים חדא דהא מבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ט סעי"ק ו' דשבוע' חל על מצוה דרבנן אפילו לבטל וכן על דבר הנלמד ממדרש חכמים היינו אף שהוא מה"ת כיון דאינו מפורש בתור' כמ"ש הש"ך סי' רל"ו סעי' ב' א"כ לפ"ז הכא נמי השבוע' חלה ועוד הא נכתב בהכתב ג"כ בח"ח וחרם יש לו דין נדר דחל על גם ד"מ והנני להגיד בזה חוו"ד העני' כפי אשר יורונו מן השמים: הנה מה שהחליט כ"ת דהתמנות בנו תחת אביו לא הוי אלא מדרבנן אי אתי ממדרש חכמים ושבוע' חלה עליו לדעתי ליתא דהא זהו מפורש בתור' בפ' שופטים למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל ומזה אמרו חז"ל בהוריות דף י"א ע"ב דירושה הוא לבניו וכן כתיב ואת המלוכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ע"ש ומבואר ברמב"ם ה' מלכים פרק א' ה"ז וז"ל ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירוש' הוא לבנו וכתב הכ"מ שהוא מהספרי דדרשינן בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בניהם עומדין תחתיהן ע"ש. ואם נפשך לומר ואדרב' בשאר מינויין הא אתא מדרשא וחשיב אינו מפורש בתור' דמקרא כתיב רק מלך בלבד לדעתי ז"א דהא אנכי הקשיתי בחידושי דהאיך מצינו למימר דשבוע' חלה על דבר שאינו מפורש בתור' א"כ איך נפרנס ש"ס ערוכה במכות דף כ"ב ע"א דפריך התם וליחשוב נמי שבוע' שלא אחרוש ביו"ט ומשני התם לא חלה שבוע' כלל דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא ע"ש מבואר דאין שבועה חלה על חרישה ובהוריות דף ד' ע"א איתא אמר רב יהוד' אמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין מודין בו וכתב רש"י ז"ל שאין כתיב בתור' בהדיא ואח"כ איתא התם בעי רב יוסף אין חריש' בשבת מהו ע"ש משמע דחרישה חשיב אינו מפורש בתור' בהדיא ומ"מ אין השבוע' חלה וצ"ל דחריש' חשיב מפורש בתור' לענין זה דאין שבועה חלה עליו כיון דבתור' כתיב בהדיא ל"ת כל מלאכה רק אינו מפורש מה היא מלאכה הכתוב' בתורה ואתו רז"ל ופירשו דיש ל"ט מלאכות אבל עיקר הדבר הוא מפורש בתורי ואדרבה בזה עולה יפה לפרש הפרכא של הס"ד וליחשוב שבוע' שלא אחרוש ביו"ט אטו לא ידע להך ברייתא דשבועות דף כ"ה חומר בנדרים משבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות ואפשר לומר שכן דרך הש"ס למיפרך ולשנויי אע"ג דידע כמ"ש התוס' סוכה דף ט' ע"א ד"ה מניין וז"ל ואע"ג דידע הך טעמא אורחא דהש"ס לפרש דבריו דרך קשיא ותירוץ אבל להנ"ל יש לומר שסבור הי' דשבועה חלה על חריש' ביו"ט משום דהוי דבר שאינו מפורש בתור' והתרצן סובר דכעין זה חשיב מפורש בתור' ודו"ק. מעתה לפ"ז יש לומר דכיון דירושת הבן לענין התמנות מפורש בקרא בהדיא גבי מלך רק חז"ל אמרו דה"ה בשאר מינויין חשיב דבר המפורש בתור' ואין השבועה חלה לבטל:

הן אמת דגוף הדבר שכתב הש"ך וכן כתב הר"נ ז"ל בנדרים דף ח' ע"א דשבוע' חלה על דבר שאינו מפורש בתור' טעמא בעי דהא הכל הוי מה"ת ומ"ש זה מזה ובקידושין דף כ"ד ע"ב מצינו הואיל וקנס חכמים הוא ופריך קנס הא קרא קא דרשי ומשני הואיל ומדרש חכמים הוא וכתבו בתוס' וז"ל מה בכך הואיל ומדרש חכמים הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינן אלא מכח הקושיא ותירץ ר"ת דבשאר אברים בעי גט שחרור רק מדרבנן וריב"א תירץ באופן אחר ע"ש אלמא מדבריהם דבדבר מה"ת אין לחלק בין כתב בהדיא או ילפינן מדרשא והתוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כתבו וז"ל וי"ל דכיון דליכא רק איסורא בעלמא ל"ח ומושבע ועומד ואע"ג דאין איסור לאו חל על איסור עשה, וכו' מ"מ חצי שיעור דליכא אפילו עשה רק איסורא בעלמא ל"ח מושבע ועומד ע"ש דעת התוס' לחלק בין איסור עשה לאיסור בעלמא אבל לא נחתי להך חילוקא אם מפורש בהדיא בתורה אי לא דאל"ה הי' להם לומר דשאני ח"ש שאין מפורש בתור' רק מרבינין מקרא דכל חלב כמבואר בריש פרק יוה"כ:

אך בזה הי' אפשר לומר דסבירא להו לתוס' דח"ש חשיב מפורש בתורה דהא בתור' סתמא כתיב לא תאכל ולא הזכיר דבעינן כזית והא דקי"ל דסתם אכילה בכזית הוא רק מהלכה למשה מסיני כמו דאיתא בסוכה דף ו' ע"א ובשאר דוכתי א"כ אדרבה בעינן הלכ' למשה מסיני דאין עונשין על פחות מכזית אבל מ"מ ח"ש דאסור מה"ת הדרא למלתא קמייתא וחשיב כאלו מפורש בתורה אמנם בלא"ה מוכח דהתוס' לא סבירא לי' כשיטת הר"ן ז"ל שהרי הקשו בשבועות דף ד' ע"ב ד"ה נשים משמע דקידוש היום דאורייתא ובנזיר דף ע"ב אמרינן יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כאן הרשות ופריך מאי ניהו קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפרש ר"ת בתמי' וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא אלמא מדרבנן הוא ע"ש ולשיטת הר"ן, לא קשה כלל דאף דקידוש על היין הוי מה"ת מ"מ הא אינו מפורש בהדיא בתור' ונזירות חל עליו ולהכי שפיר פריך וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דלשיטת הר"ן ז"ל צ"ל דלשון זה מורה רק על דבר המפורש בתור' וזהו אינו מפורש בתורה א"כ בלא קרא נמי חלה הנזירות אלא מוכח דהתוס' לא סבירא לי' הכי ועיין בסנהדרין פ"ט א' דאיתא התם כיון דאיתיהיב למידרש כמאן דאיתמר לי' דמי הרי נראה בהדיא דאין חילוק בין דרש לכתוב בהדיא וצ"ע:

אמנם לפענ"ד יש לדון גם אי נימא דירושת השררה חשיב דבר שאינו מפורש בתור' אי חלה שבוע' לבטלה דהנה מבואר ביו"ד שם דדוקא לבטל מצות עשה בשב ואל תעש' חלה שבוע' אבל אם נשבע לבטל מצות לא תעשם אפילו אם היא מדרבנן ג"כ לא חלה א"כ כשנשבעו לבטל ירושת השררה מבנו נהי נמי דמה שאינו ממנין את בנו חשיב שב ואל תעש' מ"מ יש מקום בראש לומר דממה שממנין איש אחר חשיב ביטול בקום ועשה דעי"ז יתבטל מצות מינוי שצותה התור' למנות רק את זה שבא לו בירוש' מאביו ועל ידי מעשה המינוי נתבטל מצוה זו וגם אי אפשר להיות בלי שופט כלל דהא מינוי השופט הוא מצות עשה שמפורש בתור' ואם ישבעו שלא למנות שופט כלל בודאי אין השבוע' חלה כלל דישראל מושבעים ועומדים למנות שופטים א"כ כשנשבעו שלא למנות בנו של השופט חשיב כמתנה לעקור דבר מה"ת בקום ועשה וראי' ברורה לזה מש"ס דיבמות צ' א' דפריך הש"ס מברייתא דהדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצ' והא הכא מדאורייתא ארצויי מרצה וכו' ואמרו רבנן לא הורצ' וקא מעייל חולין לעזרה ומשני מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר לאכיל' אבל בעלים מתכפרים ופריך סוף סוף קא מתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים בשר ובעלים מתכפרים ועיין בריטב"א וברשב"א שגירסתם ואי כהנים לא אכלי בשר כפרה האיך הוה להו לבעלים. ומשני שב ואל תעש' שאני ע"ש ויש להקשות דלפי מה דמסיק דשב ואל תעש' שאני שוב מצינו למימר דגם בעלים אינן מתכפרים כיון דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעש' שלא יאכלו הכהנים בשר ממילא אין הבעלים מתכפרים וצריכים להביא קרבן אחר ובפרט לפמ"ש הרשב"א דכשהבשר הוא טהור אכילתן מעכב כפרת הבעלים אלא מוכח דאם ע"י השב ואל תעש' יבוא הדבר לידי קום ועשה חשיב כמו קום ועשה ממש לכן עכצ"ל דבעלים יהיו מתכפרים דאל"ה לא הי' כח ביד חכמים לומר דכהנים לא יאכלו בשר ויבוא עי"ז להביא קרבן אחר חולין בעזרה:

ואולי יש מקום לישב מ"ש רש"י ז"ל בגיטין דף נ"ה ע"א גבי חטאת הגזולה דאמרינן דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת כדי שלא יהיו כהנים עצבים וכ' רש"י ואי קשיא לך האיך תקנו ב"ד לעקור דבר מה"ת לפטור את זה מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני וע"ז כתב הרשב"א ז"ל בחי' ודברי תימא הם בעיני לפי שהוא ז"ל נרא' שדימה אותה למה שאמרו שם ביבמות ת"ש דם שנטמא וזרקו וכו' שב ואל תעשה שאני ולפי דעתי אין הנידון דומה לראי' דהתם אע"ג דאמרו רבנן לא הורצה ואמרו שהבעלים מתכפרין היינו משום דאין כאן אלא שב וא"ת אבל כאן הרי מתעקר לגמרי שהרי הכהנים אוכלים בשר ושמחים וקא אכלי חולין שנשחטו בעזרה ע"ש וכבר כתבתי בישוב דברי רש"י בספרי מצפה ארי' סי' ט' ע"ש אבל כעת נ"ל לישב עפ"י אופן זה דרש"י ז"ל מפרש דלפי מה דמשני הש"ס שב וא"ת שאני נחית הש"ס מהך שינויא דמאי לא הורצה להתיר בשר לאכיל' אבל בעלים מתכפרין אלא לעולם לא הורצ' כלל וגם הבעלים אינם מתכפרין וצריכים להביא קרבן אחר אחרי שהכפרה תלוי' באכילת כהנים ואכילת בשר הוא שב וא"ת ויש כח ביד חכמים לעקור ונגרר אח"ז שאין הבעלים מתכפרים וממילא מחוייבים להביא קרבן אחר אע"פ שזהו בקום ועשה וכנ"ל וסבר רש"י דכמו כן הכא בגיטין דאע"פ שמדאורייתא אינה מתכפרת מ"מ כיון דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת ולפטור את זה מלהביא קרבן אחר נגרר ג"כ אחר זה ממילא מה שכהנים אוכלים בשר אע"פ שזהו בקום ועשה יש כח בידם לבטלם אחרי שהתור' אמרה ואכלו אותם אשר כופר בהם ששני ענינים הללו תלויים זה בזה והאכילה תלוי' בכפרה והכפרה תלוי' באכילה וכיון שיש כח בידם לבטל ענין האחד בשב וא"ת שוב ניתן להם כח לבטל גם ענין הב' שהוא בקום ועשה:

והנה כבר הערותי למעל' דשאר מינויין אפשר דחשיב דבר המפורש בתור' אבל אם לא נחליט בזה ונימא דחשיב דבר שאינו מפורש בתור' י"ל דלענין אם חלה שבוע' לבטל תליא בפלוגתא של תוס' ורמב"ם ז"ל דדעת התוס' בשבועות כ"ג ע"ב דשבועה חלה על חצי שיעור לקיים אפילו לר' יוחנן דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת אבל לבטל חצי שיעור לא חלה שבועה וזה מוכח ממה שהקשו הא ליתא בלאו והן ע"ש אבל דעת הרמב"ם דשבועה חל על חצי שיעור בין לקיים ובין לבטל ושם בסימן רל"ו כתב הש"ך לישב דעת המחבר שפוסק כרמב"ם וכאן פסק דלבטל לא חל אפילו על איסור דרבנן משום דדבר שהוא מדרבנן איכא לאו דלא תסור ע"ש ולפ"ז אדרבה אם שאר מינויין המה מדאורייתא ואינו מפורש בתור' חלה שבועה אבל אם נימא דלא הוה אלא מדרבנן לא חלה שבועה לבטל אמנם דברי הש"ך לפע"ד דחקוים דאיך אפשר לומר דעל דבר שהוא מה"ת יותר חלה שבוע' מעל דבר שהוא מדרבנן אבל מה שנ"ל בישוב קושית הש"ך די"ל דדוקא על חצי שיעור חל שבועה אבל שאר איסורי תורה אע"ג דליכא בהם לא לאו ולא עשה אלא איסורא בעלמא לא חיילא שבוע' לפי מה שהערותי בעצמי ומצאתי שכבר קדמוני בזה הנו"ב ק' או"ח סי' ל"ו בהגה"ה דמלישנא דהש"ס בכל מקום מושבע ועומד מהר סיני הוא משמע דאי לאו השבוע' שהי' בהר סיני הי' מצי לחול שבועה על כל איסורי תור' כמו דחל נדרים על כל איסורי תורה לדעת הסוברים דחלין בין לקיים ובין לבטל והנה הר"נ ז"ל בפ' ג' דשבועות כתב וז"ל ולענין פסק הלכ' קי"ל כרבנן דבשבועות בעינן שיעורא אבל בחצי שיעור פטור ויש מי שאומרים דאפי' איסורא נמי ליכא ומי שנשבע שלא יאכל מותר לו לכתחיל' לאכול פחות מכשיעור דלא דמי לשאר איסורים שבתור' דקי"ל כר' יוחנן כו' דחצי שיעור אסור מה"ת ואפילו ר"ל דפליג עלי' מודה דאסור מדרבנן כדאיתא התם דה"מ איסורי דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא וה"ה בקונמות היכי דהזכיר בהן אכיל' כו' ע"ש ולפ"ז נ"ל דלדעתם י"ל דחצי שיעור בכל האיסורים אע"פ דקי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת מטעם דחצי לאיצטרופי מ"מ שבועת הר סיני הי' רק שיעור שלם דהא בהר סיני נאמרו שיעורים ועל זה נשבעו ישראל ועל חצי שיעור לא נשבעו ולהכי חל שבוע' על חצי שיעור ולפ"ז על שאר איסורי תור' אין השבוע' חל אפילו אי ליכא אלא איסור בעלמא דלא גרע מאיסורי דרבנן דעל כל איסורי תורה הי' ג"כ השבוע' בהר סיני ומושבע ועומד מהר סיני ועפ"ז מאוד מדוקדק לשון המחבר בסעיף ד' שהרי אינו מושבע מהר סיני על פחות מכשיעור: והנה בשבועות דף כ"ב ע"ב איתא בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא והדר בעי רבא שבוע' שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל ע"י תערובות דעתי' אכזית או דילמא כיון דלא בעיני' אכלי לי' אינשי דעתי' אמשהו בעי רב אשי נזיר שאמר שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע אהיתרא קאי מישתבע ודעתי' אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית וע"ש בתוס' ד"ה אהתירא שכתבו אפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התור' אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר"י ס"ל דקי"ל כוותי' והיינו טעמא כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב לי' מושבע ועומד ע"ש. והנה לכאורה קשה מכל מקום לישנא דגמרא: דגמרא דקאמר אהתירא קאמשתבע דהאיך קרי לי' התירא אחרי שהוא אסור מה"ת. ונ"ל דיש לומר דהכי פירושא דגם בבעיא ראשונה באומר שבועה שלא אוכל חרצן פשיטא דכוונתו הי' ע"י תערובות דוקא כמו דאכלי אינשי דכל שאפשר לפרש דבריו שיהי' דרך אכילה מפרשינן ולהכי בעיא דרבא כיון דכוונתו הי' ע"י תערובות כמו דאכלי אינשי י"ל נמי דדעתי' אכזית דהיינו כזית חרצן ע"י תערובות בכדי אכילת פרס או דילמא כיון דחרצן לחודא לא חשיב אכילה דעתי' אמשהו ומ"מ דוקא כשהוא בתערובות דהוי עכ"פ דרך אכיל' אבל אם אכל בעין פשיטא דפטור [ונראה עוד דבזה מדוקדק דגבי עפר קאמר לשון כל שהוא וגבי חרצן קאמר לשון אמשהו משום דהתם מיירי שאכל בעין שייך לשון כל שהוא והכא מיירי שאוכל ע"י תערובות שייך לשון משהו דבכל מקום בש"ס ע"י תערובות מצינו רק לשון משהו דמשמע דע"ז נופל לשון משהו ודו"ק] ואח"כ בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה והוא את"ל דבסתם בני אדם דעתי' אכזית כמו שפירש רש"י ז"ל והיינו כזית חרצן דוקא ע"י תערובות בכדי אכילת פרס דכיון דאמר שלא אוכל אין אכילה פחות מכזית מ"מ בנזיר דכזית איסורא דאורייתא היא ולא חלה שבועה כלל יש לומר טפי כדי לקיים דבריו ולפרש דכוונתו הי' ג"כ אמשהו חרצן ע"י תערובות ושיהי' כזית עם התערובות של היתר והכי פירושו הא דקאמר הגמרא אהיתרא קא מישתבע על צירוף התערובות של היתר קא מיכוין דהיינו שיהא בין הכל כזית וזה דקרי לי' היתירא וכ"ש דאתי שפיר לשיטת הר"ש ז"ל בפרק ב' דטבול יום דהא דחצי שיעור אסור מה"ת דוקא כשהוא בעין אבל לא כשהוא בתערובות ע"ש דלפ"ז ודאי ניחא לשון אהיתרא קא משתבע:

והנה בחידושי הערותי עוד אמה שכתבו התוס' דבעיא דרב אשי אתיא גם אליבא דר"י דחצי שיעור אסור מן התור' אלא כיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב לי' מושבע ועומד הוא הא בשבועות דף כ' אמרינן דקונמות ד"ה בכל שהוא מ"ט כיון דלא מדכר שמא דאכיל' כמפרש דמי ע"ש וא"כ לפי מה דאמרינן בנדרים דף ג' א' דמה נדרים עובר בבל יחל ובל תאחר כך נזירות עובר בבל יחל ובל תאחר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מה' נזירות הל' ב' ומעתה כיון דנדרים גם בכ"ש עובר על בל יחל דברו ומשום דכיון דהוא קיבל עליו גם אכילת כ"ש הוא מיחל דיבורו באכילתו א"כ בנזיר נמי אליבא דר"י דחצי שיעור אסור מה"ת א"כ הא קיבל נמי שלא לאכול גם חצי שיעור א"כ אמאי לא נימא דבאכילתו חצי שיעור עכ"פ היא עובר על לאו דבל יחל דכיון דהוא קיבל כל דיני נזירות קיבל נמי שלא לאכול כל שהוא דהוא נמי אסור מן התור' וא"כ כשעובר ואוכל הוא מיחל דיבורו ובאמת יש להקשות כן שם אגמרא דנדרים דפריך התם בל יחל דנזירות היכי משכחת לה אכל קם לי' בבל יאכל שתה קם לי' בבל ישתה ומשני לעבור עליו בשתי לאווין ואמאי לא קאמר הש"ס דנ"מ שאם אכל כ"ש לוקה משום בל יחל לחודא אך בזה י"ל דהגמרא לא רצה לשנויי בהכי דא"כ הי' קשה אליבא דר"ל דסבר דחצי שיעור מותר מה"ת ועוד י"ל דדעת הס"ד היא לאשכוחי גוונא דעובר על בל יחל דליכא שום איסור אחר וזה לא רצה לאשכוחי בחצי שיעור כיון דהיא נמי אסור מה"ת אבל התוס' שכתבו בהדיא דליכא אלא איסור גרידא יש לעורר כנ"ל גם לא ראיתי לאחד מהקדמונים שיעורר בדבר זה אם עובר בנזיר באכילת חצי שיעור על לאו דבל יחל כמו בנדרים ומהתוס' הנ"ל מוכח דאינו עובר וצ"ע והנה ראיתי להרב המגיה של המ"ל בפ' ה' מה' שבועות סי' י"ח שהביא תשובת הרא"ש ומה ששאלת נשבע לבטל מצוה דרבנן אם חלה השבועה כו' וע"ז הביא דברי ר"ת דמיין ושכר יזיר דחלה השבוע' וכתב הרב המגיהה ואיני מבין ראי' זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח א"כ ה"נ נזיר שאסר עליו יין סתם אפילו קידוש דאורייתא נזירות חלה עליו אלא כונת ר"ת הוא דאין דרך המקרא לרבות דברים שעתידין חז"ל לתקן ובזה נדחית ראייתו ע"ש ואני אומר שותא דמר לא ידענא דמה שהקשה דר"ת לא יחלוק על הירושלמי הא לפי הירושלמי מאי משנ' שאמר שבועה שאשתה יין ואח"כ אמר הריני נזיר הא בכה"ג גם בלא קרא חל הנזירות מטעם כולל דהא אמר שבוע' שאשתה סתם ובזה אי שתה רק פעם אחת כדי רביעית יין יצא ידי שבועתו ושוב אסור לשתות יין משום נזירותו א"כ אמאי לא נימא דחל הנזירות לגמרי מטעם כולל ואסור לשתות כלל ולמה לן קרא לאסור אלא מוכח דלא אזלינן בשיטת הירושלמי הנ"ל אבל נלע"ד די"ל דלא יחלוק הש"ס על הירושלמי והא דלא אמרינן הכא כולל הוא מטעם אחר עפ"י מה שאמרתי דיש לקיים גירסת הספרים הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ומה שהקשה ר"ת דאדרבה להכי איצטריך קרא לאסור ועוד מאי משני שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אכתי קשה הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא נראה לפע"ד די"ל דהש"ס פריך הכי כיון דלא משכחת ל' יום דנזירות שלא יהיו ד' שבתות בנתיים ור"ש סבר בסיר דף י"א ע"א נזיר להזיר אינו נזיר עד שיזיר מכולם ולדידי' אם התנה שישתה אפילו פעם אחת יין לא נעשה נזיר כלל א"כ א"צ קרא לאסור יין קידוש דבלא קרא נמי הוי ידעינין דאסור דאי מותר א"כ הא ישתה הנזיר יין קידוש ולא משכחת לה כלל שום נזירות בעולם דלא הוי נזיר להזיר כיון דלא אפשר לי' בלא יין קידוש וע"ז משני דאיצטריך קרא כגון שאמר שבועה שאשתה יין ואח"כ אמר הריני נזיר דבלא קרא ה"א דחייב לשתות יין מחמת השבוע' וממילא אין הסירות חלה עליו כיון דלא אפשר לי' בלא יין ומשו"ה איצטריך קרא לאשמועינן דאדרבה דנאסר בשתיית יין מחמת הנזירות דנזירות חל' על שבועה וזה נכון לדעתי. ולפ"ז לפי מה שכתבו האחרונים הגאון רע"א בתשובותיו סי' קס"ח והגאון בעל ברוך טעם בסוגיא דכולל דהא דקי"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל זה אינו רק בגוונא שאין הענין חלות על ההיתר תלוי בדבר זה שיחול על האיסור מכבר כגון חמותו ונעשה א"א דהוי כולל מיגו דחל איסור א"א על כולי עלמא חל נמי לגבי דידיה דאפילו אי נימא דאינו יכול לחול עליו א"א משום שכבר נאסרה עליו משום חמותו מ"מ עכ"פ חל איסור א"א על כל העולם ואינו תליא בזה כלל אי יהיה חל עליו איסור א"א או לא אבל היכא שאין בכח האיסור לחול על ההיתר אם לא יחול ג"כ על האיסור כמו באומר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות למ"ד שבועה שבטלה מקצתו בטלה כולה דאם נחליט דאינו חל על נבילות מחמת שאין איסור חל על איסור גם על שחוטות אינו חל חל כי האי גווני ל"ח כולל. דאע"ג דכשיחול יהיה כולל גם שאר חתיכות מ"מ כיון דאי נימא דאינו חל על האיסור אינו חל כלל עיין בדבריהם [דוגמא לזה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ג' דכריתות בפי' המשניות לענין איסור מוסיף בנקודה הנפלאה ע"ש]:

מעתה באומר שבועה שאשתה יין ואח"כ אמר הריני נזיר לפי מ"ש דאי נימא דמחוייב לשתות יין פעם אחת כדי לקיים שבועתו לא נעשה נזיר כלל. דהא בעינן עד שיזיר מכולם [ויוכל להיות דאפילו לרבנן לא מהני כיון שאין הנזירות בכח להתפשט שיהיה כל דקדוקי נזירות עליו ע"ש] א"כ תליא זה בזה דאי נימא שנאסר ביין לגמרי ואינו רשאי לקיים שבועתו אז יהיה כולל. אבל אי נימא שמותר לשתות פעם אחת כדי לקיים שבועתו לא חל הנזירות כלל כה"ג לא אמרינן כולל ואין הנזירות חל. ובזה עולה: שפיר קושית הרב המגיה דאמאי לא יחול על יין קידוש מטעם כולל דכעין זה לא חשיב כולל דאם יהיה מותר ביין קידוש לא יהיה נאסר ביין כלל מחמת שאין הנזירות יכול לחול כלל ודו"ק:

ובזה מיושב מ"ש הט"ז או"ח ה' ר"ה סי' ת"ר דאפי' אם היה יודע שיביאו שופר אח"כ ואפ"ה קיבל עליו שבת דלא מהני דלא יהא קבלה שלו עדיף משבועה וקי"ל אין שבועה חלה על המצות ע"ש והקשה לי הבחור החריף ושנון מו"ה שמואל אלטר מפה הא קי"ל דבכולל שבועה חל על דבר מצוה כמו שפסק הרמ"א ביו"ד סי' רכ"ט א"כ הכא למה לא חל קבלת שבת על דבר מצוה מטעם כיון דחל על דבר הרשות חל נמי על דבר מצוה ולפי האמור שפיר ניחא דאי אפשר לקבל שבת לחצאין ואם לא חל על דבר מצוה גם על דבר הרשות לא יחול וכיון דזה בזה תליא לא אמרינן כולל בכה"ג:

וקושיתו השנייה נמי י"ל עפ"י מה שכתבתי למעלה דלשיטת הר"ן ז"ל דשבועה חל על דבר מצוה שאינו מפורש בתורה אע"פ דהוי מדאורייתא יוכל להיות דהרא"ש סובר דקידוש על היין הוי מה"ת דדרשינן זכרהו על היין רק מ"מ שפיר פריך הש"ס וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דהכי פירושא וכי קידושא ואבדלתא מפורש בהדיא בקרא א"כ למה לן קרא לאסור הא בלא קרא נמי שפיר חל וא"כ שפיר הוכיח הרא"ש דכיון דחזינן דשבועה חל על דבר שאינו מפורש בהדיא בקרא כ"ש אמצוה דרבנן ולא קשה דלמא קו' הש"ס היא דאין דרך המקרא לרבות מה שעתידים חז"ל לתקן כיון דהרא"ש סובר דקידוש היין הוי מה"ת א"כ שפיר אצטריך קרא לאסור אלא ע"כ דפרכת הש"ס דבלא קרא נמי הוי ידעינן שאסור ודו"ק:

והנה אנכי זה כבר הבאתי ראיה לשיטת הסוברים דשבועה אינו חל גם על מצוה דרבנן מהירושלמי הנ"ל דאמר שבועה שלא אשב בסוכה מותר לישב בסוכה ואם אמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח והטעם מפרש הר"ן ז"ל בפ' שבועת שתים בתרא דסתם מצה כונתו על מצה של כל ימות השנה וסתם סוכה אין כונתו רק על סוכה דמצוה לכן במצה חל מטעם כולל ובסוכה לא חל דליכא כולל ע"ש והנה הסברא נותנת דכונתו היא גם על חיוב סוכה דרבנן כמו שינת ארעי דחייב מדרבנן בסוכה או בשמיני עצרת דחייב נמי בסוכה מדרבנן דהא לא מסתברא לומר דכונתו היא רק על חיוב סוכה דאורייתא דהא פשיטא דחיוב סוכה דרבנן ג"כ הוא בכלל לשון סוכה ואי נימא דשבועה חלה על דרבנן א"כ הא הוי כולל מיגו דחל על חיוב סוכה דרבנן חל נמי על חיוב סוכה דאורייתא ולמה אין השבועה חלה גבי סוכה אלא מוכח דשבועה אינה חלה על מצוה דרבנן וזהו ראיה נכונה לדעתי:

שוב ראיתי בתשובת דברי ריבות סי' ס"ח שהשיב בדבר המעשה כעובדא שלפנינו אשר קיבלו רוב הקהל מרביץ תורה ומיעוט אנשי הקהילה הוציאו כתב שנשבעו שלא לקבל שום מרביץ תורה כ"ז שהחכם פלוני הוא בחיים צדד הוא ז"ל שאין השבועה חלה כלל ובתוך דבריו כתב ועוד דבר מן דין עשו כדין שהרי הרשב"א בתשובותיו סי' ש' כתב על ענין ש"ץ שהזקין ונתן בנו עמו לסייעו וקצת ראשי הקהל מוחין בידו כו' אע"פ שיש אחר טוב ממנו שורת הדין שהוא יהא קודם לכל אדם וסיים בדברי ריבות ולכן מכל הצדדים עשו כדין וכשורה ועל הכל היותם רוב הקהל ויש לאל ידם לעשות עפ"י התורה ולכן ראוי לכל מושבע ועומד להלוך אחר הרוב לקיים מצות עשה מה"ת אחרי רבים להטות וקרוב בעיני שאין צריך התרה לשבועתם וכו' זהו תוכן התשובה הנ"ל ע"ש הרי חזינן ששקל הדבר במאזנים שאין השבועה חלה משום דחשיב על ד"מ מחמת דבנו קודם לכל אדם למלא מקום אביו אבל מ"מ לא החליט רק מטעם שרוב הקהל קבלו אותו ואיכא מצות עשה דאחרי רבים להטות ובנידן דידן אדרבה הרוב נשבעו שלא לקבלו אותו לשו"ב: ובדבר שאלתו השניה אם הח' של הרוב חל ג"כ על המיעוט שלא חתמו כבר הביא כ"ת מה שמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ד שאין המיעוט יכולים למחות ואם מיחו אינו מועיל המחאתן. אך פשיטא דבעינן רוב מתוך כולו כמו שמבואר בתשובת דברי ריבות סי' קצ"ז בשם הרשב"א והמהרי"ק וכן הוא בתשובת מהר"ם אלשקר ועוד בספרים מגדולי האחרונים. והטעם הוא דל"ח רוב אם לא מתוך כולו מחמת שאפשר להיות שאלו היו המיעוט באותו מעמד היה המיעוט מכריע את הרוב לדעתו אולם מבואר התם דדוקא שלא הסכים המיעוט מתחלה לכל מה שיעשו חבריהם אבל אם אמרו מתחילה כי המה מסכימים לכל מה שיעשו חבריהם צריכים לשמוע לכל מה שהחליטו הרוב ולפ"ז נראה לפענ"ד דאם היה בעיר ושמעו שעושים אסיפה בענין הלז חשיב מסתמא שסומכים לכל מה שיעשו חבריהם דהא מבואר בחו"מ סי' קע"ו סעיף כ"ה בהגה"ה דבני העיר בעניני צרכי העיר דמי לשותפים שיש להם תביעה ביד אחרים והלך אחד מהם לדין שוב אין האחרים יכולים לחזור ולתבוע אם היו במתא מחמת דמסתמא קבלו עליהם ע"ש ולפ"ז בענין תקנת העיר נמי דינא הכי דאי לא תימא הכי לעולם יעשו המיעוט כן שלא יזדקקו לזה והרוב בל יעצרו כח לעשות איזה תקנה ועמודי הציבור ירופפו ח"ו. וכן ראיתי נוהגין בק' הוראדנא עיר מולדתי במדינת ליטא שמכריזין בבה"כ שיהא אסיפה ומי שלא יבוא בטלה דעתו אך אם עשו הרוב בהחשך מעשיהם והמיעוט לא נקראו לבוא להאסיפה וגם לא ידעו מזה בודאי לא מהני והכל לפי ראות עיני הדיין. סיומא דהך מילתא דעובדא דידן בלא התרה על השבועה בודאי אינן רשאין לקבל אותו לשו"ב אך אם רצונם להתיר הח"ח והשבועה שפיר רשאין דאע"פ שנכתב ע"ד רבים וע"ד מדינות רחוקות מ"מ הא כבר כתב הריב"ש סי' תקי"א והובא באחרונים וז"ל א"כ בנידן דידן אם הסופר הוא בקי ונאמן במלאכתו ואין בנמצא כמוהו ורבים צריכים לו מתירין לו דהוי כהאי מקרי דרדקי וכו' ואע"פ שאין זה ת"ת מ"מ צרכי רבים הוא ע"ש א"כ הכא נמי כיון דהוא בנו והוא ראוי למלא מקום אביו בודאי יש להתיר אך באופן שלא יצמח מזה מחלוקת בין אנשי הקהילה דאז חשיב דבר מצוה אבל אם יסתבך מזה ח"ו מחלוקת בעיר אין זה חשיב דבר מצוה דאדרבה היא עבירה ולא מצוה דגדול השלום וכו' וביחוד בעתים הללו אשר העם מחולקים למפלגות ואין לשער פירוד הלבבות ד' יברך וכו': והנה לפי לשון הכתב מקבלים אנחנו הקהל עלינו בפ"מ בח"ח ובשד"א יש לדעתי להסתפק אי צריכין התרה דהא מבואר ביו"ד שם דחרמי ציבור אינן צריכים התרה אפילו אי איכא נמי לשון שבועה א"כ הכא כמי דמחזי מתוך לשון הכתב כי נעשה עפ"י תקנת קהל אע"פ שנאמר מקבלים עלינו בח"ח ובשד"א הוי תורת חרמי ציבור ויען כי הדבר ברור לי אקצר. וגם יש לדון בזה מטעם שבועה בכתב אשר דיברו בזה האחרונים ואין לי פנאי לעיין בזה והנני אומר שלום וברכת עולמים ושלום על רבנן ותלמידיהון:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה