אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א או"ח › סימן נט

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן נט

סימן נח

בפסחים דף כ"ט ע"א משני ראב"י לעולם ר' יהודה היא ויליף שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה וקאמר הגמרא והדר:

ביה רב, אחא בר יעקב מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל כו' והצל"ח הקשה דמנ"ל להש"ס דראב"י הדר בי' מההיא דלמא הדר בי' ממאי דמוקי דהברייתא פליג' בפלוגתא דר' יהוד' ור' שמעון אבל ממאי דמוקי למתניתין כר' יהוד' ור"י מקיש שאור דאכיל' לשאור דראי' לא הדר בי' ע"ש מה שמפלפל בזה. ואמרתי אחוה דעי גם אני בישוב דבר זה עפ"י מה שהורוני מן השמים בעזהש"י וזה החלי:

הנה בתוס' ד"ה בדין הוא דאפילו בתוך זמנו מותר כ' פי' רש"י דמותר באכיל' וקשה דא"א אם לא שיהא שלו בשעת אכיל' דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו כו' ונראה לריב"א דמותר היינו בהנאה כו' ומיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנא' ואם פדאו הרי הוא שלו ושמא י"ל אבל אתה נהנה משל גבוה שלא יהא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש ע"ש. והנה קשה לי טובא הא להלן שם איתא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ומוכח שם דרב אחא ב"י להס"ד השתא דלר"י חמץ של הקדש שרי ע"כ מוקי רב יוסף להך יש אומרים דלא מעל מטעם דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים עכ"פ להיש אומרים לא מעל משום דאין לחמץ דמים בפסח ושוב ליכא איסור הקדש כלל ואיך הקשו בתוס' דיש איסור הקדש בחמץ הא ר' יהוד' מצי סבר כהי"א דלא מעל וליכא איסור הקדש:

ועלה בדעתי די"ל עפ"י מ"ש בתוס' ד"ה אין פודין דהא דאין פודין היינו היכא דלא חזי לאכילה אבל היכי דחזי לאכיל' פודין אף לכלבים ע"ש א"כ הכא לראב"י אליב' דר' יהוד' דבאמת קודם הפדי' שרי לישראל דליכא איסור חמץ ורק דאינו רשאי לאכול מטעם איסור הקדש שפיר פודין למכור לנכרי דהא דלא אפשר להאכילן לישראל דבר אחר גורם לה ודמי למ"ש התוס' שם דהיכא דאסור משום תערובות אף דאסור לישראל שפיר פודין דאלו הי' ניכר הוי חזיא לישראל וסברתם דזה חשיב כאלו דבר אחר גרם לה ה"נ דכוותי' דהא אכתי לא חל עלה איסור חמץ דעדיין אינו שלו אף שאין אפשר לאכול משום דאם יקח לאכול יהא שוב שלו ויהא חל עליו איסור אכילת חמץ כעין זה חשיב דבר אחר גרם לה. ויש לדמות לפענ"ד למה שכתב הרשב"א ז"ל ריש יבמות בחידושיו בענין המגרש את אשתו ע"מ שלא תנשא לראובן והלכ' ונישאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום וע"ז כתב דאין כדאי לפטור אותה מן החליצ' ותוכן דבריו דהשתא היא מגורשת גמורה אצל הכל אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאי של זה כדי שלא יבטל הגט למפרע אין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' והיא עולה לחליצה דבתנאי לא קא מיירי ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה דהיינו תנאי ואין איסורה עכשיו אלא משום תנאי ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור ע"ש. הרי ממש כעין נ"ד דכל זמן שלא נפדה אין יש איסור חמץ כאן אלא שאי אפשר לפדותה מפני שלאחר הפדיה יהא חל איסור חמץ זה מקרי דבר אחר גרם לה. והשתא נחשב ראוי לאכיל' ורשאין לפדותו להאכיל' לכלבים כמו התם דחשיבה ראוי' ליבום: ומעתה לפי"ז מיושב קושית הצל"ח הנ"ל דעל כרחך הדר בי' ראב"י מההיא דליכא למימר דהדר בי' מאידך מימרא שלו דמוקי לה להברייתא דאוכל חמץ דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש וקאי בשינויא דלר' יהוד' חמץ של אחרים ושל הקדש מותר באכיל' ובהנאה בפסח דיקשה במאי פליגי הת"ק והי"א דאוקימתא דפליגי בפלוגתא דר' נחוניא ורבנן דלדידי' בחמץ של הקדש במועד ליכא איסור כרת כלל ואפילו איסור לאו ליכא וגם ליכא למימר דהבריית' לא אתיא כר' יהודה דז"א דהא כל עיקר מאי דטרח ראב"י לשנוי' דמתניתין אתיא אליב' דר"י זהו משום דסבירא לי' דהלכה כר"י וכן כתב הצל"ח וקשה לומר דפליגי הנך תנאי בדבר שלא כהלכתא וכל אידך שינויי כמו דרב אחא בריה דרבא ושינוי' דרב אשי קאי בשיטתיה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולפי הנ"ל הא לראב"י אליבא דר' יהודה לכו"ע פודין וכו' אלא עכצ"ל דהדר ביה ראב"י מההיא:

ולפי הנ"ל ארווחנא נמי לישב מ"ש בביאורי הגר"א ז"ל בהלכות פסח סימן תמ"ג ס"ק א' שמביא ראי' דלר"ש גם חמץ של נכרי אסור בהנאה בתוך הפסח מדקאמר הש"ס באוקימתא דראב"י דכו"ע דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ד מעל כר"ש אלמא אף לר"ש מעל אלא משום דבר הגורם אבל בתוך הפסח אסור וכבר תמהו עליו דהא ראב"י סבר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמ"ש רש"י התם א"כ בתוך הפסח לא אפשר לפדות דאם יפדה יעבור הפודה על ב"י וב"י וגם נעשה חמץ של ישראל ולהכי לא הוה אלא דבר הגורם ועיין בספר דמשק אליעזר מרודי הרב הגאון ר' אליעזר לאנדא גיסו של א"א ז"ל שהניח בתמי' אבל לפי האמור ניחא דאי נימא דלר"ש בתוך הפסח שרי לישראל מצד איסור חמץ אלא האיסור הוא מצד איסור הקדש בכה"ג פודין להאכילן לכלבים א"כ גם בתוך הפסח חשיב לכו"ע דמים מעליא למכור את החמץ לנכרי וכנ"ל:

והנה לפ"ד יש לתמוה אמה שכתבו התוס' שם ע"ב ד"ה הדר בתרוצם הראשון דהש"ס דחולין ד' ע"ב דהא דאמרינן סברוה הא מני ר' יהודה היא דהתם סברוה סוברים כהס"ד דרב אחא ב"י מעיקרא דלר' יהודה חמץ של נכרים מותר ע"ש איך יפרשו הנך סברוה להברייתא דבמאי פליגי הת"ק והי"א והי' בדעתי בהשקפה ראשונה דיש לומר דהני תרי סוגיות הש"ס דפסחים וחולין פליגי באמת בדבר זה במה דפליגי הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרשב"א ז"ל שם הביא בשם הרמב"ן דאיהו ס"ל דבאופן זה שגירשה על תנאי פטורה מן החליצה דזה לא נחשב ראויה ליבום כיון דאיסור אשת איש מתלי תלי בקיום התנאי וכן בתוס' בגיטין פ"ב מסתפקים בדבר זה והגם שעתה עדיין ליכא איסור אשת איש ודבר אחר גרם לה חשובה אינה ראוי' ליבום א"כ הכא נמי בנ"ד חשיב אינו ראוי לישראל אחר הפדיה שתיכף יהא חל איסור חמץ אמנם אחר ההתבוננות יש לחלק דשאני התם שאם תבטל התנאי ותנשא לאותו פלוני שנאסרה עלי ויהא הגט בטל למפרע משו"ה גם קודם ביטול חשובה אינה ראוי' ליבום לדעת הרמב"ן ז"ל אבל הכא אף לכשיפדה יהא חל איסור חמץ מכאן ולהבא אבל לא למפרע ועל כן יש סברא יותר לומר דלעת עתה קודם הפדיון עדיין לא חל איסור חמץ ומקרי ראוי לישראל דרק דבר אחר גרם לה וגם מלבד זה קשה לומר דהסוגיות פליגי בפלוגתא דהרמב"ן והרשב"א ז"ל: ונראה לי לישב דהנה אנכי בעת לימודי הקשיתי לשאול לפי מה דאיתא בתוס' פסחים לקמן דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל שהקשו אהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה חשיב כשלו הואיל ואי בעי מתשל עלי' ותירץ ר"י דשאני הני הואיל דכתיב בהו לד' אע"ג דאי בעי מיתשל עלה חשבה הכתוב של גבוה. ועוד תירץ ר"י דהיכא דאתי הקדש ליד הגזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ע"ש מעתה קשה לי לפי תירורוצם הב' דלמא לא הדר בי' ראב"י רק הברייתא דהאוכל חמץ מיירי קודם שבא ההקדש ליד הגזבר דעובר עליו בב"י וב"י וזהו קושיא גדולה ולע"ע לא מצאתי מי שהעיר בזה אמנם יש לומר דא"כ לא הוה צריך ראב"י לומר דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ש אלא יותר הי' לו לומר דפליגי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע אי משום הואיל דאי:

בעי מיתשל עלה עובר בב"י או אינו עובר ומוכח מזה דראב"י לא מוקי לה להברייתא בזה אבל הני סברוה שפיר מצי לאוקמה הברייתא בקודם שבא ליד הגזבר ופליגי בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע:

אבל אנכי בעת למודי אמרתי לחדש דבר נכון דהנה לכאורה כל עיקר קושית התוס' אהא דאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל הקדש אמאי לא נימא בשל הקדש דעובר בב"י וב"י מטעם הואיל אי בעי מיתשל עלה זהו קאי אליב' דר' אליעזר אבל ר' יהושע הא פליג עליה דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ורש"י ז"ל לקמן בסוגיא דף מ"ח ע"א ד"ה אבל כתב בהדיא וז"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו כו' דא"כ חמץ של הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק לי' ע"ש מוכח נמי דלר' יהושע בלא"ה לא קשיא כלל כיון דלית לי' הואיל אבל לפ"ז איך סתמו התוס' להקשות אבריית' דאתה רואה של גבוה הא י"ל דהברייתא קאי בשיטתיה דר' יהושע דקי"ל בכל הש"ס כוותיה. ועוד כתב התוי"ט במתניתין בישוב קושית התוס' דלר' אליעזר לשיטתיה בלא"ה לא קשיא כלל דהא ס"ל בעירוכין דף כ"ג ע"א דהקדש טעות הוי הקדש א"כ ס"ל כב"ש בנזיר דף ט' דאין נשאלין על ההקדש ע"ש. אבל מה שאנכי אחזה בזה די"ל דקושית התוס' הוא גם לר' יהושע דצריך להבין באיזה סברא פליגי ר"א ור' יהושע דר"א סבר דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ור' יהושע סבר דלא אמרינן הואיל כו' ונראה להסביר פלוגתתן דתליא במחלוקת של הרשב"א והר"נ ז"ל בנדרים דף פ"ה ע"א דשיטת הרשב"א דמי שאוסר הנאת פירות על עצמו דיכולים אחרים ליטול בעל כרחו מ"מ כיון דאיתשל על נדרו חייבין לשלם דכיון דאיתשל וחכם עוקר הנדר למפרע הוויין הנך פירות כאילו לא איתסרו כלל וע"ז כתב ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסר על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר כו' ע"ש ומעתה לדעת הר"נ ז"ל הא משעה שהפריש ונעשה חלה זכו בהם כהנים בכלל ואין לבעלים אלא טובת הנאה בלבד ונעשה עכ"פ כעין הפקר לכהנים וביחוד לפמ"ש התוס' בב"מ דף ו' ע"ב בסוגיא דתקפו כהן ד"ה והא דהבעלים אינן יכולים לתבוע את הכהן שחטף מתנות כהונה רק טובת הנאה שיש להם ע"ש דלפ"ז גם אם ישאל על החלה אע"פ שאיסור שבו נפקע מ"מ קנין ממונם של כהנים לא נפקע ואע"פ שהר"נ דקדק לומר אחר שזכו בהם אחרים ומשמע שקודם שזכה בהם אחר מהני השאלה שיחזור להיות שלו זה רק מחמת שכיון שמונח ברשותן הרי הבעלים קודמים לזכות בו כמו הזוכה מן ההפקר אבל לא נעשה של הבעלים למפרע אבל לדעת הרשב"א מהני השאל' גם לענין ממונא דכיון שהחכם עוקר ההפרשה למפרע חוזר להיות של הבעלים למפרע ולפ"ז י"ל דר' אליעזר יסבור כרשב"א לכן ס"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ור"י ס"ל, כר"נ ז"ל לכן סבירא לי' דלא אמרינן הואיל ולפי מה שנתבאר גבי הקדש דמעולם לא נעשה הפקר דהא שום אדם לא מצי זכי בי' משום דאיסור הקדש רכיבא עלה גם הר"נ ז"ל מודה דאי מיתשל על ההקדש חוזר הדבר להיות של הבעלים למפרע דהא לא נעשה תורת הפקר על הדבר מעולם ולהכי שפיר הקשו דגם לר"י נימא דאי בעי מיתשל על ההקדש ויהא למפרע שלו ויהא עובר בב"י וב"י:

ונראה לי דלפ"ז י"ל בישוב קושית התוס' מש"ס דחולין הנ"ל ומיושב ג"כ קושית הצל"ח דמה דאמרינן הדר בי' ראב"י מההיא לא הוי פירושא דהדר לגמרי מאוקמיתא דר"י דמקיש שאור דאכיל' לשאור דראי' דחמץ של אחרים שרי אלא הדר בי' רק ממה דקאמר הני שני תיבות ושל גבוה דזה לא שייך כלל לאוקימת' דמתניתין דבמתניתין לא נזכר כלל ושל גבוה וגם בפלוגתא דידי' עם רבא לא הוי רק בחמץ של נכרי אלא סבר דחמץ של נכרי לר' יהוד' שרי ושל גבוה אסור מטעם דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלה ומעתה עולה שפיר הנך סברוה דחולין כראב"י וגם לא קשה קושית הצל"ח דלמא הדר בי' ראב"י מאידך אוקימתא לברית' דהאוכל חמץ של הקדש במועד משום דהתם הוי אמרינן דהדר בי' מעיקר שינוי' דידי' וזה דוחק גדול ונוח יותר לומר דהדר בי' מההיא דהוסיף לומר ושל הקדש דלא הוה שייך כלל לשינוי' דמתניתין ואוקימת' דידי' כר' יהודה ומקיש שאור דאכילה לשאור דראי' כדקאי קאי:

והנה בגוף הקושיא שהקשיתי אמאי לא אמרינן דלעולם לא הדר בי' ראב"י והך ברייתא מיירי בקודם שבא ליד גזבר דהחמץ נאסר בהנאה דאמרינן אי בעי מיתשל עלה ועוברים בב"י התבוננתי דיש לומר עפ"י מה שכתבתי בספרי מצפה ארי' סי' כ' לפרש דברי התוס' הנ"ל מה שכתבו דלאחר שבא ליד הגזבר לא אמרינן הואיל והי' להתוס' לומר דתו לא מצי לישאול אבל מלישנא דלא אמרינן משמע דאף דמצי לישאול לא אמרינן הואיל וכתבתי דהתוס' קאי בשיטתי' דרבינו אליעזר ממיץ שהביא הרא"ש ז"ל בנדרים דף נ"ט ע"א דהא דאמרינן התם בתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשל עלה היינו הכהן אבל הבעלים יכולים לישאול לעולם רק כיון שהתרומ' הוא ביד כהן תו לא שכיח שהבעלים ישאלו עלה להכי דקדקו התוס' לומר דלא אמרינן הואיל ולפי הנ"ל יש לפרש כונת התוס' דפסחים כך הוא דכמו בעלמא לא שייך לומר הואיל היכא שהקדש ביד כהן מטעם דלא שכיח כן הוא הסברא נוטה דבחמץ לא אמרינן הואיל גם קודם שבא ליד הגזבר דודאי לא שכיח שישאל על חמץ של הקדש דהא אם ישאל עובר על החמץ למפרע בב"י וב"י וכעין זה כתבו התוס' שם בסוף דבריהם דלא אמרינן הואיל אי בעי פדה כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו א"כ כ"ש דלא שייך לומר הואיל מחמת האי טעמא דכיון שנתחמץ שום אדם לא ישאל עלה:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה