מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן נז
להרבנים הגדולים מבאר מים חיים שואבים ודולים מו"ה שמואל ומוה"ר ישראל ליב נ"י בד"צ דק' שאטץ יע"א:
ע"ד וה שנהגו השו"ב בקהילתם כששוחטים עופות ביו"ט למרוט את העופות שם תיכף אחר השחיטה כמו בכל השנה מחמת כי הנוצות שייכים להם וכ"ת מערערים ע"ז דהוי כנוטלים שכר בעד השחיטה ביו"ט שלא בהבלעה וכתבו עפ"י מ"ש בהגה"ה או"ח סימן ש"ו סעיף ד' דאם שכרו לחדש והותנה עמו לשלם לו כל יום ויום כך וכך מקרי שכיר יום וכתב המג"א בשם הר"ן ז"ל דהטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם בעד השבוע כולה אלא בעד ימים שעברו לכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת ע"ש ולפ"ז בנ"ד נמי שאם לא היה שוחט לא הוי מגיע לו הנוצות מקרי שכר יו"ט שלא בהבלעה ואסור זהו תוכן דבריהם:
והנה אנכי כאשר שמתי עיוני בדברי המג"א ראיתי שכתוב בזה הלשון כ"כ בבד"ה בשם ש"ל ולא:
נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר שלא ראה דברי הר"ן ז"ל שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם בעד השבוע כולה רק בעד ימים שעברו לכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת עכ"ל והנה בעיני יפלא איך אפשר לומר שלא ראה מ"ש הר"ן ז"ל הלא עכ"פ ראה דברי התוס' בפרק אע"פ דף ס"ד שכתבו ג"כ ממש כמ"ש הר"ן וכי נימא דלא ראה גם דברי התוס':
אולם לפענ"ד אחרי בקשת הסליחה של המג"א לא דמי כלל להדדי וגם לא מצאתי כלל בר"ן הטעם שאם יסלקו כו' ולא נאמרו כלל דברים אך כתבו דגבי מורד כיון שאין מוסיפים לכל שבת יחד אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייסו באמצע השבוע אין מצטרפים כל ימות השבוע זה עם זה וכונתם מבואר שחז"ל תקנו דבר קצוב דהיינו מעה וחצי לכל יום ויום כמו דנקט' הברייתא התם ומשו"ה לא מקרי הבלעה אבל בשכיר חדש והותנה לשלם לו שכירות בכל יום ויום סוברים הנך פוסקים דחשיב הבלעה כיון שהשוואת השכירות היא על כל השבוע יחד אלא שהפרעון נתחלק בכל יום אבל לא השכירות עצמה. וגם גוף הדין שכתב המג"א שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם בעד השבוע כולה אנכי תמה אקרא דאחרי ששכרו לכל השבוע אינו יכול לסלקו באמצע השבוע וכן הלכה רווחת בכל בתי דינין שבישראל בשכירות בתים שהמנהג לשכור לשנה ומשלמים השכירות בכל חדש או בכל רבע שנה שאינו יכול לחזור לא שוכר ולא משכיר בתוך משך השנה ופשיטא דבפועל נמי הדין כן וצע"ג. שוב ראיתי בשטמ"ק נדרים דף ל"ז שכתב אבל אם הוא שכיר שבת כו' אע"פ שחשבונם לתת לו דבר קצוב לכל יום ויום מ"מ הואיל ושכרו לזמן מרובה אינו נראה כלוקח שכירות דשבת כו' אלא שכירות השבת מובלעות בין שאר הימים וכל מה שלוקח ממנו השכירות שאר הימים לוקח מאחר שאיסור שכירות אינו אלא מדבריהם היכי שאינו נראה כלוקח שכירות ממש בפרט הקילו בו ולא רצו לגזור בזה כלל ע"כ הרי בהדי' דלא כהגה"ה הנ"ל:
ומה שכתבו לדמות בזה מה שמשלמים שכר שחיטה לכל עוף ועוף להך דינא של הרמ"א היכי שמשלים השכירות בכל יום ויום לדעתי דמיון זה אינו עולה יפה דהתם עכ"פ יומא קא גרים אבל הכא לאו יומא קא גרים אלא כל אימת שהוא שוחט הוא מקבל שכירותו ולדעתי יש לדמות דבר זה להא דמצינו בב"ק דף צ"ט בהא דמשני התם הש"ס דאגריה לביטשא ביטשא ביטשא במעתא וכתבו בתוס' ד"ה דאגריה פי' בקונטרס שהיתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה ודריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא תימא מה ר"ל דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום וכתבו עוד רש"י ז"ל בעצמו פירש בב"מ פירוש אחר ע"ש ומשמע דאפילו כשמשלם לו השכירות בכל ביטשא נמי חשיב קבלן דאל"כ אפשר לפרש כוונת רש"י דמיירי בכה"ג שהותנה לשלם לו בכל ביטשא וביטשא אלא משמע דבכל גוונא חשיב קבלן:
והנה נראה לעענ"ד דדוקא השוכר את הפועל לשמור ביום השבת אז אין נותנים לו שכר שבת כיון שמפורש ביום השבת אבל השוכר את הפועל לשמור יום אחד בשבוע איזו יום שירצה בעד כך וכך והוא שמר יום השבת מותר לקבל שכר כיון שלא שכרו על יום זה לא חשיב שכר שבת שאם הי' שומר ביום אחר מימות החול ג"כ הי' מגיע לו השכר ואמינא להביא ראיה לזה דהנה בנדרים שם פריך הש"ס מהך דאין קורין בתחלה בשבת ובל שונה בראשון בשלמא למ"ד שכר פיסוק טעמים משו"ה אין קורין בתחלה בשבת אלא למ"ד שכר שימור אמאי אין קורין בתחלה בשבת ואמאי שונין בראשון וכתב שם הר"ן דעיקר שכר אינו אלא על קריאה ראשונה שטירחה מרובה ע"ש וקשה לי האיך מיירי הכא אי מיירי שאם לא ילמוד עמו בשבת כלל ינכה לו משכירותו אמאי שרי ליה להיות שונה בראשון לדעת הס"ד דסבר דבהבלעה נמי אסור שכר שבת הא נוטל שכר בעד מה שהוא שונה דאם לא היה שונה היה מנכה לו משכירותו א"כ שכר שבת קא שקיל ואי מיירי בגוונא דלא מצי מנכה ליה משכירותו אפילו אם לא היה שונה בראשון אמאי אין קורין בתחלה בשבת הלא אינו מרויח כלל ממה שלומד בשבת דאפילו אם לא הי' קורא נמי היה נוטל שכרו משלם וזהו דבר אשר ראוי לעורר עליו לפענ"ד. ונראה לי דמיירי שמשלם לו מהפרשה או מהסידרא שהוא לומד עמו ושונה ויכול ללמוד עמו בין בחול בין בשבת ומשו"ה אמרינן דעיקר השכר הוא בעד פעם הראשון ואין קורין בתחלה בשבת רק צריך לקרות עמו בחול בתחלה ושונין בראשון בשבת דאי יהא קורא בתחלה בשבת הוא נוטל שכר שבת דבזה הוא מרויח שלא יצטרך ללמוד בחול בתחלה:
והנה הש"ס דחי התם ולטעמיך הבלעה היא והבלעה משרי שרי דתניא השוכר את הפועל לשמור אין נותנים לו שכר שבת הי' שכיר שבת נותנים לו שכר שבת ע"ש ואנכי בעת למודי תמהתי ע"ז דמנ"ל דמיירי הכא בהבלעה דלמא מיירי ששכרו ללמוד רק פעם אחת ומצאתי בשטמ"ק שכתב דסתם מלמד תינוק הוא שכר שבת או חדש או שנה וזה דוחק קצת דמנ"ל הא ועוד יש לתמוה איך היה דעת הס"ד דהש"ס דהתם דאטו לא ידע הס"ד דהבלעה שרי הא לא מצינו בשום מקום דשכר שבת אסור אלא בהך ברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' ובברייתא זו עצמה תני בסיפא דאם היה שכיר שבת או חדש או שנה מותר ואיך אפשר לומר דידע מרישא ולא ידע מסיפא אבל לפי הנ"ל עולה שפיר הכל על נכון דבאמת הך ברייתא דאין קורין מיירי רק בשכרו ללמוד רק בקריאה השייך לשבת זו רק שלא הותנה עמו שילמד עמו דוקא בשבת ויוכל ללמוד בכל יום שירצה והוי כמו בקיבולת וסבר הס"ד דכה"ג אסור והתרצן דחי דגם בכה"ג שלא התנה איזה זמן ילמוד ויכול היה ללמוד בחול חשוב כמו הבלעה ושרי ואין אסור רק השוכר אה הפועל לשמור בשבת דוקא דאז מקרי שכיר יום אבל לא כששכרו לשמור יום אחד בשבוע והיה יכול לשמור באחד מימות החול דאז הוי כמתנה על השבת ודו"ק ובכל זה לא באתי אלא לעורר את המעין כי הדבר צריך עוד תלמוד:
שוב פקחתי עיני וראיתי כי הדגול מרבבה מגיה במג"א הנ"ל וגירסתו לכן לא מקרי שכר שבת ע"ש ופירושו כ"ל שגם הוא עמד על מבוכה זו שכתבתי דכאן אינו יכול לסלקו בתוך משך זמן השכירות א"כ אדרבה לפי טעם הר"ן ז"ל דבסילוק תליא מלתא הכא לא מקרי שכיר יום אלא חשיב בהבלעה לכן מגיה הדגול מרבבה לכן לא מקרי שכר שבת ושרי ליתן לו והא דכתב המג"א ולא ראה קאי על הבד"ה בשם הש"ל שאוסר שהוא לא ראה דברי הר"ן שלדעת הר"ן יש להתיר בכה"ג. אך אולי טעות סופר נפל בהדגול מרבבה ובשלחן הטהור שלו צריך להיות לכן לא מקרי שכיר שבת ביו"ד אחר ה"כ והכל חדא כדעת הבד"ה בשם ש"ל והרמ"א ז"ל ודו"ק עמוד והתבונן:
והנה הט"ז בסי' תקפ"ה הקשה על מ"ש המחבר הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה או להתפלל ולתרגם בשבתות וימים טובים אינו רואה סימן ברכה מהא דקי"ל השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק כו' אין נותנים להם שכר שבת א"כ אסור מדינא וכאן נקט אין רואה סימן ברכה ומוכח דמדינא שרי והתם הא הוי נמי דבר מצוה ומ"מ אסור וכתב לישב דשאני מצוה התלויה בשבת עצמו ואין שייכות לימות החול כמו תפלות של שבת ותקיעת שופר ותרגום של שבת ע"ש והנה תרוצו דוחק:
דמאי עדיפותא מה שהם מצות התלויות בשבת עצמו. ואת אשר אנכי אחזה בישוב קושית הט"ז דבאמת קי"ל בנדרים שם דאסור ליטול שכר מצוה מקרא דאני למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם א"כ ה"ה שכר תפלות ותקיעות בלא"ה צריך להיות אסור מהאי טעמא וע"כ הא דמקילין ליטול שכר תפלות בחול וכן שכר תרגום דהוי דאורייתא כדאמרינן התם בנדרים מפורש זה תרגום צריך לומר מחמת דשכר בטלה הוא נוטל ושכר בטלה שרי ליטול כמ"ש הר"ן ז"ל שם בשם הירושלמי וכן חמי מתניא נסבין אגריהון אמר ר' יודן ב"ר ישמעאל שכר בטלן הם נוטלין ע"ש והנה בשבת דלא שייך לומר שכר בטלה דשבת אפשר לומר מחמת שצריך בחול לסדר התפלות והתקיעות והתרגום שיהיו שגורין בפיו אח"כ חשיב שכר בטלה דחול ועיין בתוס' כתובות דף ה' ד"ה גזרו וכיון שכל עיקר דשרי ליטול השכר הוא רק שכר בטלה מותר גם בשבת אבל השוכר את הפועל לשמור את הפרה דשרי ליטול שכר פעולתו ממש כמו דמבואר בסוף פרק ב' דקידושין דשכר הבאה ומילוי שרי ליקח וכן מבואר בנדרים דמותר ליקח שכר שימור תינוקת והיינו שכר פעולה וכמו כן שרי ליקח שכר שימור הפרה וכדומה וכיון דשרי ליקח שכר פעולה שוב אסור ליטול בשבת דשכר פעולה אסרו חז"ל ליקח בשבת ורק שכר בטלה שרי ולא שכר פעולה ודו"ק:
שוב ראיתי בשט"מ בנדרים שם שכתב אהך דהשוכר את הפועל לשמור את הפרה ותמיה לי דהא חפצי שמים נינהו ואמאי אין נותנים לו שכר ואפילו להשכירו לכתחילה שרי כדתנן משדכין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות שלא אסרה תורה אלא חפצך והא נמי מצוה היא עומר ופרה אדומה וי"ל דקבלת השכר לאו חפצי שמים הוא ועוד י"ל דמיירי בזרעים ובפרה דחול אבל זה אינו נראה דבפרק הזהב מוכח דבהקדש מיירי ע"ש [וצריך להגיה בדבריו כדתניא משדכין על התינוקות לארוס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות עיין כתובות דף ה' ע"א] ועיין בישוי"ע או"ח סימן ש"ו שכתב בישוב קושית הטו"ז דהבעלים רשאין ליתן את השכר שבת במקום מצוה ומ"מ הפועל אסור ליטול השכר שבת דהא בידו לעשות בלי שכר ואולי יש לפרש עפי"ז מ"ש השטמ"ק דקבלת השכר לאו חפצי שמים דכונתו דקבלת השכר אסור למקבלה אבל לא ידעתי איך יפרנס הישוי"ע מה שכתב המחבר בסי' תקפ"ה הנ"ל דאינו רואה סימן ברכה דמשמע דמדינא ליכא איסור לקבל:
והנה בשו"ב קבוע דמתא דהשו"ב רשאין ליקח שכר מדינא והמה אינם צריכין להטעם דשכר בטלה המה נוטלין כמ"ש הריטב"א בסוף פרק ב' דקידושין דטבחים רשאין ליקח שכר לפי מה שהעלתי למעלה אסור ליקח שכר ביו"ט ולפי מה שכתבתי לעיל דבגוונא שמשלם לו השכירות בכל יום ויום כיון שהוא שכיר שבוע או חודש אינו רשאי לסלקו בתוך משך השבוע או החודש ומ"מ כתב הרמ"א לאסור מוכח דאין הדבר תלוי בסילוק אלא כיון שמשלם כל יום ויום שכירותן מחזי כשכר שבת ה"ה גם בשו"ב קבוע נמי כשנוטל בכל שחיטה ושחיטה אסור:
והנה מה שכתבו כ"ת דכאן יותר גרע שלוקחין הנוצות בתורת שכר ביו"ט גופא יפה כתבו מעלתם דהא גם פרעון חוב אסור בשבת ויו"ט אכן על דבר הנוצות יש לדעתי לצדד להקל ממה דאיתא בשבת דף קמ"ט בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין כו' ומשום לוין ופורעין ביו"ט ע"ש ומוכח מזה דכשאינן מקפידין לא מיחשיב כפירעון חוב בדבר מועט וא"כ גם בנוצות י"ל כיון דהוי רק דבר מועט ואינם כדאי להבע"ב לטלטלם להביאם לתוך ביתו ולמרטם ולטנף ביתו ביו"ט ע"י מרוטת הנוצות ביו"ט לא מחזי כפרעון שכר שחיטה בזה:
עוד נ"ל לצדד להיתר עפ"י מה דאיתא בשבת דף קמ"ח ע"ב אמר ר"י מקדיש אדם פסחו בשבת ופריך והא אנן תנן אין נמנין על הבהמה בתחלה ביו"ט ומשני שאני הכא כיון דרגיל אצלו כמאן דאימניה מעיקרא דמי ע"ש א"כ בנ"ד נמי י"ל כיון דמצד תקנת הקהל הנוצות שייכים להשו"ב קבוע א"כ חשיב כמו שהנוצות שלהם מקודם יו"ט דעכ"פ לא גרע מהיכי דרגיל אצלו אך מהתוס' שם ד"ה והא נראה דלא גרסינן כלל לכל זה אך מ"מ י"ל דהדין דין אמת דברגיל אצלו שרי כי כן מצינו בגיטין דף כ"ט דגבי מכירי כהונה אמרינן דכמאן דמטי לידיה דמי ע"ש:
והנה בפה לבוב לוקחים השוחטים ג"כ הנוצות ומורטים אותם גם ביו"ט בבית המטבחיים עוד כרוז יוצא מאת ראשי הקהל קודם יו"ט שיקחו הבעה"ב קוויטליך על שחיטת העופות שצריך לשחוט ביו"ט אשר משלמים שכר השחיטה להממונה קודם יו"ט בעד הקוויטליך והשוחט מקבל הקוויטליך מכל איש ואיש הבא לשחוט וקוויטל בידו קודם השחיטה וכך נהגו עוד מימי הגאון ר' יוסף שאול נאטינזאהן ז"ל ובזה ודאי יש לדון דמחזי כשכר יו"ט ולכאורה עלה על לבי לדמות להא דאיתא בכתובות דף ס"ד דפריך התם הש"ס מ"ש איהו דיהבינין ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחית קא פחית לא מחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוסיף מחזי כשכר שבת ע"ש א"כ הכא כמי י"ל דכיון שהבעה"ב כבר נתן המעות בעד השחיטה ובמה שמקבל השוחט הקוויטל ושוחט אינו רק כמפחית החוב ששילם ולא מחזי כשכר יו"ט ועיין במג"א שם סימן ש"ו אמנם באמת לא דמי דהכא הוא נותן לכתחלה בתורת תשלומים בעד השחיטה של יו"ט. וגם יש להביא ראיה דגם בכה"ג אסור מהא דהשוכר את הפועל לשמור לו את הפרה דאין נותנים שכר שבת ואמאי ישלם לו מע"ש וגם יהי' אחריות שבת עליו וכה"ג אמרינן בב"ק דף צ"ט הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר אלא מוכח דגם בכה"ג מחזי כשכר שבת ואסור ואחרי שהגידו לי השו"ב שהגאון ז"ל הנ"ל התיר דבר זה על כרחך צריך לומר דדעתו הוה כמו שכתבתי למעלה דכעין זה חשיב בהבלעה מחמת שהמה שו"ב קבוע דמתא ולאו יומא קא גרים אלא קיבל עליו לשחוט כל השנה ופשיטא דעל יו"ט לחודא לא הי' משכירים את עצמם להיות שוחטים ע"כ חשיב מחמת זה בהבלעה כן נראה לפענ"ד לישב המנהג דפה:
ובעמדי בהאי ענינא עלה על לבי לעורר אשר לא מצאתי בש"ס ולא בראשונים מפורש דאסור ליקח שכר יו"ט שלא בהבלעה ובכל מקומות דברו חז"ל משכר שבת דאסור אבל לא משכר יו"ט וע"כ אחשוב דבאמת כן הוא הדבר דלא גזרי חז"ל איסור ליקח שכר יו"ט איברא דבטור או"ח הל' ר"ה סימן תקפ"ה כתב שמנהג ספרד לשכור אחד מן השוק לתקוע. להם ולא ידעתי מאין יצא היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק אין נותנים להם שכר שבת אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת ועיין בב"י שכתב ליישב מחמת שאין שוכרין אותן ביו"ט אלא מעריו"ט ובכה"ג גם מע"ש שרי ואני אחרי נשיקת עפרו של הטור תמוה לי מאין לנו איסור זה דאסור ליטול שכר יו"ט אחרי דבש"ס לא מצינו רק שכר שבת ומצינו כמה איסורין שגזרו בשבת אבל ביו"ט לא גזרו כמו דאיתא בביצה מתניתין מפורשת דף ל"ה ע"ב משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ובשבת דף קל"ד ע"א דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביו"ט ובביצה דף כ"א ע"א איתא ואיבעית אימא שאני שבות שבת משבות יו"ט ובתוס' פרק אין צדין דף כ"ג ע"ב ד"ה ואין נותנין כתבו בסוף דבריהם דהתם מיירי בשבת דחמיר כו' אבל הכא מיירי ביו"ט ע"ש:
ועיין בצל"ח פסחים דף פ' ד"ה ואי לאו שדעתו לחדש דשבות דהזאה לא גזרו אלא בשבת אבל לא ביו"ט ובהגהת הש"ס דפוס ווילנא מהגאון ר' אלעזר משה הורוויטץ שהי' אבד"ק פינסק הוציא ממתניתין דשבת הנ"ל דאיסור רפואה שגזרו חז"ל משום שחיקת סממנים רק בשבת גזרו אבל לא ביו"ט ולא אכחד שדבר זה היה ברעיוני מכבר עוד טרם ראיתי מפורש יוצא מהה"ג הנ"ל ות"ל מצאתי לי חבר אך ראיתי באו"ח סי' תקל"ב סעיף ב' כתב המחבר כל רפואה מותר בחוה"מ וכתב המג"א שמותר לשתות דבר שהוא משום רפואה משמע דביו"ט אסור לשתות עיין סי' תצ"ו עכ"ל המג"א וגם בזה אנכי לא אדע מנין יצא להמג"א לפרש דברי המחבר אשתיית דבר שהוא משום רפואה אלא יש לפרש דכונת המחבר שמותר לעשות מלאכה גמורה בחוה"מ משום רפואה אבל לשתות דבר משום רפואה גם ביו"ט שרי:
שוב האיר ד' את עיני וראיתי בב"י הל' יוה"כ סי' תרי"ג וז"ל כתב סמ"ק אומר הר"ם שמותר לאדם לרחוץ עיניו במים ביוה"כ מפני שהיא רפואה לעינים כדאיתא בפ' שמנה שרצים ורפואה מותר ביוה"כ ע"ש הרי בהדי'. דגם ביוה"כ מותר רפואה והטעם בזה דסובר דרק בשבת גזרו ולא ביוה"כ אחרי דלא מצינו גזרה זו רק בשבת ומעתה כ"ש דשרי ביו"ט. וראיתי בספר מחצית השקל שהביא דברי הב"י בשם הסמ"ק ונתקשה בזה הרי אפילו ביו"ט אסור מטעם גזרת שחיקת סממנים ובמחכ"ת לא דק בזה ולפ"ז פשיטא דמה שכתב המחבר כל רפואה מותר בחוה"מ אין הפירוש לשתות דבר שהיא משום רפואה אלא לעשות מלאכה גמורה משום רפואה והנה מלשון המג"א שכתב בלשון משמע נראה כמסתפק בדבר ואני אומר דבמחכ"ת אשתמיטתי' לי' מ"ש הרב"י בשם הסמ"ק בהלכות יוה"כ הנ"ל ודו"ק:
שוב ראיתי מ"ש הט"ז בהל' סוכה סי' תרל"ח ס"ק ד' שהאריך לומר דכל דבר שהוא משום גזירה יש חילוק בין שבת ליו"ט ומביא ע"ז הש"ס דיבמות פ' חרש דף קי"ד אבא שאול אומר נוהגים היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט ומסיק הש"ס לא נצרכה דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד דגבי שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן גבי יו"ט דאיסור לאו הוא לא גזרו ביה ע"ש מעתה לפי המבואר יש לומר שכן הי' דעת חכמי ספרד שהביא הטור שהי' דרכן לשכור אחד לתקוע להם בר"ה גם במרדכי שהביא הב"י שם לא פקפק רק ממה ששוכרין חזנים להתפלל בשבת ולא זכר כלל מיו"ט אבל אחרי שדעת הטור לא משמע הכי מה אני לדבר נגד מלכים ולא באתי אלא לעורר: וע"ד מה שכתבו כ"ת עוד חשש דבמקומם שולחין לשחוט העופות ע"י א"י ונותנין השו"ב קוויטל על השחיטה וא"כ ביו"ט אם יש העוף עם הנוצות אפשר להכיר כ"א אח העוף שלו משא"כ אם מסירין את הנוצות אין הבעלים מכירין את העופות ויש חשש אם העוף נשחט ע"י השו"ב זהו טעם נכון. ומ"ש כ"ת שהשו"ב בעצמם מורטים את העופות לדעתי גם בימות החול יש למחות בידם כי מלבד שיש הפסק בין שחיטה לשחיטה לענין ברכה עוד אין כבודו של שו"ב שמלאכתו מלאכת שמים לעסוק באומנות (עוד על ענין הנ"ל):