אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א או"ח › סימן מז

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן מז

סימן מו

עוד בענין הנ"ל:

הר"ן ז"ל בפ' בתרא דיומא כתב להוכיח דשאר עינוי דיו"כ חוץ מאכילה ושתי' אינו אלא מדרבנן מדתניא התנוקות מותרין בכולן ואי אמרת דהוא מדאורייתא איך שרי הא פשיטא דבחד יומא לא מסתכני וסיים וז"ל ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצורכו של תינוק אעפ"י שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן אפילו בידים וכדמוכח בפ' יוצא דופן מ"ו ע"ב גבי קטנה שנדרה בעלה מיפר לה עיי"ש:

ודבריו ז"ל תמוהים מאוד דהא בפ' יוצא דופן פרכינן בשלמא אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא א"א דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ומשני אמר ר"י אמר שמואל בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן ואי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא ואין ב"ד מצווין להפרישן עיי"ש אלמא מהתם דאף דהוי מדאורייתא מ"מ מיפר לה בעל וקשה א"כ איך מותר לספות לה בידים ובאמת הרשב"א ז"ל בחי' ליבמות הקשה כן ותירץ דעיקר כוונת הש"ס כדמסיק התם דהא דהבעל מיפר לה הוא כדרב פנחס דכל הנודרת ע"ד היא נודרת עיי"ש עכ"פ דברי הר"ן ז"ל תמוהים מאוד ועוד דאם נימא דמופלא הסמוך לאיש הוי דרבנן הא אמרינן דאתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן וא"כ ליכא איסור כלל וכבר תמה ע"ז מרן חו"ז ז"ל הגאון בישוי"ע או"ח סי' קמ"ג ופלפל שם בזה בדרך רחוק וגם הביא בשם בנו מר חו"ז ז"ל הגאון מה שתירץ בזה ובדבריו יש לפקפק דמה שהקשה שם איך יכול הבעל להפר כיון דאין ב"ד מצווין להפרישה והיא מצית לאכול בלי הפרה לא הוי נדרי עינוי נפש לא נראה לי כלל דהא התם מיירי דהנדר הי' נמי לאחר שתגדל כמו דאמרינן התם בהדי' והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא וא"כ שפיר חשוב נדרי עינוי נפש דלכי גדלה תהי' אסורה לאכול וא"ל דיפר לה אחר שתגדל ז"א כיון דהשתא הוא ביום שמעו צריך הוא להפר לה תיכף ביום שמעו ואם לא היפר חשוב הקמה הגע עצמך אשה שנדרה נדר לאחר זמן שלאח"כ צריך להפר לה ביום שמעו דוקא כיון דיכול להפר לה כמו דקיימ"ל ביו"ד סי' רל"ד דהבעל מיפר נדרי אשתו אעפ"י שלא חל הנדר ואף להחולקים אינו אלא היכי שתלוי במעשה אבל היכי שתלוי בזמן פשיטא דמצי מיפר קודם שתחול וכיון שיכול להפר פשיטא דחשיב יום שמעו ואם לא היפר הוי הקמה ושוב אינו מיפר והא דאמרינן התם מיפר לה בכל שעה ושעה הוא דוקא משום דאמרינן דאין הבעל יכול להפר קודם שגדלה ומשו"ה ל"ח יום שמעו אלא לאחר שגדלה אבל אם נימא דהוי דרבנן ומצי להפר פשיטא דאם לא היפר נדרה קיים וא"כ חשיב עינוי נפש וזה ברור. והנראה לפענ"ד בישוב דברי הר"ן ז"ל דהוכחת הר"ן ז"ל ממאי דאמרינן לעיל מיני' בהא דפריך לסייע לר"ה דאמר הקדיש ואכל לוקה מברייתא דקתני לפי שמצינו דהשוה הכתוב קטן לגדול לאיסור ובל יחל ודחי לאיסור בל יחל ופריך ממ"נ אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקי נמי לילקי ואי לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרים עליו ופריך ש"מ קטן אוכל:

נבלות ב"ד מצווין להפרישו ומשני כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים עיי"ש ואמאי לא משני דה"ק דאותן המוזהרים עליו אסור לספות לי' בידים אלא מוכח מזה דכיון דהשתא קיימינן דהוי רק דרבנן מותר לספות לי' גם בידים וזהו ראי' נכונה:

אולם אכתי לא מיתרצת בזה הא דאמרינן גבי יתומה שנדרה בעלה מיפר לה דקטן אוכל נבילות הוא דהא התם קיימינן דהוי דאורייתא וכמ"ש ואיך מותר לספות לה בידים. אבל נראה לפענ"ד די"ל דהכא שאני דאף דבכל איסורים אמרינן דגם למ"ד דאין ב"ד מצווים להפרישו מ"מ אסור לספות לקטן בידים כדאמרינן ביבמות לא תאכלום לא תאכילום גבי איסור נדר שאני דבאמת יש לברר במאי פליגי הני מ"ד בקטן אוכל נבלות אי ב"ד מצוויין להפרישו אי לא. ונראה לי דהטעם בזה דבסברא זאת פליגי דמ"ד דבכל איסורי תורה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו סבר דהאיסור הוא לקטן כמו לגדול ואף דקטן עצמו לא הוי בר עונשין מ"מ מחויבין הב"ד להפרישו כמו שמחויבין הב"ד להפריש הגדול שלא יאכל דבר האסור ולמ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו ורק לספות לי' בידים אסור סבר דלקטן עצמו ליכא איסור כלל מה"ת והא דאסור לספות לי' בידים אינו משום דגורם הוא להקטן לעשות איסור דלגבי קטן ליכא איסור כלל אלא האיסור הוא להגדול עצמו דכמו שגזרה התור' שלא יאכל בעצמו דברים האסורין כמ"כ גזרה נמי התורה שלא להאכיל נמי לקטן ומשום איסור' דגדול הוא דרכיבא עלה וכ"ז בשאר איסורין אבל בנדר בשלמא למ"ד דקטן או"כ ב"ד מצווין להפרישו שפיר נדר לשאר איסורין דחל נמי על הגדול שלא להאכילו מה דאסור לו דאין לחלק בין נדר לשאר איסורין אבל אי נימא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו לפ"ז מה דאסור להאכיל דבר איסור לקטן בידים אינו משום למנוע את הקטן מאכילת דבר האסור אלא האיסור מורכב על המאכיל כאוכל דכמו שאסרה התור' לאכול דבר איסור כן אסור להאכיל דבר איסור לאחרים והוא בכלל דלא תאכל יש לחלק בין איסור הבא מאליו לאיסור נדר שהוא איסור הבא מחמת עצמו. דוגמא לזה כתב הר"ן ז"ל פ"ג דשבועות לענין חצי שיעור דקיימ"ל דאסורין מה"ת לר' יוחנן ואפי' ר"ל דפליג מודה דאסור מדרבנן דה"מ איסור דאורייתא אבל הכא איסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא וכך הדין בקונמות כו' עיי"ש א"כ ה"נ י"ל הך סברא שמה שאסור מחמת נדר משונה משאר איסורי תורה משום שנדר הוא איסור מחמת עצמו וכיון דמה שאסר הקטן על עצמו בנדר אין להגדול שום שייכות בזה והוא בעצמו מותר לאכול ולפי הסברא הנ"ל דגם לגבי הקטן ליכא איסור שפיר מותר לספות להקטן בידים:

ועפ"י האמור נרוויח לן ליישב מה שהקשו התוס' שם ד"ה כגון וא"ת ואמאי לא מוקי כגון שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל והוה ניחא טפי דזדון שבועה לא מתוקומי אלא כשאכל הוא בעצמו דאפילו נשבע שלא יאכלו אחרים אין בכך כלום כ' ע"ש שתירוצם דחוק. ולפי הנ"ל י"ל דכונת הש"ס כך הוא דלעולם מיירי כשאכל בעצמו דומיא דזדון שבועה ומיירי כשספו לי' בידים דאסור מן התור' אך זהו רק למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין ולדידי' אסורין אחרים. ליתן לקטן בידים אבל למ"ד הקדיש הוא ואכלו אחרים אין לוקין ליכא על אחרים איסור להאכיל לקטן בידים ואתי שפיר דדמי לזדון שבועה דמיירי שאכל בעצמו ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה