מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן מד
נפלאת ראיתי בספר למודי ד' ובספר בית יצחק יו"ד סי' א' שהביאו בשם המהרי"ט בחידושיו לקידושין דף ל"ד בתוס' ד"ה מעקה שהקשו תיפוק ליה דבכל הני איכא לאו שכתב וז"ל וא"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כו' שאין הלאו אלא לזרז על העשה ומלות ל"ת נ"ל לקמן מאיש או אשה אשר יעשה מכל חטאת האדם והני לא מקרי חטאת שניתק הכתוב לעשה עכ"ל של המהרי"ט ומזה הוציאו בעל ספר לימודי ד' ובעל בית יצחק דדעת המהרי"ט דאין הנשים מוזהרין על שום לאו הניתק לעשה. והב"י הוסיף לעורר שלדעת המהרי"ט צ"ל דאין הנשים מוזהרין על לאו דבל יראה וב"י לפי דעת הסוברין דלאו ב"י וב"י חשיב לאו הניתק לעשה. ולפע"ד שגגה גדולה היא חדא דהמהרי"ט ז"ל קאי אליבא דשקליא וטריא של התוס' אי לא הוה רבי קרא דנשים מצוות על מצות עשה שלא הזמן גרמא וכיון דהלאו הוא לאו הניתק לעשה ולזרז בא על העשה ואי נימא דאין הנשים מוזהרין על העשה שפיר יש מקום לומר דגם על הל"ת אין הנשים מוזהרין אבל לפי האמת דרבי רחמנא דכל מצות עשה שאין הזמן גרמא הנשים מצוות כמו אנשים פשיטא דהנשים מוזהרין על הל"ת כמו אנשים דאם רצון התורה לזרז ע"י הל"ת לאנשים שיקיימו העשה כ"ש להנשים שהמה עצלניות יותר מהנשים והמה צריכין יותר זירוז. ועכ"פ הל"ת לא גרע מהעשה ואם גלי רחמנא דנשים חייבות במצות עשה שאין הזמן גרמא כ"ש במצות ל"ת. ומה שכתב המהרי"ט הלשון וכל הני לא מקרי חטאת הכונה ג"כ אי לא הוה רבי רחמנא דנשים איכא במצות עשה שאין הזמן גרמא אבל לא לפי האמת. אבל לדידי קשה לי טובא על המהרי"ט דהאיך מצינן למימר דאי לא הוה רבי רחמנא דנשים איתנייהו במצות עשה דשילוח הקן ומעקה ואבידה הוה נשים פטורות גם מהל"ת הא יש לנו לומר אדרבה לאידך גיסא דנהי דגברי דאיתנייהו בהעשה הוי לגבי דידהו הל"ת לאו הניתק לעשה מ"מ נשי דליתנייהו בהעשה והוי אצלם לאו גמור דלגבי דידהו לא הוי לאו הניתק לעשה וחייבין מלקות על עבירות הלאו וכמו גבי אונס שגירש דישראל מחזיר ואינו לוקה ואם הוא כהן לוקה ואינו מחזיר ועיין בספר שאגת אריה סי' פ"ב בה' חמץ ומצה שחקר אם נשים מחויבות בעשה דתשביתו כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכתב דאי נימא דנשים ליתנייהו בעשה דתשביתו צ"ל דחייבות מלקות על לאו דב"י וב"י דנהי דלשיטת הר"י ב"י הוא לאו הניתק לעשה הוא רק גבי גברי ולא גבי נשים דליתנייהו בעשה דתשביתו ע"ש הכי נמי הכא אי לא הוי רבי רחמנא דנשים איתנייהו בכל מצות עשה שלא הזמן גרמא הי' צריך למימר דהמה לוקין על הלאו ואיך אזיל המהרי"ט ז"ל בתר איפכא לומר דאם אינן מצוות על העשה פטורות ג"כ מהל"ת זהו נגד הדעת והסברא:
ועוד יותר יש לתמוה דהאיך כתב המהרי"ט דמצות ל"ת נ"ל לקמן מאיש או אשה אשר יעשה מכל חטאת האדם והני לאו חטאת נינהו שניתק הכתוב לעשה הא מ"מ חטאת יש כאן אם עבר ולא קיים העשה וגם לוקין עלי' למ"ד קיימו ולא קיימו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואף למ"ד ביטלו ולא ביטלו מ"מ גבי שילוח הקן איכא מלקות כששובר כנפיה כדאיתא בהדיא בגמרא במכות דף ט"ז א' ואיך כתב דלא מקרי חטאת משום שניתק לעשה דברים הללו לכאורה אין להם פירוש כלל:
ומהנכון לדעתי לפרש את דבריו דכך היא כונתו שרצה בזה לישב קושית התוס' דילמא משו"ה איצטריך לן לרבות נשים בעשה דאבידה ושילוח הקן כדי שתהי' גם אצלם הלאוין הללו לאו הניתק לעשה כמו גבי אנשים דאל"ה הוי אמינא דגבי נשים לא ניתקו הכתוב לעשה וכנ"ל משו"ה איצטריך לן לרבויי דגם המה בכלל העשה וממילא חשיב אצלם לאו הניתק לעשה ולפ"ז מה שכתב המהרי"ט הלשון והני לא מקרי חטאת דניתק הכתוב לעשה היינו לאחר שילפינן דאיתרבי דנשים חייבות במצות עשה שלא הזמן גרמא ולהכי גם אצל נשים נתקו הכתוב לעשה שוב לא מקרי חטאת כשמקיים העשה ואתי שפיר דברי המהרי"ט:
הן אמת שאנכי הערותי במה שכתב הגאון בעל שאגת אריה דאם נשים פטורות ממצות עשה דתשביתו יתחייבו נשים מלקות על לאו דב"י וב"י דיש לשדות בזה נרגא דמנין לנו דבר זה דלא חשיב לאו הניתק לעשה אלא א"כ המה מחויבות בהעשה מצד קיום מצוה ואם נשים פטורות מעשה דתשביתו ואינם מקיימות מצוה בהשבתת החמץ לא יהי' שוב הלאו דב"י וב"י לאו הניתק לעשה הלא יש לומר דאף אם אינם מצוות ועושין ומבערין את החמץ נהי דלא עשו מצוה מ"מ מהני הביעור לתקן את הלאו דב"י וב"י שלא יהי' עוברין למפרע ומה שמדמה השאגת אריה לאונס שגירש דאם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר לא דמי כלל דהתם נאמר בתיקון הלאו ולו תהיה לאשה ודרשינן אשה הראויה לקיימה ולהכי גבי כהן אי אפשר כלל לקיים את העשה דגרושה לכהן לא חזיא ואינה ראויה לקיימה אבל הכא גבי נשים דאפילו אם ליתנייהו בעשה דתשביתו מ"מ:
עכ"פ המה יכולים לבער כדינו כמו אנשים אלא שאינם מצוות ועושה זה אין נ"מ לגבי תיקון הלאו דמ"מ הלאו הוא מתוקן דע"י השבתת החמץ שוב ליכא לאו דב"י וב"י:
ולפענ"ד הכי מוכח מחולין קמ"א ע"א דאיתא התם תשלח אפילו לדבר מצוה ופריך הש"ס טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשני לא צריכא דעבר ושקלא לאם דלאו עברי' עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה ודחי הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו כמה דלא שחטה לא עברי' ללאו כו' אלא אמר מר בר רב אשי כגון שלקח ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי עשה מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ס"ד הואיל ואמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה מחה על המים והאי מצורע כיון דאסור בתשמיש המטה כו' ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל ולכאורה יש לעורר דלפי מה דמסיק דעשה דמצורע דגדול השלום דוחה עשה דשילוח הקן הא יש לומר כדאמר מעיקרא דלקח ע"מ שלא לשלח דלאו עבריה עשה הוא דאיכא כו' ואפילו למ"ד ביטלו ולא ביטלו זהו רק כשיש עדיין בידו לקיים את העשה אבל כשנתבטול' מאליה כגון שמתה מאליה נפטר מהלאו למפרע דלאו איהו קא מבטל ליה כדאיתא במכות שם בהדיא בסוגיא א"כ כיון דעשה דמצורע דוחה לעשה של שילוח הקן ותו אין כאן עשה דשילוח הקן מצד עצמותה ליכא כאן תיקון הלאו אי נימא דתיקון הלאו הוא רק ע"י קיום המצות עשה דהא המצוה מצד עצמותה כבר נדחה מפני עשה דמצורע אלא מוכח דתיקון הלאו אינו תלוי אם יש מצוה בעשיית העשה מצד עצמות העשה ואפילו אי נימא דעשה דמצורע דוחה אותה וא"צ לשלחה מ"מ אם שלח אח"כ תיקן את הלאו שעבר מעיקרא משו"ה אמרינן דחייב לשלחה דיש כאן תרתי דמלבד עשה דשילוח הקן יש נמי תיקון הלאו אפילו אם אינו מצווה ועושה ותיקון הלאו אינו תליא בקיום מצוה כלל תדע דלמ"ד מצות צריכות כוונה ואם לא כיון לבו לא יצא וכי נימא דאם עשה שלא בכונה לא תיקן את הל"ת משום דלא עשה מצוה הא ודאי ליתא דנהי דלא עשה מצוה מ"מ עבירה נמי ליכא. ודבר זה יש להוכיח ממכות דף ט"ז ע"א דאיתא התם למ"ד ביטלו ולא ביטלו דאנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וטרח הש"ס לאשכוחי מאי זאת ועוד אחרת ואי נימא כשקיים העשה שלא לשם מצוה לא תיקן את הלאו הא שפיר משכחת לה בכל מקום שעשה המצוה שלא בכונה דלא קיים העשה כדינה. עוד יש להביא ראיה לזה מב"ק דף ק"ה ע"א גבי גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן דפשיט הש"ס גזילה אין כאן השבה אין כאן ופריך הש"ס אי גזילה אין כאן השבה יש כאן ומשני הכי קאמר אע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן וכתבו בתוס' וז"ל נראה דלא בעי למיפשט אלא דלא מיעכב מצות השבה ומצות השבה מיהא לא קיים עכ"ל מוכח מזה דאע"ג דלא קיים המצוה עשה בעצמותה מ"מ מהני ההשבה לענין שמתקן בזה את הלאו דגזילה דתקון הלאו שעבר ומצות עשה דוהשיב את הגזילה תרתי מילי נינהו וכנ"ל:
עוד נראה לפענ"ד דאע"ג דתניא בהדיא שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח מ"מ אם שלחה וחזרה ושוב לא שלח פטור מהלאו שעבר דתיכף כששלח בפעם הראשון הלאו הוא מתוקן דלא מסתבר כלל למימר דאם לא שולח פעם שנית ושלישית תהא חוז' עליו הל"ת אלא הוא מתוקן ורק התורה הטילה עליו לגמור את העשה בשלימות ולשלוח אפי' מאה פעמים וזהו לענין קיום מצות עשה דתשלח ולהכי אפילו אם אינו משלח כשחזרה הלאו הוא ניתק מכבר ולפ"ז באמת יש להקשות אהש"ס דהוה מצי לומר דבעינן תשלח לדבר מצוה כששלחה וחזרה דמצד הל"ת כבר ניתקן וליתא עוד ואשמועינן קרא דצריך לשלח משום קיום העשה. וצריך לומר דמברייתא משמע דמיירי בשילוח ראשון וצ"ע:
והנה ק"ל דלאו דכתיב גבי נותר לא תותירו ממנו עד בוקר הוא לאו הניתק לעשה דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפנו כדאיתא בסוגיא דמכות הנ"ל ובכמה מקומות בש"ס ושריפת קדשים הוי ביום ולא בלילה כדאיתא בפסחי' דף ג'. ע"א ולפ"ז צריך למיחשב שריפת קדשים מצות עשה שהזמן גרמא כמ"ש התוס' בקדושין דף כ"ט גבי מילה וכן העיר הפ"י בקידושין דף ל"ד ולכאורה צריך עיון דנשים דמצוות על כל ל"ת שבתורה ואיתנייהו בלאו דבל תותירו וכמ"ש החינוך במצוה ח' דנוהג בזכרים ובנקיבות ובעשה דשריפה נשים אינם חייבות דהו"ל מצות עשה שהזמן גרמא וא"כ לגבי נשים אין הלאו ניתק לעשה כלל וצריך להיות דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו חייבין נשים מלקות על לאו דבל תותירו ומברייתא דמכות דפליגי ר' יהודה ור' יעקב לא משמע הכי דהא אמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה משמע דלדינא אין נ"מ כלל אלא רק דלא מן השם הוא זה ואי נשים חייבין מלקות עליו לר' יהודה הו"ל לאשמועינן כזה אבל לפמ"ש דאין תליא כלל תיקון הלאו בקיום מצוה אלא מזה מוכח אפילו אם נשים פטורות ממצות עשה מ"מ מתוקן. האיסור שעבר למפרע: שוב ראיתי בספר מנחת חינוך בפ' צו שכ' לעורר על מה שכ' הרמב"ם ז"ל בה' תמורה דמשו"ה לוקין על לאו דמימר אע"ג דהוי לאו הניתק לעשה משום דהלאו כולל יותר מן העשה דציבור ושותפים שהמירו אין תמורתן תמורה דלפ"ז אמאי חשיב נותר לאו הניתק לעשה והא הלאו כולל יותר מן העשה דהא נשים איתנייהו בלאו דבל תותירו וליתנייהו בעשה של והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו דהוי מצות עשה שהזמן גרמא א"כ יהי' חייב מלקות על לאו דבל תותירו והוא בעצמו כתב דאין לוקין על לאו דבל תותירו משום דהוי לאו הניתק לעשה עיין בדבריו. (והנה במחכ"ת דבריו סותרים זה את זה דבפרשת בשלח כתב דדעתו דנשים אינן מצוות כלל בל"ת דבל תותירו דבלאו הניתק לעשה אין הנשים מוזהרות). ולפענ"ד לא קשה כלל דמה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי מימר דלא מקרי לאו הניתק לעשה מחמת שהלאו כולל יותר מן העשה הוי פירושו שאין באפשרית לתקן את הלאו ע"י מעשה העשה כיון שהציבור ושותפין שהמירו אין תמורתן תמורה לית כאן תיקון הלאו בשום אופן אבל גבי נותר נהי שמצד מצות עשה דשריפת קדשים נשים פטורות דכל מצות עשה שהזמן גרמא פוטרתן התורה לנשים מ"מ בכה"ג שיש בידן לתקן את הלאו שעברו חייבין דגם אם אינם מצוות ועושות נמי המה מתקנים ע"י מעשה הלזו את הלאו שעברו ומה שפטרן הכתוב ממצות עשה שהזמן גרמא הוא להקל עליהן אבל לא להחמיר עליהן. ולפ"ז לאו דנותר וכן לאו דבל יראה לשיטת הר"י דחשיב לאו הניתק לעשה גם נשים שעברו על הלאו אינן לוקין דהוי לאו הניתק לעשה ע"י שריפה ובחמץ ע"י שאר השבתה:
וגוף הדבר מה שמחדשים הגאונים הנ"ל דעל הל"ת הניתק לעשה אין הנשים מוזהרות יש להשיב מכמה מקומות חדא מסוגיא דחולין הנ"ל דתניא תשלח אפי' לדבר מצוה וכתב רש"י ז"ל קן יולדת וטהרת מצורע. וע"ז פריך הש"ס עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הרי מבואר הדיא דל"ת דשילוח הקן גם נשים חייבות דהא קן יולדת מיירי בנשים. ואף דהבעל מחויב להביא כל קרבנות שאשתו חייבת כדאיתא בנדרים דף ל"ה מ"מ העשה דהבאת הקרבן חל על האשה ולא על הבעל א"כ הכא בסוגיא דקאמר:
דעשה דהבאת הקרבן דוחה לל"ת ועשה דשילוח הקן מיירי ע"כ באשה עצמה. דעל הבעל איכא חיוב אבל העשה ליכא לגביה דידי' אלא אצל האשה. ועוד הא הש"ס דחיק לאשכוחי אופן דליתא ללאו כגון שלקח ע"מ לשלח ואי איתא מצי לשנויי דמיירי באשה שמצאה קן ציפור דליכא עלי' הל"ת אלא וזה ראי' מפורשת דליתא להך חידושא:
וכן יש להוכיח מתוס' יבמות דף ה' ע"א ד"ה ואכתי שכתבו דמהך דרשא דזקנו לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי ל"ת ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל ושוב הקשו דליגמור דדחי בעלמא לאו ועשה שאינו שוה בכל וא"כ מאי פריך בפרק אלו מציאות גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ומאי פריך הא הוי לאו ועשה שאין שוה בכל וע"ז כתבו דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפי' אינו שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום כדאמרינן בשילוח הקן דאי לאו שלח תשלח הוי אמינא דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח הקן משום דעדיף דגדול השלום. ע"ש ואי נימא דל"ת דשילוח הקן אינו נוהג בנשים הרי אדרבה משם מוכח להיפוך דאף במצורע גדול השלום מ"מ אינו דוחה רק עשה לחודא אבל לא לאו ועשה אע"פ שאינו שוה בכל מדאיצטריך הש"ס לאשכוחי אופן שלא יהא בשילוח הקן רק עשה לחודא אלמא דעשה דמצורע אינו דוחה לאו ועשה דשילוח אע"פ דל"ת דשילוח הקן הוי ל"ת שאינו שוה בכל שאינו נוהג בנשים אלא מוכח דנשים מצוות על הלאו דשילוח הקן כמו אנשים ודוחק לחלק בין היכי דהלאו לחודיה אינו שוה בכל והעשה שוה בכל כמו שילוח הקן ובין היכי דהלאו ועשה תרווייהו אינו שוה בכל:
עוד יש לעורר מיבמות דף ו' ע"א דאמרינן התם אלא הא דק"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמור מהכא דלא לידחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא פריך דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזור יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי והקשו בתוס' דלמא שאני הכא דהוה עשה ול"ת כו' ואומר ר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא ועיין במהרש"א שכ' דצ"ל דהיה עשה דטומאה ודאבידה חשובין כמאן דליתא ובקידושין דף כ"ט ע"א אמרינן מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצות דמחייב ברא למיעבד לאבא נשים פטורות והא תניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו הרי כאן שנים ע"ש. ולפ"ז כיון דהך מילתא דאם אמר לו אביו היטמא למתים או אל תחזור לו אבידה דלא ישמע לו ילפינן ג"כ מהך קרא דאיש אמו ואביו תיראו כולכם חייבין בכבודי מיירי על כרחך ג"כ בין באיש ובין באשה דהא דרשינן תיראו הרי כאן שנים. יהא דקתני בברייתא היטמא משכחת נמי באשה נזירה שאסורה לטמאות במת ואף דרש"י ז"ל מפרש דאמר לו אביו לכהן לאו דוקא דה"ה. לנזיר דבנות אהרן אינן מצוות על טומאת מתים ובברייתא נקט סתם היטמא מיירי בין בטומאת כהן יבין בטומאת נזיר. ולפ"ז מוכח דמדנקט בברייתא אל תחזור אבידה דל"ת דאבידה איתא בנשים:
גם עוד יש לאלוקי מילים לפמ"ש המ"ל בפרק ה' מה' אישות בשם הר"ן ז"ל דהמקדש באיסורי הנאה שאסור למקדש עצמו ושרי לאחרים הוה מקודשת כיון דאיהי שרי' להנות מהדבר שקידשה בו והובא בספר אבני מילואים סי' כ"ח מעתה אי נימא דאשה אינה מצווה על לאו הניתק לעשה וה"ה על לאו דבל יראה ובל ימצא לשיטת ר"י דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו ובעשה דתשביתו פשיטא שאין האשה מצווה דהוה מצות עשה שהזמן גרמא דאי נימא דליתא בלאו דב"י וב"י כ"ש דליתא בעשה דתשביתו ולפ"ז יקשה איך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש הא דאמר רב גידל אמר רב בפסחים דף ז' ע"א המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אמאי הא צריכ' להיות מקודשת דאשה יכולה להשהות החמץ עד אחר הפסח ולהנות מהחמץ ואף דבתוך הפסח אסור בהנאה גם לדידה מ"מ כיון דיש שווי להחמץ לאחר הפסח שפיר חשיב דמים ואל תדחה לומר דכעין זה לא חשיב רק גורם לממון ולא ממון כדאיתא בפסחים דף כ"ט ע"ב דזה אינו דכבר כתב הפ"י שם בפסחים דזה לא אפשר לומר רק גבי הקדש לענין שהוא פטור מחומש ואשם כיון שלגבי זה שמעל לא חשיב ממון אבל קרן ודאי צריך לשלם ע"ש שכתב שחזר על כל הצדדים ולא נתיישב דעתו אלא בדרך זה א"כ לפ"ז אם האשה רשאה להשהות החמץ אצלה עד לאחר הפסח צריך להיות הדין דהמקדש בחמץ מקודשת אלא פשיטא דאשה מוזהרת על לאו דב"י וב"י כמו איש ואינה רשאה להשהות החמץ אצלה ומשו"ה כיון שצריכה לבער את החמץ אינה מקודשת:
הן אמת שאנכי בחי' כתבתי לפרש סוגיא דפסחים הנ"ל באופן אחר עכ"ז לפי שיטת הפ"י זהו ראי' אלימתא אמנם באמת אין צריך כלל להביא ראיות לסתור החידוש הנ"ל אלא שאנכי תמה אקרא איך פלטה קולמסי של הני הגאונים שגגה גדולה כזה. וביחוד יש לתמוה על הגאון בעל מנחת חינוך שהאריך הרבה דמהך דרב יהוד' אמר רב דמקרא דאיש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היינו דוקא לאו שיש בה מלקות אבל לאו שאין בו מעשה או לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו לא ידעינן דאשה חייבת עלי' וכן העיר הפרמ"ג בהקדמה לאו"ח חלק ב' איך נעלם מהם דהך קרא מיירי בגזל או כיחש בפקדון שנשבע עליו כדאית' בב"ק פרק הגוזל קמא דף ק"ו ב' ובפירוש רש"י בחומש דכתב דנכתב בשביל שני דברים שנתחדשו בה ע"ש. וגזל הוי לאו הניתק לעשה כדאית' בהדיא במכות דף ט"ז דפריך והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובביטלו ולא ביטלו הרי אדרבה מיירי קרא בלאו הניתק לעשה ומקרי חטאת. ואם נימא דחטאת לא קאי אמה שגזל אלא אמה שנשבע לשקר אכתי קשה הא שבועת שקר הוי לאו שאין בו מעשה. מזה מוכח דאף לאו שאין בו מעשה מקרי חטאת ויקשה הא דאית' בתמורה ב' ע"ב דאיתא ואם המר ימיר לרבות את האשה ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא ומשני סד"א ה"מ בלאו שיש בו מעשה ופירש רש"י בהני לאווין שווין דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהם מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורין שיש בהם מעשה אבל לאו שאין בו מעשה. כגון תמורה דבדיבורא תליא מילת' אימא לא לילקו קמ"ל ע"ש וזה עיקר ראי' ויסוד של בעל מנחת חינוך שלאו שאין בו מעשה לא מוכח מקרא דהשווה אשה לאיש ואי נימא דחטאת קאי על מה שנשבע לשקר הרי אין בו מעשה ומ"מ השווה הכתוב אשה לאיש אלא עכצ"ל בישוב הדבר דחטאת לא קאי אשבועת שקר אלא אמה שעבר על לאו דגזילה שוב מוכח דלאו הניתק לעשה השוו נשים לאנשים:
ובישוב דבר זה יש לומר דאי לאו דרבי קרא גבי תמורה דשוה אשה לאיש לא הוה ילפינן מדרב יהודה אמר רב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהוה אמרינן דחטאת קאי אלאו דגזילה אבל שבועת שקר דאין בו מעשה לא מקרי חטאת דכתיב כי יעשו ותליא רק במעשה ולא בחיוב מלקות או קרבן ומשו"ה גזילה אע"ג דליכא חיוב מלקות גם לא קרבן חשיב חטאת ושבועת שקר דכופר בפקדון לא מקרי חטאת דליכא חיוב מלקות וגם אין בו מעשה. אבל בתר דגלי רחמנא דבלאו דתמורה השווה אשה לאיש שוב אמרינן דעיקר חטאת תלי' בחיוב מלקות או קרבן ולהכי שבועת שקר נמי מקרי חטאת כיון דהוא:
חייב קרבן על כרחך חשוב כמו לאו שיש בו מעשה וכה"ג כתבו בתוס' ב"ק דף ל"ב ע"א דמדכתיב ונכרתו הנפשות העושות רחמנ' קריא מעשה ע"ש. אבל גזילה דלית ביה מלקות דהוה לאו הניתק לעשה לא השווה הכתוב אשה לאיש וע"כ חטאת לא קאי אגזילה ובלאו זה לא השווה הכתוב אשה לאיש ודו"ק. אבל אכתי קשה הא בפרש' ויקרא כתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בד' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד כו' על אחת אשר יעשה האדם לחטוא בהנה וכופר בפקדון שהוא בלאו דלא תכחשו הוי לאו שאין בו מעשה וא"כ איך הוי ס"ד לומר דרב יהודה אמר רב נפקא רק לאו שיש בו מעשה הא על כרחך גם כופר בפקדון ונשבע על שקר מקרי חטאת ובזה ליכא שום לאו שיש בו מעשה ואפ"ה השווה הכתוב אשה לאיש וזהו באמת תמי' גדולה:
ועוד יש להקשות הא להלן שם בסוגי' איתא כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקין לא עשה בו מעשה אינו לוקה חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורא עביד מעשה וכתב רש"י שעושה מחולין קדשים וא"כ איך אמרינן הכא בפשיטות דתמורה לא חשיב מעשה דלא כר' יוחנן ועכ"פ הו"ל להש"ס למיפרך אליב' ר' יוחנן למה צריך קרא לרבות אשה בתמורה כיון דלדידי' חשיב מעשה, ונראה לפענ"ד בישוב הדבר לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאף דציבור ושותפים אינם עושין תמורה מ"מ עברו על הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אותו אלא שאין תמורתן קדוש. ולפ"ז אלו לא הוה רבי רחמנ' דאשה עושה תמורה הוה אמינא דגם אשה אינה עושה תמורה כמו ציבור ושותפים ומ"מ היא עוברת על הלאו כמו ציבור ושותפים. ולהכי אלו לא הוה רבי רחמנא לאשה הי' אצלה הלאו דלא יחליפנו לאו שאין בו מעשה וגרע הרבה מגברא דאצל גברא איכא מעשה דנעשה מחולין הקדש וגבי אשה ליכא מעשה כלל ומשו"ה הוי אמינ' דאשה שהמירה אינה חייבת מלקות ואין למילף מדרב יהודה אמר רב דנפקא לי' מכל אשר יעשה מכל חטאת האדם שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהתורה לא השווה אלא היכי שהאשה עושה עבירה כמו האיש אז השווה לו בעונש מה שאין כן היכי שבאיש יש עשיית מעשה ובאשה ליכא מעשה כמו בתמורה שגבי איש תמורתו תמורה וגבי אשה אין תמורתה תמורה וכיון שאינם שוים במעשה העבירה איך ישוו לענין עונשין ובשלמא בעלמא בלאו שאין בו מעשה שפיר השווה הכתוב אשה לאיש דהא אצל איש נמי ליכא מעשה ומ"מ איכא איסור לאו אע"ג דלא לקי מ"מ איסור' יש אבל כאן דגבי איש איכא מעשה דתמורתו תמורה וגבי אשה ליכא מעשה מנ"ל דבכה"ג השווה הכתוב אשה לאיש. אבל לפי האמת דכתיב ואם המיר ימיר לרבות את האשה דעושה תמורה שוב דמי אשה לאיש וילפינן מדרב יהודה אמר רב דהשווה הכתוב אשה לאיש בין לתנא דסבר דתמורה לא חשיב מעשה ובין לר' יוחנן דסבר דתמורה חשיב מעשה שווה אשה לאיש כמו בכל התורה כולה ודו"ק כי זה נכון מאוד בפירוש הגמרא:
ובזה נמי ניחא מה דתמי' לי עוד לפי גירס' זו מנ"ל דבשבועת ביטוי אשה חייבת מלקות וכמו כן מקלל חבירו בשם כיון דהמה לאו שאין בו מעשה רק דגלי התורה דאיכ' בהני חיוב מלקות דילמא זה רק בגברי אבל לא בנשי דהא בתמורה איצטריך לן לרבויי דנשים נמי חייבין מלקות משום דהוי לאו שאין בו מעשה א"כ בשבועת ביטוי ובמקלל דליכא קרא לרבות מנ"ל דאשה חייבת מלקות בשלמא להגירס' דאיתא בש"ס דעונש שאינו שוה בכל היא דהא ציבור ושותפים אינן עושין תמורה שפיר ניחא דשבועת ביטוי ומקלל עונש השוה בכל היא ונפקא לי' מרב יהודה אמר רב דכתיב איש או אשה כי יעשו אבל להגירס' שמביא רש"י ז"ל משום דאין מעשה בתמורה קשה דלפ"ז גם גבי שבועת ביטוי ומקלל איכ' למימר דנשים פטורות. ודבר זה לא שמענו ואדרבה מוכח מפרק השולח דף ל"ה דגם גבי אשה איכ' חומר השבועה כמו באיש דמשו"ה נמנעו להשביע את האלמנה כשבאה לגבות כתובתה ע"ש. אבל לפי האמור ניחא דהתם גם גבי אנשים הוה לאו שאין בו מעשה וכמו דאיש חייב מלקות בלי מעשה כמו כן האשה אלא רק גבי תמורה דהוי אמינ' דאיש עושה תמורה וחשיב לגביה מעשה משום דבדיבורו עשה מעשה אבל אשה ה"א דאינה עושה תמורה וגבי דידה ליכא מעשה משו"ה ה"א דבזה לא השווה אשה לאיש ואע"ג דעוברת על הלאו מ"מ אינה חייבת מלקות משום דאין בו מעשה כמו ציבור ושותפים דעוברים על הלאו ואינן חייבין מלקות משום דאין עושין תמורה. עוד ניחא לן בזה מאי דקשה לגירסא זו הא הכא אליב' דר' יהודה קיימינן ור' יהודה בעצמו ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאית' שם גופא להלן בסוגי' ואיך הוי ס"ד לחלק בין איש לאשה כיון דבעלמא נמי לוקין על כל לאו שאין בו מעשה וזהו דבר אשר ראוי לעורר עליו. ולפי הנ"ל ניחא דהא דהוה מחלקינן הכא הוא משום דאנן לא מצינו לחייב את האשה מלקות אלא רק אם העבירה שעשתה היא ממש כמו עבירת האיש אבל לא בכה"ג שמה שעשתה העבירה אינה במדריגת האיש:
והנה לקמן איתא אמר ר"י אמר רב כל ל"ת שבתורה עשה בה מעשה חייב לא עשה בה מעשה פטור ופריך וכללא הוא והרי מימר דלאו שאין בו מעשה ולקי והקשו בתוס' אמאי לא פריך ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה ולקי ונ"ל דיש ליישב דהוי מצינו לשנויי דרב יהודה אמר רב סבר דכל ל"ת שבתורה אנשים חייבין אפילו אלאו שאין בו מעשה אבל נשים פטורות אלאו שאין בו מעשה דכיון דר"י אמר רב נפקא ליה מקרא דאיש או אשה כי יעשו היינו דוקא ביש בה מעשה וכדעת בעל מנחת חינוך ולהכי לא מצי למיפרך ממוציא שם רע ומעדים זוממין דאינו שייכים באשה רק באיש דמוציא שם רע הוא רק באיש וגם עדים זוממין ל"ש באשה דפסולה לעדות ולהכי פריך ממימר דקתני במתניתין בהדיא אחד אנשים ואחד נשים: עוד אמינא לתמוה דלדעת בעל מנחת חינוך דנשים אינם מצוות על לאו שאין בו מעשה איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש הא דתנן במתניתין בקידושין דף כ"ט ע"א כל מצות ל"ת בין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ובגמרא דף ל"ה ע"ב קאמרינן בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן ולא בנות אהרן אלא בל תקיף ובל תשחית מנ"ל דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל ולא איתנייהו בהשחתה ליתנייהו בהקפה ע"ש. ובמכות דף כ' ע"ב תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבלא לוקה דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"ש א"כ סבר רב חסדא דלרבנן דקי"ל כוותייהו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לא משכחת כלל מלקות גבי ניקף דהא אינו עושה שום מעשה והוה גביה ניקף לאו שאין בו מעשה ומשמע מדרב חסדא דאפילו כשמסייע ג"כ פטור דמסייע אין בו ממש. והטעם דבאמת הקשה הריטב"א בחידושיו מהא דאמרינן בביצה דף כ"ב א' בענין מיכחל כותי לישראל ביו"ט דמסייע אין בו ממש וכתב ליישב לשיטת רבינו מאיר דבלאו מסייע נמי איכא לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהו סגי ע"ש וי"ל דרב חסדא לית ליה האי סברא אלא כל דבאיסור לאו גופא ליכא מעשה אלא שעושה מעשה אחרת:
לא מצרפינן המעשה לאיסור לאו למיחשב לאו שיש בו מעשה והכא נמי לא מצרפינן מעשה מקיף להיות חייב על לאו דניקף ומשו"ה נמי לא רצה רב חסדא לאוקמיה במקיף לעצמו דמ"מ עיקר הלאו של ניקף אין בו מעשה ולאו דמקיף לחוד ולאו דניקף לחוד וכבר נודע שיטת הרא"ה בספר החינוך בפ' בהר סי' שמ"ה ושמ"ו דכל לאו שאפשר לעבור עליו בלי מעשה אע"פ שנעשה בו מעשה אין לוקין ולכאורה יש להקשות דלפ"ז איך משני הכא במסייע או במקיף לעצמו מ"מ כיון דלאו דניקף אפשר לעבור בלי מעשה גם כשעובר ע"י מעשה ג"כ צריך להיות פטור לשיטתיה ז"ל. אולם לפענ"ד נראה די"ל דבאמת פליגי בזה רב חסדא עם רבא ורב אשי דרב חסדא דלא רצה לאוקמא במסייע או כשמקיף לעצמו משום דס"ל כשיטת הרא"ה דכל לאו שאין בו מעשה גם כשעושה ע"י מעשה פטור ורבא ור"א לא סבירא להו הכי אלא כשעושה העבירה ע"י מעשה חייב דלא כשיטת הרא"ה. והרא"ה פוסק כרב חסדא והנה לפמ"ש התוס' בנזיר דף נ"ז ע"ב דפשטי' דקרא דלא תקיפו ולא תשחית קאי אניקף שלא להניח להקיף ולהשחית וכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' למכות אך מריבוי' דבל תקיפו בלשון רבים מרבינן דמקיף נמי חייב ובהשחתת זקן דכתיב לשון יחיד לא תשחית הלאו הוא על הנשחת והמשחית פטור דהאיסור הוא שלא להניח להשחית ולרב חסדא אין בו מלקות לרבנן דס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהכא נמי גבי נשחת ליכא מעשה מעתה מזה ראי' דאשה מצווה אלא שאין בו מעשה דאלת"ה למה שקיל וטרי הש"ס בקידושין למה אשה פטורה על השחתת זקן תיפוק ליה דבכל לאו שאין בו מעשה נשים פטורות לדעת המנחת חינוך גם למה נקט התנא במתניתין חוץ מבל תקיף ובל תשחית הא בל תשחית אין בו מעשה ואיכא כמה לאוין דאין בהם מעשה שנשים פטורות אלא ע"כ דמוכח מזה דבלאו שאין בו מעשה נשים חייבות: והנה לפמ"ש הפ"י בקידושין שם דהא דפריך הש"ס מנא הני מילי דנשים חייבות בכל ל"ת שבתורה היינו משום דכתיב בני ישראל והוה מצינן למידרש בני ישראל ולא בנות ישראל כמו דדרשינן גבי סמיכה ע"ש וכן משמע בריטב"א שם ובתוס' א"כ בלא"ה במשנה תורה שנאמר לכל ישראל כדכתיב בהדיא בריש דברים ובכל משנה תורה לא מצינו שנאמר לבני ישראל רק לכל ישראל שוב אין צריך שום ריבוי לרבות נשים דבכלל כל ישראל הוי נמי נשים ועיין רש"י בחומש סוף סדר וזאת הברכה על הפסוק ויבכו בני ישראל את משה שכ' בני ישראל הזכרים אבל באהרן מתוך שהי' רודף שלום כו' נאמר כל בית ישראל זכרים ונקיבות ע"ש. והכא נמי היכי דכתיב לכל ישראל הוי זכרים ונקיבות בכלל ולפ"ז מצות מעקה ואבידה וכדומה שנאמרים במשנה תורה אפילו בלא הך ילפותא דרב יהודה אמר רב מקרא דאיש ואשה אשר יעשו מכל חטאת האדם נמי הוי הנשים מחויבות כמו אנשים וחפשתי ולא מצאתי בשום מקום במצות ל"ת הנאמרות במשנה תורה דאיצטריך ריבוי' או ילפותא דרב יהודה אמר רב לחייב את הנשים ודו"ק:
ויש לי עוד קצת דברים בזה לפי מה דאמרינן בסוכה דף כ"ח ע"ב דפריך הש"ס דלמה לן קרא דנשים איתנייהו באיסור עינוי דיום הכיפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא ומשני לא נצרכה אלא לתוספות עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמ"ל ע"ש. שמעינין מזה דבעלמא לא מצינן למילף מדרב יהודה אמר רב רק עונש דלאו וכרת אבל איסורא בעלמא לא א"כ י"ל דאיסורא דחצי שיעור וכדומה דליכא בזה לא לאו ולא כרת נשים פטורות מה"ת אפילו לר"י דס"ל ביומא דחצי שיעור אסור מה"ת דהא בזה ליכא קרא לרבות נשים אך אולי י"ל דדוקא בתוספות דיוה"כ איצטריך קרא לרבות נשים דהא בר"ה דף ט' ילפינן תוספות יוה"כ מקרא דחריש וקציר תשבות לר"ע או לר' ישמעאל מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב א"כ הוי מצות עשה וכן משמע מרש"י שם דתוספות יוה"כ חשיב מצות עשה שכתב הלשון דלא לחייבי בו אפילו במצות עשה בעלמא ע"ש וכיון דהוי מצות עשה הרי חשיב נמי מצות עשה שהזמן גרמא ולהכי שפיר הוה מצינן למימר דנשים פטורות כמו דקי"ל כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אבל בחצי שיעור וכדומה אע"ג דהוי רק איסור בעלמא מ"מ חשיב כמו ל"ת דנשים חייבות בכל ל"ת שבתורה וצ"ע:
שוב הראו לי בפ"י ביצה דף ל'' שעורר מנ"ל דנשים חייבות באיסור תוספות עינוי דיוה"כ אמאי לא נימא דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות וכתב דאע"ג דנאמר בלשון עשה מ"מ כיון דהוה בשב ואל תעשה דלא תאכל ולא תשתה לא הוה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא דזה דוקא בעשה גמור' דקום ועשה ובמחכ"ת אישתמיטתיה ליה ש"ס מפורשת דסוכה הנ"ל דמרבינן נשים בתוספות עינוי מקרא דהאזרח וגם לפי מה שכתב הכלבו בהל' מילה בשם בעל המלמד ובספר דברי שאול על התורה בשם האבודרהם דמה שפטרה התורה לנשים ממצות עשה שהזמן גרמא הוי מטעם שהנשים המה ברשות בעליהן ואם הזמן גורם יוכל להיות בנקל שלא יהא להן פנאי לעשותן מחמת שיהא להן לעשות מלאכה בבית שהן משועבדות לעשות לבעליהן ולכך פטרן הכתוב לגמרי ע"ש ומעתה כ"ז במצות עשה שיש בהם קום ועשה אבל בעשה דשב ואל תעשה לא שייך זה ובשלמא בתוספת יוה"כ באיסור מלאכה נמי שייך לומר שיצטרכו לעשות מלאכה לצורך בעליהן אבל בתוספות עינוי בודאי לא אפשר שיהא מניעה לקיימן מצד שהן משועבדות לבעליהן וא"כ ל"ש הטעם לפטרן משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ויש עוד לדבר בזה אבל אנכי לא באתי אלא לעורר: