מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן כג
ע"ד שהעיר מע"כ ריש פרק אלו דברים בהא דאמרינן התם הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל י"ד להיות בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת וע"ז העיר לתמוה האיך שכחו כל ישראל דבר בזה. וביחוד אשר לפי מה דאיתא בשבת פרק ר"ע דף פ"ז דבשנה שכי' אחר שיצאו ממצרים הי' חל ר"ח באחד בשבת א"כ הלא חל י"ד בשבת והקריבו פסח. וע"ז רצה כ"ת ליישב כי חשבו ב"ב שבאמת פסח אינו דוחה את השבת רק השחיטה הי' ע"י שנים כמו דקיימ"ל שנים שעשאוהו פטורין ואף דקיימ"ל דלכתחילה אסור במוקדשין לשחוט ע"י שנים כמו דאמרינן ריש פרק השוחט תזבח אחד ולא שנים מ"מ אינו אלא עשה והא דאין מלין שנים וגם כל קרבנות אין עושין ע"י שנים הוא משום דפשיטא דהתורה צותה לעשות המצוה לכל יחיד ויחיד רק פסח שחבורה שלימה מביאים פסח אחד עלה על דעת בני בתירה שישחטו שנים זה תוכן דבריו
והנה ראיתי אשר כבר מובא בספר יד דוד בשם ספר שמחת יו"ט שהעיר בכל זה רק הביא בקי שם והיד דוד כתב ע"ז ודוחק. אך לדידי לא קשה כלל דבאמת מבואר בקידושין דף ס"ו שינאי המלך הרג לכל חכמי ישראל והי' העולם משתומם עד שבא שמעון. בן שטח והחזיר הדבר ליושנה ומבואר בפרק א' דאבות דשמעיה ואבטליון קבלו משמעון בן שטח והילל קיבל משמעי' ואבטליון ובני בתירה לא שמשו שמעי' ואבטליון כמו דמבואר התם בפסחים שאמר להם הילל מי גרם לכם עצלות שהי' בכם שלא שמשתם שמעי' ואבטליון ולהכי כיון שלא שמשו אותם לא היו יודעים הלכה זו ועיין בסדר הדורות גבי הילל הזקן שהביא המעשה בריש פרק אלו דברים וכתב וז"ל ולמה נתעלמה מב"ב הלכה כדי לתת גדולה להילל ע"ש
אולם באומת מבואר שם בפסחים דף ע"א ע"ב דיהודא בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון כו' ולא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת עיי"ש הרי בהדיא דעיקר בעלי הלכה היו שמעי' ואבטליון וגם לענין חגיגה אם דוחה שבת ג"כ הי' מחלוקת בין החכמים ולא רק לענין פסח בלבד ועל דרך הפלפול נראה לפענ"ד דיש לומר דגם בני בתירה ידעו שהפסח נקרב בשבת אלא שהשאלה הי' אחר. דהנה התוס' הקשו שם בד"ה מה דבפרק כיצד צולין דרשינן ממשמעות דמועדו אפילו בשבת אפילו בטומאה עיי"ש. ועוד יש להקשות מדוע הוצרכו להביא סכינים לשחוט הפסח ולמה לא שחטו עם הכלי שרת שבמקדש אטו נימא שכל הכלי שרת נאבדו וזהו באמת תימא גדולה ע"כ נראה לי דיש לומר שהמעשה הי' שהכלי שרת היו טמאים וקיימ"ל בפסחים דף ע"ט שאפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה וא"כ הי' כאן שני דברים בהדדי די"ד חל בשבת והיו צריכים לדחות שבת וטומאה בהדדי ובש"ס נזיר דף מ"ח פליגי בכעין זה ר"ע ור' ישמעאל דר"ע סבר בעינן קרא דלאחיו לרבות דכהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה דאל"ה הו"א דרק בחד לאו שרי רחמנא לטמא למ"מ או שהוא כ"ג או שהוא נזיר אבל תרווייהו יחד לא שרי רחמנא. ור' ישמעאל סבר כיון דשרי רחמנא חד לאו מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין א"כ ה"כ מנ"ל דפסח דוחה אפילו אם שניהם יחד כגון שחל י"ד בשבת והמה טמאים למת. והנה ביבמות דף ד' ע"ב איתא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה מתייבמת ודחי מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי ומשני מהו דתימא הואיל ואישתרי אישתרי ושקיל וטרי הש"ס אי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. ולכאורה קשה לי למה צריך הש"ס להיות שקיל וטרי הא בנזיר פליגי בזה ר"ע ור' ישמעאל ורש"י ז"ל כתב שם אליבא דר"י דכיון דאישתרי לי' לגבי מ"מ חד לאו אישתרי לי' נמי בתרי לאוין כגון כ"ג וניר אולם זה לא קשה כלל דבשלמא התם בכ"ג ונזיר דגלי רחמנא דלכל אחד לבדו דוחה מ"מ להכי סבר ר' ישמעאל דמה לי חד לאו כ"א ביחוד ומה לי תרי לאוי בהדדי אבל התם לא מצינו כלל היתר לאחות אשה בלבד להכי מצד הסברא לא אמרינן כיון דאישתרי חד לאו לענין רבים אישתרי נמי תרי לאוי אבל אי קשיא הא קשיא דלר"ע דצריך קרא לאתויי דמ"מ דוחה נמי לשני לאוין ובלא קרא לא הוה ידעינן דבר זה דהוה ס"ד למימר דאף כ"א לבדו נדחה מפני מ"מ אבל כששניהם ישנן בהדי הדדי לא נדחו משום מ"מ כ"ש דאין לכו להסתפק התם ביבמות אי אמרינן כיון דאישתרי אישתרי וגם למה אמרינן גבי מצורע שראה קרי הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דמנ"ל הא לר"ע וכן קשה בנזיר דף כ"ט ע"ב דאמרינן לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין דאולי יש לומר דשאני כ"ג ונזיר דאין שניהם שוין במעלות כדאיתא התם בסוגיא דלעיל דכ"ג קדושתו קדושת עולם ונזיר מביא קרבן על טומאתו להכי הוה מצינו לומר דכ"ג דקדושתו קדושת עולם ולא יוכל להביא קרבן על טומאתו ולהכי לא נדחה משום מ"מ וכ"ז דוחק וגם דוחק לומר דשני הסוגיות דיבמות ודנזיר וגבי חטאת העוף אזלי אליבא דר"י וצ"ע ואין לי כעת פנאי לחפש בספרים ולא באתי אלא לעורר את המעיין
והנה לענין אם פסח דוחה שבת וטומאה היכא ששניהם ביחד. נראה לפי מה שכתבו התוס' בריש אלו דברים ד"ה מה דבפרק כיצד צולין משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו מסתברא דגם פסח דוחה אפילו כשאירע שניהם יחד וא"צ קרא מיוחד לזה כונו דדחי פסח לשבת לבד ולטומאה לבד ה"ה שניהם יחד גם לר"ע כיון דפשטא דמועדו הוא בכל גווני שיהי' במועדו
אך לפי מה דאמרינן בפרק אלו דברים דפסח דוחה טומאה לא ילפינן ממועדו אלא מקרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחין יש לשאול מנ"ל דפסח דחי אפילו שניהם יחד שבת וטומאה (אך לפי מה דאיתא בש"ס דשבת פ' ר"ע פ"ז דפסח מדבר בשנה שני' הי' חל בשבת ובזה הפרשה כתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין שמעינן דדחי אפילו תרווייהו בהדי הדדי וצ"ל דבני בתירה סברי דבשנה שניה שיצאו ישראל ממצרים לא הי' חל ערב פסח בשבת דהא פליגי התם בזה ברייתות אהדדי עש"ה) גם לר"ל דיליף מקרא דוישלחו לא שמעינן דפסח דוחה כששניהם יחד ולזה השיג להם נאמר מועדו בפסח ומועדו בתמיד כמי בתמיד הוה משמעותו אפילו בשבת שהרי כתיב בהדיא עולת שבת בשבתו כן הוא הדין בפסח וכיון דיליף ממשמעות דמועדו שמעינן ממילא דאפילו כששניהם יחד נמי פסח דוחה ויש לומר דבני בתירא היו מסופקים ולא הוי ידעו אם ממשמעות דמועדו ילפינן או מקראי אחרינא וכאן היו שניהם יחד שחל י"ד בשבת וגם הכלי שרת נטמאו ע"כ לא היו יודעים מה לעשות אם פסח דוחה את השבת
ועלה בדעתי לעורר ביומא דף זיי"ן ע"א דפריך הש"ס למ"ד טומאה הותרה בציבור מברייתא הי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאים אחרת תחתי' כו' ומשני באילו של אהרן דכיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אמאי לא נימא כיון דאיסור יו"כ הותרה באילו של אהרן כמו שבת דאמרינן ביומא דף מ"ו ע"ב שבת הותרה בציבור ה"ה יו"כ הותרה נמי טומאה באילו של אהרן וליכא למימר דרק בציבור הותרה שבת אבל באילו של אהרן דהוה קרבן יחיד גם שבת לא הותרה אלא דחויה דז"א דהרי יו"כ ודאי הותרה שהרי מצותה בכך כמו מצות יבום דאישתרי איסור אשת אח דמצותו בכך עיין תוס' יבמות ב' ע"ב ד"ה לא וכמו מצורע שמכניס ידו בפנים. אבל הנכון לומר דלא אמרינן הואיל ואישתרי אשתרי אלא דוקא היכא דשניהם מענין אחד כמו ביבמות אשת אח ואחות אשה בשני ענינים איסור ביאה של עריות וכמו טומאת מצורע וטומאת קרי או בזבחים דף ל"ב טומאת מת וטומאת זיבה ובנזיר כ"ג והוא נזיר לענין טומאת מת אבל שבת ויוה"כ עם טומאה דהמה ענינים נפרדים שבת ויו"כ מטעם מלאכה וטומאה משום קדושה בכגון זה לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, דוגמא לזה כתבו בתו' ביבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא אמר בשם ר"י לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דחד לאו היא אבל הכא דשתי שמות הן לא אמרינן הואיל ע"ש ואף דהתו' כתבו האי סברא רק דרבא הוא דסבר הכי אבל מאן דאמר שם לעיל גבי אשת אח ואחות אשתו מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי לא סבירא לי' הך חלוקא מ"מ יש לומר דסבר עכ"פ דבעינן כה"ג כמו אשת אח ואחות אשתו דשתיהם המה עריות וענינם חד הוא משא"כ שבת וטומאה דאין להם שייכות זה עם זה כלל מודה גם הוא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכנ"ל
תדע דכן הוא דהרי ביומא דף ס"ו ע"ב איתא עתי אפילו בשבת עתי אפינו בטומאה אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ וכתב רש"י מדאיצטריך למיתני ואפילו בשבת כו' דאי יוה"כ כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דוי כו' ע"ש. ולכאורה יש לעורר דשפיר איצטריך קרא דסד"א דרק כשחל יוה"כ בחול דחה משאי יוה"כ אבל כשחל בשבת דהוה שני איסורין שבת ויוה"כ לא הותרה לחלל שבת ויוה"כ ואף דהקרבת הקרבנות ודאי דוחה זהו משום דכתיב במועדו אפילו בשבת אבל שילוח השעיר מנ"ל דדחי שבת ויוה"כ ביחד דהרי דבר זה לא ילפינן מקרא במועדו שהרי איצטרך לומר דעתי אפילו בטומאה ולא אמרינן במועדו אפילו בטומאה ומוכח דע"ז לא צריך קרא אלא כיון דהותרה יוה"כ ה"ה דהותרה נמי שבת ויוה"כ דכיון דאישתרי אישתרי וכמו שכתבו התו' דשם טומאה אחת היא כן אמרינן נמי שם איסור מלאכה אחת היא ומ"מ צ"ע שהרי התו' כתבו דמצורע ובעל קרי חד לאו הוא משא"כ שבת ויוה"כ תרי לאוי נינהו י"ל דהסוגיא קאי אליבא דר"ע דסבר בחולין דף ק"א ע"ב שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה אינו חייב אלא אחת וא"כ ליכא אלא חד לאו ואף דאיכא תרי איסורי כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין דף ל"ג ע"א מידי חטאת קתני או לאוי קתני אלא איסורא בעלמא מ"מ כיון דשם איסור מלאכה חד הוא אמרינן כיון דאשתרי יוה"כ אשתרי נמי שבת
ועפי"ז נתישב סוגית הש"ס דהנה בכריתות דף י"ד ע"א איתא ג"כ הא דרפרם ודחי הש"ס ממאי דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך וכתבו בתו' ד"ה אלא ובפ' שני שעירים דף ס"ו איתא נמי להא דהכא ולא דחי דלמא שאני שעיר המשתלח כו' אלא רגילות הוא דדברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. ולפי האמור י"ל דהש"ס דכריתות אזלא לפי הלכה דקי"ל כריה"ג דשבת ויוה"כ חייב שתים ואיכא תרי לאוי לא אמרינן הואיל ואשתרי יוה"כ אשתרי נמי שבת ולהכי איצטריך עתי אפילו בשבת ודו"ק
והנה ראיתי בטורי אבן בפ' א' דמגילה דף ג' ד"ה ולאחותו בסוף דבריו שמתמה על התוס' הנ"ל דא"צ לדחוק דרבא פליג אסתמא דגמרא וס"ל דגבי שני שמות לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא דרבא לטעמי' דאמר התם בפ"ג דזבחים לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא גבי טומאה דהוה דחויה אבל גבי מצורע דהיתרא היא לא אמרינן הואיל אח"כ כתב גם מה שחי' התוס' עוד דרבא לית לי' דעולא דסבר דביאה במקצת לא שמי' ביאה ליתא דפשטא דשמעתא התם משמע דלא פליג אדעולא דס"ל ביאה במקצת שמיה ביאה ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריו דאיך יתכן לומר הני שני דברים ביחד דס"ל לרבא כדעולא דביאה במקצת שאיה ביאה וגם ס"ל דמצורע דהותרה לא אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי דאיך יתרץ רבא להא דתניא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום כו' אלא נ"ל ברור דכונת התוס' בתירוץ השני דרבא ס"ל כעולא דביאה במקצת שמיה ביאה וס"ל דאמרינן נמי הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו כעולא והא דאמר רבא איפכא מסתברא הכונה בזה דגבי מצורע יש הסברא יותר לומר הואיל כו' דמה לי חד דחויא ומה לי תרי דחויא וכיון דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כ"ש שיש לנו לומר הואיל ואידחי אידחי ובזה ס"ל היפך מאביי ומ"מ סבירא לי' לרבא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וזה ברור לדעתי
וכמה מעליא הא שמעתתא לישב בזה סוגיא דנזיר הנ"ל דקאמר התם הש"ס אליבא דר"ל קסבר כר' יוסי בר' יהודה דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא וכתב רש"י ז"ל ולמאן דקא מתרץ ידע לי' הכי היכי אמר ר' יוסי הכי עכ"ל הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דלא מצינו בשום מקום דר' יוסי סבר הכי. והנה הש"ס פריך התם וסבר ר' יוסי הכי והתניא ריבר"י אומר מניין לחטאת הבא על הספק כו' לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים מאי שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה, מתקיף לה ר"א ברי' דרב איקא ודילמא מחייב עלי' משום דמתחזי כתרי איסורין מדרבנן ע"ש. ונ"ל לפרש לפי האמור דמברייתא הלז גופה סבר ר"ל דמוכח דריבר"י סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וגם חולין בעזרה לאו דאורייתא ומה דשקיל וטרי הש"ס למיפרך והתניא ושנוי' דרב אחא ברי' דר"א הכל חדא מילתא היא דהנה בקדושין דף נ"ז ילפינן דחולין שנב"ע אסור אמר ר' יוחנן משום ר"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור ובתוס' ד"ה מה כתבו פירש הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא הי' להם תורת חולין ולא חזי להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה ואביי יליף לאיסור חשב"ע מקרא דוזבחת ואכלת ע"ש א"כ לכולהו ילפותא איסור חשב"ע זהו משום דאין השחיטה מתרת לאכילה ולכאורה קשה אמאי לא נימא הואיל ואשתרי אשתרי ומה לי חד איסורא ומה לי תרי איסורי אלא מוכח דריבר"י מדרבנן קאמר וכיון דמה"ת שרי אין להם שייכות בהדי הדדי וכל איסור הוי באפי נפשי' דהא דתקנו חז"ל שחיטה לעוף מבהמה גמרו כמו דאיתא בחולין דף כ' ע"ב מהיכא גמרי לה מבהמה ומאן דסבירא לי' חב"ע לאו דאורייתא סבר דגזרו בי' חז"ל כמו שכתב רש"י ז"ל בקדושין דף נ"ח ע"א דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי להנות מקדשים שלא נזרק דמן ע"ש וכיון דאין ענינם שוה ליכא למימר מה לי חד איסור מה לי שתי איסורים וכמו שכתבתי למעלה אבל אי נימא דתרווייהו דאורייתא ושניהם מטעם אחד דרק שחיטה מתרת ומליקה לא הוה שחיטה וכן חולין שנשחטה בעזרה לא חשיב שחיטה כלל לא הי' ס"ד כלל לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי אצא ע"כ סבר ר' יוסי בר' יהודה דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא וכל השקלא וטריא דהש"ס הכל מסקנא דמילתא היא דו"ק ותשכח כמה פעמים בש"ס על דרך זה