אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א או"ח › סימן כב

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן כב

סימן כא

ב"ה יום זך ניסן תרנ"ג לפ"ק לבוב. כבוד הרב המאוה"ג חוב"ק כש"ת מו"ה דוד אלימלך הכהן נ"י מו"ץ בק"ק דינאב

ע"ד שאלתו אודות אשר מצאו בקמח הנאפה ע"פ למצת מצוה צואת עכברים וכבר הורה כ"ת להתיר המצות האפוים גם הקמח לאפותם למצות מצוה אך עתה הוא בא לדון על החטים הנשארים אם המה כשרים לפסח לשנה הבאה הנה באמת שערי השו"ע פתוחים לכל יודעי דת ודין ובאו"ח סי' תס"ו מבואר בטו"ז ובמג"א שהב"ח החמיר בדבר והמהר"ם לובלין בתשובותיו נוטה פנים לכאן ולכאן עד שעשה כעין פשרה להכשיר החיטין שנשכו עכברים לאפותם קודם פסח לצורך מצות אבל לא לצאת בהם כזית מצה בשני לילות הראשונות. ונראה טעמא דעכ"פ לא יצא ידי שימור וכעין סברת הגאון ר' יוסף שאול שהביא כ"ת במכתבו בשו"מ מה"ת ח"ג סי' קפ"ד וגם ראיתי בשו"ת דברי חיים להגאון מצאנז ח"ב או"ח סי' ל"ט כתב כעין סברא זו גבי חיטים שנפלו עליהם גשמים וכו' דכיון דבשעה שבאו לכלל שימור היינו היבוש היה בהם חשש שנשרו במים ולא מיקרי שמירה ע"ש ולהלן נדבר מזה

והנה בגוף השאלה נלפענ"ד דמצות הנאפות קודם שנולד הספק בודאי כשרים לפסח לכו"ע וגם הב"ח לא החמיר כלל דמאי איכא למיחוש שמא איכא חמץ ונתייבש הא אפילו אלו ידעינן בודאי שנתערב מעט קמח חמץ הלא כבר נתבטל קודם פסח ואפילו לדעת הסוברים דקמח בקמח אינם מתערבים עכ"פ בשעת הלישה ונעשה הכל עיסה אחת בודאי מתערב וכ"ש אחר האפיה. וכן כתב הט"ז בהדיא בשם הסמ"ק בסי' תנ"ג דצריך לאפות קודם פסח. ועיינתי בב"ח ומצאתי שגם הוא לא החמיר אלא לאפותו בפסח שכן משמע מלשונו עיין שם ואע"ג שהט"ז בסי' תנ"ג כתב בישוב דברי הש"ע שלא יהיו סותרין מסי' תס"ו שסובר דאין חילוק בין לאפות קודם הפסח בין היכא שבא לאפות בתוך הפסח דאמרינן שאם בא להתיר קודם הפסח יבוא להתיר גם בתוך הפסח ז"א כ"א לכתחלה אבל לא היכי שנולד הספק אחר האפיה קודם הפסח שהאפיה הית' בהיתר

וגם י"ל אחרי דהאידנא נהוג עלמא לאפות כל המצות קודם הפסח ולא שכיח שיאפו בתוך הפסח ליכא חשש גזירה זו וגם לא ידעתי בעניותי להבין מה ראה הט"ז לתפוס השו"ע בסתירה זו הלא בסי' תס"ו מיירי בידעינן שנפל מים על הקמח ונתייבש ובסי' תנ"ג מיירי באכילת עכבר שאינו אלא חשש בעלמא ומש"כ בהגה"ה מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ שלא יהא בו ששים אין הכוונה בזה שעכ"פ יודע שיש בו פחות מששים חמץ אלא אע"פ שאינו יודע מאומה צריך עכ"פ לידע בבירור שאין בו כ"כ שלא יהא ס' ואל תשיבני דממ"נ איך אפשר שיודע בבירור שאין בו כ"כ שלא יהיו ששים ולא יהי' לו ידיעה שיש בו חשש חמץ והא ע"כ צריך לבדוק ואז הלא יראה שיש בו תערובות חמץ זה אינו דודאי א"א לבדוק כל החטים והקמח. רק כדרך שאנו בודקין רק מעט ממנו ומזה אנו משערינין ודנין שלא נמצא עכ"פ הרבה בכל הסך אבל מ"מ בודאי אין לדון מחמת זה שלא נמצא בזה המיעוט שגם ברובו לא נמצא כלל אלא עכ"פ אנו יכולים לשער שלא נמצא כ"כ שלא יהא בו ס' דאלו כך בודאי הי' נמצא עכ"פ מעט חמץ בתוך מעט הנבדק אלא בכה"ג ברור שיש ס' נגד החמץ כן נראה לענ"ד

והנה ע"ד הקמח והחיטים מה שהאריך כ"ת לדון עפ"י ס"ס לא נח לפענ"ד כי כל הני ספיקות הלא איכא בכל פעם בנשיכת העכברים ומ"מ יש מחמירים בכה"ג ובראשם הב"ח והמג"א ואין הכרעתינו הכרעה רק אם שיש לסמוך על המתירים ולא לדון בגוף הדבר עם מי הצדק והסברא נוטה להב"ח או להט"ז עפ"י סברות כאלה אשר ליכא חידוש ושום חילוק בין הני דיני דמיירי בהו הפוסקים ז"ל אך בעובדא שלפנינו שקודם שנולד הריעותא נתערב בקמח אחר יפה הורה כ"ת להתיר לאפות קודם פסח וכדאי המה המתירים לסמוך עליהם בכה"ג אחרי שכל עיקר החשש היא רק לענין מבטל איסור לכתחלה אחרי שאחר האפיה לכו"ע מתערב ונעשה כולה כאחד כמו שהבאתי למעלה וגם כשנתערב עוד בקמח אחר בודאי יש ס' נגד החמץ וא"כ החשש הוא אם יש לבטל לכתחלה ע"י האפיה וכולי האי ניחוש וניזיל זהו חששה רחוקה ואין להחמיר כולי האי

והנה לענין שימור אם יש לצאת בהם ידי חובת מצוה הלא המג"א הביא בשם. מהר"ם לובלין דאע"ג דמיקל לפסח מ"מ לא לצאת בהם ידי חובת מצוה בשני לילות הראשונים וכבר הבאתי למעלה בשם דברי חיים דכל שיש איזה חשש לא חשיב שימור ובאמת נמצא יסוד לדבר זה ברמב"ן ריש חולין בס' מזבח כפרה גבי הא דאמרינן אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וכתב איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחיטה כשרה דמכדי עזרה ר"ה היא וכו' אלא שאין הקושיא כלום דבקדשים בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן ליה דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהי' ברי לו שהן טהורים ואם לאו אסור להקריבן ע"ש א"כ נימא גבי מצה נמי לא איקרי שימור אלא א"כ יודע בבירור דכשר

ושמעתי שהובא דברי הרמב"ן בספר שו"מ בתשובה אחרת ולא ידעתי באיזה מהדורא ובאיזה תשובה. אבל לפענ"ד אין דבר זה דאכילת עכברים נוגע לענין קדשים כי ענין שימור בקדשים הוא שלא יטמא בידים או שלא יגרום טומאה. וכן הוא מצות שימור גבי מצה שלא יגרום בידים חימוץ למצות מצוה וכן מוכח מסוגיא דפסחים דף מ' דאמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות ואם לאו דבעי לתיתה שימור למאי ואי נימא דכשנפלו גשמים או מים מאלי' שוב לא הוי בכלל שימור אין ראיה כלל דדלמא צוה הכתוב שלא יבוא עליהם מים אלא מוכח דכל דממילא אינו בכלל שימור ועיקר השימור הוא שלא יתחמץ על ידו כשנותן מים או בשעת ההיפוך לא יגרום חימוץ וכן היא בקדשים לכן בריש חולין בטמא ששחט במוקדשין בעינן דוקא שיאמר ברי לי שלא נגרם טומאה על ידו אבל בשאר ספק טומאה היכא שלא נעשה על ידי השוחט או המקריב יכול להיות שגם במוקדשים טהור. וכן גבי מצה היכי שנפלו גשמים או נשכו עכברים שלא נעשה ע"י ישראל אין זה בכלל שימור ובזה ניחא לי דהא בכל חטים דעלמא גם בשמירה נמצאין ביניהם מחומצים מחמת שירדו עליהם גשמי' אמאי לא נימא דאינם כשרים למצה דהא לא עביד שימור אבל לפי הנ"ל ניחא דכל שנעשה ממילא לא ע"י ישראל אינו בכלל שימור ודו"ק

ולפי הנ"ל יש לישב קושיית התוס' ד"ה כי מהפכיתו כיפי אפכיתו לשם מצוה וא"ת כיון דס"ל דבעי שימור בשעת הפוך א"כ היכי מוכח דמצוה ללתות. ע"ש ולפי האמור דבאמת היכי דהפך בר ישראל לשם מצוה לא צריך שוב ללתותה דכבר יצא ידי מצות שימור אבל כשקנה חיטי' מן הנכרי או חטים של ישראל שהפך נכרי עדיין לא יצא ידי מצות שימור בזה מצוה ללתות דאז קיים מצות שימור והפיכה לא איכפת לן דחשיב כמי שנתהפך ממילא, תדע דעכצ"ל הכי דאם נימא דחטי' של נכרי אין לצאת בו ידי מצות מצוה דהא לא שמר בשעת הפוך למה ליה לר"ה לאשמועינין דבציקות של נכרים אסורין למצת מצוה הלא אפי' חיטי' אסור מחמת דהפוך לא היה בשימור אלא ודאי ע"כ דחשיב שפיר שימור וע"ז אמר רבא דבעינן לתיתה ויוצאין בה

ועוד נראה להביא ראיה ברורה דהרמב"ן ז"ל לאו אמר אלא היכא שמטמא בידים אבל לא היכא שנטמא מאליו דאל"כ איך יפרנס סוגיא ערוכה פסחים י"ט דאיתא תנן התם על מחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות ומסיק הש"ס משום דעזרה ר"ה היא והוי ספק טומאה בר"ה ולדעת הרמב"ן אכתי קשה הא מיירי התם בסכין כלי שרת ואיך רשאי להשתמש בו במקדש הא בקדשים בעינן שימור שיהא ברי לו שהוא טהור ולא שהוא ספק אבל לפי מה שכתבתי שפיר ניחא כיון שהסכין נעשה ספק טומאה ברה"ר דמה"ת הוי כמו ודאי מותר אח"כ להשתמש בו דהא שוב לא יגרום שום טומאה לקדשי' דהא מה"ת הסכין טהור וגם במה שנוגע הסכין בהמחט לא עבר על מצות שימור דהא לא הי' יודע שיש מחט בבשר שיזהר ממנו וכל כה"ג ספיקו טהור אבל בסוגיא דחולין שם שהי' יודע שהוא טמא והי' לו להזהר שלא יגרום טומאה ליגע בידים ואחרי שהוא מסופק דלמא נגע לא עביד שימור ומשו"ה אסור להקריבן שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפסחי' פרק כל שעה דף ל"ו בהא דאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לה בדובשא שהוכיח דעל כרחך מיירי עם מים דבלא מים לא בא לידי חימוץ כלל ולא היה צריך ריב"ל לומר הטעם דהוה מצה עשירה שאין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהא יוצאין בה ידי מצה דהא איתקש ועוד הא בעינן שימור דלישה ואפיה דכתיב ושמרתם את המצות יצאתה זו שאינה צריכה שימור שאינו בא לידי חימוץ ותניא לקמן ושמרתם את המצות המשתמרת לשום מצה ולדברי הכל יצאה זו שאינה משתמרת כלל ולכאורה דבריו צריכין ביאור דהא נמי בעינן שימור שלא יבוא עליה מים ע"י גשמי' או ע"י סיבה אחרת אלא מוכח דכעין זה לא חשיב שימור אלא בעינן שיעשה פעולה באופן שיצטרך לשמור וכנ"ל

ובדבר החיטים הנשארים אם מותרין לשנה הבאה לדעתי יש לראותם ולהתבונן עליהם ע"י מורה הוראה אם ניכר שהעכברי' אכלו מהם הרבה ופרורים הרבה נמצאין בהם אם לאו ואם לא נמצא רק מעט ויש בחיטין הרבה מששי' נגד החטים שיש עליהם חשש יש להכשירם לפסח ומ"מ אמינא שנכון שלא להכשירם למצת מצוה אחרי כי החמירו בזה גדולי הדור וכדאי לחוש לדעתם ז"ל שוב התבוננתי דיש עוד להביא ראיה עצומה לדברינו אלה דאל"כ איך נפרנס לשיטת הרמב"ן ז"ל סוגיא ארוכה בסוטה דף כ"ט ע"א דאיתא התם אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאול ושאין בו דעת לשאול מהאי קרא נפקא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור ספק טמא יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי יאכל הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול כאן שאין בו דעת לשאול ע"ש הרי לכאורה בהדיא דלא כהרמב"ן ז"ל דלשיטתיה דבקדשים דבעי שימור גם ברה"ר ספיקו טמא דעכ"פ לא הי' שימור. א"כ פשיטא דה"ה ברה"י היכי דהוי שאין בו דעת לשאול נמי ספיקו טמא. ומדוע אמרינן דוקא בשר שנגע בודאי טמא לא יאכל הא ספק יאכל ובשלמא הא דילפינן מקרא דכל טהור יאכל בשר דדוקא טהור ודאי יאכל הא ספק טהור לא יאכל דגם בעלמא ספק טומאה ברה"י טמא ולא אמרינן דשאני קדשים דספיקו טמא מטעם דלא היה שימור אבל לעולם בחולין גם ברה"י ספיקו טהור זה לא קשיא דאיכא למימר דשימור לא שייך אלא אבשר לשמור אבל כאן אנו דנין אגברא שנולד בו ספק טומאה ובטומאת גברא לא שייך שימור דמה יש לנו לשומרו אם יטמא לא יאכל בקדשים ולהכי שפיר ניחא. אבל ממה דאמרינן דטומאת בשר ספיקו טהור משום שאין בו דעת לשאול בודאי תמיה לכאורה על שיטת הרמב"ן ז"ל אבל לפי מה שכתבתי דמה שנטמא מאליו שלא ע"י מעשה אדם לא שייך דין שימור שפיר ניחא דהא ע"כ הך קרא דוהבשר מיירי שנטמא לא ע"י אדם מדחשיב ליה שאין בו דעת לשאול דאי נטמא ע"י אדם הא קי"ל כר' יוחנן דאמר בפסחים ט"ו ובנדה דף ה' דספק טומאה הבאה ע"י אדם גם בשאין בו דעת לשאול נשאלין עליה דכמי שיש בו דעת לשאול דמי אלא ע"כ מיירי שנטמא מאליו ובכה"ג אין למיפסל מטעם שימור וכנ"ל ודו"ק. וכד עיינתי עוד בזה נראה לפע"ד די"ל דאדרבה הרמב"ן ז"ל הוציא סברתו מהך סוגיא גופא דמוכח מכאן דבקדשים היכי דליכא שימור גם בר"ה ספיק' טמא דהתם אמרינן בגמרא ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למילף מסוטה דאי מדרב גידל הוי אמינא בין ברה"י ובין בר"ה איצטריך למילף מסוטה ואי מסוטה הוי אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכ' ע"ש. וסבר הרמב"ן ז"ל דלא הוי פירושא דהשתא דילפינן מסוטה גם הקרא דכל טהור כו' דדרשינן אבל ספק לא יאכל מיירי דוקא ברה"י כמו סוטה אלא אנן נקיימינן בהא דקרא דכל טהור כו' קאי בין ברה"י ובין בר"ה כיון דכתיב סתמא לא חילק הכתוב אלא בעלמא בחולין ילפינן מסוטה דברה"י ספקא טמא ובר"ה טהור וקדשים שאני כיון דבעינן שימור החמירה התורה בין ברה"י ובין בר"ה. ועוד יש להוכיח כשיטת הרמב"ן ז"ל דלכאורה יש לתמוה מהיכן שמעינן מקרא דוהבשר דלא בעינן דעת נוגע ומגיע דלמא לעולם בעינן דעת נוגע ומגיע והאי קרא דוהבשר מיירי שנגע באדם טמא דאיכא דעת מגיע ומ"מ בספק טמא טהור משום דדעת מגיע איכא דעת נוגע ליכא ואף דקי"ל דכל ספק טומאה הבאה ע"י אדם נשאלין עליה דכמי שיש בו דעת לשאול דמי זה אינו רק לפי האמת דלא בעינן דעת נוגע ומגיע אבל יש להקשות דמנ"ל הא דלמא בעינן דעת נוגע ומגיע ובבשר שנולד ספק טומאה ע"י אדם ג"כ טהור דליכא דעת נוגע ולא הוי דומיא דסוטה וגבי כל טהור יאכל בשר דדייקינן הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל היינו שנטמא ג"כ ע"י אדם שנגע באדם טמא ואיכא דעת נוגע ומגיע אבל ספק אם נטמא שרץ דליכא דעת מגיע טהור וזהו קושיא גדולה לפענ"ד. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שפיר ניחא דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל על כרחך מיירי שנטמא בשרץ דאי ספק נטמא ע"י אדם בלא"ה פסול דלא הוי שימור ובקדשים בעינן שימור וכמו כן כל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל מיירי ג"כ שנטמא בשרן דבחדא מחתא מחתינהו א"כ מוכח דלא בעינן דעת נוגע ומגיע ודו"ק היטב

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה