אור ברסלב
מצפה אריה תנינא חלק א או"ח › סימן יט

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן יט

סימן יח

מה שהעיר כ"ת בש"ס דפסחים דף מ"ח ע"א בהא דפריך התם הש"ס ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופא ומה לי איסור דבר אחר. דוחה מוכח דאי מוקצה דרבנן שפיר הוי ניחא דהוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל אלמא דאיסור דרבנן חשיב ראוי מה"ת דאל"ה אכתי קשה מה לי איסור גופו גרם ומה לי איסור דבר אחר גרם. להוי ידוע לכ"ת כי כבר איתא הערה זו בספר בשמים ראש אשר הוציא בעל כסא דהרסנא והובא בספר יד דוד בחידושיו לפסחים שם ותירץ כיון דאסור רק ליומא לא הי' אסור אי הוי האיסור רק מדרבנן אבל אי הוה אסור דאורייתא אין לחלק בין דבר האסור ליומא דוקא או תמיד והמחבר הספר יד דוד תירץ דאי מוקצה דרבנן ודאי לא קשיא הא כמה שבותים התירו במקדש ולא גזרו על איסור מוקצה במקדש ע"ש. ולא אבין דבריו אלו דאטו השקלא וטריא אם התירו מוקצה במקדש הלא הקושיא היא דבעינן שיהי' מותר לישראל דכל דאסור לישראל נתמעט מקרא ממשקה ישראל. וא"כ מוקצה כיון דאסור לישראל פסול למזבח ומאי שייך כאן לומר התירו שבות במקדש הא איסור מלאכה בשבת ליכא לצורך הקרבן דהא עבודה דוחה שבת בקרבנות ציבור אפילו באבות מלאכות כגון שחיטה והקטרה אלא משום דהוי פסול מחמת דאסור לישראל וזה פשוט

אבל אי קשיא הא קשיא לי מה שכתב הבשמים ראש דאי הוה איסור דאורייתא אין לחלק בין דבר האסור ליומא דוקא או תמיד דא"כ קשה מכל קרבנות ציבור הבאין בשבת נימא דלא הוה ממשקה ישראל דלישראל הא לא חזיא בשבת דהא אי אפשר לשחוט בשבת ואיך הי' ס"ד דלא יביא מן המוקצה אבל באמת שפיר ניחא עפי"מ דאיתא בתמורה דף כ"ט ע"א דממשקה ישראל לא ממעטינן רק היכי דלא היתה לה שעת הכושר אבל אי אפשר למעט מה שהי' לה שעת הכושר א"כ לפ"ז י"ל דשפיר הוי אמינא שמקריבין קרבנות בשבת מחמת כיון שהי' להם שעת הכושר קודם שבת לא נפסלו למזבח והא דפריך הש"ס ממוקצה על כרחך מיירי במוקצה שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנעשה המשקה ראוי לנסכים ביום השבת

והנה לפי מה דאמרינן בש"ס דמנחות ובתמורה דממשקה ישראל לא ממעטינן רק היכי שלא היתה לה שעת הכושר וכן כתבו התוס' בחולין דף ק"מ ע"א ד"ה למעוטי ע"ש נראה לפענ"ד דיש לישב קושי' הבשמים ראש ולחלק בין אי מוקצה דאורייתא ובין אי מוקצה דרבנן דאי מוקצה דרבנן אפילו אי נימא דבעלמא כל כה"ג דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי כאלו הוי מה"ת מ"מ הכא כיון דלא בעינן שיהא ראוי עכשיו רק בעינן שיהי' באיכות היתה לה שעת הכושר על הזמן שעבר לא אלים איסורא דרבנן כל כך למחשב שלא הי' לה שעת הכושר דעכ"פ כיון דמדאורייתא שרי שפיר מקרי הי' לה שעת הכושר כיון דחזינן דלא הקפידה רחמנא שיהא ראוי גם עכשיו אלא סגי מה שהי' ראוי בשעת הכושר לא גרע מה שיש לה היתר מה"ת גם עכשיו מהך ענין דהיתה לה שעת הכושר ובפרט לפי מה שהעליתי בספרי מצפה ארי' סי' כ"ו לחלק בין היכי דבעינן שיהי' הדבר חזי בפועל ממש בין היכי דבעינן שיהי' חזי רק בעצם ולא בפועל ממש א"כ פשיטא דמסתברא למימר דלענין שהיתה לה שעת הכושר סגי מה שהי' ראוי מה"ת ודבר זה הוא נכון לפענ"ד מצד הסברא

שוב התבוננתי דיש להביא סעד לסברא זו ממ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף פ"א ע"ב וז"ל וא"ת אי אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא ליחול השתא הדרא קושיא לדוכתא כיון דהשתא מיהת לא חייל לקמי' היכי חייל דהשתא מיהת לא נתגרשה וי"ל כיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודי' כי אלמוה דכל היכי דקיימי קמי' לא ניחול אבל נתגרשה כחייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול עכ"ל. סברתו נראה דחז"ל לא תקנו אלא מה שהצריכו לתקן בשעתו ובזמנו אבל לא שתהא התקנה פועלת לשלא בזמנו אחרי כי שוב אין צורך להתקנה הלזו כמו הכא דאחר שנתגרשה שוב ליכא צורך כלל להתקנה לכן חשבינן כאלו חייל מעיקרא דמי ודו"ק ועיין ספר שעה"מ ה' נדרים פ' י"ב הל' יו"ד

וראיתי בריטב"א עירובין דף ל"ב ע"ב בהא דקאמר רבי כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ק"ל דהא תנן בפ' במה מדליקין דספק חשיכה אין מטבילין את הכלים ואין מעשרים את הודאי וכו' והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל שלא התירו לעשות מעשה בשבות דרבנן בין השמשות אלא שעל גבי עירוב יכול לדונו כאילו יכול לעשות כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ועל דרך הזה אמרו בגמרא בשמעתין ובכל דוכתא דוק ותשכח עכ"ל. ונראה שסברת הראב"ד מתאימות יחד עם סברת הר"ן הנ"ל דנהי דבה"ש לא הי' רשאי ליקח העירוב מ"מ אח"כ כשאנו דנין על זמן בה"ש חשבינן לי' כאלו לא גזרו חז"ל על שבות בבה"ש כי גזירת חז"ל לא אלים כולי האי שיהא דנים מינה שלא בזמנה זולת רק בשעתא בלבד

ולפ"ז בודאי יש לחזק הסברא שכתבתי דהיכי דבעינן רק הי' לה שעת הכושר סגי אי הדבר כשר מה"ת אע"ג דאיכא איסורא דרבנן וכנ"ל. ומרווחנא בזה ליישב מה שרמז המ"ל בפרק ג' מה' תרומות הל' א' לפמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר במה דאיתא התם אמר ר"ש פרה מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר ואמר ר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדת על גבי מערכתה והקשו בתוס' הא גם לרבנן מדאורייתא הוה בת פדיה ודוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא בת פדי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדי' לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ע"ש. ובפסחים דף ל"ח ע"א ד"ה אבל חלתו כתבו דהך סוגיא אזלא אליבא מ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות ע"ש. ולכאורה נראה קצת כסתרי אהדדי שכתבו דזהו דוחק דאיסור דרבנן משווי' לי' שתהא לא חשיב אוכל ובפסחים לא כתבו שזה דוחק. אבל לפי האמור יש חילוק ביניהם דכאן בב"ק דסגי במה שהי' לה שעת הכושר למיחשב אוכל בוודאי סגי מה שמותר מה"ת אע"פ שאיכא איסור דרבנן משא"כ התם בפסחים דבעינן בשעת אכילה גופא שיהא לו היתר בכל מושבות כל שאסור מדרבנן לא מקרי נאכל בכל מושבות

ובסברא זו נפתחו לנו שערי בינה להבין דברי התוס' בב"מ דף נ"ג ע"ב ד"ה לא פלוג רבנן שפירשו סוגיית הש"ס בפרק חלק דף קי"ג הא דמשני הש"ס התם כי גזרו רבנן כי איתנייהו למחיצות כי ליתנייהו למחיצות לא גזרו רבנן דמיירי דנפול מחיצות אחר גמר דין וכיון דלענין דין קלוט לא הוי אלא מדרבנן דמה"ת חל עליו גמר דין אפילו כי לא נפול מחיצות כיון שיכול לאוכלו אם ירצה. ולא מיקרי נמי שלל ירושלים כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא שחז"ל העמידו דבריהם להיות מיקרי שלל ירושלים (ואע"פ שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ואיך הפקיעו, חז"ל איסור עיר הנדחת והתירו לאכול כתב השט"מ דכיון שחז"ל אסרו להוציא לא חשיב תו נקבצים לתוכה כדאשכחן בפרק כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין והלכך אי לא נפול למחיצות לא חל עליו איסור עיר הנדחת ע"ש) אבל אם כפול מחיצות אחר גמר דין לא גזרו רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרוא שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות אי נמי דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוה שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע ע"ש זהו תוכן דברי התו'. ולכאורה צריך להבין כיון דלא חל עליו הגמר דין דבשעת מעשה הי' מחיצות איך נאמר אח"כ כשנפול מחיצות כיון דלא הוה בכלל הגמר דין. אבל לפי האמור שפיר ניחא דחז"ל לא תקנו אלא בשעה שהי' צריכים להתקנה אבל אח"כ כשאינם צריכים להתקנה חשבינן כאלו לא הי' מעולם שום תקנת חז"ל ולהכי כשנפול מחיצות אח"כ חשבינן כאלו לא הי' כלל בזה תקנת חז"ל ונעקר התקנה למפרע ובשעת גמר דין חל איסור עיר הנדחת ודו"ק

אבל אח"כ התבוננתי דבלא זה נמי מצינו לישב שלא יהי' דברי התוס' הנ"ל סותרים אהדדי דהנה לכאורה צריך להבין מ"ש התוס' בב"ק דדוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא בת פדי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדי' ל"ח אוכל שאתה יכול להאכילו ואיזה דוחק יש בזה הא אדרבה בהדי' איתא במנחות דף ק"א ע"ב הכי השתא בשלמא פרה עומדת לפדות היא שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות מצוה לפדותן (בתמיה) א"כ לרבנן דמדרבנן אסור פשיטא דאינה עומדת תו לפדותה וצ"ל דהתוס' אזלי להס"ד דהתם דלא סבר לה להאי חילוקא אלא כל דמדינא יש לה פדיון חשוב אוכל. אבל לפי מה דמשני בעינן שתהא מצוה לפדותו וכל דמדרבנן אין לה פדיון לא חשיב אוכל א"כ התוס' דפסחים קאי לפי שינויא דהש"ס. ועוד יותר דלפי הס"ד דהתם פשיטא דאי אפשר כלל לומר דמשום איסור דרבנן לא יהא נחשב אוכל לפי מה דאמרינן התם בסוגייא גבי בו"ח חדא ועוד קאמר חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ועוד לדידי' נמי היתה לה שעת הכושר וכתב רש"י ושור הנסקל קודם שנגח דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"ש מוכח דלענין שעת הכושר בעינן שתהא מותר לאכילה ולא סגי במה שהי' מותר בהנאה. והנה התוס' ד"ה פיגול כתבו תימא למאי דס"ד השתא דאיירי ר' יוחנן אפילו שהית' לה שעת הכושר תיקשי לי' מההיא דלעיל דמודה ר"ש בבו"ח הואיל והיתה לה שעת הכושר וי"ל דהוה אמינא שעת הכושר דבו"ח כגון דנתערב קודם בישול כגון דתרי לי' כל יומא בחלבא ואח"כ בישל ע"ש. והנה בתרי לי' כולי יומא אסור מדרבנן דכבוש כמבושל מדרבנן אפילו בבו"ח אלמא דכיון דמדאורייתא שרי חשיב היתה לה שעת הכושר. אך כ"ז אינו אלא להס"ד אבל לפי מה דמשני לא צריך לאוקמי' דהיתה לה שעת הכושר בבו"ח מיירי בתרי לי' ואח"כ בישל ותו מצינו למימר דכל שהי' אסור מדרבנן לא חשיב הי' לה שעת הכושר

והנה ראיתי להשעה"מ ה' לולב הלכה ח' שתמה על התוס' דפסחים הנ"ל במ"ש דכיון דמדרבנן אין לה פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות דמ"ש מעושה סוכה על גבי אילן או על גבי בהמה דכשרה לר' מאיר מטעמא כיון דמדאורייתא מחזי חזי וקי"ל כותי' וכן קשה למ"ש רש"י דף ל"ט ע"ב בעי רחב"ח מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מע"ש כו' ופירש רש"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות ע"ש. ומ"ש מהך דעושה סוכה על גבי אילן והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם

עוד הביא שם מ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה לפי שאין בתוך דבריהם. וא"ת פירות של ערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' דמצותו בשריפה. ואפשר דאפי' מדאורייתא הוה בשריפה ומשמע מדבריהם דאי מדרבנן לבד הוה בשריפה לא מיכתת שיעורי' כיון דמדאורייתא קרינן בי' לקיחה תמה וכמו בעושה סוכה על גבי אילן או בהמה. עוד הקשה על הא דפסק הטור באו"ח סי' תרמ"ט דלולב של ע"ז אם נטל ביום ראשון לא יצא. הא ביו"ד סי' קמ"ו פסק דע"ז של נכרי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול מדרבנן לבד ומה"ת יש לה ביטול א"כ למה לא יוצאין בו ביום א' נימא כיון דמדאורייתא מחזי חזי כמו גבי סוכה על גבי אילן ע"ש שהאריך הרבה בכל זה. ולפי האמור מתיישב הכל כמין חומר בעזהש"י דדוקא גבי סוכה שאנו דנין אם יוצאין בסוכה זו בימות חוה"מ משום שהסוכה אינה ראויה בשבת ויו"ט בזה אמרינן דאזלינן בתר דאורייתא ולגבי ימות החול דהוי זמן היתר חשבינן הסוכה כאלו ראויה לכל שבעה דלא אלים איסורא דרבנן לדון עלי' שלא בזמן האיסור מחמת שאין בזה צורך כלל בשעה זו. וכסברת הר"ן ז"ל בנדרים שהבאתי למעלה. ולהכי לולב של ע"ז דהוה מדאורייתא בשריפה אלא כיון דמה"ת יש לע"ז ביטול לא אמרינן כתותי מיכתת שעוריה מחמת דלא מיחשב כשרוף דאפשר לבטל ולהכי אמרינן כיון דמדרבנן אין לע"ז ביטול וגם בשעת לקיחת הלולב הוה זמן האיסור דרבנן אמרינן דאזלינן בתר דאורייתא וכתותי מיכתת שעוריה וכן מרור של ירק מע"ש דבזמן שיוצא בו אסור מדרבנן חשוב א"ר כמו דבר שאיסורו מה"ת

ובזה נמי ניחא דברי התוס' בסוכה שכתבו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוה ערלה בשריפה דאלו הוה מדרבנן לבד לא הוה אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' דכיון דביו"ט לא מצי שריף לי' משום איסור יו"ט א"כ כי תיקנו חז"ל לשרוף היינו בימות החול דוקא. אבל לא ביו"ט להכי לא שייך לומר ביו"ט כתותי מיכתת שיעורי' כיון דביו"ט לא הוי זמנו לשרוף וכל תקנת חז"ל לא הוה רק בעתם ובזמנם. אבל אי ערלה מדאורייתא שפיר יש לומר כתותי מוכתת שיעורי' דיש ע"ז תורת שריפה בכל זמן אע"ג דביו"ט לא מצי שריף לי' אבל תקנת חז"ל שלא בזמנם חשבינן כאלו ליתנייהו כלל. ועיין בספרי מצפה ארי' סי' כ"ו מה שעמדתי על רש"י פסחים דף ו' ע"א במ"ש הפקר ב"ד דאיך מצינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד שיעבור על חמץ בב"י וב"י כיון דמדרבנן נעשה הפקר בשעה ששית ולפי הנ"ל גם זה ניחא שלאחר עבור שעה ששית חשיב שלו וכאלו הי' שלו מעיקרא דמי ודו"ק בכ"ז כי הדברים נכונים בעזהש"י. הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יציליני משגיאות

אחר כותבי זאת ראיתי בתשובת ח"צ סימן ק"ן שכתב בתוך התשובה על מה שהקשה החכם השואל דאיך פליגי ראב"י ור"פ בשבועות דף ל"א בפי' שאינן ראויין להעיד אם הוא מלך דוקא או משחק בקוביא בפלוגתא דר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג בעושה סוכה על גבי אילן או בהמה אי אזלינן בתר דאורייתא או דרבנן והשיב הח"צ דר"י לא אמר אלא להחמיר אבל לא להקל. ור"פ יכול סבור כר"מ ושאני התם דכתיב לא יגיד והאי לאו בר הגדה עוד כתב ובר מן דין בשלמא אי הוה סברא מוסכמת שאם עלה בה ביו"ט בין לר"מ ובין לר"י לא יצא בה ידי חובתו הוה אפשר לדמויי להתם וכו' אבל הכא סבירא לי' לר"מ דאפילו ביו"ט עצמו אם עלה בסוכה שע"ג האילן או בהמה אף שעבר על שבות דרבנן שאין עולין ע"ג אילן וע"ג בהמה מ"מ ידי חובת סוכה יצא ע"ש. הנה באמת דבר זה אינו מפורש בש"ס ולא בפוסקים ואנכי תמה אקרא למה פשוט לי' כל כך דלר"מ יצא בדעבד ומאין הוציא דבר זה. הא אדרבה תנן בפסחים דף ל"ה דאינו יוצא ידי מצה בטבל וקא מפרש בגמרא בטבל טבול מדרבנן ואם באנו לומר ולחלק בין איסור שגופו גרם לו ובין איסור שדבר אחר גרם לו. לפי מ"ש למעלה אין לחלק בהכי אלא החילוק הוא ג"כ דר"מ ור"י פליגי אם הוא חשיב ראוי על זמן אחר ובשבועות דפליגי ראב"י ור"פ באותו הזמן עצמו שאינו ראוי להעיד מדרבנן ואמר ר"פ כיון דמדאורייתא מחזי חזי כו' הא יש להקשות אמאי לא נימא דמחמת פסול דרבנן יחשב אינו ראוי מה"ת באמת כבר תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל תמוה לי מ"מ כיון דפסלוה רבנן ואפי' יגיד לא יתחייב הלוה ממון למה יגיד והא לא חייבתו התורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו וע"ש שדחק ליישב ועי' מה שכתבתי בספרי מצפה אריה סי' כ"ו ולפי האמור אם ישב בי"ט עצמו בסוכה שעל גבי אילן או על גבי בהמה לא יצא לכו"ע דבי"ט גופא אלים תקנת חז"ל כמו דאורייתא ומקרי אינו ראוי לשבעה ימים ופסולה מדאורייתא אולם לפי מה שכתבתי בהגהותי מלחמות אריה בספר ברכת רצ"ה סי' צ"ד לפרש הא דאמרינן בעינן סוכה הראויה לשבעה ימים לא הוה פירושו שיהי' הסוכה ראויה לצאת בה כל ז' ימים של סוכות למצוה אלא הפירוש שתהא ראויה לישב בה ז' ימים של שאר ימות השנה לצל ואם היא ראויה לישב בה ז' ימים אחרים רצופים לצל כשרה לצאת בה ועפ"ז מי שב הרבה ענינים ע"ש מעתה לפ"ז גם אם עשה על גבי אילן או ע"ג בהמה וישב בי"ט י"ל דיצא בה דאע"ג דעבר על איסור דרבנן מ"מ הסוכה מקרי ראוי לשבעה ימים רצופים דאע"ג דלא אפשר ז' ימים רצופים בלי שבת כמ"ש הרשב"א ז"ל שם בחידושיו דמטעם זה לא ראוי' לשבעה ימים מ"מ כיון דזה האיסור שאין עולין על גבי אילן ועל גבי בהמה הוה רק מדרבנן לא חשבינן לי' אינה ראוי' לענין שאר ימות השנה וכנ"ל

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה