מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן יא
הנה אמרתי לעיין קצת במה שנהגו העולם לבשל ולאפות בליל יו"ט הראשון לצורך סעודת לילה אי שפיר עבדי דלכאורה לפי מ"ש בתו' מגילה דף ז' ע"ב ד"ה כאן במכשירין דדוקא אוכל נפש המתקלקל אם עושהו מאתמול מותר לעשותו ביו"ט אבל אוכל נפש דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההוא דהמצניע אסור לעשותו ביו"ט ועי' בחידושי מהרש"א דעדיף טפי לאו דוקא אלא כל שאינו מתקלקל אסור. גם איתא בב"י בסי' תק"ו בשם המרדכי דאשה שעושה שאור לעיסה ביו"ט נראה דאסור וטעמו מפני שהי' אפשר לעשותו מבעוד יום שכ"כ יפה פת שנעשה שאור שלא מבעוד יום כמו שנעשה ביומא ע"ש. וסיים הב"י דע"י שינוי מותר וכן הוא במחבר שם סעיף ח' וכן בשו"ע תק"ד בדין תבלין ביו"ט כתב דמלח אינו נדוך ביו"ט אלא ע"י שינוי שאם שחק מבעיו"ט לא יפיג טעמו ע"ש. וכתב המג"א ס"ק ז' דלפ"ז המכא שקורין קריין אסור לגרדו ביו"ט ע"ש א"כ לפ"ז צריך להיות דמה שאפשר לבשל ולאפות מבעוד יום ולא יהא עי"ז שום קלקול וחסרון אין לעשותו ביו"ט וא"כ להכין לסעודת לילה אפשר מבעוד יום ובשלמא בבישול בשר אפשר דלפעמים מתקלקל בשעה אחת כששוהא על הכירה אבל יש כמה תבשילין שאינו מתקלקלין כלל ובפרט לאפות לסעודת לילה שבודאי אפשר מבעוד יום ואע"פ שבהדיא איתא בשבת בפי ר"א דמילה דף קל"ד ע"א א"ל אביי לרב יוסף מהו גבן א"ל אסור מ"ש מלישה א"ל התם לא אפשר הכא אפשר יכתב רש"י ז"ל לא אפשר דפת חמה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול מ"מ תינח ביו"ט ביום אבל בליל יו"ט דכשנאפה בערב יו"ט קודם חשיכה נמי תהא פת חמה בלילה הא חשיב אפשר ולמה תהא שרי לאפותן בלילה ובפרט דהאידנא אין דרך לאכול אפי' בחול פת חמה מן התנור אלא מצטננין מחמת שקשה לאצטומכא וכן איתא בירושלמי פ"ק דשבת הלכה י' תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו לאכול רותח תמן אמרין פת חמה חמתה בצדה ע"ש:
והנה ראיתי בישוי"ע או"ח סי' תק"ג ס"ק ב' ד"ה והנה שכתב שאוכל נפש ביו"ט עצמו דמותר הוא באמת היתר גמור כמבואר בלשון הפוסקים ומהאי טעמא אף דאפשר לעשותו מערב יו"ט א"צ לעשותו ויוכל להמתין עד שיגיע יו"ט לעשותן ביו"ט עצמו עכ"ל ואנכי לא ידעתי מאין פשיטא לי' הדבר כל כך אחרי שבתוס' ובב"י בשם המרדכי מבואר ההיפוך וגם ראיתי בב"י או"ח סי' תנ"ח לענין אם חל ע"פ בשבת אם אופין המצות מצוה בע"ש או במו"ש בליל פסח שכתב בתוך דבריו וז"ל ואנו אין לנו אלא מנהג אבותינו ולא חיישינן למה שחשו הקדמונים דטפי עדיף לאפות מע"ש ולא לאחר ולאפות בליל יו"ט שנמצא טורח ביו"ט בדבר שהי' אפשר לעשותו קודם לכן ע"ש ובריש פרק אין צדין ביצה כ"ג איכא פלוגתא בזה בין רש"י ותוס' ע"ש דרש"י ז"ל סובר דבאוכל נפש עצמו ג"כ חילוק בין אפשר לעשותו מערב יו"ט בין לא אפשר:
הן אמת שקשה לי טובא דלכאורה גבי אפיית פת איתא בהדיא בגמרא דשבת הנ"ל דשרי לאפות ביו"ט משום דחשיב לא אפשר מחמת דפת חמה עדיף טפי כמ"ש רש"י ז"ל אם לא דנימא דהאידנא שאני דאין דרך לאכול פת חמה ואין נ"מ אם אופין מבעוד יום או אופין בלילה. דבלילה מניחין לצנן וכמו שכתבתי לעיל ובביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה ועל החלה הקשו על שיטת הריב"א שסובר דמשו"ה אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט אע"פ שיכול להנות ע"י הסקה תחת תבשילו משום דכאן דאיכא מצוה בשריפתו מגרע גרע דעיקר הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה וכו' מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבין ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם אין דוחין יו"ט אע"פ שיש בהם אכילת אדם דלפי שיטתו אמאי שרי לצלות הפסח ביו"ט למה לא נימא דאסור מטעם זה הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל אצל מצות גבוה מה שיש להדיוט עיין בדבריהם ועל כרחך צריכין אנו לפרש דבריהם דקושייתם היא ג"כ בכה"ג שאפשר לצלות הפסח מבעוד יום דאל"ה אינה דומה לנדרים ונדבות שהי' אפשר להקריבן קודם יו"ט וגם לאחר יו"ט וגם בשתי הלחם הא דאינה דוחה יו"ט הוא רק למ"ד דאין התנור מקדש ואינו נפסלין בלינה וע"כ אפשר לעשותן מעריו"ט אבל למ"ד דתנור מקדש ואי אפשר לאפותן בעריו"ט דנפסלין בלינה באמת דוחה יו"ט כמבואר בהדי' במנחות דף צ"ה ע"ב אלא עכצ"ל דאפי' בכה"ג דאפשר לצלות מבעוד יום שרי לצלותו ביו"ט וא"כ ה"ה בשאר אוכל נפש דמותר בכה"ג:
אבל מה דקשיא לי אמה שכתבו התו' שם אלא ודאי דאין קושיא מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגם שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו ע"ש דאכתי קשה משעירים של מועדים וחגים שנאכלים ליום ולילה איך בשלו אותם ביו"ט הא משולחן גבוה קא זכו ונימא לכם ולא לגבוה. וזהו קושיא גדולה וכ"ל דלכאורה יש לדקדק בדברי התו' שכתבו בקושייתם הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש דלמה נקטו כי אם צלי אש הא אפי' אלו הי' נאכל מבושל ג"כ קשה ויש לומר עפ"י מה דאיתא במנחות צ"ט דשעיר של יוה"כ כשחל להיות בערב שבת הי' הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי. וע"ש בתו' ד"ה ששונאין שהורגלו עצמן לאכול חיים גם בשאר ימות השנה משו"ה לא קשה להו אלא אפסח דנאכל כי אם צלי אש ולפ"ז שעירים של מועדים וחגים אם אכלו ביום על כרחך אכלו חיים וזה דוחק דהא אכילתם כשהוא חי' הוה לגנאי כונו שכתבו התו' גם בפסחים דף ע"א ע"א פריך הש"ס אי אמרת בעינן זביחה בשעת שמחה הא זמנין סגיאין דלא משכחת לה אלא שבעה כגון שחל י"ט הראשון להיות בשבת ומשני התם משמחו בשעירי הרגלים אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלין צלי אינן נאכלים כו' וכ' רש"י ז"ל אם בא לאוכלו בשבת לא יאכלנו כי אם חי. מדבריו מוכח דכשחל י"ט בחול נאכלין מבושלים או צלוים. וכן מוכח מהש"ס גופא דאלת"ה לא הוה צריך הש"ס למיפרך זימנין דלא משכחת לה אלא שבעה הא תמיד הוא שבעה אפי' כשחל י"ט בחול. כיון שאי אפשר לצלות ולבשל בי"ט אלא אוכל חי והא שמחה בחי ליכא:
ואפשר לומר דלפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' שבת הלכה ג' דמבשל דבר שאין צריך בישול פטור א"כ כיון שאפשר לאכול חי שוב חשיב דבר שאין צריך בישול ושרי לבשל בשר מה"ת רק מדרבנן אסור ואין שבות במקדש אמנם לפ"ז יקשה הך דמנחות דכשחל יוה"כ בע"ש אכלו חי וי"ל דזהו אינו בשביל הבישול אלא משום הבערה אבל ביו"ט דחיוב על הבערה ליכא דהא הבערה:
שרי מה"ת מטעם הואיל וחזי' לאורחים או מטעם מתוך וליכא אלא בישול י"ל דשרי דאצלם הי' בשר דבר שאין צריך בישול ואולי מטעם זה הורגלו הכהנים עצמם לאכול חי גם בשאר ימות השנה:
וראיתי בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' רי"ג כתב וז"ל ולענין דבר הנאכל כמות שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת. לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדרבנן ואם נתבשלו מאליהן כגון שהניחם מערב שבת מותר לאכלם בשבת תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל לי' הכי שוב אינו חייב על בישולו וכ"ש הדברי' הנאכלים חיים לכל אדם עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש ונהניתי (ודע דמ"ש הרדב"ז הלשון לענין מלקות אינו לוקה זהו שלא בדקדוק דהא קי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלא צ"ל דמה"ת שרי): ומה מאוד מיושב בזה קושית הגאון רע"א ז"ל בספר דו"ח מערכה שביעית בסוגיא דביצה דף י"ב דאמרינן התם פוק תנא לברא הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל משנה הא אני ב"ש היא דלית לי' מתוך דאי ב"ה הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. וע"ז הקשה בדו"ח חדא מה דאמר פוק תנא לברא דלמא ר"ע היא דל"ל מתוך כדאיתא בפסחים ה' ע"ב. ועוד שנית פתח הבערה ובישול אינה משנה ולמה נקט אח"כ הבערה לחודי' ולפי האמור יש לישב דבביצה כ"ה במתניתין פליגי רבנן ור"ע במסוכנת דרבנן קאמרי דלא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי ור"ע סבר כזית חי מבית טביחתה. חזינן דסבר דגם בשר חי חזי לאכילה ולפ"ז הוה בשר דבר שאין צריך בישול להכי לא מחייב כלל אבישול ביו"ט וא"כ כר"ע לא מצי אתיא אפי' אי לא נימא מתוך ולהכי נקט ב"ש. וגם השמיט אח"כ בישול דזה אינו ברור אי בעינן למיפטר מטעם מתוך דר"ע דהוא מתלמידי ב"ה סבר דבלא טעמא דמתוך ג"כ פטור משום דהוה דבר דלא צריך בישול:
ודע דאנכי בעת לימודי אמרתי להצדיק שיטת הריב"א דכונתו דשאני שמן שרפה דאסור בכל הנאות ורק בשעת שרפה התירה התורה להנות א"כ כל עיקר ההיתר שמותר להסיק תחת תבשילו או להדלקה באה ע"י המצוה דלולא המצוה לא היי רשאי להנות כלל והמצוה היא הגורם להיתר הנאה בטלה הנאת ההדיוט לגבי המצוה מחמת שהמצוה הוי העיקר והנאה טפלה משא"כ צליית הפסח דגם בלי מצות צליה ג"כ מותר בכל הנאות אין הנאה בטל' לגבי המצוה ומשי"ה שרי לצלות בי"ט כמו שאר בשר וכי משום דאיכא מצוה בצלייתו מגרע גרע והמדקדק בדברי ריב"א המובא בת"י שבת הנ"ל יראה שכן הוא כונתו ומשו"ה גם שעירי הרגלים מותר לבשלם בי"ט:
ובתוס' פסחים דף ק"ז ע"ב ד"ה דלמא כתבו ועוד י"ל דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכב' ועי' במהרש"א דפשיטא לי' דאין מצוה כלל לאכול את הפסח וכבר תמה עליו בספר מנחת חינוך דודאי איכא מצוה לאכול את הפסח כמו שאיתא בהדיא ברמב"ם ובהרמ"ח ע"ש. ובאמת גם בתו' ביצה שהבאתי למעלה מבואר בהדיא דאיכא מצוה באכילת הפסח דהא הקשו דאיך מותר לצלות ביו"ט אמאי לא נימא דבטל לגבי מצוה. וע"כ קושייתם למ"ד אכילת פסחים לא מעכב' דלמ"ד מעכב' פשיטא דדחי יו"ט ועיין רש"י פסחים דף נ"ח שכתב צליית הפסח אינו דוחה שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום משמע דאי לאו הני תרי טעמי הוי דוחה אפילו שבת א"כ כשחל ע"פ בשבת על כרחך צריך לדחות את היו"ט ולצלותו בלילה ואי כשחל ע"פ בחול מנ"ל להקשות דלמא באמת סבירא לי' להריב"א דאין לצלות בלילה כיון שאפשר לצלותו מבעוד יום אלא ע"כ דקושייתם למ"ד אכילת פסחים לא מעכב' ומ"מ איכא מצוה דזהו ש"ס מפורשת בפסחים ע"ח ע"ב דפריך והא בעינן אכילה ומשני אכילה לא מעכב' והא כתיב איש לפי אכלו למצוה ועי' בתוס' שם ובזבחים כ"ג ע"א:
ומה שנראה לפע"ד בזה דבאכילת פסח יש שתי ענינים אחד שמצוה לאכול את הפסח כזית וזהו מצוה שבגופו כמו אכילת מצה שאינו אפשר לקיים ע"י אחרים. ושנית לאכול אותו כדי שלא יבוא לידי נותר ובזה אפשר לקיים ע"י אחרים. שמאכיל אותו לבניו ולבני ביתו המנויים עליו וכן בשאר קדשים איכא מצוה באכילתם אך אינו נפקא מינה אם הוא בעצמו אוכל או שמאכיל מהם לאחרים כיון שנתקיים תכלית המכוון שלא בא לידי נותר ולכן בזה שפיר מקיים אפילו כשאוכל אכילה גסה כיון דעכ"פ עי"ז לא יבא לידי נותר רק מ"מ מצוה מן המובחר לאכול לשם פסח. ובאופן זה מיירי הש"ס דנזיר שאכל כזית לשם פסח רק אח"כ אכל לשם אכילה גסה ומשו"ה אמר ר"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. דהיינו עכ"פ נתקן ע"י אכילתו שלא בא לידי נותר ואל תשיביני דמנ"ל לר"ל למיפרך דלמא מיירי בכה"ג שלא אכל כלל לשם מצות אכילת פסח די"ל דר"ל דייק מלישנא דקאמר ר"י כי ישרים דרכי ד' משמע דעכ"פ דיצא ידי פסח ופטור מלעשות פסח שני. ואי אכיל לגמרי אכילה גסה הא לרבנן דס"ל אכילה מעכב' צריך לעשות פסח שני דאכילה גסה לא שמי' אכילה אלא ע"כ מיירי ר"י שהפסח כשר וכגון שאכל כזית לשם פסח א"כ בכה"ג חשיב מה שאכל המותר אכילה גסה ג"כ קצת מצוה שעי"ז לא בא לידי נותר ות"ל שמצאתי און לי בתוס' מנחות דף ק' ע"א ד"ה ששונאין שכתבו למעלה וז"ל ומה שמזכירין אותן לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים אע"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהורגלו עצמם כמו כן לאכלם חיים בכל ימות השנה דמחזי כרעבתנותא עכ"ל ולכאורה למה דקדקו לומר שלא יבואו לידי נותר תיפוק לי' דאכילת קדשים הוה מצוה ולפי האמור ניחא שפיר דבאכילת חי חשיב כמו אכילה גסה ואינו מקיים בזה מצות אכילת קדשים רק מ"מ הוה מצוה מה שאינו מביא לידי נותר ודו"ק:
ונ"ל דמה שכתבו התו' שם במגילה לחלק באוכל נפש בין מתקלקל לשאינו מתקלקל ועכצ"ל דמדאורייתא הוא שהרי הקשו ממגבן דלוקה כונתם לחלק בין אם אפשר שהאוכל לפעמים יהא מתקלקל ובין אוכל דליכא בשום פעם קלקול כשיעשה מעיו"ט דאם יש במאכל אופן שיהא מתקלקל אף כשעושה עתה אינו מתקלקל בודאי לא מיתסר מדאורייתא דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ועי' בפ"י ביצה י"ב שמבאר הדברים דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך דהוה פירוש' דמלאכה זו לא נכלל בפסוק דכל מלאכה לא תעשה. ורק מלאכה שא"א כלל להיות בו אוכל נפש הוא דאסרה הכתוב דכל מלאכה לא תעשה ע"ש וכ"ש באוכל נפש עצמו אע"פ שאינו מתקלקל כשעושה ערב יו"ט מ"מ כיון דעכ"פ יש אופן לפעמים שיהי' מתקלקל בודאי י"ל מתוך שהותרה במתקלקל הותרה בלא מתקלקל. אך כיון דקי"ל דמטעם מתוך אסור עכ"פ מדרבנן הכא נמי באינו מתקלקל כמו שעושה בלילה דודאי לא מתקלקל בשעה קטנה צריך להיות אסור מדרבנן אמנם י"ל עפ"י מה שכ' התו' ביצה ט' ד"ה גלגל לחלק בין הגבהת תרומות ומעשרות להפרשת חלה דהגבהת תרומות ומעשרות דתמיד הי' אפשר להפריש מערב יו"ט אסור ביו"ט אבל הפרשת חלה לא גזרו על הרמת עיסה שהרי מותר לגלגל ביו"ט ולאפות כדי לאכול פת חמה ואז מותר להפריש ממנה חלה כיון שביו"ט נעשה א"כ לא הוה הפרשה חלה:
בכלל איסור הפרשת תרומה ואפילו כשגלגלה מבעוד יום ע"ש ולפ"ז הכי נמי כיון שמותר לאפות ולבשל ביו"ט כדי לאכול חמין תו ליכא איסור אפי' ובישול כלל אפילו אם מבשל או אופה לצורך לילה אע"פ שהי' אפשר לבשל ולאפות מבעוד יום דליכא בזה שום גזירה כלל:
ודרך אגב הנני להעיר במה שכתבו בתו' פסחים דף ס"ח ע"ב ד"ה ומה שחיטה שהקשו שם ותימא לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר' אליעזר דדחי שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי וכ"ת דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ושתי הלחם דמוכח התם דדחו מכשיריהם שבת הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינה נאכל אלא בלילה כו' ע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הא העיקר הדחיי' של הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו הוא משום הקרבת הפסח דהוי ביום ולא משום אכילת הפסח דהוי בלילה והי' נראה לי לומר דכונתם הוא על צלייתו והדחת קרבי' דהוי רק לצורך האכילה מנ"ל לר"א דדחי שבת אבל לא ידעתי מנ"ל דסבירא לי' לר' אליעזר דבכה"ג שארבעה עשר שחל בשבת ידחה צליית הפסח את השבת כיון דאפשר לצלותו משתחשך אולי באמת בכה"ג אינו דוחה את השבת וממתניתין משמע דאהך דצלייתו והדחת קרבי' אינו דוחין את השבת לא פליג ר"א כלל אלא אהרבכתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו פליג דלא הוה אלא שבות בעלמא אבל צלייתו דהוי מלאכה גמורה לא פליג ונהי דבכה"ג דחל ער"פ בע"ש ובלילה זמן אכילתו הוא שבת בזה יש לומר דסביר' לי' לר"א דאם לא נצלה מבעוד יום צלייתו דוחה את השבת כמו מכשירי שופר ולולב דילפינין מינייהו מ"מ כשחל ע"פ בשבת מודה ר"א דאין צלייתו דוחה את השבת מטעם שכ' התוס'. דאכילתו הוא בלילה ועוד הא אפשר משתחשך ומנ"ל להתוס' להקשות וצע"ג ולא מצאתי מי שמעורר בזה: וראיתי בפ"י ביצה י"ב ע"א ד"ה בגמרא שכתב בתוך דבריו כמו שאסרו כל המלאכות אפילו באוכל נפש גמור היכי דאפשר מאתמול עכ"ל ותמי' לי איך כתב בפשיטות הא התוס' והרא"ש סברי דאפילו באפשר לעשות מבעוד יום שרי ועי' בספר קרבן נתנאל ריש פרק אין צדין שכתב ואישתמיטתי' ליה למהרש"א בחידושיו למגילה שכתב דמ"ש התוס' הלשון דעדיף טפי לאו דוקא דברי התוס' והרא"ש דהכא דבהדיא כתבו דאפילו אם אפשר מבעוד יום ג"כ שרי אלא צ"ל דבדקדוק כתבו התוס' במגילה הלשון דעדיף טפי ע"ש: עוד ראיתי בהגדה של פסח מהגאון מהרש"ק בהפתיחה אם יוצאין י"ח במרור בקריין המלול וסיים ולכך אין למלול אותו רק סמוך להקידוש כו' ואף דשאר מלילות קריין אוסר המג"א בה' י"ט סי' תק"ד לעשות ביו"ט היינו לאכלו דרך רשות לתבל את הבשר דבזה אפשר לעשות מערב יו"ט כמ"ש שדרכו לעשותו לימים הרבה אבל למצות מרור שאסור למללו זמן רחוק מן האכילה כנ"ל מותר למללו ביו"ט ובפרט כדי לקיים מצות מרור ע"ש. ואנכי תמה אקרא איך כתב כדברים האלה. הא אדרבה לצורך מצוה גרע טפי כמ"ש התוס' שהבאתי למעלה בשם הריב"א דכל שיש מצוה באכילתו מגרע גרע והוא בכלל לכם ולא לגבוה ואפילו לדעת החולקים על הריב"א לא מצינו שיהא מותר לצורך מצוה לעשות מה שאסור לאכילת רשות גם באוכל נפש עצמו וכאן דמלילות קריין אוסר המג"א משום שדרכו לעשותו על ימים הרבה והוה עובדא דחול ה"ה דלא שרי רק ע"י שינוי כמו שאר תבלין. עכ"פ לפי מה שנתבאר היא אחת מן ההלכות הרופפות אשר על כיוצא בהם איתא בירושלמי פוק חזי מאי עמא דבר והמנהג להקל כמ"ש למעלה:
אמנם עצם הענין לחלק בין דבר שאינו מתקלקל דשרי לעשותו ביו"ט לבין דבר דעדיף טפי כשעושין אותו מאתמול שאסור מה"ת לעשותו ביו"ט צריך ביאור דלכאורה קשה הנפקותא דממ"נ אם לא חשיב צורך יו"ט צריך להיות אסור גם אם אפשר לעשותו מערב יו"ט אפילו אם אינו עדיף טפי ואם בכל גווני התורה התירה צריך להיות מותר אפילו בעדיף טפי כמו מגבן. ונ"ל שביאור הדבר כך הוא עפ"מ דאיתא בכתובות ז' א' דלאו דוקא אוכל נפש ממש אלא ה"ה שאר דברים אם הוא דבר השוה לכל נפש שרי ביו"ט וי"ל דמשו"ה בעינן שיהא עשייתו ביו"ט שוה לכל נפש ובעינן שיהא דבר הרגיל לבני אדם עיין שם בתו' דאז מקרי עשיית המלאכה ביו"ט שוה לכל נפש. כי כל נפש מישראל מסתמא יעשו אותו לצורך יו"ט אבל מלאכה שדרך בני אדם לעשות לכמה ימים כמו טחינה וכיוצא בזה א"כ גם תתיר אותה לעשותן ביו"ט לא יעשו אותה אלא יחידים לא חשיב שוה לכל נפש ולכן אסור לעשות ביו"ט וכמו כן אוכל נפש אף אם אינו מתקלקל כשעושין אותו מערב יו"ט. מ"מ כיון שרגילין בני אדם לעשות ביום אכילתו מקרי שוה לכל נפש. אבל דבר דעדיף טפי כשעושין מאתמול מסתמא בלא"ה דרך בני אדם להקדים עשייתו מפני עדיפותם שוב לא חשיב עשייתה ביו"ט שוה לכל נפש משו"ה אסור לעשות ביו"ט כי מה שהותרה לא הותרה אלא מה שצריך לרבים לעשותו ביו"ט ולא מה שהענין הוא צורך עפ"י מקרה ליחיד דוגמא דעבודה דוחה שבת ויו"ט שאינה אלא קרבנות ציבור ולא קרבנות יחיד. וכן קרבנות ציבור עבדי בטומאה ולא קרבנות יחיד. ה"ה בעינן צורך הדיוט הותרה צורך רבים ולא צורך יחיד. ועפ"י הדברים האלה יש לישב קושי' התוס' על הריב"א שהבאתי למעלה דאיך צולין את הפסח ביו"ט נימא דבטלה אגב מצוה דמגרע גרע ולפי הנ"ל יש לומר דגם לגבוה איכא חילוק בין צורך רבים לצורך יחיד ומשו"ה נדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט דלא הוה אלא צורך יחיד ואף דהחלק של צורך הדיוט שוה לכל נפש בטל להחלק של צורך מצוה כסברת הריב"א. אבל בצליית הפסח שגם חלק גבוה שיש בו הוא ג"כ צורך רבים דכל ישראל צריכין לצלות את הפסח והוה שוה לכל נפש שפיר הותרה ביו"ט:
ועפ"י האמור יש לישב קושי' התוס' בביצה י"ט א' ד"ה אמר עולא שהקשו למה להו לב"ש למימר טעמא משום וחגותם הא לקמן ממעטינן לכם ולא לגבוה ולפי הנ"ל שפיר י"ל דלכם ולא לגבוה הוא בנדרים ונדבות. אבל עולת ראי' שמחוייב כל אחד מישראל להביא הוה מצינו למימר דחשיב דבר השוה לכל נפש. להכי בעינן קרא וחגותם למעט:
ודע דמה שהקשו התוס' על הריב"א מצליית הפסח לכאורה כמו כן יש להקשות קושיא זו גם על רש"י ז"ל שסובר דאוכל נפש גופא שאפשר לעשותו מערב יו"ט אינו נעשה ביו"ט א"כ למה צולין את הפסח ביו"ט הא אפשר לצלותו בערב יו"ט כמ"ש בעצמו בריש פרק תמיד נשחט דצליית הפסח אינו דוחה שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום וצ"ל דדוקא כשחל בערב שבת דמקדימים לשחוט את התמיד בשש ומחצה איכא שהות לצלותו משא"כ כשחל בחול דשוחטין את התמיד בשבע ומחצה שוב ליכא שהות לצלותו מבערב. ומה שלא הקדימו לשחוט התמיד גם כשחל עכ"פ בשאר ימים זהו משום כדי שיהא שהות יותר להקריב נדרים ונדבות ודו"ק:
והנה ראיתי בספר החינוך מצוה רצ"ח שכתב בזה הלשון וכן מה שאמרו חז"ל שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה בלבד אלא אפילו כל דבר הצריך לו לאדם לבו ביום בין שהיא דבר מצוה כגון קטן למולו ולולב לצאת בו וכן ס"ת לקרות בו דכל יומא ויומא זמן תורה היא ובין שאינו של מצוה כגון רחיצת רגלים בחמין שהוחמו בי"ט כו' כל דברים אלו מותרין:
ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו ועיי' בספר מנחת חינוך שכתב ע"ד וצע"ג דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא ס"ת וכדומה הוא מטעם דהוה כאוכל נפש ובאמת לא ראיתי זה בשום מקום ובש"ס ביצה י"ב איתא דב"ש וב"ה פליגי אי אמרינן מתוך וב"ה מתירין משום דאמרינן מתוך אבל לא מטעם דהוה כאוכל נפש ע"ש ולפע"ד נראה דבעל החינוך סובר דכל השקלא וטריא דסוגיא דביצה אזיל דלא הותר בי"ט רק אוכל נפש ממש ולא מה ששוה לכל נפש אבל לפי מה דקאמר רב פפא בכתובות דאוכל נפש דקאמר רחמנא הוה פירושו דבר השוה לכל נפש. גם מצוה השוה לכל נפש דינה כאוכל נפש. ובזה מדוקדק במה דקתני במתניתין למול את התינוק ולהוציא לולב וס"ת למימרא דוקא הני וכדומה דהמה מצות השוים לכל נפש דמצוה למול מוטל על כל אדם מישראל ורק האב קודם וכמו כן לולב וס"ת כל ישראל מחויב בזה. ושמחתי מאוד אשר מצאתי סעד לדברי בספר החינוך ת"ל:
ועומד אני כעת בתמוה מה שראיתי בדרכי משה הלכות ר"ה סי' תר"ב על מה שכ' הטור שאף מי שאינו נזהר בפת של עכו"ם בעשי"ת יהא נזהר וז"ל והמרדכי ריש מס' ר"ה כתב טעם אחר שפשיטא שביו"ט הי' לו פת טהור דהכל לשין בתוך בתיהן לכבוד יו"ט עכ"ל ומזה יש לנהוג ללוש כל אחד בביתו לכבוד יו"ט אבל לשבת משמע דא"צ דא"כ לא הי' נשארים רק ו' ימים מיהו המנהג בכ"מ לעשות אף לשבת ומתקנת עזרא ב"ק פ"ב שתהא אשה משכמת ואופה בע"ש אע"פ שאין ראי' כ"כ משום דהתם היתה אופה בלא"ה מ"מ רואין דאית בי' משום כבוד שבת הואיל ונקט ע"ש ולכן אין לשנות המנהג עכ"ל הד"מ ומה מאוד תמי' לי הא בש"ס ב"ק ליכא כלל הני תיבות בע"ש אלא סתם שתהא אשה משכמת ואופה ומפרש בגמרא הטעם כדי שתהא פת מצוייה לעניים. ותקנה זו הי' שתהא אופה בכל יום וכן הוא לשון הרא"ש ז"ל שתהא אשה משכמת ואופה ביום שהיא רוצה לאפות וכן הרמב"ם ז"ל כתב סתם בפרק כ"א מהל' אישות שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא הפת מצויה לעניים אבל לא נאמר כלל מע"ש. אמנם ראיתי בספר שטמ"ק סוף מרובה שכתב בשם יש מפרשים שתהא אופת בע"ש על כל ימי השבוע דוגמא דלחם הפנים ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הא לחם הפנים לא הי' נאכל בשבת זו אלא בשבת שלאחריו ולא הי' נאכל רק ליום ולילה. וצ"ל דעכ"פ הי' מונח על השלחן כל משך השבוע וצ"ל לפי דעת המפרשים הללו דקאי אלמעלה דסמוך לה ואוכלים שום בע"ש ושתהא אשה משכמת וכו' היינו נמי בע"ש אבל גם לפי שיטתם אין הכונה רק על שבת אלא על כל ימי השבוע כדי שתהא פת מצויה לעניים והד"מ כתב רק על שבת וזה לא יתכן לכל המפורשים גם מה שכתב הד"מ מדנקט ע"ש בוודאי שגגה הוא דלשון זה ליתא בגמרא: