אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן י

סימן ט

ע"ד השאלה אם מותר לרופאי ישראל לחלל שבת לצרכי חולים אינם יהודים הנה לא ראיתי דבר זה מבואר היטב אך מצאתי בספר שו"ת דברי חיים חלק ב' או"ח סי' כ"ה דפשוט בכל האחרונים דבדבר שהוא משום שבות מותר מטעם איבה אבל משום חשש איבה לא מצינו שמחללין בדבר שאסור מה"ת ומסיים שהמנהג ברופאים שמקילין ושמעתי שהוא ונתקנות ארצות להתיר להם אבל לא ראיתי זה בספר עיי"ש:

והנה כאשר עמדתי על המחקר על מה סמכו רבני ארצות להתיר התבוננתי וראיתי אשר מה שהי' פשוט להאחרונים שהביא בעל דברי חיים ה"ה הכנה"ג והתב"ש והפרמ"ג דמשום איבה אין להתיר רק שבות דרבנן ולא איסור דאורייתא אינו ברור כל כך כי כד עיינתי בזה מצאתי כי יש סעד גדול להתיר אפילו איסור דאורייתא משום איבה דבע"ז ד' כ"ו ע"א סבר רב יוסף למימר אולידי עכו"ם בשבתא שרי משום איבה א"ל יכולה למימר כו' וכתבו בתוס' ד"ה סבר תימא לר"י דס"ד דשרי ולאביי נמי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי היכא שרינן משום איבה מלתא דאית בי' איסור דאורייתא דאמרינן בפ' ח' שרצים ד' ק"ז הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבוועי' חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא הולדה דגוזז וי"ל דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת א"כ כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו עכ"ל ומדברי התוס' אלו הי' פשוט אצל האחרונים דמשום איבה אין להתיר איסור דאורייתא אחרי דהתוס' כתבו כך בהחלט אבל אנכי הרואה דיש להוכיח דדעת הרשב"א ז"ל אינו כן שכתב בחי' לשבת ד' קכ"ח במתניתין דאין מיילדין את הבהמה ביו"ט פי' רש"י משום טריחותא ולי נראה משום חילול דאורייתא ותדע לך מדאקשינן בגמ' גבי מילדין את האשה ומחללין עלי' את השבת מכדי קתני מילדין את האשה כו' מחללין עלי' את השבת לאתויי מאי ואם איתא דמיילדין אין בו אלא טרחא בעלמא מאי קא מקשי מחללין לאתויי מאי לאתויי חילול דאורייתא עיי"ש מדבריו אלו יש ללמוד. לדעתי דאי אפשר למיילדות לעשות בלי חילול דאורייתא אפילו אם האשה יושבת על המשבר וגם כלו לו חדשיו כאשר הדבר ברוב יולדות בין בבהמה בין בנשים והוא חולק על תירוצים של התוס' בע"ז הנ"ל ועכצ"ל לדידי' דמשום איבה מתירין חילול דאורייתא דלא כדעת התוס' הנ"ל ובמחכ"ת של הגאונים הנ"ל אמינא דאשתמיטתי' להו דברי הרשב"א הנ"ל דאיהו ס"ל דאיבה בין שאר אומות לישראל חשוב כעין סכנת נפשות דוגמא לזה פסק הרמ"א בהג"ה או"ח סי' של"ד בשם התרה"ד והג"א בשם האו"ז גבי דליקה וז"ל כל הדינים הנזכרים בדבר הדליקה הנ"מ בימיהם אבל בזמה"ז אנו שרויין בין שאר האומות הוא סכנת נפשות כתבו הראשונים והאחרונים שמותר לכבות דליקתם בשבת דיש בה סכנת נפשות וכל הזריז הרי זה משובח עיי"ש ומעתה לפי המבואר שפיר התירו הארצות בתקנתם לחלל שבת אפילו בדאורייתא לצורך חולים א"י כיון דהחליטו האחרונים דבזמה"ז איכא איבה אם לא ירפאו רופאי ישראל לא"י בשבת יש לסמוך על הרשב"א ז"ל להתיר אפילו חילול שבת דאורייתא. שוב ראיתי בשו"ת חת"ס יור"ד סי' קל"א כתב ג"כ שיש להתיר:

מטעם איבה אפילו מלאכה דאורייתא ומייתי לה מהך דכיבוי דסי' של"ד הנ"ל עיי"ש:

ועוד. נראה לפענ"ד דאפילו לדעת התוס' שרי דהמעיין בסוגיא דע"ז הנ"ל נראה עד כמה הי' אז בזמניהם רבה שנאת העכו"ם לישראל עד שאמרו אין מתייחד אדם עמהם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים וגם אמרו עכו"ם אינה מיילדת את בת ישראל רק בזמן שאחרים עומדין על גבה אבל לא בינה לבינה ובתוספתא איתא שלא תכניס ידה בפנים שלא תורק את העובר במעי' וכן הוא בירושלומי שם א"כ לפי"ז איך שייך לחוש עוד לאיבה הלא כמעט א"א לכח השנאה להתגבר עוד מכפי שהי' כי כבר הגיע עד קצה האחרון וע"כ בודאי במצב רע כזה שהי' נשרש בלב העכו"ם השנאה נגד אומה הישראלית אין לקוות שיהי' לישראל פק"נ ע"י החילול שבת שיעשה עבורם לכן אינו כדאי להתיר חילול דאורייתא בשביל זה ולכן השיב אביי לר"י יכולה למימר דידן דנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכון דלא מנטרי שבתא לא מחללינן ולכאורה לפי השכל האנושי הןא טעם קלוש שאינו מתקבל על דעת האדם שאינם מאמינים בחקי התורה אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא כי אין ריוח בעשייתם ולא הפסד במניעתם ולכן סגי בטעם כל דהו שנוכל לאמר להם אבל לא כן הדבר בזמן מן הזמנים כמו בזמנינו אלה אשר חפשית ניתן לנו מהממשלה יר"ה ואנחנו חוסים בכנפי חסדם והמה שומרים אותנו מכל היזק לגופנו ולרכושנו ומרפאים לחולי ישראל כמו לחולים שלהם באין הבדל כלל וחפיצים בקיום האומה הישראלית פשיטא דכל שמן איבה ימעט שנאה ותחרות ח"ו חשוב סכנה ומחויבים אנחנו לעשות כל טצדקי דאפשר למעבד להתרחק מזה כמטחוי קשת ואדרבה להתייפות במעשי ידינו ביושר ובצדק והכל יהי' מתוקן בכשרון וביתרון כדי שתתחזק אהבת לבבם אלינו לימים יוצרו עוד ביתר שאת למכאוב לבב אלה המקלקלים בעם ישימו מבטם להרע לישראל וז"ל ואין כך דבר שעומד בפני פקו"נ של אינו:

ונ"ל עוד שיש למצוא מקום לקיים הלכתא גבורתא דרבני ארצות מהא דאיתא בב"ק דף ל"ח ובסנהדרין דף נ"ט מניין לעכו"ם העוסק בתורה שהרי הוא ככה"ג תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לויים וישראלים אין כתיב כאן אלא האדם שאפילו עכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככה"ג ומסיק הש"ס בסנהדרין דעוסק בתורה היינו בשבע מצות דידהו ועי' ברמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים דסגי כשיש להם דינים ומשפטים שלהם וא"כ פשיטא שהאומות שאנחנו בזה"ז דרים ביניהם שיש להם חוקים ומשפטים עפ"י רצון הקיר"ה והמה מרחמים על ישראל וסוככים עליהם בכנפי חסדם להצילם משונאי ישראל המה מכלל האדם וחי בהם. וביומא דף פ"ה אמר שמואל דפקו"נ דוחה את השבת משום דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם ואמר רבא התם לכולהו אית להיא פרכא כלבר מדשמואל ולפי"ז גם האומות שבזמנינו המה בכלל זה יפקוח נפש דידהו דוחה את השבת כמו דפקו"נ דישראל דוחה את השבת וגם כל התורה כולה נדחה מפני נפש מישראל אפילו במצות דלא שייכי בהו דאיכא כמה מצות דשייכי רק בכהנים ולא בישראלים וגם הרבה בזכרים ולא בנקבות ומ"מ כולם נדחו באין חילוק בין כהן לישראל ובין זכרים לנקבות וה"ה י"ל דנדחו גם כן בשביל אומות העולם כיון שיש להם ז' מצות שמקיימים אותם כן עלה על דעתי לכאורה. אמנם ראיתי להתוס' בסנהדרין דף ע"ד ע"ב בן נח מצווה על קידוש השם שכתבו וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל הי' מחויב למסור עצמו אפילו בצנעה אי לאו דכתיב וחי בהם והקשה המהרש"א מהך דרשא דר' מאיר דוחי בהם קאי נמי אגוי העוסק בתורה ותירץ דמשמע להתוס' דתלמודא ס"ל דלענין הך דרשא דוחי בהם ולא שימות בהם לא הוה גוי בכלל זה ע"ש ובעיני הדבר יפלא איך אפשר למידרש לחצאין ולומר דאף דגוי הוי בכלל מ"מ לדבר זה לא הוה בכלל ועוד דעכ"פ לא הר להתוס' לכתוב הלשון והא וחי בהם בישראל כתיב כאלו הדבר פשוט מאוד דכתיב רק גבי ישראל אבל לפענד"נ דשני פסוקים הם. דפסוק אחד הוא בויקרא י"ח ה' ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו' ופסוק הב' ביחזקאל כ' י"א ואתן להם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגם את שבתותי נתתי להם וכן כתיב כמה פעמים ע"ש ומה דדרש ר' מאיר מקרא דאשר יעשה הוא מויקרא דכתיב גבי עריות ובזה דרש ר"מ דגוי העוסק בתורה הוא בכלל האדם ומה דאמר שמואל ביומא דפקו"נ דוחה את השבת הוא מקרא דיחזקאל דכתיב וחי בהם גבי שבת ובהדיא מבואר שם דקאי אבית ישראל ומקרא זה דרש וחי בהם ולא שימות בהם דפקו"נ דוחה את השבת ומשו"ה כתבו התוס' בבירור דוחי בהם גבי ישראל כתיב ומה דמציין ביומא שם אקרא (ויקרא י"ח) זה טעות וצ"ל יחזקאל כ' י"א כן נראה לפענ"ד אמנם אפילו אי נימא דדרשא וחי בהם ולא שימות בהם הוא מקרא דכתיב בויקרא בסדר אחרי מ"מ י"ל דמה שכתבו התוס' וחי בהם גבי ישראל כתיב זהו אליבא דר שמעון דאמר קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל דדרשינן אדם כי ימית באוהל אתם קרואים אדם ואין אוה"ע קרואים אדם וכתב רש"י בסנהדרין דלית לי' דר' מאיר:

אבל עוד נראה לי דא"צ לכל זה אלא מצינו לפרש כוונת התוס' שהקשו גם לר"מ דאף דסבר דגוי הוה בכלל האדם וחי בהם מ"מ מודה דעיקר קרא בישראל מיירי א"כ אין יתכן דגוי יהי' עדיף מישראל וגבי ישראל אמרינן דמצווה על קידוש השם ומחוייב למסור עצמו בפרהסיא ולא אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם אלא בצינעא וגבי גוי נימא דאינו מצצווה על קידוש השם אפילו בפרהסיא וחי בהם ולא שימות בהם וע"ז תרצו דשמא לא איצטרך וחי בהם אלא כי היכי דלא יליף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה אבל לולא האי ילפותא הוה אמרינן מצד הסברא דאין צריך למסור עצמו אפילו בפרהסיא על קידוש השם והא דישראל מחוייב למסור צמו על קידוש השם הוא משום דגלי רחמנא ונקדשתי בתוך בני ישראל ולפ"ז דגוי דאינו בכלל ונקדשתי בתוך בנ"י כשאר על עיקר הדין דאינו מחויב למסור עצמו על קידוש השם ודו"ק:

הן אמת שהרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"ב כתב אבל מילדין, את בת גר תושב יותר שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עלי' את השבת ובפ"ח מהלכות מלכים הלכה יו"ד כתב דהמקבל מצות ב"נ הוא הנקרא גר תושב א"כ חזינן לדעתי' דאין מחללין השבת על ב"נ אע"פ שקיבל עליו שבע מצות דידהו. אמנם י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כרש"י דר' שמעון פליג אדר"מ וכיון דאנן קיימ"ל כר"ש אידחי הך דר"מ מהלכה אבל לדעת ר"ת דר"ש לא פליג אדר"מ אלא החילוק בין אדם להאדם או לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות דף ס"א דדוקא לגבי ברכה סבר ר"מ דעכו"ם בכלל האדם ע"ש א"כ ליכא מאן דפליג אהך דרשא דר"מ וממילא הלכה כוותי' יש מקום לומר דמחללין את השבת אמי שעוסק בתורה היינו בז' מצות דידהו עוד יש לי להעיר על דבר הרמב"ם הנ"ל מריש פרק כל שעה בפסחים דף כ"א ע"ב דאיתא התם להקדים לא צריך קרא כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכתב רש"י ז"ל דכתיב וחי אחיך עמך ע"ש מוקרא דוחי אחיך עמך דרש ר"ע בב"מ דף ס"ב חייך קודם לחיי חבירך היינו שאינו מחויב למסור עצמו בשביל הצלת חבירו ומוכח מזה דבלא מסירת נפש מחויב להציל את חבירו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחומש פרשת בהר דמקרא וחי אחיך עמך נצטווינו על פקו"נ א"כ לפימ"ש רש"י גם גר תושב:

הוא בכלל זה וחי אחיך עמך ומשמע דאין חילוק בין ישראל לגר כיון דכתיב עמך אך על הרמב"ם גופא לא קשה כלל דאיהו כתב בפ"י מהלכות מלכים הלכה י"א והרי אנו מצווין להחיותו שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ולא מייתי מקרא דוחי אחיך עמך אבל לפימ"ש רש"י ז"ל דפקו"נ דגר ילפינן מקרא דוחי אחיך עמך שפיר יש מקום לומר דפקו"נ דידי' דוחה את השבת כמו פקו"נ דישראל. והנה מה דהוי' לי טובא אדברי הרמב"ם הנ"ל הא בפסחים שם בסוגיא קאמר הגמרא דר"מ סבר או להקדים נתינה לגר ממכירה לנכרי ור"י להקדים לא צרך קרא דגר אתה מצווה להחיותו ולדבר הרמב"ם ז"ל הא גופא דאנו מצווין להחיותו אינו אלא לפי האמת דכתיב או ודרשינן לדברים ככתבן הא דאתי ש"מ דאנו מצווין להחיותו אבל לר"מ דאו אתי להקדים ואי לאו דכתיב או לא הוה ידעינן כלל להקדים אלא גר ונכרי שווין בין במכירה ובין בנתינה לא הוה אמרינן דאנו מצווין להחיותו וצע"ג:

עוד עלה על לבי לחקור בעיר גדולה שיש בית החולים מיוחד ותמיד נמצאים שמה הרבה חולים שיש בהם סכנה אם יש מקום להתיר חילול שבת דאורייתא גם לצורך חולים שאין בהם סכנה ואיספקתא דידי עפ"י מה שהקשו התוס' בפסחים בסוגיא דהואיל ארבה דאמר הואיל אי מיקלע לי' אורחים א"כ בטלת כל מלאכת שבת מטעם הואיל דחזי לחולה שיב"ס ותרצו דחולה שיב"ס לא שכיח. ולפי"ז בבית החולים שנמצא בו כמה וכמה חולים שיב"ס לפנינו שוב י"ל דמותר כל מלאכת שבת מטעם הואיל וחזי לחולה שיב"ס. אמנם ראיתי בספר חתם סופר חלק או"ח סי' ע"ט שכתב בתוך התשובה להשיג על הגאון רע"א ובתוך דבריו כתב דלפי תירוצם של התוס' דבעי שכיח א"כ אפילו איכא חולה שיב"ס לפנינו לא שכיח שיצטרך למלאכה זו בפרטות ע"ש. וגם לפי דבריו בבית החולים כזו שודאי יש כמה דברים ממלאכת שבת שראויים להצטרך לכל חולה כמו בישול מאכלים וסממנים אשר כמעט בחדא מחתא מחתינהו שוב י"ל דמותר מה"ת לעשות גם לצורך חולה שאב"ס מטעם הואיל וכו' ואע"ג דמדרבנן לא אמרינן הואיל הא כיון דהוי רק איסור דרבנן מותר לעשות לצורך חולה שאב"ס:

אמנם בעת למודי מס' חולין דף ט"ו ע"ב עמדתי הערותי בהא דאמרינן התם כגון שהי' לו חולה והבריא וכתב רש"י ז"ל והבריא היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא ביה"ש חולה הי' והתוס' ד"ה כגון הקשו אם יש מוקצה לחצי שבת כו' אמאי לא אסור משום מוקצה ותרצו וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחליו לא הוה מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם ע"ש והקשיתי הא במתניתן קתני אעפ"י שמתחייב בנפשו ומוקי לה ההם דמיירי בשוגג וה"ק עפ"י שבמזיד הי' מתחייב בנפשו ולפי דברי התוס' בפסחים הנ"ל אמאי לא נימא דאפילו במזיד ליכא חילול שבת מדאורייתא מטעם הואיל וחזיא לחולה שיב"ס דהא הכא שכיח שיחזור לחליו ויעשה זה בעצמו חולה שיב"ס ובזה ליכא למדתי הדיחוי של החתם סופר דהא בהדי' דאלו הי' חוזר לחליו הי' מותר לשחוט עבורו א"כ הוה ממז כמו הואיל ומיקלע לי' אורחים וזהו קושיא גדולה לכאורה שוב מצאתי שכבר העיר בזה בחידושי יעב"ץ בשם הגאון רב"פ ז"ל אמנם קטונתי מעש ונבער אני מדעת להבין מה שלמדתי מרבותי בפירוש הדבר הא דסבר רבה דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל ומיקלעי לי' אורחים חזי להו הא שפיר משכחת לה דלוקה היכי דידעינן דלא אפשר שיבואו אורחים כגון דליכא אורחים בכל התחום ובודאי לא יבואו מחוץ לתחום וכגונא דאיתא בפסחים דף י"ג ע"א בארבעה עשר שחל להיות בשבת דאמרו לי' טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להם אוכלים אמר להם כבר בקשו ולא מצאו אמרו לו שמא חוץ לחומה לנו וכתב רש"י ז"ל שמא בתוך התחום לנו כהנים אורחים ע"ש א"כ אי ידעינן דליכא אורחים בכל התחום שוב א"א שיבאו אורחים ועכ"פ לא שכיח שיביאו אורחים מחוץ לתחום ביו"ט ועוד וכי יעלה על הדעת שמותר לאפות כל היום בלי הפסק דחזיא לפני מאה אורחים ויותר מטעם הואיל ונהי דאורחים דחזיא לפני מאה אורחיה ויותר מטעם הואיל ונהי דאורחים שכיח כמ"ש רש"י שם בדף מ"ח ע"א ד"ה אבל הכא מ"מ וכי נימא דשכיח שיבואו שיירות שיירות אורחים כל כך כמה שצריכים לכל הפת שנאפה ואם נימא שמותר מטעם שהפת נאפת יפה מ"מ תינח כשנאפה בתנור אבל מה נעשה כשנאפה ע"ג גחלים דל"ש האי טעמא כמו שכתבו התוס' בשם ר"י ז"ל במתניתן דכיצד מפרישין חלה בטומאה. ועוד הא פריך הש"ס התם מברייתא יש חורש תלם אחר כו' אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור יכתב רש"י הואיל ואי מזדמני לי' צפרים וחיות טובא וקשה וכי שכיח שמזדמני לי צפרים וחיות טובא עוד ביו"ט שיהי' צריך לעפר של תלם:

והדרך ששיירתי לעצמי בפרושא דהא מלתא הוא על דרך שכתב הפ"י בביצה דף י"ב בגמרא דאי ב"ה הא אמרינן מתוך וכו' בשם המגיני שלמה דנפקא לה מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וא"כ פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דהיינו אוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי ע"ש שהאריך הפ"י בביאור דבר זה כמו כן נראה לפענ"ד די"ל בפירוש הך ענינא דהואיל שסבר רבה שהמלאכות שהמה אוכל נפש והי' בשעת עשייתן האפשרות שיהי' להם אוכלים דהיינו אלו היו אורחים אצלו היו האורחים אוכלים מהם חשוב מלאכת אוכל נפש ואינו לוקה אפילו באופן דהשתא דליכא אורחים זהו אין באפשרות כלל שיביאו אורחים עוד היום ביו"ט משום דמלאכת אוכל נפש הותרה לגמרי כשהי' באפשרות בשעת עשיית המלאכה אי הוה מקלעי לי' אורחים היו יכולין לאוכלן ובחילוק בין הא דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך שכתבו הראשונים דבעינן עכ"פ צורך קצת להך דסבר רבה דאמרינן הואיל ומיקלע לי' אורחים אפילו בלי צורך כלל דהואיל לא אמרינן אלא היכי אילו הי' להם אורחים לאכול היי יכולים לאכול אבל אותן הענינים שאפילו אלו הי' אוכלים לא היו רשאין לאכול כמו השוחט עולת נרבה או כשעושה המלאכה סמוך לשקיעת החמה שלא הי' שהות ביום לאכול לא אמרינן הואיל ומתוך וכו' אמרינן אבל היכא שעצם הדבר ראוי לאכילה הן מצד עצם והן מצד הזמן אלא שהחסרון הוא מצד אחר דליכא אוכלין חשוב אוכל נפש ואינו לוקה אפילו אם ליכא שום אפשרות כלל שימצא להם עוד אוכלים ביו"ט וזה הוא הענין מה שכתבו בתוס' שבת ל"ט דמאן דלית לי' מתוך לית לי' נמי הואיל ושן הוא מפורש בחי' הרשב"א הובא בדו"ה לרע"א מערכה ז' וע"ז הקשו התוס' דא"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה שיש בו שכנה ונימא ג"כ שמצד העצם חזיא להעשות לחולה שיב"ס אלא שהחסרון שאין כאן חולים אלא מוכח דלא אמרינן סברא כזו וא"כ לגבי אוכל נפש נמי לא נימא הכי ותרצו דחולה שיב"ס לא שכיח ומעתה לפי"ז כל שאיני עושה לצורך חולה חייב משום שבת ולא שייך לימפטרי' משום הואיל שנזדמן לו חולה אח"כ אפילו אם יהי' שכיח דמה לנו בזה כיון שהוא אינו עושה השתא לצרכו כלל כן נראה לפענ"ד לעורר אבל לא דקדקתי לע"ע אם הדברים נכונים באין סתירה למו מש"ס ופוסקים: והנה נחזור למה שכתבתי למעלה דלדעת רש"י ז"ל בפסחים דגר תושב שמנצוה להחיותי הוא מקרא דוחי אחיך עמך מחללין עליו את השבת כמו על ישראל ואין לדחות זה מש"ס דכתובות דף ט"ו ע"ב מצא בה תינוק מושלך אם רוב נכרים נכרים אם רוב ישראל ישראל וקאמר שמואל לפקח עליו את הגל וכתב רש"י ז"ל בשבת דהתם מיירי בעכן"ם אבל לא בנכרי שקיבל עליו מצות בני נח:

תדע דהא רב קאמר התם להחיותו ובנכרי שקיבל עליו ז' מצות ב"כ לכו"ע מחויב להחיותו כמו שמבואר בהדי' בפסחים ובסוף ע"ז. ונראה שיש להעיר עוד לזה מהא דיומא הנ"ל דיליף ר"י דפק"נ דוחה את השבת מהא דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב מה זה ספק בא על עסקי ממון ספק בא על עסקי נפשות כו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים הלכה ד' כתב דבן נח שהרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו ומשמע דאין חילוק בין עכו"ם בעכו"ם לבין עכו"ם בישראל וע"ש בלח"מ ומוכח א"כ דכשאינו יכול להצילו באחד מאבריו פטור א"כ במחתרת אין חילוק בין אם הבעה"ב הוא ישראל או ב"נ א"כ כמו דילפינן בפקו"נ של ישראל דוחה את השבת כמו כן יש לנו ללמוד דפקו"נ של ב"נ נמי דוחה את השבת:

עוד יש לומר ולצדד לעשות סמוכים לרבני ארצות שמותר לחלל שבת בשביל חולה אינו ישראל עפ"י מ"ש המג"א בהלכות לולב סי' תרנ"ו ס"ק ח' משמע קצת בגיטין דף נ' במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש והנה בודאי אין כונת המג"א היכא דאיכא חשש סכנת נפשות דע"ז א"צ ראי' דזיל קרי בי' רב הוא דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא ע"כ כונתו אפילו במקום דליכא ס"נ רק מ"מ שרי משום שלום מלכות ובודאי אין לך שלום מלכות יותר מזה דחקי המלכות שהרופאים צריכים לעשות מלאכתם באמונה בלי הבדל דת ואמונה והמה מושבעים ועומדים ע"ז ואף שהמג"א כתב שמותר לעבור על ל"ת ושבת הוא איסור סקילה לא מסתבר לחלק בין ל"ת לחודא לאיסור סקילה. ודרך אגב הנני להעיר בזה מה שאני עומד בתמי' בע"ז דף כ"ח ע"א דר' יוחנן חש בצפידנא אזל לגבי' דההיא מטרוניתא כו' אמרה לי' אשתבע לי דלא מגבית אשתבע לה למחר נפק דרשה בפרקין ופריך הש"ס והא אשתבע לה ע"ש וקשה לי למה לא יהא רשאי לעבור על השבועה לגלות הרפואה ברבים בשביל פקו"נ כיון דצפידנא הוא מכה של חלל (ור' יוחנן עביד בשבת כדאיתא ביומא דף פ"ד ע"א ר' יוחנן חש בצפידנא עביד הכי בשבת אמנם ברש"י שם נראה דלא גריס לה דוק ותשכח גם בע"ז שמובא שם כל השקלא וטריא ליתא להא ונראה דלא גרסינן לה) ואולי יש לומר דר' יוחנן נפק ודרש קודם שידע שהרפואה הוא רפואה בדוקה להכי פריך הש"ס שפיר וצ"ע:

והנה בחידושי הקשיתי ביבמות דף ה' ע"ב דרצה הש"ס למילף דעדל"ת ש"ס לו כרת ממילה ומתמיד אמאי לא מפקו"נ דדוחה השבת ואמרתי ליישב דהא דפקו"נ דוחה את השבת י"ל אינו מטעם דמצות פקו"נ דוחה את השבת אלא פקו"נ בלי מצוה נמי דוחה את השבת ומשכחת לה כגון ה ולא מעלין דליכא מצוה להחיותו כדאמרי' בע"ז כ"ז ואפ"ה אפשר דמותר לחלל את השבת משום פקו"נ דידי' (ועי' ברש"י סנהדרין ע"ב ע"ב ד"ה לפקח) ועי' בספרי מצפה ארי' סי' מ"ב דתליא אי ילפינן דפקו"נ דוחה את השבת מק"ו ממילה ועבודה אזי הדחיה מטעם מצוה כמילה ועבודה אבל אי ילפינן מוחי בהם ולא שימות בהם אינו מטעם מצוה אלא אפילו היכא דהוה רשות נמי דוחה את השבת דלא ניתנה שבת למות אלא לחיים ניתנה ובזה ניחא לי למ"ש הרמב"ן ז"ל בחומש פ' בחוקתי דאף דניתן רשות לרופא לרפאות דכתיב ורפא ירפא מ"מ הדורש את השי"ת לא ידרוש ברופאים והרופאים אין מעשיהם אלא על המאכל והמשקה עיי"ש שהאריך בדברי מוסר הרבה בזה א"כ נראה דליכא מצוה לעסוק ברפואות ומ"מ קיימ"ל דמותר לחלל שבת לצורך רפואות אלא מוכח דהדחי' לא הוה מטעם שהוא מצוה פקו"נ אלא אפילו אי הוה רשות נמי דוחה את השבת דהתורה לחיים ולא למות אבל עוד נ"ל דע"כ לא כתב הרמב"ן ז"ל דטוב יותר שלא לעסוק ברפואות אלא בחולה שאין בו סכנה דקרא ורפא ירפא דניתן רשות לרופא לרפאות מיירי באין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה מודה רמב"ן ז"ל דמצוה לרפאות משום פקו"נ ובזה ניחא הא דר"י דחש בציפידנא ואזל לגבי מטרוניתא דשם הי' חולה שיש בו סכנה:

ודע דמשמע מספר דברי חיים שהבאתי למעלה דרבני ד' ארצות התירו לחלל שבת עבור חולים אינם יהודים מטעם איבה אין חילוק בין חולים שיש בהם סכנה או בין חולים שאין בהם סכנה דאיבה שייך גם בחולים שאין בהם סכנה דהא כתב סתמא לצורך אינם יהודים וסתם חולה הוא אין בו סכנה אבל זה תמי' דאיך אפשר דלצורך ישראל שאין בו סכנה לא נחלל שבת ולצורך אינו ישראל נחלל שבת וצע"ג. ועי' בספר שעה"מ פ"ד מהלכות סוכה שכתב דמיתת נשים לא חשוב נולד משום דשכיח ועי' בספר בית יצחק יו"ד חלק ב' סי' כ"ה שהקשה על התוס' מכתובות פ"ד ומגיטין דף ל' דאיתא מיתה שכיח א"כ מסתמא קודם למיתה הוה חולה שיש בו סכנה:

ובעמדי בהאי ענינא דהואיל עלה על לבי ליישב קושית הדו"ח מהגאון החסיד רע"א ז"ל מערכה ז' דלפמ"ש התוס' שבת ל"ט ד"ה אא"כ ראוי' לשתיה וכן הוא דברי הרשב"א דמאן דלית לי' מתוך לית לי' נמי הואיל וא"כ לר"ע דלית לי' מתוך לית לי' הואיל ובפסחים מ"ז פריך הש"ס למאן דלית לי' הואיל ממתניתן דבהמה מסוכנת כו' יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל ש"מ דאמרינן הואיל והא לר"ע ע"כ יכול לאכול לאו דוקא דהא לית לי' מתוך וכ"ש הואיל עיי"ש ולפענ"ד יש ליישב דהס"ד דפריך נמי ידע מה דמשני הש"ס התם דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית אלא דסבר תינח קודם שחיטה הוא גומר לאכול אבל לאחר שחיטה דנסתלק ההפסד האיך מותר לצלות הא בשעת הצליה אינו גומר לאכול אלא מוכח דהא דשרי הוא מטעם הואיל ולא מטעם שהוא גומר בלבו לאכול א"כ כ"ז לרבנן דבעינן כזית צלי לר"ע דסבר כזית חי מבית טביחתה שפיר מותר לשחוט מטעם דמשום הפסד ממונו גומר בלבו לאכול כזית גם להס"ד והתרצן אשני דמשום הפסד ממונו הוא גומר בלבו לאכול גם אחר השחיטה כיון דבלא"ה אינו רשאי לשחוט ויבא לידי הפסד ממונו. עוד נראה דיש ליישב דהנה בביצה רצה הש"ס לפרש דהא דאומר ר"ע אפי' כזית חי מבית טביחתה היינו ממקום שטובחת אכילתה דהיינו בני מעים ובנדרים דף נ"ד ע"ב איתא דקרבים אוכליהם לאו בר אינש וכן בביצה דף ו' איתא דאיכא אינשי דלא אכלי להו. ומעתה יש לומר דמשו"ה נקט בני מעיים משום דלא בעי מליחה אבל שאר בשר הא בעי מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלייה (כמו שהקשה בספר שטמ"ק הובא בשעה"מ הלכות ומאכלות אסורות לפי מה דתני ר' חייא דמקום טביחתה ממש ע"ש) ובבני מעיים לא מסתברא למימר הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים דסתם אורחים לא יאכלו בכי מעיים וע"כ הטעם דמתיר ר"ע הוא משום דכיון דאיכא הפסד ממון גמר בלבו לאכול כזית מבני מעיים וזה ידע הס"ד אבל לרבנן אי נימא דס"ל דגמר בלבו א"כ קשה באמת אמאי פליגי אר"ע אלא ע"כ בהא פליגי דאינהו לא ס"ל הטעם דמשום הפסד ממון גמר בלבו אלא מטעם הואיל לכן בעי כזית צלי דאין דרך האורחים לאכול חי מבני מעיים ובשאר בשר אפי' אי דדרך האורחים לאכול חי מ"מ כאן דשיעור מליחה כשיעור צלייה שוב אין נ"מ כלל בשהיי' בין חי לצלי ולהכי מקשה והתרצן משני לי' דגם להת"ק הטעם דאמרינן משום הפסד ממון גמר בלבו אבל לא אמרינן גמר בלבו רק אכזית שאר בשר צלי ולא אבני מעיים:

עוד יש לומר דלפי מה דאמרינן להלן שם בסוגיא דהואיל דף מ"ח ע"א אליבא דרב חסדא ע"כ לא קאמר ר':

אליעזר דאמרינן הואיל אלא דבעידנא דמעיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי' אבל הכא דלאורחין הוא דחזי לדידי' לא חזיא לא אמרינן הואיל ע"ש א"כ אפשר לומר דלעולם לא פליג רב חסדא אלא היכא דלדידי' לא חזיא רק לאורחים אבל הכא אמרינן הואיל אי גמר בלבו לאכול כזית חזיא לדידי' מותר מה"ת גם אי השתא לא גמר בלבו וזהו כוונת הש"ס דכיון דמשכחת לה שיהי' חזיא לדידי' אם יהי' גמר בלבו שוב מודה רב חסדא דאמרינן הואיל וכמו כן יש לומר גם לרבה דאף דמודה דר"ע כיון דלית לי' מתוך לית לי' כמי הואיל זהו רק היכי דלא חזיא לדידי' רק לאורחים אבל היכי דחזיא לדידי' כמו הכא דאי בעי גמר בלבו לאכול כזית סבר ר"ע דאמרינן הואיל כמו דס"ל לר' אליעזר אליבא דרב חסדא ודו"ק:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה