מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא
או"ח · סימן ו
כבוד הרב המאה"ג מו"ה נפתלי אבד"ק סאניוואן:
בדבר השאלה באשה אחת שבאתה לפני כ"ת להתחרט על עונה שזינתה תחת בעלה ושאלה אם היא מחויבת לגלות מזה לבעלה לאפרושי מאיסורא וכ"ת מסתפק כזה וע"כ יבקש מאתי להגיד לו חוות דעתי העניה:
תשובה הנה דבר זה לא נמצא בהדי' לא בשו"ע ולא בגדולי הפוסקים זולת אשר מצאתי אשר כבר ישב על מדוכה כעין זו הנוב"י מהדו"ק חלק או"ח סי' ל"ה אולם שם סובב השאלה באיש אחר היודע על אשת איש שזינתה אם הוא מחויב להגיד לבעל האשה כי אולי יתן אימון לדבריו כבי תרי ויפרוש אותו מאיסורא והנוב"י האריך בסוגיא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דכאן נמי הא איכא פגם ומשפחה וחשיב כבוד הבריות והביא שם שיטת הרא"ש דהא דאמרינן המוציא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק היינו דוקא בבגד של המוציא דחשיב קום ועשה משום דיודע והוי יחיד אבל כשמוציא בבגד של חבירו וחבירו אינו יודע והוא שוגג לא חשיב קום ועשה דלגבי המוציא חשיב שב ואל תעשה ודעת הרמב"ם אינו כן אלא דגם בבגד של חבירו דהוי שוגג חשיב קום ועשה א"כ לדעת הרא"ש אינו מחויב להודיע להבעל דהוי שוגג ולדעת הרמב"ם מחויב להגיד להבעל דאין כבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה בקום ועשה וכתב שם עוד דאע"ג דגבי האשה עצמה שיודעת שזינתה והיא מזידה בודאי הוי קום ועשה י"ל דאשה לא דינא גמירי והיא אומרת מותר וחשיבה שוגג ולפי"ז במ"ד שהאשה עצמה היא השואלית והיא יודעת שאסורה על בעלה לכאורה הוי קום ועשה ומחויבת להגיד לבעלה. אמנם לפענ"ד י"ל דגבי אשה חשיב שב ואל תעשה דאשה קרקע עולם היא כדאיתא בסנהדרין דף ע"ד אסתר קר הית' ולא עבדית מעשה וכן איתא בב"ק דף ל"ב ע"א איהו קעביד מעשה ופריך הש"ס והיא לא והא כתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ומשני הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה הוא דקעביד א"כ יש לומר דאע"ג לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא קרי' להנאה מעשה מ"מ לענין זה דכבוד הבריות דוחה חשיב שב ואל תעשה כמו לגבי קידוש השם דלא חשיב מעשה מחמת דקרקע עולם היא ונ"ל דבזה יש ליישב השיטה שהביא הר"ן ז"ל בנדרים דף צ' ע"ב אמתניתן דהאומרת טמאה אני לך שהקשה כיון דמדינא נאמנת מתסרא על בעלה כמשנה ראשונה איך התירוה ואיסור שבה להיכן הלך והביא בשם יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה שרי לה רבנן ומבטלי מלתא דאורייתא משום מגדר מלתא בקום ועשה והקשו ע"ז שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת א"כ בקום ועשה להוראת שעה כמו אליהו בהר הכרמל עיי"ש. אבל לפי האמור י"ל דהיש מי שאומר סבירא להו דלגבי הבעל אינה נאמנת מדינא דמנין לנו שמחויב להאמין לה דנהי לענין ראיית וסת נאמנת דכתיב וספרה לה לעצמה היינו משום דעלולה לכך אבל לענין זה שזינתה ברצון אינו מחויב להאמין לה דאין אדם משים עצמו רשע דוגמא לזה מצינו בגמ' קידושין דף י"ב דביתהו דר"ח הוה לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל אביך בך קידושין כי זוטרתי אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עילואי עיי"ש אלא האי דנאמנת למשנה ראשונה הוא מטעם דלגבי עצמה נאמנת וע"ז שפיר מתרצים דרבנן עקרי מלתא דאורייתא משום מיגדר מלתא דלגבי האשה לא חשיב קום ועשה אלא שוא"ת דקרקע עולם היא וע"כ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת:
עוד נ"ל לפי מ"ש הר"ן שם וז"ל ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין מיני' הכי נמי הכא:
כל שאומרת לבעלה טמאה אני לך אפקיעינהו רבנן לקידושין מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומשו"ה שריא לבעלה עיי"ש א"כ בנ"ד כשבאתה לשאול אם מחויבת להגיד לו סוף סוף אם תגיד לו טמאה אני לך הלא ע"יכ תפקע הקידושין ובודאי מסתברא שטוב יותר שתגיד ויפקיעו רבנן הקידושין ויתקיים שניהם ענין גדול כבוד הבריות וגם לא יהא שוב איסור דאורייתא דנעשית פנוי' למפרע אך באמת לא ניחא להו לכל הקדמונים תירוצו של הר"ן וגם הוא בעצמו מפקפק שם דא"כ כשאומרת שנבעלה לפסול לה ובעלה כהן ובכה"ג לא מהני הפקעת הקידושין צריך להיות אסורה לבעלה ואינו במשמע עיי"ש:
והנה הנוב"י כתב שם דאפילו בכה"ג שמדינא אין העד מהימן לאסור ורק כשמאמינו הבעל מ"מ מחויב להודיע להבעל דלמא יאמין לו ובמחכ"ת אשתמיטתי' לי' מ"ש הרשב"א בחי' לגיטין דף כ"ג בסוגיא דהמטמא והמדמע והמנסך דאמר חזקי' ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב דהיזק שא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שילך ויודיע ומזה הביא הרשב"א ראי' לדעת הראב"ד דפלוגתא דאביי ורבא שם להלן גבי נטמא טהרותיך הוי דוקא בפועל אבל בשאר אדם כו"ע מודי דנאמן דהא אמרינן בשוגג פטור כדי שיודע מכלל דאי מודיע לי' מהימן עיי"ש מזה שמעינן דאי לא הי' מהימן לא הי' מחויב להודיע להבעלים אכן בחי' למס' קידושין כתב בעצמו ולאו ראי' גמורה הוא דלאו משום דמהימן בע"כ דבה"ב אלא מתוך שיודיע לו דלמא מהימן לי' כבי תרי עכ"ל הרי מבואר דהוא ז"ל כמסתפק בדבר זה ואין ולאו ורפיא בידי' דבר זה אם צריך האדם להודיע לחבירו בדבר היכי שאינו מהימן מצד הדין רק אם ירצו לים יאמינו לו דמדבריו בקידושין משמע ודאי דמחויב להגיד להם דאי לא הי' מחויב לא הוי פטרי לי' רבנן מלשלם מהאי טעמא כדי שיודיעוהו אבל בגיטין לא כך דעתו ודו"ק: איברא דיש לעיין לדעת הרשב"א בקידושין דמדינא אינו מהימן אמאי אמר חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומ"ט אמרו כו' כדי שיודיעו הא ע"כ מיירי דליכא עדים דאי איכא עדים לא שייך כדי שיודיעו ואי ליכא עדים הא ליכא כאן היזק כלל כיון דלא מהימן ואפילו אם הבעלים אומרים שמאמינים לו למה ישלם בשביל זה הא דמיא להא דאמרינן בב"ק דף צ"ט ע"ב גבי ההוא מוגרמתא דאמר רב כהנא ורב אסי עבד בך תרתי ומפרש בגמרא תרתי לטיבותא דלא אכלך ספק איסורא ומנעך מספק גזילה וטרפה כרבנן ופטר לטבח מלשלומי כר"י בר"י עיי"ש בתוס' דקרי לי' ספק משום דהו ירק חומרא ומ"מ הו"ל לאסוקי אדעתי' דילמא יחמיר עליו ועי' בטו"ז יור"ד סי' י"ח שכתב דכעין זה חשיב לאו ברי היזקא עיי"ש ועי' בנה"כ ובת"ש א"כ ה"נ איך חייב לשלם מצד הדין ד"ת כיון דלא הי' בשעת מעשה שטימא ודימע וניסך שום עדים לא הוי ברי היזקא דאפילו אי יגיד לבעלים דלמא לא יאמינו לו ואח"כ כשמאמינים לו אינו רק כמו חומרא ועכ"פ לא ה?וי ברי היזקא:
ובעת לימודי אמרתי דעכצ"ל דהא דאמרינן דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב היינו דוקא בדאיכא עדים ואפילו בדאיכא עדים פטרו רבנן בשוגג כדי שיודיעו אם לא יהיו עדים דאם אתה מחייבו בדאיכא עדים ירא להודיע אם לא יהיו עדים דלאו כו"ע דינא גמירי וע"כ לא חילקו חז"ל בין איכא עדים להיכי דליכא עדים והארכתי קצת בסוגיא דהתם אבל אין כאן מקומו שוב התבוננתי דיש מקום לומר דאפילו למ"ש הרשב"א במס' קידושין דהא דפטרו חז"ל מלשלם כדי שיודיע היינו דלמא יאמינו הבעלים אין ראי' דבנ"ד מחויבת האשה להודיע לבעלה די"ל דבאמת זב"ז תליא דאם הי' זה המטמא והמדמע כו' מחויב בתשלומין לא הי' מוטל עליו הדבר להודיע מחמת שמא יאמינו לו הבעלים ויגרום לעצמו היזק מחמת זה כיון דמדינא אינו נאמן ואין כאן היזק כלל ומהאי טעמא פטרוהו חז"ל מלשלם וכיון דהשתא פטור מלשלם שפיר מחויב להודיע דלא יהי' לו ריעותא מזה ולפי"ז בנ"ד דאם יאמין לה הבעל יהי' ריעותא להאשה שתאסר עליו אינה מחוייבת להגיד לו ולהכניס א"ע בפרצה דחוקה בדבר שאינה נאמנת מצד הדין ובפרט לפי מ"ש בהג"ה באה"ע שם סי' קע"ח בשם התוס' דהשתא בזמה"ז דאיכא חדרגמ"ה שלא לגרש בע"כ אם אומר שמאמין להעד הוא עובר על תקנת רגמ"ה א"כ הדעת נוטה דטוב שלא להגיד דמסתמא לא יתן אימון לדברי' כדי שלא יעבור על תקנת רגמ"ה:
והנה עלה על לבי דיש להביא ראי' מקידושין דף י"ב דאיתא התם דיהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל בך אביך קידושין כי זוטרת ואמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עלוואי, עיי"ש ולכאורה קשה למה המתינה מלהודיע לו עד השתא וכי ח"ו לא חששה אותה צדיקות אאיסור א"א כיון דאיהי סברה שאמה נאמנת ע"ז אלא עכצ"ל דגם היא ידעה שאין אמה נאמנת רק סברה שמא יאמין לה בעלה ר' חייא עכשיו אבל מקודם לא היתה חוששת מלהודיע לבעלה מזה כיון דמצד הדין אין אמה נאמנת אין הדבר מוטל עלי' להודיע לבעלה וכנ"ל. אך לכאורה יש לומר דשאני התם דיהודית עצמה לא ידעה מהקידושין רק אמה אמרה לה כך ומשו"ה לא היתה מחויבת להגיד לר' חייא והיא בעצמה לא היתה מאמנת לדברי אמה ואך אמרה לר' חייא אולי יאמין לה הוא משא"כ היכי שהעד ראה בעיניו ויודע מהמעשה שפיר י"ל דעליו מוטל הדבר להודיע וחילוק זה נכון מצד הסברא אבל אכתי מוכח לפי מה שכתב רש"י ז"ל הלשון קיבל בך אביך קידושין מאיש אחר ובעל זה אסור לך נראה בבירור דהאם היתה בחיים בשעה שנשאית לר' חייא אותה הבת א"כ קשה על אמה של יהודית למה לא הודיעה מזה קודם הנשואין לבתה יהודית ולבעלה ר' חייא אלא מוכח דהיא ידעה שפיר שאינה נאמנת מדינא ולא חששה להגיד להם מזה דשמא יאמינו לה: ונראה לי להוסיף באמרים. הנה אנכי הקשיתי לשאול מהא דמייתי התם בקידושין רב חסדא ראי' מהך עובדא דיהודית דביתהו דר' חייא דאמר ר"ח לאו כל כמינך דאמך דאסרית לך עילוואי לגבי הך עובדא דהאי גברא דאקדיש באבנא דכוחלא הא בגיטין דף נ"ד ע"ב פליגי אביי ורבא דאביי סבר דדוקא בדבר שבידו מהימן ורבא סבר דגם בדבר שאין בידו ג"כ ומהימן ומוקי למתניתן דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ובתר הכי אשכחי' ואמר לי' ובכה"ג תו לא מהימן כיון דלא אמר לי' מקודם עיי"ש ולפי"ז קשה איך מייתי ר"ח ראי' דאמה לא מהימנא דלמא שאני גבי יהודית דאיכא הוכחה שלא להאמינה מדלא אמרה מקודם משא"כ גבי ההוא מעשה דר"ח דאמרה תיכף ואפשר לומר דראי' דר"ח אינו מר' חייא רק מדלא אמרה אמה של יהודית באמת קודם הנשואין ש"מ דידעית שאינה נאמנת מצד הדין ודו"ק: עוד עלה על רעיוני להביא ראי' דאפילו למשנה ראשונה דהאומרת לבעלה טמאה אני לך נאמנת מ"ממ אינה מחויבת להגיד לבעלה טמאה אני לך וראי' לזה ממה שכתב השטמ"ק בכתובות דף ט' ע"א בסוגיא דפ"פ ליישב קושית התוס' ד"ה ומי אמר ר' אלעזר הכי דלהס"ד תקשי לי' מתניתן דהאומר לאשה קדשתיך וכתבו דאי לאו דר' אלעזר דפ"פ שפיר הוי ניחא הא דלא אסרה על דוד אף שהוא ידע מהמעשה משום דבעלה אוריה לא הוה ידע בודאי ומספק אין לאסור על בעלה בלי קינוי וסתירה ולהכי לא אסרוה ג"כ על דוד דלא אמרינן אלא כשם שאסורה על הבעל כך:
אסורה על הבועל כל שאינה אסורה לבעל מחמת שהבעל אינו יודע מהמעשה אינה אסורה נמי לבועל עיי"ש. (והנה ראיתי בשו"ת חכם צבי סי' ק"כ בסוף התשובה שרצה השואל לחדש מדעתו דנפשי' דאף שהיא יודעת שנטמאת ברצון אינה מצווה לפרוש דכיון שהוא מותר בה אף היא מותרת בו וכמ"ש הר"א ממיץ סוף נדרים ואפילו לדעת התוס' י"ל הכא דאיהו אינו מוזהר מטעם דאין עדים בדבר י"ל דאיהי נמי אינה מוזהרת והח"צ דחה זה בשתי ידים ובמחכ"ת שניהם לא ראו כי כבר נפתח הדבר בגדולים בשטמ"ק הנ"ל). ואי נימא דלמשנה ראשונה מחויבת להגיד לו קשה הא בקרא כתיב ותשב אל ביתה ואח"כ כתיב וישלח דוד אל יואב שלח אלי את אוריה החתי וכתב רש"י שהי' מתכוין שישכב עם אשתו ויהא סבור שממנו היא נתעברה ואיך הי' דוד סבור שישכב עם אשתו הא ודאי ב"ש תאמר לו טמאה אני לך אלא מוכח דליכא חיוב שתאמר לבעלה טמאה אני לך וצ"ע:
והנה ראיתי בספר אבני מלואים סי' ו' ס"ק ח' שכתב וז"ל ולהתירן אף לבעלים כהנים כתב בד"מ ז"ל אבל אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפילו לישראל אסורה אמנם בגזירת עסטרייך הותר עפ"י גדולים ג"כ לבעליהם אפילו לכהנים ואפשר נתנו הני נשי אמתלאות לדבריהם עיי"ש בת"ה שהאריך. ול"נ שהגדולים שהתירו לא מדינא אלא משום צורך שעה כו' שאם ידעו שלא יחזרו לבעלי נעוריהם שלא יקלקלו כו' וסמכו אהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש כח ב"ד לאפקועי קידושין מנייהו והוי כפנויות ואף אם זינתו מותרות לבעליהם עכ"ל ודברי ד"מ לא הבנתי דהא לפסול אפילו פנוי' נמי נפסלה לכהונה וא"כ מה בכך שהפקיעו הקידושין והוי כפנויות ועיין ר"ן סוף נדרים במשנה דהאומרת טומאה אני לך עיי"ש משום דאפקיעינהו רבנן לקידושין וע"ז הקשה באשת כהן ובפסול לה דאפילו פנויה נאסרת מאי איכא למימר עיי"ש באבני מלואים והנה מה שכתבתי בישוב דברי היש מי שאומר לא סגי דנהי דלגבי דידה היא קרקע עולם אבל לגבי דידי' היינו איסור של הבעל מאי איכא למימר דהכא לא מטעם נאמנות הוא רק משום דאין אפוטרופוס לעריות ואסורות לבעליהן מדינא ונראה לפענ"ד די"ל עפ"י מ"ש התוס' בברכות דף כ' ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכהן גדול קום עשה נינהו דיטמא למת כו' ותרצו דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מנה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל עיי"ש א"כ לכאורה יש כח ביד חכמים לעקור כל איסור כהונה אפילו בקום ועשה דהוי לאו שאינו שוה בכל. אלא דז"א לפי מ"ש התוס' ביבמות דף ה' ד"ה ואכתי ובב"מ ל' דאלמנה לכה"ג חשוב לאו ועשה השוה בכל כיון דאיסור ג"כ על הנשים מקרא דלא יקחו דדרשינן כיון דאיהו מוזהר איהי ג"כ מוזהרת אך מ"מ י"ל כיון דלגבי דידה יש כת ביד חכמים לעקור דחשיב שוא"ת משום הא טעמא דאשה קרקע עולם היא שוב נעשה לאו שאינו שוה בכל ויש כח ביד חכמים לעקור אפילו בקום ועשה גם לגבי דידיה. ולכאורה הי' קשה לי אהך טעמא דאמרו דמשו"ה התירו לבעלה ישראל משום דאפקיעינהו רבנן לקידושין מניה הא הרשב"א ז"ל בחי' לגיטין דף ל"ב הקשה אהא דאמרינן התם אפקיענהו דאיך א"א חייבת מיתה הלא התראת ספק הוא דדלמא ישלח לה הבעל גט ע"י שליח ויבטל ועוד יכולים ממזרים ליטהר וכו' ולפיכך הוא מפרש אפקיעינהו רבנן לקידושין מיני' כלומר אם הי' מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקידושין ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות עיי"ש ומעתה גבי אשה שזינתה ע"כ אתה צריך להפקיע את הקידושין באמת וזה אין אנו עושין לפי דברי הרשב"א ז"ל. יש לומר דלפי מ"ש בתוס' דהא דדוחה לאו דנזיר משום דישנו בשאלה דוחה אפילו בקום ועשה א"כ י"ל נמי דהך טעמא דאפקיעינהו חשיב כמו ישנו בשאלה דכיון דעכ"פ אפשר להפקיע הקידושין שוב אין צריך להפקיע הקידושין אלא דעקרו חז"ל ללאו דסוטה אפילו בקום ועשה ודו"ק: אח"כ ראיתי שכבר הרגיש בסברא זו הנו"ב בתשובה הנ"ל ומה מאוד ניחא בזה מה דקשיא לי על דברי הר"ן בנדרים הנ"ל דאיך אפשר לומר הכא באומרת טמאה אני לך האי טעמא דאפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה הא כיון דחשדינן לה שמשקרת מחמת שעיני' נתנה באחר א"כ ממ"נ לא תרצה לדור עונו כיון דאפקיענהו רבנן לקידושין מיניה הא אין בידינו לכופה שתדור עמו ואפילו אם נימא דמ"מ כייפינן לא לדור עמו עדיין קשה הא באומרת נטולה אני מן היהודים דאיתא במתניתן דיפר חלקו ותהא משמשתו וא"כ יש לשאול מה הועילו חכמים בתקנתם הא בידה להפקיע א"ע מיד שתאמר טמאה אני לך וגם תאמר נטילה אני מן היהודים או שניהם כאחד דשוב ממ"נ היא אסורה על הבעל דאם תאמר אפקיענהו רבנן לקידושין מיניה אינו יכול להפר לה אחר שנפקע האישות ביניהם (וכמדומה לי שכבר העירו האחרונים בזה) ולפי האמור ניחא דבאמת לא הפקיעו חז"ל הקידושין אלא אמרינן כיון שבידם להפקיע חשיב כמו דבר שישנו בשאלה ומלו למיעקר אפילו בקום ועשה:
עוד כתב רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה ע"ב ד"ה לעדות אשה לומר לאשה מת בעלה דאקילו בה רבנן משום עיגונא משום טעמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אפקיעינהו רבנן לקידושין מיניה וכבר נודע מה שתמהו עליו דלפי"ז איך תנן במתניתן דריש פרק האשה רבה דף פ"ז ע"ב דאם בא בעלה תצא ומה ומה והולד ממזר ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת לא הפקיעו כלל הקידושין רק התירו להנשא משום טעמא דאשה דייקא ומינסבא וסמכו אהך סברא לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אכן כשנתברר דלא דייקא שהרי באמת בעלה חי אמרינן דתצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ודו"ק:
ודרך אגב הנני להעיר בזה על שכתבתי בספרי מצפה ארי' סי' כ"ב לפרש דברי רש"י ז"ל במכות דף ט"ז מ"ש שמצא בה עון דהיינו שקינה לה ונסתרה והי' צריך להשקותה והלך וגרשה בלא השקאה ועבר על הל"ת כיון שהי' מחויב להשקותה כונו שמבואר בב"ש אה"ע סי' י"א שכופין אותו ע"ז ואחר שעבר על הלאו הי' מחויב להחזירה ולהשקותה ושוב הדירה ע"ש והנה הראו לי דבתוס' יבמות דף צ"ה ע"א ד"ה אילימא כתבי בהדי' אפילו נתן לה גט ויחזיר ויקדשנה ויכניסנה לחופה אי אמר איני משקה שוב אינו יכול להשקותה ואסורה לבועל עיי"ש אבל לפענ"ד לא כתבו הכי אלא בסתם נשים שביד הבעל לגרשה אבל באונס ובמוציא שם רע דאיכא עשה ולו תהי' לאשה ול"ת דלא יוכל לשלחה וכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יוכל לאחר שהחזירה להשקותה וכן נראה לפענ"ד לפרש כוונת הב"ש הנ"ל שכתב ואפשר שהב"ד יכולים לכופו שישקה אותה כדי לברר הספק והמשנה למלך בפרק ב' מהלכות סוטה הלכה י"ב הביא דבריו וכתב שדין זה ליתא מהש"ס דיבמות הנ"ל ולפי הנ"ל יש לומר כוונת הבית שמואל כגון באונס ובמוציא שם רע שמחויב לקיימה לא מהני מה שאומר שאינו רוצה להשקותה אלא כופין אותו להשקותה מחמת העשה ולו תהי' לאשה. ובנ"ד נראה לפע"ד שאין האשה מחויבת להגיד לבעלה בזה"ז כמו שכתבתי למעלה וד' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות: