אור ברסלב

מצפה אריה תנינא חלק א· רבי אריה ליב ברודא

או"ח · סימן ה

סימן ד

ירושלמי פ"ק דשבת הלכה ב' (דפוס זיטאמיר דף ד' ע"א) ר' מישא ורב שמואל בר' יצחק הוי יתבי בסעדתא בחד מן כנישתא אתיא עונתא דצלותא וקם לי' רב שמואל בר' יצחק מיצליא א"ל ר' מישא ולא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין ותנא חזקי' כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל יכיל אנא פתר לה כר' גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים שעה אחת והנה הק"ע מביא שני פירושים א' דמתניתין יש לפרש כר' גמליאל דסבר דחתן חייב בק"ש והפירוש הב' דמתניתן כר' גמליאל דאמר שאני עול מלכות שמים דמותר להחמיר על עצמו עיי"ש ועי' מג"א סי' רל"ב שמביא דברי הירושלמי כצורתו ולא פירש כלום. והנה לפענ"ד שני הפירושים של הק"ע אינם נכונים דפירוש הראשון שכתב דלר' גמליאל חתן חייב בק"ש ודאי תמוה דא"כ למה נקיט אם רוצה לקרות דמשמע דכשאינו רוצה הוא פטור ואי כר"ג הא הוא חייב לקרות. ולפי' השני דכר"ג דבקבלת עמ"ש מותר להחמיר קשה למה א"כ מיחה בר' מישא שרצה להתפלל בתוך הסעודה ואם נימא דדוקא בק"ש מותר להחמיר ולא בתפלה דק"ש הוי קבלת עומ"ש קשה הא דאמרינן בסוכה דף כ"ה מעשה והביא לר"י בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שני כותבות ואמרו העלום לסוכה וקא מפרש הש"ס מחמת שרצו להחמיר על עצמם עיי"ש אלא דבשאר מצות נמי החמירו ע"ע ע"כ נראה לפענ"ד דהא דאמרינן כר"ג הוי פירושא אדם חשוב כר"ג רשאי וכן משמע בריטב"א סוכה. דר' צדוק שם בסוכה לא החמיר לעצמו מחמת שלא הי' מחזיק עצמו לאדם חשוב ולהכי מיחה שפיר בר' מישא שלא יהי' מחזיק עצמו לאדם חשוב ועיין במג"א סי' תקנ"א ס"ק ט' שמביא מ"ש הרש"ל במי שרצה להחמיר על עצמו בשר ויין אחר התענית שאינו רשאי והב"ח מתיר והב"ח מביא ראי' מר"ג בביצה דף כ"א דאמר שלשה דברים אני מחמיר כב"ש ובשבת דף י"ח אמר רשב"ג נוהגין היינו בבית אבא ולפי הנ"ל אין ראי' מר"ג דאיהו לשיטתי' שהי' מחמיר ע"ע בכמה דברים לפי שהי' אדם חשוב אבל שאר כל אדם אינו רשאי ועיין במג"א סי' ל"ב סעיף ז' וסי' ס"ג סעיף ג' וסי' רל"ב וסי' תקנ"א ס"ק ט"ו:

ודרך אגב ראיתי לעורר בפי' דברי המג"א הנ"ל שכתב וז"ל ועוד נ"ל כיון דרשב"ג ס"ל בגמרא דכל השבת אסור נהגו כרשב"ג ובספר מחצית השקל הקשה ע"ז דאדרבה זה עיקר קושית הרש"ל כיון דבש"ס איתא דהלכה כר"מ איך רשאי להחמיר כרשב"ג וע"ש שכתב פירוש לדבריו שהמג"א נמי מחזיק בתירוץ הב"ח עיי"ש אבל באמת לא כיוון לזה המג"א ואין דרך המג"א לפלפל אבל הפשט הפשוט כך הוא דהמעיין בתשובת רש"ל סי' נ"ד יראה דהוא ז"ל קורא תגר רק על היחידים הנוהגין להחמיר כל השבת אחר התענית אבל על מה שנהגו להחמיר בבשר ויין מר"ח עד התענית וגם ביום עשירי אינו קורא תגר כלל ולכאורה גם זה נגד פסק התלמוד דלא קיימ"ל כר"מ דאמר מר"ח עד התענית (וראיתי שכבר תמה ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק בתשו' נו"ב מהד"ת או"ח סי' ק"ה עי"ש ובמח"כ לא ראה תשובת הרש"ל סי' צ"ב) ובאמת הרש"ל בעצמו בתשובותיו סי' צ"ב כתב בהדי' כן וז"ל ומשו"ה נמי לא קשה איך יכולים אנו לחלוק על התלמוד שפסק הלכה כר"מ בהא שאין אבילות אחר התענית אבל לאחר התענית מותר מיד בכל דבר לפי שאינו:

אלא עפ"י המנהג שנהגו רוב ישראל של גולה עיי"ש ונראה שהחילוק הוא לפי דעת הרש"ל אם כבר נתפשט הדבר מצד המנהג אז איזה יחידים הבאים להחמיר בזה אסור אבל אחרי שכבר נהגו וידוע שעושים כן מצד המנהג ליכא איסור ונראה שיש איזה טעות בדבריו וכן הביא הנוב"י שר' ישעי' הנ"ל כתב להגיה בדבריו אבל לא נאמר איך הית' ההגהה ולא ידעתי הבין מה שסיים הנו"ב שם ואותן הנוהגים חומרא מי"ז בתמוז פשוט שאין כאן חשש שהרי בזה הכל יודעים שעושין משום חומרא יתירה שהרי ליכא שום דיעה בגמרא לאיסור מי"ז בתמוז עיי"ש וקשה לי דאטו בבשר ויין אחר התענית איכא דיעה בגמ' דאסור הלא רשב"ג אינו אוסר רק לספר ולכבס אבל לא בשר ויין ועכ"ז נתקשו הרש"ל והב"ח בזה ולפי דבריו לא קשה כלל דהא ליכא דיעה בגמ' לאיסור אדרבה קשה על הב"ח שכתב שאותן הנוהגין לאסור בשר ויין אסורין נמי לספר ולכבס דלמא נהגו רק בבשר ויין אבל לספר ולכבס דאיכא דיעה בש"ס ומידחי מהלכה לא נהגו וצ"ע:

עוד באחת אני מתקשה ודרכי החכמה נעלמו ממני בהא דאמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא אמרינן דעובר על בעל תוסיף כמו דאמרינן בעירובין דאי שבת לאו זמן תפילין אי מנח בשבת עובר על בל תוסיף אמנם י"ל דדוקא כשיש בענין זה רק ענין מצוה לבד וניכר שעושה זה בשביל מצוה אבל בכל הני דברים כגון במפסיק מתוך הסעודה או שרטוט בסי' ל"ב גם בלא מצוה דרך של אדם לשרטט אפילו בסתם כתבין וכן להפסיק לפעמים בתוך הסעודה אבל לכאורה קשה מחתן שקורא ק"ש למה אינו עובר משום ב"ת אך גם בזה נראה לי דהוי כקורא בתורה אך הא דמבואר ברמ"א סי' תרל"ט דאם אינו יוצא מסוכתו בשעת ירידת גשמים דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ואינו מקבל שכר למה אינו עובר משום ב"ת כמו מניח תפילין בשבת וצ"ע:

והנה בסי' קפ"ד בענין ברכת המזון כתב הט"ז דמשו"ה רשאי לחזור למקומו גם בשוגג כיון דבמזיד מודים ב"ה לב"ש שיחזור למקומו לכן גם בשוגג מותר להחמיר והמג"א בסי' ס"ג ס"ק ג' כתב דגם ב"ה מודו דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים (תויו"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש) ומשמע מדבריו דהיכי דהוי מחמת שלא הטריחוהו שפיר מותר להחמיר ולהטריח א"ע ותמי' לי הא בפסחים צ"ב ע"ב פליגי ר"נ ורב ששת במי שהי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו דר"נ סבר הורצה מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה ור"ש סבר מידחי דחי' רחמנא ואנן קיי"ל כר"ש בזה אלמא דלא אמרינן הך סברא דאי עביד תע"ב ואולי י"ל דשאני התם דהוה גזירת הכתוב עיי"ש ומ"מ צ"ע. עוד יש לי לעיין למה נקט במחבר סי' ס"ג סעיף ג' שנקרא עבריין והיכי שפטור מדבר ועושהו לא מצינו רק שנקרא הדיוט אבל לא מצינו שנקרא עבריין ובשבת דף מ' סע"א דכל העובר על דברי חכמים שרי למקרא עבריין וא"כ מוכח דכל זה הוא בכלל עובר על ד"ח ולמה כתב בירושלמי וברמ"א ובמג"א דנקרא הדיוט דמשמע אבל לא נקרא עבריין וצע"ג. עי' בישו"ע הלכות מגילה שהקשה לפמ"ש הר"ן דספק כרך סגי שיקרא המגילה בי"ד וחזקי' שקרא גם בט"ו אינו אלא מדת חסידות א"כ מאי פריך מזה ארבי דילמא רבי לא נהג בזה מנהג חסידות כמו ר' צדוק. ונ"ל דל"ק דודאי רבי נהג מידת חסידות דאיתא במתניתין סוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ובפ"ו דאבות איתא ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וגם בכתובות דף ק"ג אמר רבי הטעם שנקרא רבינו הקדוש גם אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה ובסה"ד אות יו"ד כתב בשם מג"ע דרבי חתם שמו בראש ברכות מאימתי גימטריא אנכ יהודה קדוש ע"ש הרי שהחזיק א"ע לחסיד:

תוכן העניינים

מצפה אריה תנינא חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה