אור ברסלב
מפעלות אלוקים המאמר הששי › פרק ב

מפעלות אלוקים· רבנו יצחק אברבנאל

המאמר הששי · פרק ב

פרק א

בתשובות הרב המורה והרלב"ג על הטענות אשר זכרתי וביטולם.

וכבר השתדל הרב המורה להשיב על הטענות האלה בכלל באמרו שעם היות שהשכל הנבדל מחומר יפעל עת מבלי עת אין זה שנוי בחקו כמו שהוא בפועל החמרי היוצא מן הכח אל הפעל והביא ראיה על זה מהשכל הפועל שיפעל עת ולא יפעל עת אחרת ואיך שתהיה סבת זה הנה אינו שנוי בחקו ואמר הרב עוד שהשאל' מה הביאו לפעול בעת זולת עת היא בלתי ראויה לפי שאין לרצונו תכלית יוצא ממנו ושם הרצון יאמר עליו ית' ועלינו בשתוף השם כמו שהוא הענין בידיעתו עם ידיעתנו ולכן אינו מהבטל שהרצון בו ית' לא יחייב שנוי כאשר יחייב בנו. גם שטבע הרצון כן חיוב לפעול כשירצה ולבחור עת זולת עת ונעזר עוד הרב באמרו שאנחנו נסכל דרכי חכמתו סכלית גמורה ואיך נבקש אם כן תכלית לבריאתו את העולם ולמה בראו בעת הבראו וכמו שתראה כל זה מדבריו בפי"ח חלק שני ובפרקי הידיעה בחלק השלישי כתב הרב עוד שהנימוס האלקי אינו נקנה מהנמצאות אבל הן נקנות ממנו וכפי זה יאמר הרב שאינו רחוק שיהיה הנימוס בו ית' אמתי קודם הוית הנמצאי' חוץ לנפש לפי שאינו נקנה מהם אבל הם נקנים ממנו. וכבר כתב זה הרלב"ג גם כן עם היות שלא זכרו בשם הרב. זהו ענין דברי הרב ותשובותיו על הטענו' האל' ואין ספק אצלי שכמו שהיתה תשובת הרב המורה על הטענות הטבעיות אמתית ומספקת גלוית האמת חומה עלינו גנון והציל פסוח והמליט מספקות ארסטו ככה תשובתו זאת על הטענות האלקיות האלה היא באמת חלושה ומסופקת מאד. וזה שהוא אומר שפעל הנבדל בעת זולת עת אינו שנוי בחק הנפרד ולא יציאה מן הכח אל הפעל. ועל זה יש למערער שיערער ויאמר שלא יצוייר צאת דברו מן האפשרות אל המציאות הפעלי' בלי סבה מתחדשת אם בעצם הפועל ואם במתפעל או בשאר הדברים אשר מחוץ. והנה בבריאה הראשונ' לדעת התורה אי אפשר שנאמר שהיה שם סבה מתחדשת במתפעל ולא בדבר אחר מחוץ כיון שלא היה שם דבר זולתו ית' ויתחייב אם כן שיהיה חדוש הסבה בעצם הפועל וחדושה הוא שנוי שמציאותו נמנע בחקו. גם שהנבדל אשר הוא בפעל תמיד במה הוא נבדל חמר ואין בו דבר כחני שנאמ' בו שיצא מהכח אל הפעל הוא מאמר סות' נפשו. ואולם השכל הפועל אם יפעל עת ולא יפעל עת אחר' הנה זה הוא לחסרון המקבל כי הוא בפעל משפיע תמיד אם יהיה שיקבל השפעתו ואין בו דבר מהכח ואין אם כן הנדון דומה לראיה. גם במה שאמר הרב שאין לרצונו יתברך תכלית יוצא מעצמו ולכן אין לשאול למה פעל עתה ולא פעל קודם לזה יש ערעור רב לפי שאם רצה לומר שרצונו יתברך הוא מהותו ועצמו ולכן אין לרצונו תכלית יוצא ממנו צדק במאמרו. אבל עדיין תשאר השאלה ואם עצמו ורצונו היה מקדם ולא נתחדש איך יהיה הנרצה מתחדש ולא יהיה קדום כרצונו ית' וכמו שאמ' אבן רשד שחכמתו ית' המחייב זה הנמצ' היא עצמו ואח' שעצמו לא סר ולא יסו' ועצמו במה הוא עצמו מחייב לזה הנמצ' יתחיי' מזה שיהיה העולם נמצא תמיד לא סר ולא יסור במציאות הפועל החכם הנצחי כי אם היה פעל העולם נמשך אל הרצון והראשון ית' רצונו הוא עצמו ועצמו נמצא תמיד על ענין אחד למה יפעל עת ולא יפעל עת למה ירצה עת ולא ירצה עת אחרת האם אין זה שנוי בו. ואם אמרנו שאמתת הרצון ומהותו הוא שירצה עת אחת מוגבלת ולא ירצה עת אחרת הנה לא נמלט מהודות שהעת היא המביאה אל השנוי הוא התנאי שיתלה פעלו בו. ואם רצה הרב לומר שאין לרצונו המיוחד לפעול בעת ההיא אשר פעל בה תכלית יתחייב שיפעל ללא תכלית והוא מגונה מאד בחק כל בעל שכל כל שכן בחקו ית' הנה א"כ יש שם תכלית אחר יניעהו לפעול עת זולת עת מבלעדי הרצון הפך מה שאמר ואותו תכלית נחזור ונשאל אם היה מצד הפועל או מצד המתפעל וכן לאין תכלית. גם הפועל האלקי אינו פועל בכלים לשנאמר שהיו חסרים ממנו קודם הבריאה ולכן לא היה פועל מקדם. כי הוא שלם בתכלית השלמות לא חסר דבר. גם אי אפשר לומ' שלא היה אז הזמן ההוא לפעול עד עת בא דברו כי הנה קודם הבריאה לא היה זמן ולא דבר כי אם העדר גמור ואין בהעדר לא נושא ולא כלים לא עתות ולא חלוף זמנים ישאר אם כן שנעשה השנוי והחדוש ההוא בחק הפועל והוא שקר. גם ענין הנימוס שבו יתברך יאמר החולק שאין הפרש בין שיהיה הנימוס קנוי מהנמצאים בין שיהיו הנמצאים קנויים מן הנימוס כי הנה איך שיהיה יתחייב שיהיה הנימוס דומה ומסכים למציאות או המציאות דומה אליו אחרי ששניהם עלה ועלול וכמו שלא ימצא עלה במה היא עלה כי אם בהמצא העלול ממנה כן אין ראוי לומר שימצא נימוס הנמצאות וסדרם בו יתברך המשך זמן בב"ת אם לא היה במציאו' טופסו בדמותו בצלמו ומפני זה כלו היתה תשובת הרב המורה בלתי מספקת על הטענות האלקיות האלה.

והרלב"ג במעט שהחזיק בדרך הרב המורה בתשובות הטענות האלקיות האלה והוסיף על דבריו שאם היתה בריאת העולם והויתו לתועלתו יתברך היה מקום לאלה הטענות. אבל אחרי שהתבאר היותה על צד החפיצה וההטבה יהיה זה מיוחד לרצונו בלבד ולא ימשך ממנו שנוי ולא חדוש צירוף בעצמותו. כי הנה פעולת הסבה הראשונה המיוחדת לו היא תמידית מבלי שנוי והיא השגת עצמותה אמנם הבריאה היתה הטבה וחנינה ואין בזה שנוי ולא צרוף בעצמותו יתברך כי אם במחשבתנו. וכן כאשר הנחנוהו מניע הגלגל אחרי שהיתה הנעתו רצונית לבד לא יתחייב מזה הצירוף שנוי יחסי. ועוד השתדל החכם לבאר שכבר חייבה ההתחלה החמרית שכפי דעתו קדמה לעולם שתהיה התחלה זמנית למציאות הטוב בה לפי שלא היה אפשר שימצא תמידי מפני טבע החסרון שהיה בהתחלה החמרית ההיא ושזה הוא אשר חייב שיהיה העולם מחודש גם שלא יתכן לשאול למה לא חדשו קודם זה לפי שבאיזה עת שהיתה בריאתו תפול השאלה ולמה לא היה קודם זהו דעתו.

וכמה מהדברי' האריך בזה ומבואר אצלי שגם תשובתו זאת בלתי מספק לפי שעם היות הבריאה על צד ההטבה והחנינה הנה לא תחדל השאלה ולמה נמנע מהיטיב זמן בב"ת והתעורר אחר כך להיטיב והיה אם כן מונע הטוב זמנים אין תכלית להם והוא בלתי ראוי כי הטוב בעצמו ראוי שיהיה מיטיב תמיד ואם היה זה כפי הרצון והיה הרצון אפשר ובענין האפשר שתי הקצוות שוות ר"ל שיהיה ושלא יהיה מי הכריע המציאות על ההעדר בעת ההיא שהיה. זה באמת אי אפשר שיהיה מבלתי סבה מכרחת שנתחדשה אם בעצמות הפועל או המתפעל אם ישנו לא במחשבה בלבד ואיך לא ראה החכם דברי אבוחמד על זה בשם הפילוסופים שכתב במאמר הראשון מהאלקיות. ומאמר האומר שהוא יפעל לא לתועלתו אבל לתועלת זולתו טעות הוא כי יאמר החולק והגעת התועלת לזולתו היה אם כן בחקו יותר ראוי מלא הגעתו. והוא אם כן הועיל לעצמו בהועילו לזולתו והיה א"כ חסר. ואם לא היה לו תועלת בהועילו לזולתו שבה השאלה ולמה אם כן הועיל כי כל פועל בכונה הוא חסר והכונה משלמת אותו הנה א"כ הבריאה וצירוף ההנעה בהיותה בעת זולת עת יחייב בהכרח חדוש שנוי בפועל ובמניע ההוא. ואמנם מה שטען מפאת ההתחלה החמרית הקדומה לדעתו בבריאת העולם כבר ביארתי שמציאותה שקר וגם לדעתו הנפסד ההוא מי יתן ואדע ומה היה טבע אותו חמר אשר חייב עמידתו מבלי צורה זמן בב"ת ושאחר כן קבלה. ואם מפני חסרונו לא יכול לעמוד תמיד בענין המציאות בשלמות יתחייב שיהיה הוה נפסד פעמים אין תכלית להם לא שיעמוד זמן בב"ת מבלתי צורה ויקבלה פעם אחת ויתמיד בה לנצח נצחים כדברי החכם הזה וידוע שהמנוחה אשר היתה קודם הבריאה לחמר ההוא היא הפך התנועה בהויתו וההפכי' אמנם ימצאו מפועלים הפכיים או הם בענינים מתהפכים כי מחוייב הוא שיהיה שם תואר מה מתחלף בעת הבריאה למה.

שהיה קודם חליה וימשך שיהיה המחייב המנוסה הפך המחייב התנועה בהכרח. וכאשר נמצאת התנועה בבריתי כבר סולקה סבת המנוחה וסלוקה בהכרח שנוי או נמשך לשנוי כמו שיאמר ארסטו ואם לא היה השנוי ההוא בחמר כפי טבעו יתחייב שיהיה בפועל אלא שזה כלו הם מדמיונות האיש החכם הזה אשר דרכיו עקשים ונלוזים במעגלותם:

תוכן העניינים

מפעלות אלוקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה