מפעלות אלוקים· רבנו יצחק אברבנאל
המאמר השני · פרק ה
בביאור הסבות שבעבורם ברח הרב המורה מדעת אפלטון כפי התורה.
ואמנם שיהיה דעת אפלטון כנגד כונת התורה הוא מבואר לפי שאפלטון הניח שהיה החמר הקדום ההוא מתנועע תנועה בלתי מסודרת קודם הבריאה זמן בלתי בעל תכלית ובעת הבריא' קבלה הסדר וכפי פשוטי דבריו יתחייב שבהיות שם תנועה מה שיהיה שם זמן א"כ טבע וצורה מה לאותו חמר וישוב הענין לדע' ארסטו בקדמות העולם שהתנוע' היא נצחית לפחות במין ועוד שכפי דעת אפלטון יתחייב היות המלאכים בלתי נבראים אבל קדומים כקדמות האל להיותם נפרדי' מחמר והוא יאמר שכל מה שנתחדש היה מאותו חמר וכל זה הפך כוונת התורה האלקית שהשרישנו שהאל יתברך הוא הבורא וכל מה שזולתו נברא ולכן מפאת התורה הרחיק הרב המורה את דעת אפלטון ושמו כדעת ארסטו בקדמות ואמנם כפי עיקרי הדת ושרשיה הנה נתרחק הרב ג"כ מדעת אפלטון לפי שהוא ביאר בפי' המשנה ביסודות התורה ועיקריה שהיסוד הראשון הוא שהאל יתברך הוא מחוייב המציאות מפאת עצמו וסבה ראשונה לכל הדברים והיה העיקר השני שהוא אחד כי כמו שהתבאר בחכמת האלקות א"א שיהיו שני דברים מחוייבי המציאות מצד עצמם. והיה העיקר השלישי שהוא בלתי גשם שאם היה גשם היה מתחלק ומתרבה כפי חלקיו ולא היה א"כ אחד והעיקר הרביעי שהוא יתברך לבדו קדמון וכל מה שזולתו מחודש ולא קדמון כמו שזכרתי למעלה ולהיות העיקרים האלה מתאחדים ונקשרים זה בזה שהקדמון הוא אחד הוא מחוייב המציאות וסבה ראשונה לכל מה שזולתו לכן ברח הרב מהניח חמר קדום לפי שבהיותו קדום יהיו שמה שתי עלות ראשונות האל יתברך והחמר הקדום ההוא שניהם קדומים ושניהם מחוייבי המציאות והוא מגונה בתכלית הגנות כי הנה יתחייב מזה שלא יהיה הסבה הראשונה אחד ולא הוא לבדו קדמון ויתבטלו ויוכחשו היותר עצמיים וראשונים במעלה שבכל עיקרי הדת וכבר הרגיש אפלטון בגנות דעתו מזה הצד ואמר שלא היה החמר הקדום ההוא במעלת השי"ת בעצם המציאות אבל הוא ית' סבת מציאותו והחמר אצלו כחמר ליוצר או כברזל לנפח שיצייר ממנו כרצונו וכן כתב הרלב"ג שהחזיק בבריאתו שבהיות שם חמר קדום לא יתחייב שיהיו האלוקות שנים כי אין האלקות מצד היותו קדמון כי אם מצד עוצם מדרגתו שיושפע ממנו הטוב והסדר במציאות אבל הדברים האלה תנחומין של הבל הם כי אף שנודה שאין שניהם אלוהות אין להמלט משיהיו שתי התחלות קדומות אחת במדרגת הפועל והצורה בתכלית השלמות ואחת במדרגת החמר בתכלית החסרון ותהיה אחת מהן סבת הטובות שהוא האל יתברך פועל העולם וצורתו האחרונה ואחר סבת הרעות שהוא החמ' וגם הרל"בג מודה בזה ואומר שהדבר כן וכדאי בזיון וקצף לפי שזה היה דעת מאני ראש המאונים שהאמין בשתי התחלות ועל שמו נקראו הכופרים בפנת האחדות מאונים ואמנם מה שאמרו חז"ל אין דבר רע יורד מלמעלה אין הכונה שהיו שתי התחלות אחת התחלת הטובות והוא האל יתברך והאחרת התחלת הרעות כמו שחשב הרלב"ג בדבריהם אבל רצו לומר שהדעות בעולם סבתם האדם במעשיו המגונים. וממנו הן נמשכות לא מהאל יתברך כי לא יחפוץ במות המת. ויקשה זה יותר לדעת אפלטון שהניח השכלים הנבדלים גם כן קדומים והיו אם כן שמה התחלות רבות קדומות חמריות וצורות והוא מגונה מאד עם שהוא טעות מבואר שהעולם בכללו בהיותו מתאחד ונקשר כאיש אחד לא ישתלשל מהתחלה אחת סוף דבר שהמאמין חדוש העולם מחמר קדום לא לבד יכפור פנת החדוש אבל ג"כ יכפור אמתת שאר העיקרים האלקיים. ומפני זה כתב הרב המורה בסוף אותו פ"ג הנזכר וז"ל כי כונת כל נמשך אחרי תורת משה רבינו ואברהם אבינו או מי שילך בדרכיהם אמנם הוא יאמין שאין דבר קדמון עם השם ית' שרמז הרב בדבריו אלה אל הטענה הזאת אשר הכינותי. ואמנם היות עולמות רבים קודם זה העולם כתב הרב שהיה יותר מגונה ושהיה ג"כ מורה על הקדמות לפי שיורה המאמר ההוא שהיה הקב"ה מחריב ומפסיד את העולם. ומאותו חמר היה בונה עולם אחר כדעת אבן דקליס. והיה אם כן החדוש מחמר קדום. ונוסף על זה מהגנות שיהיה יתברך מתחרט במעשיו ומואס יגיע כפיו בונה וסותר וחוזר ובונה כפועל החסר. גם שכבר איפשר שאדם יפרש זה על החדוש התמידי מההויה וההפסד שדור הולך ודור בא ויאמר שהם העולמות שהיה בונה ומחריבם. הנה התבאר מכל זה מה מצא הרב המורה בדעות האלה מהעול בהניחם החדוש מהחמר הקדום כי רחק מעליהם ואמנם בעל ספר הכוזר היה משתדל להרחיק מלב הכוזר הדובר בו דעת ארסטו בקדמות. ולכן הוצרך לומר לו שלא יחשוב שהניח נותן התורה ספור חדוש העולם בהחלט מלא דבר במלאכה כדי לאמת ספוריה ונפלאותיה אלא להיותו דעת שלא נתחדש העולם משום דבר והביא ראיה על זה באמרו שהדעות האלה מחמר קדום או מעולמי' רבים ר"ל שנתהו' זה מזה אם היה בעל התורה מניחם לא היו עושים פגם באמונתו ר"ל לעניני ספורי התורה ונפלאותיה. וזה מוכיח שלא ספרה התורה ענין הבריאה מלא דבר כדי לקיים פשוטי התור' וספוריה. כי אם להשרישנו בדעת החדוש כפי אמתתו. ולהבדילנו מן התועים בעיון חקירותיהם שכחשו המצאת דבר ולא לצורך אחר. וקרוב לדרך הזה היו דברי הרב המורה בפכ"ז ח"ב הנזכר כי שם דבר בבחינת חוזק המופת שהתורה לא תכזיבהו לפי שהוא נבנה על המושכלות הראשונות אבל מה שלא בא עליו המופת כדעת אפלטון אין לנו להאמינו לשנטה מפשוטי התורה בעבורו.
האמנם מה הם פשוטי התורה האלו שלא רצה הרב לנטות מהם שיורו על החדוש המוחלט הם אצלי אלה אשר אזכור. ראשונה שאנחנו רואים שהתור' ספרה א אופן הבריאה וענינה כפי מה שהיו הדברים ולכן הנמצאים שנעשו מדבר אחר כאלו תאמר הדשאים שנעשו מהארץ והשרצים והדגים שנעשו מהמים ודומיהם ביאר הכתוב הדבר אשר נברא וגלה מיד גם כן הדבר אשר ממנו נברא ונתהוה כמו שאמר תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ שביאר שם הדבר המתהוה והדבר שממנו נתהוה ונעשה ואלו היתה בריאת השמים והארץ מדבר אחר קדם להם היה הכתוב מבארו ג"כ ואומר שנעשו השמים והארץ ממנו כמו שביארו בשאר הנמצאים. אבל כיון שהתור' אמרה בהחלט שהאלקים ברא שמים והארץ ולא זכרה חמר כלל שנבראו ממנו פשוטי הכתובי' האל' יעידו שלא נבראו השמי' והארץ מדבר אחר אבל שהחמר והצורה והמשיגים אליהם כלם היו נבראים ושלכן לא יוחסו כי אם אל היכולת האלקי בלבד אשר המציאם מלא דבר. ואולי שעל זה נאמר בראשית ברא אלקים תת השמים ואת הארץ שהראשית כמו שאמר הרב המורה נאמר על ההתחלה הודיעתנו התורה האלהית שברא האלקים בעל היכולת הבב"ת השמים והארץ עם התחלותיהם כי הכל מעשה ידיו ולא היה שם דבר קדמון זולתו. ואם תיטיב העיון בתפלת פרק ל' ח"ב אשר בו ביאר הרב מה שביאר ממעשה בראשית תמצא שזהו אשר כיון אליו הרב באמת בפירוש הכתוב ההוא וע"ז אמר הרב שאין ראוי לנטות מפשוטי הכתובי' במה שלא בא עליו מופתים עוד אמר בסוף אותו פרק שצריך להתבונן בארבע מלות שבאו בערך השמים לשם והם ברא ועשה וקנה ואל ויצירה לא באה בשמים ובארץ לפי שהיצירה אמנם נופלת על עשיית צורה ותאר או מקרה מן המקרים האחרים כי הצורה והתאר ג"כ מקרה ולזה אמר יוצר אור מפני שהוא מקצה ויוצר הרים מתארם וכן וייצר יי' אלקים את האדם אמנם זה המציאות המיוחס בכלל אשר הוא השמים והארץ התיר עליו ברא לפי שהוא אצלנו המצאה מהעדר ואמר ג"כ עשה לצורתן המינית אשר נתן להם ר"ל טבעיהם. ואמר בהם קונה שמים וארץ לפי שהוא יתברך המושל עליהם וכו' וכמה מהקושי יראה בדבריו אלה אם ראשונה במה שאמר שלא זכר הכתוב בשמים ובארץ לשון יצירה לפי שהוא מורה על הצורה ועל התאר ועל המקרים. והיא הנותנת שהיה ראוי לומר בהם יצירה כיון שהאל יתברך נתן בשמים ובארץ צורותיהם תמונותיהם וכל מקריהם מהכמות והאיכות. כי הצורה תאמר על העצמית והתאר על התמונה הכמותית והמקרים האחרים שזכר רמז למקרה האיכות וכיון שהכל מעשה ידי יוצר מדוע מזה הצד לא יאמר יצירה בשמים ובארץ. ושנית יקשה אמרו כי הצורה והתואר ג"כ מקרה כי הנה הצורה העצמית היא עצם ויותר ראויה בשם העצם כי היא הנותנת המציאות והעצמות לדבר ואיך קראה מקרה והראיה שהביא מפסוק וייצר יי' אלקים את האדם היא המוכחת שלשון יצירה על הצורה העצמית נאמר ושלישית באמרו שלשון ברא הוא אצלנו המצאה מהעדר כי הנה מצאנו ויברא אלקים את התנינים הגדולים והם מהיסודות נעשו וכן מצאנו בריאה באדם ויברא אלקים את האדם והכתוב מבאר שעשהו מעפר האדמה וגם בחשך שהוא העדר נאמר לשון בריאה וכמו שכתב הראב"ע אבל כונת הרב בזה לפי דעתי הוא שהכתוב יחס לשמים ולארץ בערך לשם לשון ברא ועשה וקנה ואל מצדדין מתחלפים ובחינות מתחלפות אם ברא להגיד שלא נברא מדבר אבל שהיתה ההמצאה אחר ההעדר ואם עשה להגיד שהוא יתברך עשה הדברים כל אחד כפי טבעו מתחלף זה מזה. ולכן אמר שעשה מורה על הצורה המינית אשר הוא כוללת החמר והצורה ששניהם מקיימים המין וזה צורך אמרו ר"ל טבעיהם להודיע שלא אמר צורתם המינות על הצורה המופשטת כי אם על המורכב צורה בחמר כי הוא טבע הדבר ומינו וכאלו יאמר שמלת עשה מורה על המורכב מחמר וצורה ואם קנה בבחינת היותו מושל ר"ל מניע הגלגל העליון אשר בתנועתו מנהיג השמים והארץ יחד ומתמידם ואם אל להורות על שלמותו שהוא בעל היכולת הבב"ת וסבה ראשונה והוא אמרו שופט והם נשפטים ולרמוז שהוא היכול לשנותם ולהפסידם כפי רצונו. אמנם לשון יצירה אמר שלא באה בשמים ובארץ לפי שהיא מורה על נתינת הצור' אם עצמית אם מקרית בנושא שהיה קודם אליה ואלו יאמר הכתוב במעשה בראשית לשון יצירה היינו חושבים שדעת אפלטון אמת שהאל יתברך נתן הצורות והמקרים בחמר קדום ולהרים מכשול מדרך עמו לא נזכר בזה לשון יצירה כי אם לשון בריא' שתורה על שלילת זה ושהיתה המצאה אחר ההעדר או לשון עשייה המורה על המצאת המין כלו חמר וצורה שהם שתי הלשונות המתיחסים לענין החדוש ואולם קנה ואל הם בהנהגתו וממשלתו ומשפטו בעולם אחר החדוש. והנה אמר כי הצורה והתאר ג"כ מקרה להגיד שהצורה בין שתהיה עצמית או מקרית צריכה אל נושא וידומה הויתה ובטולה מבלתי הפסד נושאה וכאלו אמר שהצורה והתואר דינם כצורך הנושא הקודם כענין המקרה אל נושאו. וכמו שהוכיח מיוצר אור שהאור הוא מקרה יחול באויר. ויוצר הרים ר"ל שתארם בגבנוניתם. וכן הוא וייצר יי' אלקים את האדם שהוא רמז לתבניתו ותמונתו בגופו לא לצורתו העצמית והראיה לזה אמרו אחרי כן ויפח באפיו נשמת חיים שהוא ענין הצורה העצמית אשר לו. ואמנם מה שהקשה הראב"ע שמצינו לשון בריאה ביש מיש בתנינים ובאדם ובהעדר בחשך. הנה הוא בחשך ילך. לפי שמלת ברא תורה בללשוננו בעצם וראשונה כפי הנחתה הא' על המצאת הדבר מהעדר כמו שכתב הרב ולכן נאמר בשמים ובארץ בראשי' ברא אלקים אשר ברא אלקים לעשות. השמים והארץ בהבראם. צפון וימין אתה בראתם. כי הוא צוה ונבראו מי ברא אלה בורא קצות הארץ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בורא השמים הוא האלהים. לא תהו בראם ודומיה' כלם נאמרו על המצאת היש מאין כי אין אצלינו בלשון הקדש מלה אחת תורה על המצאת היש מאין אלא הלשון הזה ומפני שהיה ענינו באמת המצאת מה שלא היה וזה כפי היכול' הגדול המוחלט. לכן השאיל הכתוב לשון בריאה לכל דבר מופלג וזר בענינו ויוצא מההקש ומזה הענין אבל היה זה ע"ד השאלה נאמר ויברא אלקים את התנינים הגדולים. כי מפני ארכם שזכרו הקדמוני' שיש מהם ארוכים חמש מאות פרסה יחס בריאתם אל האלקים כאלו המציאם מאין כפי יכלתו המוחלט וע"ד זה יוצר הרים ובורא רוח שהוא הרוח החזק מפר' הרים ומשבר סלעים וכן נאמר בבריאת אדם לשון בריאה להיותו דבר יוצא מן ההקש ר"ל הדבק הנשמה השכלית העליונה אל הגוף הנגוף. ולפי שהאדם היה מפאת גופו נעשה יש מיש. ומפאת נפשו נברא יש מאין הושאל בו לשון בריאה. וגם בפליאות העצומות תמצא לשון בריא' כמ"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ. וכן ואם בריאה יברא יי כי להדמות הנפלאות ההם לבריאה הראשונה הושאל בהם לשונה וכן אמר יהושע לבני יוסף ובראת לך שם בארץ הפרזים ובראת לך והיו לך תוצאותיו. כי מפני שלא הית' הארץ ההיא מיושבת והיתה כתהו והעדר לכן צוה אותם שיבראו אותה ויעשו' מחדש וכן אמר הכתוב בישראל להיות ענינו על צד הפלא ברבויו וממשלתו ועם נברא יהלל יה בוראך יעקב ויוצרך ישראל בוד' ישראל מלככם וגם על כורש שקוד' היותו עשאו השם כלי למעשהו אמר אני יי בראתי חרש. בראתי משחית כי בכלם על הדבר המחודש שלא היה היוצא מדרך ההקש השאיל לשון בריאה וסימן לדבר כי ברא יי חדשה בארץ. ובזה הדרך גם כן נאמר בורא חשך ובורא רע לרמוז אל החמר הראשון החשוך התחלת הרעות שהשם בראו כמו שיבוא בפרושי לזה הכתוב או על רעות העולם הבאות שלא בדרך ההיקש. וכן לב טהור ברא לי אלקים ענינו שימציאהו בו כנגד טבעו החוטא כפי יכולתו וכן בורא ניב שפתים ודומיהם כי ממה שזכרתי תוכל לפרש מה שלא זכרתי. הנה התבאר מזה כלו שלשון ברא הנחתו הראשונה הוא על המצאת הדבר אחר ההעדר כדברי הרב המורה. ושמה שנמצא עמנו בהמצאת יש מיש הוא על דרך ההשאלה בדברים הזרים והמופלגים היוצאים מן ההקש כפי היכולת המוחלט או המופלג. והותרו בזה הספקו' אשר עשיתי בדברי הרב עם הצדק דבריו אמנם הנשיא רבי אברהם בר חייא בספר מגלה המגלה כתב שהכתוב קורא נתינת המציאות הכחני לדברים בריאה ויציאתו לפעל יקראהו עשייה או יצירה וכמו שאמ' אלה תולדת השמי' והארץ בהבראם ביום עשות יי אלקים ארץ ושמים כי בתחלה היו נבראים כפי המציאות הכחני ואח"כ נעשים ביציאתם לפעל. וכן ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו שבראו בכח תחלה ואחר כך הוציאו למעשה וכן הוא אומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שקד' לשון הבריאה שהוא כפי המציאות הכחני שנתן תחלה ואחר כן הפעלי. ואין לספק על זה המאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי שזכר ראשונה העשייה ואחר כך הבריאה כי הנה על הארץ שנעשית בפעל אמר עשייה ועל האדם שהיה ביום הששי אמר בריאה לפי שאז נברא כחניותו וכן אחז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשו' ולא אמרו נעשו לפי שאז נתן להם מציאות כחני לשיצאו לפעל בעת הצורך ושעל דרך זה אמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני יי עושה כל אלה כי הנה האור שיש בו צורה ומציאות אמר בלשון יוצר. והחשך שהוא אפיסת האו' וכחניותו לבא אחר כן אמר בו לשון בורא כי בעת החשך האור עומד בכח וזכר השלום שהוא מהנה העול' באור והרע שהוא מפסיד בחשך כי כן יקרא כל מעשה טוב ומפואר אור ונגע וכל צער ורעה יקרא חשך מזה שבמעשה בראשית נאמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ לפי שבתחלה נבראו דברי' כחניים ואחרי כן יצאו לפעל. זהו דעת הנשיא וגם נכון הוא. והיוצא מזה כלו שלשון ברא שבא בשמים ובארץ מורה על היותם נמצאים מלא דבר כי אם אחר ההעדר הגמור גם אברהם פרסם השרש הזה כמו שכתב הרב המורה באמרו יי אל עולם. ועל זה נאמר גם כן אל עליון קונה שמים וארץ. ואין הכונה במלת קונה מושל מניע ומתמיד כמו שפירשו הרב באותו לשון שזכרתי למעלה. אבל פירושו אצלי שהקנין הוא מקביל להעדר וכאלו אמר שהאל העליון עשה קנין בשמים והארץ שהוא הפך ההעדר שקדם אליהם ועל זה הדרך אמר ראש המשוררים מה רבו מעשיך יי כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך כי אחרי שהזכיר במזמור הנכבד ההוא שהאל ית' המציא כל הנמצאים כמו שאמ' עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. המקרה במים וגו' עושה מלאכיו רוחות וגו' יסד ארץ על מכוניה וגו' והודיע פרטי תועלת הדברים ותכליותיהם באמרו המשלח מעינים בנחלים וגו' משקה הרים וגו' מצמיח חציר וגו' אמר בכלל על כל הנמצאו' מה רבו מעשיך יי כלם בחכמה עשית וקר' אותם קניניו לפי שהוא עשאם קנין בתתו להם מציאות אחר ההעדר. ועל דרך זה אמר שלמה יי קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. גם אמרה תורה שמע ישראל יי אלקינו יי אחד וזה מעיד שהתחלה הראשונה שיורה עליו שם יי הוא אחד אין עוד קדמון ולא התחלה אחרת מלבדו. וביאר זה אדון הנביאים באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי הוא אלקי' בשמי' ממע' ועל הארץ מתח' אין עוד. ויקשה בכתוב הזה כי איך יאמר שאין עוד אלוק זולתו בשמים ובארץ. והנה משה עצמו אמר כי יי הוא אלקי האלקים. ודוד המלך ע"ה אמר גם כן הודו לאלקי האלקים ר"ל בורא העולם והתחלתו ושאר האלקים הם נבראים כלם ולכן אומר בשמים ובארץ להגיד שאין שם התחלה אחרת לא חמרית ולא צוריית. וכבר יתאמת לך שאמרו הוא האלקים פירושו בורא העולם והתחלתו ממה שאמר הנביא כה אמר יי בורא השמים הוא האלקים פירושו בורא העולם והתחלתו. הנה אם כן ביאר במאמר הזה שלא קד' לעולם נמצא זולתו ית' גם אמר משה מעונה אלקי קדם שביאר בזה שהוא ית' לבדו היה קדמון ומאשר כנה אותו ויחדו בשם קדמון מורה שאין קדמון אחר זולתו ובתפלתו אמר מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו ואין להקשות ממה שאמר המשורר לרוכב בשמי שמי קדם שמורה היות השמים קדומים כי לא אמר זה על הקדימה הזמנית אלא שהוא מניע הגלגל הקודם במעלה לכל הגלגלים שהוא המקיף בכל. וכמוהו ומראש הררי קדם ר"ל ההרים הקודמים במעלה וגובה לכל ההרים ואין לפרשו שהיו ההרים קדומים כי כבר אמר בטרם הרים יולדו מודה שהם מחודשי' ונאמ' א"כ זכור עדתך קני' קדם ר"ל קוד' כל שאר האומות או קודם הזמן היתה וכבר הביא הרב הכתוב הזה ראיה על העיקר הרביעי שהוא ית' לבדו קדמון בפי' פרק חלק. עוד תמצא שאמר ית' בעשרת הדברות כי ששת ימים. עשה יי את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם ואם היה החמר אשר בם קדמון ובלתי נברא לא היה אמתי וצודק המאמר ההוא כי לא יאמר שהיה הקב"ה בורא העולם בכללותו כיון שהחמר שממנו נברא לא בראו והיה קדמון כמוהו אבל יאמר שהיה הקב"ה מצייר או נותן הצורה בחמר ההוא במדרג' מה שאמרו בשכל הפועל. וכיון שהוא ית' בעצמו העיד שברא שמים וארץ וכל אשר בם יתחייב שברא חמרם גם כן כי החמר הוא חלק מהמורכב ולפי שחלקי הדבר באמת הם חמרו וצורתו ומקריו המתקנים בנינו לכן אמר הנביא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי הנה אמר בראתיו על החמר ויצרתיו על הצורה ועל המשיגים והמקרים אמר אף עשיתיו כלומר ואף תקנתי הדברים המקרים אשר בו כי הכל היה מאתי. ועל בריא' החמר והצורה אמר ג"כ למען ידעו ממזרח שמש ומערב כי אפס בלעדי אני יי ואין עוד יוצר אור ובורא חשך עושה שלו' ובורא רע אני יי עושה כל אלה שביאר בהחלט שאין קדמון זולתו ית' והוא אמרו כי אפס בלעדי ר"ל שכל בלעדיו וזולתו היה אפס כלומר נעדר קודם הבריא' והוא ית' הי' יוצר אור ובורא חשך. ולא אמר אור על המאור ולא חשך על העדרו וכחניותו בו כמו שפי' הנשיא. אבל קרא אור את הצורה כי היא נותנת מציאות והארה למורכב. ולכן אמר בה לשון יוצר שנגזר מלשון צורה. וכן קרא ג"כ את הצורה שלום כי ממנה השלמות והטוב כלו. והודיע בזה שצורות הדברים היו כלן מאתו יתברך ושהוא גם כן ברא החשך שהוא רמז לחמר לפי שמבלתי הצורה הוא כחשך ועליו אמר גם כן ובורא רע כי החמר מקור הרעות וסבתם והחליט המאמר באומרו אני יי' עושה כל אלה ר"ל החמר והצורה יחד וזהו פי' אמתי ונאות בכתוב הזה. וכן אמר ישעיהו מאמת זה אני ראשון ואני אחרון. והכתוב הזה מעיד בביאור שהוא לבדו היה נמצא ראשון קודם שנברא העול' והוא לבדו יהיה אחרון אחרי הפסדו ואי אפשר לפרש ראשון עליו ית' להיותו קודם הסבה והמעלה כי הנה האחרון שהוא מצטרף אליו לא יפול בו כן לפי שיתחייב היותו ית' שפל ופחות במעלת המציאות והסבה חלילה וגם לא יתכן שיובן אחרון על היותו ית' תכליתו של עולם כי הנה בכתוב הזה ראשון ואחרון הם מצטרפים וראוי שיהיו מטבע ומין אחד. ואם היה פי' אחרון היותו תכליתו של עולם יהיה א"כ פי' ראשון היות העולם תכליתו והוא יתברך ראשון וקודם התכלית. או שהיה ראשון ושתכליתו זולת עצמו וזה שקר. יתחייב א"כ שיהיה ראשון ואחרון כפי ההתמדה והענין שהוא ית' היה נמצ' ראשון קודם מציאות העולם וימצא אחרי העדרו אחרון. ותעדיף אם כן התמדתו על מציאות כלל נבראיו משתי קצותיו. ובעבו' שאותה קדימה והעדפה יוחדה אליו ית' לא לחמר ולא לדבר אחר זולתו אמר אני ראשון ואני אחרון כלומר אני הוא ולא אחר. ומסכים לזה אמר ירמיהו עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים להגיד שלא היה בבריאת הנמצאים כלם כי אם חכמתו ורצונו ית' ויכולתו הבב"ת שהכל אחד. ובסוף דבריו אמר כי יוצר הכל הוא ר"ל יוצר החמר והצור' בעליונים ובתחתונים. הרי לך בזה עדים רבים ונאמנים מאמתי' היות חדוש העולם מלא דבר מכתובי התורה והנביאי' וגם ממעשה הנסים והנפלאות יוקח ראיה רבה לזה כי הם יורו על חדוש העולם אחר ההעדר כמו שיתבאר אחר זה במאמ' העשי' ולכן עם מה שיור' עליו טבע האמת כפי העיון ושרשי האמונה הוכרח הרב המורה להאמין שהיה החדוש מוחלט אחר ההעדר ולא מחמר קדום כדברי אפלטון. הנה התבאר מכל זה למה ברח הרב המורה מדעת אפלטון ושאין סתירה בדברי הרב מפה ומפה. ולא מדבריו לדברי בעל ספר הכוזר שכלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ולמה היה דעת רבי אבהו בעיני הרב מגונה מדעת רבי יהודה בר סימון ואיך הורה מאמר רבי אבהו על קדמות העולם. ושא' הדברים שהעירותי בדברי הרב בפרק הג' מזה המאמר. והנה א"כ אפלטון והר"לבג שנמשך אחריו בחדוש העולם מחמר קדום גם המה הוכו בסנוירים ולא ראו אור החדוש האמתי בהיר הוא בשחקים. אבל השלם מכל נוצר עבד יי ונאמן ביתו ראה בנבואתו אמתת פנת החדוש כאשר היא ומה נכבד מאמר רבי אליעזר הגדול שאמר שקודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד כי בזה גלה השלם ההוא שלא היה חמר ולא צורה ולא דבר אחר קדום כי אם הקב"ה ושמו שהוא רמז לחכמתו ויכלתו הבב"ת ואמנם אשר התקינו הקדושים לומר בתפל' יוצר וטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית פי' כמו שהבדיל בין האור ובין החשך כן הוא עושה אותה הבדלה בכל יום. בבא אורו אחרי חשך הלילה. ולכן תקנוהו בברכת יוצר אור עם שיש לי בו פי' אחר עוד תשמעהו אחר זה ונקרא ית' בורא השמים בלשון הוה לפי שמלבד שהמציאם הוא מעמידם ומתמידם באותה בריאה שנבראו בראשונה. והוא גם כן הענין אמרו ותחדש פני אדמה שנאמר על התמדת המציאות בשפלים לפי שהכל תלוי ברצונו ית' וכמו שיתבאר אחר זה. והיוצ' מזה כלו. שחדוש העולם אשר למדתנו התורה האלקית יכלול שני שרשים הא' שכל הנמצאים רוחניים וגשמיים עליונים ותתתונים כלם נתחדשו ונבראו. והשני שהיה חדוש' ובריאת' מלא דבר וחמר קדו' אבל אחרי ההעדר המוחלט. וזו היא אמתת פנת האמונה הזאת אשר השרישתנו בה התורה האלקית. ואמנם אם יפלו בזה ספקות מפאת התור' גם כן ודברי חכמינו ז"ל זה יתבאר במאמר שאחר זה ואזכור הטענות אשר עשו כת ארסטו לבטל דעות החדוש ולקיים דעת קדמות העולם: