מפעלות אלוקים· רבנו יצחק אברבנאל
המאמר השני
יבאר איך ראוי שנצייר ונאמין פנת חדוש העולם ויש בו גם כן חמשה פרקים.
פרק א
זכרון דעת כת ארסטו בענין החדוש.
המדע האלק אשר נאמינהו מחדוש העול' ראוי לדעת ענינו האם נתחייב להאמין שהעולם בכללו ובכל חלקיו נברא ונתחדש עליונים ותחתונים רוחניים וגשמיים או אם יספיק שנאמין שנתחדשו קצת חלקי העולם מזולת קצת כאלו תאמר העולם השפל הזה לא הכדור השמימיי המקיף. גם אם נאמין החדוש ההוא החלטי מלא דבר ואחר ההעדר הגמור או אם יספיק שנאמין שנתחדש העולם מחמר הקדום היה אצלו ית'. כי שני השרשים האלה ראוי שנדע כדי שנעמוד בשלמות על אמונת הפנה הזאת כפי האמת התוריי יען היה הצייור במה שיאמן קודם אל אמונה בו בהכרח ולביאור זה ראוי שנאמר שהנה יקרה בהשגות השכליות כמו שיקרה בהשגות החושיות כי כמו שבהבטח האדם הבא מרחוק יתחלפו בהשגתו האנשים מתחלפי הראות. ומי שהוכה בסנוירים או עורון גדול לא יראה ממנו דבר וכחש בו לא ראיתיך. ומי שאינו כל כך חסר הראות יראה וישיג לבד גשמותו כאלו האדם עץ השדה ואיש אחר שלא נתעור כ"כ ירא' אותו מתנוע' ויחשבהו מן הבהמ' מן הבקר ומן הצאן אבל השלם ביצירתו יראהו כפי אמתתו ויאמר הן אדם היה כא' ממנו. ככה קרה לכתות החוקרי' בהצגת והשערת אמתת דעת חדוש העולם כי הנה ארסטו ותלמידיו נתעורו במדע הזה תכלית העורון ולא ראו מאמתת החדוש ובריאת העולם כי אם החדוש התמידי מהוית האישים השפלים והפסדם כפי המנהג הטבעי אמנם הפשוטי' בכללותם ומיני המורכבים וכל שכן הגרמי' השמימיים (השכלים הנבדלים מחמר. לא שערו בהם חדוש ולא בריאה זמנית בעצמות' כלל. ולכן אמר אבן רשד בדרושיו הטבעיי' וז"ל מחלוקת המשאיים כת ארסטו והמדברי' מאנשי התורות מבני מחוזנו בענין קדמות העולם וחדושו אמנם הוא מפני שתוף שם הקדמון והמחודש וזה כי המחודש אצל המשאיי' הוא מה שיתקבצו בו תארים מהם שיהיה מדבר ומהם שיקדם לו העדרו הפרטי בזמן. ומהם שיהיה החדוש בזמן ר"ל שישער הזמן למציאותו ויקיף בו ויעדיף עליו משתי קצותיו ושיהיה ההעדר קודם עליו בטבע בתנאי במציאותו הוא אחת מהתחלות ההויה. ומהם שיהיה לו עם זה מקום קודם עליו בטבע ושיהיה לו פועל יוציאהו מההעדר אל המציאות בטבע. וזהו המחודש באמת אצל המשאיים. אמנם המדבריים מאנשי מחוזנו לא יאמינו שיהיה מדבר ולא שיהיה בזמן ולא במקום כי הכל נברא לדעתם בבריאת הגשם השמימיי עכ"ל הנך רואה כי החדוש התמידי מההויה וההפסד אשר בטבע הוא אשר שערו לבד כת ארסטו ועם היות דעתם בתכלית הכפירה בחק התורה והנבואה כמו שהתבאר כבר נמצאו מבני עמנו חכמים בעיניהם חכמים המה להרע. שבהתפלספותם החזיקו בו ולא לבד קיימו וקבלו אותו כפי עיונם וחקירתם. אבל גם לכבוש את המלכה תורת יי' תמימה מלא לבם אותם לומר שזהו החדוש אשר כיונה התורה האלקית להודיעו בספור מעשה בראשית. אשר הוא אצלם חכמת הטבע כפי מה שבארוה חכמי יון בספריהם. ובאו מפני זה לזייף הכתובים ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה וכאמת. ומזאת הכת הארורה היו אבן כספי. ופלקירא. ואבצר והנרבוני' ואל בלג. וזולתם בל אשא את שמותם על שפתי נעו עורים בהצצת פנת חדוש העולם לא ראו אור הבריאה הראשונה וחשבו שעל זה נאמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ומה שתקנו לומר בתפלת יוצר מחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשי'. ושלכן כנו הנביאים הש"י בבורא השמים ורוקע הארץ בלשון יהי כאלו כל היום הוא בורא השמים בחדוש תנועותיהם כפי שנוי המצבים וכן רוקע הארץ ונותן נשמה כפי ההויה וההפסד התמידי. והנה טענות ארסטו ותלמידיו אשר עשו לקיים דעת הקדמות ולבטל דעת חדוש העולם אשר החזיקו בהם האנשים האלה ותשובת בעל התורה עליהם ובטולם עוד יבאו אחרי זה בהרחבת ביאור וחקירה מספקת אבל עתה לענין התורה וכתוביה אשר זייפו האנשים החטאים האל' בנפשותם מי יתן שאלתים אם היה ספור מעשה בראשית שבא בתחלת התורה ענינו ההויה והפסד התמידי אשר אתנו היום כמו שיאמרו מה יהיה אם כן ענין פרשת ויכלו שהנה ביאר הכתוב בה שאותו מעשה מחודש שנעשה בששת ימי בראשית נח ונפסק ביום השביעי ולא נעשה כמוהו עוד כל ימי הארץ וזה ממה שיוכיח שלא היה החדוש ההוא הנזכר בששת הימים הוא החדוש התמידי מההויה וההפסד הטבעי כמו שיראהו ארסטו כי זה לא נפסק ולא נשבת ביום השביעי אבל בהפך כי אז התחיל להיות כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות. הכרח הוא שנאמר שחדו' ששת הימים שנזכר בתורה היה החדוש הראשון ההחלטי. ושהוא אשר שבת ונפסק בסוף היום הששי שמשם ואילך חדלה הבריאה הראשונה ונמשך המנהג הטבעי אלא שכל מחשבות האנשים האלה הם כפירה גדולה בחק התורה:
פרק ב
בביאור דעת אנכסגורש ואבן דקליס ובעלי הסבוב בענין חידוש העולם.
וכת אחרת מן הפילוסופים הקדמונים לא נתעורו כל כך והציצו באמתת החדוש אבל מעט מזער לא כביר. כי הם אמרו שהמלאכים והם השכלים הנפרדים מסמר והגרמים השמימיי' כלם היו קדומים מבלי התחלה. אמנם מה שבתוך הכדור מהיסודות והמורכבי' מהם שהוא כללות זה העולם השפל אלה כלם נבראו ונתחדשו בכללותם אבל שלא נתהוו מלא דבר כי אם מחמר קדום כי היה אצלם התהוות הדבר מלא דבר נמנע מפאת עצמו. ואנכסגורש היה מזאת הכת שאמר שהיה העולם במנוחה זמן בב"ת ואחר כן התחיל השכל שהוא המהוה אצלו והניע הדברים שהיו מעורבים זה עם זה והביאם אל המציאות הגמור. ונתהוה אם כן העולם השפל הזה פעם אחת בלבד. והיתה הויתו בתנועת הגרמים השמימיים שהיו קדומי' אצלו. ואבן דקליס גם כן היה מזאת הכת שאמר שהעולם השפל הזה נתהוה ונתחדש פעמים אין תכלית להם ועמד במה שבין החדושי' זמני' אין תכלית להם. כי הנה שניהם הסכימו היות הכדו' המקיף קדמון ומתנועע בזמן ומה שבתוך הכדור מחודש. אלא שאנכסגורש קיים שלא נתחדש ונתהוה העולם כי אם פעם אחת בלבד. ואבן דקליס יחשוב שנתחדש פעמים אין תכלית וגם אנשי הודו החוזים בכוכבים בעלי הסבוב מזה הדעת של אבן דקליס היו ושמו הזמן בין חדוש לחדוש בהפלגו' עצומות מרבוי השנים וכמו שזכר הנשיא רבי אברהם בר חייא בספרו מגל' המגלה. ומזה בלי ספק נולדו הזיות ספרי ההוברי' שכותבים מניני עשרות אלפי שנים וגם ספרי העבודה הנבטות שזוכרי' בה שמות אנשים בדאום מלבם ינבו שאר ונגרית ורואני ואומרים שהיו קודם אדם ושהיה ינבו שאר רבו של אדם וכדומה מהכזבים האלה כמו שזכר בעל ספר הכוזר. והדעת הזה ר"ל מקדמות הגרם השמימיי וחדוש מה שבתוכו עם היותו רחוק מכוונת התורה כרחוק מזרח ממערב כבר נמצאו בכנפות אומתנו גם כן תרבו' אנשים חטאים שהחזיקו בו. ואמרו שאליו כיונה תורה במאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. כי הנה פירשו בראשית על הגרם השמימיי שהוא ראשית העולם וסבתו בתנועתו ופירשו אלקים על המלאכים כמו כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ופירשו שמים על שני היסודות הקלי' האש והאויר והארץ על שני היסודו' הכבדים. ויאמר הכתוב לדעתם שבאמצעו' הראשית והתחלה השמימית ההיא ברא כת השכלים הנבדלי' את השמים ואת הארץ שהם היסודות הקלים והכבדים. ולכן נמנו וגמרו שלא נזכר בפרשת בראשי' דבר מבריאת העליונים כי אם הגלות היבשה ומציאות היסודות הארבעה והמורכבים מהם וכמה יראו דברי הראב"ע נוטים לדעת הזה. וכן בעל ארון העדות. וזולתם מהנמשכים אחר חכמת הכוכבים. אולי שהאמינו ענין החדוש על דרך בעלי הסבוב. עד שחשבו קצתם שהיתה דעת רבי יהודה בר סימון באמרו שהיה סדר זמני' קודם לכן הוא עצמו דעת אנכסגורש ודעת רבי אבהו באמרו שהיה בונ' עולמו' ומחריבן היה כדעת בן דקליס. והנה הדעת הזה מהיות המקיף קדמון ומה שבתוכו מחודש בדרך טבעי הוא סכלות גדול כפי העיון וכפירה רבה בחק התורה אם כפי העיון לפי שהם חשבו שהיתה הוית העולם בטבע וידוע הוא שהעול בכללו הוא מקושר ומתאחד כאיש אחד כמו שזכר הרב המורה. והכדור השמימיי אי אפשר שיתנועע כפי טבעו אלא בהיות בתוכו גשם קיים נח עליו יסבוב שהוא מרכזו. ולכן היה מחוייב בהמצא הכדור המקיף שימצא המרכז הכבד במוחלט בתוכו שהוא הארץ. ובהמצא הכבד המוחלט יתחייב שימצא הפכו שהוא האש הקל במוחלט. כי הטבע היסוד האחד מורה על טבע האחר. ובהמצא שני ההפכים האלה שהם בתכלית המרחק כפי המעלה והמטה אש וארץ יחוייב גם כן שימצאו שני יסודות אחרים שהם אמצעיים ביניהם רוצה לומר האויר והמים המשותפי' אליהם באיכיותיהם ובהמצא הגשמים הפשוטים הארבעה האלה יחוייב שימצא המזג וההרכבה לפי שהתנועות השמימיות יוציאו את היסודות ממקומותיהם בהכרח. ולכן יתערבו קצתם בקצתם ויפעלו קצת' בקצת' עד שיתחדשו מעירוביהם הדומם והצומח והחי על מדרגותם. באופן שאי אפשר שימצאו קצתם בזולת קצתם כפי המנהג הטבעי ולכן הוא מבואר שאם היה בכאן גלגל נוטה בקיץ ובחורף הכרח הוא שימצאו ההויות כלן כי אינו אפשר לצייר המקיף מבלי קצתם כי היה העולם כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו ובהיות קצתו מחודש יתחייב שיהיה הכל כן.
וכמו שאמרו רבנן במסכת חגיגה בענין בריאת שמים וארץ זה וזה נבראו כאחד שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחד וכבר יחסו המאמר הזה לרבי שמעון בן יוחאי וענינם שלא קדם הגלגל המקיף בזמן אל מרכזו. ולא מרכזו אליו. הנה אם כן כפי העיון הישר הפילוסופי הדעת הזה בכללו הוא בטל. ואמנם שיהיה כפירה בחק התורה הוא מבואר לפי שהתורה העידה פעמים רבות על בריאת הגרמים השמימיים ועל בריאת המאורות. בפירוש שמש וירח וכוכבים כמו שנזכר בפר' יהי מאורות. ואמר בכלל ויכלו השמי' והארץ וכל צבאם ואמר כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ והנביא ישעיהו אמ' על המאורות בפרט שאו מרום עיניכ' וראו מי ברא אלה ודוד אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וכמה כתובים אחרים באו בתורה בנביאים ובכתובים יעידון יגידון שהיו הגרמי' השמימיים והמאורות שבהם וגם המלאכי' הרוחניים מכלל הנבראים. התבאר א"כ שב' הדעות אשר זכרתי בענין החדוש מכת ארסטו ומאנכסגורש ובן דקליס ובעלי הסבוב כפי עדות התורה האלקית אין בפימו נכונה קרבם הוות לא בחר יי באלה:
פרק ג
בביאור דעת אפלטון בענין החדוש ושאלת למה ברח הרב המורה ממנו.
וכת אחר' מהפילוסופי' שנזדכך יותר ראות עינם השכלי הציצו וראו בחדוש העולם ובריאתו יותר מהראשונים. וזאת היא כת אפלטון אשר קבלו שלא יתהוה דבר מלא דבר. כי כל הראשונים השתתפו בקבול ההקדמ' הזאת והיה דעתו עם זה שהעולם כלו נתחדש והשמים המקיפים גם כן היו מכלל הנבראים ומחודשים אבל מדבר ר"ל מחמר שהיה קדמון כקדמות האלוק.
והיו אם כן השמים וכל מה שבתוכם הוה נפסד ועם היות שארסטו אמר בשמו בספר השמיים והעולם שהיו השמיים נצחיים בלתי נפסדים. אין בזה סתירה כי אפלטון אמר שהשמים נתהוו מאותו חמר קדום שהיה מתנועע תנועה בלתי מסודר זמן בלתי בעל תכלית ובעת הבריאה קבלה הסדר ושהיו השמים כפי טבעם נפסדי' כמו שהיו הוים אלא שהאל יתברך נתן בהם הנצחיות. וכמו שכתב בספרו טימיאוס ומכאן לקח אבן סיני שהיה הגר' השמימיי מורכב מחמר וצורה והיה נפסד ואפשרי מעצמו. אבל היה מחוייב ונצחי מפאת סבתו.
והדעת הזה מאפלטון בחדוש העולם יראה בתחלת המחשבה שהוא קרוב מאד לדעת תורתינו. אחרי שלא יכחיש פשוטי ספורי התורה ונפלאותיה שהם כלם בשנוי הטבעים יש מיש ודבר מדבר. כי האל אשר ברא הנמצאים כלם מאותו חמר קדום והשפיע בו צורות מתחלפות כחפצו הוא משנה אותו במעשה הנסים כשירצ' עד שמפני זה החזי' הר"לבג בדעת הזה במאמר ששי מספר מלחמות כי גם הוא קבל הקדמת הראשונים שלא יתהוה דבר מלא דבר וקבל עם זה שהעול' בכללו מחודש ולכן אמר שנתחדש מחמר קדום. אלא שלא קבל שהיה החמ' הקדום ההוא מתנועע תנועה בלתי מסודר' קודם הבריאה ושקבל הסדר בבריאה כדברי אפלטון ובזה נתחלף מדעתו. וכתב בפירוש הרבה פעמים שלא נמצא בתורה פסוק מעיד על היות הבריאה מלא דבר ר"ל אחר ההעדר וגם מסכים לדעת אפלטון זה כתב בעל הכוז' במאמר הראשון וז"ל ואם היה מצטרך בעל התורה להאמין ולהודות שהיולי העול' קדמון ועולמים רבים קודם העולם הזה לא היה בזה פגם באמונתו אחרי שהוא מאמין שהעולם הזה חדש מזמן ידוע ותחל' האנשים שבו היו אדם וחוה ע"כ וגם הרב המורה בפכ"ז חלק שני כתב דברי' דומים לאלה. באמרו שדעת אפלטון לא יסתור יסודי התורה ולא יכחיש האותות ושימצאו לו דמיונות רבים בכתובי התורה אבל שאין ההכרח מביא אותנו להאמינו אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת וכיון שלא התבאר במופת לא נטה אליו אבל נבין הכתובי' כפשוטיה' ונאמר כי התור' הגיד' לנו ענין לא יגיע כחנו להשגתו. והאות מעיד על אמתת טענותינו עכ"ל. ומפני זה אולי יאמר התורני אשר בשם ישראל יכונה קרוב לנו האיש אפלטון מאד בדעתו זה מגואלינו הוא. אבל הרב המורה בפי"ג חלק שני מצאנו ראינו שהרחיק דעת אפלטון זה תכלית ההרחקה ואמר עליו וז"ל אבל השתדלנו עוד לאמת מאמ' בעלי דעת השני ר"ל היות השמים הוים ונפסדים. אין לנו תועלת בו מפני שהם מאמינים בקדמות העולם ואין הפרש אצלנו בין מי שיאמין שהם הוים מדבר ונפסדים אל דבר או אמונת ארסטו שיאמין שהם בלתי הוים ונפסדים וכו'. וכן הרחיק מאד מציאות עולמים אחרים קודם העול' הזה עד שכתב בפ"ל ח"ב שמאמר רבי יהודה ברבי סימון שהיה סדר זמנים קודם לכן היה מגונה מאד להיותו מורה על קדמות הזמן והתנועה השמימיית אשר היא נושא הזמן ושמאמר רבי אבהו שהיה בונה עולמות ומחריבן היה מגונה מן הראשון עד ששניהם יורו על הקדמות.
והיקשו לי בדברי הרב אלה דברים ראשונה למה ברח כ"כ מדעת אפלטון והרחיקו מכונ' התורה במדרג' דעת ארסטו הנחש הקדמוני והפליט המאמר שהיה אפלטון מאמין בקדמות העולם כי הנה החדוש כבר יאמר על המצא' הצורות כחמר ועל המציאות התנועה המסודרת שלא היתה. כמו שיאמינהו אפלטון בענין העולם ושנית איך נראה הסתירה הזאת בדברי הרב המורה עצמו מפי"ג לפכ"ז הנזכרים. וגם לדברי בעל ספר הכוזר. ושלישית למה היה דעת רבי אבהו בעיני הרב המורה מגונה מדברי רבי יהודה ברבי סימון. אם שניהם השתתפו בדעת הקדמות. ורביעית מאין ראה הרב היה מאמר רבי אבהו מורה על קדמות העולם הזה שאנחנו בו. כי הנה באמרו שהיה בונה עולמות ומחריבן היה באמת מכחיש דעת הקדמות ומקיים דעת החדוש וחמישית הן תוי לדעת מאין לקח לו הרב שהית' הבריאה הראשונה מלא דבר ואחרי האפס הגמור בהיות שלא בא אצלו עליו מופת ולא טענה כי הנה הטענות שעשה בפי"ט מאותו חלק שני להכריע דעת החדוש מפאת תנועות הגרמים השמימיים והכוכבים לא הוליד מהם כי אם שהיה העולם בכונת מכוין ורצון רוצה ומיסד אבל לא שיהיה מלא דבר כמו שיתבאר אחר זה. ואם נפל הרב בזה מפאת לשון ברא שמורה על המצאת יש מאין הנה הוא באמת כפי דעת רוב המפרשים משענת קנה רצוץ. כי הנה הלשון ההוא יסבול הפירושים לפי שגם כן מצאנו לשון בריא' על המצאת יש מיש כמו שתראה בהוית התניני' שנתהוו מהמים ובאדם שנברא מן העפר וכמו שכתב הר"אבע ולמה אם כן נכנס הרב לקיים בריאת העולם מלא דבר בהיות זה הגדול שבספקות והבטולים שעשו הפילוסו' על דעת החדוש. ומה הכריחו על זה ומה הם פשוטי התורה אשר נחזיק בם ונבין אותם כפשוטיהם שבעבורם לא נטה לדעת אפלטון כמו שאמ' הרב. כי הנה בתורה כמו שכתב הר"לבג לא נאמ' שהיתה הבריאה מלא דבר או אחר ההעדר. אבל העידה תורה בלבד שהשם ברא את השמים ואת הארץ ולמה לא תפורש הבריאה ההיא כפי דעת אפלטון בבריאה והחדוש. כי הנה עם היות שלא בא עליו מופת. ר"ל על היות הבריאה מחמר קדום הנה גם כן לא בא מופת על סותרו כלומר שהיתה מלא דבר אחר העדר. וישאר אם כן הדבר הזה באפשרות שאפשר לפרש כתובי התורה עליו והר"לבג כתב שהרב המורה ברח מדעת אפלטון לא מפאת התורה כי אין בה דבר ינגדהו כי אם מפאת העיון מפני הספקו' שעשה ארסטו עליו ר"ל מהיות נמצא זמן בב"ת אפשרות באותו חמר שלא יצא למציאות והוא בטל ושיהיה העולם נמצא קודם היותו מפאת התנועה המבולבלת שהניח ואתה רואה מדברי הרב המורה שלא נתרחק מדעת אפלטון מפני זה בלבד כי הוא גם כן נסמך בדבריו לפשוטי התורה:
פרק ד
בביאור השבות שבעבורם ברח הרב המורה מדעת אפלטון.
כפי העיון אמתת כונת הרב המורה אצלי בדבר הזה היא שהוא עשה עיקר דעת החדוש היותו מלא דבר ואחר האפס הגמור עד שמפני זה באותו הפרק י"ג הנז' כשהביא הדעות בקדמות העולם בהחלט. והשני דעת התורה האומ' בחדושו במוחלט שהם שתי קצוות הדעת. ודעת אחר אמצעי ביניהם האומ' בחדוש העולם מחמר קדום כי הוא מורכב מקדמות החמר ומחדוש הצורות בין שיאמיניהו במה שבתוך הכדור בלבד כאנכסגורש ואבן דקליס ובעלי הסבוב או שיאמינו החדוש גם כן בשנים כאפלטון. כי הנה שתף הרב כלם בדעת אחד לפי שכלם הסכימו היות החדוש מדב' ולכן אמר הרב שם שהדע' ההוא היה נחלק לכתות אין תועלת לזכרם. שאמר זה לפי שאחרי השתתפם מהיות מחמר קדום מה יתן לך ומה יוסיף לך חלוף דעותיהם אם השמים הוים אם לאו האמנם ברח הרב המורה מהדעת ההוא המשותף אליהם מפאת העיון ומפאת התורה ועיקריה. אם מפאת העיון לפי שהם הניחו החמר הקדום ההוא עומד זמן בב"ת מופשט ורק מכל צורה וזה בטל כי הנה הפילוסוף ביאר במובת חותך המנע מציאות ההיולי מופשט ורק מצורה והדבר מבואר בעצמו כי הנחת חמר נמצא וערום מבלי צורה הוא דבר סותר נפשו לפי שמה שמציאותו בכח אי אפשר שימצא בפעל אם לא כשתצטרף אליו הצור' כי היא סבבה פעל מציאותו. ואם היה החמר נמנא ערום מבלי צורה לא היה הוא חומר בכח אבל נמצא מה בפעל והוא אם כן בעל צורה ובכלל שאין ענין החמר ומהותו דבר זולת מה שלא ימצא בפעל מבלעדי הצורה כי הוא מתעצם בכחניותו כמו שאמר אבן רשד ואיך אם כן יאמין הרב בדעת הזה אחרי שבא מזה הצד מופת על סותרו. וכבר חשב הרלב"ג לקיים המצא חמר ערום מבלי צורה. ואמר שלא היה זה נמנע אבל מחוייב שימצא כן לפי שאנחנו נמצא צורה עם חמר כמו הצורות ההיילאניות. ומצאנו צורה בלי חמר כצורות הנבדלות ולכן יתחייב שימצא גם כן חמר מבלי צורה. ואמנם היה זה נמנע באלו הנמצאות השפלות להיותן מלובשות באיכיות הראשונים שהם כצורות ליסודות ואינו אפשר שיופשטו במוחלט וכמו שהאריך בזה. והטענה הזאת שעשה הטעאה נגלית היא. לפי שהצורות הנבדלות אינן אחרות במין ולא בסוג עם הצורות ההיולאניות. כי הנבדלות הם נמצאים שלמים בעצמם ובמדרגה עליונה מהשלמות ואין מציאותם בחמר כצורות ההילאניות שמציאותם אינו כי אם בחמרים. ולכן יאמר על הנבדלות ועל ההיולאניות שם הצורה בשתוף השם הגמור. ואם היו הצורות ההיולאניות נמצאות מבלי חמר היה באמת מאמרו מופת חזק. כפי אותה ההקדמה שזכר הפילוסוף והביאה הרב המורה בתחלת החלק השני שכאשר ימצא דבר מורכב משני דברים וימצא האחד מהם בפני עצמו חוץ מהמורכב שיתחייב שימצא האחד ג"כ חוץ ממנו בפני עצמו חבל אין הדבר כן כי הצורות ההיולאניות ההן אי אפשר שימצאו מבלי חמר נושא אליהן עם היותן נותנות המציאות למורכב ואיך א"כ ימצא החמר מבלתן בהיותו חסר ובלתי נמצא מפאת עצמו כי הנה המציאו' לדבר הוא כלו מפאת צורתו ומי שאין לו צורה אין לו מציאות ומזה יתחייב שהחמר הקדום שאמר אפלטון אם היה רק ומופשט מצורה שהיה בלתי נמצא אבל נעדר לפי שאין מהות החמ' בעצמותו כ"א היותו נושא הצורות ומבלתי צורה אין לו מציאות כלל והוא מכלל ההעדרים. וענין הצורות הנבדלות אין להן הקש בזה כמו שלא נחייב באדם המצוייר בכותל שימצא בו מה שימצא באדם החי השלם בנפשו וכחותיו ואם היה לזה הדמוי שחשב הרלב"ג מקום היה מתחייב מזה שתמיד ימצא בעולם חמר ערום מבלי צורה כמו שתמיד ימצאו צורות נבדלות מבלי חמרים ולא היה בשום צד מספיק לזה הדמוי הנחת חמר ערום קודם הבריאה או בעת מן העתים כמו שחשב ובכלל שהנה מציאות החמר הראשון כמו שאמרו הפילוסופים הנה לא יפול ברשת הדמיון כי אם בהצטרפו אל הצורות כי אין לו מציאות אחר בפני עצמו כי אם צרופיי וכחניי על מציאות הצורות ואיך יצוייר אם כן המצא חמר קדום מבלי צורה והוא דבר מתנגד לעצמו כל שכן זמן או המשכות ושעור מציאות בב"ת גם הוקשה על הרב הדעת הזה לפי העיון לפי שהוא בלתי אפשר שישתתפו העליונים והתחתונים בחמר אחד ויהיו העליונים. קיימים ונצחיים והשפלים הווים ונפסדים בסבוב תמיד כי הנה עצם ההיולוי הוא כחניותו אל חלוף הצורות ואם היה חמר אחד לכל הדברים יתחייב שיהיה כחניות חמר השמים משתוקק אל צורות מתחלפות כמו שהוא בחמר השפלים והוא סבת ההויה וההפסד בהם. ואין להם שיאמרו שהיו החמרים הקדומי' שנים ערומים מכל צורה כי הנה מה שבכח מכולל מצודה לא יבדל ממה שבכח משולל מצודה כי אם יצוייר התחלפות בין שני חמרים ראשונים הוא בהצטרפות אל הצורות בהיותן תמיד עמהם אבל בהיותם ערומים שניהם מבלי נורה כלל אי אפשר שיצוייר בהם הרבוי בשום צד ובכלל שאם היו השמים מחמר הדברים השפלים היו הם נפסדים גם כן או היו הדברים השפלים נצחיים כמוהם וישוב א"כ הנצחי נפסד או הנפסד נצחי או יתהפך הנצחי בנצחי מזולת מינו כמו שיתהפך ההוה הנפסד הווה נפסד אל זולת מינו וכבר העיר הרלב"ג בכמו הספק הזה על דעתו והשיב שאם היתה ההויה הכוללת הראשונה בדרך טבעי כהויה החלקות היה הספק חזק מאד אבל מפני שהיתה הבריאה הראשונה כפי הרצון האלקי ולא בדרך הטבע היה אפשר שינתן בה לחמר האחד תכונות מתחלפות וגם הפכיות כאלו תאמר בגרמים השמימיים צורה נצחית קיימת ובגשמים השפלים צורה חולפת בלתי נצחית והנה תשובתו זאת אינה מספקת לפי שההפסד בדברים הנפסדים אינו מתחייב מפאת הצורות כי הצורה היא נותנת המציאות בדבר ומעצמת אותו אבל ימשך ההפסד תמיד מפאת החמר כי הוא מפני כחניותו שהוא טבעו ומהותו יפשוט צורה וילבש צורה ואם היה חמר השמים הוא עצמו חמר היסודות אף שיהיו צורותיהם נתונות אליהם ברצון האל בתחלת הבריאה והן מתחלפות מצורות השפלים כפי השלמות והחסרון תכלית החלוף הנה כמו שבשפלים יקרה ההפסד מפני החמר הכחניי אשר בהם ולא מפאת הצורה ככה יתחייב ג"כ בעליונים שמפני חמרם ישתוקקו אל ההמרה והשנוי בצורות והוא סבת ההפסד ורצון הפועל לא יבטל זה אחרי שאין מאתו כי אם הצורות אלא אם נאמר שהאל יתברך בעת הבריאה יאה הסיר מקצת החמר ההוא כחניותו אל הצורות שאינו בו שהוא עצמותו ומהותו והשיב אותו לתהו ולהעדר ואחר המציאו מאין באופן אחר ונתן בו הצורות הקיימות וכל זה מגונה ויוצא ממה שהניחו שהוא קדום ושלא היתה הבריאה מן ההעדר. הנה אם כן היות השמים נצחיים והשפלים נפסדי' מוכיח שלא השתתפו כלם בחמר אחד וכבר כתב אבן רשד שלא נשער במציאות החמר הראשון כי אם מפאת ההויה וההפסד ולכן מי שלא יקרהו ההויה וההפסד אינו בעל חמר ומפני זה כשהביא הרב המורה בפכ"ו ח"ב מאמר רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו ותמה ממנו להיותו מורה על חמר קדום כתב בסוף דבריו וז"ל אלא שעכ"פ הועילנו בו תועלת גדולה שהוא ביאר שחמר השמים בלתי חמר הארץ ושהם שני חמרים נבדלים זה מזה ולא שער הרב התועלת הזה כי אם להודיע שלא היה דעת רבי אליעזר כדעת אפלטון בחמר הקדום כמו שיראה מפשוטי דבריו כי הוא משני חמרים דבר לא מחמר אחד כאפלטון והנה יבא אח"ז ביאור הפרק ההוא כי יש לי בו עיון רב והשתדל הרב להוכיחו עוד ממה שאמרו בב"ר בשם רבי אליעזר עצמו כל מה שבשמים בריאתו מן השמים כל מה שבארץ בריאתו מן הארץ וכל זה כדי להרחיק דעת חכמי ישראל מדעת אפלטון הנפסד. וכבר יבוטל עוד דעת אפלטון והרלב"ג שנמשך אחריו בדעת חמר הקדום בטענה אחרת חזקה מאד והוא שהחמר תהוא אם היה קדום ונצחי היה מחוייב המציאות ולא ימלט אם שיהיה מחוייב המציאות בבחינת עצמו או שיהיה אפשרי בבחינת עצמו ומחוייב מצד סבתו ואם יתבאר שאינו מחוייב המציאות לא בבחינת עצמו ולא בבחינת סבתו יתחייב בהכרח שלא יהיה מחוייב המציאות ונצחי כלל אבל אפשרי מכל צד ומחודש ואמנם שאינו מחויב המציאות בבחינת עצמו והוא אשר אין מציאותו תלוי בזולתו יתבאר בזה הדרך. והוא שאם היה הדבר כן היו שם שני מחויבי המציאות בבחינת עצמם ר"ל הסבה הראשונה והחמר הקדום ההוא ושניהם לא ימלט מהיותם או דומים מכל אופן או מתחלפים מכל צד או דומים מצד מה ומתחלפים מצד מה מה בדבר עצמי או מקרי ואם היו דומים מכל אופן לא היו א"כ שנים אבל אחד ובטל הרבוי והשניות והיה האל יתברך הוא חמר הקדום והחמר הקדום הוא האל יתברך אחרי שלא יושכל שניות במה שאין הבדל וחלוף כי הנה לא ימצאו כמו שאמר ארסטו שני שחרוריות למשכן אחד ואם היו מתחלפי' מכל צד לא היו שניהם משתתפי' בחיוב המציאות מצד עצמו יתחייב אם כן שידמו וישתתפו בדבר מה ויובדלו בדבר אחר והיה אם כן כל אחד מהם מורכב משני דברים האחד הוא הכולל והמשותף לשניהם מחיוב המציאות והשני הוא מבדיל ביניהם אשר בו יתחלפו זה מזה ואם היה זה כן יתחייב שלא יהיה אחד מהם מחוייב המציאות כי כבר התבאר בחכמת האלדות שהמחויב המציאות מעצמו א"א שיהיה מורכב מענינים לפי שיצטרך אל מרכיב ויהיה א"כ עלול לא עלה ועוד שאם היה החמר ההוא מחוייב המציאות מצד עצמו לא היה אפשר שישתנה בשום צד וכ"ש לנמצא זולתו כי כבר התבאר שהמחייב המציאות מצד עצמו הוא בלתי משתנה שאם היה משתנה תהיה לו סבה משנה אותו ויהיה א"כ עלול לא עלה ולפי זה לא יהיה אפשר באותו חמר קדום שישתנה מהיותו ערום.
אל קבול הצורות בזמן מהזמנים כמו שאמרו ועוד שמתארי מחוייב המציאות מצד עצמו שיהיה שלם בתכלית השלמות כי לא יתכן שיחסר לו דבר שלמות יצטרך לזולתו להשלימו בו ובהיות החמר ההוא אשר אמרו חסר בתכלית החסרון מצטרך להשלמתו אל נמצא זולתו הוא הסבה הראשונה ישפיע לו המציאות וההווה א"א א"כ שיהיה הוא מחוייב המציאות מצד עצמו ועוד שמתנאי המחוייב המציאות מעצמו שיהיה פועל ראשון ופועל גמור ולא יתכן בו שיהיה מתפעל ולא כחני כלל כל שכן שיהיה כלו כח גמור והתחלת ההתפעלות בכל הדברים כמו שהוא עצמות ומהות החמר הקדום אשר אמרו הנה מכל הצדדין האלה יתבאר שא"א שיהיה החמר ההוא אשר אמרו מחוייב המציאות מצד עצמו וכבר ביאר האלקי כל זה ר"ל שהמחוייב המציאות א"א שיהיה כי אם אחד ושהוא פשוט לא מורכב ושאינו גשם ושהוא פועל ופועל גמור בלתי מתפעל כלל שלם ובלתי מצטרך לזולתו שהוא כלו הפך מה שאמר אפלטון וסיעתו בחמר הקדום ההוא ואמנם שאינו מחוייב המציאות מצד סבתו יתבאר לפי שהמחוייב המציאות מצד סבתו ראוי שיהיה נצחי עומד על ענין אחד תמיד מבלי שיסור ממנו בזמן מהזמני' כמו שתעמוד סבתו ולא תסור חיובה ומציאותה ממה שהיא כמו האור הבא מן השמש שהוא נצחי ומתחייב ממנו תמיד באופן אחד מבלי שנוי כפי נצחיות השמש שהוא סבתו ואם היה החמר ההוא הקדום כן יתחייב שיהיה תמיד על ענין אחד אם ערום ורק מצורה תמיד או מלובש בצורה תמיד או שתמיד ישתנה בקבול הצורות זו אפר זו בסבוב לא שיהיה זמן בב"ת רק וערום מצורה ואח"כ יהיה קצתו מלובש בצורה קיימת תמיד כגרמים השמימיים וקצתו פושט צורה ולובש צורה כיסודות והמורכבים מהם כי הנה החלו הזה לא יתכן שיהיה בדבר מחויב המציאות מצד סבתו בהיות הסבה קיימת ובלתי משתנה מענין לענין ועוד יקשה על הרלב"ג שקבל שהשכלים הנבדלים היו מכלל הנבראים בימי בראשית ושהחמר ההוא היה קדום שממנו נבראו שמים וארץ והוא כי הנה יתחייב שיהיה החמר הקדום אשר אמר הוא העלול הראשון ממנו יתברך וזה בלתי אפשר כי איך יהיה גשם חסר אשר כזה בתכלית החסרון מתחייב חיוב ראשון בלתי אמצעי מהסבה ראשונה השלם בתכלית השלמות זה בלי ספק לא יצוייר כי הפעולה ראוי שתדמה לפועל כל מה שאפשר ובפרט הפעולה המתמדת הפועל אותה שראוי שתדמה יותר אליו מהפעולות העתיות הבלתי מתמידות עמו כי המתמדת היא המיוחדת אליו מצד עצמותו ואיך יתכן שיצדק זה על החמר ההוא החסר מכל הנמצאים ר"ל שיהיה הוא העלול הראשון המיוחס אליו יתברך ושיהיה מציאותו מתמיד ולא יצדק זה על השכלים הנבדלים שהוא מור' שמציאות מחוד' בעת מוגבל וכב' הרגיש הרלב"ג בשקר המגונה הזה וחשב מחשבות להשיב עליו באמרו שהשכלים הנבדלים יתהוו מלא דבר לפי שזה הוא דרך הצורו' כולן שיתהוו בחמרים מלא דבר אבל שהגשם לא יצוייר התהוותו מלא דבר ולכן הצטרך להניח חמר קדום ממנו נתהוה ואין דבריו צודקים לפי שזה שאמר בהוית הגשמים ומציאותיהם ולכן הן לא הוות ולא נפסדות בעצם והצורות הוות ונפסדות במקרה. ואינן הוות מלא דבר כמו שאמר אבל יתהוו מכח החמר כי מהכח יתהוה הפעל והפעל בהפסדו ישוב אל הכח אמנם השכלי' הנבדלים שהם הצורות הנפרדות אין ענינם זה כי הם נמצאים בפני עצמם ועצמים נכבדים אשר עמידתם בעצמותם יותר בשלמות לאין שיעור מהנכבדים שבגשמי' ואיך יצוייר א"כ התהוותם מלא דבר בהיות שלא יצוייר זה מהגשמים כמו שאמר וכל שכן מהחמר הראשון שבעצמותו היא כחניותו והכח ממוצע בין ההעדר והמציאות ואם נודה שיתהוו העצמים הרוחניי שהם פעל גמור מלא דבר בהיותם רחוקי' בתכלית המרחק מההעדר אף שוכני בתי חמר הגשמים שאין פעליותם כל כך והם בטבעם יותר קרובים אל ההעדר שהוא יותר אפשר וקרוב בהם שיתהוו מההעדר ההוא וק"ו ובן בנו של ק"ו החמר ההוא שכל מהותו שהוא כחניותו הוא קרוב מאד אל ההעדר הגמור שיתחייב היותו יותר אפשר בחקו שיתהוה מההעדר המוחלט ומזה תבין איך נתעור הרלב"ג בהחזיקו בזה הדעת הנפסד לא לבד כפי התורה כמו שיתבאר כי אם גם כפי העיון הישר הפילוסופי אשר בו התפאר ומלבד כל הבטולים האלה עוד עשה ארסטו בטולים אחרים על דעת אפלטון מפאת התנועה הבלתי מסודרת שהניח שהיה לחמר ההוא הקדום קודם הבריאה כמו שזכרתי למעלה גם ספקות אחרים זכר הרלב"ג עצמו על דעתו והתירם בשפת חלקות ויש בהתרתם ערעור רב גם הרב רבי חסדאי במאמר שלישי כלל ראשון פרק רביעי מספרו עשה בטולים אחרים לדעת הרלב"ג בפרט ולא החזקתי בהם כי לא ישרו בעיני כפי כונת המקום הזה סוף דבר שהיה דעת אפלטון והרלב"ג שנמשך אחריו בחדוש העולם מהחמר קדום דבר לא יכילהו הרעיון ולא תסבלהו המחשבה המיושרת עד שמפני זה כבר היו מהפילוסופים הנמשכים אחרי אפלטון שכתבו שלא כיון אפלטון לחדוש הזמני בעולם אלא לחדוש התמידי שהוא היותו עלול ונאצל תמיד מהש"י לא סר ולא יסור ואחרים אמרו שאפלטון הניח החמר הקדום קודם הבריאה רק מצורה אבל לא זמן בב"ת כי אם זמן קצוב ושכבר קדם אליו בריאה אחרת והתמידה זמן ונפסדה ושבה אל החמר ההוא הראשון ואח"כ שיעור זמן מה נתהוה פעם אחרת והיה לפי זה הוית העולם באותו חמר והפסדו הולך בסבוב מני קדם כמו שילך העניין לדעת ארסטו בהויות החלקיות. ש והנה יבאו אחרי כן בזה דברים:
פרק ה
בביאור הסבות שבעבורם ברח הרב המורה מדעת אפלטון כפי התורה.
ואמנם שיהיה דעת אפלטון כנגד כונת התורה הוא מבואר לפי שאפלטון הניח שהיה החמר הקדום ההוא מתנועע תנועה בלתי מסודרת קודם הבריאה זמן בלתי בעל תכלית ובעת הבריא' קבלה הסדר וכפי פשוטי דבריו יתחייב שבהיות שם תנועה מה שיהיה שם זמן א"כ טבע וצורה מה לאותו חמר וישוב הענין לדע' ארסטו בקדמות העולם שהתנוע' היא נצחית לפחות במין ועוד שכפי דעת אפלטון יתחייב היות המלאכים בלתי נבראים אבל קדומים כקדמות האל להיותם נפרדי' מחמר והוא יאמר שכל מה שנתחדש היה מאותו חמר וכל זה הפך כוונת התורה האלקית שהשרישנו שהאל יתברך הוא הבורא וכל מה שזולתו נברא ולכן מפאת התורה הרחיק הרב המורה את דעת אפלטון ושמו כדעת ארסטו בקדמות ואמנם כפי עיקרי הדת ושרשיה הנה נתרחק הרב ג"כ מדעת אפלטון לפי שהוא ביאר בפי' המשנה ביסודות התורה ועיקריה שהיסוד הראשון הוא שהאל יתברך הוא מחוייב המציאות מפאת עצמו וסבה ראשונה לכל הדברים והיה העיקר השני שהוא אחד כי כמו שהתבאר בחכמת האלקות א"א שיהיו שני דברים מחוייבי המציאות מצד עצמם. והיה העיקר השלישי שהוא בלתי גשם שאם היה גשם היה מתחלק ומתרבה כפי חלקיו ולא היה א"כ אחד והעיקר הרביעי שהוא יתברך לבדו קדמון וכל מה שזולתו מחודש ולא קדמון כמו שזכרתי למעלה ולהיות העיקרים האלה מתאחדים ונקשרים זה בזה שהקדמון הוא אחד הוא מחוייב המציאות וסבה ראשונה לכל מה שזולתו לכן ברח הרב מהניח חמר קדום לפי שבהיותו קדום יהיו שמה שתי עלות ראשונות האל יתברך והחמר הקדום ההוא שניהם קדומים ושניהם מחוייבי המציאות והוא מגונה בתכלית הגנות כי הנה יתחייב מזה שלא יהיה הסבה הראשונה אחד ולא הוא לבדו קדמון ויתבטלו ויוכחשו היותר עצמיים וראשונים במעלה שבכל עיקרי הדת וכבר הרגיש אפלטון בגנות דעתו מזה הצד ואמר שלא היה החמר הקדום ההוא במעלת השי"ת בעצם המציאות אבל הוא ית' סבת מציאותו והחמר אצלו כחמר ליוצר או כברזל לנפח שיצייר ממנו כרצונו וכן כתב הרלב"ג שהחזיק בבריאתו שבהיות שם חמר קדום לא יתחייב שיהיו האלוקות שנים כי אין האלקות מצד היותו קדמון כי אם מצד עוצם מדרגתו שיושפע ממנו הטוב והסדר במציאות אבל הדברים האלה תנחומין של הבל הם כי אף שנודה שאין שניהם אלוהות אין להמלט משיהיו שתי התחלות קדומות אחת במדרגת הפועל והצורה בתכלית השלמות ואחת במדרגת החמר בתכלית החסרון ותהיה אחת מהן סבת הטובות שהוא האל יתברך פועל העולם וצורתו האחרונה ואחר סבת הרעות שהוא החמ' וגם הרל"בג מודה בזה ואומר שהדבר כן וכדאי בזיון וקצף לפי שזה היה דעת מאני ראש המאונים שהאמין בשתי התחלות ועל שמו נקראו הכופרים בפנת האחדות מאונים ואמנם מה שאמרו חז"ל אין דבר רע יורד מלמעלה אין הכונה שהיו שתי התחלות אחת התחלת הטובות והוא האל יתברך והאחרת התחלת הרעות כמו שחשב הרלב"ג בדבריהם אבל רצו לומר שהדעות בעולם סבתם האדם במעשיו המגונים. וממנו הן נמשכות לא מהאל יתברך כי לא יחפוץ במות המת. ויקשה זה יותר לדעת אפלטון שהניח השכלים הנבדלים גם כן קדומים והיו אם כן שמה התחלות רבות קדומות חמריות וצורות והוא מגונה מאד עם שהוא טעות מבואר שהעולם בכללו בהיותו מתאחד ונקשר כאיש אחד לא ישתלשל מהתחלה אחת סוף דבר שהמאמין חדוש העולם מחמר קדום לא לבד יכפור פנת החדוש אבל ג"כ יכפור אמתת שאר העיקרים האלקיים. ומפני זה כתב הרב המורה בסוף אותו פ"ג הנזכר וז"ל כי כונת כל נמשך אחרי תורת משה רבינו ואברהם אבינו או מי שילך בדרכיהם אמנם הוא יאמין שאין דבר קדמון עם השם ית' שרמז הרב בדבריו אלה אל הטענה הזאת אשר הכינותי. ואמנם היות עולמות רבים קודם זה העולם כתב הרב שהיה יותר מגונה ושהיה ג"כ מורה על הקדמות לפי שיורה המאמר ההוא שהיה הקב"ה מחריב ומפסיד את העולם. ומאותו חמר היה בונה עולם אחר כדעת אבן דקליס. והיה אם כן החדוש מחמר קדום. ונוסף על זה מהגנות שיהיה יתברך מתחרט במעשיו ומואס יגיע כפיו בונה וסותר וחוזר ובונה כפועל החסר. גם שכבר איפשר שאדם יפרש זה על החדוש התמידי מההויה וההפסד שדור הולך ודור בא ויאמר שהם העולמות שהיה בונה ומחריבם. הנה התבאר מכל זה מה מצא הרב המורה בדעות האלה מהעול בהניחם החדוש מהחמר הקדום כי רחק מעליהם ואמנם בעל ספר הכוזר היה משתדל להרחיק מלב הכוזר הדובר בו דעת ארסטו בקדמות. ולכן הוצרך לומר לו שלא יחשוב שהניח נותן התורה ספור חדוש העולם בהחלט מלא דבר במלאכה כדי לאמת ספוריה ונפלאותיה אלא להיותו דעת שלא נתחדש העולם משום דבר והביא ראיה על זה באמרו שהדעות האלה מחמר קדום או מעולמי' רבים ר"ל שנתהו' זה מזה אם היה בעל התורה מניחם לא היו עושים פגם באמונתו ר"ל לעניני ספורי התורה ונפלאותיה. וזה מוכיח שלא ספרה התורה ענין הבריאה מלא דבר כדי לקיים פשוטי התור' וספוריה. כי אם להשרישנו בדעת החדוש כפי אמתתו. ולהבדילנו מן התועים בעיון חקירותיהם שכחשו המצאת דבר ולא לצורך אחר. וקרוב לדרך הזה היו דברי הרב המורה בפכ"ז ח"ב הנזכר כי שם דבר בבחינת חוזק המופת שהתורה לא תכזיבהו לפי שהוא נבנה על המושכלות הראשונות אבל מה שלא בא עליו המופת כדעת אפלטון אין לנו להאמינו לשנטה מפשוטי התורה בעבורו.
האמנם מה הם פשוטי התורה האלו שלא רצה הרב לנטות מהם שיורו על החדוש המוחלט הם אצלי אלה אשר אזכור. ראשונה שאנחנו רואים שהתור' ספרה א אופן הבריאה וענינה כפי מה שהיו הדברים ולכן הנמצאים שנעשו מדבר אחר כאלו תאמר הדשאים שנעשו מהארץ והשרצים והדגים שנעשו מהמים ודומיהם ביאר הכתוב הדבר אשר נברא וגלה מיד גם כן הדבר אשר ממנו נברא ונתהוה כמו שאמר תדשא הארץ ישרצו המים תוצא הארץ שביאר שם הדבר המתהוה והדבר שממנו נתהוה ונעשה ואלו היתה בריאת השמים והארץ מדבר אחר קדם להם היה הכתוב מבארו ג"כ ואומר שנעשו השמים והארץ ממנו כמו שביארו בשאר הנמצאים. אבל כיון שהתור' אמרה בהחלט שהאלקים ברא שמים והארץ ולא זכרה חמר כלל שנבראו ממנו פשוטי הכתובי' האל' יעידו שלא נבראו השמי' והארץ מדבר אחר אבל שהחמר והצורה והמשיגים אליהם כלם היו נבראים ושלכן לא יוחסו כי אם אל היכולת האלקי בלבד אשר המציאם מלא דבר. ואולי שעל זה נאמר בראשית ברא אלקים תת השמים ואת הארץ שהראשית כמו שאמר הרב המורה נאמר על ההתחלה הודיעתנו התורה האלהית שברא האלקים בעל היכולת הבב"ת השמים והארץ עם התחלותיהם כי הכל מעשה ידיו ולא היה שם דבר קדמון זולתו. ואם תיטיב העיון בתפלת פרק ל' ח"ב אשר בו ביאר הרב מה שביאר ממעשה בראשית תמצא שזהו אשר כיון אליו הרב באמת בפירוש הכתוב ההוא וע"ז אמר הרב שאין ראוי לנטות מפשוטי הכתובי' במה שלא בא עליו מופתים עוד אמר בסוף אותו פרק שצריך להתבונן בארבע מלות שבאו בערך השמים לשם והם ברא ועשה וקנה ואל ויצירה לא באה בשמים ובארץ לפי שהיצירה אמנם נופלת על עשיית צורה ותאר או מקרה מן המקרים האחרים כי הצורה והתאר ג"כ מקרה ולזה אמר יוצר אור מפני שהוא מקצה ויוצר הרים מתארם וכן וייצר יי' אלקים את האדם אמנם זה המציאות המיוחס בכלל אשר הוא השמים והארץ התיר עליו ברא לפי שהוא אצלנו המצאה מהעדר ואמר ג"כ עשה לצורתן המינית אשר נתן להם ר"ל טבעיהם. ואמר בהם קונה שמים וארץ לפי שהוא יתברך המושל עליהם וכו' וכמה מהקושי יראה בדבריו אלה אם ראשונה במה שאמר שלא זכר הכתוב בשמים ובארץ לשון יצירה לפי שהוא מורה על הצורה ועל התאר ועל המקרים. והיא הנותנת שהיה ראוי לומר בהם יצירה כיון שהאל יתברך נתן בשמים ובארץ צורותיהם תמונותיהם וכל מקריהם מהכמות והאיכות. כי הצורה תאמר על העצמית והתאר על התמונה הכמותית והמקרים האחרים שזכר רמז למקרה האיכות וכיון שהכל מעשה ידי יוצר מדוע מזה הצד לא יאמר יצירה בשמים ובארץ. ושנית יקשה אמרו כי הצורה והתואר ג"כ מקרה כי הנה הצורה העצמית היא עצם ויותר ראויה בשם העצם כי היא הנותנת המציאות והעצמות לדבר ואיך קראה מקרה והראיה שהביא מפסוק וייצר יי' אלקים את האדם היא המוכחת שלשון יצירה על הצורה העצמית נאמר ושלישית באמרו שלשון ברא הוא אצלנו המצאה מהעדר כי הנה מצאנו ויברא אלקים את התנינים הגדולים והם מהיסודות נעשו וכן מצאנו בריאה באדם ויברא אלקים את האדם והכתוב מבאר שעשהו מעפר האדמה וגם בחשך שהוא העדר נאמר לשון בריאה וכמו שכתב הראב"ע אבל כונת הרב בזה לפי דעתי הוא שהכתוב יחס לשמים ולארץ בערך לשם לשון ברא ועשה וקנה ואל מצדדין מתחלפים ובחינות מתחלפות אם ברא להגיד שלא נברא מדבר אבל שהיתה ההמצאה אחר ההעדר ואם עשה להגיד שהוא יתברך עשה הדברים כל אחד כפי טבעו מתחלף זה מזה. ולכן אמר שעשה מורה על הצורה המינית אשר הוא כוללת החמר והצורה ששניהם מקיימים המין וזה צורך אמרו ר"ל טבעיהם להודיע שלא אמר צורתם המינות על הצורה המופשטת כי אם על המורכב צורה בחמר כי הוא טבע הדבר ומינו וכאלו יאמר שמלת עשה מורה על המורכב מחמר וצורה ואם קנה בבחינת היותו מושל ר"ל מניע הגלגל העליון אשר בתנועתו מנהיג השמים והארץ יחד ומתמידם ואם אל להורות על שלמותו שהוא בעל היכולת הבב"ת וסבה ראשונה והוא אמרו שופט והם נשפטים ולרמוז שהוא היכול לשנותם ולהפסידם כפי רצונו. אמנם לשון יצירה אמר שלא באה בשמים ובארץ לפי שהיא מורה על נתינת הצור' אם עצמית אם מקרית בנושא שהיה קודם אליה ואלו יאמר הכתוב במעשה בראשית לשון יצירה היינו חושבים שדעת אפלטון אמת שהאל יתברך נתן הצורות והמקרים בחמר קדום ולהרים מכשול מדרך עמו לא נזכר בזה לשון יצירה כי אם לשון בריא' שתורה על שלילת זה ושהיתה המצאה אחר ההעדר או לשון עשייה המורה על המצאת המין כלו חמר וצורה שהם שתי הלשונות המתיחסים לענין החדוש ואולם קנה ואל הם בהנהגתו וממשלתו ומשפטו בעולם אחר החדוש. והנה אמר כי הצורה והתאר ג"כ מקרה להגיד שהצורה בין שתהיה עצמית או מקרית צריכה אל נושא וידומה הויתה ובטולה מבלתי הפסד נושאה וכאלו אמר שהצורה והתואר דינם כצורך הנושא הקודם כענין המקרה אל נושאו. וכמו שהוכיח מיוצר אור שהאור הוא מקרה יחול באויר. ויוצר הרים ר"ל שתארם בגבנוניתם. וכן הוא וייצר יי' אלקים את האדם שהוא רמז לתבניתו ותמונתו בגופו לא לצורתו העצמית והראיה לזה אמרו אחרי כן ויפח באפיו נשמת חיים שהוא ענין הצורה העצמית אשר לו. ואמנם מה שהקשה הראב"ע שמצינו לשון בריאה ביש מיש בתנינים ובאדם ובהעדר בחשך. הנה הוא בחשך ילך. לפי שמלת ברא תורה בללשוננו בעצם וראשונה כפי הנחתה הא' על המצאת הדבר מהעדר כמו שכתב הרב ולכן נאמר בשמים ובארץ בראשי' ברא אלקים אשר ברא אלקים לעשות. השמים והארץ בהבראם. צפון וימין אתה בראתם. כי הוא צוה ונבראו מי ברא אלה בורא קצות הארץ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בורא השמים הוא האלהים. לא תהו בראם ודומיה' כלם נאמרו על המצאת היש מאין כי אין אצלינו בלשון הקדש מלה אחת תורה על המצאת היש מאין אלא הלשון הזה ומפני שהיה ענינו באמת המצאת מה שלא היה וזה כפי היכול' הגדול המוחלט. לכן השאיל הכתוב לשון בריאה לכל דבר מופלג וזר בענינו ויוצא מההקש ומזה הענין אבל היה זה ע"ד השאלה נאמר ויברא אלקים את התנינים הגדולים. כי מפני ארכם שזכרו הקדמוני' שיש מהם ארוכים חמש מאות פרסה יחס בריאתם אל האלקים כאלו המציאם מאין כפי יכלתו המוחלט וע"ד זה יוצר הרים ובורא רוח שהוא הרוח החזק מפר' הרים ומשבר סלעים וכן נאמר בבריאת אדם לשון בריאה להיותו דבר יוצא מן ההקש ר"ל הדבק הנשמה השכלית העליונה אל הגוף הנגוף. ולפי שהאדם היה מפאת גופו נעשה יש מיש. ומפאת נפשו נברא יש מאין הושאל בו לשון בריאה. וגם בפליאות העצומות תמצא לשון בריא' כמ"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ. וכן ואם בריאה יברא יי כי להדמות הנפלאות ההם לבריאה הראשונה הושאל בהם לשונה וכן אמר יהושע לבני יוסף ובראת לך שם בארץ הפרזים ובראת לך והיו לך תוצאותיו. כי מפני שלא הית' הארץ ההיא מיושבת והיתה כתהו והעדר לכן צוה אותם שיבראו אותה ויעשו' מחדש וכן אמר הכתוב בישראל להיות ענינו על צד הפלא ברבויו וממשלתו ועם נברא יהלל יה בוראך יעקב ויוצרך ישראל בוד' ישראל מלככם וגם על כורש שקוד' היותו עשאו השם כלי למעשהו אמר אני יי בראתי חרש. בראתי משחית כי בכלם על הדבר המחודש שלא היה היוצא מדרך ההקש השאיל לשון בריאה וסימן לדבר כי ברא יי חדשה בארץ. ובזה הדרך גם כן נאמר בורא חשך ובורא רע לרמוז אל החמר הראשון החשוך התחלת הרעות שהשם בראו כמו שיבוא בפרושי לזה הכתוב או על רעות העולם הבאות שלא בדרך ההיקש. וכן לב טהור ברא לי אלקים ענינו שימציאהו בו כנגד טבעו החוטא כפי יכולתו וכן בורא ניב שפתים ודומיהם כי ממה שזכרתי תוכל לפרש מה שלא זכרתי. הנה התבאר מזה כלו שלשון ברא הנחתו הראשונה הוא על המצאת הדבר אחר ההעדר כדברי הרב המורה. ושמה שנמצא עמנו בהמצאת יש מיש הוא על דרך ההשאלה בדברים הזרים והמופלגים היוצאים מן ההקש כפי היכולת המוחלט או המופלג. והותרו בזה הספקו' אשר עשיתי בדברי הרב עם הצדק דבריו אמנם הנשיא רבי אברהם בר חייא בספר מגלה המגלה כתב שהכתוב קורא נתינת המציאות הכחני לדברים בריאה ויציאתו לפעל יקראהו עשייה או יצירה וכמו שאמ' אלה תולדת השמי' והארץ בהבראם ביום עשות יי אלקים ארץ ושמים כי בתחלה היו נבראים כפי המציאות הכחני ואח"כ נעשים ביציאתם לפעל. וכן ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו שבראו בכח תחלה ואחר כך הוציאו למעשה וכן הוא אומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שקד' לשון הבריאה שהוא כפי המציאות הכחני שנתן תחלה ואחר כן הפעלי. ואין לספק על זה המאמר אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי שזכר ראשונה העשייה ואחר כך הבריאה כי הנה על הארץ שנעשית בפעל אמר עשייה ועל האדם שהיה ביום הששי אמר בריאה לפי שאז נברא כחניותו וכן אחז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשו' ולא אמרו נעשו לפי שאז נתן להם מציאות כחני לשיצאו לפעל בעת הצורך ושעל דרך זה אמר יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני יי עושה כל אלה כי הנה האור שיש בו צורה ומציאות אמר בלשון יוצר. והחשך שהוא אפיסת האו' וכחניותו לבא אחר כן אמר בו לשון בורא כי בעת החשך האור עומד בכח וזכר השלום שהוא מהנה העול' באור והרע שהוא מפסיד בחשך כי כן יקרא כל מעשה טוב ומפואר אור ונגע וכל צער ורעה יקרא חשך מזה שבמעשה בראשית נאמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ לפי שבתחלה נבראו דברי' כחניים ואחרי כן יצאו לפעל. זהו דעת הנשיא וגם נכון הוא. והיוצא מזה כלו שלשון ברא שבא בשמים ובארץ מורה על היותם נמצאים מלא דבר כי אם אחר ההעדר הגמור גם אברהם פרסם השרש הזה כמו שכתב הרב המורה באמרו יי אל עולם. ועל זה נאמר גם כן אל עליון קונה שמים וארץ. ואין הכונה במלת קונה מושל מניע ומתמיד כמו שפירשו הרב באותו לשון שזכרתי למעלה. אבל פירושו אצלי שהקנין הוא מקביל להעדר וכאלו אמר שהאל העליון עשה קנין בשמים והארץ שהוא הפך ההעדר שקדם אליהם ועל זה הדרך אמר ראש המשוררים מה רבו מעשיך יי כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך כי אחרי שהזכיר במזמור הנכבד ההוא שהאל ית' המציא כל הנמצאים כמו שאמ' עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. המקרה במים וגו' עושה מלאכיו רוחות וגו' יסד ארץ על מכוניה וגו' והודיע פרטי תועלת הדברים ותכליותיהם באמרו המשלח מעינים בנחלים וגו' משקה הרים וגו' מצמיח חציר וגו' אמר בכלל על כל הנמצאו' מה רבו מעשיך יי כלם בחכמה עשית וקר' אותם קניניו לפי שהוא עשאם קנין בתתו להם מציאות אחר ההעדר. ועל דרך זה אמר שלמה יי קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. גם אמרה תורה שמע ישראל יי אלקינו יי אחד וזה מעיד שהתחלה הראשונה שיורה עליו שם יי הוא אחד אין עוד קדמון ולא התחלה אחרת מלבדו. וביאר זה אדון הנביאים באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי הוא אלקי' בשמי' ממע' ועל הארץ מתח' אין עוד. ויקשה בכתוב הזה כי איך יאמר שאין עוד אלוק זולתו בשמים ובארץ. והנה משה עצמו אמר כי יי הוא אלקי האלקים. ודוד המלך ע"ה אמר גם כן הודו לאלקי האלקים ר"ל בורא העולם והתחלתו ושאר האלקים הם נבראים כלם ולכן אומר בשמים ובארץ להגיד שאין שם התחלה אחרת לא חמרית ולא צוריית. וכבר יתאמת לך שאמרו הוא האלקים פירושו בורא העולם והתחלתו ממה שאמר הנביא כה אמר יי בורא השמים הוא האלקים פירושו בורא העולם והתחלתו. הנה אם כן ביאר במאמר הזה שלא קד' לעולם נמצא זולתו ית' גם אמר משה מעונה אלקי קדם שביאר בזה שהוא ית' לבדו היה קדמון ומאשר כנה אותו ויחדו בשם קדמון מורה שאין קדמון אחר זולתו ובתפלתו אמר מעון אתה היית לנו בטרם הרים יולדו ואין להקשות ממה שאמר המשורר לרוכב בשמי שמי קדם שמורה היות השמים קדומים כי לא אמר זה על הקדימה הזמנית אלא שהוא מניע הגלגל הקודם במעלה לכל הגלגלים שהוא המקיף בכל. וכמוהו ומראש הררי קדם ר"ל ההרים הקודמים במעלה וגובה לכל ההרים ואין לפרשו שהיו ההרים קדומים כי כבר אמר בטרם הרים יולדו מודה שהם מחודשי' ונאמ' א"כ זכור עדתך קני' קדם ר"ל קוד' כל שאר האומות או קודם הזמן היתה וכבר הביא הרב הכתוב הזה ראיה על העיקר הרביעי שהוא ית' לבדו קדמון בפי' פרק חלק. עוד תמצא שאמר ית' בעשרת הדברות כי ששת ימים. עשה יי את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם ואם היה החמר אשר בם קדמון ובלתי נברא לא היה אמתי וצודק המאמר ההוא כי לא יאמר שהיה הקב"ה בורא העולם בכללותו כיון שהחמר שממנו נברא לא בראו והיה קדמון כמוהו אבל יאמר שהיה הקב"ה מצייר או נותן הצורה בחמר ההוא במדרג' מה שאמרו בשכל הפועל. וכיון שהוא ית' בעצמו העיד שברא שמים וארץ וכל אשר בם יתחייב שברא חמרם גם כן כי החמר הוא חלק מהמורכב ולפי שחלקי הדבר באמת הם חמרו וצורתו ומקריו המתקנים בנינו לכן אמר הנביא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי הנה אמר בראתיו על החמר ויצרתיו על הצורה ועל המשיגים והמקרים אמר אף עשיתיו כלומר ואף תקנתי הדברים המקרים אשר בו כי הכל היה מאתי. ועל בריא' החמר והצורה אמר ג"כ למען ידעו ממזרח שמש ומערב כי אפס בלעדי אני יי ואין עוד יוצר אור ובורא חשך עושה שלו' ובורא רע אני יי עושה כל אלה שביאר בהחלט שאין קדמון זולתו ית' והוא אמרו כי אפס בלעדי ר"ל שכל בלעדיו וזולתו היה אפס כלומר נעדר קודם הבריא' והוא ית' הי' יוצר אור ובורא חשך. ולא אמר אור על המאור ולא חשך על העדרו וכחניותו בו כמו שפי' הנשיא. אבל קרא אור את הצורה כי היא נותנת מציאות והארה למורכב. ולכן אמר בה לשון יוצר שנגזר מלשון צורה. וכן קרא ג"כ את הצורה שלום כי ממנה השלמות והטוב כלו. והודיע בזה שצורות הדברים היו כלן מאתו יתברך ושהוא גם כן ברא החשך שהוא רמז לחמר לפי שמבלתי הצורה הוא כחשך ועליו אמר גם כן ובורא רע כי החמר מקור הרעות וסבתם והחליט המאמר באומרו אני יי' עושה כל אלה ר"ל החמר והצורה יחד וזהו פי' אמתי ונאות בכתוב הזה. וכן אמר ישעיהו מאמת זה אני ראשון ואני אחרון. והכתוב הזה מעיד בביאור שהוא לבדו היה נמצא ראשון קודם שנברא העול' והוא לבדו יהיה אחרון אחרי הפסדו ואי אפשר לפרש ראשון עליו ית' להיותו קודם הסבה והמעלה כי הנה האחרון שהוא מצטרף אליו לא יפול בו כן לפי שיתחייב היותו ית' שפל ופחות במעלת המציאות והסבה חלילה וגם לא יתכן שיובן אחרון על היותו ית' תכליתו של עולם כי הנה בכתוב הזה ראשון ואחרון הם מצטרפים וראוי שיהיו מטבע ומין אחד. ואם היה פי' אחרון היותו תכליתו של עולם יהיה א"כ פי' ראשון היות העולם תכליתו והוא יתברך ראשון וקודם התכלית. או שהיה ראשון ושתכליתו זולת עצמו וזה שקר. יתחייב א"כ שיהיה ראשון ואחרון כפי ההתמדה והענין שהוא ית' היה נמצ' ראשון קודם מציאות העולם וימצא אחרי העדרו אחרון. ותעדיף אם כן התמדתו על מציאות כלל נבראיו משתי קצותיו. ובעבו' שאותה קדימה והעדפה יוחדה אליו ית' לא לחמר ולא לדבר אחר זולתו אמר אני ראשון ואני אחרון כלומר אני הוא ולא אחר. ומסכים לזה אמר ירמיהו עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים להגיד שלא היה בבריאת הנמצאים כלם כי אם חכמתו ורצונו ית' ויכולתו הבב"ת שהכל אחד. ובסוף דבריו אמר כי יוצר הכל הוא ר"ל יוצר החמר והצור' בעליונים ובתחתונים. הרי לך בזה עדים רבים ונאמנים מאמתי' היות חדוש העולם מלא דבר מכתובי התורה והנביאי' וגם ממעשה הנסים והנפלאות יוקח ראיה רבה לזה כי הם יורו על חדוש העולם אחר ההעדר כמו שיתבאר אחר זה במאמ' העשי' ולכן עם מה שיור' עליו טבע האמת כפי העיון ושרשי האמונה הוכרח הרב המורה להאמין שהיה החדוש מוחלט אחר ההעדר ולא מחמר קדום כדברי אפלטון. הנה התבאר מכל זה למה ברח הרב המורה מדעת אפלטון ושאין סתירה בדברי הרב מפה ומפה. ולא מדבריו לדברי בעל ספר הכוזר שכלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ולמה היה דעת רבי אבהו בעיני הרב מגונה מדעת רבי יהודה בר סימון ואיך הורה מאמר רבי אבהו על קדמות העולם. ושא' הדברים שהעירותי בדברי הרב בפרק הג' מזה המאמר. והנה א"כ אפלטון והר"לבג שנמשך אחריו בחדוש העולם מחמר קדום גם המה הוכו בסנוירים ולא ראו אור החדוש האמתי בהיר הוא בשחקים. אבל השלם מכל נוצר עבד יי ונאמן ביתו ראה בנבואתו אמתת פנת החדוש כאשר היא ומה נכבד מאמר רבי אליעזר הגדול שאמר שקודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד כי בזה גלה השלם ההוא שלא היה חמר ולא צורה ולא דבר אחר קדום כי אם הקב"ה ושמו שהוא רמז לחכמתו ויכלתו הבב"ת ואמנם אשר התקינו הקדושים לומר בתפל' יוצר וטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית פי' כמו שהבדיל בין האור ובין החשך כן הוא עושה אותה הבדלה בכל יום. בבא אורו אחרי חשך הלילה. ולכן תקנוהו בברכת יוצר אור עם שיש לי בו פי' אחר עוד תשמעהו אחר זה ונקרא ית' בורא השמים בלשון הוה לפי שמלבד שהמציאם הוא מעמידם ומתמידם באותה בריאה שנבראו בראשונה. והוא גם כן הענין אמרו ותחדש פני אדמה שנאמר על התמדת המציאות בשפלים לפי שהכל תלוי ברצונו ית' וכמו שיתבאר אחר זה. והיוצ' מזה כלו. שחדוש העולם אשר למדתנו התורה האלקית יכלול שני שרשים הא' שכל הנמצאים רוחניים וגשמיים עליונים ותתתונים כלם נתחדשו ונבראו. והשני שהיה חדוש' ובריאת' מלא דבר וחמר קדו' אבל אחרי ההעדר המוחלט. וזו היא אמתת פנת האמונה הזאת אשר השרישתנו בה התורה האלקית. ואמנם אם יפלו בזה ספקות מפאת התור' גם כן ודברי חכמינו ז"ל זה יתבאר במאמר שאחר זה ואזכור הטענות אשר עשו כת ארסטו לבטל דעות החדוש ולקיים דעת קדמות העולם: