מפעלות אלוקים· רבנו יצחק אברבנאל
המאמר החמישי · פרק ג
בתשובת הטענות הטבעיו' אשר עשו בעלי הקדמות.
על פי דעתי אחרי אשר קצר מצע דרך הרב המורה בתשובת הטענות האלה ושדרך הר"לבג ארוך מאד גם כי שחל בדרך הוא דעת החומר הקדום אשר הניח ראוי לבחור דרך מספיק ונאות בהיתרם נסמך ונשען על דברי הרב הקדושים ואומר ששתי הטענות אשר עשה ארסטו מפאת החמר הראשון לבאר שהוא קדמון ונצחי ואינו מחודש שרשם בעמלק הוא השרש שקבלו כל הפילוסופים שכל דבר יתהוה מדבר ושלא יתהוה דבר אחר ההעדר המוחלט וכבר ביארתי למעלה במאמר הרביעי שההקדמה ההיא אינה מחוייבת ולא הכרחית כנגד בעלי החדוש כי הם יאמרו שנבר' העולם חמרו וצורתו לא מדבר ושבהיות החמר הראשון לא היה לו נושא ממנו התהוה לא בכח ולא בפעל כי כמו שכתב הרב המורה אנחנו לא נאמר שנתהוה החמר הראשון כהתהוות האדם משכבת הזרע והאפרוח מן הביצה ושיפסד בהפסד האדם בשובו אל הארץ כשהיה אלא שהאל יתברך ברצונו ויכולתו הבב"ת המציאו וחדשו לא מדבר כלל לא שהתהו' ההיולי מהוליו אחר ולא מהצורה הפעליים ולא גם כן שנתהוה מעצמו אלא שנתחדש ונמצא אחר שלא היה דבר אמנם אחרי מציאותו היה מתהוה ממנו כל דבר ונפסד אליו כל דבר ולא ימצא החמר ההו' ערום מצורה כי זהו כלו מטבע' אשר נתן לו בוראו כשהמציאו כרצונו ומאמר הפילוסוף אם היה החמר הראשון הוה היה לו נושא ממנו התהוה מבואר נגלה שהוא כנגד התורני כעושה מערכה על הדרוש שחולקים עליו.
ואמנם הטענות אשר מפאת התנועה אינן גם כן מחוייבות. אם הראשונה שאמרו שתנועת ההעתק קודמת לתנועת ההויה תשובתה מבוארת שזה יצדק בהויה הטבעית שיקר' אליה בהכרח ההשתנו' כפי שהיא התהפכות נמצא בנמצא אחר. לפי שהפועל הראשון בהויה הוא תנועת הגלגל היתה ההויה טבעית בהכרח עולה אל מתנועע ראשון בתנועת ההעתקה והנה הפילוסופים בעבור שהיה כל התפלספותם מההויה הטבעית לפי שהחקיר' האנושית ובפרט הטבעית תלקח מן החוש והחוש מן הפרטים. לכן שפטו מההויה בכלל כפי מה שראו מפרטיה בסדור הטבעי הלא תראה שמהקדמונים היו אנשים שחשבו שלא היתה ההויה כי אם שנוי במקרים בלבד מפכי שהשנוי המקרי הוא המושג בראשונה אל החוש אחרי כן קמו אנשים חכמו השכילו עוד והרגישו אמתת ההויה ר"ל שהיתה בעצם הדברים והמצאת צורותיהם אבל גם אלה לא שערו כי אם הוית הפרטים ואחרי' שהעמיקו עוד בעיונם השיגו מציאות הסבה הראשונה ושהיא משפעת מציאות לעולם בכללו. אבל לא הגיעה מדרגתם לדעת אופן ההשפעה וההמצאה איך היא וחשבו שהיה בחיוב והתמדה כהמשך המושכל מהשכל והאור מהשמש אך העומדים בסוד יי' נביאיו שומעי דברו המ' ראו מעשיו ונפלאותיו בהויה הכוללת הראשונה בכללות העולם שהיתה ברצון אלקי מוחלט וימשך מזה לדעתם שלא קדם השתנות כלל בבריאה המוחלטת ההיא כי לא היה שם התהפכות מצורה לצורה ושבאותה הבריאה הראשונה לא קדמה תנועה מקומית אבל בהפך שראשונה היתה הבריאה וההויה לגשמים עליונים ותחתונים. ואחר מציאותם נמצאו ונמשכו תנועותיהם במקום ומפני שהיתה הבריאה הכוללת ההיא מבלי תנועה לכן לא הגיעו אליה הפילוסופים ולא שערו ענינה הנה אם כן אמרם שאם היה העולם הוה היה קודם להוויתו תנועת ההעתק והיה נמצא קודם אליה מתנועע במקום הוא מערכה על הדרוש כי הנה בעלי החדוש אומרים שההויה המוחלטת היתה קודמת לתנועת ההעתק והמתנועע ותנועתו עמו היו מכלל הנבראים ולא הית' הבריאה הראשונה מפעל תנועת הגלגל כי גם הוא היה נברא אלא מפעל האל היכול המוחלט וגם הטענ' הזאת אליהם כשתעיין בה תמצאה בנויה על אותו יסוד רעוע שכל דבר יתהו' מדבר ולא מלא דבר ואם הטענ' השנית בטולה מבואר לפי שביאר בה נצחיות התנוע' מפאת נצחיות המתנועע הראשון והוא מקום המחלוקת שבעלי החדוש יאמרו שהמתנועע הראשון אינו נצחי אבל נברא ומחודש ואיך יוכיח הפילוסיף ממנו נצחיות האין זה מערכה על הדרוש.. גם שאתה תראה שבשמיני מהשמע פעמים יבאר ארסטו מציאות מניע נצחי מפאת המתנועע הנצחי ויבאר נצחיות המתנועע הנצחי ויצא מזה שיבאר נצחיות התנועה מנצחיות התנועה ונצחיות המתנועע מנצחיות המתנועע והוא ביאור הדבר בעצמו ואבן רשד כתב שהם שני מופתים האחד מופת ראיה שביאר בו מציאות המניע הנצחי מפאת המתנועע הנצחי ומציאות המתנועע הנצחי מפאת נצחיות התנועה והשני מופת סבה שביאר נצחיות התנועה מנצחיות המתנועע וגם דבריו אלה לא יתכנו כי כל מופת בין סבה ובין ראיה הוא הודעת מציאות הדבר הנעלם בנגלה ולא בהפך שנודיע מציאות הדבר הנגל' בנעלם כי הוא באמת מנגד לטבע המופת בכלל וכשיקרה היות מציאות הסבה יותר נגלה ממציאות המסובב כאלו תאמר שהיה שם אש מוחש נגלה ולא היה עשן נראה או יתבאר מציאו' המסובב הנעלם במציאות הסבה הנגלית והוא מופת סבה אשר יקראהו ארסטו מופת בהחלט ונאמר אם יש כאן אש יש כאן עשן אבל יש כאן אש נגלה אם כן יש עשן. אמנם כשיקרה היות מציאות המסובב יותר נגלה ונודע ממציאות הסבה אז יודע הסבה במסובב והוא מופת ראיה כאלו תאמר שיש כאן עשן מוחש ולא ראינו האש שהוא סבתו וביארנו מציאותו מפאת העשן באמרנו יש כאן עשן אם כן יש כאן אש. ואבן רשד חשב שמשני המופתים האלה האחד נותן הסבה בלבד ולא מציאות. והאחר נותן שני הדברים יחד הסבה והמציאות ואין הדבר כן כי כל מופת במה שהוא מופת יודיע ויתן מציאות הגבול הגדול בקטן שהוא הנעלם מפאת מציאות הגבול האמצעי הקטן שהוא הנגלה ומאמר אבן רשד שיש מופת נותן הסבה מבלי המציאות המסובב הוא דבר סותר את נפשו אבל באמת מופת הסבה הוא המופת ההחלטי כפי דעת ארסטו והוא הנותן מציאות המסוב' הנעלם במציאות הסבה הנגלית ולפי שאי אפשר שיהיה דבר אחד בעצמו נגלה ובלתי נגלה יחד מצד אחד או נעלם ובלתי נעל' כי היו אם כן כל המתנגדים יחד לכן אי אפשר שיודיע ראשונה מציאות הסבה במציאות המסובב במופת ראיה ואח"כ יודיע מציאות המסובב במציאות הסבה במופת סבה כמו שעשה ארסטו בשני המופתים האלה לדעת אבן רשד שהודיע ראשונה נצחיות המתנועע מצד נצחיות התנועה ואח"כ ביאר נצחיות התנועה מצד נצחיות המתנועע כי הוא באמת הקש סבובי והודעת הדבר בעצמו או במה שלא יודע אלא בו והוא מערכה על הדרוש בעצם לפי שאין אחד מאלה נגלה ונודע אצלנו לא נצחיות התנועה ולא נצחיות המתנועע והמניע. ולכן אין ראוי שנעשה מאחד מהם התחלת מופת כי הנה בעלי החדוש יאמרו שאין שם תנועה נצחית כי אם מחודשת ושאין שם מתנועע נצחי כי אם מחודש והוה. וגם שאין שם מניע נצחי בהנעתו כי גם שיהיה המניע הראשון לגלגל העליון הוא הסבה הראשונה ית' כדברי אבן רשד וכמו שיראה מכתבי הקדש אין ספק שלא יפול עליו שם ותאר מניע נצחי בהנעתו כיון שלא היתה הנעתו כי אם מזמן מוגבל משברא הגשם השמימיי ולכן נאמר בו שהוא נמצא נצחי אבל לא שהוא מניע נצחי וכל שכן אם היה המניע הראשון הוא העלול הראשון מהסבה הראשונה כסברת כת אבן סיני שהוא אם כן מכלל הנבראים ואינו מניע קדמון נצחי. הנה התבאר שהטענה הזאת כנגד התורני היא עורכת על הדרוש. ואם הטענה השלישית הנה בטולה יתבאר מאשר היא נבנית על שני שרשים לאחד קראתי שקר ולאחד קראתי חובלים כי הנה השרש האחד הוא מצד הפועל שכאשר יפעל אחר שלא היה פועל הוא משתנה וכל שנוי הוא תנועה או נמשך אליה וזהו שקר לפי שאם היה הדבר כן היה כל מניע חדש בהנעתו משתנ' ומתנועע והיו שם שתי תנועות יחד ההתנועעות והנעה. וכבר ביאר ארסטו שאין שם אלא תנועה אחת בנושא שתים במאמר וזה שכאשר תיוחס אל המניע תקרא הנעה וכאשר תיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות. והיה זה לפי שהיציאה מהכח אל הפעל אשר במתפעל להתפעל הוא השנוי באמת לא ההנע' שבפועל וכ"ש אם יפעול ברצון ובחירה והוא נבדל שלא יתחייב בו שישתנה. וכבר האריך לבאר הר"לבגואני ואני לא אתעסק בזה עתה לפי שאחר זה יבא ביאור הספק הזה אשר מצד הפועל ותשובתו אצל הטענות אשר עשו מחכמת האלקות והשרש השני אשר קראתי חובלים הוא שהכח והאפשרות קודם בזמן בכל הויה ושהוא בנושא שממנו יתהוה הדבר ולכן ישאלו על אותו האפשרות והכח אם הוא מחודש או קדמון ושיתחייב היות בהכרח קודם כל תנועה תנועה אחרת ומי שיהיה דרכו שיתנועע יקדם בזמן לתנועתו לפי שהטענה הזאת כלה נבנית על אותו יסוד רעוע שכל דבר יתהוה מדבר ולא יתהוה מלא דבר וכבר ביארתי שזה לא יצדק בחק ההויה הראשונה הכוללת כי הנה כשנברא הגרם השמימיי נבראת עמו תנועתו וכן שאר הנמצאים ולא קדם לא כח ולא אפשרו' כמו שיקדמו בהויה אשר בטבע כי הנה הכח והפעל נבראו עם הדברים בהויתם הראשונה ושם ההויה יאמר על הבריא' הראשונה המוחלטת ועל ההויות החלקיות אשר בדרך הטבע בשתוף השם הגמור לפי שבהויה הטבעיות קודם בזמן האפשרות והכח אל הפעל והיא תכלית השנוי ותעלה אל מתנועע בתנועת ההעתק. ואין דבר מזה בהויה הראשונה הכוללת שלא היתה בתנועה ולא קדמה בה שנוי ותנועה אחרת והתנועה ואפשרו' התנועה במתנועע נמצאו יחד עמו בהתנועתו וכן נאמר בהפסד שיפסד יחד המורכב עם האפשרות הפסדו ואמנם האפשרות שקדם אליה לא היה נשוא בחמר כי אם ביכולת הפועל יתברך וכמו שביארתי במ"ד.
אמנם הטענות אשר מפאת הזמן אם הראשונה כבר יראה שהפילוסוף עצמו הרגיש בחולשת גזרתו שאמר שאם היה הזמן היה הוה הוה בזמן ולזה נעזר בהסכמת הקדמוני' שכל הוה הוה בזמן. והנה המאמר ההוא אי אפשר שיובן החלטי וכולל לפי שהפילוסוף עצמו אומר שההוה הוא הוה בחול הצורה עליו והוא בתכלית ההשתנות הקודם להויתו והנפסד הוא נפסד בהפסד הצורה ממנו שהוא בתכלי' שנוייו והנה חול הצור' במורכב והפסד' ממנו התבאר בספר השמע שהוא בזולת זמן וגם התחלת כל שנוי יהיה בזולת זמן כי אין בין השנוי ההוא ומה שממנו השנוי בהויה או בין השנוי ההוא ומה שאליו נוי ההוא בהפסד אמצעי כלל הרי לך מבואר שעיקר ההויה או ההפסד ותכליתו וכן תחלתו וסופו נעשה בזולת זמן הן אמת שכבר יקדמו בהויה ובהפסד הטבעי השתנות המתהוה בשצרות זה אחר זה מעט מעט וההשתניות ההם להוחח בקדימה ואיחור ישוער בהם הזמן לא הדברים המתחדשי' פתאם שאין בהם שעור קדימה ואיחור ולא חלק אחר חלק כי אין ספק שלא ישוער בהם זמן כלל כיון שהזמן אינו כי אם מספר התנועה בקודם ובמתאחר ולכן מה שאינו בתנועה ואין בו קודם ולא מתאחר אינו בזמן והנה הבריאה הראשונה הכוללת כפי מה שהניחוה בעלי החדוש לא היתה בתנועה ולא קדם אליה השתנות ולא היתה תכלית שנוי אבל פתאם בלי זמן נמצאו הדברים ומפני זה כשנאמר שהזמן נתהוה ונברא לא יתחייב שיהיה הוויתו בזמן כי אם פתע פתאם ובזולת זמן כ"ש שהדברים האלה כלם דברי הבל הם ר"ל לשנשאל אל הויותו אם היתה בזמן או בעתה אבל היא השערה שכלית שתעשה הנפש בתנועה בהבדילו חלקיה בקדימה ואיחור והוא בענין המספר שהוא ג"כ מפעל הנפש ואינו חוץ לנפש ולכן לא יפול בהויות הזמן ולא המספר שתהיה בזמן כאלו תאמר שהתהוה בזאת השעה בשעה אחרת ושיהיה הזמן שנתהוה בו זולת זמן ההוה וימצאו זמנים רבים יחד בדבר אחד וכלו שקר אבל הדברים הנבראים והמתהוים הם הנמצאים עצמים ומקרים בעצמם חוץ לנפש מציאות גמור והזמן והמספר הן השערות שתעשה בהם הנפש ולכן בבריאת הדברים עצמם נברא הזמן והמספר המשיג להם לא שתהי' לזמן ולמספר בריאה בפני עצמה ומה שאמר הרב המורה שהזמן גם כן מכלל הנבראים אין הכונה שהוא נברא נמצא בפני עצמו כי הרב עצמו יבאר שהוא מקרה דבק במקרה אחרי שהוא התנועה ויש הבדל רב בין מקר' למקרה שמקר' התנוע' הוא מפעל הגשם המתנועע ומקרה הזמן הוא מפעל הנפש והכח המשער הנה אם וכן מאמר הפילוסוף שאם היה הזמן מתחדש היה מתחדש בזמן הוא מאמר בטל ואם הטענ' השני' גם היא כשתעויין תמצא נבנית ומיוסדת על אותה ההקדמה שקבלו שכל דבר יתהוה בזמן ולכן אמרו שהזמן יקדם לכל זמן מתהוה מפני לשון קודם ומאוחר שנאמר עליו והוא באמת טענה חלושה מאד כי בעלי החדוש יאמרו שלא ירצו באמרם שהזמן קודם היותו היה נעדר. שבהעדר היה קדימה שהוא מהבדלי הזמן או מלת אחר אחרי הפסדו אבל ענין התיבות האלה שלא היה שום חלק מהזמן נמצא כשהתחיל הזמן להיות ואין אתנו בלשוננו מלה או תיבה אחרת נוכל לרמוז בה זמן כי אם במלת קודם. וכן באמרנו שאחר הפסד העולם לא יהיה זמן אין הכונה בתיבה אחר המתאחר שהוא מהבדלי הזמן אבל ענינו שלא יהיה שום חלק מהזמן נמצא כשיפסד וכמה מהדברי' אין לבעלי הלשון שם עליהם וישתמשו בהם החכמים בשמות מושאלים על צד קצת דמיון ואתה תמצא שכיוצא בזה יאמר הפילוסוף כשביאר שהעול' בעל תכלית ושעור ושאין חוץ לעולם לא רקות ולא מלוי ואין שם מקום והוא מבואר שתיבת חוץ מורה על המקום כמו שתורה עליו מלת תוך ומלת שם מורה ג"כ על המקום האם יתחייב מזה שיהיה חוץ לעולם מקומות יאמר עליהם תיבות חוץ ושם הלא אמר הפילוסוף שלא יתחייב מהתיבות ההם היות חוץ לשמים מקום או מרחקים מה כי הנה הכונה כלה יתחייב מהתיבות ההם היות חוץ לשמים מקום או מרחקים מה כי הנה הכונה כנה היא שאין מקום כלל כי אם בשמים ובתוכם ואין לנו תיבות אחרות בלשון לבאר זה בהם כן נאמר אנחנו בעלי החדוש שאמרנו קודם שנברא העולם או אחרי הפסד העול' לא יורו מלת קודם ואחור על זמן כלל כי אם על שלילתו והעדרו קודם הבריאה ואחר ההפסד ולזה כיון הרב המורה באמרו בפי"ג ח"ב וזה אשר יאמר שהיה הבורא קודם שנברא העולם שתורה מלת היה על זמן וכן כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאות קודם בריאת העולם המשך אין תכלית לו כל זה שעור זמן או דמיון זמן לא אמתת זמן וכו' ואמנם הטענות אשר מצד העתה מבואר ג"כ שאינן מחוייבות לפי שהאומר בחדוש העולם יאמר שהעתה הראשונה בבריאה היתה התחלת הזמן ולא היתה תכלית זמן עובר ושלא היתה העתה ההיא חולקת הקודם והמתאחר כי הנה העתה יאמרו שיש לה שני צדדין האחד הוא חלוקת הקודם והמתאחר וזה ענין עתה שתשוער ותנוח בהמשכות הזמן. והשני הגבלת החלק הרמוז אליו וכן היה ענין העתה הראשונה מהזמן ולמה יקשה זה אצל הפילוסוף והנה הוא למדנו שענין העתה בזמן הוא כענין הנקודה בקו וכענין האחד במספר שכל אחד מהם מדביק העבר עם העתיד וכבר יושם בקו נקודה שתהיה התחלה ולא סוף וזה בקו הנח העומד לא הקו הנמשך והולך לו וימצא גם כן אחר שיהיה התחלה במספר ולמה לא יהיה כן בזמן שבתחלת היותו היתה שם עתה ראשית כל זמן העתיד מבלי שיהיה תכלית העובר. וכבר נדחק אבן רשד בספר הפלת ההפלה על זה וכתב להקיש ענין העתה לענין הנקודה ושהוא מקום הטעאה לפי שהנקודה היא בעלת מצב והיא בפעל והעתה אינה כן כי היא בכח לא בפעל ואיך תהיה התחלה ולא תכלית אבל תשובת דבריו מבוארת היא כי הנה ארסטו עשה ההקשה הזאת מהעתה בזמן אל הנקודה בקו ובתנועה בכמה ממופתיו ואינה א"כ הטעאה כי אם משפט צודק ואיך לא נעשה אותו אנחנו נגדו ג"כ ואמנם היות העתה בכח לא יחייב היותה חולקת הקודם והמתאחר כי טבע הזמן כן חייב שלא תמצא העתה בפעל עם מה שהיא לו התחלה. גם כי הנקודה בקו העומד אינה נמצאת בפעל כי אם היתה בפעל מתחלקת כי הנקודה הבלתי מתחלקת תמיד הוא בכח ועם כל זה נניח אותה התחלה בקו מבלי שתחלק הקודם והמתאחר ולמה לא תהיה כן העתה. והנה האחד המספרי עם שאינו בעל מצב וימצא ממנו התחלה מבלי שיהיה תכלית ומה המונע שתהיה כן העתה בזמן כי הנה בתנועות החלקיות שהן קוים נמשכים ולא עומדים יש עתה שהיא התחלה ולא תכלית שאם לא היה כן היתה כל תנועה נצחית וזה בטל כ"ש שהעתה מציאותה בנפש כמו שאמרתי בזמן ולכן היה עצמותה כעצמותו בהשערה שכלית לא נמצאת בפעל ומה המונע שלא תשער הנפש התחלת הזמן ועתה ראשונה בו האם מפני שלא וכולהו הדמיון נגזור עליו שהוא כוזב וכמה יש מהדברים שהדמיון לא יכילם. והמופת השכלי ואמתם כמו שהתבאר למעלה הנה א"כ אין בטול כפי המשפט השכלי שהיתה עתה ראשונה בבריאת העולם הוא היתה התחלת זמן ואולי שלזה ג"כ רמזה תורה במאמר בראשית ברא אלקים שהעתה היא היתה ראשית והתחלה לכל הזמן ולא היה סוף כלל ואמנם הטענות שעשו מפאת הגרם השמימיי מבואר נגלה שגם הנה בנויות על ההקדמה שקבלו שלא יתהוה דבר, כי אם מדבר ולכן אמרו שכל דבר יתהוה מהפכו ויפסד אל הפך ווכבר ביארתי שאין ההקדמה הזאת מחוייבת ולא הכרחית ואתה תראה בראשון מספר השמים והעולם שכתב ארסטו וז"ל כל הראשונים כבר הסכימו שהשמים הוים והביא שלש דעות בהוית השמים הדעת הא' שהם הוים אבל שאינם נפסדים כי ישארו נצחיים תמיד ואמר דעת אפלטון וכבר ביארתי ענינו במ"ב והוא יחלוק עליו מפאת הדברים אשר מהם התהוו השמים כי תמיד יחלוק שם עם אפלטון על פי הנחותיו שנתהוו השמים מחמר קדום ושהיה החמר ההוא קודם הבריאה מתנועע תנועה מבולבלת בלתי מסודרת ובעת הבריאה קבלה הסדר והדעת השני הוא.
שהתהוו השמים והופסדו פעמים רבות וארסטו יחלוק עליהם שא"כ לא תהיה הויתם בהשתנות מצורה לצורה כי אם מענין לענין והחמר והצורה קיימים בטבע אחד כאמרנו שהאדם ישתנה מהבחרות אל הישישות כי אלה היו רואים שהיו היסודות חמר לשמים והיו מתקבצים לעתים ונפרדי' לעתים וזאת היתה אצלם הויתם והפסדם ולכן יקשה עליהם מהנחותיהם והדעת הג' שהשמים נתהוו פעם אחת אחר כך יפסדו ולא ישובו עוד להתהוות והוא חולק עליהם ג"כ לפי שהדבר אשר ממנו התהוו יתחייב שיהיה קודם אליהם ושיהיה אפשר שיתהוה ממנו העולם ולכן אם יפסד א"א שיהיה, הפסדו כי אם אל הדברים שנתהוה מהם, ויהיה א"כ אפשר שישוב להתהוות פעם אחרת הנך רואה בעיניך שכל הטענות שעשה. ארסטו לשלא יתהוה הגרם השמימיי היו על יסוד מונח שנתהוה מדב' ולכן אמר שם בתחלת חקירתו בזה הלשון נרצה עתה לחקור ג"כ אם השמים הם מתהוים מדבר או הם בלתי מתהוים מדבר כי היה כל דרושו אם הם מתהוי' מדבר כדברי הקדמוני' לא אם היו מתהוים בהחלט מלא דבר כדברי התורני כי הנה בעלי החדוש יאמרו שלא נתהוה הגרם השמימיי מדבר כי אם.
אחר ההעדר ולכן לא נתהוו מהפכים כדרך ההויה החלקות שהוא מן ההפך אל ההפך וכן לא יפסדו אל ההפכים אם היה שיפסדו כי אם שישובו אל ההעדר המוחלט. ומה נאה מאמר הרב המורה שאינו רחוק אצלו מאמר האומר שנתהוו השמים קודם הארץ או הארץ קודם השמים או השמים מבלי הכוכבים או מין בעלי חיים מבלי מין אחר שזה כנו היה אפשרי בשעת הבריאה לפי שהיה הכל כפי הרצון האלקי הפשוט הנה א"כ בהניחנו חדוש מוחלט בשמים עלא דבר יפלו הטענות שעשה ארסטו על קיומו לפי שרובם מערכה על הדרוש בלי ספק אף כי ההקדמות אשר הניח מאשר אין הפכיות בגרמים השמיים יש עליהם ערעור רב וכמו שיתבאר אחר זה וכן אומר אל הטעאה השנית אשר עשה משכל הוה נפסד שאם היו השמים הוים בדרך טבע היה מקום אל טענתו שיפסדו ושמה שהוא בלתי נפסד מפאת עצמו ופשיטותו א"א שיהיה הוה אבל אנחנו בעלי החדוש לא נאמר שהשמים והעולם נתהוו בטבע אלא שנברא כפי הרצון האלקי וכחו הבב"ת ולכן אינו בלתי אפשר שבהיות העולם בכללו הוה יהיה בלתי נפסד אם הבורא ית' ישפיע מציאות נצחי וקיים כי כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ ומאמר הפילוסיף שכל הוה נפסד צודק בהויה והפסד הטבעי לא האלקי אשר ברצון וכמו שכ' הרב המורה כ"ש אם נאמר שהשמים וכל מה שבתוכם הם נפסדים בעתיד כמו שהיו הוים במה שעבר וכמו שיתבאר אחר זה שאז לא יהיו טענות הפילוסופים בטולים לענין החדוש כלל והנה הרלב"ג התעצם להשיב על טענות ארסטו בענין ההוה והנפסד והרבה עליו דברים לאין שיעור ואין לי צורך בהם ולא בהמונם הנה התבאר מכל זה שאין בכל מה שטען ארסטו מפאת טבע ההויה וההפסד והחמר הראשון ומפאת התנועה ומפאת הזמן ומפאת העתה והגרם השמימיי שום מופת ולא טענה הכרחית תבטל בעצם ואמ' כפי העיון היש' דעת חידוש העול' ובריאתו אחר ההעדר הגמור ושרוב הטענות ההם נבנות על אותה הטענ' ר"ל ההקדמ' שכבר ביארתי בעול' משלא יתהוה דבר מלא דבר וגם רובן הן בערך הדעת התורני מערכה על הדרוש כמו שהתבאר מעינינם והוא מה שרציתי פה לבאר: