אור ברסלב
מפעלות אלוקים המאמר החמישי

מפעלות אלוקים· רבנו יצחק אברבנאל

המאמר החמישי

המאמר הרביעי

בזכרון הטעניות הטבעיות שעשו כת ארסטו לבטל דעת חדוש העולם ותשובתם ובטולן ויש בו ארבעה פרקים.

פרק א

בזכרון הטעניות הטבעיות שעשו בעלי דעת הקדמות.

ובעבו' שכת ארסטו עשו טענו' רבות אחרות מטבעים מתחלפים לקיים דעת קדמות העולם בכלל ולבטל דעת החדוש אשר קבלנו אנחנו בעלי התורה ראוי שנעיין בהם בזכרון ענינם לא שאעשה עליה' הביאורים הארוכים וההקדמות הרבות שעשו עליהם בספריהם כי אם הייתי עושה כן היה מתארך המאמר הזה מאד ותכבד העבודה על האנשים המעיינים אבל אזכור אותן בדרך קצרה נסמך על המעיינים שכבר ראו אותן בהקדמותיהן ושרשיהן במקומן ולא יהיה הקצור כ"כ שאשמיט מחציתם כמו שעשה הרב המורה בפי"ד ח"ב כשהביא טענות הפילוסופים על הקדמות ומה הן אשר לא זכר ואביא במאמר הזה אשר עשו מחכמת הטבע והנה אתחיל ראשונה ממה שטענו מפאת החמר הראשון לפי שארסטו טען ראשונה זה בראשון מהשמע אחר כך אזכיר מה שטענו מפאת התנועה שהם שהתבארו בשמיני מהשמע אח"כ אזכור מה שטענו מהזמן והעתה שהביאו בשמיני מהשמע גם כן אחר כך אזכור מה שטענו מפאת הגרם השמימיי שהביאו בספר השמים והעולם עם היות שבמה שאחר הטבע חקר ג"כ על זה כי הנה מחמשת הסוגים האלה היו הטענות הטבעיות אשר עשו ר"ל מפאת החמר הראשון ומפאת התנועה ומפאת הזמן ומפאת העת' ומפאת הגרם השמימי שהם כלם טענות טבעיות ואחרי זכרונם אשיב עליהם ואבאר שאינן מחוייבות ולא נותנות האמת כדי להרים מכשול מדרך עמי ובמאמר שלאחר זה אזכור ג"כ הטענות אשר עשו לקוחות מחכמת האלקות ואשיב עליהם בע"ה.

ואומר שמפאת החמר הראשון עשו בזה שתי טענות האחת היא אם היה החמר הראשון הוה היה לו נושא ממנו יתהוה לפי שכל דבר יתהוה מדבר ולא מלא דבר ואותו נושא או יהיה בכח או בפעל ושקר שיהיה בכח לפי שיתחייב שיהיה הוא עצמו כי אין מה שבכח נבדל ממה שבפעל ויהיה א"כ הוא היולי לעצמו ונמצא קודם שימצא כ"ש שהוא נמנע המצא החמר רק ומופשט מכל צורה ושקר ג"כ שיהיה הנושא ההוא בפעל כי מה שבפעל לא יתהוה והיה זה א"כ באמת עקב והמרה במקום לא הויה או יתחייב שיתהוה איזה דבר שיזדמן מאיזה דבר שיזדמן מבלי שיהיה נמצא לו כח לאותו הדבר וכל זה שקר הנה א"כ המביא אליו שקר והוא שהחמר הראשון הוא הוה ובזה הדרך עצמו ביאר שאינו נפסד לפי שיהיה נפסד אל דבר כי כמו שכל דבר יתהוה מדבר כן יפסד אל דבר ויתחייב בו מהבטול מה שנתחייב בהויה ואם אינו הוה ולא נפסד הנה. הוא אם כן קדמון ונצחי בהכרח והטענה השנית היא בי"א ממה שאחר הטבע וסדורה כך אם היה החמר הראשון גשם מתהוה מלא דבר וזה שקר אם כן אינו הוה והוא קדמון וביאור חיוב הקודם הוא לפי שאם היה ההיולי הראשון הוא מבואר שלא יהיה מהיולי אחר קודם אליו שהנחנו שזהו ההיולי הראשון ואין אחר ראשון ממנו גם אי אפשר שיתהוה הדבר מעצמו ואי אפשר ג"כ שיתהוה החמר הכחניי מהצורה הפעליית ולכן אם היה הוה היה בהכרח הוה מלא דבר ואמנם הנמשך שלא יתהוה דבר מלא דבר כמו שאמר ארסטו בראשון מהשמע הוא דבר הסכימו עליו כל הפילוסופים וביארו אותו מכח הטענות אשר זכרתי במאמר שלפני זה ובזה הדרך יבאר גם כן שהחמר הראשון בלתי נפסד ואם הוא לאהוה ולא נפסד הנה הוא קדמון ונצחי בהכרח ושתי הטענות האלה עם היותן מתחלפות בסדוריהן הנה כאן אחד והרב המורה בדרך השני מהפרק י"ד ח"ב הנזכר עשה טענת החמר הראשון אחת באופן כולל לשתיהן.

ואמנם מפאת התנועה הם עשו בזה טענות האחת שכבר התבאר בטבעיות שתנועת ההעתק היא הקודמת שבתנועות כי התנועה שבכמות על דרך משל יקדם אליה ההויה וההפסד ולהויה ולהפסדיקדם ההשתנות ולהשתנות יקדם קריבת המשנה אל המשתנה בתנועת ההעתק והוא מחוייב אם כן שתכלה כל תנועת אל המתנועע הראשון מפאת עצמו ולכן אם הונח העולם בכללו הוא יתחייב שיהיה שם מתנועע תנועת ההעתק אליו תעלה אותה ההויה וכן יחוייב זה במתנועע ההוא אם היה הוה ולפי שאי אפשר שילך זה לבלתי תכלית יחוייב שיכלה אל מניע ראשון בלתי הוה ובזה הדרך גם כן יחויייב שלא יפסד כי כל מה שיתחייב מהבטול בהויתו יתחייב בהפסדו והטענה השנית סדורה כך אם היה העולם בכללו הוה היה לתנועת המתנועע הראשון התחלה זמנית אבל תנועת המתנועע הראשון אין לה התחלה זמנית, א"כ אין העולם בכללו הוה וחיוב הקודם מבואר מגדר התנועה שהוא שלמות המתנועע במה הוא מתנועע ולכן אם היה המתנועע הראשון הוה היה בהכרח התחלה זמנית לתנועתו ואמנם הנמשך שאין למנועת המתנועע הראשון התחלה ביאור ארסטו בשמיני מהשמע מפאת הראשון שהוא נצחי בעצמותו ולכן תהיה תנועתו נצחית בהכרח ובזה הדרך בעצמו ביאר שאינו נפסד והרב המורה לא זכר שתי הטענות האלה שזכרתי בתנועה אולי שהיו בעיניו קלות מבלי הכרח וכן הוא האמת כמו שיתבאר ולכן לא חשש אליהן והטענה השלישית סדורה כך אם הנחנו תנועה מחודשת במוחלט ראשונה הנה יחוייב שיהיה המתנועע בה אם בלתי הוה ואם הוא הוה היתה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה כיון שכבר קדמה לה תנועת ההויה ואם הנחנו שתנועת ההויה הוא הראשונה שהיתה במציאות הנה יחוייב בה ג"כ שתהי' בלתי ראשונה אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל מצד הפועל לפי שהפועל כשיפעל אחר שלא היה פועל הנה יחודש בו בהכרח השנוי מה בעבורו התעורר קודם התנועה שהנחנוה ראשונה ואולם חיוב זה מצד המתפעל לפי שבכל תנועה יקדם בהכרח אפשרות וכח לאותה תנועה שאם לא היה לו אפשרות להתנועע תהיה תנועתו אם כן מחוייבת ונמצאת תמיד ואנחנו הנחנוה מחודשת ואם נמנעת ולא היתה א"כ נמצאת בשום עת הנה אם כן האפשרות קדם לאותה התנועה הראשונה ולא ימלט מהיות האפשרו' ההוא מחודש או קדמון ואם הנחנוהו מחודש הנה נתחדש בתנועה ותמצא אם כן קודם אותה תנועה שהנחנוה ראשונה תנועה אחרת קודמת וראשונה אליה והיא אשר בעבורה נתחדש הכח ואפשרות ההוא ותהיה לפי זה התנועה שהנחנוה ראשונה בלתי ראשונה ואם נניח האפשרות והכח ההוא קדמון יתחייב ג"כ שתהי' תנועה קודם התנוע' שהנחנו ראשונה לפי שנשאל מה היתה הסבה שיצא אותו האפשרות עתה לפעל ולא קודם לזה אי אפשר שיהי' כי אם מפני שנוי נתחדש במניע או במתנועע או בשניהם יחד ואותו התחדשו' השנוי הוא תנועה או נמשך לתנועה ונמצאת אם כן קודם התנועה שהנחנו ראשונה תנועה אחרת ראשונה וקודמת אליה וכן נשאל באותה התנועה דומה לזה מפני הכח והאפשרות אשר בה ואי אפשר שילך זה לבלתי תכלית כי הנה יתחייב שאם לא תמצא התנועה הראשונה לא תמצא האחרונה כיון שהראשונה היא סבה עצמית אליה ולא תמצא בלתה ויביא זה אל הכחשת מציאות התנועה הנה אם כן התנועה בכל היא בלתי מחודשת אבל קדומה נצחית והמתנועע קדמון נצחי ובזה האופן מהטענה ביאר גם כן שאי אפשר שתהיה שם תנועה אחרונה.

ואמנם מפאת הזמן הם יעשו גם כן שתי טענות האחת אם היה הזמן הוה היה בהכרח נמצא קודם מציאותו וזה שקר א"כ המביא אליו שקר הוא וחיוב זה לפי שאם היה הזמן הוה היה הוא בזמן והזמן ההוא שנתהוה ממנו נשאל ג"כ אם היה קדמון או מחודש ואם אמרנו מחודש והוה התחייב שיהי' הוויתו בזמן וילך הדבר כן לאין תכלית וזה שקר הנה אם כן הזמן קדמון ובלתי בעל תכלית והנה חזק הפילוסוף זאת הטענה באמרו שהיתה גזרה מוסכמת שכל הוה הוה בזמן. והטענה השנית שאם היה הזמן הוה היה בלתי נמצא ונעדר קוד' הויתו אבל אמרנו קוד' או אחר הם מהבדלי הזמן הנה אם כן כששע רכו שם קדימה היה שם זמן בהכרח וימשך מזה שיהי' הזמן נמצא ונעדר יחד. ובאלה הדרכים עצמם ביאר שאין הזמן נפסד ואם אינו הוה ולא נפסד הנה הוא קדמון ונצחי ויהיו אם כן התנועה והמתנועע נצחיים לפי שהזמן הוא מספר התנועה בקודם ובמתאחר.

אמנם מפאת העתה אמרו אם היה הזמן הוה היתה שם עתה ראשונה אין לפניה זמן והוא שקר לפי שטבע העתה ומהותה אינו כי אם מה שהוא תכלית הזמן החולף והתחלת העתיד כי היא אינה דבר אחר זולתי מה שיחלוק הקודם והמתאחר שהם הבדלי הזמן ועוד שהעת' הראשונה מהזמן ההוא לא ימלט משנאמר שהיתה אז בכח או בפעל ושקר שנאמר שנמצאת בפעל לפי שיתחיי' היותה נמצאת בזמן ותהי' מתחלקות ואם הזמן עצמו הוא בכח כ"ש העתה שהי' תכלי' או התחלה ממנו ואם היא בכח הנה היא בהכרח התחלה אל המתאח' ותכלי' אל הקודם ולא התחלה לבד כדברי בעל החדוש ובזה הדרך עצמו יבארו שלא יהי' העולם נפסד בהיות אז עתה אחרונה אין אחריה זמן והנה הרב המורה לא זכר טענות הזמן ולא ג"כ טענות העתה אשר זכרתי מפאת העתה לפי שראה שהיה עיקר הטענה בקדמות הזמן מפאת קדמות התנועה להיות הזמן נמשך לה ודבק עמה ואם היא נצחית הנה הזמן נצחי בהכרח ועתה היא חלק מהזמן. וכן מטענות התנועה הנה היא הטענה השלישית הביאה הרב בראשית הטענות אבל בקצור גדול ובתחלת הדרך הרביעי זכר הענין האפשרות ואמר שבאותו דרך קיימו קדמות התנועה ורצה לומר בזה שכאשר יחוב' אותו מאמר מהדרך הרביעי עם הטענה שזכר בראשונה מהתנועה יהי' דעת ארסטו שלם וכלול בה לא כמו שחשב הנרבוני שלא הבין הרב דברי ארסטו ושטעה או הטעה המעיינים בטענתו כי הנה בכלל דברי הרב בדרך הראשון עם מה שהשלימו בדרך הרביעי תוכלל כונת ארסטו בטענה הזאת.

ואמנם מפאת הגרם השמימיי עשו ג"כ שתי טענות האחת אם היו השמים הוים הנה אמנם יתהוו מהפכים כי כל דבר יתהוה מהפכו ויפסד אל הפכו וביאר ארסטו זה בחפוש הדברים ההוים שכלם יתההו מההפך אבל השמים אין בהם הפך. הנה א"כ אינם הוים ולא נפסדים וביאר שאין בשמים הפך לפי שאם היה בהם הפכיות תהיה בצורתם כי הנה הדברים ההפכיים הפכיותם הוא בצורתם והם דומים בחמרם. ואם היו צורות הגרמים השמימים הפכיות היו תנועותיהם הפכיות כי התנועות ימשכו בעצם לצורות ולמהויות וביאר שאין תנועות הגרמים השמימיים הפכיות לפי שאין התנועה הסבובית הפכית לתנועות הישרות אשר ליסודות כיון שאינם הפכי' גבוליו' מה שממנו ומה שאליו אשר בסיבוב וביושר ושהתנועות הסבוביות אינן ג"כ הפכיות בעצמן כאלו תאמר שהתנועה אשר ממזרח למערב אינה הפכית לתנועה אשר ממערב למזרח לפי שהתנועה הסבובית היא מין מהתנועה ואין תחת מין אחד שני הפכים אבל ההפכים הם תחת סוג אחד וא"כ אין התנועה המזרחיית הפך לתנועה המערבית ואמנם הם שני מיני אישי התנועה השמימיית לא מיני התנועה וגם יתבאר שאינן הפכיות לפי שההפכים הם בתכלית המרחק ואין תכליות המרחק בתנועה הסבובית כיון שלא ימצא בה שממנו ומה שאליו מוגבל אחר שהיה מה שממנו יתנועע הוא מה שאליו יתנועע וכיון שאין לגרם השמימיי הפך הנה א"כ אינו לא הוה ולא נפסד אבל הוא קדמון ונצחי והטענה השנית שכבר יראה בחפוש ובדרך מופת ג"כ כמו שזכר בספר השמים והעולם שכל הוה נפסד וכל נפסד הוה ומה שהוא בלתי הוה הוא בלתי נפסד ואשר הוא בלתי נפסד הוא בלתי הויה והנה הגרם השמימיי אינו נפסד כי הוא פשוט ואין בו סבות ההפסד ומזה ימשך שהוא בלתי נפסד בהכרת ושתי הטענות האלה מהגרם השמימיי ענינם וכחם אחד ולכן כללם הרב המורה באחד בדרך הג' מטענות בעלי הקדמות הן אלה קצות דרכי טענות כת ארסטו אשר עשו לדעת קדמות העולם לקוחות מהדברים הטבעיים וכל שאר הטענות שעשו הטבעיים האחרונים מאלה הטענות יצאו ומכל אחת מהן יסתעפו וימשכו בלא ספק ואל תדקדק בקדימה ובאיחור אשר עשיתי בזכרונם בחלוף מה שסדרו אותם הרלב"ג וה"ר חסדאי ושאר המחברים כי כל דרך איש ישר בעיניו,:

פרק ב

בתשובות שעשה הרב המור' עליהן.

הנה הרב המורה בפרק י"ז ס"ב הראה מקום ההמעדה וההטעאה בטענות האלה וכל מה שהוא ממינם והוא במה שביאר שהיה יסודם ושרשם ההקשי בין ההויה החלקית. ובין ההויה הכוללת שהוא הקש בלתי ישר לפי שאין לדמות הדבר בעת התהוותו למה שהוא אחרי השלמת הויתו וישובו. וכמו שהמשיל ביצירת האדם במעי אמו שאין טבע זרע הנקבה והוא דם בכיסה כטבעו בעת ההריון בעת שיפגשהו זרע הזכר והתחיל להתנועע וטבעו ג"כ בעת ההיא אינו כטבע החי השלם אחרי תולדתו ולכן אין לעשות ראיה מטבע הדבר אחרי הויתו והשלמו על מה שהיה בעת תנועתו אל ההויה וכל שכן לקודם שיתחיל בהויה וכמו שהמשיל מהנער היתום שמתה אמו אחרי אשר הניקתהו חדשים ויותר הוא לבדו לאביו בארץ גזרה עד שגדל והשכיל ולא ראה אשה כלל ולא נקבה אחרת משאר נקבות בעלי חיים והוא שואל לאביו איך היתה הויתו ויענהו האב שנתהוה כעצמים בבטן המלאה ושהיה במעי אמו בתחלה קטן בזוי מאד ובבטנה התנועע ויזון ויגדל מעט מעט עד שהגיע אל גבול כך מהגודל שלא תוכל האם לסבלו ואז נפתח לו השער בשפל גופה שיצא בו לאויר העולם ונתגדל עד היותו בגבול ההוא שהנה הנער היתום בשמעו שישב תשעה חדשים בבטן אמו והוא חי וצומח יכחיש דברי אביו ויעמוד מופת שהם דברים נמנעים מטבע הנמצא השלם הנח המיושב באמרו איש ממנו כשתכלה מאתו הנשימה אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים. ואיך א"כ ישב העובר בתוך כיס הרחם אשר היא סוגרת ומסוגר' חדשי' רבים חי ומתנוע' מבלי נשימה ואלו בלע אחד ממנו צפור חי היה הצפור מת לשעתו בהגיעו אל האנסומכא וכ"ש בבטן התחתון וכן כל איש אם לא יאכל וישתה ימים מועטים ימות ואיך א"כ ישב העובר בבטן אמו ומבלי מאכל ומשתה והוא חי כל הזמן ההוא גם אם לא יצא האדם לנקביו בימים מועטים בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וימות בכאב גדול ואיך א"כ יעמוד העובר מבלי יציאת המותרות כ"כ מהזמן ואיך יהיה טבורו פתוח כל כך מהזמן ולא ימות בהיות שימות כל איש אם יעשה נקב בבטנו בימים מועטים ואיך לא יפתח העובר עיניו ולא יפרוש את כפיו ולא יפשוט את רגליו וכל אבריו שלמים ואין חולי בהם ועל זה הדרך יגזור היתום שכל דברי אביו הם מכת הנמנעות וכן היה ענין ארסטו עם התורני שבא ארסטו לסתור דבריו ויעשה ראיות לסותרם מהטבע הנמצא השלם המיושב הנמצא בפעל אשר יודה לו התורני שאחרי נוחו ועמידתו והשלמתו לא ידמה לדבר ממה שהיה עליו בעת ההויה ושהוא נמצ' אחר ההעד' הגמו' ואיזו טענ' תעמוד עליו מכל אשר אמרו וכמו שתראה מדברי הרב שמה דברי פי חכם חן וכתב שבתשובתו זאת בנה חומה סביב התורה מקפת בה מונעת כל אבן משליך אליה והרלב"ג חשב להפיל החומה באמרו כי גם הנסים והנפלאות אשר דומיו צריכים לאמות החדוש לקיים אותם הם אחרי הוית העולם בזה הטבע ואין החומה מגינ' עלי' ויש להשיב על דבריו שאין האמונה בחדוש העולם כדי שיתאמתו הנסים כי הם הושגו בחוש ואינם צריכים לראיה אחרת אחרי המוחש ואשר קבלו מהם עצם צריכים אל ראיה אחרת על המפורסם אבל הנסים והנפלאות הם ראיה על החדוש ולכן אינם צריכים לחומה או כי החומה היא למי שלא ראה את הנסים ונמשך אחרי חקירתו או אחר הכתובים ומקשים עליו בטענות מטבע הנמצא המיושב שזה צריך אל החומה הזאת להשיב על הטענות הסותרות אמונת פחדוש ובהתקיים אפשרותו יהיה מקום ואיפשרות לנסים והנפלאות האמנם ר' משה הנרבוני בפירושו לספר כונות אבוחמד כתב בהקדמות הגיונית דברים וזה נסתם ואין זה אלא כבנין החומה סביב העיר והוא דרך ששי עכ"ל וכדומה לזה כתב ג"כ בפירושו לספר חי בן יקטן ובפירושו לספר המורה ג"כ כאלו היה זה מרגלא בפומיה ובעבור שלרוע לבו דבר ברמיזות קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו ראיתי לפרש כונתו ראשונה ולגלות מומי מחשבתו ולהשיב על דבריו אח"כ תשובה מספקת ואומר שהדרך הששי אשר זכר זה משה האיש תם וישר וירא אלקים הוא הששי מדרכי המדברים שזכר הרב המורה בפרק ע"ג ח"א כי שם הביא זכרון המופת אשר עשו באמרם שהיה העולם אפשרי המציאות והצטרך למכריע מציאותו על העדרו והשיב עליהם הרב שמה שאותו המופת הוא בטל לפי שלא יאמר מי הכריע מציאותו על העדרו אלא אחרי ההודאה שהוא נמצא אחר ההעדר והוא מקום המחלוק' ומערכה על הדרוש והנרבוני שנעשה אפטרופוס לרב ואמר שבא לפרש ספרו והיה שטן עומד על ימינו לשטנו כתב עליו שמה וז"ל והבן זה והסתכל בו ועוררתיך עליו כי זה כולל כל הספקות אשר יחדש הרב לחלוק כבוד לפרסום נשען שגלה סודו אל עבדיו האלקיים וכאשר תזכור זה כבר כרת משכלך ענן ולא תמצא חומה במדינה תעמוד נגדך שלא תוכל לכבש' ולהכנס במדינה ולהתטייל בה עם הרואים פני המלך והמדברים עמו ושם העיר מיום יי' שמה ע"כ הנה ביאר שהיה דעתו שמה שטען הרב על מופת המדברים מעשותם דרוש על המערכה זה עצמו נוכל לטעון נגדו בחומה אשר אמר שעשה לתורה ר"ל שנאמר שהיו דבריו ג"כ מערכה על הדרוש לפי שהרב עשה בחומתו הבדל מההויה החלקית אל ההויה הכוללת והוא מקום המחלוקת שהפילוסוף יאמר שלא היתה שם הויה כוללת בשום צד וחומתו א"כ אין בה ממש וזהו הסוד אשר הערים בהעלמתו הנרבוני והתפאר והתהדר בו באמרו אך עשרתי מצאתי און לי ועתה ראה גם ראה שקרות דבריו וסכלות הבנתו כי הנה אם היה הרב עושה מופת לקיים חדוש העולם מפאת ההויה הכוללת ושהיתה זאת החומה אשר בנה באמת היו בצדק דברי הנרבוני שהיה הרב עושה מערכה על הדרוש אבל אין הדבר כן כי הרב באותו מקום שעשה בנין החומה לא היה עושה מופת על החדוש אבל היה משיב על המופתים שעשה ארסטו לקיים הקדמות מפאת הקשת ההויה החלקית והרב דוחה אותם באמרו שהמופתים או הטענות אשר עשה ארסטו בזה לבטל דעת החדוש הוא מערכה על הדרוש לפי שאין ראוי להקיש ההויה הכוללת אשר יאמרו בה בעלי החדוש להויות החלקיות לשיתחייב בה מה שיתחייב בהן כפי הסדר הטבעי וזאת היא החומה אשר בנה הרב להנצל ולהמלט מחצי קשתות הפילוסופי' ואבני סוללות ארסטו כמו שתראה מדברי הרב שם באר הטיב ואיך אם כן יהיה הרב בזה עושה מערכה על הדרוש כי הוא לא בא שמה להוכיח ולבאר החדוש במופת כי אם לסתור טענות ארסטו וצדק כי אין ראוי לפילוסוף שיעשה טענות כנגד בעלי החדוש כי אם מהקדמות ידועות מקובלות לשתי הכתות והוא לא עשה כן שהיו טענותיו כלן בנויות על אותה הקשה אשר עשה מההויות החלקיית ובעלי החדוש ישיבוהו שאין הנדון דומה לראיה כי אין טבע הדבר אחר התהותו בטבעו בעת הויתו וכ"ש בטבעו קודם הויתו ולהיו' זה כונת הרב באמת לכן תמצא שלא עשה הרב כלל בנין החומ' ולאר ממנה כלל בפ' י"ט ח"ב בהביאו ראיות והכרע על דעת החדוש אבל זכר ענין החומה בפי"ז בהיותו מתנצל ודוחה מעליו מופתי ארסטו ושם עשה בנין החומה לדחות הזקם וכמו שאמר שהיא מונעת כל אבן משליך אליה לא שמשם יתגרו מלחמה וישליכו אבנים כי אם שימנעו הזק האבנים שישליכוהו האויבים הנה התבאר שמה שטען הרב על המדברים היה מקום אליו לפי שאנשי מופת המה בעיניהם והוא בא לבטל מופתי הבא ושאי אפשר לטעון בזה נגד הרב בהיותו דוחה מופתי ארסטו להיותם מערכה על הדרוש לא דברי הרב וזה מבואר נגלה. ועם ההקדמה או החומ' הזאת שבנה הרב השיב על טענות ארסטו בדרך כלל באמרו שהן צודקות בטבע הנמצא השלם ושאלו היתה הבריאה הראשונה אשר יאמרו בעלי החדוש לדעתם ממין ההויה החלקית היו טענותיו חזקו'. אמנם בהיות הבריאה הכוללת ההיא אשר אמרו נבדלת תכלית ההבדל מהויו' החלקיות לא יתחייב בה מה שימצא בהם כי הנה הדברי' אשר להם התחלות מתחלפו' אינו מחוייב שיהיו דומים בעיניהם. ולכן יאמרו בעלי החדוש שנברא החמר הראשון מלא דבר ר"ל לא מנושא וחמר קודם ושלא נתהותה התנועה הראשונה מתנועה אחרת כמו שהוא הענין בתנועות החלקיות. ושהזמן היה מכלל הנבראים ושלא נתהוה הגרם השמימיי מההפך כי לא היתה הויתו טבעית כהוית היסודות זה מזה. והדרך הזה באמת הוא דרך ישר ואמתי צדיקים ילכו בו ופושעים יכשלו בו. אך אמנם ראיתי אותו קצר מחד ובמקום שאמרו להאריך בתשובות טענות בעלי הקדמות קצר מצע הרב מהשתרע אולי נסמך על חכמתו כי רבה היא ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אין הקומץ ההוא משביע את הארי.

ואמנם הרלב"ג במאמר הששי ממלחמותיו חלק ראשון פרק רביעי לקח בצד מה דרך הרב באמרו שאין ראוי להקיש בין ההויו' החלקיות אשר יתחדשו מן הטבע ובין ההויה הכללית שהוא מצד הרצון. וזה כי יש דברים יתחייבו להויה החלקית מצד שהיא חלקית שלא יתכן שתמצא בהויה הכללית אם היה שתהיה שם הויה בזה התאר אבל עשה עליו משל אחר והוא אמרו שזה יתבאר כשנקיש בין הוית האיש בכללותו ובין ההזנה בו אחר שנתהוה שהיא הויה בחלק כי זה ההקש בעינו יהיה בין ההוייה הכללית ובין החלקית הנמצאת לחלק מחלקי העולם כיון שהעולם בכללו כאיש אחד וההויה אשר תהיה בחלק מהעולם יחסה אל הוית העולם בכללו יחס ההזנה באיש הרמוז אליו אל הוית האיש ההוא בכללו וידוע שאנחנו נמצא מתנאי ההויה החלקית באיש שתהיה בכאן נפש זנה וכליה כאלו תאמר הלב והכבד והאצטו' כי הנפש הזנה לא תעשה פעולתה בזולת כלים והם אי אפשר שימצאו נפרדים משאר הדברים שאם היו נפרדים לא ימצאו בהם אלו הכחות הנפשיות והנה אם היה התהוות האיש הזה בכללותו כהתהוו' חלק ממנו בהזנ' יביאנו זה ההקש לחייב שיהי' האיש הזה בעינו נמצא קודם הווייתו כיון שאי אפשר שיתהוה מבלי שיהיה שם נפש ואברים ראשיים ואברים עובדים או נאמר שיהיה ראובן הפרטי הזה בלתי הוה כלל ככה הוא הענין בענין העולם שאם נאמר שהיה מחוייב בהיות שם הוי' כוללת שימצא בהמה מה שימצא בכל אחד מחלקי העולם והויתו. יתחייב באמת שיהי' העול' בלתי הוה כדברי הפילוסוף או שיהי' נמצא קודם הויתו אבל כאשר נצייר ונא' שיש הבדל והפרש בין ההויה הכללית אשר מפאת הרצון האלקי ובין ההויה החלקית אשר בטבע הנה אז לא יחוייב בהוי' הכוללת כל מה שיחוייב בהוי' החלקית כי כן לא תהי' הוית חלק אחד מבשר ראובן בהזנתו כהוית ראובן בכללותו כי אותה ההוי' הכללית אשר נתהו' ראובן יצטרך להניח בה מנוע מחוץ נבדל והוא זולת המניע הקרוב אביו ואמו ושלא ימצאו בהויתו הכללות האברי' הראשיים ולא שאר הכלים מה שאין דבר מזה בהויית חלק מגופו בהזנה ולאומר שיאמר שבזה המאמר הטעאה לפי שהאיש לא יתהוה בכללותו אלא אם נמצא קודם אליו איש ממינו בפעל תעלה אליו הויתו ואם היה כן ענין העולם יצדק מה שחייבו הפילוסוף שאם היה העולם הוה היה שם מתנועע במקום תעלה אליו הויתו תהי' תשובתו שזה קרה לאיש ההוא מצד שהוא הוי' בחלק מחלקי העולם והוא כענין ההונ' בחלק מה מתדמה אל החלקים שהורכב מהם היד ד"מ שאם לא הית' היד נמצא' לא תמצ' הזנת חלק מחלקיה ואולם מצד מה שזה האיש הוה במה שהוא זה האיש לא ימצא בו חלק ממנו תעלה אליו הויתו ועוד שהאדם ג"כ אשר לו יהי' הזרע אין לו פועל בהוית זה האיש המתהוה באופן שנאמר שתעלה אליו הויה כי כבר יתהו' זה האיש ואביו מת אשר הזריע זרע ולזה יצטרך בזאת ההויה אל מניע אחר נבדל כמו שהתבאר בספר בעלי חיים זהו דרץ הרל"בג וגם נכון הוא עם שיש בו חולשה מה ירגישה המעיין בו והנה החכם הזה עשה בהפך הרב המורה כי כמו שהיה הרב בתשובת טענות הקדמות בתכלית הקצור כך היה החכם הזה בהם בתכלית האריכות ועוד שהרב המורה הודה לארסטו בהקדמותיו כלן שהיו צודקו' ואמתיות בהיות חלקיות אשר בטבע ושלא יתחייב שיהיו כן בהויה הכוללת הראשונה אשר כפי רצין האל אמנם הרל"בג לקח לו דרך אחר שכחש גם בהויה הטבעית והתעצם לבאר שקרותם בהתפלסופותו גם כפי השרשים הטבעיים ולכן ישיגהו מהחולשה והשבוש בהרבה מתשובותיו וטענותיו שכבר ידעת שברוב דברים לא יחדל פשע ורעה מכלם כי הוא ירד וטבל והעלה שרץ בידו באמונת החמר הקדום בבריאה ולכן בהשיבו על טענות הפילוסוף שעשה מפאת החמר הראשון הודה בהם ונכשל בענין הקדמות כשלון אין תקומה לו על כן אמרתי אשמרה דרכי בתשובת כל טענה וטענה ולהוסיף בה כהנה וכהנה דברים טובים דברים נחומים ממה שעשה הרב המורה ולא אצלול מאד בפלפולי הרל"בג בכל חקירותיו כי אין ספק שלפום חורפא שבשתא ודרכיו לא זכו בעיני אבחר דרכי ואשר ישים אלקים בפי אותו אדבר.

פרק ג

בתשובת הטענות הטבעיו' אשר עשו בעלי הקדמות.

על פי דעתי אחרי אשר קצר מצע דרך הרב המורה בתשובת הטענות האלה ושדרך הר"לבג ארוך מאד גם כי שחל בדרך הוא דעת החומר הקדום אשר הניח ראוי לבחור דרך מספיק ונאות בהיתרם נסמך ונשען על דברי הרב הקדושים ואומר ששתי הטענות אשר עשה ארסטו מפאת החמר הראשון לבאר שהוא קדמון ונצחי ואינו מחודש שרשם בעמלק הוא השרש שקבלו כל הפילוסופים שכל דבר יתהוה מדבר ושלא יתהוה דבר אחר ההעדר המוחלט וכבר ביארתי למעלה במאמר הרביעי שההקדמה ההיא אינה מחוייבת ולא הכרחית כנגד בעלי החדוש כי הם יאמרו שנבר' העולם חמרו וצורתו לא מדבר ושבהיות החמר הראשון לא היה לו נושא ממנו התהוה לא בכח ולא בפעל כי כמו שכתב הרב המורה אנחנו לא נאמר שנתהוה החמר הראשון כהתהוות האדם משכבת הזרע והאפרוח מן הביצה ושיפסד בהפסד האדם בשובו אל הארץ כשהיה אלא שהאל יתברך ברצונו ויכולתו הבב"ת המציאו וחדשו לא מדבר כלל לא שהתהו' ההיולי מהוליו אחר ולא מהצורה הפעליים ולא גם כן שנתהוה מעצמו אלא שנתחדש ונמצא אחר שלא היה דבר אמנם אחרי מציאותו היה מתהוה ממנו כל דבר ונפסד אליו כל דבר ולא ימצא החמר ההו' ערום מצורה כי זהו כלו מטבע' אשר נתן לו בוראו כשהמציאו כרצונו ומאמר הפילוסוף אם היה החמר הראשון הוה היה לו נושא ממנו התהוה מבואר נגלה שהוא כנגד התורני כעושה מערכה על הדרוש שחולקים עליו.

ואמנם הטענות אשר מפאת התנועה אינן גם כן מחוייבות. אם הראשונה שאמרו שתנועת ההעתק קודמת לתנועת ההויה תשובתה מבוארת שזה יצדק בהויה הטבעית שיקר' אליה בהכרח ההשתנו' כפי שהיא התהפכות נמצא בנמצא אחר. לפי שהפועל הראשון בהויה הוא תנועת הגלגל היתה ההויה טבעית בהכרח עולה אל מתנועע ראשון בתנועת ההעתקה והנה הפילוסופים בעבור שהיה כל התפלספותם מההויה הטבעית לפי שהחקיר' האנושית ובפרט הטבעית תלקח מן החוש והחוש מן הפרטים. לכן שפטו מההויה בכלל כפי מה שראו מפרטיה בסדור הטבעי הלא תראה שמהקדמונים היו אנשים שחשבו שלא היתה ההויה כי אם שנוי במקרים בלבד מפכי שהשנוי המקרי הוא המושג בראשונה אל החוש אחרי כן קמו אנשים חכמו השכילו עוד והרגישו אמתת ההויה ר"ל שהיתה בעצם הדברים והמצאת צורותיהם אבל גם אלה לא שערו כי אם הוית הפרטים ואחרי' שהעמיקו עוד בעיונם השיגו מציאות הסבה הראשונה ושהיא משפעת מציאות לעולם בכללו. אבל לא הגיעה מדרגתם לדעת אופן ההשפעה וההמצאה איך היא וחשבו שהיה בחיוב והתמדה כהמשך המושכל מהשכל והאור מהשמש אך העומדים בסוד יי' נביאיו שומעי דברו המ' ראו מעשיו ונפלאותיו בהויה הכוללת הראשונה בכללות העולם שהיתה ברצון אלקי מוחלט וימשך מזה לדעתם שלא קדם השתנות כלל בבריאה המוחלטת ההיא כי לא היה שם התהפכות מצורה לצורה ושבאותה הבריאה הראשונה לא קדמה תנועה מקומית אבל בהפך שראשונה היתה הבריאה וההויה לגשמים עליונים ותחתונים. ואחר מציאותם נמצאו ונמשכו תנועותיהם במקום ומפני שהיתה הבריאה הכוללת ההיא מבלי תנועה לכן לא הגיעו אליה הפילוסופים ולא שערו ענינה הנה אם כן אמרם שאם היה העולם הוה היה קודם להוויתו תנועת ההעתק והיה נמצא קודם אליה מתנועע במקום הוא מערכה על הדרוש כי הנה בעלי החדוש אומרים שההויה המוחלטת היתה קודמת לתנועת ההעתק והמתנועע ותנועתו עמו היו מכלל הנבראים ולא הית' הבריאה הראשונה מפעל תנועת הגלגל כי גם הוא היה נברא אלא מפעל האל היכול המוחלט וגם הטענ' הזאת אליהם כשתעיין בה תמצאה בנויה על אותו יסוד רעוע שכל דבר יתהו' מדבר ולא מלא דבר ואם הטענ' השנית בטולה מבואר לפי שביאר בה נצחיות התנוע' מפאת נצחיות המתנועע הראשון והוא מקום המחלוקת שבעלי החדוש יאמרו שהמתנועע הראשון אינו נצחי אבל נברא ומחודש ואיך יוכיח הפילוסיף ממנו נצחיות האין זה מערכה על הדרוש.. גם שאתה תראה שבשמיני מהשמע פעמים יבאר ארסטו מציאות מניע נצחי מפאת המתנועע הנצחי ויבאר נצחיות המתנועע הנצחי ויצא מזה שיבאר נצחיות התנועה מנצחיות התנועה ונצחיות המתנועע מנצחיות המתנועע והוא ביאור הדבר בעצמו ואבן רשד כתב שהם שני מופתים האחד מופת ראיה שביאר בו מציאות המניע הנצחי מפאת המתנועע הנצחי ומציאות המתנועע הנצחי מפאת נצחיות התנועה והשני מופת סבה שביאר נצחיות התנועה מנצחיות המתנועע וגם דבריו אלה לא יתכנו כי כל מופת בין סבה ובין ראיה הוא הודעת מציאות הדבר הנעלם בנגלה ולא בהפך שנודיע מציאות הדבר הנגל' בנעלם כי הוא באמת מנגד לטבע המופת בכלל וכשיקרה היות מציאות הסבה יותר נגלה ממציאות המסובב כאלו תאמר שהיה שם אש מוחש נגלה ולא היה עשן נראה או יתבאר מציאו' המסובב הנעלם במציאות הסבה הנגלית והוא מופת סבה אשר יקראהו ארסטו מופת בהחלט ונאמר אם יש כאן אש יש כאן עשן אבל יש כאן אש נגלה אם כן יש עשן. אמנם כשיקרה היות מציאות המסובב יותר נגלה ונודע ממציאות הסבה אז יודע הסבה במסובב והוא מופת ראיה כאלו תאמר שיש כאן עשן מוחש ולא ראינו האש שהוא סבתו וביארנו מציאותו מפאת העשן באמרנו יש כאן עשן אם כן יש כאן אש. ואבן רשד חשב שמשני המופתים האלה האחד נותן הסבה בלבד ולא מציאות. והאחר נותן שני הדברים יחד הסבה והמציאות ואין הדבר כן כי כל מופת במה שהוא מופת יודיע ויתן מציאות הגבול הגדול בקטן שהוא הנעלם מפאת מציאות הגבול האמצעי הקטן שהוא הנגלה ומאמר אבן רשד שיש מופת נותן הסבה מבלי המציאות המסובב הוא דבר סותר את נפשו אבל באמת מופת הסבה הוא המופת ההחלטי כפי דעת ארסטו והוא הנותן מציאות המסוב' הנעלם במציאות הסבה הנגלית ולפי שאי אפשר שיהיה דבר אחד בעצמו נגלה ובלתי נגלה יחד מצד אחד או נעלם ובלתי נעל' כי היו אם כן כל המתנגדים יחד לכן אי אפשר שיודיע ראשונה מציאות הסבה במציאות המסובב במופת ראיה ואח"כ יודיע מציאות המסובב במציאות הסבה במופת סבה כמו שעשה ארסטו בשני המופתים האלה לדעת אבן רשד שהודיע ראשונה נצחיות המתנועע מצד נצחיות התנועה ואח"כ ביאר נצחיות התנועה מצד נצחיות המתנועע כי הוא באמת הקש סבובי והודעת הדבר בעצמו או במה שלא יודע אלא בו והוא מערכה על הדרוש בעצם לפי שאין אחד מאלה נגלה ונודע אצלנו לא נצחיות התנועה ולא נצחיות המתנועע והמניע. ולכן אין ראוי שנעשה מאחד מהם התחלת מופת כי הנה בעלי החדוש יאמרו שאין שם תנועה נצחית כי אם מחודשת ושאין שם מתנועע נצחי כי אם מחודש והוה. וגם שאין שם מניע נצחי בהנעתו כי גם שיהיה המניע הראשון לגלגל העליון הוא הסבה הראשונה ית' כדברי אבן רשד וכמו שיראה מכתבי הקדש אין ספק שלא יפול עליו שם ותאר מניע נצחי בהנעתו כיון שלא היתה הנעתו כי אם מזמן מוגבל משברא הגשם השמימיי ולכן נאמר בו שהוא נמצא נצחי אבל לא שהוא מניע נצחי וכל שכן אם היה המניע הראשון הוא העלול הראשון מהסבה הראשונה כסברת כת אבן סיני שהוא אם כן מכלל הנבראים ואינו מניע קדמון נצחי. הנה התבאר שהטענה הזאת כנגד התורני היא עורכת על הדרוש. ואם הטענה השלישית הנה בטולה יתבאר מאשר היא נבנית על שני שרשים לאחד קראתי שקר ולאחד קראתי חובלים כי הנה השרש האחד הוא מצד הפועל שכאשר יפעל אחר שלא היה פועל הוא משתנה וכל שנוי הוא תנועה או נמשך אליה וזהו שקר לפי שאם היה הדבר כן היה כל מניע חדש בהנעתו משתנ' ומתנועע והיו שם שתי תנועות יחד ההתנועעות והנעה. וכבר ביאר ארסטו שאין שם אלא תנועה אחת בנושא שתים במאמר וזה שכאשר תיוחס אל המניע תקרא הנעה וכאשר תיוחס אל המתנועע תקרא התנועעות. והיה זה לפי שהיציאה מהכח אל הפעל אשר במתפעל להתפעל הוא השנוי באמת לא ההנע' שבפועל וכ"ש אם יפעול ברצון ובחירה והוא נבדל שלא יתחייב בו שישתנה. וכבר האריך לבאר הר"לבגואני ואני לא אתעסק בזה עתה לפי שאחר זה יבא ביאור הספק הזה אשר מצד הפועל ותשובתו אצל הטענות אשר עשו מחכמת האלקות והשרש השני אשר קראתי חובלים הוא שהכח והאפשרות קודם בזמן בכל הויה ושהוא בנושא שממנו יתהוה הדבר ולכן ישאלו על אותו האפשרות והכח אם הוא מחודש או קדמון ושיתחייב היות בהכרח קודם כל תנועה תנועה אחרת ומי שיהיה דרכו שיתנועע יקדם בזמן לתנועתו לפי שהטענה הזאת כלה נבנית על אותו יסוד רעוע שכל דבר יתהוה מדבר ולא יתהוה מלא דבר וכבר ביארתי שזה לא יצדק בחק ההויה הראשונה הכוללת כי הנה כשנברא הגרם השמימיי נבראת עמו תנועתו וכן שאר הנמצאים ולא קדם לא כח ולא אפשרו' כמו שיקדמו בהויה אשר בטבע כי הנה הכח והפעל נבראו עם הדברים בהויתם הראשונה ושם ההויה יאמר על הבריא' הראשונה המוחלטת ועל ההויות החלקיות אשר בדרך הטבע בשתוף השם הגמור לפי שבהויה הטבעיות קודם בזמן האפשרות והכח אל הפעל והיא תכלית השנוי ותעלה אל מתנועע בתנועת ההעתק. ואין דבר מזה בהויה הראשונה הכוללת שלא היתה בתנועה ולא קדמה בה שנוי ותנועה אחרת והתנועה ואפשרו' התנועה במתנועע נמצאו יחד עמו בהתנועתו וכן נאמר בהפסד שיפסד יחד המורכב עם האפשרות הפסדו ואמנם האפשרות שקדם אליה לא היה נשוא בחמר כי אם ביכולת הפועל יתברך וכמו שביארתי במ"ד.

אמנם הטענות אשר מפאת הזמן אם הראשונה כבר יראה שהפילוסוף עצמו הרגיש בחולשת גזרתו שאמר שאם היה הזמן היה הוה הוה בזמן ולזה נעזר בהסכמת הקדמוני' שכל הוה הוה בזמן. והנה המאמר ההוא אי אפשר שיובן החלטי וכולל לפי שהפילוסוף עצמו אומר שההוה הוא הוה בחול הצורה עליו והוא בתכלית ההשתנות הקודם להויתו והנפסד הוא נפסד בהפסד הצורה ממנו שהוא בתכלי' שנוייו והנה חול הצור' במורכב והפסד' ממנו התבאר בספר השמע שהוא בזולת זמן וגם התחלת כל שנוי יהיה בזולת זמן כי אין בין השנוי ההוא ומה שממנו השנוי בהויה או בין השנוי ההוא ומה שאליו נוי ההוא בהפסד אמצעי כלל הרי לך מבואר שעיקר ההויה או ההפסד ותכליתו וכן תחלתו וסופו נעשה בזולת זמן הן אמת שכבר יקדמו בהויה ובהפסד הטבעי השתנות המתהוה בשצרות זה אחר זה מעט מעט וההשתניות ההם להוחח בקדימה ואיחור ישוער בהם הזמן לא הדברים המתחדשי' פתאם שאין בהם שעור קדימה ואיחור ולא חלק אחר חלק כי אין ספק שלא ישוער בהם זמן כלל כיון שהזמן אינו כי אם מספר התנועה בקודם ובמתאחר ולכן מה שאינו בתנועה ואין בו קודם ולא מתאחר אינו בזמן והנה הבריאה הראשונה הכוללת כפי מה שהניחוה בעלי החדוש לא היתה בתנועה ולא קדם אליה השתנות ולא היתה תכלית שנוי אבל פתאם בלי זמן נמצאו הדברים ומפני זה כשנאמר שהזמן נתהוה ונברא לא יתחייב שיהיה הוויתו בזמן כי אם פתע פתאם ובזולת זמן כ"ש שהדברים האלה כלם דברי הבל הם ר"ל לשנשאל אל הויותו אם היתה בזמן או בעתה אבל היא השערה שכלית שתעשה הנפש בתנועה בהבדילו חלקיה בקדימה ואיחור והוא בענין המספר שהוא ג"כ מפעל הנפש ואינו חוץ לנפש ולכן לא יפול בהויות הזמן ולא המספר שתהיה בזמן כאלו תאמר שהתהוה בזאת השעה בשעה אחרת ושיהיה הזמן שנתהוה בו זולת זמן ההוה וימצאו זמנים רבים יחד בדבר אחד וכלו שקר אבל הדברים הנבראים והמתהוים הם הנמצאים עצמים ומקרים בעצמם חוץ לנפש מציאות גמור והזמן והמספר הן השערות שתעשה בהם הנפש ולכן בבריאת הדברים עצמם נברא הזמן והמספר המשיג להם לא שתהי' לזמן ולמספר בריאה בפני עצמה ומה שאמר הרב המורה שהזמן גם כן מכלל הנבראים אין הכונה שהוא נברא נמצא בפני עצמו כי הרב עצמו יבאר שהוא מקרה דבק במקרה אחרי שהוא התנועה ויש הבדל רב בין מקר' למקרה שמקר' התנוע' הוא מפעל הגשם המתנועע ומקרה הזמן הוא מפעל הנפש והכח המשער הנה אם וכן מאמר הפילוסוף שאם היה הזמן מתחדש היה מתחדש בזמן הוא מאמר בטל ואם הטענ' השני' גם היא כשתעויין תמצא נבנית ומיוסדת על אותה ההקדמה שקבלו שכל דבר יתהוה בזמן ולכן אמרו שהזמן יקדם לכל זמן מתהוה מפני לשון קודם ומאוחר שנאמר עליו והוא באמת טענה חלושה מאד כי בעלי החדוש יאמרו שלא ירצו באמרם שהזמן קודם היותו היה נעדר. שבהעדר היה קדימה שהוא מהבדלי הזמן או מלת אחר אחרי הפסדו אבל ענין התיבות האלה שלא היה שום חלק מהזמן נמצא כשהתחיל הזמן להיות ואין אתנו בלשוננו מלה או תיבה אחרת נוכל לרמוז בה זמן כי אם במלת קודם. וכן באמרנו שאחר הפסד העולם לא יהיה זמן אין הכונה בתיבה אחר המתאחר שהוא מהבדלי הזמן אבל ענינו שלא יהיה שום חלק מהזמן נמצא כשיפסד וכמה מהדברי' אין לבעלי הלשון שם עליהם וישתמשו בהם החכמים בשמות מושאלים על צד קצת דמיון ואתה תמצא שכיוצא בזה יאמר הפילוסוף כשביאר שהעול' בעל תכלית ושעור ושאין חוץ לעולם לא רקות ולא מלוי ואין שם מקום והוא מבואר שתיבת חוץ מורה על המקום כמו שתורה עליו מלת תוך ומלת שם מורה ג"כ על המקום האם יתחייב מזה שיהיה חוץ לעולם מקומות יאמר עליהם תיבות חוץ ושם הלא אמר הפילוסוף שלא יתחייב מהתיבות ההם היות חוץ לשמים מקום או מרחקים מה כי הנה הכונה כלה יתחייב מהתיבות ההם היות חוץ לשמים מקום או מרחקים מה כי הנה הכונה כנה היא שאין מקום כלל כי אם בשמים ובתוכם ואין לנו תיבות אחרות בלשון לבאר זה בהם כן נאמר אנחנו בעלי החדוש שאמרנו קודם שנברא העולם או אחרי הפסד העול' לא יורו מלת קודם ואחור על זמן כלל כי אם על שלילתו והעדרו קודם הבריאה ואחר ההפסד ולזה כיון הרב המורה באמרו בפי"ג ח"ב וזה אשר יאמר שהיה הבורא קודם שנברא העולם שתורה מלת היה על זמן וכן כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאות קודם בריאת העולם המשך אין תכלית לו כל זה שעור זמן או דמיון זמן לא אמתת זמן וכו' ואמנם הטענות אשר מצד העתה מבואר ג"כ שאינן מחוייבות לפי שהאומר בחדוש העולם יאמר שהעתה הראשונה בבריאה היתה התחלת הזמן ולא היתה תכלית זמן עובר ושלא היתה העתה ההיא חולקת הקודם והמתאחר כי הנה העתה יאמרו שיש לה שני צדדין האחד הוא חלוקת הקודם והמתאחר וזה ענין עתה שתשוער ותנוח בהמשכות הזמן. והשני הגבלת החלק הרמוז אליו וכן היה ענין העתה הראשונה מהזמן ולמה יקשה זה אצל הפילוסוף והנה הוא למדנו שענין העתה בזמן הוא כענין הנקודה בקו וכענין האחד במספר שכל אחד מהם מדביק העבר עם העתיד וכבר יושם בקו נקודה שתהיה התחלה ולא סוף וזה בקו הנח העומד לא הקו הנמשך והולך לו וימצא גם כן אחר שיהיה התחלה במספר ולמה לא יהיה כן בזמן שבתחלת היותו היתה שם עתה ראשית כל זמן העתיד מבלי שיהיה תכלית העובר. וכבר נדחק אבן רשד בספר הפלת ההפלה על זה וכתב להקיש ענין העתה לענין הנקודה ושהוא מקום הטעאה לפי שהנקודה היא בעלת מצב והיא בפעל והעתה אינה כן כי היא בכח לא בפעל ואיך תהיה התחלה ולא תכלית אבל תשובת דבריו מבוארת היא כי הנה ארסטו עשה ההקשה הזאת מהעתה בזמן אל הנקודה בקו ובתנועה בכמה ממופתיו ואינה א"כ הטעאה כי אם משפט צודק ואיך לא נעשה אותו אנחנו נגדו ג"כ ואמנם היות העתה בכח לא יחייב היותה חולקת הקודם והמתאחר כי טבע הזמן כן חייב שלא תמצא העתה בפעל עם מה שהיא לו התחלה. גם כי הנקודה בקו העומד אינה נמצאת בפעל כי אם היתה בפעל מתחלקת כי הנקודה הבלתי מתחלקת תמיד הוא בכח ועם כל זה נניח אותה התחלה בקו מבלי שתחלק הקודם והמתאחר ולמה לא תהיה כן העתה. והנה האחד המספרי עם שאינו בעל מצב וימצא ממנו התחלה מבלי שיהיה תכלית ומה המונע שתהיה כן העתה בזמן כי הנה בתנועות החלקיות שהן קוים נמשכים ולא עומדים יש עתה שהיא התחלה ולא תכלית שאם לא היה כן היתה כל תנועה נצחית וזה בטל כ"ש שהעתה מציאותה בנפש כמו שאמרתי בזמן ולכן היה עצמותה כעצמותו בהשערה שכלית לא נמצאת בפעל ומה המונע שלא תשער הנפש התחלת הזמן ועתה ראשונה בו האם מפני שלא וכולהו הדמיון נגזור עליו שהוא כוזב וכמה יש מהדברים שהדמיון לא יכילם. והמופת השכלי ואמתם כמו שהתבאר למעלה הנה א"כ אין בטול כפי המשפט השכלי שהיתה עתה ראשונה בבריאת העולם הוא היתה התחלת זמן ואולי שלזה ג"כ רמזה תורה במאמר בראשית ברא אלקים שהעתה היא היתה ראשית והתחלה לכל הזמן ולא היה סוף כלל ואמנם הטענות שעשו מפאת הגרם השמימיי מבואר נגלה שגם הנה בנויות על ההקדמה שקבלו שלא יתהוה דבר, כי אם מדבר ולכן אמרו שכל דבר יתהוה מהפכו ויפסד אל הפך ווכבר ביארתי שאין ההקדמה הזאת מחוייבת ולא הכרחית ואתה תראה בראשון מספר השמים והעולם שכתב ארסטו וז"ל כל הראשונים כבר הסכימו שהשמים הוים והביא שלש דעות בהוית השמים הדעת הא' שהם הוים אבל שאינם נפסדים כי ישארו נצחיים תמיד ואמר דעת אפלטון וכבר ביארתי ענינו במ"ב והוא יחלוק עליו מפאת הדברים אשר מהם התהוו השמים כי תמיד יחלוק שם עם אפלטון על פי הנחותיו שנתהוו השמים מחמר קדום ושהיה החמר ההוא קודם הבריאה מתנועע תנועה מבולבלת בלתי מסודרת ובעת הבריאה קבלה הסדר והדעת השני הוא.

שהתהוו השמים והופסדו פעמים רבות וארסטו יחלוק עליהם שא"כ לא תהיה הויתם בהשתנות מצורה לצורה כי אם מענין לענין והחמר והצורה קיימים בטבע אחד כאמרנו שהאדם ישתנה מהבחרות אל הישישות כי אלה היו רואים שהיו היסודות חמר לשמים והיו מתקבצים לעתים ונפרדי' לעתים וזאת היתה אצלם הויתם והפסדם ולכן יקשה עליהם מהנחותיהם והדעת הג' שהשמים נתהוו פעם אחת אחר כך יפסדו ולא ישובו עוד להתהוות והוא חולק עליהם ג"כ לפי שהדבר אשר ממנו התהוו יתחייב שיהיה קודם אליהם ושיהיה אפשר שיתהוה ממנו העולם ולכן אם יפסד א"א שיהיה, הפסדו כי אם אל הדברים שנתהוה מהם, ויהיה א"כ אפשר שישוב להתהוות פעם אחרת הנך רואה בעיניך שכל הטענות שעשה. ארסטו לשלא יתהוה הגרם השמימיי היו על יסוד מונח שנתהוה מדב' ולכן אמר שם בתחלת חקירתו בזה הלשון נרצה עתה לחקור ג"כ אם השמים הם מתהוים מדבר או הם בלתי מתהוים מדבר כי היה כל דרושו אם הם מתהוי' מדבר כדברי הקדמוני' לא אם היו מתהוים בהחלט מלא דבר כדברי התורני כי הנה בעלי החדוש יאמרו שלא נתהוה הגרם השמימיי מדבר כי אם.

אחר ההעדר ולכן לא נתהוו מהפכים כדרך ההויה החלקות שהוא מן ההפך אל ההפך וכן לא יפסדו אל ההפכים אם היה שיפסדו כי אם שישובו אל ההעדר המוחלט. ומה נאה מאמר הרב המורה שאינו רחוק אצלו מאמר האומר שנתהוו השמים קודם הארץ או הארץ קודם השמים או השמים מבלי הכוכבים או מין בעלי חיים מבלי מין אחר שזה כנו היה אפשרי בשעת הבריאה לפי שהיה הכל כפי הרצון האלקי הפשוט הנה א"כ בהניחנו חדוש מוחלט בשמים עלא דבר יפלו הטענות שעשה ארסטו על קיומו לפי שרובם מערכה על הדרוש בלי ספק אף כי ההקדמות אשר הניח מאשר אין הפכיות בגרמים השמיים יש עליהם ערעור רב וכמו שיתבאר אחר זה וכן אומר אל הטעאה השנית אשר עשה משכל הוה נפסד שאם היו השמים הוים בדרך טבע היה מקום אל טענתו שיפסדו ושמה שהוא בלתי נפסד מפאת עצמו ופשיטותו א"א שיהיה הוה אבל אנחנו בעלי החדוש לא נאמר שהשמים והעולם נתהוו בטבע אלא שנברא כפי הרצון האלקי וכחו הבב"ת ולכן אינו בלתי אפשר שבהיות העולם בכללו הוה יהיה בלתי נפסד אם הבורא ית' ישפיע מציאות נצחי וקיים כי כל אשר חפץ יי' עשה בשמים ובארץ ומאמר הפילוסיף שכל הוה נפסד צודק בהויה והפסד הטבעי לא האלקי אשר ברצון וכמו שכ' הרב המורה כ"ש אם נאמר שהשמים וכל מה שבתוכם הם נפסדים בעתיד כמו שהיו הוים במה שעבר וכמו שיתבאר אחר זה שאז לא יהיו טענות הפילוסופים בטולים לענין החדוש כלל והנה הרלב"ג התעצם להשיב על טענות ארסטו בענין ההוה והנפסד והרבה עליו דברים לאין שיעור ואין לי צורך בהם ולא בהמונם הנה התבאר מכל זה שאין בכל מה שטען ארסטו מפאת טבע ההויה וההפסד והחמר הראשון ומפאת התנועה ומפאת הזמן ומפאת העתה והגרם השמימיי שום מופת ולא טענה הכרחית תבטל בעצם ואמ' כפי העיון היש' דעת חידוש העול' ובריאתו אחר ההעדר הגמור ושרוב הטענות ההם נבנות על אותה הטענ' ר"ל ההקדמ' שכבר ביארתי בעול' משלא יתהוה דבר מלא דבר וגם רובן הן בערך הדעת התורני מערכה על הדרוש כמו שהתבאר מעינינם והוא מה שרציתי פה לבאר:

פרק ד

בשאלה תפול במה שבארתי והתרתה.

האמנם הוקש' לי מאד אם היה הדרוש הזה מקדמות העולם או חדושו כ"כ מסופק עד שארסטו כמו שזכר הרב המורה נא התפאר מעולם שעשה עליו מופת כמו שחשבו מפרשי ספריו ושהוא בעצמו הודה ולא בוש שהיתה השאלה הזאת מקדמות העולם או חדושו מסופקת מאד וכמו שהביא הרב מלשונו שאמר והוא בס' הנצוח ואשר אין לנו הטעאה או הם גדולי' אצלה מאמרנו בהם למה זה קשה באמרנו אם העולם קדמון או לא. וקרוב לזה בספ' השמע וז"ל כל מי שקדם מחכמי הטבע מאמין שהתנועה בלתי הווה ובלתי נפסדת מבלתי אפלטון שהוא האמין שהיא הווה ונפסדת ואמר כל בני אדם ביארו בהתמדת השמים ועמידתם וכאשר שיערו שהם בלתי הווים ונפסדים שמו שהם משכן לרוחניים ובמאמר השני אמר וז"ל מי יתן ואדע התנועה עם ההתמדה אחר שלא היה דבר מתנועע כל עיקר או אם תעמד והדברים האלה כלם יעידון יגידון שהיתה השאלה הזאת אצל ארסטו מסופקת ושלא בא עליה אצלו מופת וכן גאלינוס באחרית ימיו בספרו אשר קרא מה שיאמינהו גאלינוס וז"ל אחר העמידה בזאת השאלה לא ידענו אם העולם הוא קדמון או מח ודש ואולי שהוא בלתי אפשר שיודע ואין זה לקצור ממנו רק לקושי זאת השאלה בעצמות' על השכלים וכמו שהביאו בשמו אבוחמד בהתחלת ספר ההפלה והנה ארסטו עצמו כתב כמו שזכרתי בפרק שלמעלה שכל הראשונים הסכימו שהיו השמים הוים וגם אלכסנדרוס מוקדון שהיה תלמידו של ארסטו כפי מה שאמרו במס' תמיד פרק בתרא עשרה דברים שאל את זקני הנגב ואחת מהם היה שמים נבראו תחלה או ארץ נבראת תחלה ושאלה אחרת אור נברא תחלה או חשך ושאלות אלה יורו שהוא היה מאמין בחדוש העולם ולכן היה שואל דברים במעשה בראשית ואחרי אשר ארסטו עזב דרך הקדמונים שקבלו הוית העולם ונטה מאליהם להאמין קדמותו איכה ואיככה נשען על הטענות האלה אשר זכרתי לבטל דעת החדוש המוחלט ולקיים דעת הקדמות בהיותו כ"כ מסופק ואיך העמידו על משענת קנה רצוץ בטענותיו אלה הקצור קצרה חכמת ארסטו תם וישר בעיוניות ראש המעיינים ומלמדם שבא לדמות ההויה הכוללת המוגבלת אחר הוית העולם וישובו ומי לא ידע בכל אלה שהמאמין בחדוש העולם המוחלט והויתו לא תהיה טענה נגדו שכבר אמרו שהחמר אם נתהוה יהיה. התהוותו מחמר אחר והזמן מזמן אחר. והתנועה מתנועה אחרת והשמים מהפכים כיון שבעל הריב אומר שהכל נתחדש ונברא מלא דבר ואיך לא הרגיש ארסטו שלמדנו דרכי המופת שהיו טענותיו אלה אשר עשה כנגד התורני מערכה על הדרוש האם נאמר כמו שאמר החבר לכוזר הפילוסופים אין להאשים אותם מפני שהם היו יונים ויון היה עם שלא נחלו חכמה ולא תורה בעבור שיון היה מבני יפת השוכנים בצפון והחכמה שהיתה ירושה מאדם והיא המוחזקת בכח אלקי איננה כי אם בזרע שם שהוא סגלת נח ומשם לא פסקה החכמה ולא תפסוק מהסגלה ההיא ולא היתה חכמה ביון אלא מעת שגברו ונעתקה החכמה אליהם מפרס ואל פרס נעתקה מהכשדים ואל הכשדים מהיהודים שגלו ביניהם ובזה האופן קמו ביונים הפילוסופים הידועים בימים ההם לא קודם לכן ולא לאחר כן כי מעת ששבה המלכות לרומיים לא קם עוד בהם פילוסוף ידוע ע"כ אין ספק שדברי החכם הנעים הזה צדקו מצד א' ואינם צודקים מצד אחר כי הם צודקים באמרו שהיתה התחלת החכמה מבני ישראל וכמאמר אדוננו משה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכבר כתב אבן רשד בסוף השאלה הי"ח מהפלת ההפלה וז"ל לא יספק אחר שהיו בבני ישראל חכמים רבים וזה נראה מהספרים הנמצאים ביניהם מיוחסים אל שלמה ולא סרה החכמה מבעלי המחזה הם הנביאים ע"ה ולזה הגזרה היותר אמתית היא שכל נביא חכם ולא כל חכם נביא ומחכמים באמת הם אשר נאמר שהם יורשי הנביאים וכאשר היו המלאכות המופתיות בהתחלותיהם מסודרות יותר ראוי ומחוייב שיהיה זה בתורות הלקוחות מהמחזה והשכל כי כל תורה שהיתה במחזה הנה השכל יעורב בה ע"כ. הנה יראה גם מדברי אבן רשד חכמת בני ישראל ובזה צדקו דברי החבר אבל אינם צודקים באמרו שקצר דעת ארסטו בקיום דעת הקדמות לחסרון חכמת היונים לפי שבאותו זמן שנמצא החכמה בהם אין ספק שהעמיקו בעיוניה' גם גברו חיל בחקירותיה' וארסטו כמו שיאמר אב"ר עליו התחיל הפילוסופיא והשלימה הכינה וגם חקרה ואיך אם כן בשאלה החמורה אשר כזאת נסתפק בטענותיו אלה שזכרתי בהיותם כנגד התורני דקות ושדופות קדים ואם תאמר שלא מצא טענות חזקות מאלה אני אשיבך מילין ולמה אם כן נטה מדעות הקדמונים שקבלו הוית העולם ועל מה מהטענות בטח כי מרד בדעת החדוש והר"לבג כתב שמה שהביא הפלוסו' להאמין שהיה העולם קדמון הוא מה שחשב שהיה האל מניע הגלגל העליון ושהוא נימוס הנמצאות וסדרם כי בהיותו מניע תהיה תנועתו נצחית איך יתכן לו פעם הקשר עם הגלגל ופעם לא יהיה לו הקשר או כי אינו במציאות ואם הוא נושא כל הנמצאות איך והיה בלתם כי הנה המושכל נותן שאין הדבר כן כי גם אם כן שסבר שהיה הגלגל הראשון מניע קדמון הוא מאמין הקדמות. אבל אמתת הענין הזה הוא כמו שאומר שארסטו לא נתן אל לבו לחלוק עם התורני ולא סדר טענותיו אלה אשר זכרתי כנגד המאמין בחדוש במוחלט מלא דבר כי הוא לא שער ענין אמונתו ודעתו בזה אבל היו דבריו כנגד אנכסגור' ואבן דקליס ודימוקריטשו' גם אפלטון ושאר הקדמונים שהיו אומרים בחדוש העולם והיו עם זה מאמינים שנתחדש מדבר למה שכלם קבלי אותה ההקדמה שאי אפשר שיתהוה דבר מלא דבר וחשבו עם זה שהיה התהוות העולם בדרך טבעי בהויות החלקיות ולכן בהתחלת המאמר השמיני מהשמע זכר ארסטו שם בביאור הדעות אשר יחלוק עליהם ואמר שהם שנים דעת אנכסגורש שאמר שהיו הדברים נחים זמן אין תכלית לו עוד התחילו בתנועה ודעת אבן דקליס שכל הנמצאות ינוחו פעם ויתנועעו פעם ומזה הכת היה אפלטון אם לא שיחשוב שיתהוה הכדור עם כל מה שבתוכו כמו שבארתי למעלה הנה אם כן עמהם ומזה הכת היו בעלי הסבוב היה חולק לא זולת זה ולחלוק עליהם עשה טענותיו מפאת החמר הראשון והתנועה והעתה ויכנה אותם על אותה ההקדמה המקובלת אצלם שלא יתהוה דבר מלא דבר ועמהם היו באמת טענותיו חזקות כראי מוצק ולכן התחזק והתאמץ בהם. אמנם הטענות אשר עשה מפאת הגרם השמימיי כבר הודעתיך שלא כיון בהם כי אם לבטל אותם שלשה דעות שזכר בהוית השמי' שכלם השתתפו בהיותם מתהוים מדבר ובדרך טבעי. ומזה הצד לא היו טענותיו אלה מערכה על הדרוש כי הוא לא חקר ולא עשה טענה כנגד בעלי התורה המאמינים בריאת שמים וארץ לא מדבר ברצון הסבה הראשונה יתברך ולכן לא תמצא בשום מקום מספריו זכרון הדעת התורני הזה כמו שזכר דעות הפילוסופים הקדמונים בענין החדוש שהיה חולק עליהם להיותם בעלי חקירה כמוהו והוא היה מתפלסף וטוען שהם טעו בהתפלספותם. ולכן יחד ארסטו בדרוש הזה בחכמת הטבע ועשה טענותיו לקוחות מן החוש מההויה הטבעית לפי שבעלי ריבו היו חומרים שנתחדש העולם בדדך טבעי ואם היה דעתו לבטל דעת התורה לא היה דרושו זה מהחכמה הטבעית כי אם מהפילוסופיא הראשונה כי אין כח בהקדמות הטבעיו' לחלוק בהם. על מה שהוא למעלה מן הטבע ולכן כתב אבן רשד בפירושו למאמר השמיני מהשמע וז"ל וכאשר הבינות זה הנה כבר הבינות שקרות מה שיאמרו אותו המדברים החדשים מאנשי אומתנו כאשר הראשון קדמון ושאר הנמצאים לנבראים ומתחדשי'. וחלקו על החכמי' שאמרו שהתנועה אשר היא ממניע קדמון היא נצחית בהכרח. ובהפלת ההפלה כתב גם כן שבזמן הישמעאלים נתחדש המחלוקת בין המשאים כת ארסטו והמדברים האומרים שנתחדש העולם מלא דבר ושלא היה התהוותו בדרך טבעי כי אם ברצון הפועל הראשון וכן בדרושיו הטבעיי' ייחס הדעת הזה מהחדוש הרצוני המוחלט אל המדברים אנשי דורו ומחוזו. וכל זה ממה שיורה שלא שער ארסטו בדעת התורני ולא סדר נגדו טענותיו ויש מחכמי הנצרים האומרים שארסטו בסוף ימיו ראה תורת משה וכאשר ראה בתחלתה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ אמר טוב דבר משה אם הביא עניו ראיה. וגם מדבריו אלה אם אמת היה שאמרם יראה שלא בעל דעת התורה בטענותיו אבל אמר שהיה מאמר משה טוב ונאות ר"ל נצול מספקותיו אם יביא עליו מופת מועיל מאד שאין דרך להנצל מטענות ארסטו אשר עשה בקיום דעת הקדמות כנגד החדוש אלא בהניחנו שהיה החדוש החלטי לא מדבר כמו שנאמינהו אנחנו בעלי תורת משה כי בזה יפלו טענותיו כלן דומו ולא יוכלו קום. ולא יהיו אצלנו טענו' ארסטו לפוקה ולמכשול והר"לבג אשר חשב להנצל מספקות ארסטו שעשה כנגד החדוש. באמדו שנברא ונתחדש העולם מחמר קדום. היה בלי ספק הנס מקול הפחת ויפול אל הפח כי הנה עם הנחתו המושחתת ההיא התחייבו לו באמת רוב הטענות אשר עשה ארסטו כנגד החדוש. והצטרך הר"לבג להקדמות והתחכמיות רבות ומעשה חדודין ותשובות משובשות להתנצל מהם ולא יכול לו וקרה לו כמו שיקרה לאיש הירא ורך הלבב מדבר באופל יהלוך אל בית הרוקח לקחת מעט צרי להחיות את נפשו ויקח במקומו גם בלא דעת חמת תנינים וראש פתנים אמנם ההולך בתורת יי' מאמין חדוש עולמו לא מדבר כפי הרצון האלקי וכחו הבב"ת על שחל ופתן הטענות הפילוסופיו' ידרוך ירמוס כפיר ותנין מהבטולים שהתחייבו לשאר הדעות האומרי' בהוית העולם מחמר קדום כי היה דבר יי' ואמתת אמונת תורתו רפאות תעלה וצרי כולל למכת ונשיכת הנחש הקדמוני והיה כל הנשוך וראה אותו וחי:

תוכן העניינים

מפעלות אלוקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה