אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

מומר לע"ז או מחלל שבת וכו'. מומר לחלל שבת כמומר לע"ז עפירש"י שכופר במעשי בראשית והדבר צריך ביאור ונראה לי דבר נכון דהנה אמרו ג"כ כל המתגאה כאלו עע"ז וכ' לפרש דכתיב נעשה אדם שהקב"ה ללמד בא שאל יעשה לבדו רק ימלוך בחבירו א"כ מי שמתגאה וסומך על חכמתו ואין ממליך בחבירו ע"כ לדידי' הא דכ' נעשה אדם כאלו ח"ו שני רשויות ומאמינים בשיתוף א"כ הו' כעע"ז כן אני אומר לענין שבת דאיקרי אות יען דהקב"ה אמר נעשה אדם וכ' המפורשים שלכן נמלך שרצה שמכל מעשה בראשית יותן מחלקם אל האדם וע"כ אם האדם שובת השבת שובתים כל העולמות א"כ מי שאינו שובת א"כ אין שובתים כל העולמות א"כ מי שמחלל שבת ע"כ אין מאמין שנתנו מחלקם לבריאת האדם א"כ הא דנמלך באלו ח"ו שני רשויות יש א"כ לכן הו' כאלו עובד ע"ז שמאמין בשיתוף ח"ו:
ולהיפוך אמרו כל השומר שבת כהלכתו אף שעע"ז כדור של אנוש מוחלין לו עונתיו הכונה דור של אנוש לא האמינו בשותף אלא שאמרו שכן רצונו של הקב"ה לחלק כבוד למשרתיו הגדולים השמש וירח אמנם זה ג"כ הו' ע"ז כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו א"כ אמר לחלק כבוד לעבדיו בפניו אמנם זה ששומר שבת כהלכתו א"כ מעיד הוא שהקב"ה יחיד ומיוחד ואין שותף עמו רק שעע"ז כדור של אנוש שרצון הקב"ה לחלק כבוד לעבדיו ע"ז שפיר מוחלין לו אם מתחרט על מעשיו ול"ה כמומר דל"ה כשאר עובד ע"ז המאמין בשותף דנעשה מומר ואף שמתחרט על מעשיו אין מוחלין לו ופסול לעבודה כמש"כ רבינו בסוף ה' ביאת מקדש:
הנה בהא דאיתא בשמעתין דמחלל שבת ועע"ז הוא ככופר בכל התורה כולה קשה לי מנ"ל הא דבשלמא עע"ז דהו' ככופר בכל התורה נשמע שפיר מדאמרינן בעלמא דאנכי ולא יהי' לך אין ממנין התרי"ג מצות דל"ש כלל תרי"ג מצות אם אין מודים באדון המצוה ממילא נשמע דשקולה ככל התורה אבל מחלל שבת כיון שהוא ממנין התרי"ג מצות מנ"ל דהו' ככופר בכל התורה דאף דכופר במעשה בראשית דהא אפי' עע"ז דג"כ אין מודה כלל במעשה בראשית אפ"ה ל"ה ככופר בכל התורה אי לאו דמוכח מדלא בא במנין התרי"ג א"כ שבת דבא במנין מנ"ל דהו' ככופר בכל התורה:
והנה ביבמות דף מ"ז איתא דדריש מקרא דעמך עמי שנעמי אמרה לרות מפקדינן אתרי"ג מצות אמרה עמך עמי אסור לן עכו"ם אמרה אלקיך אלקי ותמוה כבר אמרה דמפקדינן אתרי"ג מצות וכבר עמד ע"ז במהרש"א בח"א אבל לפמש"כ ניחא דעכו"ם אין ממנין התרי"ג מצות אלא דתמוה לי מנדרים דף כ"ה אישבעינהו אתרי"ג מצות להנ"ל קשה הא בהא לא סגי דעע"ז אין בכלל תרי"ג מצות:
הנה אמרו כל המחלל את השבת כאלו כופר בכל התורה כולה ובנדרים דף כ"ו אמרו כל השומר שבת כאלו מודה בכל התורה כולה ונראה לפרש לפימש"כ הריטב"א הביאו ברדב"ז חלק ה' סי' צ"ב שכ' וז"ל ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרוג במתכוין להעביר אלא כשאומרים לו חלל שבת כדי לעבור על דתך לא שיאמרו חלל שבת שתהי' כמודה שאין תורתך אמת ולא צוה הקב"ה לשמור את השבת עכ"ל לפי"ז אם בא לאדם מעשה כזה והוא מקיים השבת הרי זה כמודה בכל התורה ובחולין איירי במחלל שבת סתם דאי במחלל שבת שאין התורה אמת ולא נצטוו ע"ז ל"ש לומר ככופר בכה"ת הרי כופר ממש:
אלא דקשיא מנ"ל דבאמת כהא"ג במחלל שבת סתם דאין מקבלין ממנו דילמא דוקא בכהא"ג אין מקבלין שאין מודה שנצטוו ישראל ע"ז אבל במחלל שבת סתם דילמא מקבלין:
ונראה ליישב הא דבנכרי אף עע"ז מקבלין קרבנות ולא מישראל עע"ז דהנה בחולין דף קמ"ב יליף מקרא דלמען תפוש את בית ישראל דנענשין על מחשבת ע"ז כמעשה ולכאורה קשה מכאן אהא דאיתא ברה"ש דף י"ז ד' ד' אני הוא קודם שיחטא ואני ד' לאחר שיחטא והקשה הרא"ש שם קודם שחטא מה צורך למדהר"ח ותי' דקודם שיחטא בע"ז ואע"ג שחשב לעובדה ואף שמחשבת ע"ז הקב"ה מצרף למעשה אפ"ה מתנהג עמו במדה"ר קודם המעשה וכשיחטא הקב"ה מצרף המחשבה עם המעשה וקשה דהא בהך דחולין מוכח דנענש מיד דגמ' פריך ודילמא מהרהר בע"ז הוי ולכן נענש אף קודם שעשה המעשה ונראה דהיינו משורת הדין נענש מיד רק שמדה"ר שלא יעניש אותו קודם שיחטא אך כשיש עליו שאר עבירות שא"ר לילך עמו במדה"ר נענש במיתה על מחשבת ע"ז מיד ואמנם כשחטא בפועל אף שאין עליו שאר חטאים נענש על המחשבה למפרע שמצטרף למעשה ואך זה בישראל אבל באומות אין מוזהרים על מחשבת ע"ז כמעשה [ואף דגם באוה"ע מוזהרים על המחשבה ומצרף מחשבה רעה למעשה היינו בעבירות שבין אדם לחבירו] וכמש"כ בקרא למען תפוש את בית ישראל אבל באוה"ע אין נענשין על המחשבת ע"ז דלא נחשב כמעשה ע"ז בעצמו וניחא דמאוה"ע מקבלין כיון שכעת מחשבתו לשמים אבל ישראל מומר דמחשב מחשבתו גופי' כמעשה לכן אף שעתה מחשבתו לשמים אין מקבלין ממנו:
אף נראה דזה תליא בפלוגתא דרי"ש ור"ע בע"ז דף נ"א אי ע"ז של נכרי נאסר מיד או של ישראל נאסר מיד דלרי"ש א"ש דאין מחשבה כמעשה ע"כ אין נאסר עד שנעבד אמנם לר"ע בשל נכרי נאסר מיד לכאורה איפכא נשמע אלא דא"כ קשיא לר"ע הא קרא כתיב למען תפוס את בית ישראל איך אפשר לומר דל"ה מחשבה כמעשה ואין נאסר עד שיתעבד אך א"ש בודאי לגבי דיני בנ"א בישראל ל"א בתר מחשבתו דאמרינן דימלוך אבל הקב"ה דיודע דלא ימלוך נענש מיד על מחשבתו אפי' לא עבד עדיין ועמש"כ בחלק א' ה' ביהב"ח דף צ"ג:
הנה בח"ס הקשה דר"ה ס"ל כיון שעבר עבירה ושנה בו נעשה לו כהיתר א"כ איך ס"ל לרבא מומר לתיאבון סמכינן אבודק סכין ונותן לו ולי תמוה יותר הא בתמורה דף כ"ו מבואר דאף במעשה אחת שעבר ג"פ לתיאבון אפ"ה מה דנוכל לתלות דלא שביק התירא ואכל איסורא תלינן א"כ בודאי תמוה כיון דבאותו מעשה עבר ג"פ איך נתלה ברביעי שלא שבק התירא ונראה ליישב לפי מה דאיתא בסי' ב' דעת רשב"א דכל עבירות שבתורה הוה מושבע ועומד מהר סיני ולכן לא חל עליו שבועה וכבר הבאתי בספרי חלק א' ארוכות בזה החקירה:
ולפי"ז י"ל נהי דנעשה לו כהיתר היינו איסור שבתורה אבל לא הו' כהיתר גמור יען דעכ"פ מושבע ועומד מהר סיני ולענין זה אף דעבר כ"פ לא נעשה לו כהיתר ואמרינן לא שביק התירא ועשה איסורא והנה מבואר שם בתמורה דבעינן ג"פ עבר עבירה עד שנאמר שנעשה לו כהיתר והסברתי הדבר עפ"י מה שדרשו שמא תאמר מי מעיד אבני ביתו וכו' נשמתו של אדם מעידה בו ולכאורה תמוה כיון דנשמתו של אדם מעידה למה צריך לעדות העצים ובס' נועם מגדים כ' לבאר דע"י החטא הנשמה מסתלקת דהיינו שנשמת האדם הם ג"ח נפש רוח ונשמה תחילה מסתלקת הנשמה ואח"כ כשחוטא הולך הרוח ובסוף הנפש וא"כ אין לו עוד מי שיעיד בו ע"כ הן עדיו אבניו וקורות ביתו והיינו דאף דעבר ג"פ אכתי אמרינן לא שביק התירא דהא אבני ביתו עדיין מעידין עליו והיינו שמעידין שעכ"פ אינו היתר שמושבע ועומד:

ישראל שהוא מומר לע"ז וכו'. הנה במל"מ פ"ג מה' שגגות יקשה דלקמן במומר לחלב כתב רבינו דוקא שהוא רגיל בכך דאל"ה לא נעשה מומר וכאן כתב סתם משמע אפי' אינו רגיל בכך ולדעתי לק"מ דהא המשל"מ בעצמו כתב דמסברא במומר לדבר אחד מסתברא יותר דבפ"א ג"כ כיון שאין שב מידעתו אין מקבלין משא"כ מומר לחלל שבת בפ"א בודאי לא נעשה מומר א"כ לפי"ז ניחא דכאן כתב רבינו סתם מומר לע"ז או לחלל שבת דמומר משמע רגיל בכך רק במומר לאותו דבר דיש סברא בפ"א אין מקבלין ע"כ הוצרך רבינו לפרש דג"כ רק ברגיל אין מקבלין ממנו.
והנה במל"מ שם כתב דלעולם בפ"א ג"כ אין מקבלין ממנו דהא עכ"פ הו' זבח רשעים תועבה אלא דאי עשה תשובה מקבלין אף דבשעה ששגג לא עשה עדיין תשובה אבל אי רגיל בכך דנתמעט מקרא דמכם אין מקבלין אף בעשה תשובה כיון דבשעה ששגג הי' מומר ורגיל בכך מיעטה קרא בפירוש לפי"ז הא דקאמרי במומר לשאר עבירות דמקבלין הוא ג"כ בעשה תשובה א"כ תקשי הא דכתב רבינו דמקבלין כדי שיחזרו בתשובה הא בעשה תשובה איירי והכי הו' למימר כדי שלא תנעול דלת בפני תשובה אך יש לומר דרבינו מפרש הא דקאמר כדי שיחזרו בתשובה טעמא דקרא קדרש דלא כתוס' א"כ ה"נ קאמר דמקבלין דע"י הבאת הקרבן יעשה תשובה.
ונראה לי להביא ראי' למל"מ דלא מהני תשובה למפרע מהא דאיתא בקידושין דף ל"ו בנים אתם לד' אלהיכם אם נוהגין כמנהג בנים אתם בנים למקום ואם אין אתם נוהגין כמנהג בנים אין אתם בנים למקום דברי ר"י ר"מ אומר בין אתם נוהגין כמנהג בנים בין אין נוהגין כמנהג בנים בנים אתם למקום שנאמר בנים משחיתים ואומר והי' במקום שיאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ומפרש בגמרא בנים משחיתים היינו ע"ז יכול אפי' עשו תשובה אמר קרא יאמר להם בני אל חי מוכח דר"י דפליג אדר"מ והכי קייל"ן באמת לא מהני תשובה והא קייל"ן דאין לך דבר שעומד בפני התשובה אעכ"ח דבהא פליגי דלר"י לאו בנים הם ואפי' עשו תשובה רק מכאן והלאה יקראו בנים ולר"מ אם עשו תשובה מעיקרא הם בני אל חי וא"כ תליא זה בפלוגתא דלר"מ מהני תשובה ומקבלין הקרבן אף דבשעה שחטא בשגגה לא עשו עדיין תשובה ומיעטה קרא אפ"ה אי עשו תשובה אהני למפרע דמקבלין קרבן על שגגתו ולר"י דקייל"ן כוותי' לא מהני מה דעשו תשובה למפרע שיהא מהני הבאת קרבנו על מה שחטא בעודו מומר משום דמיעטה קרא אפי' בעשה תשובה דעכ"פ אז כשחטא לא בנים איקרי ואתמעטו ממכם ולא כולכם דלא הי' אז בכלל בנים אף דעתה עשו תשובה. והנה בסוף מנחות פליגי בכהן שעבד ע"ז ועשה תשובה אי פסול לעולם ויש לתמוה טובא הא זה פלוגתא דר"מ ור"י והנה רבינו פסק שם בספ"ט מביאת המקדש דפסול לעולם והיינו כמוש"כ דהלכה כר"י נגד ר"מ.
הנה קשה לי ל"ל קרא מן הבהמה לרבות פושעי ישראל הא רבינו בפט"ו מתפלה ה"ו כתב ואין אומרים לרשע הוסיף רשע והמנע מן המצות ולעיל ה"ג כתב כהן שהרג הנפש או עע"ז פסול לכהונה א"כ נשמע דבה' ו' איירא אפי' ברשע בשאר עבירות אעפ"כ אין אומרים לו המנע מן המצות א"כ ה"נ אמאי לא נקבל ממנו שכיון שכבר נדר ונדב אי לא נקבל ממנו הרי אנו אומרים לו דעובר על בל יחל [כמוש"כ תוס' ע"ז גבי ב"נ] ואיך נאמר לו המנע מן מצות ולמה צריך קרא מן הבהמה דמקבלין ממנו קרבנות.
והנה רבינו בסוף ה' רוצח כתב דמותר לשנוא הרשע ולא עשה תשובה אעפי"כ אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק ולא יניחנו נוטה למות והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שנלוים אל ד' ומאמינים בעיקר הדת כמוש"כ כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו רשע מדרכיו וחי' א"כ קשה כנ"ל דה"נ כיון שמאמינים בעיקר הדת פשיטא דאין אומרים המנע מן המצות כמו שמצוה לטעון עמו.
והנה רש"י בגיטין דף מ"ה פירש מין היינו יהודי שאין מודה בדברי חכז"ל אמנם בברכות דף י"ב פירש"י תרעומות המינים היינו עובדי ע"ז וכבר עמד בצל"ח שם לתמוה אפירש"י בזה ולכן נראה דלאו כללא הוא רק הוא מתפרש לפי הענין דהא שם בברכות איתא אפי' ציצית דקבעוהו מפני שיש בה טענת מינים והרהור ע"ז הרי דמינים לאו עובדי ע"ז הן ע"כ דמתפרש לפי הענין דגבי תרעומות המינים משמע לי' לפירש"י דכונתו על עובדי ע"ז יען דקאי שם שיטעו לומר שאין תורה אמת אלא פ' עשרת הדברות לכן מפרש עע"ז אף דזה מבואר בפרשה דאנכי טועים הם לומר דבשיתוף רשאין לעבדו דלא נשמע מאנכי אלא משאר דרשות שבתורה.
רבינו בפ"ג מה' תשובה כתב וז"ל הפורש מדרכי ציבור אעפ"י שלא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עשה מצות כלל ולא נכנס בצערתן ולא התענה בתעניתם אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאלו אינו מהם אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל מעתה מנ"ל דאין מקבלין קרבן מומר לחלל שבתות ועע"ז דילמא קרא רק ממעט כהא"ג כשפורש גם מדרכי ישראל שהוא מתנהג כגויי הארץ דמנכרי מקבלין ומישראל אין מקבלין אם מתנהג כישראל אף שעע"ז ומחלל שבת הוא רק בכלל פושעי ישראל דמקבלין ממנו ואין לומר דא"כ כגויים גמורים הם ב"א דהא תנן בנדה דכתמיהן טמאין דגרים הם וטועין הם שהולכין בדתות הנכרים ועיי' במרש"א דהולכין בדת נכרים ועע"ז דאפ"ה ישראל הם וכתמיהן טמאים הרי בכלל ישראל עכ"פ [ומכאן יש ראי' דישראל מומר שקידש קידושיו קידושין] והנה תוס' בב"ק דף פ"ז נראה ג"כ שדעתם כדעת רבינו שאף שלא עבר עבירה כיון שאין מקיים המצות הו' כגוי' הארץ דכתבו דסומא חייב מדרבנן דאל"כ הו' כגויי הארץ ואף דמצוה על ל"ת כמו שתמה בנובי"ת להנ"ל ניחא דאף דלא עבר עבירה אם אין מקיים המצות הוא כגויי הארץ ונראה דמהא"ט בעשה כופין עד שתצא נפשו דא"כ נמצא מפקיע עצמו מתורת ישראל וכן יש לומר דמהא"ט עשה דוחה ל"ת דחמור דאין מקיים המצות נמצא נבדל מעדת ישראל.

אפי' עולות שמקבלין מעכו"ם אין מקבלין ממומר. וקשה לי דהנה בב"ק דף נ"ה דריש מקרא דעמד ויתר גוים דאין חייבין במצות כיון דעובדין ע"ז. אמנם בישראל קיימ"ל דאפי' מומר חייב במצות דאעפ"י שחטא ישראל הוא כדאיתא בסנהדרין דף מ"ד והוא מוכח מקרא דבימי יחזקאל אמרו ישראל נהי' ככל הגויים דבאו בטענת בעל שגירש אשתו ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה וטענתם הי' כמו שויתר על ב"נ מפני שעבדו ע"ז ישראל ג"כ שעבדו ע"ז וגלה אותם בין האומות יש לו לוותר שלא יתחייבו במצות רק שהשי"ת אמר העולה על רוחכם הי' לא תהי' דאין רצונו לוותר על קיום המצות בישראל והיינו דלכן אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא דלא ויתר עליהם הקב"ה וא"כ לכאורה נהי דילפינן דעכו"ם מביאין קרבן קודם שויתר אבל אחר שויתר בודאי גריעי דאין חייבין עוד במצות ב"נ מישראל מומר דעדיין מחוייבין במצות ואף מש"כ רש"י בע"ז דף ה' להוכיח דהא דעמד ויתר גוים היינו דאין מקבלין שכר על המצות אבל אם לא מקיימין נענשין אבל עכ"פ שכר ג"כ אין מקבלין א"כ אמאי מקבלין מהן עולות הא לא עבדי מצוה כלל וע"כ ישראל מומר אם עבד מצוה מקבלין שכר דהא אמרת אעפ"י שחטא ישראל הוא א"כ תקשה תושב בארעא וגיורא בשמי שמיא דישראל דנחשב להם קיום מצוה למצוה לא מקבלין וב"נ דלא נחשב לו קיום מצוה כלום יהא מקבלין ממנו:
אולם לפי מה שבארתי בפ"א מאימ"ז דבאמת אין מקריבין בתורת קרבן שלהם רק שמוסרין לבי גזא דרחמנא ואין להם עם הקרבן שייכות כלל ניחא דשפיר מקבלין דהכל איתא שם דגם ממונם ויתר א"כ בהקדש בודאי י"ל דויתר ממונם:

אפי' העולה שמקבלין מן העכו"ם אין מקבלין מן המומר. נראה לי מכאן ראי' לתוס' לקמן דף י"ג שכ' דמומר שאינו אדוק חמור מעכו"ם שאינו אדוק דלפי"ז ניחא דקאמר בכם חלקתי ולא באומות אבל לפירש"י דאין חילוק בהא בין ישראל עע"ז לעכו"ם קשה להבין אמאי החמירה תורה בשל ישראל מבשל עכו"ם ואין לומר א"כ גוי האדוק בע"ז ג"כ נאמר דאין מקבלין ומקרא משמע בכם חלקתי ולא באומות משמע לכאורה בכל גונא אפי' עכו"ם האדוק בע"ז מקבלין אולם יש לומר דבאמת אין מקבלין משום דהא למ"ד זה חושב וזה עובד אמרינן א"כ יש כאן חשש שיהא מחשבתו לע"ז וכמו שהקשה באמת בשו"ת מהרי"א סי' כ"ג לר"א דס"ל דסתם מחשבת נכרי לע"ז א"כ ניחוש שמחשבתו לע"ז ובמין שאדוק בה לכו"ע סתם מחשבת מין לע"ז והעלה שם בתירוץ אחד דבאמת אין מקבלין בלא עשה תשובה ועודו אדוק בע"ז אלא דלהלכה כ' כיון דקיי"ל זה עובד וזה מחשב ל"א לכן אין לחוש ומקבלין אולם לפי האמור ניחא דבאמת אין מקבלין גם מנכרי אם אדוק בע"ז וכמו שצידד גם בשו"ת הנ"ל משום דהו' זבח רשעים ע"ש:
והנה תוס' חולין דף ל"ט בד"ה איזה מין זה העובד ע"ז הקשו ג"כ אהא דאיתא בפ"ק דחולין השתא שחיטת מין דישראל אסורה דעכו"ם מבעיא ומאי קו' הא אשכחנא דישראל עע"ז חמור דאלו ישראל מורידין ועכו"ם אעפ"י שכולם עע"ז אין מורידין ואף לענין שחיטה כיון דהו' מין תניא דשחיטתו לע"ז ואלו עכו"ם לא משכחנא דסתם מחשבתו לע"ז רק לר"א ותי' דהא דאמר שחיטת מין לע"ז היינו בכומר אבל ישראל העובד ע"ז אין שחיטתו כשחיטת מין ואין שחיטתו נאסרת:
ומכאן קשה לי אתוס' ע"ז דף ו' ע"ב שכ' דישראל כומר אסור להושיט לו תקרובת ע"ז דאסור באכילה דבודאי יאכלנו וקשה למה נקט כומר דלענין זה שבודאי יאכלנו אפי' אינו כומר אפי' ישראל מומר אסור להושיט דבודאי יאכלנו ורק לענין שחיטה שיהא מחשבתו לע"ז בעינן שיהא כומר וצריך לומר דתוס' לרובתא נקט כומר דאפ"ה אסור להושיט לו משום דעכ"פ ישראל הוא אבל באמת גם למומר ישראל אסור להושיט דבודאי יאכלנו [אולם קשה מאי רבותא שכומר ישראל הוא הא גם בב"נ דעמד הקב"ה ויתר להם פירש"י דאפי"ה עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול דעכ"פ מוזהר הוא כש"כ ישראל כומר דישראל מיקרי וחייב עליו משום לפ"ע ובאמת תמוה לי מכאן אש"ס סנהדרין שהבאתי לעיל דאעפי' שחטא ישראל הוא הא גם בב"נ כן אף דויתר להם עדיין הם מצוים ואסור להושיט להם והא דיליף הש"ס סנהדרין מ"ד מעכן דחטא ישראל הוא והיינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמי' ואסא קרו לי' דהיינו שעמדו על הר סיני וקשה לי מקידושין דף י"ז דיליף מקרא דב"נ יורש את אביו דבר תורה מדכתיב ואת הר שעיר ירושה לעשיו ודחי בגמרא ישראל מומר שאני וקשה דהכא משמע דרק בישראל שייך האי סברא אעפי' שחטא ישראל כיון דעמד על הר סיני היינו דקאי ביני חילפי אבל בעלמא דלא עמדו על הר סיני דלא קאי ביני חילפי ולא קיבל התורה א"כ כיון שנעשה מומר בודאי הוא כגוי ול"ש בי' לומר דאעפ"י שחטא ישראל כיון דלא עמדו עדיין על הר סיני ועיי' מג"א סי' תקצ"א]. אמנם קשה לי הא דדייק שם מהא דלא יושיט אמה"ח לב"נ ולא קתני לא יתן דאיירא בתרי עברי דנהרא אבל במצי לוקח מעצמו ליכא לפ"ע ורשאי ליתן לו ה"נ בנכרי באית לי' בהמה אחריתא רשאי למכור לו ומאי ראי' דילמא דוקא באמה"ח דעכ"פ אין דרך הנכרי לאכול מבע"ח ע"כ רק השטה אסור אבל נתינה מותר משום דממנ"פ אם ירצה לאכול הרי יכול ליטול מעצמו ואי אין רוצה לאכול אף אם יתנו לו ישראל יכול ליתנו לכלבו אבל בנכרי שעע"ז הרי דרכו בכך א"כ אף ליתנו לו אסור דנהי דאית לי' אחרינא כיון דעכ"פ בודאי יעבוד ע"ז שמא יעבוד בבהמה דידי' וכמו שחילקו תוס' בע"ז בין יין לנזיר דבודאי ישתה לבין ישראל שאמר שיתן לו בשר חזיר דאין דרכו בכך ה"נ יש לחלק בין אמה"ח לנכרי לבין בהמה לנכרי שיקחנו לתקרובת ע"ז וא"ל דדייק באמת מלא יושיט יין לנזיר אף דדרכו בכך אפ"ה נתינה שרי ז"א דאף דדרכו בכך כיון דהוא ישראל כשר שקיבל עליו נזירות ואסור להושיט לו אבל ליתן כשיש לו כוס אחר שרי דעכ"פ אין בודאי שיעבור כיון שקיבל עליו נזירות רק פן ישכח שהוא נזיר אבל בנכרי שעובד ע"ז שדרכו בכך ואין חייש כלל לאיסורא דע"ז אף אם יש לו לא יתן לו פן יעבוד בשלו וצ"ע:
בענין מומר לכה"ת הענין הוא דיש ב' סוגים בעוברי עבירה א' שהוא מאמין באמונה שלימה דכה"ת מה"ש מאמין בתורה שבכתב ובע"פ ואין ספק בלבו אלא שיצרו תוקפו והוא חלוש מלכבוש יצרו ועובר עבירה עד"ז עונשו קצוב בתורה יש עבירות קלות וחמורות יש שענשם חמור ויש שענשם קל לפי חומר וקלות העבירה אבל סוג הב' המה שע"ע מחמת חסרון בלבם שאינו מאמין כי התורה מה"ש בכללה או שחושב מחשבות ומפלס מעגלי המצות לפי שכלו ואת אשר יבחר בשכלו יקרב זהו גדול עונו מנשוא ועונשו חמור מאוד אפי' על עבירה קלה שבקלות עונשו יותר מעובר עבירה חמורה שתאות לבו השיאו לפי שעה וכ' רבינו על העובר עבירה מחסרון אמונה נאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת כי דבר ד' בזה וכו' והנה דבר זה אין אדם יכול להבחין כשרואה ע"ע אם מחמת תאוה או מפני שאין אמונה אומן בלבו אך ד' בוחן לבות יודע מחשבות יודע ונותן לרשע רע כרשעתו אם מחמת תאוה או חסרון אמונה ודעה נפסדה שבקרבו:
ובשו"ת כ"ס או"ח סי' כ' העלה בזה לפרש מאמר חז"ל שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ ולא פרשוהו עד שבא הקב"ה ופירשו מי האיש החכם ויבין זאת וכו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה ומפרש רב שלא ברכו בתורה תחילה להנ"ל ניחא דהם הי' סבותם שחטאו מחמת תאוה ולא מזדון לבם ע"כ לא פירשוהו עד שבא הקב"ה ופירשוהו על שעזבו תורת ד' שלא שמעו בקול ד' רק שמשה מפי הגבורה בשמו אמרם ונפל ספק בלבם אם אמת בכולה או במקצתה והיינו דמפרש רב שלא ברכו בתורה תחלה כיון שלא האמינו בתורה בכולה או במקצתו ע"כ לא ברכו דמי שהוא עובר מחמת תאוה אבל מאמין כי כה"ת מאת ד' הלא גם הוא מברך ברכת התורה אשר בחר וכו' ונתן לנו ת"א וכו' ולכן כיון שלא שמעו בקולו שסבורין שלא צויתי בעצמי ע"כ עונשם גדול מאוד ולכן אבדה הארץ:
ועיי' בשו"ת רשב"א סי' תי"ח הביא ג"כ בשם רבינו לפ' הא דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה שהענין כי יש שני מיני עונשין א' במי שעובר להנאותו או אף להכעיס רק שמאמין שהתורה צוותה כך רק שהוא אינו רוצה לקיים לתאותו או להכעיס וע"ז נתנה תורה העונשים כל אחד ואחד כפי ערך העבירה אבל מי שאינו רוצה לקיים בשביל שאינו מאמין בד' ובתורתו זה נקרא פוקר ואף על עבירה קלה נתחייב מיתה וזה הנקרא והנפש אשר תעשה ביד רמה וכהא"ג כתב ב"ה תשובה אפיקורסין שאין מאמינים בתורה מן השמים ולפי"ז קשה לי מנ"ל דמומר לכל התורה להכעיס אין מקבלין דילמא מקבלין רק אם הוא כופר בתורה אז אין מקבלין ממנו ונראה ליישב דהנה רבינו בפ"ו מה' מלכים כתב שבעת שיד ישראל תקיפה כופין כל באי עולם לקבל ז' מצות והנה זה שייך כשכופה ואין מאמין כופין אותו לקבל ואם ממאנים ממיתין אותן אבל אם מאמינים רק שאין רוצין לקבל מחמת שניחא להו בהפקירא מחמת תאוה בודאי לא שייך לומר דממיתין אותו ולפי"ז הא דדרשו בכם חלקתי ולא באומות זה שייך במאמינים אלא שאין רוצין לקיים ז' מצות שקבלו ואין מקיימין מכח תאוה או להכעיס אמנם כשאין מאמין שהקב"ה צוה ועובר על ז' מצות מחמת שכופר שמגיע לו מיתה היכא שיד ישראל תקיפה עליהן גם מאומות אין מקבלין א"כ ע"כ קרא לא איירי בכופר רק במומר בכ"ת וא"ש:
ובמש"כ מצאתי מקום ישוב למה שראיתי בשבי"ד יו"ד ס' קנ"ט שא"א מוהגזצ"ל הקשה הא דמוקי בקידושין קרא ונמכר לעקר גר וחשב עם קונהו בנכרי שכבוש ת"י והא כיון שכבוש תח"י כופין לקבל הז' מצות א"כ איך משכחת שיהא עע"ז והא בפסחים דף ה' מוקי קרא דלא ימצא בנכרי שכבשתו ומפרש רבינו בגר תושב דהיינו מהא"ט כיון שכבוש תח"י ע"כ קיבל לקיים ה"ז מצות והיינו גר תושב א"כ קשה מקידושין ודכירנא כד הוינא טליא הקשה לי כן א"א מוהגזצ"ל להנ"ל ניחא דרק בכופר כופין אותו ואם לאו הורגין אותו אבל במודה רק עע"ז מחמת עבודתם אין הורגין אותו אף שכבש תח"י א"כ ל"ק מקידושין דאיירי בכבוש תח"י אבל הוא עע"ז רק מחמת אמונתו ולא משום שאין מאמין כלל שצוה השי"ת ע"ז אז אין הורגין אותו ושפיר משכחת שנמכר ע"ע לעקר שעע"ז וא"ש:
בכם חלקתי ולא באומות רש"י פי' דכתיב אדם כי יקריב מכם אתם קרויים אדם ולא אוה"ע וקשה לי דנהי דאתם קרויים אדם ואין נכרי מטמא זה שייך לחלק כשמת אבל בעוד בחיים לא שייך לחלק דהנה לענין טומאת אדם כתיב בקרא איש כי יהי' טמא לנפש אדם והיינו משום דאדם לאחר שמת אין לו אלא נפש אחת הנקרא נפש הדוממות כח המחבר חלקיו יחד ולכן בשר המת שהופרק טהור כדאיתא בנדה דף נ"ה משום שהוסרה ממנו גם נפש הדוממות [ומהא"ט גם כל הנשרפין אפרן מותר משום שהוסר ממנו כח המחברו משא"כ בנקברין ובאמת בנקברין גופי' אחר שהופרק לעפר מותר כמו שהעלה בחס"ו ובמהר"ם שיק דאז הוסר ממנו כח המחברו] משא"כ בחייו שיש לאדם עוד ג' נפשות הנקראים הצומחות המרגשת השכלית ולכן כתיב בערכין ערכך נפשות לשון רבים וא"כ בחיים מה לי נכרי מה לי ישראל דגם נכרי יש לו נפשות אלו מנ"ל דלא מיקרי אדם [ותדע דהא בעירוכין דף ה' פליגי אי נכרי נערך ואמאי לא ממעט מדכתיב ערך נפשות ע"כ דבזה לא שייך לחלק בין נכרי לישראל] דרק לאחר מיתה שאין לאדם רק נפש אחת המחברו משום זה לא מיקרי אדם רק ישראל שגם לאחר מיתה נשאר בו נפש הצומחות עכ"פ עצם שממנו חי' לע"ל:
ובס' תורת משה כ' לפרש הא דמיעטה תורה מכם להוציא את המומר דהנה רבינו במורה כתב טעם הקרבנות משום שהיו שטופים לע"ז והמצריים היו מקריבין טלאים והכשדים עזים ושאר אומות פרים ולהוציאם מהרגילותם צוה הקב"ה להקריב קרבנות אלו ורמב"ן צווח הרי כבר אדה"ר ונח הקריבו קרבנות ואז לא היתה עדיין ע"ז בעולם אע"כ השיגו סוד נשגב בזה ומהרי"ט בצפנת פענח כ' שרבינו בעצמו סוף הלכות מעילה כ' שהקרבנות חק הוא אך כוונתו יען עשו אותם חק לע"ז הי' להקב"ה לשנוא את הקרבנות כמו ששנא המצבה שהיתה אהובה בימי האבות אלא משום שהיו ישראל שטופים לע"ז בחר הקב"ה בהקרבנות כדי להוציא מלבן חק ע"ז ונ"ל ראי' לדבריו שהרי נח הקריב מכל מין ומין טהורים והי' לריח ניחוח כדכ' וירח ד' את ריח הניחוח ש"מ זה הסוד הנשגב שייך ג"כ בכל מיני טהורים ומ"ט פסולים לדורות וכן שור כשב ועז דוקא כשר אע"כ אעפ"י שכולם היו אהובים מ"מ השניאם הקב"ה הואיל והי' חק לע"ז ורק ג' אלה שהי' להוטים אחריהם בהם צוה להקריבם לשמו הגדול ונראה שהיינו טעמא דמיעטה התורה מכם להוציא את המומר כי המומר לע"ז אם יקריב לגבוה יהי' לו מזכרת עון שהרי כל הקרבנות שנואים הם הואיל ועשאן אוה"ע חק רק כיון שעי"ז ירחקו ישראל מע"ז התירם הקב"ה וכיון שזה המומר בין כך ובין כך עובד ע"ז א"כ הקרבתו לשמים שנואה הוא לפני הקב"ה כאלו מקריב חייתו יער והיינו דהוכיחם הנביא לא קנית לי בכסף ופי' במדרש לא הטריחך להביא לי חייתו היער וע"כ מטעם שהוא שנוא להקב"ה הואיל ונעשה חק לע"ז אך העבדתני בחטאתיך אותן הקרבנות שאתה מקריב לי הוא חטאת ועון והגעתו בתשובה שלימה תחלה כיון שעובדי ע"ז המה ומקריבים גם לגבוה אם לא שישובו:
ענין בכם חלקתי נראה לבאר ולישב מה שהקשתי דהנה רבינו בפ"י מה' מלכים כ' וז"ל ב"נ שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתו ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו ויראה לי שנותנין אותו לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה להחיותן אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותו לעניי עכו"ם והנה יצא לרבינו כן מגמ' דע"ז דף ס"ד וחכ"א כל שקיבל ז' מצות ואחרים אמרו אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזה גר תושב שקיבל עליו לקיים כל המצות חוץ מנבילות נשמע מזה דרשאי לקבל עליו לקיים המצות [וכן הבאתי בחלק ראשון ראי' לזה מגמ' דנדרים דג"ת עולה עליות רגלים] והוסיף עוד דאם הביא עולה מקבלין ממנו ויפלא הא אפי' בעכו"ם מקבלין ממנו דהא דרשינן מכם בכם חלקתי ולא באומות אך א"ש דמב"נ מקבלין ממנו רצונו לומר ועולה לו לקרבנו והקרבן מתיחם אליו ונקרב לו לשמו אבל בעכו"ם הא דמקבלין ממנו קרבן היינו הקרבן כשר אבל אינו מתיחס אליו ונקרב כאלו אין לו בעלים [וכמו שבארתי בפ"א מאימ"ז] וע"ז קאמר אח"כ וכן בצדקה כן הוא מב"נ מקבלין ממנו ונותנין לישראל ומקבל שכר ע"ז ובעכו"ם מקבלין ונותנין לעניי עכו"ם משום דאין מקבל ע"ז שכר ואין המצוה עולה לו לשמו ולפי"ז היינו דדרשו בכם חלקתי ולא באומות דבאומות מקבלין אפי' מעכו"ם אבל אין עולה לו לשמו וכאלו אין לו בעלים אבל בכם בישראל מומר דהקרבן ע"כ יעלה לשמו דלא הפקיעה תורה קרבנו שיהא כקרבן שאין לו בעלים ע"כ אין מקבלין ממנו:
ובהא ניחא מה שהקשו תוס' מנחות דף ע"ג ל"ל איש איש שנודרים נדונ"ד כישראל הא נשמע כך מקרא דמיד בן נכר לפמש"כ ניחא בפשיטות דמקרא דמיד בן נכר הוי נשמע דמקבלין תמימים מב"נ שקיבל לקיים המצות ואין עע"ז אבל בעכו"ם הו"א דאין מקבלין אפי' תמימים קמ"ל איש איש דמקבלין ממנו אבל אין עולה לו לקרבן והו' כקרבן שאין לו בעלים [וכן מוכח מתוס' חולין דף י"ג דגם בנכרי יש לחלק בין ב"נ לעכו"ם]:
ולפי"ז לכאורה יש ליישב קו' הפמ"א הא דילפינן מאיש איש דמקבלין נדונ"ד הא אין שליחות לנכרי דהא לפמש"כ אין עולה הקרבן כלל לשמו וכאלו אין לו בעלים אך אכתי תקשי הא בב"נ שאין עכו"ם אמרנו דקרבנו עולה לו וקשה הא עכ"פ אין לו דין שליחות לזה י"ל כיון דאין מפורש בתורה רק דנלמד מדיוקא דמיד בן נכר הא תמימים יקרבו שפיר י"ל דהא"ט דבעינן שליחות בקרבנות משום דכתיב לרצון להם אבל בעכו"ם הא איתא בזבחים דף מ"ה דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו לכן ל"א דין שליחות:
אמנם תוס' במנחות שם הביאו דברי ת"כ דיליף מהאי קרא דבן נכר לא תקריבו דאין נכרי מביא ק"צ א"כ ליכא תרי קראי אב"נ שקיבל לקיים המצות ואנכרי עכו"ם רק דמקרא האיש איש לפי"ז הא דממעט דאין נכרי מביא ק"צ ס"ל דרק עכו"ם נתמעט אבל נכרי שקיבל עליו לקיים המצות לא נשמע שאין לקבל ממנו אפי' לק"צ ויקשה הא במשנה פ"א דשקלים קתני סתמא דאין מקבלין שקלים מנכרי ולא חילק המשנה בין אם הוא ב"נ או עכו"ם וצריך לומר דהא"ט משום דלא הוי נידר ונידב אין מקבלין:
והנה הא דמומר לחלל שבת כמומר לע"ז הנה רש"י פי' הטעם כיון דכופר במעשה בראשית הו' כעע"ז אמנם בספרי מפיק לי' מדסמיך מקושש לפ' ע"ז וביאר בחס"ו ח"ו סי' פ"ג דמהא"ט בעינן בפרהסיא דמקושש פרהסיא הוה אך לא בעינן שיהא בפניהם דוקא רק כיון שנודע לרבים הו' פרהסיא והעלה בח"ס דבר חדש דמומר לע"ז ולחלל שבת דהו' כמומר לכל התורה אבל אין חשוד לכל התורה כל שאינו מאותו מין ולכאורה הוא דבר תמוה אם הוא מומר לכל התורה מה נפ"מ דאין חשוד לכל התורה ונראה לפרש דהנה בקדושין דף מ' איתא אמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה ובבכור שור הביא דהרא"ם פ' ראה תמה דאיפכא הו' לי' למימר דחמורה שכל המודה בה ככופר בכל התורה וכדאיתא בספרי דהא לא ילפינן למודה בע"ז מכופר בה כי אם איפכא וכדפירש"י בריש חולין דילפינן לה מוכי תשגו ולא תעשו [אמנם בת"כ איתא באמת דבר והיפוכו] וכ' דבספרי יש לפרש בב' דרכים הא דתני כל המודה בע"ז הדרך האחד דקמ"ל דמומר לע"ז הו' מומר לכל התורה ולא כדס"ד ריש חולין דיצרא דע"ז הוא דתקיף לי' ומ"מ לא חשדינן לי' בשאר עבירות קמ"ל כיון דהודה בע"ז ונכרתה האמונה מפיו א"כ ודאי שלא יחוש למצות הקב"ה וסופו לעבור על כל מה שיבא לידו וה"פ דקרא וכי תשגו בע"ז סופו לעבור את כל המצות אשר צוה ד' אבל לא למימרא דבשעה שעבד ע"ז יש בידו עונש כל תרי"ג מצות ונפ"מ אם מת תיכף ולא בא לידו שום עבירה אח"כ מוצל הוא מעונות אחרים ולא גרע ממי שחישב לעשות עבירה ולא בא לידו שאין הקב"ה מענישו ויש לפרש בדרך אחר כל המודה היינו בשעה שעובד ע"ז כאלו עבר כל התורה ויש בידו עון הכל דאפי' מת תיכף יש בידו עונת כל התרי"ג מצות ולכן נקטו חכז"ל כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה דהיינו שבא לידו דבר ע"ז וכופר בה מעלה עליו כאלו קיים אותה שעה כל התרי"ג מצות מזה נלמד דמה שנאמר כל המודה בה כאלו כופר בכל התורה דהיינו שנחשב כאלו עבר כל עבירות שבתורה דאי נאמר דל"ה רק מומר לכל התורה מטעם דסופו לעבור ל"ש לומר להיפוך דכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה דהיינו דסופו לקיים כל התורה דהא חזינן דלאו הכי הוא דכמעט כל ישראל כופרים בע"ז ומ"מ אמרינן רוב בגזל ומיעוט בעריות אדפח"ח. מעתה אני אומר דזה כונת הח"ס בודאי אי אמרינן דמודה בע"ז ככופר בכל התורה דסופו לעבור אכל התורה אז בודאי היינו מוכרחים לפרש דגם חשוד הוא אכל התורה אבל כיון דמוכח דהכי פירושו כל המודה בע"ז כאלו עבר ממש על כל התורה ונענש עליהם אז שפיר אמרינן דהו' רק כמומר לכל התורה אבל ל"א דסופו שיעבור באמת אכל התורה א"כ ל"ה חשוד רק מומר ונפ"מ היכא דחזינן דפורש מע"ז ואין עובר עוד א"כ נאמן הוא אמה שאין מסוג ע"ז וחילול שבת דהא מעולם לא הי' חשוד דלא אמרינן שסופו לעבור אכל התורה רק דנענש כאלו עבר אכל התורה א"כ היכא דחזינן דפירש ולא עבד עוד אף דלא עשה תשובה להתחרט על מעשיו הראשונים אינו כמומר לע"ז. אבל לפירוש הראשון דסופו לעבור חשוד אף דכעת לא עבר חשוד לעבור כיון שלא עשה תשובה וכיון שהוכחנו דע"כ הכונה דהו' מומר לע"ז לענין עונש אבל ל"א דחשוד וסופו לעבור עכה"ת א"כ כיון דכעת פירש מלעבוד ע"ז נאמן הוא אשאר איסורין דהא מעולם לא הי' עובר אכל התורה ובהא ניחא מה דהוק' בפ"ק דחולין דמכם להוציא המומר לכה"ת דאין מקבלין ממנו קרבן דתיפוק לי' כיון דהוא מומר לכל התורה א"כ תיפוק לי' דהו' מומר לע"ז ושבת וכתב הרי"ו דהכי קאמר דהו' מומר לכה"ת חוץ מע"ז ושבת עש"ך רסי"ב להנ"ל ניחא דלעולם איירא דהוא מומר גם לע"ז ושבת אלא דאי משום דמומר לע"ז ושבת ל"ה אלא כמומר לכה"ת אבל אינו חשוד לכה"ת אבל מומר לכה"ת הרי הוא חשוד לכה"ת א"כ אף דפירש מעבירות כיון דלא עשה תשובה עדיין חשוד הוא לכה"ת וא"ש:
והנה במה שכתבתי דאם חישב בלבו כבר הוא צדיק ונראה עוד להביא ראי' ממש"כ רבינו פ"ב מתשובה איזה תשובה גמורה זה שבא לידו דבר עבירה כיצד הרי שבא על האשה בעבירה ולאחר זמן נתיחד עמה והוא עומד באהבתו בה בכל גופו ולכאורה תמוה הא עובר אאיסור יחוד וע"כ לומר דבתרי איירי דבתרי ופרוצי איכא משום יחוד ואין פורש מעבירה, אמנם אי הרהרו בלבם תשובה ל"ה פרוצי וליכא איסור יחוד ורשאי ליחד. ועיין בא"ע סי' ז' באשה אחת אי חשידה שנבעלה לנכרי יעויש"ה:
והנה בספר תורת חיים שבועות דף ו' ד"ה א"ל ר"פ לאביי הקשה דהא איכא כמה ע"ה שלא קראו ושנו ותי' דמי שלא למד הוי רשע ומסתמא לא יחדה התורה לאדם כזה קרבן ובמהרמ"ש פ' שמיני כתב הסבר הדברים עפ"י שיטת רבינו בספר המצות דמ"ע שלא יטמא עצמו בדברים הטמאים דזה מ"ע מצד עצמו שילמוד האדם לידע איזה הם הדברים המטמאים ואיזה מהם אינם מטמאים ולא משום שלא יבוא ליכנס למקדש דמסתמא מי שרוצה ליקרב לדברים הקדושים יחקור וידע אם הי' באפשרות שנטמא אלא הלימוד מצד קדושה וטהרה ואפי' אינו רוצה ליכנס למקדש או לאכול קודש ולכן מי שלא למד הוי רשע את"ד וקשה לי הא עכ"פ ל"ה אלא כמי שעבר על מ"ע והרי מי שעבר על מ"ע ל"ה זבח רשעים א"כ אמאי פשיטא לי' דהו' רשע ושלכן לא יחדה לו התורה קרבן והוא פלא:
והנה בחגיגה ו' איתא עו"ת העשויה בהר סיני ר"ע אומר קרבה ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותה ובטו"א הקשה הא מומר לע"ז כששב בתשובה מקבלין ממנו קרבן וא"כ ה"נ הא ישראל עשו תשובה ואמאי לא הקריבו קרבן ונראה ליישב כיון דבני לוי לא עבדו ע"ז לא הי' יכולין להתכפר בשל ישראל אם ישראל הי' מביאין קרבן משלהם אף שעשו תשובה [עכהא"ג זבחים דף כ"ב לענין כהן המכפר ל"מ עשה תשובה משום דמתחילה לא הי' לבו לשמים] ואף שבודאי גם ישראל נתנו שקליהם לתמידין היינו שהי' צריכין למסור לציבור כמש"כ הרמב"ן פ' תשא דנצטוו ליתן מחהש"ק לקרבנות ציבור ובהרא"ם תמה עליו שהוא נגד גמ' דחגיגה הנ"ל לפימש"כ ניחא דישראל הי' צריכין למסור שקליהם לציבור שלא נשאר להם חלק וזכות בהקרבנות ולא חיישי שלא ימסרו יפה יפה:
ובהא ניחא מה שהקשה במשל"מ פ"א בתומ"ס סתירת הסוג' דבמו"ק איתא דישראל שלחו קרבנותיהן דמנודין הי' הרי דהקריבו קרבנותיהן להנ"ל ניחא דרק עו"ת לא הקריבו דלא הי' יכולין לכפר על ישראל בתמידין שלהם אם לא הי' מוסרין חלקם לציבור אבל קרבנותיהן הו' קרב דק"י שפיר מקבלין אף דעבדו ע"ז אלא דעכ"פ הו' ניזופין ע"כ לא יכלו להקריב בעצמן להביאן ולסמוך עליהן או לעמוד על קרבנם לכן הצריכו לשלוח ע"י שליח:
והנה בהא דפירש"י דמחלל שבת חמירא להאי תנא כעע"ז דכופר במעשה בראשית קשה לי מהא דאיתא בכריתות דף ט' דפליגי רי"ש ורע"ק ועוד תנאי אחרינא דלרי"ש גר תושב אין מצוה על שבת ולרע"ק גר תושב מצוה על שבת כיון דקיבל עליו ז' מצות כמו שמקיים אותו ישראל וכיון דבישראל מחלל שבת הי' כעע"ז צריך לקיים שבת דבכלל ע"ז הוא וע"ז קאי קרא דוינפש בן אמתך אבל אין מוזהר על מלאכת אונ"פ דלכן כתיב וינפש ולא כתיב שבותה וכן איתא ביבמות דף מ"ח דגר תושב מוזהר שלא לחלל שבת וכמו שביאר דבריו יפה בספר ערוך לנר ואני עשיתי סמוכין לזה מהא דאיתא במכילתא דעביד קו"ח דיהא מקצת מלאכה מותר בשבת כגון מלאכת אונ"פ כיון דעבודה דוחה שבת מקצת מלאכת כאונ"פ ג"כ ידחה שבת ורק דכתיב מיעוט דרק ביו"ט הותר מלאכת אונ"פ ולא בשבת עיי"ש והבאתי דברי המכילתא בספרי ח"א דף ז' ודברי הרמב"ן פ' אמור הביאו ג"כ א"כ שפיר י"ל זהו רק בישראל אבל בגר תושב לא מוזהר אלא אשאר מלאכות לא אמלאכת אונ"פ מעתה קשה לפירש"י לשיטתו א"כ מחלל שבת במלאכת אונ"פ לא יהא חמור כעע"ז ויקבלו ממנו קרבן וכן לשאר דברים לא יהא חמור כעע"ז וצע"ג:

מקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכו'. הנה בגמ' יליף לה מדכתיב מבהמה מלמד שמקבלין מפושעי ישראל הדומין לבהמה ומכם רק למעט מומר לע"ז וקשה לי דהנה ברה"ש דף י"ז מחלק הגמרא בין פושעי ישראל בגופן דהיינו קרקפתא דלא מנח תפילין ובין עכו"ם דמיקרי פושעין בעבירה דהיינו בעריות והנה פשיטא דישראל פושעין בעבירה דמיקרי פושעין בגופן א"כ לפ"ז לכאו' יש לפרש קרא הכי מכם בכם חלקתי ולא באומות דמאומות מקבלין מפושעי דפושעי בעבירה דעריות ומישראל אין מקבלין אבל מפושעי ישראל בגופן דהיינו דדמיא לבהמה מקבלין כדי שיחזרו בתשובה דתשובה ודאי אהני כמש"כ תוס' שם אבל מפושעי ישראל בעבירה אין מקבלין ולמה ממעט רק מומר לע"ז ולחלל שבת נמעט נמי פושעי ישראל בעבירה דמנכרי מקבלין ומישראל אין מקבלין.
ועוד קשה לי דהנה בכריתות דף ו' הזה לבהמה וכלים פטור לעכו"ם ולמתים פטור בשלמא בהמה וכלים דכ' על בשר אדם וכו' אלא עכו"ם אמאי פטור ומשני אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויין אדם והכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף א"ל ההוא לאפוקי בהמה והכתיב אני לא אחוס על נינוה וכו' עשרה ריבוי אדם ההוא נמי לאפוקי בהמה דכתיב בתרה ובהמה רבה והנה במדרש תנחומא דריש דההוא בהמה בהמה רבה לא בהמה גמורה אלא ברשעים ולפ"ז קשה לי דמנ"ל לומר לאפוקי בהמה כיון דמצינו לפרש בהמה היינו מרשיעי אוה"ע ולעולם סתם נכרי מיקרי אדם א"כ הדק"ל דמצינו דנכרי מיקרי אדם וצ"ל דאפ"ה כיון דבקרא נזכר בהמה שפיר מיקרי נכרי אדם לפ"ז קשה לי מנ"ל כלל דמפושעי ישראל מקבלין דילמא הכי קאמר מכם בכם חלקתי ולא באומת דמאומת מקבלין אפי' מרשיעי דכתיב מבהמה אדם הדומין לבהמה דהיינו נכרי אבל מפושעי ישראל אין מקבלין כלל דישראל אפי' רשיעי אין הוה כבהמה.
אמנם קשה לי הא דדרשינן מכם חלקתי ולא באומות דהיינו אומות עובדי ע"ז מקבלין ומישראל אין מקבלין ואמאי הא איתא ב"ב דף ק"י שאמר יהונתן בן גרשון כך מקובלני מבית אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ולא יצטרך לבריות ולא ידע דעבודה שהוא זרה ממנו קאמר א"כ לישראל יש טענה דעשה כן שלא יצטרך לבריות ואיך פסקה למילתא דאין מקבלין ממנו.

כדי שיחזור בתשובה. מש"כ התוס' בשמעתין דלאו טעמא דקרא קדריש לכאו' כונתם דאי טעמא דקרא היא מאי מהני זה לומר דלכן מקבלין כדי שיעשו תשובה הכי מפני זה נתיר להביא קרבן למזבח אי הדין הי' נותן שלא להביאו למזבח משום דהו' זבחי רשעים תועבה אלא לאו ליתן טעם דקרא דהא אף אי לאו ה"ט ג"כ ניחא דמקבלין ממנו למזבח משום דלא אמרה דלא לקבל רק בעע"ז ומחלל שבת אבל בשאר עוברי עבירה שפיר מקבלין אמנם לי נראה קו' התוס' דהנה בקידושין איתא דאם אמר ע"מ שאני צדיק מקודשת משום דאמרינן דהרהור תשובה בלבו אף דעדיין לא לקה ולא התענה דרק בלקה אמרינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך אפ"ה אמרינן דהוא צדיק כמו שהביא ברלב"ח בקונטרס הסמיכות מקרא דכתיב למן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך וכן בתשו' מרי"ק שורש פ"ה כ' בשם המרדכי ראי' מהא דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש ורק הקשו ממש"כ רבינו בפי"ז מעדות כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבי"ד חוזר לשירותו משמע דפסול לעדות עד שילקה ולא סגי בהרהור תשובה בלבו והעלה בספר גט פשוט סי' קכ"ג דרק היכא דאיכא הוכחה שעשה תשובה דכיון שהוא רוצה בקידושין מסתמא עשה תשובה מעתה במביא קרבן הרי דאיכא הוכחה דעשה תשובה בלבו ולכן שפיר מקבלין וא"כ שפיר הו' טעמא כדי שיעשה תשובה בפועל כמו שעלה בלבו להיטב דרכו וא"ש.
אלא דלכאו' א"כ קשה הא דפריך בזבחים דף ז' היכא דמי אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה אלא דעשה תשובה הא לא זז משם עד שמוחלין ומאי קושיא הא כאן שהרהר בלבו הרי הו' צדיק גמור ול"ה זבח רשעים תועבה אבל חטאו עדיין לא נמחל עד שיבוא קרבן שיעשה תשובה בפועל ולכן מביא קרבן לכפר ומנ"ל לומר דעולה הו' דורן ולא לכפרה אתי.
והנה רבינו בפ"ג מה' תשובה ה"ד כתב דאף המומרין אם חזרו במטמניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אף שעדיין שובבים וכדאיתא בע"ז דף ז' ויש להבין במאי איירא אי בפרהסיא עדיין נוהג כמומר א"כ מאי אהני לן ששב במטמניות ואי אין נוהג כמומר א"כ הרי שב גם בפרהסיא ונראה דאיירא בכהא"ג שהוא בשוא"ת שאין בידו לעבור כלל שאין לו עסק לחלל שבת או שאין לו מקום לעבור שאר עבירות שהוא מומר עליו אפ"ה כיון דשב בסתר דהיינו שעכ"פ מתחרט וקיבל עליו שלא לעבור עוד כבר מקבלין עליו אבל אם באמת אין מתחרט אפי' בסתר על מעשיו אין מקבלין רק דקשיא לי באמת מנ"ל מקרא דשפיר מתפרש קרא שובו בנים שובבים שהי' שובבים מכבר.
אמנם לי נראה להביא ראי' מהא דאיתא בקידושין הנ"ל דאעפ"י שהרהר בלבו הר"ז צדיק וקשה מאי אהני בעשה תשובה בלבו כיון שלא עשה תשובה בפרהסיא ומוכח כדעת רבינו דאכולהו קאי אף אמומר אם שב במטמניות מקבלין אותו אבל לשיטת התוס' דמפרשי להיפוך אם עשה במטמניות היינו אם עשה תשובה אף במטמניות משמע דס"ל דאם עשה רק במטמניות לא מהני א"כ קשיא מהך דקידושין.
אולם קשה לי לפירוש של רבינו מהא דאיתא ביבמות דף כ' המשל דהמשתמר פרדס מבפנים אינו משתמר יפה אבל המשתמר מבחוץ משתמר יפה א"כ מסברא דלא מהני אם משתמר במטמניות וכשיטת התוס'.
ובדברי רבינו לעיל דגם אם עשה תשובה במטמניות מקבלין אותו נראה לפרש הקרא דהנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות ככל דברי תורה הזאת דהנה יש להבין מאי מהני באמת אם עשה תשובה במטמניות ולא בגלוי וע"כ לפרש דהיינו דלפעמים יש עיכוב שלא יכול לעשות תשובה בגלוי מחמת פחד או בושה אבל נגמר בדעתו כאשר יעבור העיכוב גם בגלוי יעשה תשובה וע"ז אמר הנסתרות לד' אם עשה תשובה בנסתר אף שבגלוי עדיין לא עשה תשובה אבל כיון שקיבל והיינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אף שבנגלה לא עשה תשובה רק שקיבל עליו לעשות ככל התורה הזאת מתקבל.

כדי שיחזור בתשובה. לכאו' קשה דבגמרא איתא כהאי לישנא כדי שיחזור בתשובה יען דקרא נקט מן הבהמה לרבות דמקבלין מפושעי ישראל אף דממעט מומר לכל התורה ממכם ומפרש טעמא דקרא כדי שיחזור בתשובה אבל רבינו דלא הביא כלל הדרשא דמן הבהמה א"כ למאי נקט הא"ט דכדי שיחזור בתשובה אך א"ש דכבר עמדו בתוס' ע"ז וכ' וז"ל לאו טעמא דקרא קדריש אלא נותן טעם לדבר ודבריהם צריך תלמוד מה רצו בזה וראיתי בשו"ת באר שבע סי' א' שכתב לפרש דבריהם דאי איתא דדריש טעמא דקרא א"כ ע"כ דנפ"מ היכא דידעינן דלא יעשה עוד תשובה לא יקבלו ואמת אינו כן ורק כ' דלאו לדרוש טעמא דקרא קדריש אלא ליתן טעם למה ממומר לכל התורה אין מקבלין וממומר לדבר אחד מקבלין כדי שיחזור בתשובה את"ד א"כ ניחא דברי רבינו דלאו אקרא קאי אלא ליתן טעם למה מקבלין מומר לד"א כדי שיחזור בתשובה.
אולם קשה לי א"כ לר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ יש באמת לחלק בין היכא דידעינן דלא יעשה תשובה אין מקבלין א"כ הא דפריך לר"ש דל"ל תרי קראי וא"כ י"ל בדבר אחד מקבלין בסתמא ולאותו דבר אין מקבלין בסתמא ג"כ והיינו מדכתיב תרי קראי אבל באמת אי ל"ה כתיב רק קרא אחד גם באותו דבר מקבלין כדי שיחזור בתשובה וכתב בחס"ו דאי הו' אמרינן דאתיא כר"ש אז הו' א"ש שפיר קו' הגמרא דר"ש אדר"ש ולהנ"ל יקשה הא ג"כ לא הו' קו' דר"ש דממנ"פ דאי הקו' מדר"ש א"כ אין כאן קו' דיש לומר דהשב מידיעתו איירא בידעינן דלא ישוב עוד והיינו השב דידעינן שישוב עכ"פ א"כ מביא שפיר קרבן כדי שיעשה תשובה אבל באין שב דידעינן דלא ישוב עוד אין מביא קרבן וי"ל דאין לפרש כך דלא שב מידיעתו היינו בידעינן שלא ישוב דאז הו' קשה קו' התוס' הא הו' זבח רשעים תועבה א"כ אין לפרש כך ושפיר הו' מצינן לפרש דהקו' הוא מדר"ש אדר"ש כמוש"כ החס"ו אמנם באמת אפי' אי לא נפרש דהו' טעמא דקרא כך אבל עכ"פ הא אמת הוא דלר"ש הטעם כדי שיחזור בתשובה דמומר לאותו דבר דאין מקבלין היינו משום דאין תשובתו בנקל א"כ היינו טעמא דקאמר אין שב מידיעתו אין מביא דהיינו כשהוא מומר לחלב אין מביא על החלב דתשובתו קשה א"כ קשה קו' תוס' תיפק לי' דזבח רשעים תועבה ומש"כ תוס' דבעשה תשובה קמיירא דהא הפירוש אין שב מידיעתו היינו שאנו יודעים בשעת הבאת קרבן שלא ישוב לכן אין מקבלין ממנו א"כ תקשה הא זבח רשעים תועבה לכן אי אפשר לפרש כן רק דהשב היינו בשעת עבירה כבר שב ואין שב מידיעתו שלא עשה תשובה בשעת העבירה אין מביא גם עתה ואז לא קשיא קו' התוס' כמוש"כ בחס"ו רק קו' התוס' לגי' היושב דמיירא משעת הבאת קרבן לכן הקשו תוס' הא זבח רשעים ותי' בעשה תשובה והיינו כפי' רש"י דעשה תשובה כבר בשעת עבירה אז מביא ואם אין שב בשעת עבירה אין מביא אבל עתה כבר שב לכן מביא דל"ה זבח רשעים כמוש"כ בחס"ו וקשה הא ר"ש דאזיל בתר טעמא דקרא ל"ש כלל לפרש כן דהא קאי אשעת הבאה דלא ישוב דל"ש לומר כן אשעת עבירה ולר"ש עכ"ח דעשה תשובה בשעת הבאה ונראה דלר"ש בודאי ידע דקרא דמכם רק בעולה קאי דסגי בכדי שיעשה תשובה אף שלא עשה ול"ה זבח רשעים כיון שידעינן שיעשה תשובה ואידך קרא רק בחטאת וא"צ לצריכותא.
עוד קשה לי מנ"ל לדרוש מן הבהמה לרבות פושעי ישראל דהיינו מומר לדבר אחד כדי שיחזור תשובה וקשה לי מנ"ל דלהאי אתיא קרא דילמא מפושעי ישראל אין מקבלין כיון שכבר עבר אין מקבלין אף דאיכא טעמא כדי שיחזרו בתשובה אלא דקרא אתא לומר דמקבלין כהא דאיתא בקידושין דף כ' דתני דבי רי"ש הואיל והלך זה ונעשה כומר לעכו"ם אימא לידחו אבן אחר הנופל ת"ל אחרי נמכר גאולה תהי' לו אחד מאחיו יגאלנו ומפרש כי היכא דלא ליטמע בין העכו"ם א"כ גם גבי קרבנות איכא למידרש דהא דאין מקבלין כדי שלא ליטמע בין העכו"ם והא עדיפא כיון דלא עבד רק נמכר לחטוב עצים ולא לשם אלהות ושפיר קתני בסיפא אח"כ אם הוא מומר לע"ז ממש אין מקבלין והה"ד מומר לדבר אחד אין מקבלין דהאי מן הבהמה אתי רק לרבות כהא"ג דנמכר לעכו"ם.
ע"ד קו' הח"ס הא אמרינן כיון דעבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר א"כ איך אמרינן דמומר לתיאבון לא שבק התירא ואכל איסורא נראה לי ליישב דגמ' ערוכה בתמורה דף כ"ז הי' לפניו ארבע בהמות של קודש ואחד מהן בעלת מום וארבע בהמות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו אע"ג דאיתחזק באיסורא דהשלשה תמימין ע"כ לתמורה איכוין מ"מ בבעל מום אמרינן לא שבק התירא ועביד איסורא ולאחולי קמכוין.
אמנם קשה לי מהא דאיתא בזבחים דף מ"ב דאמר ר"א הכא במאי עסקינן כגון שפיגול בראשונה ובשני' ובשלישית מהו דתימא אי ס"ד כל העושה על דעת ראשונה עושה מהדר פיגולו בכל חדא וחדא ל"ל קמל"ן ופרש"י ברביעית לא פיגול אפ"ה קמל"ן דכל העושה ע"ד ראשונה עושה ותוס' הקשו מפירש"י במנחות דמפרש דבשלישית שתק וא"כ קשיא מתמורה דהתם ג"כ ר"א איירא בה דאפ"ה אמרינן לא שבק התירא א"כ ה"נ נימא לא שבק התירא ולא עשה ע"ד ראשונה.
הנה רבינו פסק כת"ק דמומר לתיאבון אין מקבלין וכדאוקמתא דרבא ותמהו כיון שבה' שגגות פסק כרי"ו הו"ל למיפסק כר"ש דל"ה דהו' שב מידיעתו ונראה ליישב דכ"כ לעיל קו' הח"ס הא כיון ששנה נעשה כהיתר וכתבנו ליישב אבל אגמר' דהוריות תמוה מאוד איך מפרש טעמא דר"ש דבעינן שב מידיעתו דכיון דאי הו' התירא הו' שוב מקבלין ממנו דהא בודאי יקשה איך מיחשב שב מידיעתו כיון דנעשה לו כהיתר ולכן נראה דהנה הא דרש"י מפרש דטעמו דת"ק דהוה מומר לתיאבון משום דלאקימתא קמייתא במומר על החלב הו' מומר על הדם א"כ הת"ק הוא דסובר דהו' מומר לכן אוקימתא בתרייתא ע"כ גם לפרש כן וקשה לי מחולין דף צ"ז דמפרש רש"י שם לל"ק דהמר סבר קמייתא קאי את"ק ומ"ס בתרייתא קאי ארשב"י ולל"ק המר סבר קמא קאי ארשב"י ומ"ס בתרא קאי את"ק א"כ כאן נמי מצי לפרש כן דמ"ס קמא קאי אר"ש דר"ל דבעינן שב מידיעתו וכיון דמומר לתיאבון הותרה ל"ה שב מידיעתו ולת"ק עכ"פ מומר ל"ה כיון שאין להכעיס לא חשוב מומר בשלמא לתוס' שכ' דגם לל"ק ע"כ לפרש דומיא דל"ב ניחא דהכא כיון דלל"ק ע"כ מר סבר קמא קאי את"ק מפרש לל"ב דהיינו לתי' דרבא ג"כ דמ"ס קמא קאי את"ק אבל לפירש"י קשה.
אמנם לרבינו יש לומר דמפרש הך דחולין באמת כפירש"י דלל"ק קאי מ"ס קמא את"ק ולל"ב קאי מ"ס קמא ארש"י ולא קפדינן דיהא שוה בזה כתרי לישנא ה"נ יש לפרש הך דהוריות דרבא דמוקי במומר לתיאבון דמ"ס כיון דשבק התירא קאי אר"ש והיינו דל"ה עכ"פ שב מידיעתו ומ"ס בתרא קאי את"ק דס"ל כיון דאי משכחת התירא לא אכיל איסורא לאו מומר הוא וא"ש.
הנה במה שהעלה בשו"ת מרי"א דאין מחלל שבת בפרהסיא רק בקיבלו עליו עדות נראה לי בזה רק אי אירע שחילל שבת דבזה לא נעשה מומר רק בקיבלו עדות והיינו כמו שאמרו בגמרא קיבל התראה אין לך מומר גדול מזה דזה הו' כקיבלו עדות עליו דהא צריכין להעיד בבי"ד [וכ"כ בספר מגן אבות] שהתרו בו אבל היכא דרגיל בכך אז אין צריך התראה ואז אין צריך בי"ד כמו שהוכחתי מהא דאמרו בב"ק הלעטהו לרשע וימות כיון שרגיל בכך הלעטהו לרשע קרינן בי' ה"נ מיקרי מומר לענין חילול שבת שמנסך ובזה יש ליישב שי' הד"מ בסי' קנ"ט דהעלה דכשהוא מומר מאכילין לו דבר איסור היינו במומר שרגיל בכך דהא כתיב העלטהו לרשע וכן מוכח בסנהדרין דף ס"ח דמכניסין לכיפה כיון שעבר כמה פעמים וכן אפי' תשובתם קשה כמבואר בע"ז דף ז' וכולן שחזרו בהם אין מקבלין אותם.
והנה במה דכתב בעל העיטור הביאו הב"י אהע"ז סי' מ"ד ד"ה ישראל מומר דאין מיקרי מחלל שבת רק בעבודת קרקע נראה לי ג"כ היינו רק דפעם אחד ושתים ולא קיבל התראה אבל אם רגיל בכך לחלל שבת בלא מלאכת דאורייתא נעשה מומר וכן מש"כ התשב"ץ הביאו הב"י שם כהא"ג כדברי הבע"ט נראה לי ג"כ ברגיל נעשה מומר עוד נראה לחלק דבעה"ט כתב זה רק במי שמחלל שבת בעבור אחרים בזה יש לחלק בין עבודת קרקע לעבודת תלוש אבל במי שמחלל לצורכו כאדם שעושה בשלו אז נעשה מומר אף בתלוש דהא מעשה דידי' נשאר קיים.
הנה בתוס' שבועות דף י"ב הקשו הא גם בחייבי לאווין תנן דתשובה מכפרת ותי' דבשאר עבירות לא נמחל לו עדיין בתשובה אלא שמקילין לו עונש הדין אבל בחייבי עשה הו' מחילה גמורה ודבר זה צריך ביאור מאן מפיס לחלק דאהני תשובה ולא אהני לגמרי ונראה לבאר דהענין כך דהנה בברכות דף נ"ז מצינו דהתפללו והשב לב עובדיהם לעבדך ולכאו' איך שייך להתפלל ע"ז כיון דבחירה ביד האדם וראיתי בישועות יעקב בסי' מ"ו שביאר הענין דבחירה הוא אם האדם שקיל בדעתו ושכלו לטוב או לרע בזה הבחירה ביד האדם אמנם יש בני אדם שנוטים בטבע לאיזה מדה בלתי הגונה יותר משאר בני אדם בזה הקב"ה עוזרו ומטה לבבו עד שיהי' בגדר הממוצע למען לא יהי' לבבו נוטה לרע יותר מן הטוב וע"י עזר השם נשאר במעמד הממוצע וכו' וע"ז אמר הכתוב ראה נתתי לפניכם הברכה והקללה יען דיצרו של אדם מתגבר עליו ע"י היעודי הברכה והקללה נשאר עומד על בחירתו וזה ראה נתתי לפניך היום את החיים וכו' ובחרת בחיים היינו שאחר יעודי הברכה נשאר עומד על צד בחירתו עיי"ש מעתה אומר זהו ענין התשובה שגם בל"ת מהני דמה שבא לידו לחטוא מחמת כי הי' לו איזה נטי' טבעיות לרע ע"ז מהני תשובה אבל מה שבא לחטוא ע"י בחירתו ברע ע"ז לא מהני תשובה בל"ת.
בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ב הביא בשם העיטור דאין מקבלין קרבנות ממומר לע"ז ומחלל שבתות דאינו כישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם והתשב"ץ דחה דבריו דאין הטעם משום דלאו ישראל הוא אלא גזה"כ מדכתב אשר יקריב מכם ודרשינן מכם ולא כולכם ואדרבא מהתם משמע דישראל הוא מדמעטינן להו מכם ולא כולכם הא אי הו' כתיב אדם כי יקריב כולכם לא הו' ממעטינן להו דבכלל ישראל הוא רק הבעל העיטור סמך על התו"כ דתניא התם מכם להוציא את המשומדים שאינו מכם אבל ברייתא דמייתי הגמרא לא משמע מינה הכי.
הנה בשמעתין דזבחים דפריך אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה משמע דס"ל דעבר ועשה הו' לי' כשר ובמנ"ח הקשה הא קיימל"ן בסי' ל"ה בחו"מ דלא נעשה רשע אלא א"כ עבר אל"ת שיש בו מלקות אבל בעבר אעשה או ל"ת שאין בו מלקות אין נעשה רשע כלל וא"כ אמאי הו' זבח רשעים תועבה ונראה ליישב דבאמת בטו"ז סי' ב' הקשה אמאי לא נאמר דהו' פסול מטעם דהו' כאלו עבר אשבועה דהא הו' מושבע ועומד מהר סיני כמוש"כ רשב"א שם דכל מי שעבר עבירה גם בשבועה לא מהימן דהא הו' מושבע ועומד וכבר בארתי בהלכות ביאת המקדש דלכן לא נעשה חשוד אשבועה דלא משמע לי' לאינשי כאלו עובר אשבועה לכן לא מיפסל אבל באמת הו' כאלו עובר אשבועה וא"כ מיושב קו' הנ"ל דשפיר הו' זבח רשעים דהו' כעובר אשבועה שמושבע ועומד ומי שעובר אשבועה באמת מיפסל לעדות דרשע מיקרי.
בשמעתין דחולין קשיא לי דפריך מאי בינייהו ומשני באכל חלב והפריש קרבן על הדם אמאי לא מוקי דפליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן לקמן דף ל"ט דרשב"ג ס"ל דהוכיח סופו על תחילתו ורבנן לית להו הוכיח סופו על תחילתו א"כ י"ל ר"ש ס"ל דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו כשאכל כזית בשגגה ואח"כ נודע לו שחלב אכל ולא פסק מלאכול הוכיח על תחילתו שלא הי' שב מידעתו ואין מביאין קרבן ולת"ק דיליף מעם הארץ פרט למומר א"כ בשעה שאכל לא הו' מומר ע"כ מביא קרבן ונ"ל דרש"י הביא גי' היושב ועיי' חס"ו מש"כ דנפ"מ בין הגי' להנ"ל יש לומר דהגי' היושב הוא באמת אם לא ישב רק אכל חלב מיד במזיד לא הו' שב מידיעתו משמע אפי' אכל אח"כ עכ"פ בשעה שאכל אולי יהי' שב מידיעתו דל"א הוכיח סופו על תחילתו לכן הוכרח רה"מ לפרש דפליגי באכל חלב והפריש על הדם.
אמנם קשה הא איתא בשבועות נשבע על הככר ומצטער עלי' ואכלה בשגגה דאין מביא קרבן דלא מיקרי שב מידיעתו א"כ אמאי לא אמר דהכי נמי איכא בינייהו דלר"ש לא הו' שב מידיעתו כהא"ג כיון שמצטער לאכול החלב ולר"י דמעם הארץ פרט למומר לא שייך זה אך יש לומר דלכאו' קשה לי טובא למה נחשב מצטער לאכילה דלא הו' שב מידיעתו דהא הי' אפשר לאכול שלכדה"נ והשביע רעבונו ושכחה ואכלה כדרך אכילתו וצ"ע לכאו' [אך לתוס' דמפרשו רצונו הי' לשכחה מסתמא הו' אכיל כדה"נ] א"כ יש לומר דאיירא כהא"ג שהי' רעב לאכלו ואכלה בשגגה ונודע ולא הפסיק מלאכלה דכהא"ג ודאי ל"ה שב מידיעתו דהוכיח סופו על תחילתו כיון שהי' רעב הי' אוכל כדא"כ אמנם לפי"ז קשה שוב נימא נפ"מ כהא"ג דמצטער עלי' לאכול ושכחה ואכלה בשגגה ושוב נודע לו ולא פסק מלאכול כקו' ראשונה דכהא"ג ודאי שייך איגלאי מילתא למפרע דהו' אכיל האי חלב כדרך אכילתו א"כ ל"ה שב מידיעתו ופטור לר"ש ולת"ק חייב בקרבן דלאו מומר הוא וצ"ע.
נראה לי בטעמא דמילתא דתלינן שהרהר תשובה בלבו דאיתא בברכות גבי דביתהו דר"מ דאמרה לי' בעי רחמי עלייהו דלהדרי בתשובה והקשה במרש"א בחידושי אגדות הא הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים וכתב במרש"א שהכונה כל הבא לטהר מסייעין אותו ובס' שו"ת מעיל צדקה כתב ליישב דבמס' סוטה אמר ורבים השיב מעון שביקש רחמים על פושעי ישראל והיינו דא"א שלא יהרהר בתשובה ומחשבתם הקב"ה מצרף למעשה כאלו עשו מעשה ממש דהרי בישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ואף למי שיצא מן הכלל ואעפ"י שחטא ישראל הוא את"ד ונראה לי להביא ראי' לדבריו עפי"מ שמפרשים המאמר בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכתבו המפרשים דהיינו הרהר תשובה שבאים לאדם ומדמעט אחר משמע בשאר חוטאים א"א בלי הרהורי תשובה וא"כ כיון שכל ישראל בחזקת שא"א להם בלי הרהורי תשובה שפיר אמרינן חיישינן שמא הרהור תשובה בלבו.
בענין שב מעבירות ולא עשה תשובה נראה לי להוכיח דלא מהני ממש"כ רבינו בה' תפילה כהן שהרג הנפש וכו' וכהן שעבד ע"ז אעפ"י שעשה תשובה לא ישא כפיו וכן כהן שהמיר אעפ"י שחזר בו לא ישא כפיו ובנוב"י תניינא או"ח דייק מדכתב וחזר בו ולא כתב ועשה תשובה כמו שכתב לעיל גבי עובד ע"ז דהמיר דהיינו שקיבל באלוה אבל לא עבד אותו מהני תשובה דהא כתב אעפ"י שחזר דהיינו ששב אינו מומר אבל לא עשה תשובה על מה שכבר המיר לא ישא כפיו אבל עשה תשובה ממש נושא כפיו א"כ מינה נמי במחלל שבת דאם לא עשה תשובה רק שחזר בו ששוב אינו מחלל שבת לא מהני רק אם עשה תשובה על מה שחלל שבת אז מהני ודו"ק.
אולם ממש"כ נוב"י לחלק בין המיר לע"ז קשה לי א"כ הא דמפרשינן קרא דמקבלין נדונ"ד מפושעי ישראל דהיינו מומר לכה"ת מנ"ל דילמא אין מקבלין וקרא דמקבלין אתי למימר כשקיבל שלא עבדוהו מקבלין אבל עע"ז ממש אין מקבלין.

אבל אם הי' מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות [ר"ל בין חטאת בין עולה] הי' מומר לאותו דבר בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו. וכ' הכ"מ דבפ"ג דהוריות מייתא הא דרב המנונא דמוקי דפליגי במומר לאכול חלב והביא על הדם ופריך עלה מדרבא דמוקי דפליגי במומר לאותו דבר ולתיאבון [אבל לדבר אחר לכו"ע ל"ה מומר] דלת"ק אין מקבלין ופסק כת"ק וכאוקימתא דרבא ובספר עיר אברהם תמה טובא וז"ל לכאורה נראה מה שהכריח לומר שרבינו פסק כת"ק וכדאוקימתא דרבה מדכ' רבינו הי' מומר לעבירה וכו' ואי משום הא לא איירא דאיכא למימר דפסק כר"ש וכאוקימתא דרה"מ ואי משום דפריך בהוריות ומוקי כרבא משמע דאיתא הא דרבא הא בסוג' דחולין משמע דליתא הא דרבא ושם עיקר גם אם נאמר שהכריחו למרן לומר שפסק כאוקימתא דרבא מדכ' רבינו בין להכעיס בין לתיאבון וזה רק מצינו בגמ' אליבא דרבא אין זה מוכרח כיון דרה"מ נמי יכול לסבור כן ועוד קשה אם איתא דפסק כרבא איך כ' לגבי מומר לשאר עבירות דמקבלין כל הקרבנות בין עולה בין חטאת הא זה לא שייך אלא אליבא דרה"מ דאליבי' שייך קושית הגמ' הא מהכא נפקא מהתם נפקא ומשנינין חד בעולה וחד בחטאת אבל לרבא ל"ש להקשות הא מהכא נפקא משום דאיכא למימר לפום אקומתי' לת"ק תרי קראי מצריך צריכי דאי לא כתב לן אלא קרא מכם מן הבהמה היינו דורשין הכי מכם פרט למומר מן הבהמה להביא אפי' לאותו עבירה עצמה כ' רחמנא מעם הארץ קרא יתירא לאשמעינן דלאותו עבירה אין מקבלין אבל לשאר עבירות מקבלין ואי לא כתב אלא מעם הארץ לא היינו ממעטינן אלא מומר לע"ז אבל לשאר עבירות אף לאותו עבירה מקבלין משו"ה כתב רחמנא מכם למעט אפי' לשאר עבירות ולפי שהיינו ממעטינן מכם אפי' עבירה אחרת כ' רחמנא מן הבהמה להביא דלעבירה אחת מקבלין א"כ ל"ש קושיא אליבא דת"ק לפי אוקימתא דרבא גם לר"ש נמי ל"ש קושית מהכא נפקא אליבא דרבא משום דאי לא כתב לן קרא מכם הייתי אומר פרט למומר דהיינו לכל עבירות ואפי' לא הי' מומר אלא לעבירה אחת מכל העבירות שבתורה אין מקבלין אפי' לעבירה אחרת כ' רחמנא מן הבהמה לומר שבשאר עבירות מקבלין מידו לעבירה אחרת אבל לאותה עבירה עצמה היינו אומרים דאין מקבלין מידו מקרא דמכם כתב לן קרא וידע וכו' לומר דאפי' לאותה עבירה עצמה מקבלין וקרא דמכם למעוטי מומר לע"ז דאין מקבלין ממנו כלל ואי כ' קרא וידע הו' דרשינן אפי' מומר לע"ז מקבלין כששב מידיעתו אמר קרא מכם דמומר לע"ז אין מקבלין ממנו אפי' לשאר עבירות ואי לא כ' קרא מן הבהמה היינו אומרים דקרא דוידע לשב מידיעתו לעבירה אחת אבל לאותה עבירה עצמה אין מקבלין מידו וקרא דבוידע לשב וכו' לשב מידיעתו דמקבלין מידו אפי' לאותה עבירה עצמה נקטינן מכל האמור דאליבא דרבא ליכא למיפרך הא מהכא נפקא הם מהתם נפקא בין לת"ק בין לר"ש ולפי"ז ליכא לשנויי חד בחטאת וחד בעולה וא"כ לא הי' לו לרבינו לכתוב כל הקרבנות אלא לכתוב מקבלין מידו עולות דאיירי קרא בעולה הוא דכתיבי וכו' ותי' שרבינו סובר דאפי' ל"ש קושיא הא מהכא נפקא אליבא דרבא מ"מ רבא מודה שמקבלין מידו כל הקרבנות מאחר דלא ילפינן לת"ק לאותו דבר אין מקבלין מידו לא מקרא מעם הארץ והאי קרא לגבי חטאת כתיב וגם הא דמקבלין לשאר עבירות מקרא דמן הבהמה גבי עולה כתיב אח"כ מבינייהו למדנו דמקבלין בין חטאת בין עולות ואע"ג דבחולין לא הביא סברת רבא לא שאין עיקר כמש"כ הרב כ"מ אלא שמחמת שהמקשן רצה להקשות קו' הא מהכא נפקא אליבא דרבא ל"ש להקשות קו' זו כמו שהוכחתי לעיל משו"ה לא הביא סברת רבא ועל כרחינו לומר דאוקימתא דרב עיקר מדפריך מיני' הש"ס ודחה סברת רה"מ ואוקימתא סתמא דתלמודא באוכל נבילות לתיאבון כדי לישב הברייתא אליבא דרבא ש"מ שסברת רבא עיקר לכן פסק רבינו כרבנן וכאוקימתא דרבא וא"ש את"ד:
אמנם קשה לי דהנה הח"ס בחי' לחולין דף ד' כ' לפרש הך דהוריות דרבא לטעמי' דס"ל לא שביק התירא ואכיל איסורא לכן מוקי דטעמא דר"ש במומר לתיאבון הו' שפיר שב מידיעתו ואף ת"ק דפליג אר"ש היינו דלא תליא בשב מידיעתו מדכ' מעם הארץ אבל לכו"ע אליבא דרבא אינו מומר להחליף חלב בשומן דלא שביק התירא ורה"מ דלא מוקי לי' בהכא לית לי' דרבא ואין רחוק שמשום זה השמיט רב אלפס הך דרבא דמומר והרז"ה השיג עליו א"כ י"ל דכיון דלקמן ד' ע"ב מייתי שם הך אוקימתא דרה"מ ושביק דרבא ש"מ אע"ג דאיתותב רה"מ מ"מ לא ס"ל כרבא וברייתא דהכל שוחטין אפי' כותי אפי' ישראל מומר דמומר להכעיס ועע"ג וקמ"ל דמוסרין לו חולין לכתחילה כשיטת הרז"ה דלא כהר"ן את"ד וא"כ קשיא חדא על הכ"מ דכ' דטעמא דרבינו דפסק כת"ק וכרבא הא לפי הנ"ל לרבא ת"ק ג"כ ס"ל במומר לתיאבון הו' שב מידיעתו ועוד הא רבינו בה' שחיטה פסק כהך דרבא דמומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו א"כ ע"כ דפסק דמ"ד דלתיאבון הו' שב מידיעתו וא"כ איך כתב כאן בין לתיאבון:
אמנם נראה ליישב על נכון דהנה בח"ס שם הקשה על פירושו מהא דאמר ר"ה כל העובר עבירה ושנה בה הותרה לו ופרכינן הותרה לו ס"ד אלא נעשה לו כהיתר דלכאו' הדבר תמוה איך ס"ד הותרה ממש אלא ע"כ הכי פירושו למאי דקיימ"ל דלא נעשה מומר אלא בפ"ב א"כ דש בי' כהתירא דמיא א"כ קשה מאמר רבא דלא שביק התירא ואכיל איסורא אלא נעשה לו כהיתר ולא היתר ממש אלא דמיטרח לא טרח אבל כי ליכא טירחא לא שביק התירא ול"א כיון דדש כהתירא דמיא רק דהקשה ע"ז בח"ס כיון דמהוריות מוכח דרה"מ לית לי' דרבא א"כ מאי פריך בפשיטות הותרה ס"ד דהיינו מדרבא דרה"מ ס"ל דלא כרבא ונראה לישב דנהי דרבא לטעמי' דס"ל לא שביק התירא היינו משום דהו' שב מידיעתו ורבנן ג"כ ל"פ ע"ז אבל ר"ה דלא מוקי כרבא א"צ לומר דלית לי' כלל דרבא אלא דסובר דאי פליגי במומר לתיאבון מ"ט דת"ק ולומר דטעמא דת"ק דפליג משום דלא תליא בשב מידיעתו אלא מומר לשאר עבירות וא"כ גם רה"מ סובר דלא שביק התירא ואכיל איסורא ושפיר פריך לר"ה הותרה לו ס"ד וא"כ לרבא דהלכה כת"ק דפליג אר"ש הא"ט דאין מקבלין משום דממעט מעם הארץ פרט למומר ואין חילוק בין להכעיס בין לתיאבון אבל במומר לדבר אחר מקבלין לכו"ע דא"ל דס"ל כרה"מ וכר"ש דא"כ ס"ל כטעמי' דר"ה דלא ניחא לי' לפרש דפליגי בלתיאבון ופליגי אי דרשינן שב מידיעתו או מקרא דמעם הארץ א"כ לכו"ע לתיאבון מקבלין והא רבינו ס"ל דאין מקבלין אע"כ דפסק כרבא וכת"ק דר"ש ודו"ק:

אבל אם הי' מומר לשאר וכו'. הנה קשה לי הא בכריתות מבואר לרבנן דאמרו לו שנים אכלת חלב פטור דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והקשה ביריעות שלמה הא קרא דאו הודע עליו צריך דהו"א דא"נ לומר שאכל חלב בשוגג להקריב במקדש ושיאכל כהנים על ידו עד שיבוא עדים קמ"ל או הודע עליו דבעלים נאמנים על עצמן ותי' היטב דל"ל לומר דהו"א דוקא ע"י עדים והוא לא נאמן הא גם בעדים צריך להודאותו דדילמא מזיד הוא וא"כ ממילא ידעינן דבעלים נאמנים דאל"כ ליכא שום קרבן אף ע"י עדים דילמא מזיד הי' וע"כ דנאמן לומר ששוגג הוא ומעתה קשה לי איך מקבלין ממומר ששוגג קרבן הא דילמא מזיד הוא בפרט במומר לאותו דבר בודאי יש לתלות יותר שמזיד הי' ואין נאמן לומר ששוגג הוא וקשיא אפי' לר"מ דלא חייש שאכל במזיד אבל במומר לאו"ד גם לר"מ יש לחוש אך לכאורה י"ל כיון שמומר הוא לאותו דבר אבל לשאר עבירות אין מומר שאכל במזיד א"כ נאמן ששוגג שלא יביא חולין לעזרה אך ז"א לפמש"כ רבינו פ"ד משחיטה מומר לאחד מן העבירות אין נאמן על השחיטה חזינן דאף על שאר דברים ג"כ חשוד אך י"ל שם במידי דטירחא אבל במידי דאין טירחא ל"ה חשוד אך אכתי קשה הא רבינו כתב דאין מקבלין ממומר להכעיס או לתיאבון עד שיחזור בתשובה משמע דקרא לא ממעט רק קודם שעשה תשובה דלא מקבלין ממומר להכעיס ויקשה הא מומר להכעיס הוה כמין לכל התורה כולה כמש"כ בה' רוצח א"כ איך נאמן לומר ששוגג הוא כיון דהוא מין לחלב הו' מומר לכל התורה כולה וא"כ נהי דאין מומר לדם עכ"פ לרבנן דבאינש דעלמא חיישינן שאכל במזיד א"כ יש לחוש גם במומר שאכל במזיד:
ואמנם נראה לתרץ דיש לדקדק בדברי רבינו שבה' תשובה כ' עד שיחזור בתשובה ובה' מעה"ק לא כ' עד שיחזור בתשובה ושם כתב עוד דבעינן רגיל ומפורסם לעבירה ובה' שגגות לא כתב כן ולכן נראה דבאמת הקשה במשל"מ לרבינו דתשובה מהני ומיעט קרא בלא תשובה תיפוק לי' משום זרש"ת וע"כ דבתשובה מיעט קרא כמש"כ תוס' לר"ש א"כ יש לומר דבאמת חקר במשל"מ רק לר"ש דתליא בשב בידיעתו י"ל דמיעט קרא בעשה תשובה ג"כ דעכ"פ לא שב אבל לת"ק דממעט מעם הארץ אמאי נתמעט אף בעשה תשובה ולכן נראה דנתמעט בלהכעיס דהנה בתב"ש ע"ז דף כ"ו הקשה הא אין מקבלין מומר להכעיס בתשובה כלל ואיך כ' בה' מעה"ק דמקבלין ומשמע אף בלהכעיס דקאמר אח"כ איירי כדי שיחזור בתשובה ולי קשה כן בה' שגגות שכ' עד שיחזור הא ל"מ תשובה כלל לכן אומר דזה רק במומר ורגיל ומפורסם להכעיס ל"מ תשובה כלל דאין מקבלין בתשובה [אבל זרש"ת ל"ה כיון שעכ"פ שב ואצל הקב"ה אין דבר שעומד בפני תשובה אף בלהכעיס כמש"כ התב"ש] דאין אנו סומכין על תשובתן לקבל מהן קרבן אבל באין מומר ורגיל שפיר מקבלין בתשובה ומזה איירא בה' שגגות לכן מביא אח"כ קרבן אבל קודם שעשה תשובה אין מקבלין משום זרש"ת או באמת משום דלא נאמן שהוא שוגג כיון שהוא מומר להכעיס וא"צ קרא למעט באמת רק בלהכעיס ורגיל ואחר שעשה תשובה או דנאמר גם בזה שכ' רבינו בה' רוצח דלהכעיס הו' מומר לכה"ת ג"כ רק ברגיל וא"כ באין רגיל שפיר שייך לומר דנאמן לומר ששוגג הוא ולכן צריך למעט או באין רגיל קודם שעשה תשובה וברגיל אחר שעשה תשובה וא"ל זרש"ת דכיון דאין מומר לכה"ת כל זמן שאין רגיל א"כ בפעם אחת ל"ה זרש"ת כמש"כ המשל"מ ג"כ וזה ברור ונכון מאוד:
עוד י"ל עפמש"כ התב"ש לחלק בין להכעיס שכופר בלבו בתורה או בלהכעיס שפקר לאכול איסור אף שיש לו היתר וכ' שרבינו בה' מעה"ק שכ' כדי שיחזור בתשובה היינו בלהכעיס שפקר לאכול איסור אבל לא באפקורס דזה מקבלין בתשובה וזה ל"ה מין לכה"ת וכ"כ בתב"ש בסי' ב' וא"כ לפי"ז גם בה' שגגות שכ' עד שיחזור בתשובה היינו ג"כ באין להכעיס ממש רק שפקר במידי דאיסורא ג"כ יש לתרץ דנהי דפקר לאכול מידי דאיסורא והוא חשוד לכה"ת אף שאין מומר לכל התורה אבל על של אחרים היכא דשייך אין אדם חוטא ולא לו שפיר מהימן ולפי"ז ניחא דהנה הש"ך סי' ב' הקשה הא דמבואר בש"ע דמומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו משמע דאין נאמן על של אחרים והא קיימ"ל בסי' קי"ט דהחשוד על דבר נאמן על של אחרים ומחלק בין מומר ורגיל אז אין נאמן על של אחרים אף דשייך א"א חוטא ולא לו ומעתה ניחא דהנה בירושל' כ' דהא דמשמע מדברי רבינו דמהני תשובה בה' שגגות ובה' מעה"ק מוכח דל"מ תשובה היינו ברגיל אבל באין רגיל מהני תשובה וממעט קרא בלא תשובה ול"ה זרש"ת דאין רגיל ולפי"ז ניחא דשפיר קרא ממעט בלהכעיס ג"כ אין מקבלין ולא יקשה הא אין נאמן לומר שוגג הוא [ובזה בעלמא נאמן על אחרים דשייך חזקה א"א חוטא ולא לו אדרבא מפסיד מעות חטאת שמביא] דז"א כיון דאין רגיל נאמן על של אחרים והיכא דרגיל באמת לא ממעט רק בעשה תשובה ואז שוב נאמן לומר שאכל בשוגג כיון דעשה תשובה אין חשוד ולכך נאמן ורק מגזה"כ נתמעט דאין מקבלין ודו"ק:
אך אכתי קשה דהנה בתב"ש הקשה דרבינו לא הביא הא דמומר לכה"ת אין מקבלין ותי' או דסובר כשיטת הפ"ח דמומר לכה"ת היינו עם שבת וע"ז א"כ אין צריך להביא שהרי כ' אף ממומר לע"ז ולחלל שבת לבד אין מקבלין או דסובר כר"ת דמומר לחלב היינו מומר לכה"ת ולאו דוקא כה"ת אלא רוב עבירות וסובר כרבא דאף לת"ק מומר לחלב מקבלין על הדם והיינו דכ' רבינו מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו קרבן וכונתו אפי' לכל התורה חוץ מאותו דבר מקבלין ממנו יעוש"ה וא"כ קשיא דמומר לכה"ת חוץ מדם איך נאמן שאכל בשוגג הדם הא הוא מומר לענין זה לגרום להביא חולין לעזרה ושיאכלהו כהנים וצע"ג:
והיינו כיון דרבינו פסק דחיישינן שמזיד הוא א"כ אף דאין מומר לדם עכ"פ לא עדיף מאיסור דעלמא דחיישינן שהוא מזיד וצריכין לאמונתו ואיך נאמן כיון דחשוד על כה"ת:
הנה בה' שגגות פ"ג מוכח דרבינו סובר עשה תשובה מקבלין וכן משמע בפי"א משגגות ותמה במשל"מ בלא עשה תשובה א"צ קרא למעט דהו' זרש"ת ותי' דלתיאבון ל"ה זר"ת וצריך קרא למעט כהא"ג והנה קשה לפי"ז בזבחים דף ז' דקאמר עולה דורון זר"ת ואי לתיאבון לא הו' זר"ת ל"ה דורון די"ל עולה מכפר בעבר אלתיאבון אך נראה דנכון הדבר מאוד דהנה רשב"א הקשה אמאי לא אוקים במומר לד"א וסיפא במומר לאו"ד ותי' היינו מומר לכה"ת והקשה במשל"מ האיך שייך בעולה שדורון הוא ואיך בא לכפר מומר לאו"ד וכתב דביומא דף ל"ו מבואר דמכפר אעשה ואל"ת הניתק לעשה ותמוה [וכן קשה שבועות דף י"ב הקשה בגמ' הא זבר"ת ומאי קושיא דילמא לכפר אלתיאבון דל"ה זר"ת והנה כהא"ג הקשה בסדר משנה מגמ' הנ"ל למל"מ דבפ"א ל"ה זר"ת מאי פריך בשבועות דילמא לכפר אעבר פ"א דל"ה זר"ת] הא עכ"פ מבואר בזבחים דעולה דורון הוא דאין מכפר רק אחר תשובה דקודם תשובה הו' זרש"ת א"כ איך שייך מומר לאו"ד ונראה ליישב דהנה בודאי לכפר אעשה שעבר במזיד בודאי א"א דזר"ת איך אפשר דבכפרה זו בעוד שלא שב שיעלה לו לכפרה ואף אם רק עבר בלתיאבון אין מכפר והא דכ' המשל"מ דלתיאבון ל"ש זרש"ת הכונה לא לכפר אמה שעבר בלתיאבון אלא לענין לקבל אם הוא מומר לתיאבון ואירע לו שאכל בשוגג ע"ז מכפר ומעתה ניחא דברי רשב"א דשפיר שייך לומר היכא דהוא מומר לאיזה עשה או לנבילה ואירע לו שוב שאכל בשוגג דאין מקבלין משום מומר לאו"ד דאי משום זר"ת ל"ש בעולה כיון שאין מביא אמה שחטא במזיד אלא אמה ששגג כהא"ג ל"ש זר"ת כמש"כ במשל"מ דמקרא דמכם ממעטינן רק קודם שעשה תשובה דבעולה דדורון ל"ש זר"ת ולכאורה זה נגד גמ' דזבחים דשייך זר"ת בעולה אע"כ לענין זה דוקא לכפר אמה שעבר במזיד פשיטא דשייך זר"ת וא"כ מיושב דברי רבינו שפיר דצריך קרא לתיאבון דל"ה זר"ת אם בא לכפר אשוגג והבן היטב. וניחא נמי מה שקשה משבועות די"ל לכפר אמה שעבר בלא תשובה אף לתיאבון אפי' אפ"א אין מכפר משום זר"ת ודו"ק:
והנה חוץ מדרכינו נראה לישב שיטת רשב"א דלא יקשה מזבחים דבאמת בטה"ק הקשה הא תוס' שבועות דף י"א כתבו דאל"ת הניתק לעשה אין מכפר התשובה לגמרי א"כ עולה אמאי הו' דורון אף דעשה תשובה צריך כפרה אך נראה דלק"מ דשם בגמ' מייתא ר"ש סובר עולה דורון דחטאת קודם התוס' שם כ' דלכן הו' דורון דאחר שהביא חטאת לכפר עכ"פ מקופיא הו' עולה דורון ומעתה י"ל כן בכל עולה המכפר אל"ת ניתק לעשה משום דתשובה לא מכפר לגמרי ג"כ הו' דורון כיון דעכ"פ כבר כיפר תשובה מקופיא וזה ברור וא"כ ניחא דברי רשב"א היכא דהוא מומר לאו"ד לא מקבלין עולה לכפר אמה שעבר אאותו דבר אחר התשובה שעשה דתשובה לא מכפר לגמרי אל"ת הניתק לעשה א"כ אם הוא מומר לניתק לעשה זו אין מקבלין:
עוד נראה לישב שיטת רבינו דסובר דתשובה מהני וקשה דקרא ע"כ ממעט אחר תשובה דל"ה זר"ת ונראה לישב דבאמת הקשה בתב"ש הא דכ' רבינו כדי שיחזרו בתשובה משמע אף בלהכעיס והא אין מקבלין בתשובה. והנה עדיפא הו' לי' להקשות מה' שגגות שכ' עד שיחזור בתשובה וקאי אלהכעיס ג"כ ואולם לתב"ש ניחא ג"כ שכ' לחלק להכעיס מין הו' בכופר אבל להכעיס שפקר לאכול איסור אף שיש היתר זה ל"ה מין לכה"ת ומקבלין בתשובה וא"כ ניחא הכל דתוס' תי' דבעשה תשובה ממעט קרא וזה ניחא לר"ש אבל לת"ק מ"ט הא ל"ב שב מידיעתו להנ"ל ניחא יען שאין מקבלין אותו בתשובה וכל זה במין הכופר ל"מ תשובה אבל רבינו איירי מלהכעיס שפקר לאכול איסור שלא לתיאבון זה מקבלין בתשובה לת"ק ובלא עשה תשובה באמת אין מקבלין משום זר"ת דקרא לא אתי רק להכעיס בכופר ל"מ אף עשה תשובה:
ובזה ניחא קו' תוס' הא מהתם נפקא דאדרבה הא פליגי דלת"ק מומר לד"א ג"כ אין מקבלין להנ"ל ניחא דאיירי בלהכעיס שפיר מין הו' לכה"ת וברייתא דמכם איירי בלכה"ת וה"ה בלהכעיס בד"א ושפיר פריך מהתם נפקא. ובזה ניחא קו' מג"א סי' ל"ט ארבינו להכעיס מין לכה"ת א"כ מ"פ מסיפא ממומר ומנסך היין אוקי סיפא במומר לד"א רק להכעיס הו' מין לכה"ת ולהנ"ל ניחא די"ל היינו רישא ממש וכמש"כ רשב"א למה לא מוקי סיפא במומר לאותו דבר ותי' היינו רישא כך י"ל אלהכעיס וא"כ עכ"פ ניחא דפריך מהתם נפקא:
עוד נראה לחדש טעם דמהני תשובה דרש"י פי' עולה דורון זבר"ת אבל חטאת שלא יהא נשכר הו"א דמקבלין משמע משום שלא יהא נשכר ל"ש זבר"ת ונראה דתוס' ב"ב בסוג' דתלי' וזבין כ' דצריך קרא לרצון לומר דממשכנין ול"א דהו' זבר"ת וע"כ דניחא לי' בכפרה וזה ממש כונה כאן בעולה לאו חיוב הוא רק נדר להביא א"כ הדין דבעלמא ממשכנין וכאן ע"כ נתמעט דאין ממשכנין דא"כ יהא זבר"ת כתוס' ב"ב ול"ש כתירוצם דניחא כפרה במומר א"כ כיון דנתמעט שאין ממשכנין נתמעט ג"כ שאם הביא בעצמו שאין מקבלין:
ובזה ניחא דרש"י בתחילה פי' כשירצה להקריב ואח"כ פי' סתם בעולת נדבה איירי לפימ"ש ניחא דעיקר מיעוט שאין ממשכנין שוב נשמע דאין מקבלין כשהביא ברצון אבל חטאת דחייב להביא ומהא"ט אין ממשכנין רק ברצון ל"ש זבר"ת דל"ש רק בבע"כ כתוס' ב"ב:
והנה בהא דקאמר שלא יהא חוטא נשכר לכאורה פלא הרי רוצה להביא א"כ מה שייך חוטא נשכר אדרבא גרע לו כשאין מקבלין ונראה תוס' כריתות י"ב כתבו בסבור שהוא פטור ממשכנין בחטאת ג"כ א"כ י"ל מומר ג"כ ממשכנין רק בישראל כשר אין ממשכנין דלא יאחר לשלמו דרוצה בכפרה אבל במומר דל"ש זה ממשכנין ושייך שפיר חוטא נשכר אם לא נקבל ולא ממשכנין או דאיירי בעבר בב"ת דממשכנין כמ"ש תוס' ר"ה דף ה' ועמהר"מ מינץ סי' ט"ו:
ודע דלכאורה י"ל עפ"י תוס' הנ"ל בסבור שפטור שייך גם כאן דלעיל הקשתי איך נאמן לומר ששוגג ולכאורה י"ל כר"מ אתאי דב' אמרו אכלת חלב חייב דאין נאמן לומר מזיד א"כ א"צ לאמירתו כלל אלא דל"ח כלל שמזיד הי' א"כ אף שאומר לא אכלתי חייב וא"כ צריכין לסברת תוס' כריתות דממשכנין כיון שאומר לא אכלתי וסבור הוא שפטור א"כ שייך שפיר שלא יהא חוטא נשכר אם לא ימשכנו:
אלא דז"א דהא במומר בודאי גם לר"מ יש לחוש שאכלו במזיד אך זה ניחא לרבא דמוקי במומר לאו"ד אבל לרה"מ דבמומר לחלב שמביא על הדם שפיר י"ל דאתיא כר"מ דל"ח שאכל חלב במזיד כיון דאין מומר על הדם וא"כ שפיר אמרי' בגמ' דידן שלא יהא חוטא נשכר דממשכנין דסבור שהוא פטור כיון דע"כ איירי באחרים אמרו שאכל דם בשוגג והבן:
ואמנם קו' דלעיל אין מיושב אכתי דמש"כ דקאי לר"מ ניחא בסוג' אבל רבינו דפסק דנאמן לאמר מזיד הייתי כרבנן דר"מ לדידי' קשה דלמה לן קרא דאין מקבלין חטאת וצריך לתרץ כמש"כ לעיל:
הנה הרשב"א הקשה דנוקי סיפא במומר לאו"ד ותי' היינו מומר לכה"ת דמומר לכה"ת דאין מקבלין היינו משום דלכל קרבן שאנו נקבל ממנו הרי הוא מומר לאותו קרבן ולכן מוקמינן במומר לחלל שבת ולע"ז ולכאורה יקשה הא גם זה הוא מומר לכל התורה א"כ הוא ג"כ משום פסול דלאותו דבר הוא מומר ודוחק לומר דהא גופי' אשמעינן דהוא מומר לכה"ת דזה דוחק דזה אשמעינן כבר דאמר מר כל המודה בע"ז כופר בכל התורה ולכן נראה לפמש"כ ח"ס א"ע סי' כ"ב וכן בחלק שישי אף דמומר לשבת ולע"ז הוא מומר לכה"ת אבל אין חשוד לכה"ת ופי' במ"ח הכונה אם ידוע לנו שמשמר שאר המצות ל"ה חשוד לכה"ת או דהנפ"מ אחר ששב בתשובה ל"א דהי' לו דין חשוד לכה"ת ונפ"מ לדין שדן בח"ס לאשה שהמירה דתה וחזרה בתשובה ל"א דזינתה ג"כ כיון שאמרה שלא זינתה ל"א דחשוד לכה"ת ובודאי עברה אזנות ג"כ ומעתה ניחא דבמומר לחלל שבת ולע"ז נהי דמומר לכה"ת אבל אין חשוד שעבר על כל התורה א"כ ל"ש דהו' מומר לאו"ד שהרי בידוע לנו עכ"פ ששומר שאר איסורין א"כ נהי דדינו כמומר לכה"ת ל"ש לומר דמהא"ט פשיטא דאין מקבלין קרבן לחלב יען שמומר לע"ז א"כ הוא מומר לכה"ת והו' מומר לאו"ד דהרי אין חשוד על אותו דבר כלל ורק אין מקבלין משום מומר לכה"ת לא משום מומר לאו"ד:
עוד נפ"מ דלפמש"כ רבינו כאן ברגיל לאכול חלב אין מקבלין קרבן על חלב דל"ה שב מידיעתו אף בעשה תשובה כמש"כ לעיל אמנם במומר לע"ז ולחלל שבת נהי דמומר לכה"ת אפ"ה אין חשוד לכה"ת ואי הי' ידוע לנו שלא הי' אוכל חלב במזיד ועשה תשובה שפיר מקבלין דל"ש לומר דל"ה שב מידיעתו כיון דהי' ידוע לנו שלא הי' אוכל חלב ונהי קודם שעשה תשובה אין מקבלין מקרא דמכם אבל בעשה תשובה דאין מקבלין רק משום דל"ה שב מידיעתו כיון דזה דאין חשוד לכה"ת שפיר מיקרי שב מידיעתו ודו"ק:
ובזה יש לפרש דברי התוס' בחולין דף ה' דהקשה אדרבא תנא דמכם פליג עם תנא דמעם הארץ ותי' מומר לחלב היינו מומר לכה"ת חוץ מדם והקשה הפנ"י אכתי פליגי דלת"ק דמכם מומר לע"ז ג"כ מומר לכה"ת וכיון שכ' תוס' מומר לחלב היינו לכל התורה חוץ מדם א"כ הוא מומר לע"ז א"כ ע"כ הו' מומר לכה"ת והנה להנ"ל יש לישב באמת קודם תשובה הוא מומר לכה"ת אבל אם עשה תשובה והוא אומר שלא חטא באיסור דם וגם ידענו שהי' מוזהר בו מעיקרא ל"א דהוא גם מומר לדם ואפ"ה אין מקבלין אף דעשה תשובה וכמו שכתב משל"מ דגם לת"ק ל"מ תשובה וא"כ ניחא דקאמר מהתם נפקא דלא פליגי דהא לת"ק הו' מומר לכה"ת אף לדם היינו קודם שעשה תשובה אבל אי עשה תשובה שפיר משכחת דל"ה מומר לדם אי ידענו דלא עבר אאיסור דם:
ואולם בפנ"י הרגיש שלכאורה י"ל דהא דקאמר לעיל מומר לכה"ת היינו בסתמא וברייתא בידענו שלא הי' מומר לדם וכ' דאכתי קשה דפליגי דהרי נשמע מברייתא דרק לכן אין מקבלין משום דמסתמא מומר לכה"ת אף לדם ג"כ [ומטעם דא"כ אין מומר לאו"ד וכסברת רשב"א] אבל אי ידענו דבאמת אין מומר לדם מקבלין ולברייתא דמעם הארץ אין מקבלין ולפימש"כ ניחא גם זה די"ל לאידך גיסא דמברייתא דמכם דמשמע דממעט מומר לע"ז שמסתמא מומר לכה"ת אבל אי ידוע שאין חשוד לדם אין מקבלין היינו אי עשה תשובה אבל אי לא עשה תשובה אף דיודע שמומר לכה"ת חוץ מדם אין מקבלין אף לדם כמו לתנא דמעם הארץ אבל בעשה תשובה גם לתנא דמע"ה מקבלין כמו שצידד במשל"מ והיינו כיון שידוע שלא הי' חשוד לדם ודו"ק וראי' נכונה לסברת הח"ס [ועיי' מש"כ בדף הקודם בסברת החס"ו]:

הי' מומר לשאר עבירות מקבלין לאותו דבר אין מקבלין אם הי' רגיל. וכתב הכ"מ דפסק כת"ק וכרבא בהוריות דאף לתיאבון הו' מומר ואולם בלח"מ פ"ב משגגות תמה ע"ז דהרי בשבת ס"ט איתא דרי"ו דסובר שגגות כרת והזיד בלאו חייב קרבן מוקי קרא דאם לא תעשינה בשגגה לכדר"ש דשב בידיעתו מביא חטאת לא שב אין מביא א"כ סובר רי"ו כר"ש ולר"ש לתיאבון ל"ה מומר א"כ קשה שם פסק רבינו כרי"ו שגגת כרת מביא חטאת א"כ איך פסק כת"ק דלתיאבון אין מביא הא הו' שב מידיעתו ובלח"מ תי' דפסק כר"ש וכר"ה דלכ"ע לתיאבון הו' מומר ואולם לי תמוה הא רבינו פסק בפ"ג משגגות דאין מביא עד שיחזור בתשובה מוכח דתשובה מהני ואי פסק כר"ש הא לר"ש לא מהני תשובה דכיון דבשעת החטא לא הו' שב מידיעתו כמו שהאריך הרחיב בזה הדיבור במל"מ וראייתו מתוס' שתי' דל"ה זבח רשעים עיי"ש והדרה קו' לדוכתי':
ונראה לישב דהנה לכאורה קשה לן מאי פריך בהוריות מאי בנייהו הא טובא איכא בנייהו לרי"ו שגג בכרת והזיד בלאו [אי אמרינן אפי' בפ"א נעשה מומר] לרבנן מומר הו' אין מקבלין ולר"ש הוי שב מידיעתו מכרת וצ"ל דבאמת קאי אליבא דר"ל ואף דר"ל מוקי קרא לשגג גם בלאו אפ"ה גם דרשא דר"ש אית לי' אבל לרי"ו י"ל דלכ"ע מומר לתיאבון אין מקבלין ופליגי רק בשגג בכרת והזיד בלאו דלר"ש מקרי שב מידיעתו וא"כ שפיר פסק רבינו כרי"ו וכר"ש דגם לר"ש לתיאבון אין מקבלין ומיושב קו' הלח"מ אך לכאורה אכתי יקשה קושתינו אי פסק כר"ש א"כ אמאי מהני תשובה ולכן נראה דפסק כרבנן וסובר גם לרבנן דרשינן דרשא דשב מידיעתו אלא דסברי גם דרשא דעם הארץ דמהא"ט בשב מכרת ומזיד בלאו אין מקבלין עד שיעשה תשובה וזה שכתב רבינו בפ"ב משגגות דשגג בכרת והזיד בלאו חייב חטאת היינו בעשה תשובה [דבלא"ה בכל חטאת צריך תשובה כמש"כ רבינו ספ"ה שגגות ובזה נראה לומר דאזלי רי"ו ור"ל לשיטתם דפליגי בכריתות אי מבעט שאין חטאת מכפר משום דרי"ו סובר אף בהזיד בלאו מכפר א"כ דוקא באין מבעט אבל לר"ל אף בשוגג בלאו א"כ שפיר מכפר אפי' באין מבעט] ומעתה דברי רבינו הכי מתפרשים דהנה במשל"מ פ"ב משגגות חקר בשוגג שסבור שמותר ונתחלף לו חלב בשומן אי מקרי שב מידיעתו וחייב והעלה דחייב קרבן והן הן דברי רבינו הי' מומר לחלב אפי' ששגג בכרת רק הי' מזיד בלאו ושוב נתחלף לו חלב בשומן ואכל בשגגה ורוצה להביא קרבן על שגגה זו אין מקבלין עד שיעשה תשובה ולכשיעשה תשובה מקבלין ממנו דאף דהוא מומר לענין לאו וכן אף ששגג בכרת אפ"ה חייב כחקירת המל"מ ודו"ק:
ואמנם על קו' הלח"מ אני אומר גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא דהנה במשל"מ הקשה מיומא דף פ' דפריך גמ' מדר"ש דלא הוה שב משגגתו ולא קאמר דסובר כת"ק דר"ש וכן יקשה מריש הוריות דתולה בדעת ב"ד פטור דל"ה שב מחטאתו וכן ביריעות שלמה הקשה מפ"ג דשבועות מוכח דרבינו סובר היכא דאומר מותר לאכול מפני הצער פטור דל"ה שב משגגתו מוכח דאית לרבינו כר"ש ולדעתי נראה דבודאי רבינו לא פסק כר"ש דת"ק חולק אדר"ש אבל רק במאי דסובר ר"ש דמעטינן מהאי קרא מומר אבל בדרשא דבעינן שב מחטאתו בהא כ"ע מודו והיינו דמהאי קרא נשמע תרי דרשות חדא דאינו שב מידיעתו מפני שסבור שמותר כגון תולה בדעת ב"ד או בסבור שהוא ח"ש או שמצטער מותר לאכול כהאי דשבועות ובהא כ"ע מודין אלא דבא ר"ש ואמר דנשמע מזה ממילא גם למעט מומר דגם זה אין שב מפני זדונו אבל הת"ק סובר דלא נתמעט מומר מהאי קרא דשפיר מקרי שב כיון שעושה תשובה עתה ול"ש רק למעט מי שאינו שב מחמת שסבור שמותר ותולה בדעת ב"ד וא"כ רי"ו דחולק אדר"ל ומוקי קרא לכדר"ש דאין שב מידיעתו אין מביא קרבן הכונה יען דמצינו דאית לי' כך לר"ש בהדיא [וכהא"ג ברש"י פסחים כ"ג] אבל לעולם גם כת"ק אתיא דמודה דדרשינן מהאי קרא דבעינן שב מידיעתו לאפוקי תולה בדעת ב"ד דפטור דרק חולק אדר"ש דסובר דגם מומר נתמעט וא"כ וא"ש דפסק רבינו כרי"ו וכת"ק דגם לת"ק דרשינן קרא דשב מידיעתו לענין תולה בדעת ב"ד כמו שפסק רבינו באמת בפי"א משגגות וכגון בסבור שמותר לאכול יען שמצטער כהאי דפ"ג דשבועות ודו"ק:
והנה ביריעות שלמה הקשה קו' חמורה מכריתות ט' ומשבועות ר"פ הפקדון דחייב בבעל שפחה חרופה במזיד אפי' כמה פעמים ואמאי הא נעשה מומר ואין מקבלין ממנו קרבן כיון דנתמעט מעם הארץ מומר אין חילוק בין חטאת לאשם והוכיח מזה בעשה תשובה מביא אפי' כשהוא מומר לאו"ד ויפלא עדיין דבשבת דף ע"ב פריך אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול ה"נ דאינו חייב אלא אחת א"ל מעשה דאחר הפרשה לא קאמינא ויקשה הא כאן לא עביד תשובה דאמר המתינו עד שאבעול וא"כ איך אפשר דמביא קרבן כלל ולכן נראה לישב קו' החמורה לפמש"כ בראש יוסף לפרש איפכא האי דרבא בהוריות דר"ש דסבור מומר לתיאבון הו' מומר דל"ה שב מידיעתו ולרבנן ל"ה מומר דמעם הארץ לא איתמעט מומר לתיאבון ולפי"ז י"ל בהאי דשפחה דהו' מומר לתיאבון א"כ ל"ש למעט רק מקרא דשב מידיעתו וזה באמת רק בחטאת ודו"ק:

כדי שיחזור בתשובה וכו'. וקשה לי דהנה בטור יו"ד סי' רנ"א כתב דמומר להכעיס אין חייבין להחיותו והקשה בב"י הא בגמרא איתא בעובדא דרב אמי דאסור להחיותו ובטו"ז שם כ' לתרץ דהא דכתב הטור לפדותו לאו למידק דאין איסור אלא דקמ"ל דאף מי שרואה ממנו שמתחרט והולך לעשות תשובה דאז ודאי אין איסור להצילו מ"מ אינו חייב עדיין עד שיהי' ידוע לנו שעשה תשובה וקיבל דינו ולכן סיים הטור עד שידעו שעשה תשובה לפי"ז קשה לי מ"ש מהא דכתב מן הבהמה דמקבלין מפושעי ישראל קרבן כדי שישוב בתשובה דילמא דוקא היכא דראינו שמתחרט והולך לעשות תשובה מקבלין כדי שיעשה תשובה גמורה אבל היכא דלא ראינו כלל שמתחרט מנ"ל דמקבלין כיון שלא ראינו כלל שהוא משתדל ורצונו לעשות תשובה:

הי' מומר לעבירה והוא מפורסם וכו' כגון שהי' רגיל לאכול חלב וכו'. ובמל"מ הקשה דלמה במומר לאו"ד בעי כל תנאים האלו ובשבת ובע"ז נראה שבפ"א נעשה מומר ובפ"ד מה' שחיטה נראה איפכא והעלה בע"ז ובשבת אף בפ"א אין מקבלין משום זבח רשעים אבל תשובה מהני אבל ברגיל לחלל שבת ולעבוד ע"ז ל"מ תשובה כלל דאימעט מקרא דמכם ולדעתי יקשה מפ"ג דשגגות שכתב במומר לאו"ד אין מקבלין עד שיעשה תשובה וע"כ היינו באין רגיל וברגיל כתב סתם דאין מקבלין משמע דמומר לאו"ד אין מקבלין ברגיל אף בעשה תשובה א"כ שוב שוה מומר לאו"ד למומר לחלל שבת דבפ"א מהני תשובה ובכ"פ לא מהני תשובה וא"כ אכתי קשה אמאי במחלל שבת ובע"ז כ' סתם אין מקבלין ובמומר לאו"ד כתב שרגיל אין מקבלין [ועי' סדר משנה פ"א מתשובה שהחזיק ג"כ דברי רבינו כפשטי' לחלל שבת אף בפ"א נעשה מומר] והדבר מצד עצמו תמוה שנאמר שנקל יותר שיעשה מומר לכה"ת ממה שנעשה מומר לאו"ד, ונראה כיון דבמחלל שבת ועובד ע"ז הוא פסול הגוף שנעשה גוי גמור א"כ בעינן להעיד בפניו ובפני ב"ד כמו לפסול לעדות ולשבועה כמש"כ בש"ך סי' ל"ח ונוב"י סי' ע"ב ועיי' בשו"ת מרי"א סי' נ' ועיי' בשבי"ד יו"ד סי' קי"ט לאדמוה"ג זצ"ל א"כ ניחא כיון דל"ש לפסול בפ"א שיהא דינו כגוי רק ע"י קבלת עדות בפניו ובפני ב"ד דהו' פסול הגוף לכן בקיבל עדות שעשה כן בפ"א ג"כ הו' מומר ואין מקבלין ול"מ תשובה אבל במומר לאותו דבר דל"ב עדות לכן דוקא בידוע ומפורסם שרגיל לעשות כן וזה נכון:

בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה וכו'. והנה יש להבין הא דכ' רבינו בין הוא מומר להכעיס אין מקבלין ממנו לאותו דבר הא לשאר עבירות מקבלין ויקשה לפימש"כ הבכ"ש ע"ז דף כ"ו דב' מיני להכעיס הם א' להקניט או שאינו מאמין דזה מין הו' לכו"ע ורק במי שאינו חושש דהיינו שנחשב לו כהיתר בזה פליגי בהוריות אי הו' מין ורבינו פסק כרבינא לקולא דמומר הו' א"כ איך כ' כאן דשאר עבירות מקבלין כיון דמין הוא והו' בכלל מורידין או נאמר דהאי לתיאבון הכונה שעושה להנאת עצמו וכמש"כ בפ"ב מרוצח והאי להכעיס שכ' רבינו היינו שאינו חושש כלל ול"ה לתיאבון אבל אינו להקניט אבל בלהקניט אין מקבלין כלל כמו במומר לכל התורה וכמו שכ' בפ"ד מרוצח דלהכעיס הו' מין והו' כמו עכו"ם:
ונראה ראי' לזה דאי אמרת דכהא"ג שאינו חושש הו' בכלל מומר לתיאבון א"כ הדרה קו' הח"ס הנ"ל לדוכתא מאי פריך הגמ' הותרה לו ס"ד ומפרש דהיינו מדרבא דס"ל דל"א דדש בי' כהתירא דמיא ולהנ"ל מאי קושיא הא כהא"ג שאינו חושש משום דנחשב לו כהיתר באמת הותרה לו ודש בי' כהתירא דמיא אע"כ דזה אינו בכלל לתיאבון כלל אלא כמו להכעיס ומהא לא איירא ר"ה דהוא רק איירא בעבר עבירה ושנה אבל לא בלהכעיס ואם אינו חושש הי' כלהכעיס. [שוב ראיתי בס' מצוה"ש בהג"ה מגאון מהרמ"ש ז"ל שעמד ע"ז אמאי מקבלין ממומר להכעיס כיון שהוא כמין ולפמש"כ האי להכעיס היינו שאין חושש וכהתירא דמיא]:
והנה שם כתב רבינו בד"א בישראל בעל עבירה העומד ברשעו ושונה בה תמיד כגון רועי בקר שהקריבו גזל והן הולכין באוולתן וכ' הכ"מ דאף דהן לתיאבון כיון שעומד ברשעו וראיתי בס' ברכת משה לגאון מבאניהאד זצ"ל שכ' לישב בזה קו' תוס' בע"ז מי גרע רועים מגזלן דאורייתא לרבינו ניחא דגריעי כיון שעומדין ברשעם ואני בהגהות שנספחו לספר הנ"ל כתבתי לישב בזה קו' חמורה שהקשה בחו"י סי' קמ"ב בהא דאיתא בב"ק דף ס"ט דרשב"ג סובר בד"א בשביעית אבל בשאר ימות השנה הלעיטהו לרשע וימות ותמה בחו"י דניהו דחשידי אגזל אערלה לא חשידי ולמה נגרום שיאכלו ערלה ונתעצם מאד בקושיא זו אבל להנ"ל ניחא דבאנשים שעומדים ברשעם ומתמידים בה תמיד ופקרו בגזל והם בכלל המורידין לכן שפיר גם אמרינן בהו הלעיטהו לרשע וימות ובהא יש ליישב מה שהקשה בברכת משה מעירובין דף ס"ט כמאן אי כר"מ הא אמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה ומאי קושיא הא נהי דחשוד אבל עדיין הוא באותו דבר דהא במומר לתיאבון קיימ"ל אף לאותו דבר לא הוי מומר והו' בר זביחה רק שאין לו נאמנות ובודאי לא גרע לר"מ חשוד לד"א לענין כל התורה מלרבנן חשוד לאותו דבר וכשם דלרבנן אף שהוא מומר לאותו דבר לתיאבון מ"מ הוא בכלל אותו דבר הה"ד לר"מ לענין כל התורה כולה וא"כ מאי מקשה ש"ס דהא קמ"ל דלחלל שבת אפי' לתיאבון מ"מ הוי מומר לכה"ת משא"כ בחשוד לדבר אחד להנ"ל י"ל דבעומד במרדו ומתמיד בו גרע שפיר ולכן פריך אי כר"מ הא כיון דחשוד לכל התורה הו' כמומר כיון דעומד במרדו תמיד:
ואולם קשה לי הא דדרשי מכם להוציא את המומר מן הבהמה לרבות אדם שדומה לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה אבל אין מקבלין מן המומר לחלל שבת ולעובד ע"ז וקשה לי מנ"ל הא דילמא הכי פירושו דהא בע"ז דף ח' איתא דע"ה וגזלנים אין מקבלין אותן בתשובה ומפרש תוס' דבפעם אחת שחטא ודאי מקבלין רק אם חטא ועשה תשובה ושוב עבר עבירה עוד אין מקבלין אותו לעולם כיון דחזינן דתשובתו אין שלימה א"כ ה"נ קאמר מקבלין מפושעי ישראל דהיינו בפעם הראשון שעשה תשובה כדי שיחזרו בתשובה דאי אין מקבלין אותו מונע אותו מן התשובה אבל אין מקבלין מישראל שחטא ועשה תשובה וסר לסורו דל"ש כדי שיחזרו בתשובה כיון דאין מקבלין אותו כלל בתשובה אבל לעולם אפי' מחלל שבת כשבא לעשות תשובה מקבלין אותו כדי שלא למנעו מן התשובה ועוד קשה לסברת תוס' מהא דאמר ר"ה כל העובר עבירה ושונה בה נעשה לו כהיתר ופריך בגמ' כהיתר ס"ד ויקשה דילמא הכי קאמר ר"ה אם עבר עבירה ועשה תשובה וחזר ועבר בזה הוא דאמרינן דנעשה לו כהיתר כיון שחזינן שאין יכול לעמוד בתשובה ולכן אין מקבלין אותו בתשובה:
והנה במה שהקשו המפורשים לר"מ דמומר לד"א מומר לכה"ת כולה איך מקבלין ממנו קרבן הנה כ"כ מהרי"ק סי' ק"ס דרק חשוד לכה"ת אבל לא דהו' מומר לכה"ת דלא נקבל ממנו קרבן עוד הקשו ל"ל קרא לר"מ לכם למעט את הגזל כיון דס"ל דמומר לד"א הו' מומר לכה"ת פשיטא דאין מקבלין נראה דאף אי נאמר דהו' מומר לכה"ת היינו דוקא במידי דאית בי' מלקות דשייך בי' התראה דס"ל לר"מ כיון דקיבל התראה אין לך מומר גדול מזה כדאמרינן לקמן דף מ"א לענין מומר לע"ז ס"ל לר"מ בכל דבר דמלקות במקום מיתה עומד כדאיתא בסנהדרין דף ז' אבל פשיטא במידי דליכא התראה כמו בגזל מודה ר"מ דלא הו' מומר לכה"ת רק חשיד לכה"ת ובלא"ה ל"ק דתינח למסקנת ש"ס ב"ק דמוקמינן קרא דקרבנו בגזל קרבן חברי' אבל אי יאוש קנה מוקמינן קרא בגזל בהמת חבירו ואתיאש והדר אקדשי' דלא הו' קרבנו ונפ"מ במכר אח"כ הקרבן לאחר דל"ש זבח רשעים אפ"ה הו' קרבן פסול כיון שהקדישו הגזלן גם נ"מ בעשה תשובה אח"כ ונתרצה הנגזל ליקח מעותיו גם יש לומר דר"מ מוקי למעט גזל בלקחו ממנה ואח"כ הקדישו כדמוקי בסוטה דף מ"ג ולא חנכו למעט גזלן כגון שנתרצה למכור לו עיי"ש:
הנה כתבתי במק"א דנכרי אם רצה לקיים מצות התורה אין רשאי וידידי החו"ב מו"ה יונה נ"י השיג עלי מדברי רבינו פ"י ממלכים ב"נ אם רצה לעשות מצוה אחת ממצות התורה אין מונעין אותו מעשותה והשבתי דהרי דברי רבינו שם סותרין לכאורה שכ' שאם רצה לחדש דת לעשות מצות לעצמן אין מניחין אותו אלא או יהי' גר צדק ויקבל התורה או יעמוד בתורתו ולא יוסיף לא יגרע א"כ סותר עצמו וע"כ כונת רבינו בוודאי לחדש דת לשמור המצות כשם שצוה הקב"ה אין רשאי דלב"נ לא ציוה רק ז' מצות ודומיא דלא יוסיף ולא יגרע בישראל עצמו דאין אסור אלא אם עושה כן מפני שאמר שכן מצות התורה כמצוה ועושה כעין שכ' רבינו בה' ממרים דבשר עוף בחלב ל"ה בל תוסיף כיון שאין אומר שאסור מן התורה ה"ה לא יוסיף שב"נ אם רצה לשמור רק מרצונו משום איזה פני' כגון שקבל שכר רשאי ולכן כתב רבינו אם רצה לשמור כדי שיקבל שכר:
והנה כעת ראיתי בדברי ירמי' בא לידי במקרה בפ"ט מיה"ת שהרגיש בסתירת דברי רבינו וכתב לתרץ דיש חילוק בין מצות שאין לב"נ שייך בו דהיינו מצות השמעיות למצות שיש בהן שייכות כגון קרבנות וצדקה דהם מצות שכליות שהמה לכל באי עולם זה אינו כדת חדש ואין מונעין אותו הנה בזה ניחא ג"כ דע"פ בנבילה שאין שייכות לב"נ בהם אין רשאי לקיימה ודו"ק. אך עיי' ב"מ דף נ"ח משמע שבב"נ שייך ג"כ איסור נבילות וכבר עמד ע"ז בפנ"י שם מה שייכות איסור נבילות לב"נ והנה לתוס' חולין דאסור נבילה בב"נ ניחא אלא דשם איתא גם טריפה ושקצים ורמשים וזה אין אסור בב"נ וע"כ הכונה דהוה מצות שכליות דמאוס א"כ לפי"ז ב"נ רשאי להחמיר על עצמו שלא לאכול נבילות ודו"ק:
והנה בגמ' ע"ז איתא ר"מ אומר אפי' גוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול כדכ' אשר יעשה האדם וחי בהם וכ' תוס' לחלק דאדם לא אקרי אבל האדם מיקרי והנה מדנקט הרי הוא כה"ג נשמע דמפרש וחי בהם לעוה"ב כדפירוש רש"י דאי כפשטי' חי בעוה"ז מאי ענין כה"ג ואמנם קשה ע"ז דהא שמואל במס' יומא דף פ"ה יליף מהאי קרא וחי בהם ולא שימות בהם ואמרינן שם דשמואל לית לי' פירכא והא אי דרשינן האי וחי בהם על עוה"ב לא נוכל לילף דרשא דשמואל וראיתי בס' יבין שמועה שהקשה כן עוד הקשה לר"מ דריש האדם קאי אנכרי מנ"ל למדרש דרשא דשמואל דילמא דוקא בנכרי דאינו מצוה אפי' על קידוש השם הוא דכ' וחי בהם ולא שימות בהם ואכתי מנ"ל בישראל וגם מה המשך יש להא דכתיב אח"כ אני ד' נאמן לשלם שכר ונראה ליישב דהכי פירושו דהאדם בא לומר שאיירא גם בנכרי ובנכרי הא אין מחללין עליו השבת ול"ש לדרוש וחי בהם דאחרים ג"כ מחללין עבורו השבת א"כ לפי דרך זה האי וחי בהם לא מתפרש רק לחיי עוה"ב אבל ע"פ הא כתיב אדם דאיירא בישראל ובישראל האי וחי בהם היינו בעוה"ז דאחרים ג"כ מחללין את השבת עבורו והיינו דמסיים אני ד' נאמן ליתן שכר דלפשטי' דקרא אדם היינו ישראל ושפיר דרשינן וחי בהם ולא שימות בהן דאחרים ג"כ מחללין עבורו השבת ובהכי ניחא לי ליישב מה שהקשו בנמצא ולד מושלך דמחללין עליו את השבת והא הוה ספק איך מחללין עליו את השבת כיון דמצד הדין הוא פטור לשמור את השבת ל"ש לדרוש חלל שבת אחת כדי שישמור הרבה שבתות והא הוא פטור לשמור שבתות ל"ש דרשא דתשמרו לעשות את השבת כדי שישמור שבתות הרבה ולהנ"ל ממנ"פ מחללין עליו השבת כיון דכ' האדם דמשמעות ישראל ומשמעות גם נכרי וע"ז מסיים וחי בהם א"כ ממנ"פ מחללין אי הוא ישראל הא וחי בהם ולא שימות בהם ואם הוא נכרי הא עכ"פ כתיב בהאי קרא האדם דמשמעותי' גם נכרי והבטיח קרא וחי בהם על עוה"ב כיון שעכ"פ מקיים ז' מצות זוכה לעוה"ב וכיון שכן בוודאי לא ציוה הקב"ה באופן שיכול למות ודינו בזה כישראל דמחללין עליו השבת דהא נכרי אינו מצוה אפי' על קדוה"ש א"כ בדידי' מסברא שפיר ידעינן דא"צ למסור נפשו כק"ו הנ"ל ופשיטא דשייך גם בדידי' וחי בהם ולא שימות בהן אף דבדידי' האי וחי בהם לעוה"ב אפ"ה שפיר נשמע קרא דלא ציוה השם באופן שיכול למות כיון דבלא"ה מסברא א"צ למסור נפשו כנ"ל וע"ש:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה