אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג

פרק ב

הלכה ב

ואחד אנשים וכו'. בגמרא איתא איש איש מלמד שנודרים נדבות כישראל ויש לדקדק הלשון כישראל ונראה שכונתם למה שכ' בשמ"ק תמורה ז' ליישב קו' תוס' הא משמע כן כבר מקרא דבן נכר ותי' דהו"א דוקא דיעבד קמ"ל איש איש לכתחלה והיינו כישראל לכתחלה והנה במדרש איתא איש איש כי ידור נדר לרבות נכרי שנודרים נדרים ונדבות כישראל יכול אף גוי בבל יחל דברו ת"ל בני ישראל בנ"י בבל יחל דברו ואין גוי בבל יחל דברו ובירושלמי בפ' בתרא דנזיר משנה א' פליגי בה אמוראי דר' יונה מפרש דהיינו דאין להם היתר חכם ור"י קאמר דא"צ היתר חכם אמנם לאידך מ"ד דא"צ כלל היתר א"כ לפי"ז גרע מהקדש ישראל בע"מ כיון דצריך שאלה לחכם לעקר נדר מעיקרא שפיר גם בהקדיש שייך בדיבורא עביד מעשה אבל אי אמרינן דא"צ היתר יש לפרש דהיינו דא"צ פתח לעקור נדר מעיקרא אבל עכ"פ בעינן חרטה שנעקר ההקדש מכאן ולהבא [ואפשר דזה באמת פליגי מה שכתבתי במק"א אי צריך שאלה בפתח וחרטה או סגי לעקור ההקדש בחרטה בעלמא מכאן ולהבא דמ"ד דאין לו היתר ס"ל דכל שאלה היינו בחרטה בעלמא ול"ש בנכרי ואידך ס"ל שאלה רק בפתח ונכרי א"צ פתח] ולכאורה ההמשך דברים צריך ביאור איך נמשך להא דקאמר דנודרים נדרים ונדבות כישראל דיכול דיהא עובר בבל יחל ת"ל בנ"י בנ"י בבל יחל ובנכרי אין בבל יחל דמפרש הגמרא בנזיר דף ס"א דישראל אינו עובר בבל יחל בקדשי נכרים ולפמש"כ בפ"א מאמ"ז דאחר שהקדשו אין עוד הנכרים בעלים א"כ הכי פירושו נדונ"ד כישראל והו"א דהם בעלים ויהא מוכח דיש שליחות קמ"ל בנ"י דאין עובר בבל יחל על הקדישו של נכרים משום דאחר ההקדש באמת ל"ה בעלים עוד ולירושלמי הנ"ל ניחא ההמשך בפשיטות דהו"א דהוא בבל יחל שיכול לשאול על נדרו קמ"ל דאין יכול לשאול והיינו כמש"כ דבאמת ל"ה בעלים כלל ואידך מ"ד דס"ל דאין צריך היתר יש לומר דהיינו טעמא משום דישראל א"ע בבל יחל דברו משום שלא הי' בעלים וכמו שכתבתי ולכן ס"ל דא"צ היתר כלל:

אבל נכרי אין מקבלין רק עולה. נראה בטעמא דמילתא דאיתא בירושלמי פרק בתרא דרה"ש בכל קרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם הרי ראוים להקריב שלמים בו ביום ולפי"ז באוה"ע דהקב"ה החזיר עליהם התורה ולא רצו לקבלם ע"כ אין מקריבין שלמים:
ונראה בטעמא דמילתא דמנכרי מקבלין עולה ומישראל אין מקבלין עולה דבכם חלקתי ולא באומת העולם דהנה כתיב בקרא האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וכ' בת"ס בחי' בסוג' דריחא מילתא דבודאי אי הו' הקרבנות בבחינת אכילה למעלה א"כ אפי' חטא כל ימיו מביא קרבנות להקריבו במזבח הו' כביכול בבחינת מתעסק בחלבים ועריות דע"כ נהנה אף שאין לרצונו אבל באמת אינו כן דהאוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה דאינו אלא בבחינת ריח ניחוח וכו' ולא אריח בריח ניחוחכם א"כ אם הוא שלא לרצון לא יתואר נהנה ב"כ ע"כ פירש"י ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני דאל"ה אינו ריח ולא נחת רוח לכן מסיים הכתוב זבח לאלקים תודה וזה יהי' לרצון ואז אריח בריח ניחוחכם:
וכ' לפרש בזה הכתובים עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר וקשה מה רצה בעצה זו ואכלו בשר ועוד הא גם שלמים לגבוה סלקי וכתיב זבח רשעים תעבה וזבח היינו שלמים להנ"ל יש לומר דרשע הביא שלמים והכהנים אוכלים מהם וההוא אכילה מעליותא הוא נמצא ע"כ מתכפר במקצת בפועל אכילת כהנים שכן נהנין לכן נתן להם עצה עולתיכם ספו על זבחכם כי עולת שהם כולו לגבוה לריח ניחוח לא יועילו לכם כי לא אריח בריח ניחוחכם אך עשו מהם זבחים שלמים שיאכלו הכהנים ואכילה מועיל לעולם והתועלת הוא ואכלו בשר שע"י נתינה לכהנים יתברך הבשר ותוכלו גם אתם לאכול בשר כדאיתא ביבמות דף ס"ג אכילת בשר לישראל תליא במתנות כהונה לכהנים א"כ נכרי דאין יכול להביא שלמים וגם אינו חייב במתנות כהונה ע"כ מקבלין ממנו עולות שיגן עליהם אבל בישראל שיש להם תקנה במתנות כהונה דמגין עליהם ע"כ אין מקבלין ממנו:

אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות שנאמר מיד בן נכר וכו'. הנה בפ"א מה' אימ"ז כ' ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בע"מ לוקה שנאמר ומיד בן נכר ולכאו' יש בזה סתירה דדריש שני דרשות מקרא דבן נכר אך הדבר נכון דהנה דרשא זו שכ' רבינו כאן דאתי לומר שלא לקבל מבן נכר אפי' ק"צ הוא מספרא פ' אמור והיינו מסיפא דקרא דכתיב את אלקיכם מכל אלה וכמו שפי' במלבים שם וז"ל דפשטות הקרא שגם מבן נכר לא נקבל בע"מ וממש"כ כאן את אלקיכם שמורה על ק"צ דהלא בלא זה לא ריבה מן איש איש רק עולה לר"ע ונדו"נ לריוה"ג וכן קשה קו' תוס' מנחות וחולין ל"ל איש להתיר תיפק לי' מדאמר בע"מ לא תקבל מכלל תמימים שרי וע"כ דריש מכל אלה שמלת כל מוסב על כל הנזכר בפרשה בין תמים בבקר ובכבשים ובעזים מזה מוכח ג"כ לא רק ק"צ כי תמידין לא משכחת רק בכשבים והלא אמר מכל אלה וכו'.

שנאמר מיד בן נכר וכו'. למעט שאר קרבנות הנה רבינו הוציא כן דתוס' הקשו דל"ל איש איש הא מדכתב ומיד בן נכר לא תקריבו משמע הא תמימים יקריבו ותי' דהו"א בע"מ בלאו אבל תמימים ג"כ אין מקריבין ולרבינו לא ניחא לי' בהא דהא אי גם תמימים אין מקריבין ל"ש לאו בבע"מ דא"ר לפנים ואין אלא חולין בעזרה דהא אזהרה דבע"מ לא נאמר אלא בראוי להקרבה וכן בספר קרבן אהרן הרבה להקשות לתירוצם זה וע"כ לומר דהאי קרא דאיש איש איצטריך לכל חד כדאית לי' לריוה"ג לרבות כל הקרבנות אתי קרא דלא יקריבו אלא עולה לחוד ולכן שפיר כתב רבינו דאתי למעט שאר קרבנות.
אמנם ליישב קו' הנ"ל על תוס' נראה לי לפמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז דלאו דע"מ היינו בשחט להדיא לשם הקדש והנה בנכרי כהא"ג ג"כ בשחט לשם גבוה איירא א"כ יש לומר דאין הקרבן מתיחס לבעליו הנכרי כלל לכן שפיר איכא לאו דהא דתמימים ס"ד דאין מקריבין היינו בשחט סתם אבל בשחט לשם הקדש בפירוש שפיר מקריבין משום דאין הקרבן מתיחס לשם הבעלים הנכרים כלל וא"ש.
בהא דאין מביאין אלא עולות נראה הטעם משום דעולה אינו אלא דורן אף דעולה מכפר אעשה היינו מכח דדרשו חכז"ל דהא דכתיב ונרצה לו לכפר עליו היינו דמכפר אעשה אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטה לכפר עליו היינו אין אלא לשון רצון וקבלת פנים כמוש"כ הרמב"ן וכדכ' בפ' וישלח אכפרה פניו במנחה ע"ש ברמב"ן [וכ"כ בחס"ו או"ח סי' קע"א לענין אחר] ובהא ניחא לי לפרש הא דאיתא ב"ב דף מ"ח דפריך הש"ס מיקריב אותו לרצונו ומשני דניחא לי' בכפרה ואח"כ פריך מגיטין דחובטין אותו ומשני משום מצוה לשמוע דברי חכמים וקשה דלעיל גבי עולה הו' לי' לשנויי משום דמצוה לקיים דברי תורה ומה צורך לתלות בניחא לי' לכפרה וכן הקשה בחס"ו או"ח סי' קפ"ה להנ"ל ניחא דאי לאו דניחא לי' בכפרה אלא משום דמצוה היינו כפשטי' דקרא דעולה לא אתיא לכפרה אלא לדורן בעלמא וכיון דל"ה אלא דורן בעלמא ל"ש לכפותו שיהא רצונו להביא דורן כיון דסוף כל סוף בא ע"י כפי' אין זה דורן לכן משני דניחא בכפרה דלפי הדרשה עולה דבא ג"כ לכפר לא לדורן בעלמא בודאי ניחא לי'.
הנה במה שהעלה בחס"ו דהא דמרבינן מאיש איש שנודרין נדבות כישראל היינו דדינם לענין קרבן כמו בישראל ממש דאף דאין שיעורן לב"נ לענין קרבן אין נדרו נדר אלא בגדול כמו ישראל וקשה לי מהא דאיתא בחגיגה דף י"א איש איש אשר יתן מבנו למולך וכן איש איש אשר אל כל שאר בשרו אתי לרבות את הנכרים שמוזהרים ע"ז ועל העריות כישראל והא לענין עריות אין דינם ממש כישראל דלא כל מה שהוא עריות בישראל הו' עריות בב"נ וכן לענין שיעור בר חיובא הא בב"נ דלא נאמר שיעורן חייב אפי' אינו גדול בישראל וכן בע"ז אין הנכרי מצוה על השיתוף ואפ"ה אמרו שמוזהרין כישראל אמנם בטו"א הקשה הא בלא"ה נכרי מצוה על ע"ז ולהנ"ל ניחא דצריך לרבות שעובר על השיתוף כישראל ויקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דאין מצוה על השיתוף.
והנה הרמב"ן בפ' כי תשא כתב אקרא וישכימו ממחרת ויעלו עולת ויגשו שלמים משמע שהי' מכונין לח' והקשה דלהלן כתיב וישתחו לו ויזבחו לו וכ' דאהרן הי' המקריב קרבנות לכן אמר סתם ויעשו עולת ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם ד' והם דעתם אל העגל אשר עשו והי' הבעלים מפגלין לפי"ז קשה איך משכחת הא דנודרין נדבות ניחוש שכונתם לע"ז ומפגלין.
הנה רבינו פ"ד מה' שקלים כתב דעכו"ם שהתנדב מעות לדברים אלו אין מקבלין ממנו ואפי' גר תושב וכתב הכ"מ דלמד כן מדאין מקבלין מכותי דג"כ לא הי' באותו זמן עובדין ע"ז ותמוה הא אמרינן כותים כעכו"ם והיינו עע"ז וכתב בשלום ירושלים פ"ק דשקלים דנפקא ליה מהכא מדאין מקבלין מנכרי רק עולת הה"ד דלבדה"ב אין מקבלין ממנו.

אפי' עולת עוף מקבלין ממנו אעפ"י שעע"ז. ויש לדקדק מאי אפי' עע"ז דלענין קרבנות מאי נפ"מ אם עע"ז וראיתי בשו"ת מרמ"ש סי' כ"א שכתב ליישב עפמש"כ החס"ו סי' שכ"א להוכיח מדילפינן דגוי מביא קרבנות כישראל ע"כ דבר שחיטה היא כשאין עע"ז ורק כשעע"ז לאו בר שחיטה הוא אי דבר אחר גרע לו לפסול לכן הו' בר שחיטה ומוכח כהגי' ברבינו פ"ב משחיטה דגוי עע"ז לאו בר זביחה הוא א"כ היינו דכתב רבינו אפי' גוי עע"ז דלא תימא דקרא רק מרבה כשאין עע"ז דבר זביחה הוא אבל בעע"ז דשחיטה פסולה לאו בר זביחה הוא ולא נקבל ממנו קמל"ן אפי' עע"ז שפיר מקבלין דדבר אחר גרם לו לפסול שפיר הו' בר זביחה ואי דנכרי לאו בר שליחות הוא הא שאני קדשים דכל מעשיהם ע"י שליח כמוש"כ החס"ו שם.

ומיד בן נכר שאין מקבלין אלא עולות וכו'. נראה דרבינו פסק כר"ע ובס' מנ"ח כ' ע"ז הנה תוס' מנחות דף ע"ג הביאו תו"כ דאין מקבלין ממנו ק"צ וכ' לפרש דאפי' בא עכו"ם ומסרו לציבור אין מקבלין ממנו וכ"כ הסמ"ג ולכאורה מנ"ל דמצד הסברא אם מסרו לציבור ה"ל כאלו נתן מתנה לציבור והרי הוא של הציבור ונראה דיצא להם כן ממשנה פ"א דשקלים דמבואר שם אעפ"י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם העכו"ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידם והנה ברישא הא איירי במסרו לציבור דהא אין ק"צ קרב משל יחיד א"כ סיפא דאין מקבלין אף במסרו לציבור אמנם בדברי רבינו בה' שקלים לא כתב דצריך מסירה לציבור וכבר עמד ע"ז בשעה"מ ה' שקלים וכן יש לתמוה על דברי רבינו כאן שכ' שאין מקבלין מהם ולא כתב דיהא המקריב עובר בלאו ונראה דטעמו כיון דבתמורה בהא דפריך האי ומיד בן נכר ל"ל משני סד"א כיון דבמזבח דידהו שרי משמע דקרא אתי רק ללמד זה דבע"מ אין מקבלין את"ד ול"נ דמהא גופי' מוכח דלא מהני מסירה לציבור דאי איתא דמהני מסירה לציבור א"כ אפי' לא מסרו לציבור במתנה כגון בקי עכ"פ מיד שהביאו ליד כהן נסתלק הנכרי א"כ למה צריך קרא בבע"מ דעובר במזבח דידן הא כיון שמסרו לכהן אין זה כלל קרבן של נכרי אלא של גזא דרחמנא אע"כ דמסירה בפירוש ג"כ לא מהני לכן גם בק"י אף שהביאו ליד כהן לא הוי כנסתלק מקרבן דידי' לכן הו"א בדידי' לא הזהירה תורה שלא להקריב בע"מ וא"כ צריך טעם אמאי לא מהני באמת מסירה לציבור ע"כ משום דהאי קרא דבן נכר אתי נמי לזה דעובר אלאו דלא תקריבו וכיון דרחמנא אזהר עלה אף אי עבר ועבד לא מהני וא"ש:

אבל וכו' ולא מנחות וכו'. הנה כן משמע לקמן דף ע"ג דלכ"ע א"י להביא מנחת נסכים בפ"ע או לא דמביא זבח אז יכול להביא עמו נסכים משום דעולה וכל חבירתה ומשמע שם דיין בפ"ע אף לריה"ג א"י להביא משום דאזרח מביא נסכים ולא העו"כ ואמנם תוס' מנחות כ"א ע"ב בישראל כ' וז"ל ולמ"ד דשלמי העו"כ עולות במנחות נמי אינו מתנדב אלא מנחות נסכים דכולה כליל מבואר דמנחת נסכים יכול להביא אך נראה דהנה לעיל דף ס' ע"ב דאמר ר"ש דאת המנחה אתי לרבות מנחת עו"כ להגשה אלמא דלר"ש יכול לנדב אפי' סתם מנחה ור"ש הא סבר לה כר"ע דשלמי עו"כ עולות ור"ש בעצמו סובר לקמן דמנחת נסכים אינה טעונה הגשה משום דאין ממנה לכהנים א"כ ע"כ דסובר דמנחת עו"כ נאכלת לכהנים כמו מנחת ישראל:
אך כבר עמדו ע"ז בתוס' זבחים דף מ"ה ד"ה והשוחטן שהק' כעין זה על ר"ש דס"ל שם דאין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וכתבו דס"ל כריוה"ג וקשה דהא מבואר לקמן דף ע"ג דס"ל לר"ש כר"ע:
ובהא דאין מביאין מנחה נראה לי לפרש הא דאיתא בחולין דף ס' א"ל קיסר לריהו"ש ב"ח בעינא דאיצבת לי' נהמא לאלהיכו א"ל לא מצית אמאי נפישי חילותי' א"ל איברא א"ל פוק צבית לגידא דרביתא דרוויחא עלמא טרח שיתא ירחי קייטא אתא זיקא כנשי' לימא טרח שיתא ירחי דסיתווא אתא מיטרא טבעי' בימא א"ל מאי האי א"ל הכי כנושאי זלוחאי דאתו קמי' א"ל אי הכי לא מצינא ובח"ס בחי' כ' שרצה להקריב קרבן דב"נ מותר בזה"ז ורצה גם לנסות שלא יביא אש מביתו אך יערוך מזבחו ויבוא אש מלמעלה ויאכל קרבנו והיינו איצבית נהמא לאלקיכו ע"ד לחמי לאשי וזה א"א אפי' ע"י תפלה כי חו"ל מלאה קלופות ורוחין והיינו א"א דנפיש חילי' וכן הו' לבסוף אתי רוחא ומטרא היינו הרוח רעות הנ"ל וקלקלו ופגמו קרבנו ולא נתקבל וכ' ליישב בזה מה דקשיא לי משבור מלכא דרבא למדו להקריב במקום שמעלה הים שרטון ומשמע דנתקבל קרבנו ע"י רבא שהתפלל עליו להנ"ל ניחא דשבור מלכא לא רצה לנסות את ד' אלא הקריב קרבנו והביא אש מהדיוט אולי יקבלו ד' לריח ניחוח ול"נ דשבור מלכא הביא זבחים ע"כ הי' קרבנו ראוי לגבוה אבל ההוא קיסר אמר בעינא דאיצבא נהמא לאלקיכו היינו קרבן מנחה וזה אין ראוי לגבוה דבשלמא הקרבן זבח מתקבל מנכרים ג"כ אם מחשבתו בהבאת קרבנו במחשבה טהורה שראוי הי' להקריב נפשו וגופו לגבוה שע"ז מרמז קרבן זבח ועי"ז ראוי שפיר לגבוה אבל קרבן מנחה דל"ש מחשבה זו דהאי קיסר לא רצה להכניע עצמו במחשבה כזו לבוא לפני ד' רק רצה להביא קרבן מנחה שהקב"ה מקבל רק מעני יען דמעני גם עשירית האיפה הו' מסירת נפשו וזה ל"ש בקיסר א"כ אין ראוי כלל לגבוה ע"כ ידע ריב"ח דלא יתקבל ע"כ אמר לי' לא מצית וכמו שהי' בקרבנו של הבל וקין שקרבן הבל נתקבל יען שהי' בע"ח ואית בי' מחשבה גדולה דמסור גופו ונפשו לאלקים וקין הביא מצמחים שהוא בחינת קרבן אין מתקבל שזה מתקבל רק מעני:
איתא במדרש פ' אמור על פסוק איש איש אשר ישחט עולה או זבח הה"ד ויתרון ארץ בכל הוא אפי' מה שאתה רואה יתרון בעולם הקב"ה עושה בהם שלוחותו וכו' מלך לשדה נעבד לפי שהי' שוחטין לע"ז והנה יש לדקדק בקרא דכ' למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וזבחו זבחי שלמים לד' אותם הנה תיבה אותם מיותר כמובן וכן הא דכ' וזרק הכהן את הדם והקטיר החלב המזבחה זה הכל כמיותר כאן דכל אלו העבודות הא כתובין כל אחד במקומו ונראה דהנה רבינו במורה כתב דהטעם של קרבנות הוא כדי להרחיק את ישראל מע"ז והרמב"ן בנימוקיו הקשה עליו ונראה ליישב דעת רבינו דכאן כתיב איש איש ע"כ אתי לרבות נכרים כדאמרינן איש איש כי יקריב לרבות נכרים והנה הא דבאמת התירה תורה שיביא נכרים קרבנות בכם חלקתי ולא באומות נראה דבאמת הא"ט כדי להרחיקם מע"ז דגם ב"נ הא מצוה ע"ז וכיון שהקב"ה כלל אותם במצוה זו ע"כ שגם בישראל עכ"פ שייך הא"ט נמי שלא יבוא לעבוד ע"ז אבל בודאי איכא נמי טעם זה שנתן הרמב"ן דצריך לחשוב האדם דכל מעשה הקרבנות הו' נעשין בו כדי לכפר על עונותיו וזה מפורש בכתוב למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וכו' וזבחו זבחי שלמים לד' ולא לע"ז כמו בב"נ שזה עיקר הטעם אבל בישראל גופי' הנה איכא עוד טעם אחר שיקריבו קרבן דהו' בי' עבודת הקרבנות הזריקה והקטרה וזה צריך שיחשוב האדם דצריך להעלות בדידי' גופי' וע"כ אמר כאן וזרק הכהן את הדם וכו' והקטיר החלב המזבח זהו עיקר העבודה וצריך האדם לחשוב שאלו המעשים נעשים לכפרה בבהמה תחת האדם ומבואר המדרש מלך לשדה נעבד לפי שהיו שוחטין לע"ז דקאי אנכרים דג"כ מביאין קרבנות ובטעם זה נכלל גם בנ"י רק שבישראל יש עוד טעם אחר שכ' הרמב"ן כנ"ל ועמש"כ בפ"ד מה' אלו פי' אחר בזה:

אפי' עולת העוף מקבלן מן העכו"ם וכו'. ע"כמ דרבינו סובר עוף בכלל עולה וכיוצא בזה כתב רבינו בפ"א מ"ה חגיגה דמביא עוף וכתב הכ"מ דעוף בכלל זבחים ובמל"מ תמה מזבחים דף קי"ח דעופות לאו בכלל זבח ועיי' טו"א שעה"מ שהאריכו בזה ולי נראה דמבואר במנחות ע"ג דעוף בכלל עולה ומוכח שם כיון דבכלל עולה הו' אף דכתיב זבח עוף בכלל ופליגי בהא תנאי א"כ א"ש דברי רבינו כיון דעכ"פ עוף עולה מיקרי אף דכתיב זבח הוא בכלל וכש"כ דא"ש כאן דעוף בכלל עולה ומקבלין מן העכו"ם דו"ק.
ועוד יש ליישב דבאמת קו' המל"מ לכאו' תמוה דהרי ת"ק חולק וסובר דעוף בכלל זבח רק ע"כ עיקר הקו' משום דמנחה אין בכלל ועוף בכלל ולת"ק גם מנחה בכלל ולפי"ז שוב יש לומר הרי בפסחים ס"ג מבואר דמנחה אין בכלל זבח ומליקה בכלל דעכ"פ זהו שחיטתו ושוב א"ש דלת"ק עוף בכלל זבח ואפי"ה מנחה אין בכלל זבח אמנם היותר נכון בזה דרק היכא דהוא שלמים אין עוף בכלל דזבח שלמים לא מיקרי אבל עולה אף דכתיב זבח הוא בכלל עוף ולכן ל"ק מדף קי"ח דזבחים ולא עוף משום דכתיב שלמים ולפי"ז א"ש כיון דמגוי אין מקבלין רק עולה עוף בכלל וכן בדף קט"ו דעד שלא הוקם המשכן מקריבין עופות בבמה משום דאיתא שם רק עולה [ודלא כדברי הטה"ק מנחות דף ה' קודם הקמת המשכן כמו דמקריבין עופות הה"ד מנחות דז"א דו"ק] וכמ"ד לא קרבו ב"נ שלמים שפיר אפי' עוף בכלל ודו"ק:
בענין קרבן עכו"ם הנה קשה לי בת"כ ריש פ' ויקרא איתא כל מקום שנאמר קרבן אמור בי' ה"א שלא ליתן פ"פ למינית לרדות בו וכ"כ בהקדמת ספרי חלק ראשון דברי הרמב"ן דבעינן זביחה לשם ד' לבדו תקן כל העבודות כולו לשם המיוחד א"כ ב"נ שהביא קרבן אף דכונתו לשמים אמאי לא חיישינן שכונתו לשם האלקים לא לשם המיוחד.
והנה בזבחים דף מ"ה איתא למי שאמר והי' העולם הכונה דמי שאמר והי' העולם הי' במדה"ר שמרצונו הטוב והטיב לברואיו ברא עולם וזה ל"ש בנכרי וקשיא כנ"ל אולם יקשה לאידך גיסא הא תנן במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר יכול להבראות אלא כדי ליתן שכר טוב למי שמקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן עונש למי שמאביד העולם שנברא בי' מאמרות א"כ זהו שנאמר והי' העולם הוא ג"כ משתתף במדה"ד והא בקרבנות צריך לשם לבדו ויש ליישב עפ"י מה שאמרו שעלה במחשבתו לברוא במדה"ד ושיתף מדה"ר ודו"ק היטב.
בטעם דאין ב"נ מקריב שלמים הנה מתבאר הדבר במדרש תנחומא פ' צו זאת תורת זבח השלמים זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו אמרו אוה"ע לבלעם אמר הקב"ה לישראל שיהא מקריבין לפניו קרבנות ולנו לא אמר כלום אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום ומי שקבל התורה צריך שיקרב קרבנות אתם מתחילה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים קרבנות שנאמר ד' יברך את עמו בשלום וכו' אשמעה מה ידבר וכו' ומה דיבר וזאת תורת זבח השלמים והיינו דעל חטאת לא שאלו דהא ל"ש בדידהו קרבנות חטאת ועולה הא מקריבין לכן רק שאלו על שלמים והשיבן להם כי כן מי שקיבל התורה שהוא שלום קריב שלמים.
הנה איתא בירושלמי בפ"ג דסוכה עכו"ם שבירך עם השם עונין אחריו אמן בשם אין עונין אחריו אמן ופי' בק"ע כיון דנודרין נדרים ונדבות כישראל שפיר עונין אחריו אמן אבל בירך בשם דהו' ברכת הודאה שהוא מצוה לישראל א"כ אסור לנכרי לקיימה כשאר מצות שאסור לנכרי לקיימן לכן אין עונין אחריו אמן ובתוי"ט כתב דאחר כותי אין עונין דגרע מעכו"ם ובס' לחם שמים חלק עליו וכתב וז"ל דאפי' תימא מין הוא וכונתו לע"ז דברים שבלב אינם דברים ואפי' אמר בפיו וכו' דאפשר לאו כלום הוא דאין השם נתפס במחשבה זכה דא"א להתחלל בשום כונה שבקדושתו עומד ואינו מקבל ביאור אחר רק לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלת יתברך וישתבח שמו לנצח נצחים קדוש קדושת עצמות מכל מקום אפשר יזכור אותן המברך בין ישראל בין עכו"ם ואין הברות אותן תנעות נתפסות בשום כונה רעה ח"ו אתד"ק וכדברים אלו כתב מהרמ"ק בפרדס דאין הברת השם י"ת כלל בשם המפורש יוצאת בהתכת לשון בנ"א אלא יוצאת מעצמו מפי כה"ג ועייש"ה.

הלכה ג

עכו"ם שהביא שלמים מקריבין עולות וכו'. וקשה עכ"פ איך נעשה משלמים עולות דנהי דשוחט לשם עולה הרי בריש מנחות וזבחים אמרינן דבקדושתייהו קיימי ושלמים הו' ונראה לפמש"כ תוס' דף מ"ח בשלא לשמו עוקר שם הקרבן ה"נ נעשה ע"י שחיטה שלא לשמו עולה ובזה נראה לי לפרש הא דאמרינן איבעית אימא סברא לבו לשמים ואיבעית אימא קרא אשר יקריבו לד' לעולה יהי' והיינו דלעיל אמרינן דבקדושתייהו קיימי' חדא דסברא הוא אטו לישני וליזל ועוד מוצא שפתיך תשמור נדבה תהי' ונדבה מי שרי לשנויי בי' והנה לפי סברת התוס' לעיל דע"י שלא לשמו עוקר שם הקרבן לכאו' ליכא סברא דמי שרי לשנויי בי' ומוכח מדלעיל דל"א סברא זו א"כ הדרה קו' לדוכתי' וליישב זה אמרו בגמ' אי בעית אימא דלבו לשמים א"כ ל"ד לדלעיל דאמרינן דמסברא אסור לשנויי וליזל ול"א ע"י שחיטה שלא לשמו עוקר שם הקרבן הכא יש סברא להיפוך דלבו לשמים א"כ נהי דהוא אמר והוציא בפיו שלמים שפיר אית לן לומר ע"י שחיטה שלא לשמו נעקר שם קרבן והו' עולה שכולה לשמים:
וכן לדרשא דנדבה הו' ונדבה מי שרי לשנותו בי' הכא יש דרשא אחריתי דכ' אשר יקריבו לד' לעולה יהא והבן:
עוד יש לומר עפ"י הא דנזיר כו' בהפיר לה בעל דאמרינן דזורק שלא לשמו לכתחלה ופי' התוס' כיון דהפר לה בעל ל"ח למילתא דלא קאי סתמא לשמה ושוב זורק סתמא לשם קרבן אחר וא"צ לזרוק בפירוש שלא לשמו ולפ"ז י"ל כאן לא דהותר לזרוק בפירוש לשם עולה אלא כיון דלבו לשמים לא חזו למילתי' לשלמים לא קאי סתמא לשמו א"כ כשזורק לשם עולה סתמא הו' ג"כ עולה אבל לא צריך לזרוק בפירוש שלא לשמו ובהא ניחא לי דלא יקשה איך שרי לזרוק שלא לשמו דהזורק שלא לשמו עובר בלאו כמש"כ פח"י מפהמ"ק להנ"ל ניחא דבאמת רק זורק סתמא כהאי דנזיר ודו"ק:
והנה תמהו על רבינו דהשמיט הדרשא דדרשינן דאין מביאין רק עולות ורבינו כתב טעמא דנכרי לבו לשמים ונראה ליישב דבזבחים קי"ז פליגי אי ב"נ קרבו שלמים ומייתא מקרא דחלביהן דקרבו שלמים ואידך דחי דמחלביהן המובחר והנה מסברא נראה אי ב"נ הקריב שלמים צריך למעוטי אבל אי לא הקריב שלמים א"צ למעט ול"ק דלמאי צריך זה הסברא זה אינו דמאותו סברא עצמו הוא דלא קרב שלמים ע"כ דלבם לשמים לא לאכילת אדם והנה רבינו סוף אמ"ז כתב דמקרא דמחלביהן מוכח המובחר שבהן וע"כ סובר לא הקריבו שלמים [ואולם קשה דבפ"א דחגיגה פסק כב"ה חגיגה בשתי כסף משום דישנו לפני הדיבור א"כ מוכח דסובר קרבו ב"נ שלמים וצ"ע וקצת יש ליישב עפמש"כ בטו"א בחגיגה ליישב דאתיא גם כמ"ד דלא קרבו רק כאן שאני דבזה נכנסו לברית אך בטו"א הקשה ע"ז דא"כ למה מסיק דע"כ סובר מ"ד יתרו לפני מ"ת דב"נ קרבו שלמים וא"כ חזרה הקו' לדוכתי' ועיי' טה"ק דמצי לאוקים דהך דויזבחו שלמים לפני מ"ת הי' ומיושב בזה קו' הטו"א דלא מקשו בש"ס מויזבחו שלמים] וכן מוכח בפי"ט מ"ה אלו דכתב נכרי בחוץ ג"כ רק עולה וכיון דבבמה רק עולה ל"צ קרא למעוטי ורק למ"ד קרבו שלמים א"כ מוכח דבבמה שלמים ג"כ כדמוכח מזבחים דהא בהא תליא וא"כ הו"א גם במזבח כן כדאמרינן בתמורה בדף ז' לענין בע"מ כיון דבדידהו שרי גם בדידן נקבל לכן צריך למעט עולת נכרי מקרא אבל לרבינו ל"צ לזה קרא למעט עולה רק מסברא דלבו לשמים ונהי דרבינו הביא קרא דמבן נכר היינו כמוש"כ הלח"מ ודו"ק היטב:
והנה בדף קי"ד הקשה בטה"ק דבברייתא דקתני עולת מדבר טעונה הפשט דפרטות נאמרה בסיני א"כ אמאי שרי להקריב חי' ובע"מ דהרי אסור להקריב בע"מ בבמה אפי' בשעת היתר הבמות א"כ מ"ש מומין דנאמר דנוהגין קודם הקמת המשכן [דהרי רש"י דף ק"כ כתב חד טעמא כמו בהפשט דלא מצינו קרא למעט הה"ד בע"מ עכ"ד ט"הק ובאמת יקשה יותר הרי בבכורות י"ד יליף מקרא דאסור להקריב בבמה בע"מ וא"כ מ"ש קודם הקמת המשכן דשרי בע"מ ולפמש"כ דאיירי בשל נכרי א"ש ועמש"כ בפ"א מבית הבחירה ובגוף קו' הטה"ק יש לומר בפשוט דעיי' חגיגה דף ה' מי איכא למ"ד מעיקרא ל"ב הפשט וניתוח ואח"כ בעי הרי חזינן דזה דליבעי הפשט וניתוח מסברא אי בעי לאחר זמן מעיקרא ג"כ בעי ומעתה הא דסובר דפרטות נאמרה מסיני נוהג הפשט וניתוח משום דאל"כ נמצא מעיקרא לא נוהג הפשט ושייך מי איכא וכש"כ הוא מלמ"ד דלא נאמרה פרטות מסיני דמתמה מי איכא מידי וכו' אבל לענין בע"מ אף דנאמר מסיני אין נוהג בסיני כיון דל"ש זה הסברא דמי איכא מידי דזה לא מצינו רק לענין הפשט משום דליכא בי' חסרון ודו"ק היטב] והנה יש לומר כיון דמסקינן להלן דאיירי בשל נכרי דמקריבין עולת שלו א"כ יש לומר דמקריבין עולת שלו אף שהן בע"מ דהרי בתמורה קאמר דס"ד דאפי' במקדש מקריב של נכרי בע"מ וא"כ בבמה של נכרי מותר להקריב אם הוא בע"מ [שוב ראיתי בטה"ק בדף שאח"ז כתב כן ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה]:
והנה בדף קי"ח קאמר איש להכשיר זר וכו' מה"ד ליבעי קדוש בכורות כדמעיקרא קמל"ן והנה מוכח דר"י סובר ע"כ עד הקמת המשכן הקריבו בכורות דאי אמר מ"ת בטלו הקרבת בכורות וא"כ עתה דיליף זר מותר בבמה מהיכא תיתי שיקריבו בכורות ודו"ק ולפי"ז ר"מ וחכמים ות"ק דדרשי איש וכן לר"ש דדרש איש דלא יקריב חובות ולא בעי קרא לומר דלא יקריבו חובות משום דסברי דמסיני ניקח כהונה מבכורים א"כ מהיכא תיתי דליבעיא כדמעיקרא [ועמש"כ בפ"א מ"ה בחירה מדברי ר"י נראה כסברת רבינו בפ"י במשנה דבמות הותרו משום דבטלו מחנות]:

עכו"ם שהביא שלמים וכו' שהעכו"ם לבו לשמים. יש להקשות בגמרא אמרו עוד טעם אחר דכתיב לעולה דכל שקרב אין אלא לעולה וא"כ למה לא הביא רבינו רק הטעם דלבו לשמים ונראה דבגמ' אמר רב הונא נתן לישראל ולכהן להתכפר נאכל וכ"כ רבינו נדר נכרי ונתן לישראל להתכפר בו נאכל ופירש"י דהיינו לישראל שחייב ג"כ שלמים ויש להקשות טובא כיון דדריש דאין אלא עולה וכן מנחה אין נאכל אלא כולה כליל נמצא דבאמת קרב שלמים אלא שתורה חידשה דבשלמי נכרי ומנחתה אין נאכל כמו מנחת כהן דכליל וא"כ יקשה חדא למה בנתנה לישראל להתכפר בו נאכל כיון שגזה"כ דכולה כליל ועוד איך יוצא בו ישראל ידי נדרו כיון שגם נכרי נדר וא"כ הא כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועוד הא מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ומבואר בקצה"ח בסי' ת' משום דהוה שינוי בעלים וא"כ כאן ג"כ הוה שינוי בעלים אם מתכפר בו ישראל ויוצא בו.
ועוד דהנה יש לחקור ישראל שהפריש שלמים להתכפר בו חבירו הבשר למי ונראה כיון דמסיק בתמורה דבעלים מוסיפין חומש א"כ הבשר שלהם ויקשה כאן למה הבשר נאכל לישראל כיון דכהא"ג בישראל הו' של הבעלים המפרישין הי' לו לומר דכאן כלו כליל כיון שהוא של בעלים המפרישין שהם נכרים [ובזה י"ל הא דקאמר נתן לכהן נאכל לכהן הכונה בדרך זו ואין צ"ל זו דבכהן המתכפר בודאי נאכל לו כיון שמתכפר בו ועוד שהוא המקריב ובחטאת כהא"ג זוכה ג"כ בבשר קרבן שלו כדאיתא בב"ק דף ק"י].
ובשלמא לטעם דכונתו לשמים א"כ הכי אמרינן הוא הקדיש שלמים אבל דעתו שיהא קרב כליל א"כ ע"כ מקריבין לעולה ועוקרין שם שלמים א"כ יש כאן שינוי [עיין נזיר דכ"ה בפירש"י דנעשה עולה וכל עבודתא כליל דו"ק] קודש דלא עלו לבעלים לשם חובה והו' כאלו אין לו בעלים כידוע ונחשב כאלו א"ז כלל קרבן של הנכרי לכן כשנתנו להתכפר בלישראל ל"א דקרב כליל כיון שחזינן שאין דעתו לשמים להיות כליל וא"ש דישראל מתכפר בו והו' דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין כיון דאי אין הישראל מתכפר בו ל"ה שלמים וכן א"ש מהא דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהוא משום שינוי בעלים וכאן דבלא"ה יש כאן שינוי קודש אין יוצא בו הנכרי והוה כאין לו בעלים לכן שרי ליתן לישראל להתכפר בו מוכח לר"ה עיקר הטעם משום דדעתו לשמים. וא"כ כיון שרבינו כתב שנאכל לישראל לכן לא כתב רק הטעם דדעתו לשמים.
אך אכתי קשה לי איך אפשר להקריב עולה הא כיון שהקדישו לשמים א"כ המעלה מבשר קדק"ל לגבוה לקי כמוש"כ רבינו פ"ג מאימ"ז ואולם על הגמרא לא קשה דיש לומר ששחטו לשם עולה יש כאן ש"ק ונעקר שם הקרבן ונעשה עולה כסברת תוס' מנחות דף מ"ז ובזה נראה לפרש הא דאמרו בגמרא סברא הוא כונתו לשמים ועוד דכתיב לעולה שיהא הכל לעולה הכונה כך דבריש זבחים ומנחות אמרינן סברא הוא אטו כיון דשני בה לישני וליזול ועוד דכתיב מוצא שפתיך תשמור נדבה תעשה אותו אטו נדבה שרי לישנוי בי' ולפי"ז אני אומר זהו דאמרינן כאן ג"כ סברא וקרא הוא כלפי נגד מה שאמר דמסברא ומקרא אסור לשינוי כאשר אבאר דהנה בטה"ק חקר בריש זבחים אהא דאמרינן עד כמה לשנוי וליזול דמאי סברא הוא לפמש"כ תוס' מנחות ז' דע"י ש"ק עוקר שם קרבן א"כ נעשה עולה ומסברא יהא שרי לשנויי ולהקריבו עולה ותי' דעתה קאי דפסול שלא לשמו אין פסול בעיקר הקרבן אלא שלא נעשית עבודתו כהוגן ולכן אין עולה לבעלים אבל אסור לשנויי דקדושתו קאי ואח"כ קאמר מקרא משום דבאמת יש סברא דנעקר שם קרבן ע"י שינוי השם ונעשה עולה ורשאי לשנותו וע"ז מייתא מקרא דע"י שה"ש נעשה נדבה ובנדבה אסור לשנויי ומעתה אומר אף כאן מסברא דכונתו לשמים והיינו כלפי מה דסבור דאסור לשנויי וליזול דל"א דנעקר שמו ע"י ש"ק אמר דה"מ דכונתו לשמים אבל היכא דמחשבתו שיהא כולו כליל שפיר מהני ש"ק לעקור שמו ונעשה עולה [והא דשרי לשנות שם עולה יש לומר כיון דמתקיים נדרו שקרב עולה כמו שהי' כונתו לשמים כהא"ג רשאי לשנות כפמש"כ בטה"ק ריש זבחים הא דאסור לשנות רק משום דע"י שינוי אין מקיימים הבעלים נדרם א"כ כאן שע"י שינוי מקיים נדרם רשאי לשנות וכן יש לומר לפמש"כ הך דנכרים לא הו' הבעלים של הקרבן א"כ בלא"ה אין כאן שינוי רשאין לשנות וכן אי אמרינן דנכרי אין חייב באחריות ג"כ רשאי לשנות לפי טה"ק הנ"ל אך זה יש לדחות כדמסיק דאף נדבה אסור לשנות אף שאין חייב באחריות ויש לפלפל בזה הרבה ועוד כיון דבאמת נדבה ונעשה קרבן אחר רשאי לשנותו ורק היכא אף שנעשה שה"ש אפ"ה קרב לשם מה שהקדיש תחילה לכן אסור לשינוי אבל כאן שנקרב למה ששינה אותו לעולה באמת רשאי לשנותו לכתחלה] וכלפי מה דאמר שם דאף דמסברא שרי לשינוי דנעשה עולה ע"י ש"ק אפ"ה אסור מקרא משום דנעשה נדבה ובנדבה ג"כ אסור לשנויי א"כ אף דכאן בודאי שייך הסברא דנעקר ונעשה עולה אפ"ה אסור כיון דיליף מקרא דנדבה תעשה דאסור לשנויי לזה אמר דכאן כתיב עולה שהכל יהא עולה מגזה"כ וא"כ לפי"ז על גמרא ל"ק אבל על רבינו יקשה דכתב רק הסברא דכונתו לשמים וא"כ יקשה דזה רק אהני דנאמר דרשאי לשנותו ולעשותו עולה דעי"ז נעקר שם שלמים ונעשה עולה ורשאי להקריבו מסברא אבל מקרא דנדבה תעשה אותו תאסר כאן לשנויי ולהקריבו עולה כולו כליל כיון דכתיב נדבה תעשה אותו.
ונראה ליישב דלכאו' קשה לי טובא דהנה בתוספתא פי"ב במנחות איתא ישראל שאמר הרי עלי מנחה ע"מ שיהא כליל כופין ומביא כדרך המתנדבין ור"ש פוטר שלא נדר כדרך המתנדבין והביא במשל"מ בפי"ז מה' אלו ופירושו דהאי תוספתא נראה לי ע"ד דמפרש גמרא מנחות דף פ"א ברייתא אחריתא דנדר תודה ולחמה מן המעשר דאתיא גם כב"ה אף דהו' נדר ופתחו עמו אפ"ה כופין דאיירא בבודקו ואמר אם הייתי יודע שאין דרך המתנדבין הייתי נודר כדרך המתנדבין ואח"כ חזר ואין רוצה להביא כופין להביא ור"ש פוטר ול"מ בדיקה אבל באמר אם הייתי יודע לא הייתי נודר פטור אף לת"ק דחולק אר"ש זולת לב"ש דסובר הקדש בטעות הקדש חייב עיי"ש במנחות ומעתה לפי"ז קשה לי טובא דלכאו' יש להבין נהי שכונתו לשמים שיהא כליל הא אין פיו ולבו שווין ודברים שבלב עוקר מה שהוציא בפיו וצריך לומר כיון שאנן סהדי שכונתו לשמים הו' דברים כאלו אמר שמביא שלמים ע"מ שיקריבו כליל דדמי למנחה שנדב ישראל שיהא כליל א"כ בודקין אותו אם אמר שלא הי' נודר א"כ הו' הקדש בטעות וחולין הוא ואם אמר הייתי נודר כדרך המתנדבין א"כ שלמים הוא כיון דאם הי' יודע הו' נודר כדרך המתנדבין דהיינו שלמים לאכילה לא להיות כליל א"כ אמאי קרב עולה נקריבהו שלמים או לא נקריבהו כך דהו' נדרו ופתחו עמו ובשלמא על הגמרא לא קשה דיש לומר דעיקר סמך דמגזה"כ שיהא כליל עולה אלא דנתן גם סברא שיהא כונתו לשמים אבל דלא הביא רק הטעם דכונתו לשמים קשה דלא עדיף מאמר בפירוש להיות כליל דל"מ כמו במנחה ואולם יש ליישב בטוב טעם דכאן אמדינן דעתו אלו אמר הייתי יודע הייתי נודר כדרך מתנדבין דהיינו עולה כיון דדעת נכרי לשמים אי ידע לא הי' נודר שלמים לאכילה אלא עולה להיות כליל ולא דמי למנחה שם א"א בישראל שיהא כליל דו"ק ואמנם כל זה לרבנן אבל לר"ש דפוטר לגמרי או לב"ש דבכל גוונא חייב ולא הו' הקדש בטעות א"כ אמאי קרב עולה אף שכונתו לשמים לא גרע מאמר בפירוש להיות כליל דלב"ש לא אמר כלום וקרב שלמים לאכילה ולר"ש דפוטר לגמרי ולא מהני בדיקה אלו הייתי יודע וצריך לומר דבאמת לדידהו אמרינן הטעם מקרא דהכל עולה בנכרי א"כ א"ש לדידן דלא קיימל"ן כר"ש ולא כב"ש רק כב"ה ות"ק לא צריך טעם דקרא כתיב לעולה אלא סגי הטעם דכונתו לשמים ואין כאן ש"ק דל"ה שלמים כלל דאלו הי' יודע הי' נודר עולה בפירוש.
ולפמש"כ א"ש דהשמיט רבינו אידך טעם דכתיב לעולה דזה רק צריך או לר"ש או לב"ש אבל לת"ק דר"ש אליבא דב"ה סגי בטעם דכונתו לשמים ואמדינן דעתו אלו ידע שאין דרך מתנדבין כך הי' נודר עולה בפירוש וכן קרב עולה ודו"ק היטב.
הנה מכאן יש להוכיח דנכרי אין חייב לקיים נדרו דבמשל"מ פ"י מה' מלכים חקר אי שייך בנכרי בל יחל והביא תוס' נזיר וע"ז דסתרו בהא ובא"מ סי' א' העלה דחייב לקיים דברו משום חיוב ושיעבוד ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי גם בנכרי שייך ולדעתי א"כ יקשה איך מתכפר בו ישראל חדא אין דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ועוד המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אלא ודאי דאין צריך לקיים דברו א"כ אף שנדר הנכרי כשהפריש להתכפר בו ישראל הו' שפיר בא מן החולין כאן דהנכרי אין חייב לקיים נדרו וגם לא שייך דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דכל הטעם דאין מתקיים נדרו עיי' קצה"ח שם ובנכרי א"ח לקיים דבריו.
ונראה דמוכח כן מקרא דברי הימים ויאמר ארנן אל דוד ראה נתתי הבקר לעולות והמוריגים עצים והחטים למנחה ויאמר המלך דוד לא כי קנה אקנה בכסף כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולות חנם ואי אמרת דנכרי חייב לקיים דברו מצד קניין ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ כיון שאמר הבקר לעולה א"י למכור וע"כ להקריבו חנם.
ועוד יש להוכיח כן מקרא דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה איש איש אשר ידבנו לבו ודרשינן בירושלמי פ"ק דתרומות למעט נכרי מתרומת המשכן וגם לגמרא דידן ע"כ דרשינן כן דהרי בע"ז דף כ"ד פריך לר"א אלא מעתה ויקחו בני ישראל לי תרומה א"כ לא יהא ניקח מן העכו"ם חזינן דלר"א אפי' ליקח אין לוקחין מן העכו"ם א"כ לדידן דלוקחין מעכו"ם פרה ה"ה לתרומת משכן אבל עכ"פ בחנם בודאי יש למעט מנדבה מבנ"י נכרי וגמרא דידן א"כ יקשה אמאי לא יליף רבא מזה דאין מעריך וע"כ לומר אי מהאי לא ידעינן דאין מחויב לקיים אם נדר דהיינו דכתיב אשר ידבנו לבו אף נכרי אין חייב להביא אף שנדבו לבו אבל אם הביא הו"א דקדוש לכן יליף מלא לכם לבנות דאין קדוש כלל ואין מעריך ומזה ראי' למל"מ שם שכתב דפליגי ר"מ ור"י אי העריך אי קדוש וא"מ שם כתב דפליגי רק אי חייבין לקיים הערכה שנדר ולפמש"כ מוכח כמשל"מ דפליגי אי קדוש והבן [ועיין ריטב"א קידושין דל"ה כתב מבנ"י ויקחו לי ממעט נשים אבל רק מחיוב להביא אבל אם הביא מקבלין דהרי כתיב ויבואו הנשים על האנשים ועיין מש"כ פ"ט ממעילה].

הלכה ד

מומר לע"ז או מחלל שבת וכו'. מומר לחלל שבת כמומר לע"ז עפירש"י שכופר במעשי בראשית והדבר צריך ביאור ונראה לי דבר נכון דהנה אמרו ג"כ כל המתגאה כאלו עע"ז וכ' לפרש דכתיב נעשה אדם שהקב"ה ללמד בא שאל יעשה לבדו רק ימלוך בחבירו א"כ מי שמתגאה וסומך על חכמתו ואין ממליך בחבירו ע"כ לדידי' הא דכ' נעשה אדם כאלו ח"ו שני רשויות ומאמינים בשיתוף א"כ הו' כעע"ז כן אני אומר לענין שבת דאיקרי אות יען דהקב"ה אמר נעשה אדם וכ' המפורשים שלכן נמלך שרצה שמכל מעשה בראשית יותן מחלקם אל האדם וע"כ אם האדם שובת השבת שובתים כל העולמות א"כ מי שאינו שובת א"כ אין שובתים כל העולמות א"כ מי שמחלל שבת ע"כ אין מאמין שנתנו מחלקם לבריאת האדם א"כ הא דנמלך באלו ח"ו שני רשויות יש א"כ לכן הו' כאלו עובד ע"ז שמאמין בשיתוף ח"ו:
ולהיפוך אמרו כל השומר שבת כהלכתו אף שעע"ז כדור של אנוש מוחלין לו עונתיו הכונה דור של אנוש לא האמינו בשותף אלא שאמרו שכן רצונו של הקב"ה לחלק כבוד למשרתיו הגדולים השמש וירח אמנם זה ג"כ הו' ע"ז כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו א"כ אמר לחלק כבוד לעבדיו בפניו אמנם זה ששומר שבת כהלכתו א"כ מעיד הוא שהקב"ה יחיד ומיוחד ואין שותף עמו רק שעע"ז כדור של אנוש שרצון הקב"ה לחלק כבוד לעבדיו ע"ז שפיר מוחלין לו אם מתחרט על מעשיו ול"ה כמומר דל"ה כשאר עובד ע"ז המאמין בשותף דנעשה מומר ואף שמתחרט על מעשיו אין מוחלין לו ופסול לעבודה כמש"כ רבינו בסוף ה' ביאת מקדש:
הנה בהא דאיתא בשמעתין דמחלל שבת ועע"ז הוא ככופר בכל התורה כולה קשה לי מנ"ל הא דבשלמא עע"ז דהו' ככופר בכל התורה נשמע שפיר מדאמרינן בעלמא דאנכי ולא יהי' לך אין ממנין התרי"ג מצות דל"ש כלל תרי"ג מצות אם אין מודים באדון המצוה ממילא נשמע דשקולה ככל התורה אבל מחלל שבת כיון שהוא ממנין התרי"ג מצות מנ"ל דהו' ככופר בכל התורה דאף דכופר במעשה בראשית דהא אפי' עע"ז דג"כ אין מודה כלל במעשה בראשית אפ"ה ל"ה ככופר בכל התורה אי לאו דמוכח מדלא בא במנין התרי"ג א"כ שבת דבא במנין מנ"ל דהו' ככופר בכל התורה:
והנה ביבמות דף מ"ז איתא דדריש מקרא דעמך עמי שנעמי אמרה לרות מפקדינן אתרי"ג מצות אמרה עמך עמי אסור לן עכו"ם אמרה אלקיך אלקי ותמוה כבר אמרה דמפקדינן אתרי"ג מצות וכבר עמד ע"ז במהרש"א בח"א אבל לפמש"כ ניחא דעכו"ם אין ממנין התרי"ג מצות אלא דתמוה לי מנדרים דף כ"ה אישבעינהו אתרי"ג מצות להנ"ל קשה הא בהא לא סגי דעע"ז אין בכלל תרי"ג מצות:
הנה אמרו כל המחלל את השבת כאלו כופר בכל התורה כולה ובנדרים דף כ"ו אמרו כל השומר שבת כאלו מודה בכל התורה כולה ונראה לפרש לפימש"כ הריטב"א הביאו ברדב"ז חלק ה' סי' צ"ב שכ' וז"ל ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרוג במתכוין להעביר אלא כשאומרים לו חלל שבת כדי לעבור על דתך לא שיאמרו חלל שבת שתהי' כמודה שאין תורתך אמת ולא צוה הקב"ה לשמור את השבת עכ"ל לפי"ז אם בא לאדם מעשה כזה והוא מקיים השבת הרי זה כמודה בכל התורה ובחולין איירי במחלל שבת סתם דאי במחלל שבת שאין התורה אמת ולא נצטוו ע"ז ל"ש לומר ככופר בכה"ת הרי כופר ממש:
אלא דקשיא מנ"ל דבאמת כהא"ג במחלל שבת סתם דאין מקבלין ממנו דילמא דוקא בכהא"ג אין מקבלין שאין מודה שנצטוו ישראל ע"ז אבל במחלל שבת סתם דילמא מקבלין:
ונראה ליישב הא דבנכרי אף עע"ז מקבלין קרבנות ולא מישראל עע"ז דהנה בחולין דף קמ"ב יליף מקרא דלמען תפוש את בית ישראל דנענשין על מחשבת ע"ז כמעשה ולכאורה קשה מכאן אהא דאיתא ברה"ש דף י"ז ד' ד' אני הוא קודם שיחטא ואני ד' לאחר שיחטא והקשה הרא"ש שם קודם שחטא מה צורך למדהר"ח ותי' דקודם שיחטא בע"ז ואע"ג שחשב לעובדה ואף שמחשבת ע"ז הקב"ה מצרף למעשה אפ"ה מתנהג עמו במדה"ר קודם המעשה וכשיחטא הקב"ה מצרף המחשבה עם המעשה וקשה דהא בהך דחולין מוכח דנענש מיד דגמ' פריך ודילמא מהרהר בע"ז הוי ולכן נענש אף קודם שעשה המעשה ונראה דהיינו משורת הדין נענש מיד רק שמדה"ר שלא יעניש אותו קודם שיחטא אך כשיש עליו שאר עבירות שא"ר לילך עמו במדה"ר נענש במיתה על מחשבת ע"ז מיד ואמנם כשחטא בפועל אף שאין עליו שאר חטאים נענש על המחשבה למפרע שמצטרף למעשה ואך זה בישראל אבל באומות אין מוזהרים על מחשבת ע"ז כמעשה [ואף דגם באוה"ע מוזהרים על המחשבה ומצרף מחשבה רעה למעשה היינו בעבירות שבין אדם לחבירו] וכמש"כ בקרא למען תפוש את בית ישראל אבל באוה"ע אין נענשין על המחשבת ע"ז דלא נחשב כמעשה ע"ז בעצמו וניחא דמאוה"ע מקבלין כיון שכעת מחשבתו לשמים אבל ישראל מומר דמחשב מחשבתו גופי' כמעשה לכן אף שעתה מחשבתו לשמים אין מקבלין ממנו:
אף נראה דזה תליא בפלוגתא דרי"ש ור"ע בע"ז דף נ"א אי ע"ז של נכרי נאסר מיד או של ישראל נאסר מיד דלרי"ש א"ש דאין מחשבה כמעשה ע"כ אין נאסר עד שנעבד אמנם לר"ע בשל נכרי נאסר מיד לכאורה איפכא נשמע אלא דא"כ קשיא לר"ע הא קרא כתיב למען תפוס את בית ישראל איך אפשר לומר דל"ה מחשבה כמעשה ואין נאסר עד שיתעבד אך א"ש בודאי לגבי דיני בנ"א בישראל ל"א בתר מחשבתו דאמרינן דימלוך אבל הקב"ה דיודע דלא ימלוך נענש מיד על מחשבתו אפי' לא עבד עדיין ועמש"כ בחלק א' ה' ביהב"ח דף צ"ג:
הנה בח"ס הקשה דר"ה ס"ל כיון שעבר עבירה ושנה בו נעשה לו כהיתר א"כ איך ס"ל לרבא מומר לתיאבון סמכינן אבודק סכין ונותן לו ולי תמוה יותר הא בתמורה דף כ"ו מבואר דאף במעשה אחת שעבר ג"פ לתיאבון אפ"ה מה דנוכל לתלות דלא שביק התירא ואכל איסורא תלינן א"כ בודאי תמוה כיון דבאותו מעשה עבר ג"פ איך נתלה ברביעי שלא שבק התירא ונראה ליישב לפי מה דאיתא בסי' ב' דעת רשב"א דכל עבירות שבתורה הוה מושבע ועומד מהר סיני ולכן לא חל עליו שבועה וכבר הבאתי בספרי חלק א' ארוכות בזה החקירה:
ולפי"ז י"ל נהי דנעשה לו כהיתר היינו איסור שבתורה אבל לא הו' כהיתר גמור יען דעכ"פ מושבע ועומד מהר סיני ולענין זה אף דעבר כ"פ לא נעשה לו כהיתר ואמרינן לא שביק התירא ועשה איסורא והנה מבואר שם בתמורה דבעינן ג"פ עבר עבירה עד שנאמר שנעשה לו כהיתר והסברתי הדבר עפ"י מה שדרשו שמא תאמר מי מעיד אבני ביתו וכו' נשמתו של אדם מעידה בו ולכאורה תמוה כיון דנשמתו של אדם מעידה למה צריך לעדות העצים ובס' נועם מגדים כ' לבאר דע"י החטא הנשמה מסתלקת דהיינו שנשמת האדם הם ג"ח נפש רוח ונשמה תחילה מסתלקת הנשמה ואח"כ כשחוטא הולך הרוח ובסוף הנפש וא"כ אין לו עוד מי שיעיד בו ע"כ הן עדיו אבניו וקורות ביתו והיינו דאף דעבר ג"פ אכתי אמרינן לא שביק התירא דהא אבני ביתו עדיין מעידין עליו והיינו שמעידין שעכ"פ אינו היתר שמושבע ועומד:

ישראל שהוא מומר לע"ז וכו'. הנה במל"מ פ"ג מה' שגגות יקשה דלקמן במומר לחלב כתב רבינו דוקא שהוא רגיל בכך דאל"ה לא נעשה מומר וכאן כתב סתם משמע אפי' אינו רגיל בכך ולדעתי לק"מ דהא המשל"מ בעצמו כתב דמסברא במומר לדבר אחד מסתברא יותר דבפ"א ג"כ כיון שאין שב מידעתו אין מקבלין משא"כ מומר לחלל שבת בפ"א בודאי לא נעשה מומר א"כ לפי"ז ניחא דכאן כתב רבינו סתם מומר לע"ז או לחלל שבת דמומר משמע רגיל בכך רק במומר לאותו דבר דיש סברא בפ"א אין מקבלין ע"כ הוצרך רבינו לפרש דג"כ רק ברגיל אין מקבלין ממנו.
והנה במל"מ שם כתב דלעולם בפ"א ג"כ אין מקבלין ממנו דהא עכ"פ הו' זבח רשעים תועבה אלא דאי עשה תשובה מקבלין אף דבשעה ששגג לא עשה עדיין תשובה אבל אי רגיל בכך דנתמעט מקרא דמכם אין מקבלין אף בעשה תשובה כיון דבשעה ששגג הי' מומר ורגיל בכך מיעטה קרא בפירוש לפי"ז הא דקאמרי במומר לשאר עבירות דמקבלין הוא ג"כ בעשה תשובה א"כ תקשי הא דכתב רבינו דמקבלין כדי שיחזרו בתשובה הא בעשה תשובה איירי והכי הו' למימר כדי שלא תנעול דלת בפני תשובה אך יש לומר דרבינו מפרש הא דקאמר כדי שיחזרו בתשובה טעמא דקרא קדרש דלא כתוס' א"כ ה"נ קאמר דמקבלין דע"י הבאת הקרבן יעשה תשובה.
ונראה לי להביא ראי' למל"מ דלא מהני תשובה למפרע מהא דאיתא בקידושין דף ל"ו בנים אתם לד' אלהיכם אם נוהגין כמנהג בנים אתם בנים למקום ואם אין אתם נוהגין כמנהג בנים אין אתם בנים למקום דברי ר"י ר"מ אומר בין אתם נוהגין כמנהג בנים בין אין נוהגין כמנהג בנים בנים אתם למקום שנאמר בנים משחיתים ואומר והי' במקום שיאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ומפרש בגמרא בנים משחיתים היינו ע"ז יכול אפי' עשו תשובה אמר קרא יאמר להם בני אל חי מוכח דר"י דפליג אדר"מ והכי קייל"ן באמת לא מהני תשובה והא קייל"ן דאין לך דבר שעומד בפני התשובה אעכ"ח דבהא פליגי דלר"י לאו בנים הם ואפי' עשו תשובה רק מכאן והלאה יקראו בנים ולר"מ אם עשו תשובה מעיקרא הם בני אל חי וא"כ תליא זה בפלוגתא דלר"מ מהני תשובה ומקבלין הקרבן אף דבשעה שחטא בשגגה לא עשו עדיין תשובה ומיעטה קרא אפ"ה אי עשו תשובה אהני למפרע דמקבלין קרבן על שגגתו ולר"י דקייל"ן כוותי' לא מהני מה דעשו תשובה למפרע שיהא מהני הבאת קרבנו על מה שחטא בעודו מומר משום דמיעטה קרא אפי' בעשה תשובה דעכ"פ אז כשחטא לא בנים איקרי ואתמעטו ממכם ולא כולכם דלא הי' אז בכלל בנים אף דעתה עשו תשובה. והנה בסוף מנחות פליגי בכהן שעבד ע"ז ועשה תשובה אי פסול לעולם ויש לתמוה טובא הא זה פלוגתא דר"מ ור"י והנה רבינו פסק שם בספ"ט מביאת המקדש דפסול לעולם והיינו כמוש"כ דהלכה כר"י נגד ר"מ.
הנה קשה לי ל"ל קרא מן הבהמה לרבות פושעי ישראל הא רבינו בפט"ו מתפלה ה"ו כתב ואין אומרים לרשע הוסיף רשע והמנע מן המצות ולעיל ה"ג כתב כהן שהרג הנפש או עע"ז פסול לכהונה א"כ נשמע דבה' ו' איירא אפי' ברשע בשאר עבירות אעפ"כ אין אומרים לו המנע מן המצות א"כ ה"נ אמאי לא נקבל ממנו שכיון שכבר נדר ונדב אי לא נקבל ממנו הרי אנו אומרים לו דעובר על בל יחל [כמוש"כ תוס' ע"ז גבי ב"נ] ואיך נאמר לו המנע מן מצות ולמה צריך קרא מן הבהמה דמקבלין ממנו קרבנות.
והנה רבינו בסוף ה' רוצח כתב דמותר לשנוא הרשע ולא עשה תשובה אעפי"כ אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק ולא יניחנו נוטה למות והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שנלוים אל ד' ומאמינים בעיקר הדת כמוש"כ כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו רשע מדרכיו וחי' א"כ קשה כנ"ל דה"נ כיון שמאמינים בעיקר הדת פשיטא דאין אומרים המנע מן המצות כמו שמצוה לטעון עמו.
והנה רש"י בגיטין דף מ"ה פירש מין היינו יהודי שאין מודה בדברי חכז"ל אמנם בברכות דף י"ב פירש"י תרעומות המינים היינו עובדי ע"ז וכבר עמד בצל"ח שם לתמוה אפירש"י בזה ולכן נראה דלאו כללא הוא רק הוא מתפרש לפי הענין דהא שם בברכות איתא אפי' ציצית דקבעוהו מפני שיש בה טענת מינים והרהור ע"ז הרי דמינים לאו עובדי ע"ז הן ע"כ דמתפרש לפי הענין דגבי תרעומות המינים משמע לי' לפירש"י דכונתו על עובדי ע"ז יען דקאי שם שיטעו לומר שאין תורה אמת אלא פ' עשרת הדברות לכן מפרש עע"ז אף דזה מבואר בפרשה דאנכי טועים הם לומר דבשיתוף רשאין לעבדו דלא נשמע מאנכי אלא משאר דרשות שבתורה.
רבינו בפ"ג מה' תשובה כתב וז"ל הפורש מדרכי ציבור אעפ"י שלא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עשה מצות כלל ולא נכנס בצערתן ולא התענה בתעניתם אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאלו אינו מהם אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל מעתה מנ"ל דאין מקבלין קרבן מומר לחלל שבתות ועע"ז דילמא קרא רק ממעט כהא"ג כשפורש גם מדרכי ישראל שהוא מתנהג כגויי הארץ דמנכרי מקבלין ומישראל אין מקבלין אם מתנהג כישראל אף שעע"ז ומחלל שבת הוא רק בכלל פושעי ישראל דמקבלין ממנו ואין לומר דא"כ כגויים גמורים הם ב"א דהא תנן בנדה דכתמיהן טמאין דגרים הם וטועין הם שהולכין בדתות הנכרים ועיי' במרש"א דהולכין בדת נכרים ועע"ז דאפ"ה ישראל הם וכתמיהן טמאים הרי בכלל ישראל עכ"פ [ומכאן יש ראי' דישראל מומר שקידש קידושיו קידושין] והנה תוס' בב"ק דף פ"ז נראה ג"כ שדעתם כדעת רבינו שאף שלא עבר עבירה כיון שאין מקיים המצות הו' כגוי' הארץ דכתבו דסומא חייב מדרבנן דאל"כ הו' כגויי הארץ ואף דמצוה על ל"ת כמו שתמה בנובי"ת להנ"ל ניחא דאף דלא עבר עבירה אם אין מקיים המצות הוא כגויי הארץ ונראה דמהא"ט בעשה כופין עד שתצא נפשו דא"כ נמצא מפקיע עצמו מתורת ישראל וכן יש לומר דמהא"ט עשה דוחה ל"ת דחמור דאין מקיים המצות נמצא נבדל מעדת ישראל.

אפי' עולות שמקבלין מעכו"ם אין מקבלין ממומר. וקשה לי דהנה בב"ק דף נ"ה דריש מקרא דעמד ויתר גוים דאין חייבין במצות כיון דעובדין ע"ז. אמנם בישראל קיימ"ל דאפי' מומר חייב במצות דאעפ"י שחטא ישראל הוא כדאיתא בסנהדרין דף מ"ד והוא מוכח מקרא דבימי יחזקאל אמרו ישראל נהי' ככל הגויים דבאו בטענת בעל שגירש אשתו ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה וטענתם הי' כמו שויתר על ב"נ מפני שעבדו ע"ז ישראל ג"כ שעבדו ע"ז וגלה אותם בין האומות יש לו לוותר שלא יתחייבו במצות רק שהשי"ת אמר העולה על רוחכם הי' לא תהי' דאין רצונו לוותר על קיום המצות בישראל והיינו דלכן אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא דלא ויתר עליהם הקב"ה וא"כ לכאורה נהי דילפינן דעכו"ם מביאין קרבן קודם שויתר אבל אחר שויתר בודאי גריעי דאין חייבין עוד במצות ב"נ מישראל מומר דעדיין מחוייבין במצות ואף מש"כ רש"י בע"ז דף ה' להוכיח דהא דעמד ויתר גוים היינו דאין מקבלין שכר על המצות אבל אם לא מקיימין נענשין אבל עכ"פ שכר ג"כ אין מקבלין א"כ אמאי מקבלין מהן עולות הא לא עבדי מצוה כלל וע"כ ישראל מומר אם עבד מצוה מקבלין שכר דהא אמרת אעפ"י שחטא ישראל הוא א"כ תקשה תושב בארעא וגיורא בשמי שמיא דישראל דנחשב להם קיום מצוה למצוה לא מקבלין וב"נ דלא נחשב לו קיום מצוה כלום יהא מקבלין ממנו:
אולם לפי מה שבארתי בפ"א מאימ"ז דבאמת אין מקריבין בתורת קרבן שלהם רק שמוסרין לבי גזא דרחמנא ואין להם עם הקרבן שייכות כלל ניחא דשפיר מקבלין דהכל איתא שם דגם ממונם ויתר א"כ בהקדש בודאי י"ל דויתר ממונם:

אפי' העולה שמקבלין מן העכו"ם אין מקבלין מן המומר. נראה לי מכאן ראי' לתוס' לקמן דף י"ג שכ' דמומר שאינו אדוק חמור מעכו"ם שאינו אדוק דלפי"ז ניחא דקאמר בכם חלקתי ולא באומות אבל לפירש"י דאין חילוק בהא בין ישראל עע"ז לעכו"ם קשה להבין אמאי החמירה תורה בשל ישראל מבשל עכו"ם ואין לומר א"כ גוי האדוק בע"ז ג"כ נאמר דאין מקבלין ומקרא משמע בכם חלקתי ולא באומות משמע לכאורה בכל גונא אפי' עכו"ם האדוק בע"ז מקבלין אולם יש לומר דבאמת אין מקבלין משום דהא למ"ד זה חושב וזה עובד אמרינן א"כ יש כאן חשש שיהא מחשבתו לע"ז וכמו שהקשה באמת בשו"ת מהרי"א סי' כ"ג לר"א דס"ל דסתם מחשבת נכרי לע"ז א"כ ניחוש שמחשבתו לע"ז ובמין שאדוק בה לכו"ע סתם מחשבת מין לע"ז והעלה שם בתירוץ אחד דבאמת אין מקבלין בלא עשה תשובה ועודו אדוק בע"ז אלא דלהלכה כ' כיון דקיי"ל זה עובד וזה מחשב ל"א לכן אין לחוש ומקבלין אולם לפי האמור ניחא דבאמת אין מקבלין גם מנכרי אם אדוק בע"ז וכמו שצידד גם בשו"ת הנ"ל משום דהו' זבח רשעים ע"ש:
והנה תוס' חולין דף ל"ט בד"ה איזה מין זה העובד ע"ז הקשו ג"כ אהא דאיתא בפ"ק דחולין השתא שחיטת מין דישראל אסורה דעכו"ם מבעיא ומאי קו' הא אשכחנא דישראל עע"ז חמור דאלו ישראל מורידין ועכו"ם אעפ"י שכולם עע"ז אין מורידין ואף לענין שחיטה כיון דהו' מין תניא דשחיטתו לע"ז ואלו עכו"ם לא משכחנא דסתם מחשבתו לע"ז רק לר"א ותי' דהא דאמר שחיטת מין לע"ז היינו בכומר אבל ישראל העובד ע"ז אין שחיטתו כשחיטת מין ואין שחיטתו נאסרת:
ומכאן קשה לי אתוס' ע"ז דף ו' ע"ב שכ' דישראל כומר אסור להושיט לו תקרובת ע"ז דאסור באכילה דבודאי יאכלנו וקשה למה נקט כומר דלענין זה שבודאי יאכלנו אפי' אינו כומר אפי' ישראל מומר אסור להושיט דבודאי יאכלנו ורק לענין שחיטה שיהא מחשבתו לע"ז בעינן שיהא כומר וצריך לומר דתוס' לרובתא נקט כומר דאפ"ה אסור להושיט לו משום דעכ"פ ישראל הוא אבל באמת גם למומר ישראל אסור להושיט דבודאי יאכלנו [אולם קשה מאי רבותא שכומר ישראל הוא הא גם בב"נ דעמד הקב"ה ויתר להם פירש"י דאפי"ה עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול דעכ"פ מוזהר הוא כש"כ ישראל כומר דישראל מיקרי וחייב עליו משום לפ"ע ובאמת תמוה לי מכאן אש"ס סנהדרין שהבאתי לעיל דאעפי' שחטא ישראל הוא הא גם בב"נ כן אף דויתר להם עדיין הם מצוים ואסור להושיט להם והא דיליף הש"ס סנהדרין מ"ד מעכן דחטא ישראל הוא והיינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמי' ואסא קרו לי' דהיינו שעמדו על הר סיני וקשה לי מקידושין דף י"ז דיליף מקרא דב"נ יורש את אביו דבר תורה מדכתיב ואת הר שעיר ירושה לעשיו ודחי בגמרא ישראל מומר שאני וקשה דהכא משמע דרק בישראל שייך האי סברא אעפי' שחטא ישראל כיון דעמד על הר סיני היינו דקאי ביני חילפי אבל בעלמא דלא עמדו על הר סיני דלא קאי ביני חילפי ולא קיבל התורה א"כ כיון שנעשה מומר בודאי הוא כגוי ול"ש בי' לומר דאעפ"י שחטא ישראל כיון דלא עמדו עדיין על הר סיני ועיי' מג"א סי' תקצ"א]. אמנם קשה לי הא דדייק שם מהא דלא יושיט אמה"ח לב"נ ולא קתני לא יתן דאיירא בתרי עברי דנהרא אבל במצי לוקח מעצמו ליכא לפ"ע ורשאי ליתן לו ה"נ בנכרי באית לי' בהמה אחריתא רשאי למכור לו ומאי ראי' דילמא דוקא באמה"ח דעכ"פ אין דרך הנכרי לאכול מבע"ח ע"כ רק השטה אסור אבל נתינה מותר משום דממנ"פ אם ירצה לאכול הרי יכול ליטול מעצמו ואי אין רוצה לאכול אף אם יתנו לו ישראל יכול ליתנו לכלבו אבל בנכרי שעע"ז הרי דרכו בכך א"כ אף ליתנו לו אסור דנהי דאית לי' אחרינא כיון דעכ"פ בודאי יעבוד ע"ז שמא יעבוד בבהמה דידי' וכמו שחילקו תוס' בע"ז בין יין לנזיר דבודאי ישתה לבין ישראל שאמר שיתן לו בשר חזיר דאין דרכו בכך ה"נ יש לחלק בין אמה"ח לנכרי לבין בהמה לנכרי שיקחנו לתקרובת ע"ז וא"ל דדייק באמת מלא יושיט יין לנזיר אף דדרכו בכך אפ"ה נתינה שרי ז"א דאף דדרכו בכך כיון דהוא ישראל כשר שקיבל עליו נזירות ואסור להושיט לו אבל ליתן כשיש לו כוס אחר שרי דעכ"פ אין בודאי שיעבור כיון שקיבל עליו נזירות רק פן ישכח שהוא נזיר אבל בנכרי שעובד ע"ז שדרכו בכך ואין חייש כלל לאיסורא דע"ז אף אם יש לו לא יתן לו פן יעבוד בשלו וצ"ע:
בענין מומר לכה"ת הענין הוא דיש ב' סוגים בעוברי עבירה א' שהוא מאמין באמונה שלימה דכה"ת מה"ש מאמין בתורה שבכתב ובע"פ ואין ספק בלבו אלא שיצרו תוקפו והוא חלוש מלכבוש יצרו ועובר עבירה עד"ז עונשו קצוב בתורה יש עבירות קלות וחמורות יש שענשם חמור ויש שענשם קל לפי חומר וקלות העבירה אבל סוג הב' המה שע"ע מחמת חסרון בלבם שאינו מאמין כי התורה מה"ש בכללה או שחושב מחשבות ומפלס מעגלי המצות לפי שכלו ואת אשר יבחר בשכלו יקרב זהו גדול עונו מנשוא ועונשו חמור מאוד אפי' על עבירה קלה שבקלות עונשו יותר מעובר עבירה חמורה שתאות לבו השיאו לפי שעה וכ' רבינו על העובר עבירה מחסרון אמונה נאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת כי דבר ד' בזה וכו' והנה דבר זה אין אדם יכול להבחין כשרואה ע"ע אם מחמת תאוה או מפני שאין אמונה אומן בלבו אך ד' בוחן לבות יודע מחשבות יודע ונותן לרשע רע כרשעתו אם מחמת תאוה או חסרון אמונה ודעה נפסדה שבקרבו:
ובשו"ת כ"ס או"ח סי' כ' העלה בזה לפרש מאמר חז"ל שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ ולא פרשוהו עד שבא הקב"ה ופירשו מי האיש החכם ויבין זאת וכו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה ומפרש רב שלא ברכו בתורה תחילה להנ"ל ניחא דהם הי' סבותם שחטאו מחמת תאוה ולא מזדון לבם ע"כ לא פירשוהו עד שבא הקב"ה ופירשוהו על שעזבו תורת ד' שלא שמעו בקול ד' רק שמשה מפי הגבורה בשמו אמרם ונפל ספק בלבם אם אמת בכולה או במקצתה והיינו דמפרש רב שלא ברכו בתורה תחלה כיון שלא האמינו בתורה בכולה או במקצתו ע"כ לא ברכו דמי שהוא עובר מחמת תאוה אבל מאמין כי כה"ת מאת ד' הלא גם הוא מברך ברכת התורה אשר בחר וכו' ונתן לנו ת"א וכו' ולכן כיון שלא שמעו בקולו שסבורין שלא צויתי בעצמי ע"כ עונשם גדול מאוד ולכן אבדה הארץ:
ועיי' בשו"ת רשב"א סי' תי"ח הביא ג"כ בשם רבינו לפ' הא דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה שהענין כי יש שני מיני עונשין א' במי שעובר להנאותו או אף להכעיס רק שמאמין שהתורה צוותה כך רק שהוא אינו רוצה לקיים לתאותו או להכעיס וע"ז נתנה תורה העונשים כל אחד ואחד כפי ערך העבירה אבל מי שאינו רוצה לקיים בשביל שאינו מאמין בד' ובתורתו זה נקרא פוקר ואף על עבירה קלה נתחייב מיתה וזה הנקרא והנפש אשר תעשה ביד רמה וכהא"ג כתב ב"ה תשובה אפיקורסין שאין מאמינים בתורה מן השמים ולפי"ז קשה לי מנ"ל דמומר לכל התורה להכעיס אין מקבלין דילמא מקבלין רק אם הוא כופר בתורה אז אין מקבלין ממנו ונראה ליישב דהנה רבינו בפ"ו מה' מלכים כתב שבעת שיד ישראל תקיפה כופין כל באי עולם לקבל ז' מצות והנה זה שייך כשכופה ואין מאמין כופין אותו לקבל ואם ממאנים ממיתין אותן אבל אם מאמינים רק שאין רוצין לקבל מחמת שניחא להו בהפקירא מחמת תאוה בודאי לא שייך לומר דממיתין אותו ולפי"ז הא דדרשו בכם חלקתי ולא באומות זה שייך במאמינים אלא שאין רוצין לקיים ז' מצות שקבלו ואין מקיימין מכח תאוה או להכעיס אמנם כשאין מאמין שהקב"ה צוה ועובר על ז' מצות מחמת שכופר שמגיע לו מיתה היכא שיד ישראל תקיפה עליהן גם מאומות אין מקבלין א"כ ע"כ קרא לא איירי בכופר רק במומר בכ"ת וא"ש:
ובמש"כ מצאתי מקום ישוב למה שראיתי בשבי"ד יו"ד ס' קנ"ט שא"א מוהגזצ"ל הקשה הא דמוקי בקידושין קרא ונמכר לעקר גר וחשב עם קונהו בנכרי שכבוש ת"י והא כיון שכבוש תח"י כופין לקבל הז' מצות א"כ איך משכחת שיהא עע"ז והא בפסחים דף ה' מוקי קרא דלא ימצא בנכרי שכבשתו ומפרש רבינו בגר תושב דהיינו מהא"ט כיון שכבוש תח"י ע"כ קיבל לקיים ה"ז מצות והיינו גר תושב א"כ קשה מקידושין ודכירנא כד הוינא טליא הקשה לי כן א"א מוהגזצ"ל להנ"ל ניחא דרק בכופר כופין אותו ואם לאו הורגין אותו אבל במודה רק עע"ז מחמת עבודתם אין הורגין אותו אף שכבש תח"י א"כ ל"ק מקידושין דאיירי בכבוש תח"י אבל הוא עע"ז רק מחמת אמונתו ולא משום שאין מאמין כלל שצוה השי"ת ע"ז אז אין הורגין אותו ושפיר משכחת שנמכר ע"ע לעקר שעע"ז וא"ש:
בכם חלקתי ולא באומות רש"י פי' דכתיב אדם כי יקריב מכם אתם קרויים אדם ולא אוה"ע וקשה לי דנהי דאתם קרויים אדם ואין נכרי מטמא זה שייך לחלק כשמת אבל בעוד בחיים לא שייך לחלק דהנה לענין טומאת אדם כתיב בקרא איש כי יהי' טמא לנפש אדם והיינו משום דאדם לאחר שמת אין לו אלא נפש אחת הנקרא נפש הדוממות כח המחבר חלקיו יחד ולכן בשר המת שהופרק טהור כדאיתא בנדה דף נ"ה משום שהוסרה ממנו גם נפש הדוממות [ומהא"ט גם כל הנשרפין אפרן מותר משום שהוסר ממנו כח המחברו משא"כ בנקברין ובאמת בנקברין גופי' אחר שהופרק לעפר מותר כמו שהעלה בחס"ו ובמהר"ם שיק דאז הוסר ממנו כח המחברו] משא"כ בחייו שיש לאדם עוד ג' נפשות הנקראים הצומחות המרגשת השכלית ולכן כתיב בערכין ערכך נפשות לשון רבים וא"כ בחיים מה לי נכרי מה לי ישראל דגם נכרי יש לו נפשות אלו מנ"ל דלא מיקרי אדם [ותדע דהא בעירוכין דף ה' פליגי אי נכרי נערך ואמאי לא ממעט מדכתיב ערך נפשות ע"כ דבזה לא שייך לחלק בין נכרי לישראל] דרק לאחר מיתה שאין לאדם רק נפש אחת המחברו משום זה לא מיקרי אדם רק ישראל שגם לאחר מיתה נשאר בו נפש הצומחות עכ"פ עצם שממנו חי' לע"ל:
ובס' תורת משה כ' לפרש הא דמיעטה תורה מכם להוציא את המומר דהנה רבינו במורה כתב טעם הקרבנות משום שהיו שטופים לע"ז והמצריים היו מקריבין טלאים והכשדים עזים ושאר אומות פרים ולהוציאם מהרגילותם צוה הקב"ה להקריב קרבנות אלו ורמב"ן צווח הרי כבר אדה"ר ונח הקריבו קרבנות ואז לא היתה עדיין ע"ז בעולם אע"כ השיגו סוד נשגב בזה ומהרי"ט בצפנת פענח כ' שרבינו בעצמו סוף הלכות מעילה כ' שהקרבנות חק הוא אך כוונתו יען עשו אותם חק לע"ז הי' להקב"ה לשנוא את הקרבנות כמו ששנא המצבה שהיתה אהובה בימי האבות אלא משום שהיו ישראל שטופים לע"ז בחר הקב"ה בהקרבנות כדי להוציא מלבן חק ע"ז ונ"ל ראי' לדבריו שהרי נח הקריב מכל מין ומין טהורים והי' לריח ניחוח כדכ' וירח ד' את ריח הניחוח ש"מ זה הסוד הנשגב שייך ג"כ בכל מיני טהורים ומ"ט פסולים לדורות וכן שור כשב ועז דוקא כשר אע"כ אעפ"י שכולם היו אהובים מ"מ השניאם הקב"ה הואיל והי' חק לע"ז ורק ג' אלה שהי' להוטים אחריהם בהם צוה להקריבם לשמו הגדול ונראה שהיינו טעמא דמיעטה התורה מכם להוציא את המומר כי המומר לע"ז אם יקריב לגבוה יהי' לו מזכרת עון שהרי כל הקרבנות שנואים הם הואיל ועשאן אוה"ע חק רק כיון שעי"ז ירחקו ישראל מע"ז התירם הקב"ה וכיון שזה המומר בין כך ובין כך עובד ע"ז א"כ הקרבתו לשמים שנואה הוא לפני הקב"ה כאלו מקריב חייתו יער והיינו דהוכיחם הנביא לא קנית לי בכסף ופי' במדרש לא הטריחך להביא לי חייתו היער וע"כ מטעם שהוא שנוא להקב"ה הואיל ונעשה חק לע"ז אך העבדתני בחטאתיך אותן הקרבנות שאתה מקריב לי הוא חטאת ועון והגעתו בתשובה שלימה תחלה כיון שעובדי ע"ז המה ומקריבים גם לגבוה אם לא שישובו:
ענין בכם חלקתי נראה לבאר ולישב מה שהקשתי דהנה רבינו בפ"י מה' מלכים כ' וז"ל ב"נ שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתו ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו ויראה לי שנותנין אותו לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה להחיותן אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותו לעניי עכו"ם והנה יצא לרבינו כן מגמ' דע"ז דף ס"ד וחכ"א כל שקיבל ז' מצות ואחרים אמרו אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזה גר תושב שקיבל עליו לקיים כל המצות חוץ מנבילות נשמע מזה דרשאי לקבל עליו לקיים המצות [וכן הבאתי בחלק ראשון ראי' לזה מגמ' דנדרים דג"ת עולה עליות רגלים] והוסיף עוד דאם הביא עולה מקבלין ממנו ויפלא הא אפי' בעכו"ם מקבלין ממנו דהא דרשינן מכם בכם חלקתי ולא באומות אך א"ש דמב"נ מקבלין ממנו רצונו לומר ועולה לו לקרבנו והקרבן מתיחם אליו ונקרב לו לשמו אבל בעכו"ם הא דמקבלין ממנו קרבן היינו הקרבן כשר אבל אינו מתיחס אליו ונקרב כאלו אין לו בעלים [וכמו שבארתי בפ"א מאימ"ז] וע"ז קאמר אח"כ וכן בצדקה כן הוא מב"נ מקבלין ממנו ונותנין לישראל ומקבל שכר ע"ז ובעכו"ם מקבלין ונותנין לעניי עכו"ם משום דאין מקבל ע"ז שכר ואין המצוה עולה לו לשמו ולפי"ז היינו דדרשו בכם חלקתי ולא באומות דבאומות מקבלין אפי' מעכו"ם אבל אין עולה לו לשמו וכאלו אין לו בעלים אבל בכם בישראל מומר דהקרבן ע"כ יעלה לשמו דלא הפקיעה תורה קרבנו שיהא כקרבן שאין לו בעלים ע"כ אין מקבלין ממנו:
ובהא ניחא מה שהקשו תוס' מנחות דף ע"ג ל"ל איש איש שנודרים נדונ"ד כישראל הא נשמע כך מקרא דמיד בן נכר לפמש"כ ניחא בפשיטות דמקרא דמיד בן נכר הוי נשמע דמקבלין תמימים מב"נ שקיבל לקיים המצות ואין עע"ז אבל בעכו"ם הו"א דאין מקבלין אפי' תמימים קמ"ל איש איש דמקבלין ממנו אבל אין עולה לו לקרבן והו' כקרבן שאין לו בעלים [וכן מוכח מתוס' חולין דף י"ג דגם בנכרי יש לחלק בין ב"נ לעכו"ם]:
ולפי"ז לכאורה יש ליישב קו' הפמ"א הא דילפינן מאיש איש דמקבלין נדונ"ד הא אין שליחות לנכרי דהא לפמש"כ אין עולה הקרבן כלל לשמו וכאלו אין לו בעלים אך אכתי תקשי הא בב"נ שאין עכו"ם אמרנו דקרבנו עולה לו וקשה הא עכ"פ אין לו דין שליחות לזה י"ל כיון דאין מפורש בתורה רק דנלמד מדיוקא דמיד בן נכר הא תמימים יקרבו שפיר י"ל דהא"ט דבעינן שליחות בקרבנות משום דכתיב לרצון להם אבל בעכו"ם הא איתא בזבחים דף מ"ה דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו לכן ל"א דין שליחות:
אמנם תוס' במנחות שם הביאו דברי ת"כ דיליף מהאי קרא דבן נכר לא תקריבו דאין נכרי מביא ק"צ א"כ ליכא תרי קראי אב"נ שקיבל לקיים המצות ואנכרי עכו"ם רק דמקרא האיש איש לפי"ז הא דממעט דאין נכרי מביא ק"צ ס"ל דרק עכו"ם נתמעט אבל נכרי שקיבל עליו לקיים המצות לא נשמע שאין לקבל ממנו אפי' לק"צ ויקשה הא במשנה פ"א דשקלים קתני סתמא דאין מקבלין שקלים מנכרי ולא חילק המשנה בין אם הוא ב"נ או עכו"ם וצריך לומר דהא"ט משום דלא הוי נידר ונידב אין מקבלין:
והנה הא דמומר לחלל שבת כמומר לע"ז הנה רש"י פי' הטעם כיון דכופר במעשה בראשית הו' כעע"ז אמנם בספרי מפיק לי' מדסמיך מקושש לפ' ע"ז וביאר בחס"ו ח"ו סי' פ"ג דמהא"ט בעינן בפרהסיא דמקושש פרהסיא הוה אך לא בעינן שיהא בפניהם דוקא רק כיון שנודע לרבים הו' פרהסיא והעלה בח"ס דבר חדש דמומר לע"ז ולחלל שבת דהו' כמומר לכל התורה אבל אין חשוד לכל התורה כל שאינו מאותו מין ולכאורה הוא דבר תמוה אם הוא מומר לכל התורה מה נפ"מ דאין חשוד לכל התורה ונראה לפרש דהנה בקדושין דף מ' איתא אמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה ובבכור שור הביא דהרא"ם פ' ראה תמה דאיפכא הו' לי' למימר דחמורה שכל המודה בה ככופר בכל התורה וכדאיתא בספרי דהא לא ילפינן למודה בע"ז מכופר בה כי אם איפכא וכדפירש"י בריש חולין דילפינן לה מוכי תשגו ולא תעשו [אמנם בת"כ איתא באמת דבר והיפוכו] וכ' דבספרי יש לפרש בב' דרכים הא דתני כל המודה בע"ז הדרך האחד דקמ"ל דמומר לע"ז הו' מומר לכל התורה ולא כדס"ד ריש חולין דיצרא דע"ז הוא דתקיף לי' ומ"מ לא חשדינן לי' בשאר עבירות קמ"ל כיון דהודה בע"ז ונכרתה האמונה מפיו א"כ ודאי שלא יחוש למצות הקב"ה וסופו לעבור על כל מה שיבא לידו וה"פ דקרא וכי תשגו בע"ז סופו לעבור את כל המצות אשר צוה ד' אבל לא למימרא דבשעה שעבד ע"ז יש בידו עונש כל תרי"ג מצות ונפ"מ אם מת תיכף ולא בא לידו שום עבירה אח"כ מוצל הוא מעונות אחרים ולא גרע ממי שחישב לעשות עבירה ולא בא לידו שאין הקב"ה מענישו ויש לפרש בדרך אחר כל המודה היינו בשעה שעובד ע"ז כאלו עבר כל התורה ויש בידו עון הכל דאפי' מת תיכף יש בידו עונת כל התרי"ג מצות ולכן נקטו חכז"ל כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה דהיינו שבא לידו דבר ע"ז וכופר בה מעלה עליו כאלו קיים אותה שעה כל התרי"ג מצות מזה נלמד דמה שנאמר כל המודה בה כאלו כופר בכל התורה דהיינו שנחשב כאלו עבר כל עבירות שבתורה דאי נאמר דל"ה רק מומר לכל התורה מטעם דסופו לעבור ל"ש לומר להיפוך דכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה דהיינו דסופו לקיים כל התורה דהא חזינן דלאו הכי הוא דכמעט כל ישראל כופרים בע"ז ומ"מ אמרינן רוב בגזל ומיעוט בעריות אדפח"ח. מעתה אני אומר דזה כונת הח"ס בודאי אי אמרינן דמודה בע"ז ככופר בכל התורה דסופו לעבור אכל התורה אז בודאי היינו מוכרחים לפרש דגם חשוד הוא אכל התורה אבל כיון דמוכח דהכי פירושו כל המודה בע"ז כאלו עבר ממש על כל התורה ונענש עליהם אז שפיר אמרינן דהו' רק כמומר לכל התורה אבל ל"א דסופו שיעבור באמת אכל התורה א"כ ל"ה חשוד רק מומר ונפ"מ היכא דחזינן דפורש מע"ז ואין עובר עוד א"כ נאמן הוא אמה שאין מסוג ע"ז וחילול שבת דהא מעולם לא הי' חשוד דלא אמרינן שסופו לעבור אכל התורה רק דנענש כאלו עבר אכל התורה א"כ היכא דחזינן דפירש ולא עבד עוד אף דלא עשה תשובה להתחרט על מעשיו הראשונים אינו כמומר לע"ז. אבל לפירוש הראשון דסופו לעבור חשוד אף דכעת לא עבר חשוד לעבור כיון שלא עשה תשובה וכיון שהוכחנו דע"כ הכונה דהו' מומר לע"ז לענין עונש אבל ל"א דחשוד וסופו לעבור עכה"ת א"כ כיון דכעת פירש מלעבוד ע"ז נאמן הוא אשאר איסורין דהא מעולם לא הי' עובר אכל התורה ובהא ניחא מה דהוק' בפ"ק דחולין דמכם להוציא המומר לכה"ת דאין מקבלין ממנו קרבן דתיפוק לי' כיון דהוא מומר לכל התורה א"כ תיפוק לי' דהו' מומר לע"ז ושבת וכתב הרי"ו דהכי קאמר דהו' מומר לכה"ת חוץ מע"ז ושבת עש"ך רסי"ב להנ"ל ניחא דלעולם איירא דהוא מומר גם לע"ז ושבת אלא דאי משום דמומר לע"ז ושבת ל"ה אלא כמומר לכה"ת אבל אינו חשוד לכה"ת אבל מומר לכה"ת הרי הוא חשוד לכה"ת א"כ אף דפירש מעבירות כיון דלא עשה תשובה עדיין חשוד הוא לכה"ת וא"ש:
והנה במה שכתבתי דאם חישב בלבו כבר הוא צדיק ונראה עוד להביא ראי' ממש"כ רבינו פ"ב מתשובה איזה תשובה גמורה זה שבא לידו דבר עבירה כיצד הרי שבא על האשה בעבירה ולאחר זמן נתיחד עמה והוא עומד באהבתו בה בכל גופו ולכאורה תמוה הא עובר אאיסור יחוד וע"כ לומר דבתרי איירי דבתרי ופרוצי איכא משום יחוד ואין פורש מעבירה, אמנם אי הרהרו בלבם תשובה ל"ה פרוצי וליכא איסור יחוד ורשאי ליחד. ועיין בא"ע סי' ז' באשה אחת אי חשידה שנבעלה לנכרי יעויש"ה:
והנה בספר תורת חיים שבועות דף ו' ד"ה א"ל ר"פ לאביי הקשה דהא איכא כמה ע"ה שלא קראו ושנו ותי' דמי שלא למד הוי רשע ומסתמא לא יחדה התורה לאדם כזה קרבן ובמהרמ"ש פ' שמיני כתב הסבר הדברים עפ"י שיטת רבינו בספר המצות דמ"ע שלא יטמא עצמו בדברים הטמאים דזה מ"ע מצד עצמו שילמוד האדם לידע איזה הם הדברים המטמאים ואיזה מהם אינם מטמאים ולא משום שלא יבוא ליכנס למקדש דמסתמא מי שרוצה ליקרב לדברים הקדושים יחקור וידע אם הי' באפשרות שנטמא אלא הלימוד מצד קדושה וטהרה ואפי' אינו רוצה ליכנס למקדש או לאכול קודש ולכן מי שלא למד הוי רשע את"ד וקשה לי הא עכ"פ ל"ה אלא כמי שעבר על מ"ע והרי מי שעבר על מ"ע ל"ה זבח רשעים א"כ אמאי פשיטא לי' דהו' רשע ושלכן לא יחדה לו התורה קרבן והוא פלא:
והנה בחגיגה ו' איתא עו"ת העשויה בהר סיני ר"ע אומר קרבה ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותה ובטו"א הקשה הא מומר לע"ז כששב בתשובה מקבלין ממנו קרבן וא"כ ה"נ הא ישראל עשו תשובה ואמאי לא הקריבו קרבן ונראה ליישב כיון דבני לוי לא עבדו ע"ז לא הי' יכולין להתכפר בשל ישראל אם ישראל הי' מביאין קרבן משלהם אף שעשו תשובה [עכהא"ג זבחים דף כ"ב לענין כהן המכפר ל"מ עשה תשובה משום דמתחילה לא הי' לבו לשמים] ואף שבודאי גם ישראל נתנו שקליהם לתמידין היינו שהי' צריכין למסור לציבור כמש"כ הרמב"ן פ' תשא דנצטוו ליתן מחהש"ק לקרבנות ציבור ובהרא"ם תמה עליו שהוא נגד גמ' דחגיגה הנ"ל לפימש"כ ניחא דישראל הי' צריכין למסור שקליהם לציבור שלא נשאר להם חלק וזכות בהקרבנות ולא חיישי שלא ימסרו יפה יפה:
ובהא ניחא מה שהקשה במשל"מ פ"א בתומ"ס סתירת הסוג' דבמו"ק איתא דישראל שלחו קרבנותיהן דמנודין הי' הרי דהקריבו קרבנותיהן להנ"ל ניחא דרק עו"ת לא הקריבו דלא הי' יכולין לכפר על ישראל בתמידין שלהם אם לא הי' מוסרין חלקם לציבור אבל קרבנותיהן הו' קרב דק"י שפיר מקבלין אף דעבדו ע"ז אלא דעכ"פ הו' ניזופין ע"כ לא יכלו להקריב בעצמן להביאן ולסמוך עליהן או לעמוד על קרבנם לכן הצריכו לשלוח ע"י שליח:
והנה בהא דפירש"י דמחלל שבת חמירא להאי תנא כעע"ז דכופר במעשה בראשית קשה לי מהא דאיתא בכריתות דף ט' דפליגי רי"ש ורע"ק ועוד תנאי אחרינא דלרי"ש גר תושב אין מצוה על שבת ולרע"ק גר תושב מצוה על שבת כיון דקיבל עליו ז' מצות כמו שמקיים אותו ישראל וכיון דבישראל מחלל שבת הי' כעע"ז צריך לקיים שבת דבכלל ע"ז הוא וע"ז קאי קרא דוינפש בן אמתך אבל אין מוזהר על מלאכת אונ"פ דלכן כתיב וינפש ולא כתיב שבותה וכן איתא ביבמות דף מ"ח דגר תושב מוזהר שלא לחלל שבת וכמו שביאר דבריו יפה בספר ערוך לנר ואני עשיתי סמוכין לזה מהא דאיתא במכילתא דעביד קו"ח דיהא מקצת מלאכה מותר בשבת כגון מלאכת אונ"פ כיון דעבודה דוחה שבת מקצת מלאכת כאונ"פ ג"כ ידחה שבת ורק דכתיב מיעוט דרק ביו"ט הותר מלאכת אונ"פ ולא בשבת עיי"ש והבאתי דברי המכילתא בספרי ח"א דף ז' ודברי הרמב"ן פ' אמור הביאו ג"כ א"כ שפיר י"ל זהו רק בישראל אבל בגר תושב לא מוזהר אלא אשאר מלאכות לא אמלאכת אונ"פ מעתה קשה לפירש"י לשיטתו א"כ מחלל שבת במלאכת אונ"פ לא יהא חמור כעע"ז ויקבלו ממנו קרבן וכן לשאר דברים לא יהא חמור כעע"ז וצע"ג:

מקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכו'. הנה בגמ' יליף לה מדכתיב מבהמה מלמד שמקבלין מפושעי ישראל הדומין לבהמה ומכם רק למעט מומר לע"ז וקשה לי דהנה ברה"ש דף י"ז מחלק הגמרא בין פושעי ישראל בגופן דהיינו קרקפתא דלא מנח תפילין ובין עכו"ם דמיקרי פושעין בעבירה דהיינו בעריות והנה פשיטא דישראל פושעין בעבירה דמיקרי פושעין בגופן א"כ לפ"ז לכאו' יש לפרש קרא הכי מכם בכם חלקתי ולא באומות דמאומות מקבלין מפושעי דפושעי בעבירה דעריות ומישראל אין מקבלין אבל מפושעי ישראל בגופן דהיינו דדמיא לבהמה מקבלין כדי שיחזרו בתשובה דתשובה ודאי אהני כמש"כ תוס' שם אבל מפושעי ישראל בעבירה אין מקבלין ולמה ממעט רק מומר לע"ז ולחלל שבת נמעט נמי פושעי ישראל בעבירה דמנכרי מקבלין ומישראל אין מקבלין.
ועוד קשה לי דהנה בכריתות דף ו' הזה לבהמה וכלים פטור לעכו"ם ולמתים פטור בשלמא בהמה וכלים דכ' על בשר אדם וכו' אלא עכו"ם אמאי פטור ומשני אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויין אדם והכתיב ונפש אדם ששה עשר אלף א"ל ההוא לאפוקי בהמה והכתיב אני לא אחוס על נינוה וכו' עשרה ריבוי אדם ההוא נמי לאפוקי בהמה דכתיב בתרה ובהמה רבה והנה במדרש תנחומא דריש דההוא בהמה בהמה רבה לא בהמה גמורה אלא ברשעים ולפ"ז קשה לי דמנ"ל לומר לאפוקי בהמה כיון דמצינו לפרש בהמה היינו מרשיעי אוה"ע ולעולם סתם נכרי מיקרי אדם א"כ הדק"ל דמצינו דנכרי מיקרי אדם וצ"ל דאפ"ה כיון דבקרא נזכר בהמה שפיר מיקרי נכרי אדם לפ"ז קשה לי מנ"ל כלל דמפושעי ישראל מקבלין דילמא הכי קאמר מכם בכם חלקתי ולא באומת דמאומת מקבלין אפי' מרשיעי דכתיב מבהמה אדם הדומין לבהמה דהיינו נכרי אבל מפושעי ישראל אין מקבלין כלל דישראל אפי' רשיעי אין הוה כבהמה.
אמנם קשה לי הא דדרשינן מכם חלקתי ולא באומות דהיינו אומות עובדי ע"ז מקבלין ומישראל אין מקבלין ואמאי הא איתא ב"ב דף ק"י שאמר יהונתן בן גרשון כך מקובלני מבית אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ולא יצטרך לבריות ולא ידע דעבודה שהוא זרה ממנו קאמר א"כ לישראל יש טענה דעשה כן שלא יצטרך לבריות ואיך פסקה למילתא דאין מקבלין ממנו.

כדי שיחזור בתשובה. מש"כ התוס' בשמעתין דלאו טעמא דקרא קדריש לכאו' כונתם דאי טעמא דקרא היא מאי מהני זה לומר דלכן מקבלין כדי שיעשו תשובה הכי מפני זה נתיר להביא קרבן למזבח אי הדין הי' נותן שלא להביאו למזבח משום דהו' זבחי רשעים תועבה אלא לאו ליתן טעם דקרא דהא אף אי לאו ה"ט ג"כ ניחא דמקבלין ממנו למזבח משום דלא אמרה דלא לקבל רק בעע"ז ומחלל שבת אבל בשאר עוברי עבירה שפיר מקבלין אמנם לי נראה קו' התוס' דהנה בקידושין איתא דאם אמר ע"מ שאני צדיק מקודשת משום דאמרינן דהרהור תשובה בלבו אף דעדיין לא לקה ולא התענה דרק בלקה אמרינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך אפ"ה אמרינן דהוא צדיק כמו שהביא ברלב"ח בקונטרס הסמיכות מקרא דכתיב למן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך וכן בתשו' מרי"ק שורש פ"ה כ' בשם המרדכי ראי' מהא דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש ורק הקשו ממש"כ רבינו בפי"ז מעדות כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבי"ד חוזר לשירותו משמע דפסול לעדות עד שילקה ולא סגי בהרהור תשובה בלבו והעלה בספר גט פשוט סי' קכ"ג דרק היכא דאיכא הוכחה שעשה תשובה דכיון שהוא רוצה בקידושין מסתמא עשה תשובה מעתה במביא קרבן הרי דאיכא הוכחה דעשה תשובה בלבו ולכן שפיר מקבלין וא"כ שפיר הו' טעמא כדי שיעשה תשובה בפועל כמו שעלה בלבו להיטב דרכו וא"ש.
אלא דלכאו' א"כ קשה הא דפריך בזבחים דף ז' היכא דמי אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה אלא דעשה תשובה הא לא זז משם עד שמוחלין ומאי קושיא הא כאן שהרהר בלבו הרי הו' צדיק גמור ול"ה זבח רשעים תועבה אבל חטאו עדיין לא נמחל עד שיבוא קרבן שיעשה תשובה בפועל ולכן מביא קרבן לכפר ומנ"ל לומר דעולה הו' דורן ולא לכפרה אתי.
והנה רבינו בפ"ג מה' תשובה ה"ד כתב דאף המומרין אם חזרו במטמניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אף שעדיין שובבים וכדאיתא בע"ז דף ז' ויש להבין במאי איירא אי בפרהסיא עדיין נוהג כמומר א"כ מאי אהני לן ששב במטמניות ואי אין נוהג כמומר א"כ הרי שב גם בפרהסיא ונראה דאיירא בכהא"ג שהוא בשוא"ת שאין בידו לעבור כלל שאין לו עסק לחלל שבת או שאין לו מקום לעבור שאר עבירות שהוא מומר עליו אפ"ה כיון דשב בסתר דהיינו שעכ"פ מתחרט וקיבל עליו שלא לעבור עוד כבר מקבלין עליו אבל אם באמת אין מתחרט אפי' בסתר על מעשיו אין מקבלין רק דקשיא לי באמת מנ"ל מקרא דשפיר מתפרש קרא שובו בנים שובבים שהי' שובבים מכבר.
אמנם לי נראה להביא ראי' מהא דאיתא בקידושין הנ"ל דאעפ"י שהרהר בלבו הר"ז צדיק וקשה מאי אהני בעשה תשובה בלבו כיון שלא עשה תשובה בפרהסיא ומוכח כדעת רבינו דאכולהו קאי אף אמומר אם שב במטמניות מקבלין אותו אבל לשיטת התוס' דמפרשי להיפוך אם עשה במטמניות היינו אם עשה תשובה אף במטמניות משמע דס"ל דאם עשה רק במטמניות לא מהני א"כ קשיא מהך דקידושין.
אולם קשה לי לפירוש של רבינו מהא דאיתא ביבמות דף כ' המשל דהמשתמר פרדס מבפנים אינו משתמר יפה אבל המשתמר מבחוץ משתמר יפה א"כ מסברא דלא מהני אם משתמר במטמניות וכשיטת התוס'.
ובדברי רבינו לעיל דגם אם עשה תשובה במטמניות מקבלין אותו נראה לפרש הקרא דהנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות ככל דברי תורה הזאת דהנה יש להבין מאי מהני באמת אם עשה תשובה במטמניות ולא בגלוי וע"כ לפרש דהיינו דלפעמים יש עיכוב שלא יכול לעשות תשובה בגלוי מחמת פחד או בושה אבל נגמר בדעתו כאשר יעבור העיכוב גם בגלוי יעשה תשובה וע"ז אמר הנסתרות לד' אם עשה תשובה בנסתר אף שבגלוי עדיין לא עשה תשובה אבל כיון שקיבל והיינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות ככל דברי התורה הזאת אף שבנגלה לא עשה תשובה רק שקיבל עליו לעשות ככל התורה הזאת מתקבל.

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה