מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ז · הלכה יד
א') לפנים מן החומה מקודשת מהם שאוכלים שם קדק"ל ומע"ש. והנה בכפתור ופרח עמד על סתירת הסוג' דבמנחות פרק שתי הלחם תני ר"ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחה"פ כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי ובפרק התודה פ"י הר"ם הנכון אצלו שבית פגי הי' מקום שאופין המנחות ולכך קורין בית פגי ע"ד פת פג המלך והי' קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק ודבר תימה שהרי כל המנחות אפייתן בפנים אפי' שתהל"ח וכדאמרינן אחד שתי הלחם ואחד לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחין את השבת ר"י אומר כל מעשיהם בפנים וגם כי חזר ז"ל ואמר וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה הי' מוכן לבישול המנחות וכ"כ פירש"י בית פגי שוחטין עליו בפ"ע מוכח שהוא חוץ לחומת ירושלים וכ"כ הערוך בית פגי מקום חוץ לירושלים ובדרך הקודש הקשה עוד כן מפ' השוכר את הפועלים גבי מעשר ב' שנאכל בירושלים ופריך והא בעינן חומה ומשני כגון שדש לפנים מחומת בית פגי וכתב בדרך הקודש בשם ס' צורת הבית למהרי"ט דתרי בית פגי היה ושניהן תוספת על החומה האחת חזוק על חומת ירושלים והשני תוספות וחיזוק על חומת העזרה כדאמרינן בכיצד צולין ויאבל חיל וחומה א"ר אחא שורה ובר שורה והם מלשון חבישה וחיזוק לחומה:
לפנים מן החומה מקודשת ממנה שאוכלין שם קדק"ל וכו'. והנה בדרך הקודש כתב בזה שיש להסתפק דגגין ועליות של עזרה דלא נתקדשו בקדושת עזרה כמש"כ בכיצד צולין אם מותר לאכול שם קדק"ל כיון שהרי הם לפנים מן החומה של ירושלים והרי הם כלפנים מן החומה או דילמא שלא נתקדשו כלל לענין אכילת קדשים והו"ל גגין ועליות כשאר א"י שאין להם קדושת לפנים מן החומה ואין אוכלין שם קדק"ל ומדברי התוס' פ"ב דשבועות משמע שאין אוכלין שם קדק"ל שהרי כתבו גבי ההוא דאיתא התם גגין ועליות אין אוכלין שם קדק"ד ואין שוחטין שם קדק"ל דה"ה דאין אוכלין דגגין ועליות לא נתקדשו אלא דנקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכה בקדק"ל אבל מדברי הרשב"א סי' ל"ד נראה דס"ל שאוכלין שם קדק"ל שנשאל שם מאן דגריס גגין ועליות אין שוחטין שם קדק"ד ואין אוכלין שם קדק"ל דמי גריעי גגין ועליות משאר העיר שנאכלין שם קדק"ל והשיב דלפי גירסא זו שאלה גדולה הוא אבל הוא ט"ס וכן הוא הגירסא אין שוחטין שם קדק"ל ואין אוכלין שם קדק"ד וכן נראה מפירש"י בפסחים אבל נראה ראי' לתוס' מהא דפריך שם בפסחים ותסברא גגין קודש והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדק"ד ואין שוחטין שם קדק"ל וקשה לשיטת רשב"א ורש"י שיש חילוק בין גגין ועליות של ירושלים לא נתקדשו כלל לאכילת קדק"ל וגגין ועליות של עזרה נתקדשו בקדושת העיר א"כ אמאי לא משני תלמודא דהא דגגין קודש היינו לאכילת קדק"ל משא"כ בגגין ועליות של כל העיר אין קדוש לאכילת קדשים קלים והנה לא הבנתי דהא לפירש"י ורשב"א דמפרשי רק אין שוחטין שם קדק"ל אבל אוכלין שם אין להקשות דלחלק בין גגין של ירושלים לעזרה דהא בפשיטות מצי להקשות אמאי לא משני הא דגגין נתקדשו היינו לאכילת קדק"ל והא דקתני דלא נתקדשו היינו לשחיטת קדק"ל:
והנה לעיל בפ"ו הארכתי על דברת הראב"ד והכ"מ שבה' ט' דהנה בזבחים דף נ"ו איתא למעוטא מאי אילימא למעוטי החלונות ועובי החומה תנינא חלונות ועובי חומה כלפנים והנה כאן קאי על חומות וחלונות העזרה ממש דכיון דתני שבאורך ורחב קפ"ז על קל"ה שוחטין קדשים וחייב בטומאה וזה חוץ מעובי החומה ע"כ ס"ד למעוטי עובי החומה דתנינא דכלפנים דמי מוכח דקאי אחומות עזרה ממש ול"ש לומר בזה בשוה לקרקע עזרה וע"כ הא דאמרינן בפסחים בשורה ובר שורה דהיינו רק אחומות הר הבית והלשכות אבל חומות עזרה והחלונות קדשי וע"כ כמ"ש תוס' בשבועות ובפסחים דתלוי בדעת בי"ד הי' לקדש החומות:
אך בתוס' שבועות דף ט"ז כתבו דלאכילות בעינן ראיית פתח ההיכל כמו לשחיטה ואם הי' נקב מגג לראות היכל הי' אוכלין שם לכך צריך למעט גג מאכילה וכתבו כדאיתא בזבחים דף נ"ו והנה שם ליתא להא מילתא אדרבא מבואר שם דל"ב בשעת אכילה לראות היכל וכן סותרין דבריהם שכתבו בזבחים דלשחיטה לא סגי ברואה דרך נקב ההיכל וא"כ איך כתבו כאן לענין שחיטה סגי ברואה דרך נקב ההיכל והנה אין לומר שכוונת תוס' לס"ד דבקדשים בעינן ג"כ באכילה לראות ההיכל ובקדשי שעה הי' כן אפי' למסקנא דז"א דהרי ע"כ מה שהכריחו לומר כן משום דקשיא להו למה צריך למעט גגות תיפוק לי' שאין רואה ההיכל וע"ז תי' דרואה דרך נקב וא"כ כיון דלמסקנא לא צריך לראות אלא בקדשי שעה א"כ קרא ממעט גגות בקדשי דורות דל"ב לראות ההיכל דתורה ריבתה חצירות הרבה לכן צריך למעט גגות לענין אכילת קדשים וצ"ע:
והנה בספר דרך הקודש כתב עוד דיש להסתפק דהא וודאי גגין ועליות שלפנים מן החומה שלא נתקדשו לאכילת קדק"ל אין חילוק בין גגין ועליות של אותה שעה של כיבוש הארץ בין גגין ועליות שבנו אח"כ דלא נתקדשו אמנם אם בנו בימה בעזרה לשעתה גג או עלי' כגון בימה של עץ שהי' עושין למלך דלית בה איסור מוסיף על הבנין כיון שלא הי' בנין של קבע אם נאמר שדינה כדין גגין ועליות של כל העיר שבנו אחרי כיבוש דלית בהו קדושת כל העיר ה"ה הכא דלית בה קדושת עזרה או דילמא בכל העיר דלא שייך בה כל כך קדושה בהגגין אבל בעזרה כיון שהאויר במקום הגג והעלי' הי' מקודש בתחלה אם העמידו שם גג או עלי' אכתי בקדושה הראשונה עומדת (ומהרש"א בפ"ב דמכות בדברי תוס' שם דלא אמרו גגין ועליות לא נתקדשו אלא באויר עזרה דלא הוי כעזרה אבל ירושלים הוה כירושלים ודבריו תמוהים דמעיקרא כי איתמר דגגין ועליות לא נתקדשו אכל העיר איתמר כדאיתא בפ' כיצד צולין) והנה מצאתי בה"ג מו"ה בצלאל ז"ל למס' תמיד וז"ל בתוספת צרפת משם הר' אלחנן אהא דקתני בסוטה בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ ויושב עלי' וכו' עד אגריפס עמד וקרא מעומד ופריך עומד מכלל דיושב והאמר מר אין ישיבה אלא למלכי בית דוד ומוקי לה בעזרת נשים ומאי קושיא הול"ל כשהי' יושב על הבימה היתה עשוי' כמו גג גבוה הרבה וקיימ"ל גגין ועליות לא נתקדשו ויכול לישב שם ותי' בשם הרי"צ דכיון שלא הי' דבר זה קבוע בעזרה שהרי לפי שעה היו מניחין אותה בימה ולאחר יו"ט היו שומטים אותה מפני שאינה עשוי אלא למושב בעלמא לפיכך אין בה חילוק משאר קדושת העזרה דהרי ע"כ לא הי' בנין קבוע דאסור לעשות אכסדרא של עץ בעזרה ול"נ דבלא"ה ל"ק דאפי' את"ל שהי' בנין קבוע אפ"ה גג הבימה הוא קדוש בקדושת עזרה אפי' למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו היינו אותם שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש דלאו כל כמיני' להפקיע ע"י בנינו קדושת אויר העזרה שנתקדשה דבשלמא הלשכות שהיו בשעה שנתקדשה העזרה י"ל דהאויר של מעלה שנגד הגג לא נתקדשה מפני שהפסיק התקרה של הלשכה בין האויר של מעלה לא קידשו אבל באותו מקום שהי' חלק בעזרה באותה שעה נתקדשה אותו אויר אפי' עד רום רקיע שאם לא נפרש כך קשיא לרב דס"ל גגין לא נתקדשו מגג בית הפרוה דקיימ"ל דהוה קדוש ששם טובל כה"ג ביוהכ"פ ובקודש היתה והא ליכא למימר שהי' שוה לקרקע עזרה שהרי בעזרה היתה עומד אלא ע"כ יש לומר שאפי' בגגות משכחת שהי' קדוש כיון שכבר נתקדש האויר של עזרה לאו כל כמיני' לאפקועי קדושתה ע"י בנין וא"כ י"ל גבי ירושלים נמי כיון שאויר ירושלים ה"ה כירושלים שאוכלין שם קדק"ל א"כ אם בנו מחדש גג או עלי' אכתי בקדושתה קיימי שאין להם להפקיע קדושת אוירא כדין העזרה שהרי באותו מקום אם תלה עצמו באויר אוכלין שם קדק"ל וכן אמרו גבי מזבח אויר מזבח כמזבח לענין שחיטת קדק"ד צפונה לפני ד':
אולם מאי דפשיטא לי' להרמו"ה בצלאל שגג בית הפרוה לא שייך לומר שקדוש מטעם שגגו שוה לקרקע העזרה שהרי בעזרה הי' עומד אם לא שקידשוהו מעיקרא אף שהי' גג אין נראה כן מדברי תוס' בפרק אמר להם הממונא שהם כתבו בפשיטות שגגות בית הפרוה הי' שוה לקרקע העזרה ולפיכך הי' קדוש בקדושת העזרה ולשכות בית המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לתוכו קודש ועי"ש:
והנה מזה יצא לנו נפ"מ גם לדינא לענין אויר ביהכנ"ס דהנה בירושלמי פ' בני העיר איתא וז"ל אמר ר"ח בר בא רי"ו מיקל לנשייא דשטחין בגדיהן על אוירא דבי מדרשא נשמע מירושלמי דגם אויר ביהכ"נ יש לו קדושה אמנם ראיתי בשו"ת דברי חיים ס' ג' אשר דיבר בקדשו דאויר ביהכ"נ אין לו קדושה דהוא דבר שאין בו ממש ואין משתמשין בו בגופו ולא הוי רק כמו תשמיש מצוה ומה דאסור הירושלמי להשתמש בו היינו משום ביזוי מצוה אבל למצוה קלה מותר לשנותו יעש"ה וכן נראה לענ"ד שכן העיקר כי בדבריו באותה תשובה נתישבה כל הקושית שהקשה הר' מ' בצלאל הנ"ל שכ' שם וז"ל אולם בחנם הטריחו הגאונים וגם מעכ"ה בפילפול של אויר עזרה ומזבח דאויר מזבח היא כמזבח לאו משום קדושה רק דיהא כאלו הוא לחמו של מזבח וזה הוא דבעי' בגמ' זבחים פ"ז אי הוה כמונח או לא ויעו"ש בתוס' דאם אדם אוחז באויר הוה כמונח במזבח משא"כ באויר עזרה ואויר צפון א"צ להניח יע"ש נשמע מדבריו דהא דאויר עזרה קדושה אין משום דקדושה בעצמותה אלא דהאויר קדוש מחמת שהוא כנגד הרצפה שתחתי' מעתה לפי"ז התינח כל זמן שלא נבנה אותה לשכה בעזרה אבל אם בנו לשכה בעזרה א"כ האויר שכנגדה אינה עוד כנגד הרצפה אין בו קדושה כיון דגגין עצמן לא נתקדשו דאין לומר א"כ במאי תפקע קדושתה דלהנ"ל אין באויר קדושה שנאמר דאסור להפקיע קדושתה דאויר רק קדוש רק בקדושת תשמישי מצוה כיון שאין עושה באויר שום קדושה ומה שאוכלין שם אם הי' תלוי באויר היינו משום דהוא נגד רצפה שתחתיו ואין האויר עושה חציצה בינו לבין הרצפה וכן באויר ירושלים אם הי' תולה עצמו באויר הי' אוכל קדק"ל יען שהוא נגד אויר מקום ירושלים שתחתיו שקדושה לאכילת קדק"ל אבל אם בנה גג הנה האויר שלמעלה אינה עוד כנגד קרקע ירושלים אין אוכלין שם קדק"ל ואין לומר א"כ איך תיפקע קדושתה דהא אין באויר מעולם דין קדושה רק כתשמישי מצוה הוה ובזה ל"ש לאסור דמפקיע קדושתה כיון דא"צ עוד לאויר הקרקע מאחר שבנה שם בית:
ב') ואין מלינן בה את המת וכו'. בב"ק דף פ"ב חשוב בין עשרה דברים שנאמרו בירושלים ואין מלינין בה את המת ותימא מה רבותא דירושלים הא בכל מקום אסור להלין את המת והנה הרדב"ז כ' דלאו דלא תלין זמנו עד השחר ועשה דקבור תקברנו ביום הוא אינו בכל המתים רק בהרוגי בי"ד וא"כ ניחא דבירושלים דוקא אין מלינין בה את המת רק קוברין מיד אולם דעת הרמב"ן בתורת האדם דעוברים בעשה ול"ת א"כ מ"ע לקבור ביום א"כ קשה מהך דבב"ק מה רבותא דירושלים דנקט וע"כ לומר דכשעושה כן לכבוד המת שרי להלינו ובירושלים אף לכבוד המת אסור להלין ונראה להביא ראי' לדעת הרמב"ן מהא דאיתא בביצה דף ו' מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וביו"ט ב' יתעסקו בו ישראל וכן הלכה בסי' תקכ"ו אף שלא אשתהי ואמאי לא ימתינו עד מוצאי יו"ט שני כיון דליכא איסור להלינו ואין לומר דעכ"פ משום כבוד המת איכא לקברו בו ביום ז"א דנהי דרשאי אפי' למיגזי' גלימא ואסא משום כבדו של המת היינו כיון דחייבין לקברו וניתן יו"ט לדחות שרינן משום כבוד המת אבל אי עיקר קבורה רק מפני כבודו של מת ל"ש להתיר ביו"ט שני משום כבודו לבד ומוכח כרמב"ן דמצוה איכא אך לכאורה גם לרמב"ן מי ניחא דהא הוכחנו דלכבודו שרי להלינו א"כ אמאי מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין הא וודאי אין זה כבודו של מת א"כ נמתין עד יום שני כדי שיתעסקו בו ישראל אך י"ל אם לא יקברו רק ביום ב' הוה זילותא דיו"ט שני ואי נמתין עד אחר יו"ט איכא למיחש לביזוי המת אם ישתהו כל כך:
ואמנם לי נראה דבפלוגתא מתניא דהנה בסנהדרין דף כ"ו הני קבוראי דקברו מת ביום א' ופסלינהו ר"פ לעדות ור"ה אכשרינהו סברי מצוה קעבדו ולכאורה במאי פליגי לפי האמור י"ל דבהא פליגי דהנה אי אמרינן דהוה מ"ע א"כ לכתחלה נאמר דיקברו אותו ביו"ט א' היכא דא"א ע"י עממין דעשה תדחי ל"ת דיו"ט (עיין ש"א החדשות סי' י"ב ומש"כ בקונטרסי אבל אם אצל שבי"ד) אך א"ש דהרי קיימ"ל יו"ט עשה ול"ת אמנם הנהו דטעו וסברי דמצוה לקברו משום דהא גם לעשה דתקבור תקברנו יש לאו המסייע לאו דבל תלין רק דאנן לא קיימ"ל כן כמשפירש"י וכ"כ הריא"ף פ"ב דב"מ עכ"פ ל"ש למפסלינהו אם עשו כיון דבדיעבד לא עשו איסור דעשה ול"ת דקבורה דחי לעשה ול"ת דיו"ט אמנם ר"פ דפסלינהו סבור דליכא עשה לקבור ביומו א"כ חיללו יו"ט אף דהי' בטעות שפיר הוה ס"ל דיש לפסלינהו:
אמנם יש לומר בדרך אחר דל"ש עשה דחל"ת כיון דאי אמר לא בעינא ליכא לעשה וא"כ ה"נ הא אי אמר לא ניחא לי' בכפרה כדאיתא בסנהדרין דף מ"ו דשומעין לו וא"כ י"ל דפלוגתא הנ"ל אי אמרינן כמ"ד מטעם בזיונא אז אין שומעין לו ואיכא מ"ע ודחי לעשה ול"ת דיו"ט בדיעבד אם קברו ביו"ט ולא נפסלו לעדות (עשו"ת דברי חיים סי' ס"ד דמפורש טעמא בקרא) וא"ש:
כעת ראיתי בספר נר מצוה שתמה כן הא שנינו המלין את מתו עובר בלא תלין ומשמע אפי' בחו"ל וכ' לתרץ עפ"י פירש"י שכ' אין מלינין בה מת אדם באותו יום קוברין אותו מיד שהודיעני בזה שני דברים האחד על גדר ההלכה אמר דבאותו היום קוברין אותו כלומר דאין לינה אלא כשעובר אותו היום דהיינו אחר שקיעת החמה שהלינה חלה מיד בשקיעה ואמר קוברין אותו מיד להודיעני גדר מעלות ירושלים משאר א"י יען שממהרין לקבור המת מיד ואפי' הי' צריכין להשהותו בשביל כבוד המת לא הוה דחי כבוד המת את קדושת ירושלים עכ"ד:
ג') ואין מקיימין בה קבורת חוץ מקברי מלכים וכו' וקבר חולדה. והנה במהרי"ט סי' ל"ז הקשה איך אמרו דקבר חולדה הי' בירושלים דיקשה מעיקרא אי קברוהו בירושלים ותי' עפ"י גמ' דשבועות שם שני בצעין הו' שם והוסיפו אותם על העיר ולכן קודם שהוסיפו קברו שם את חולדה הנבואה ואחר שהוסיפו לא פינו אותה אבל אסור לקבור עוד שם מת והקשה ע"ז מעירוכין דאמאי לא קאמר דמשכחת בירושלים בתי ע"ח בזה שניתוסף דהא חלק זה נתחלק תחילה לשבטים ותי' דא"כ הוה ישב ולבסוף היקף ועוד דעזרא לא קידש חומה שלא הי' מימות יהושע וא"כ אין לו דין בתי ע"ח מעתה קשה לי דרבינו כתב דקברות חולדה מקיימין בה והיינו במקום שהוסיפו א"כ איך כ' אח"כ סתם דאין הבית נחלט ואין מטמא בנגעים יען דנתחלקה לשבטים ויקשה הא גם בירושלים משכחת שיטמא בנגעים בחלק שהוסיפו דבשלמא ה' דכ' דאין הבית נחלט ניחא כמש"כ מהרי"ט אבל הא דאין מטמא בנגעים ואין מביאין ע"ע משכחת שפיר בזה שהוסיפו דא"ל דרבינו לא אייריא רק מגוף ירושלים ז"א דהרי כ' חוץ מן קבר חולדה וזהו במקום שהוסיפו ולכן אומר דלא כמהרי"ט דהא דאין נחלט במקום שהוסיפו הוא משום דכשהוסיפו על העיר חזרו ולקחו והוה של כל השבטים ולכן אין נחלט ואין מטמא בנגעים ואין מביאין ותדע דהרי למ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים א"כ איך תנן דמוסיפין על העזרה הא מקום מקדש ע"כ לא נתחלקה וע"כ צ"ל דחזרוהו ולקחוהו ונעשה של כולם:
והנה על גוף דברי מהרי"ט יש לדון דזה שהוסיפו על העיר יש לו דין ישב ולבסוף הוקף יען דגוף העיר ירושלים נתישבה קודם שהוסיפו והנה הרואה יראה כמה רב הדוחק כיון דלעיר ירושלים עצמה יש חומה שנבנתה תחילה וא"כ אותן הדרים חוץ לחומת העיר הרי נתישבו אחר שנבנה חומה שחוצה להם כמש"כ במהרי"ט א"כ למה ניזל בתר גוף העיר והרי גדולה מזו הוכיח בטו"א פ"ק דמגילה דאם ישב ולבסוף הוקף ואח"כ בנו בתים בתוך העיר לאלו הבתים יש דין דהוקף ולבסוף ישב ואף שכ' דאם רוב העיר נתישבה תחילה בתר רוב אזלינן ושדי מועט בתר רוב אבל כיון אם נשדו המועט בתר רוב העיר דהיינו ירושלים עצמה א"כ הרי העיר עצמה נתישבה אח"כ ואותם בתים שמוסיפין אח"כ בגוף העיר בוודאי יש לו ג"כ דין הוקף ולבסוף ישב כיון דאפי' בישב ולבסוף הוקף כ' בטו"א דמסתבר דבתים חדשים יש לו דין בתי ע"ח מכש"כ ירושלים דנתישבה אחר שהוקף ואם לא נשדי ואותן שמבחוץ לפנים א"כ הרי חומה שחוצה להם נבנה תחילה קודם שישב וא"כ מהיכי תיתי דנאמר דנחשב גוף העיר של ירושלים אחר המועט שחוץ לעיר ונאמר דדמי כאלו גוף העיר נתישבה חוץ לחומה הראשונה והוה ישב ולבסוף הוקף דזה לא מסתבר כלל (הן שדברי הטו"א ג"כ תמוהים שכ' דאזלינן בת"ר דא"כ לא משכחת רוב שנבנו אחר שהוקף כיון דכשבונה בית אחד שדו להו אחר הרוב דמעיקרא הכי גם בזה נאמר דחוזר וניעור אך בטו"א בהשמטות משמע דס"ל דלא תליא ברוב ובית אחד שנבנה אחר שהוקף יש לו דין ערי חומה ומש"כ בפנים דאזיל בת"ר היינו לענין מגילה אלא דתמוה דל"ש רוב כיון דכשבונה בית אחד נתבטל ונעשה דינה כגופו של העיר והנה קו' מהרי"ט יש לישב פשוט דזה שניתוסף אין לו דין בתי ע"ח כלל יען דבעינן דוקא הקיפו נכרים וכאן הקיפו ישראל כדאיתא בעירוכין:
ד') ואין נוטעין בה גנות ופרדסים שמא תסרח ואין מקיימין בה אילנות. והנה לכאורה הי' אפשר לומר טעם אחר כיון שקיימ"ל דאסור ליטע אילן בהר הבית כמבואר פ"ז מע"ז א"כ י"ל דעשו הרחקה יתירה אפי' בירושלים:
והנה בספר כפתור ופרח כ' דבר חידוש דלולב ודקל הנטוע בירושלים יש לפסול מטעם מה"ב והגאון יעב"ץ בהערותיו השיג דנהי דאסור בנטיעה איסורא דעביד עביד ול"ה מה"ב אולם י"ל דכונתו דגם המקיים איכא איסורא וכמש"כ רבינו ואין מקיימין בה אילנות וכן היא באבות דר"נ פ' ל"ה היינו דאיכא חיובא לעקרם ושפיר שייך לומר דדמי למה"ב דהא גדל ונתקיים באיסור:
אך יש לעיין דזה ל"ה אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא ל"ש מה"ב אך בס' ערע"א דרבנן הוכיח מפסחים דף ל"ה דפירש"י דאין יוצאין בדמאי משום מה"ב וכן מברכות פ' ג' שאכלו דתנן אכל טבל אין מזמנין עליו ומוקמינן התם בטבל טבול דרבנן וטעמא דכל הני משום מה"ב אך אכתי הא לא דמיא להכי דשם עכ"פ בשעה שיוצא בו עביד איסורא דרבנן אבל הכא בשעה שנוטלה למצוה כבר עברה העבירה א"כ שפיר י"ל בדרבנן ליכא משום מה"ב ועיין ברדב"ז סי' תרל"ג שכ' דבזה"ז ל"ש הטעם דסירחון דתסרח ויקוצו בה רגלי הנכרים וכן בהא דחשוב דאין מוציאין זיזין מפני הטומאה ולא יגדלו עופות משום דמביאין את הטומאה ל"ש בזה"ז ע"כ ליכא איסורא כלל וא"כ מותר ליקח בזמנינו לולב מדקל שנטוע ועומד בירושלים:
והנה דוגמא לזה מצאנו בירושלמי ביבמות בהוליד ממזר קיים פו"ר והקשה בריט"א בפ"ח דבכורות הא הוה מה"ב ואדאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד על יור"ד בכללים בפתיחה שלו תי' כיון דבהמצוה והגדלת התולדה ליכא איסורא ל"ה מה"ב אמנם לדעתי נראה לפמש"כ המג"א בס' תקיו"ט דאין יוצאין באתרוג כלאים משום מה"ב ע"כ משום דנתהוה באיסור דכל הוי' שלו באיסור הוה מה"ב א"כ ה"ה בממזר כיון דנתהוה באיסור שייך מה"ב דעיקר הוייתו הוה באיסור אך אכתי י"ל דל"ד לאתרוג כלאים דכל המקיימו עביד איסורא עכ"פ אף למ"ד דהמקיים כלאים בכרם אין לוקה לכן הוה מה"ב משא"כ כאן דליכא איסורא רק בנטיעה אך כבר הראתי לדעת בפ"א שגם בהא יש איסור לקיים האילנות:
והנה לכאורה יש לישב קו' הריט"א דהוה מה"ב דירושלמי קאי אממזר דחייבי לאווין דאי נאמר דמקיים מ"ע דפו"ר העשה דוחל"ת רק דלכתחלה אין דוחה דאפשר באחרת כמש"כ תוס' גיטין דף מ"א אבל בעבר ובא עלי' והוליד א"כ עשה דפו"ר דחי לה לכן ל"ש בדיעבד מה"ב (ע"ד שכ' הנוב"י בהשמטות לאו"ח אם בדיעבד קיים העשה ל"ש מה"ב) אלא דבשעה"מ פ"ו מיבום חקר דבביאה דשייך עדל"ת הולד שהוליד ל"ה ממזר א"כ לא מצינן לתרוצי' דל"ה מה"ב יען דבדיעבד נדחה מפני העשה דפו"ר דא"כ אמאי הוה ממזר ולפי"ז יהא מוכח מהכא דלא כסברת השעה"מ דאף דבדיעבד העשה דפו"ר דחי לל"ת הולד הוא ממזר וא"ש הירושלמי:
ה') חוץ מגינת וורדין. והובא במשנה פ"ב דמעשרות ופלא בירושלמי איתא דרק כך היתה נקראת אבל לא הי' גינת וורדין כלל אך י"ל דרש"י נרגש מזה וכ' כך שמה ודו"ק:
ו') ואין מוציאין ממנה גזוזטראות לרה"ר מפני אוהל הטומאה. עפירש"י ול"נ עפימש"כ בח"ס יור"ד סי' רצ"ט הטעם הא דכ' הראשונים דעתה כולנו ט"מ יען דזיזין וגזוזטראות מושכין טומאה מחלונות ומפתחים א"כ א"א בכהן טהור והנה בחידושי שנדפס ממני אצל שבי"ד על יור"ד לאדאמוהגזצ"ל בארתי דעת רבינו דס"ל כדעת הראב"ד שגם בא"י כולנו ט"מ מטעם שכ' הח"ס ולפי"ז הנה כל זה בזה"ז אבל בזמן הבית דהי' ידינו תקופה אסרו באמת להוציא גזוזטראות כדי שלא יטמאו כהנים כדי שלא ימשכו הגזוזטראות טומאה מחלונות ומפתחים שיש שם מת וא"צ למה שפירש"י שמא מת מוטל בארץ והנה לפי"ז יש להוכיח דלדעת רש"י דהמשכת טומאה איני מה"ת מדלא פי' כדברינו ועמג"א סי' שמ"ג ולפי"ז בזמנינו דנכרים מוציאין גזוזטראות וא"א ליזהר והם בכלל ט"מ לכך גם ישראל הבונה בית בא"י רשאי להוציא זיזין וגזוזטראות דבלא"ה ט"מ אנחנו וכמו שכ' ברדב"ז להתיר בזה"ז לנטוע אילן בירושלים דל"ש הטעם דסירחון:
ז') ואין מקיימין אשפתות מפני הטומאה. הנה בב"ק איתא אין מקיימין בה אשפתות והנה רש"י פי' משום דשכיח שרצים שמתים שם ומטמאין את הקדשים צריך ביאור איך מטמאין את הקדשים הול"ל דמטמאין את האדם שנוגע בהם קדשים מאי עובדייהו דקדשים אצל אשפתות אולם נראה דרש"י בזה לשיטתו דפי' בקידושין דף פ"א בהא דתנן תינוק בצד העיסה ועיסה בידו טמא משום דרוב תינוקות מטפחין ופירש"י מטפחין באשפה ושרצים מצוים ותוס' שם השיגו על פירש"י ופירשו מטפחין בעיסה והתינוקת טמאין משום דנשים נדות מגפפות אותן אבל בירושלמי איתא כפירש"י דרוב תינוקת מטפחין באשפתות ולזה נראה שכיון כאן ג"כ דמטמאין את הקדשים כיון דרוב תינוקת מטפחין באשפה וא"א ליזהר שלא יגעו בקדשים והנה תוס' שם הקשו לפירש"י איך אמרינן הטעם דסמוך מיעטא לחזקה לחזקת טהרה של עיסה הא כיון דבוודאי נגע ל"ש אוקמוה אחזקה כמו בשלי' בבית דהבית וודאי טמא אמנם לי נראה דזה תליא בפלוגתא דהנה בירושלמי פ"ק דסוטה פליגי אי מקנא לה מב' אנשים כאחד והקשה בח"ס אה"ע סי' ק"ב א"כ משכחת סוטה טמא מס' ברה"ר דהא היא עם שני אנשים הוה כרה"ר וטמא מספק אם נסתרה עמהם כאחד וכתב לתרץ דכיון דעליהם אנו דנין א"כ הם גופי' הטומאה ל"ש לומר דנעשה רה"ר על ידן דהוה כשני שרצים ברה"י דטמא מספק טומאה ברה"י והביא ראי' מנדה דף ט' דמוקי בחברותי' נושאים אותה במטה וכתב הרשב"א דהיא אין מצטרפת עמהם להיות כרה"ר דהא היא היא הטומאה ובה' ק"פ הארכתי:
ח') אין עושין כבשונות. הנה בזבחים דף צ"ה פריך ליהדרי' לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים והנה רש"י פי' במשכן כתיב ישבר לפי שלא היו קבועין להם כבשונות לצרף כלי חרס אבל במקדש נהדרינהו לכבשונות שהיוצר צורפן בהם ויתלבנו ומשני אין עושין כבשונות בירושלים משום קוטרא והנה בשו"ת תשובה מאהבה סי' ע"ז הקשה במשכן נמי ל"ל ישבר הא אפשר למלאות גומרא דבשלמא בשל חולין אמרינן ישבר דל"מ מלייא גומרא משום שמא חס עלה ופקע כדאיתא בפסחים דף ל' אבל במשכן דקאי אדאורייתא ל"ש דחייש שמא פקע בפרט במשכן דאין שבות במקדש והביא שם דברי הרא"ש בפסחים שדייק מהך דזבחים דכ"ח מהני חזרת כבשונית ול"ח שמא יפקע ויקשה ג"ל מנ"ל דילמא אין שבות במקדש דאוקמא אדאורייתא ותי' דא"כ למלינהו גומרי אע"כ במקדש נמי גזרו רק בכבשונות לא גזרו דל"ח שמא יפקע וא"ש אמנם הנה לא תירץ גוף הקו' דהא באמת יקשה למה חיישינן במקדש שמא יפקע הא אין שבות במקדש וכן הקשה בתפארת שמואל על הרא"ש:
אמנם לדעתי כוונה אחרת יש בזה דהנה בפסחים דף פ"ד פליגי אביי ורבא לאביי חיישינן שמא פקע ורבא אמר משום הפסד קדשים ופירש"י אביי אמר משום שמא פקע מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זה שריפה אלא שבירה עכ"פ נשמע דחשש שמא פקע הוה חששא דאורייתא וא"כ ניחא דהא אי לאו דאמרה תורה כ"ח ישברו הוה צריכה ביעור מן העולם ע"י שריפה דהיינו ע"י גומרתא וחיישה התורה אי נמלינהו גומרתא יפקע ונמצא בטלה מצות ביעור לכן אמרה תורה ישבר וזה גופי' בעורו וא"כ ל"ש לומר דחייס הוא רק דרבנן דאנן באמת ל"ח לחייס אלא לשמא יפקע ויבטל ממצות ביעור וע"כ פריך בגמ' רק מהחזרת כבשונית דבזה ל"ל דיפקע דהרי כל סוף יתבער הבלוע דידי' בכבשונות וא"כ ניחא דלא יקשה לפירש"י דבמשכן כתיב ישבר הא אפשר למלינהו בגומרא דלפמש"כ גם בדאורייתא איכא גזירה זו דהיינו אי לא הוה כתיב ישבר ממילא הוה מצוה בשריפה ואיכא גזירה שמא יפקע ויתבטל המצוה דגזירה דשמא יפקע הוה גזירה דאורייתא וניחא נמי דלפי מש"כ הרא"ש יקשה עכ"פ נמלינהו גומרא אע"כ דחיישינן שמא פקע ויתבטל מן המצוה ולכן אמרה תורה ישבר ולכן פריך בגמ' רק דנחזירנהו לכבשונות:
ובמש"כ יש לישב דברי הראב"ן דהנה שיטת הראב"ן והראב"י הובא בסי' תנ"א דלא מהני החזרת כבשונית בכלי חרס והביא ראי' מהא דתורה אמרה ישבר ול"מ החזרת כבשונות הובא לשונו בישועת יעקב שם ותמוה הא גמ' מפרש הטעם משום דאין עושין כבשונות בירושלים ולמש"כ ניחא דקשיא לי' במשכן אמאי הצריכה תורה שבירה דא"ל כפירש"י דלא הי' להם כבשונות א"כ הא אפשר למלינהו בגומרתא דמה"ת ל"ח לשמא חייס עלייהו אלא וודאי הטעם דל"מ משום דשמא פקע ויתבטל ממצות ביעור ולכן אמרה תורה ישבר רק הגמ' פריך אכתי במקדש אמאי לא אהדרינהו לכבשונות דבהא ל"ש שמא יפקע ובטלה מצות ביעור דהא אי יפקע מתבער בכבשונות ומשני דאין עושין כבשונות ועכ"פ מדלא הי' ממלאין גומרתא במשכן ע"כ משום דחיישינן לשמא פקע והוא חששא דאורייתא נשמע שפיר דל"מ אף החזרת כבשונות דאיכא חששא דשמא יפקע כמו בגומרתא:
ועד"ז נראה לי לישב קו' תוס' בזבחים שם שהקשו מ"פ ולהדרי' לכבשונות הא צריך קרא דשרי בשישברה דלא תימא דבעי ביעור דוקא כיון שבלוע בו נותר ובשבירה הא לא מתבער הנותר ולפמש"כ י"ל דהנה בפסחים דף פ"ג איתא העצמות והנותר ישרפו ואיתא בגמ' דנשמע מינה דעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשין בסיס לדבר האסור ע"ש פירש"י כיון דא"א לשבור העצמות שיש בהן מוח ממילא נעשין בסיס ובגמ' איתא מיתבי כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה ואי ס"ד שימש נותר מילתא הוא אמאי אין טעונין שריפה והנה לכאורה קשה מאי פריך דהא בפשיטות יש לחלק בפסח דא"א לשרוף וא"א להפרידן לכן נעשין נותר משום דהם בסיס לדבר האסור אבל עצמות קדשים דאפשר להפרידן לא נעשין בסיס ולא הוה כשימשו נותר לכן א"צ שריפה והנה לקמן בחי' על ה' ק"פ העלתי לישב דגמ' כאן סמך אמשנה דחולין דף קכ"ג דתני קולית המוקדשין והוה סבירא לי' דג"כ הטעם משום דשימש נותר אבל להלכתא באמת הטעם דקולית המוקדשין משום דהוה שומר למוח אבל משום שימוש נותר ל"ש רק בפסח דא"א להפריד המוח ע"כ העצמות גופין בטלין לגבי המוח ונעשין בסיס להן וא"כ הכא נמי י"ל דבוודאי עתה דכתבה תורה ישבר דאין תקנה אחרת רק בשבירה דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם א"כ ע"כ לומר הא דסגי בשנשבר הוא גזה"כ דהא כיון דהבלוע אין יוצא לעולם אפי' בכבשונות א"כ אין הבלוע בכ"ח כמבוער דאין החרסית מגינה על הבלוע דאדרבא החרסית בטלה לגבי הבלוע והוה כאלו הבלוע בעיני' וא"כ הוא מילתא דמסתברא דלא תסגי בשבירה דבזה אין הנותר כמבוער מן העולם אבל קו' הגמ' למה הצריכה תורה שבירה הלא אפשר בהחזרות כבשונות ובאמת אי לא הוה כתבה תורה ישבר הוה ג"כ ידעינן דשרי בשבירה כיון דיש להתיר ע"י כבשונות א"כ אפשר לה להפריד הבלוע מן החרסית אין החרסית בטילה לגבי הבלוע והוה הבלוע כמבוער מן העולם ופשיטא דסגי בשבירה ולא צריך ליכתוב קרא ישבר דסגי בשבירה א"כ ל"ל דכתב רחמנא ישבר אע"כ דלא מהני כבשונות דא"י מידי דופיו א"כ אין תקנה לחרס וא"א להפריד איסור נבטל החרסית לגבי הבלוע וא"כ ל"ה הבלוע מבוער מן העולם וע"כ אמרה תורה ישבר א"כ ע"כ הא דסגי בשבירה זה הוה גזה"כ לחשב כמבוער מן העולם (ועד"ז כתבו הפוסקים בסי' צ"ד דמהא"ט כ"ח נעשין נבילה דא"א להפרידן ע"י הגעלה יע"ש אלא דלפמש"כ יקשה כיון דאפשר בהחזרות כבשונות אמאי יהא נעשין נבילה רק לדיעה זו שהוא שיטת הראב"ד י"ל דסובר בהחזרת כבשונות ל"ח אפשר להפרידן דאז פנים חדשות באו לכאן:
ט') אין מגדלין בה תרנגולים. ובגמ' מפרש הטעם משום קדשים פירש"י כל תרנגולים מנקרים באשפה ומביאין בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים והנה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ה הקשה מהא דאמרינן ביומא מאי קרא הגבר קרא תרנגולא ואמאי לא אתבוהו מהא ואמאי לא סייעוהו מכאן למ"ד קרא גברא והשיב דהא דאמרינן אין מגדלין תרנגולין היינו דוקא להניח תרנגולים ברשות עצמן לילך במבואות העיר וכן הא דקתני ולא כהנים בא"י משום הטהרות ל"ש אלא במקום שאיני משתמר אבל בלולין נשמרים מותר לכהנים וללוים ולישראלים אפי' בירושלים לגדלם ולהתפרנס מהם וברבורין אבוסין דשלמה יוכיח וההוא דקרא תרנגולת ה"נ סייעתא לפירוש הזה מרישא במתניתין דקתני אין מגדלין בהמה דקה בא"י דהיינו דוקא בשילוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכות ועוד דהוה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה:
אך בספר כסא רחמים תמה מהא דתמורה דף ט"ו וב"ק דף פ' בחסיד אחד שהי' גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שייניק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו העז הלכו להם יען שעובר על דברי חכמים ולפי דברי הרמ"ע מה כל החרדה הא היכיא דקשרו בכרעי המטה שאין הולך בשילוח לא גזרו:
אמנם נראה להביא ראי' להרמ"ע עפי"ט דכלים דאיתא שם חבל שבו קושרין הפסחים ופירש"י בחולין דף נ"ד ע"ב שהוא זכר לפסח מצרים דכ' אסרו חג בעבותים וכתיב והי' לכם למשמרת ועיין בנמ"י סוף מרובה שהוא כ' שהי' דרכם לקשור כדי שלא תלך ותרעה ויפסיד שדות א"י וכן מש"כ רבינו אין הכהנים מגדלים תרנגולים בא"י עיפי"א מתרומות כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחי' ולתרנגולים וכתב בספר קול הרמ"ז שדיקדק למה נקט תרנגולים ולא קתני סתם ולא לעופות והביא לתרץ דאתי לאשמעינן דאע"ג דאסור לכהן לגדל תרנגולים בא"י מ"מ בנזדמן באקראי יכול להאכילן והשיג עליו וז"ל ולא ידעתי מניין לו היתר זה ובאמת דכרשינין אינם ראויים לעוף הדק ובקול סופר השיג עליו דבתוספתא בתרומות פ"י כתב דנותן אדם כרשיני תרומה לתוך שובכו ואין חושש הרי דראוי אפי' ליונים וכ"כ רבינו בפ"ט מתרומות ואוצר אדם כרשיני תרומה לתוך שבכו ואיני חושש שמא יבואו יונים ויאכלו והנה מה שכתב בנזדמנו שרי והקשו עליו א"כ למה הלכו להם חכמים שבאו לר"א כשראו בהמה דקה בביתו דילמא נזדמנו לו וא"כ נשמע דאין לחלק בין נזדמנו לו לאין נזדמנו:
י') ואין הבית נחלט בה. והנה הטעם מפורש שם בב"ק יען דכתיב ובא אשר לו הבית וכיון דלא נתחלקה לשבטים לא קרינן בי' וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וכתב בשמ"ק דכאן אין מי שיקנה לו והנה יש להקשות לכאורה כיון דבאמת יש לבעלים קנה"ג בהבית כמו בכל ערי ישראל רק כיון שאין יכול להשכירו אין לו קנ"פ אבל קנה"ג יש לו א"כ אמאי לא מצי להקנות לו אמנם לפי מה שיתבאר להלן יתישב זה:
ואין הבית נחלט וכו' דירושלים לא נתחלקה לשבטים. והנה הוא ברייתא ספ"ד מרובה אבל שם איתא דאין הבית חלוט (לא נחלט כלשון רבינו ויש בלשון זה הבדל רב כאשר יתבאר) דהנה רש"י פי' אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה אלא גאולה תהי' לו אם ירצה לגאול ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים אולם בשמ"ק איתא דאין הבית חלוט בה דכ' לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא מצי לאקנויי לדירה וז"ל הרמ"ה אין הבית חלוט בה דכ' לצמיתות מאן מקנה לי' עכ"ל הנה מפרשים אין הבית חלוט שאין להם רשות למכור להם הבתים דלא כפירש"י דאתי רק לאפוקי שאין לו דין ערי חומה וכן משמע מדקתני שאין הבית חלוט בה משמע דהמכירה חל רק שאין לו דין ע"ח ואמנם רבינו דנקט דאין הבית נחלט דמשמע דא"י כלל למכור דאין מי שיקנהו דלא נתחלקה לשבטים כפירוש השמ"ק ונראה דרבינו הכריח פירושו משום דקתני אין משכירין בתים ומשמע לי' דדומיא דהכי נמי הא דאין הבית חלוט משום דאין להם בעלים מיוחדים הכל מחד טעמא דלפירש"י הוא מטעם אחר דאין להם דין בתי ע"ח א"כ ל"ה דומיא דקתני אין משכירין להם בתים ולפירש"י צריך לומר הא דאין משכירין להם בתים נמי אין משום דל"ה מיוחדים לבעלים משום דנהי דקרקע כולם שותפין בה אבל הבית שבנה הרי הוא שלו כדאיתא בפרק השותפין בחצר של שותפים דכל מי שמשתמש בו באותה שעה אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו א"כ זהו שבנה בית הרי הוא הוברר שזהו חלקו א"כ למה לא יכול למכור דהא גם הלוקח כשישתמש בו נאמר הוברר הדבר שבזו השעה שדר בו הוברר שזהו חלקו אלא זה באמת רק מטעם תקנה כשבאים אנשים לירושלים לרגל או להקריב קרבנות בזה והוא הדין דאין משכירין ורק דרים בחנם בזמן מועט אשר הוא מתעכב בירושלים אבל אם ירצה לעכבו ולקבוע דירתו בירושלים בוודאי הרשות ביד הבעלים שלא להניחו לדור בחנם בביתו ולפיכך אמרו שם לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלין בזרוע ולכאורה איך שרי הא הוה גזל אלא משום דהבעלים הי' יכולין למחות שלא ידור בהבית הזה שבנה זה רק שכן נהגו שאין משכירין (ולראב"צ נהוג כן גם במיטות) מש"ה נוטליןהעורות בזרוע וא"כ זהו לענין אין משכירין אבל לעולם דיכולין למכור בחנם זה לזה אף דלא נתחלקה דאית לן ברירה וא"כ דברי רבינו צריך תלמוד מנ"ל הא דאין הבית חלוט היינו דאין יכולין ישראל למכור כלל:
אמנם הנה אותה ברייתא איתא גם באבות דר"נ ושם איתא אין מוכרין בהם בתים אלא מן הקרקע ולמעלה ואין הבית נחלט בה לצמיתות לאחר יב"ח וכו' ר"י אומר אף שכר המיטות והמצועות לא הי' לוקחין בה שכר הרי באבות דר"נ הגי' כמו בדברי רבינו אין הבית נחלט בה ואי איתא דהפירוש כפירש"י דאין נמכר לצמיתות כבתי ערי חומה אלא דיוצא ביובל איך יתכן זה כיון דקתני אין מוכרין בהם בתים אלא מן הקרקע ולמעלה א"כ לא קנה רק הבנין א"כ אין יוצא ביובל דרק קרקע עולם יוצא ביובל אבל לא הבתים דתלוש ולבסוף חברו הוה תלוש כיון דאין קנוי לו קרקע דלא דמי לשאר בתי החצרים כיון שקנוי הקרקע גם הבית הוה כמחובר כמו שכתב הש"ך חו"מ סי' צ"ה דבבית לכו"ע כמחובר דמי אבל הכא דלא קנה רק הבנין א"כ א"י ביובל אע"כ דהכי קאמר כיון דאין מוכרין להם רק מה שמן הקרקע ולמעלה לא קנוי לו רק הבנין לכן אין נחלט כדין בתי ערי חומה לאחר יב"ח אלא דגם אחר יב"ח אין נחלט כיון דאין יכול למוכרו כלל רק הבנין ובבנין לבד לא נחלט הבית לאחר יב"ח רק יכול לפדות בכל עת אבל ביובל א"י דל"ה כקרקע א"כ מוכח כפירושו של רבינו וכגי' דאין הבית נחלט בה:
ואולם יש להבין הא דקאמר דאין מוכרין רק מקרקע ולמעלה א"כ היינו שכירות דשכירות ליומא ממכר הוא והא אמרת דאין משכירין בה בתים דאין מיוחדים לבעלים א"כ למה מותר למכור מה שלמעלה מן הקרקע הכי עדיף משכירות ובאמת באבות דר"נ ליתא להא דאין משכירין בה בתים אלא דאין לוקחין שכר בתים והיינו כמש"כ לעיל אבל מדברי רבינו נראה שהוא מטעם דמן הדין הוא דאין מיוחדים לבעלים ונראה דשכירות בוודאי כיון דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ כיון שמשכיר סתם משכיר גם הקרקע והא אין מוכרין בה אלא מן הקרקע ולמעלה ולכן שפיר קתני דאין משכירין דכיון דכמכר דמיא א"כ הרי מכר גם הקרקע והא אין מוכרים בתים רק בלא קרקע:
בהא ניחא לי מהא דאיתא בשו"ע סי' תרל"ז דאין עושין סוכה ברה"ר דהוה גזל ותמהו מקרא דכתיב ויעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם להנ"ל ניחא דבחג כולם כבעלים חשיבי וראיתי שבספר המנהיג כבר עמד בזה מקרא דכתיב ויעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם ותי' דירושלים נעשו אכסנאים בחג לכל האורחים והיינו כמש"ל אולם על מה שהוכיח הרשב"א דין הנ"ל דהוה גזל מירושלמי פ"ו דבב"ק דבסוכות חייבין רק בנ"ח פטורים משום דמצוה לעשות על פתחיהן כבר עמד במראה הפנים שמירושלמי אין ראי' דקאי אליבא דרבנן אבל לר"י דפוטר בנ"ח משום דהוה ברשות מצוה גם בסוכות פטורים משום דהוה ברשות מצוה אך לכאורה יקשה מ"ש מהא דמשכירין להם המיטות הא ג"כ עומדים על הקרקע והבתים ג"כ עומדים על הקרקע דהא בתים הוה תלוש ולבסוף חיברו א"כ דמיא למיטות שעומדין על הקרקע וכן הוא בדברי רבינו ספ"א מה' שאלה השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין איןפחות מל' יום והא קיימ"ל אין שאלה לקרקעות וכדאיתא בשבועות דף מ"ג ע"ש בפי' המשנה גבי דברים שאין נשבעין עליהם ע"כ משום דפונדק הא אין שואל הקרקע רק הבית דהוה תלוש ולבסוף חיברו אך לכאורה יקשה מהא דאיתא בסוכה דף כ"ז דר"א סובר דאין יוצאין בסוכה שאולה ורבנן ס"ל דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת משמע דשייך בקרקע שאולה אך מתוס' שכ' דל"ש שאלה בהקדש משמע דבקרקעות שייך שאלה שוב ראיתי כי בתוי"ט שם עמד על זה והביא מגמ' ספ"ח דב"מ דשייך בקרקע שאלה והביא מדברי רבינו הנ"ל ג"כ ראי' דשייך שאלה בקרקע מדכ' השואל פונדק ולדעתי מהא אין ראי' משום דפונדק היינו בית דהוה תלוש ולבסוף חיברו אך לפמש"כ ש"ך סי' צ"ה דבית הוה מחובר ניחא דהוה שואל קרקע דסוכה דיש לו ג' דפנות הוה שפיר שאלה בקרקע וא"ש ג"כ דאין משכירין בתים:
אמנם קשה לי הא בע"ז דף כ' איתא דאי שכירות לא קניא רשאי להשכיר לנכרי בתים בא"י דל"ש בזה משום לא תתן להם חני' בא"י והיינו משום דאין משכיר רק קנ"פ וכ"כ בטו"ז יור"ד סי' קנ"א סק"ו א"כ אמאי אין משכירין בתים הא אף אי משכירין אין להם אלא קנ"פ דהיינו ההשתמשות באותו בית וחצר והא קנין השתמשות זה יש להם לבעלים ואמאי לא יהא יכולין להשכיר זכות שלהם שכמו שיש להם רשות להשתמש יהא זכות זה מושכר לאחרים בשלמא אי שכירות קניא דשכירות ליומא ממכר הוא ואיכא איסור חני' במשכיר לנכרי ע"כ דמקנה לו הגוף לזמן וקנין גוף לזמן הוה כקנה"ג לכן ניחא דאין משכירין בירושלים דהא הבית אין שלהם א"י להשכיר לאחרים אבל אי שכירות ל"ק קשה וא"כ תידוק מכאן דשכירות ליומא ממכר הוא וצ"ע ונראה דתליא זה אי ישנה לשכירות מתו"ע אבל אי אין אלא לבסוף שרי להשכיר דל"ד למכר כיון שאין משתלמת אלא לבסוף וכן יש לומר אי מתחייב מיד שפיר שכירות ליומא ממכר אבל אי אין אלא לבסוף ל"ה שכירות כממכר ועיין שו"ת בית שמואל אחרון או"ח:
והנה איתא בכתובות דף ק"ו דישיבת כרכים קשה ויליף לה מדכתיב ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים ופירש"י שהקושי הוא שככל מתישבון בה ודוחקין עצמן וקשה לי מנ"ל הא דשאני ירושלים דקיימ"ל דאין משכירין בה בתים ולכן כל מי שבא לירושלים נכנס לבית חבירו ודוחקין אותן לכן שפיר הוה ישיבתה קשה אבל שאר כרכים מנ"ל:
והנה ראיתי בפרד"ר ד"ז שתמה לפי מה שפירש"י בנחמ"י דמתנדבים לשבת בירושלים לשמור העיר מן האויבים א"כ מנ"ל דישיבת כרכים קשה דש"ה דישיבתן לשמור מן האויבים לכן קשה ישיבתה והניחו בקשיא ואולם אי מהא י"ל הנה זה הי' בשעה שעלו לארץ אבל אחר שישבו בה בטח לא הי' ישיבתה קשה ומדברכו העם לכל האנשים המתנדבים אף בשעה שכבר ישבו בטח מוכח שפיר דישיבת כרכים קשה אבל מה שהקשיתי קשה עמש"כ בפ"ו מכהמ"ק:
י"א) ואין מטמאים בנגעים. משמע שדעת רבינו דלכן אין מטמאים בנגעים יען דלא נתחלקה לשבטים ולא קרינן בי' בית אחוזתכם והנה ביומא דף י"ב מבואר דלס"ד דר' יודא אמר אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הוה פליגי אי ירושלים מיקרי קודש ושל גבוה כיון דאוכלין שם קדשים ור"י סובר רק מקום מקדש דזה מיקרי של גבוה דשם אוכלין קדשי קדשים ולמסקנא דרי"ו אמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד פליגי אי ירושלים נתחלקה לשבטים דלמ"ד לא נתחלקה לא מטמא בנגעים דלא קרינן בי' בית ארץ אחוזתכם דהא אין יכול להשכיר בית בירושלים עיין שם בפירוש התוס' ולכאורה קשה נהי דאין יכול להשכיר בתים משום דיש רשות לדור שם בלי שכירות א"כ אין לבעלים קנין פירות אבל פשיטא דקנה"ג יש להו ויכולין למכור הבית לאחר א"כ למה נתמעט דלא מטמא בנגעים דשפיר קרינן בית ארץ אחוזתכם כיון דיש לו קנה"ג ולכן נראה לפרש עפ"י מה דאיתא בירושלמי ה"ג דערלה דבית מנוגע אסור בהנאה ואפרו ג"כ אסור משום דכתיב נתיצה יליף נתיצה נתיצה מע"ז דאסור בהנאה אפי' אפרו וכיון דהקנ"פ אין של הבעלים אין נאסר בהנאה (דהא טומאת נגעים בא ע"י הבעלים שעינם צרה כפירש"י שם ביומא דף י"א דלכן בתי כנסיות שאין בהם בית דירה אין מטמא דכתיב ובא אשר לו הבית שמיוחד ביתו לו ופירש"י שכלי תשמישו מיוחדין לו ואין משאילן לשכינו כלומר שהנגעים באים על צרות העין) על ידם (כמו דא"א דשא"ש מהא"ט אין מטמא בנגעים דא"כ יצטרך נתיצה דיאסר בהנאה על אחרים עיין כהא"ג בדברי רבינו בפ"י מטומאת מת דאין בית הפרס מטמא משום דא"א דשא"ש וכש"כ דבנידן דידן דאיכא איסור הנאה דשייך אאדשא"ש):
והנה בהא ניחא לי הא דאיתא בחולין דף י"א מנא הא מילתא דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקה דכתיב והסגיר הכהן את הבית דילמא נחסר מהשיעור ובתוס' הקשו הא הוה ס"ט ברה"ר דאזלינן להחמיר אולם להנ"ל ניחא דהא גם לענין איסור הנאה אנו דנין דאם יטמא הבית לבסוף יצטרך נתיצה ואיכא חזקת היתר לבית ולענין זה ל"ש הטעם דס"ט ברה"י דלענין איסור הנאה אדרבא יש לנו לילך בתר חזקת היתר אע"כ משום דאזלינן בתר חזקת הנגע:
י"ב) ואין מטמאה בנגעים וכו'. וכ' רבינו בפי"ד מנגעים משום דלא נתחלק לשבטים וכתיב בבית ארץ אחוזתכם ובהא ניחא מש"כ רבינו בפ"י ממע"ש דנוטע ברשות יחיד לרבים חייב בערלה דכ' ונטעתם והקשה בכ"מ דבפסחים דף כ"ב איתא דרבנן יליף מלכם דנטעתם ליחיד משמע הנ"ל ניחא דבירושלמי שם איתא מחלפי שיטתי' דרבנן תמן אמרו ירושלים אין מטמא בנגעים וכאן אמרו דחייב ומשני תמן כתיב אשר לו הבית וכאן כתיב ונטעתם לרבות רבים הרי דלירושלמי רבנן ג"כ דרשי מונטעתם:
י"ג) ואין נעשית עיהנ"ד. והנה בב"ק מבואר דממעט מקרא דעריך ויש לתמוה דרבינו בפ"ד מה' ע"ז כתב דאין אחת מערי המקלט נעשית עיהנ"ד שנאמר באחת עריך וכבר השיגו הראב"ד שם דקרא דעריך בעינן למעט ירושלים אבל כל ערי המקלט הא נתנו השבטים מחלקיהם אך לכאורה י"ל דהנה בספרי איתא דירושלים אין נעשית עיהנ"ד ילפינן מקרא דאשר ד' נותן לך לשבת שם פרט לירושלים שלא ניתנה לבית דירה וא"כ אייתר באחת שעירך למעט ערי מקלט אך יקשה דהא הטעם דלא נקרא ערי מקלט עירך כתב בכ"מ וז"ל מאחר שנתנו אותם מחלקם ואין מיוחדים לנותנים לא קרינן בי' עריך ולכאורה קשה הא אינן ללוים אלא לבית דירה כדאיתא בירושלמי פ' עגלה ערופה לענין דאין מביאות עגלה ערופה א"כ הוה של הבעלים ישראל אולם י"ל הנה מבואר במכות דף י"ג דאין מעלין להם שכר וא"כ אהני טעם זה דלא מיקרי של הלוים כיון שאין מעלין להם שכר אבל גם של ישראל ל"ה כיון שנתנו ללוים וכמש"כ הכ"מ ורק דלא נימא א"כ הוה קרינן בי' באחת עריך של הלוים ע"ז שפיר י"ל כיון דרק לבית דירה שלהם ניתנה אבל אין מעלין להם שכר א"כ הוה כמו ירושלים דאין נעשית עיהנ"ד מהא"ט דלא נתנה לבית דירה דאין משכירין בתים בירושלים (אף דלשון הספרי דממעט ירושלים דלא נתנה לבית דירה דהיינו דאין משכירין בתים בירושלים ולגבי ערי מקלט נקט בירושלים דלכך אין מביאות ע"ע משום דלא ניתנה אלא לבית דירה משמע דהא דניתנה לבית דירה לגריעותא הוא לפמש"כ ניחא דבירושלים הא דאמרו דלא לבית דירה הוא טעמא שלא הוה של הבעלים ובערי מקלט נקט הא"ט לומר דל"ה של הלוים יען שאין אלא לבית דירה שאין מעלין להם שכר אבל של ישראל הבעלים נמי ל"ה) ודו"ק:
אולם בספר סדר משנה האריך לתמוה עליו והעלה שם דטעמא דרבינו מספרי דדרשינן מלשבת או מתהיינה וגם דרשת עריך ומוקמינן חדא למעוטי ירושלים וחדא למעוטי ערי מקלט וע"ש והנה לכאורה יש להקשות בהאי דירושלים אין נעשה עיהנ"ד דנתחלקה לשבטים תיפוק לי' משום דלא תעשון כן לד' דזה שייך גם בחומת ירושלים והא איתא בסנהדרין דף קי"א דעיר שיש בה מזוזה אין נעשין עיהנ"ד משום דכ' לא תעשון כן אך י"ל דבאמת הקשו דנאמר דעשה דושרפת את העיר באש ידחה לל"ת דלא תעשון כן ולישב נאמר דהנה בעירובין דף ק"ג איתא בס"ת שייך לומר דאין שבות במקדש א"כ י"ל גבי שריפת אזכרות שבס"ת תפילין ומזוזת חשוב כלאו דמקדש אין עדל"ת שבמקדש וזה ל"ש בחומת ירושלים דיהא כלאו במקדש ושפיר עשה דושרפת ידחה לל"ת דלא תעשון כן:
אמנם על קו' שהקשו המפורשים דליתי עשה דושרפת וידחה ללאו דל"ת כן לד' נראה לישב דהנה בגיטין דף מ"ד אהא דס"ת שנמצא ביד מין לגנוז או ישרף ופירש"י משמא כתבו לשם ע"ז והרמב"ן הקשה עליו הא אי ל"ב לשמה לא איכפת לן בכונתו לשם ע"ז כמו במל לשם הר גריזים וכתב בח"ס לישב כיון דכ' אזכרות לשם ע"ז הרי איכא בי' מצוה לאבד שמו מן המקום ההוא ואין זה ענין למילה דהתם לא בעי מחשבה ולא אתי לבטל מעשה אבל הכא השם גם ע"ז נמי איקרי אלקות כדאיתא ר"פ שבועת הדיינין אך לשיטת הרמב"ן צריך לומר דהוא מפרש כיון דכתיב ואבדתם את שמם ואח"כ כתיב לא תעשון כן לד' ע"כ דרשינן אף במקום ששייך ואבדתם את שמם לא תעשון כן לד' וא"כ קשיא דהא בשבת דף קט"ו עביד קו"ח דמה שמי שנכתב בקדושה אמרה תורה ימחה לעשות שלום בין איש לאשתו הללו שמטילין שנאה בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה הרי דאף במקום דל"ת ל"ד איכא מצוה דואבדתם את שמם ונראה דרמב"ן ס"ל כיון דרבנן וריוס"י פליגי רק דאין מצילין אבל לא דשורפין ומאבדין (דלא כתוס' שכ' דפליגי רק בנמצא לא בכתבו מין) ע"כ דלית להו הקו"ח ומפרשין שפיר הקרא דלא תעשון כן לד' אף במקום דאיכא עשה דואבדתם א"כ מתורץ נמי הקושיא מסנהדרין דל"ש עשה עדל"ת דאדרבא הא דרשינן אף במקום ואבדתם את שמם לא תעשון כן לד':
ואולם קשה לי לדברי הרשב"א בתשו' שכ' דבי"ד יכול לקיים מצות ד' מיתות ע"י נכרי מהא דסנהדרין כל עיר שיש בה אפי' מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנאמר ושרפת את העיר ואת כל שללה כליל והיכיא דאיכא מזוזה לא אפשר דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם ויקשה הא אפשר להתיכן ע"י נכרי כמו דיכול לקיים עונש מיתת בי"ד ע"י נכרי כן נוכל לקיים העונש שריפת נכרים ע"י נכרי והא ע"י נכרי בוודאי אין עובר אלא תעשון כן דהא ע"י נכרי ל"ה אלא כמו גרמא והיכא דכתיב עשי' גרמא מותר כדאיתא בשבת דף קיא אך י"ל דהכי קאמר דהא אי ליכא נכרי לא נוכל לקיים ושרפת את העיר ממילא לא נתחייבה כלל שריפה ולכן אפי' אי איכא נכרי לא מחייבה בשריפה וראי' לדברינו דאל"כ יקשה מאחר דמותר לגרום מחיקת השם כיון דכתיב עשי' כנ"ל א"כ אפשר לשרוף העיר ע"י גרמא שיצית אש מרחוק ממקום שנקבץ לתוכה המזוזה ומתקיים שפיר ושרפת את העיר אע"כ דהכונה כיון דצריכין לעשות תחבולה ולא יכול לשרוף להדיא אמרינן דלא נתחייבה כלל בשריפה:
שוב ראיתי בשדה חמד בסופו שהקשה כן בשם גדול אחד מרוסיא דלמ"ד אשו לאו משום חציו א"כ יכול לקיים ושרפת את העיר ע"י גרמא וכתב לישב דהיכיא דכונתו לכן גם גרמא אסור והכא הא מכיון לכך לכן אסור אף גרמא ואולם לדעתי בהא לא עלתה ארוכה לקושיא זו דהא ל"ה כדבר המכוין דאטו מכוין למחוק השם אלא לשרוף הקלף וגוף מחיקת השם אין צריך כלל והוה אצל"ג וכבר כתב הרשב"א שבת דף קל"ב דאצל"ג בשאר אסורין הוה כדבר שאין מכוין אולם לפמש"כ ניחא דכיון דאין יכול לקיים ושרפת להדיא אמרינן דעיר כזו לא נתחייבה כלל בשריפה וכן מתבאר מפירש"י שכ' דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם ומיקרי שלל שמים לכאורה פלא דבגמ' משמע משום הלאו דל"ת כן אין נעשה עיהנ"ד אבל לפמש"כ נכון דאי משום הל"ת הא הוה ע"י גרמא ולכן פירש"י דהוה שלל שמים דכיון דא"י לשורפה בידים לא נתחייבה כלל דהוה שלל שמים ובהא ניחא מה שהקשו דנאמר עדחל"ת דיש לומר כיון דאיכא לאו ממילא הוה שלל שמים וליכא עשה כלל:
ואין נעשה עיהנ"ד. והנה קשה לי דרבינו בפ"ד מע"ז תי' דאין נעשין עיהנ"ד בערי מקלט וערי מקלט רק בא"י כמש"כ בפ"י מרוצח וא"כ גם בשאר ערים אין נעשה עיהנ"ד וא"כ אמאי חשוב דקדושת ירושלים יתירה על א"י כיון שגם בשאר ערי ישראל מצינו כן ואמנם לפמש"כ לעיל דעבר הירדן לאו מא"י וערי מלקט הי' גם בעבר הירדן לכן שפיר קחשב בירושלים קדושה יותר דאין נעשין עיהנ"ד דא"ל דגם בשאר א"י כן בערי מקלט ז"א דערי מקלט שאני גם בחו"ל דהיינו בעבר הירדן דלאו מקדושת א"י נחשבין אין עושין ג"כ עיהנ"ד אמנם אכתי קשה דבגמ' איתא הא דירושלים אין נעשה עיהנ"ד מדכתיב עריך וירושלים לא נתחלקה לשבטים וא"כ יקשה עדיין לרבינו דפסק בערי מקלט אין נעשין עיהנ"ד מדכ' עריך ויקשה הא כבר אפיקתי' למעוטי ירושלים דלא נתחלקה לשבטים ומנ"ל למעט ערי מקלט וגם בראב"ד פ"ק דע"ז השיג דרק ירושלים נתמעט משום דלא נתחלקה לשבטים אבל לא ערי מקלט:
ונראה לישב דהנה אי אמרינן דלא נתחלקה לשבטים כלל אז לא נתמעט ערי מקלט אבל אי אמרינן דהא דלא נתחלקה לשבטים היינו אף דבאמת נתחלקה רק דאח"כ נתנו דושנה של יריחו בעבורה אז גם ערי מקלט אין נעשין עיהנ"ד מהא"ט דמאחר שנתנו השבטים זה מחלקם וכמש"כ הכ"מ וא"כ י"ל לפמש"כ בשי"צ פ"ק דיומא דלכו"ע נתחלקה לשבטים רק דפליגי דחד ס"ל דלא נתחלקה לשבטים דלא עמדו בחילוקה לעולם יען שנתנו לבסוף דושנה של יריחו כדי שיחזרו ויתנו להם ירושלים ואידך ס"ל דנתחלקה היינו דעמדה בחילוקה לעולם והנה רבינו סובר בפ"ב מה' אלו דלא הי' יסוד למזבח ע"כ דסובר דמעיקרא נתחלקה ונפלה בחלקו של יהודה אלא שלא עמדה בחילוקה כמו שבארתי לעיל ולכך שפיר כ' רבינו בפי"ד מנגעים דלא נתחלקה לשבטים דבית תפלה לכל ישראל דמהא"ט לא עמדה בחלוקה וא"כ ממילא הא"ט שייך גם בערי מקלט ולכן שפיר כתב דגם ערי מקלט נתמעט:
והנה בשי"צ כתב עוד טעם אחר דלמ"ד לא נתחלקה דיהושע התנה בעת הגורל דמי שיפול ירושלים בחלקו שיהא לו רק לבית דירה לא לאחוזה ממש ונפ"מ דהבאים לשם ברגלים לא יטלו מהם שכר בתים י"ל דהא"ט גם בערי מקלט וכ"כ בשי"צ בשם הפ"ח יען דגוף הבית אין ללוים אלא לבית דירה וכדאיתא בירושלמי פ"ט דסוטה דלמ"ד לבית דירה ניתנו אין מביאות עגלה ערופה וה"ה לענין עיהנ"ד שייך הא"ט:
ט"ו) ואינה נעשית עיהנ"ד. משמע מדברי רבינו דלכן אין נעשית עיהנ"ד משום דלא נתחלקה לשבטים וכדאיתא בב"ק דף פ"ב דכתיב עריך וירושלים לא נתחלקה לשבטים לא קרינן בה עריך וקשה לי תיפוק לי' כיון דלא נתחלקה לשבטים א"כ יש לכל אחד חלק בהן א"כ אין דין שתעשה עיהנ"ד שתיאסר על אחרים בהנאה ותצטרך שריפה כדאיתא בסנהדרין דנכסי אנשי מדינה שבתוכה אינה נשרפת:
והנה בכריתות דף כ"ד אמר ר"ל עיהנ"ד שהוזמו עדיו כל המחזק בה זכה וקשה לי דהנה בגיטין דף מ"ז אמרינן כי אפקרי אדעתי' דישראל אדעתי' דנכרי לא אפקרה דהפקר בטעות ל"ה הפקר כמש"כ תוס' שם א"כ ה"נ הא הוה הפקר בטעות בשלמא אהא דאמר רי"ו שוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה ל"ש לאקשויי הא הפקר בטעות לא הוה הפקר דשם משום יאוש הוא וכדאיתא בירושלמי פ"ז דבב"ק וביאוש אף שהוא בטעות הוה יאוש כיון דל"ש יאוש עד דאתי ליד זוכה וכמש"כ הנתיבות סי' רס"ב (ובאמת לפי ירושלמי פליג ר"ל באמת ארי"ו אף בשוה"נ דל"ה יאוש משום דהוה בטעות אבל לרי"ו ל"ק דס"ל יאוש בטעות הוה יאוש) אבל בעיהנ"ד דהוה מטעם הפקר לא מטעם יאוש כדאמרינן בגמ' דכל חד מימר אמר אנא לא חטאי אחרינא חטא ומפקיר ממוני' מבואר דזהו מטעם הפקר ממש א"כ יקשה הא הפקר בטעות ל"ה הפקר ועוד קשה דהא לכאורה משמע דש"ס דילן לא פליג בהא אירושלמי דר"ל פליג בשוה"נ דיאוש בטעות ל"ה יאוש א"כ מ"ש דס"ל בעיהנ"ד דכל המחזיק זכה בו דהא בעיהנ"ד דהוה מטעם הפקר פשיטא יותר דיש לנו לומר דבטעות ל"ה הפקר א"כ מ"ש דפליג בשוה"נ ובעיהנ"ד מודה לרי"ו דכל המחזיק זכה בה אמנם לכאורה י"ל דע"כ גמ' דידן פליג אירושלמי דהנה שם בכריתות איתא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר בלב אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה ותוס' בב"ב דף קל"ז הקשו אר"ל מהא דאיתא בב"ק דף קט"ו בעובדא דרב ספרא דאמרינן אדעתא דאריא אפקרה אדעתא דכו"ע לא אפקרה וע"כ לומר דאיה"נ דר"ל לית לי' האי סברא דהא סובר בהוזמו עדיו כל המחזיק זכה ול"א דהוה הפקר בטעות ה"נ שם גבי יאוש ס"ל דיאוש בטעות הוה יאוש ובאמת הא"ט דרב ספרא קדם וזכה בו כדי שלא ליזכי בי' אחר ולית לי' כקו' הגמ' דאדעתא דאריא אפקרה רק דרב ספרא גופי' מהפקר זכה בו (ובהא תמיהא לי אגאון בעל קונה"ס דהביא ראי' מהא דרב ספרא א"י לחזור מוכח דיאוש א"י לחזור ופלא שנעלם ממנו תוס' ב"ב הנ"ל שאדרבא דייק מהא דאמרינן דאדעתא דאריא אפקרה מוכח דיכול לחזור וכמש"כ באמת במק"ח סי' תמ"ח אולם לפמש"כ י"ל דאדרבא מדר"ל נשמע שפיר דא"י לחזור ורק מטעם דזכה מהפקר קנה רב ספרא ניחא) וא"כ לפי גמ' דידן גם בשוה"נ סובר ר"ל כרי"ו דכל הקודם לזכות זכה בו (וירושלמי דסובר דר"ל פליג ארי"ו י"ל דירושלמי לשיטתו בפסחים דס"ל דרי"ו ור"ל פליגי בהפקר בי"ג אי מהני כיון דלאחר הפסח חוזר וזוכה בו כמו שבארתי במק"א) אלא דלפי"ז קשה לי איפכא ארי"ו איך ס"ל בשוה"נ אם קדם וזכה בו אחר קנה הא רי"ו ס"ל שם ב"ב דנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בו לא קנה משמע דהדר למרי' דס"ל אדעתא דאחרינא לא נסתלקו מהמתנה וכדמוכח בנדרים דף מ"ב דס"ל לרי"ו הפקר כמתנה משמע דבמתנה פשיטא דאם לא רצה המקבל מתנה לזכות הדרה למרה א"כ אמאי ס"ל בשוהנ"ס דכל הקודם זוכה ול"א דהוה הפקר בטעות (ובאמת ברשב"ם ב"ב פ"י דס"ל לרי"ו דהוה הפקר ולאהדר למרה אבל יקשה לזה מנדרים כמש"כ בפ"ב):
ט"ז) ואינה מביאה עגלה ערופה דלא נתחלקה לשבטים. והנה תוס' ב"ק הקשו תיפוק לי' משום רובא דעלמא כדפריך בב"ב ותי' במקום שאין שכיח הולכי דרכים ויקשה דרבינו סתם ולא כתב לחלק במקום שאין שכיח א"כ תיפוק לי' משום רובא דעלמא ונראה לישב דהנה בפ"ב מרוצח כתב רבינו בב' עיירות הולכין אחר הרוב לא אחר הקרוב והקשה בכ"מ דא"כ נשאר קו' הגמ' ניחוש לרובא דעלמא וגמ' תי' ביושבת בין ההרים ורבינו לא הביא תי' הגמ' ביושבת בין ההרים וי"ל דהנה לכאורה קשה הא דכ' שם בעיר שיש בו רוב מביאה אף שאין קרובה הא בגמ' דפריך ליחוש לגדולה משמע דניחוש אי יש עיר גדולה ותהא פטורה הקרובה אבל להתחייב הגדולה דהא קרובה בעינן וכ"כ בתוס' רי"ד:
והנה בכ"מ כתב לישב קו' ראשונה דטעמו של רבינו דלא הביא ביושבת בין ההרים משום דלא חיישינן לרובא דעלמא דהרי קרובה כתיב וקשה לי כיון דרבינו סובר בעיר גדולה מביאה הגדולה ול"ב דוקא קרובה א"כ חזינן דס"ל דקרובה לאו דוקא וא"כ חזרה קו' ראשונה לדוכתא ולכן נראה לישב דרבינו מפרש בגמ' דפריך וניחוש לרובא דעלמא היינו לפי מה דסבירא להו דל"ש לחייב הגדולה רק לפטור הקרובה לכן פריך ניחוש לרובא דעלמא ותפטור גם הקרובה אבל רבינו דס"ל דבעינן עיר שיש בי"ד א"כ ה"ה אי איכא גדולה מחייבין הגדולה א"כ ל"ש להקשות דניחוש לרובא דעלמא דא"כ מי יתחייב וא"כ שוב לא יקשה דעכ"פ ניחוש לרובא דעלמא לפטור הקרובה כקו' הגמ' די"ל דמזה אין להקשות ולהוכיח דקורבא עדיף דכיון דא"א לחייב רובא דעלמא לכן חייבה התורה הקרובה:
והנה בפלתי בסי' ס"ב העלה דרב דסובר דהולכין בנפשות ובממון אחר הרוב סובר רוב מטעם וודאי ושמואל דסובר אין הולכין אה"ר סובר רוב מטעם ס' וא"כ י"ל דגמ' קאי אי רוב מטעם וודאי וא"כ שפיר פריך ניחוש לרובא דעלמא דהיינו לפטור הקרובה דאף דא"א לחייב הרוב עכ"פ נתמעט הקרובה דפטורה כיון דיש רוב נגדה שמטעם רוב דנין שבוודאי לא נהרג ע"י קרובה אמנם לשמואל והכי ס"ל לרבינו דאין הולכין בנפשות ובממון אחר הרוב דרוב רק מטעם ספק וא"כ בשלמא ביש עיר גדולה ממנה דהוה רובא דאיתא קמן ומצינן לחייב את הגדולה שפיר פטרינן את הקרובה אבל בליכא רק רובא דעלמא דא"א לחייב רובא דעלמא לכן חייבה הקרובה דא"א לפטור מהמצוה משום דאיכא רובא דעלמא דרובא דעלמא ל"ה אלא ספק שפיר חייבה התורה את הקרובה דהא עכ"פ מספק חייבת בכפרה וא"כ ל"ק כלל דניחוש לרובא דעלמא ע"כ לא הביא רבינו הך דיושבת בין ההרים:
מעתה ניחא דלא יקשה למה צריך למעט ירושלים דאין מביאה ע"ע מלרשתה ולא קאמר משום רובא דעלמא דהא לפמש"כ משום רובא דעלמא דהוה ספק לא פטרה תורה את הקרובה דאי תפטור את הקרובה לא נוכל לחייב את רובא דעלמא ומספק א"א לפטור מכפרה לכפר את הדם ע"כ חייבה התורה שפיר את הקרובה דמספק כפרה לא יצאה לכן רק צריך למעט מקרא דלרשת הוה ירושלים לא נתחלקה לשבטים וא"ש:
ונראה לי ראי' נכונה לשיטת רבינו דל"ב יושבת בין ההרים דהא בירושלמי פ"ט דסוטה מבואר דפליגי אי ערי מקלט מביא עגלה ערופה ויקשה הא ערי מקלט צריך להיות בדרך מישור וכמש"כ רבינו בפ"ח מרוצח ולא ביושבת בין ההרים א"כ יקשה ניחוש לרובא דעלמא אע"פ דל"א בת"ר בעלמא לפטור הקרובה כיון דלדידן רובא דעלמא רק ספק היה והוא נכון:
י"ז) דלא נתחלקה לשבטים. וכך כתב בפ"ד מנגעים והא דפסק כן הוא מכמה טעמים חדא דהוה לי' סברת ר"י יחידאי לגבי ת"ק דברייתא ות"ק דראב"צ דאין משכירין דכולהו ס"ל דלא נתחלקה ואע"ג דאיכא ברייתא דמה היתה בחלקו וכו' דס"ל דנתחלקה לאו דהלכתא הוא דהא ברייתא סתמית דסוף פ' מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלים אתיא כמ"ד דלא נתחלקה וכן בירושלמי פ"ג דמע"ש איתא כמ"ד דלא נתחלקה וכן בירושלמי פ"ג דמע"ש איתא א"ר יונה בדין הי' אפי' בתיה משם לא יטבילו שהן כל ישראל אלא זאת אומרת ירושלים עשו אותה כחצר בית שמירה וכן מוכח דסתם לן תנא כוותי' בפ' עגלה ערופה דקתני דאין ירושלים מביאה ע"ע מהאי טעמא דלא נתחלקה לשבטים ועוד דבפ' חלק דף קי"ב מתיב רב יוסף וכתבי הקודש יגניזו במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הוי עיהנ"ד והתניא י' דברים וכו' וכן בעירוכין דף ל"ב דחיק רב אשי התם לומר דמתניתין דירושלים נוהג בה דין בתי ערי חומה ירושלים אחרת היא ולא קאמר דאתיא כמ"ד דנתחלקה משום דבעי לפרושי מתניתין אליבא דהלכתא וכן אשכחן סתמא פי"ב דנגעים דירושלים וחוץ לארץ אינם מטמאים בנגעים אלא דקשיא לי' דמסוג' דפ' איזהו מקומן דף כ"ג גבי קרן מזרחית דרומית לא הי' יסוד מוכח דר"א ור"ש ור' לוי כולהו ס"ל דירושלים נתחלקה לשבטים וכן בזבחים דף נ"ד איתא דריש רבא וכו' לא הוי ידע דוכתי' היכיא בכולהו כתיב וירד בשבט בנימין כתיב ועלה וכו' ואבע"א גמירי דסנהדרין כולהו בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו של בנימין כולהו הני סוג' הכי ריהטי דירושלים נתחלקה לשבטים יהודה ובנימין:
ועוד קשה דהא רבינו בפ"ב מה' אלו כתב דמזבח לא הי' לו יסוד באותו קרן ומשמע דהא"ט שלא הי' בחלקו של טורף כמש"כ הכ"מ וזה כמ"ד שנתחלקה לשבטים וכן תיקשה מברייתא דספרי בפ' בהעלותך על פסוק והי' כי תלך עמנו והטבנו לך וכי מה טובה הטיבו לו אמרו כשהי' ישראל מחלקין את הארץ הניחו דושנה של יריחו ת"ק על ת"ק אמה אל כל מי שיבנה ביהב"ח בחלקו יטול דושנה של יריחו וכו' וכיון ששרתה שכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין ליטול חלקם משמע דפשיטא לי' דנתחלקה:
ולכן נראה לישב ולומר דס"ל לרבינו דלכו"ע ירושלים מתחילה נתחלקה לשבט יהודה ובנימין דכשחלק יהושע את הארץ בגורל וכדמוכח קראי דכ' ואת היבוסי יושבי ירושלים וכו' וישב היבוסי את בני יהודא בירושלים וכן בגורל חלק בני בנימין נ' וצלע האלף והיבוסי וכ"כ באברבנאל וז"ל וממה שאמר ואת היבוסי יושבי ירושלים יראה שהיתה מנחלת יהודה ולכן נראה דטעמא דמ"ד דלא נתחלקה לשבטים הכונה דלא עמדה בחלוקה דלבסוף נתנו דושנה של יריחו במקום ירושלים וכל המקדש להיות צריכה להיות לכל ישראל לעליית רגלים ולשאר ענינים וע"כ דבני יהודה הפקירו חלקם לכל ישראל ולא הוצרך לתת דושנה של יריחו אלא לבני בנימין כי להיות שעיקר המקדש והיכל נפלה בחלקם לא היו רוצים להפקיע זכותם ולכן הוצרכו ליתן להם דושנה של יריחו כדי שיתרצו וזה נראה יותר מסכים לפי דרשת הספרי שכ' דמשמע דלבני בנימין ניתנה תחת מקום המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה ומאי דכ' בס' יהושע בגורל בני בנימין והיו הערים יריחו ובית תגלה אפשר דעיר יריחו לחוד ודושנה לחוד ומ"ד נתחלקה ס"ל שעמדה לעולם בחילוקה ופליג אהאי דספרי והכי מוכח מהא דקאמר בזבחים דבנימין הי' מצטער עלי' על אותה רצועה שהי' יוצאת לתוך חלקו של יהודה דאם איתא דלבסוף כשבנו ביהמ"ק נתנוהו לכל ישראל למה הי' מצטער כיון דאף אי נפלה בחלקו היתה נותנה לישראל והיינו דמוכחא תלמודא בסוגין דהאי ברייתא ס"ל דנתחלקה דלא מצי אתיא כמ"ד דלא נתחלקה ומה הי' בחלקו הכונה בשעת גורל דמדהי' מצטער משמע שכן הי' עומד בחלוקתה לעולם והיינו דקאמר קרא חופף עליו כל היום ונקט מיהא דאף למ"ד נחלק' לא עמדה בחילוקה מ"מ כיון דמתחלה נפל מקום מקדש בחלק יהודה ובנימין להכי לא הי' למזבח יסוד אלא בחלקו של טורף ולכן שפיר כתבה רבינו בפ"ב מה' אלו דסוג' דאיזהו מקומן אתיא אף למ"ד נתחלקה דלא עמדה בחלוקתה ולפי"ז הו"ל ירושלים כביהכנ"ס דכרכים דהגם שבני הכרך בנאוהו משלהם כיון שעשאום לדעת הבאים להתפלל הו"ל כמי שהפקירו חלקם לכל הבאים לשם ממקום אחר כמש"כ תוס' פ' בני העיר וכ"כ רבינו בפי"א מה' תפלה וז"ל אבל ביהכנ"ס של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבואו ויתפלל בו כל הבא על המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם וזה למ"ד לא עמדה בחלוקתה אבל ר"י דקאמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש דבכלל זה גם ביהכנ"ס דכרכים דלא מטמא בנגעים דס"ל דירושלים נתחלקה לשבטים ועמדה בחלוקתה אבל ר"י דקאמר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד דבכלל זה גם ביהכנ"ס דכרכים דלא מטמא ומקום מקדש שאני שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כמש"כ התוי"ש ומש"כ תוס' בסוף מרובה דאין לפרש דירושלים נתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתיו ולפיכך אין מטמא דבפ"ק דיומא משמע דלמ"ד לא נתחלקה לא נתחלקה ממש עכ"ל משמע שכיוונו להא דקאמרינן ברייתא דמה הי' בחלקו כמ"ד נתחלקה ואם איתא דלא נתחלקה ממש לאוקמא אפי' כמ"ד לא נתחלקה דאין עומדת בחלוקה דנתנה דושנה של יריחו וכתבו דבביהמ"ק סברא הוא אע"ג דנתחלקה לא עמדה בחלוקתה דחזרו וקנו אותה כדי שיהא לכל ישראל חלק בו אבל ירושלים אם מתחילה נתחלקה למה הי' חוזרין וקונין אותה הנה מלבד די"ל דס"ל לרבינו דהי' צריכין גם ליקנות ירושלים לצורך עליית רגלים כדי שלא יעלו שכירות הבתים ועוד דבאמת דלא נתנה דושנה של יריחו עבור ירושלים רק עבור ביהמ"ק אלא דבני יהודה ובנימין הפקירו' והקדישהו לכל הבאים שם לעלות רגלים וכן משמע לשון רבינו בפי"ב בפי' המשנה והיות ירושלים לא תטמא בנגעים אמרו ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואולם הוא בית תפלה יקרא לכל העמים כלומר שנעשית אח"כ בית תפלה לכל ישראל לעליית רגלים זהו הגורם לומר דחזרה והרי הוא של כל ישראל ולא נתחלקה לשבטים:
י"ח) ועוד יש לתרץ דלמ"ד לא נתחלקה הכונה דיהושע התנה בעת הגורל במי שיפול ירושלים בחלקו שיהא לו לבית דירה לא לאחוזה ממש ונפ"מ דהבא לשם ברגלים לא יטלו מהם שכר בתים וכדקאמר אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהם כלומר שלא ניתנה להם לאחוזה אלא לבית דירה ולכן למי שנפל מקדש בחלקו הוצרך לתת לו דושנה של יריחו ולמ"ד נתחלקה ה"ל דלא הותנו אלא הרי הוא כשאר מקומות שנפל להם בגורל לאחוזה ממש וחילוק זה למדתי מדברי הירושלמי דפ' עגלה אהא דאין עגלה בירושלים בעי ערי מקלט מה הן אין חומר למחלוקת ניתנו מביאות אין חומר לבית דירה נתנה אינן מביאות עגלה ובפ"ד מע"ז כתב שאין נעשית עיהנ"ד שנאמר באחד שעריך ועמש"כ הפר"ח שם דמהאי ירושלמי הוציא רבינו דין זה כלומר שהרי גוף הערים אין ללוים אלא לדירה והו"ל כירושלים שלא נתחלקה לשבטים והשתא לפי דרך זה ניחא סוג' דאיזהו מקומן דלפי שנתנה לגבי בנימין ויהודא לדירה להכי לא הי' היסוד אלא בחלקו של טורף ואתיא אף למ"ד לא נתחלקה ומ"ש רש"י בפ' בני העיר לא נתחלקה לא נפלה בגורל לא לבני יהודה ולא לבנימין היינו שלא נפלה להם לאחוזה אלא לבית דירה וע"כ העתקתי מס' שיח יצחק ועתויו"ט ומש"כ נכון:
והנה כן מבואר בסי' רכ"ד בדבר שהיא לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות לא יכול לאסור דלא נחשב כשותפות משא"כ בדבר של אותו עיר כביה"כ הוה כשותפות ויכול לאסור ולכאורה קשה דהתינח ביה"כ של כפרים אבל ביה"כ של כרכים דקיימ"ל בסי' קנ"ג דאין יכולין ז' ט"ה למכור יען דנחשב כשל רבים דאדעתא דכו"ע נתקדש א"כ אמאי יכולין לאסור והנה רש"י חולין דף קל"ו כתב דמשו"ה ביה"כ פטור ממעקה משום דיש לכל העולם חלק בו הרי דאף דשותפות חייב במעקה ביה"כ פטור משום דיש לכל העולם חלק בו ל"ה כשותפות א"כ ה"נ דא"י לאסור מיהו תוס' ר"פ בני העיר כתבו דהמקשן שם רצה לחלק בין ביהכנ"ס של כרכים לשל כפרים לענין אי מטמא בנגעים וטעה בזה דבש"ס דיומא משמע דאין לחלק בכך לענין נגעים ומזוזה א"כ ס"ל לתוס' דיש לכל העולם חלק בו ל"ה אלא כשאר שותפות:
אמנם הנה רש"י בסוכה דף כ"ז שפירש דכל ישראל יוצאים בסוכה אחת כיון דאין מגיע לכל אחד שו"פ ל"ה לכם א"כ נראה דהוה כבשל הפקר דא"י לאסור משום חלקו כדמוכח ממשנה דכלאים פ"ז באחד שזרע כרמו בשביעית ואר"ע אאדש"ש וכן הוא להדיא בריטב"אע"ז דף נ"א אמנם לפמש"כ לעיל דחזרו והפקירו א"ש:
י"ט) ירושלים לא נתחלקה לשבטים. הנה תוס' ב"ק דף פ' הקשו דילמא נתחלקה רק שנתנה דושנה של יריחו תחתי' כמו למ"ד ירושלים נתחלקה רק ביהמ"ק לא נתחלקה דמפרש משום דנתנה דושנה של יריחו תחתי' ומהרש"א תמה דלא נמצא כן ביומא דמפירש"י נשמע דלמ"ד לא נתחלקה ביהמ"ק לא נתחלקה כלל דכשקנה דוד את הגורן מארונה גבה כסף מכל השבטים ואולם הנה הדבר מתבאר מספרי פ' ראה דפליגי באמת בהא דלחד מ"ד גם ביהמ"ק נתחלקה רק שנתנו דושנה של יריחו תחתי' והיינו דכתיב כי עלו מעיר התמרים שהי' בני קיני מוחזקים עד שנבנה ביהמ"ק כיון שידעו שהוא עתיד הבית להבנות בחלק של אחד מהם מבנימין ומיהודא ולכן אח"כ נטלו מבני קיני ע"כ עלו מעיר התמרים ור"ש ס"ל דלא נתחלקה ע"כ ממילא נשאר ביד בני קיני והא דכתיב עלו מעיר התמרים שהלכו ללמוד תורה אצל יעבץ ואיתא עוד התם דר"י סובר דירושלים נתחלקה לשבטים וגם ביהמ"ק נתחלקה רק שגבה דוד כסף מכל ישראל א"כ נשמע מכאן בחדא כתוס' דלמ"ד נתחלקה היינו שגם מקום ביהמ"ק נתחלקה רק שנתנו דושנה של יריחו תחתי' ולחד מ"ד שנתנו עבורו זה המקום הכסף שגבה דוד מכל ישראל א"כ תרווייהו מודים דהמקום המקדש גופי' נתחלקה לשבטים ובחדא נשמע דלא כתוס' דלמ"ד לא נתחלקה היינו דלא נתחלקה כלל דאין לפרש כקו' התוס' דילמא למ"ד ירושלים לא נתחלקה היינו ג"כ מפני שנתנו דושנה של יריחו תחתי' דז"א דהא מבואר בספרי דלא סברי כן דלמ"ד דלא נתחלקה סובר דדושנה של יריחו נשאר ביד קיני ומה דכתיב כי עלו מעיר התמרים היינו שעלו ללמוד תורה:
והנה בפנ"י כתב לישב קו' המהרש"א דכונת דבריהם להביא ראי' לדבריהם דאע"ג דנתחלקה אין מטמא משום דנתנו דושנה של יריחו תחתי' וס"ל דר"י דאמר דמקום מקדש נמי נתחלקה אפ"ה אין מטמא ול"א נהי דלר"י ירושלים נתחלקה מקום מקדש מיהא לא נתחלקה וע"ז הביא ראי' כדאמרינן התם ביומא דפלוגתא דהני תנאי מה הי' בחלקו של יהודה הר הבית משמע להדיא דמ"ד דירושלים נתחלקה ה"ה למקום מקדש וא"כ קשה מ"ט דר"י דמקום מקדש אין מטמא בנגעים אלא ע"כ משום דאח"כ נתנו דושנה של יריחו תחתי' וכן נראה מסברא דא"א לומר דמקום מקדש לחוד לא נתחלקה שהרי לא הי' יודעים מקומו ואפי' בימי דוד סבור לבנותו בעין עיטם אבל אי אמרינן דנתחלקה כולה נתחלקה א"ש:
ולי נראה כונת דבריהם עפ"י מה שכתבו בתוי"ש ביומא שם בד"ה הא בתי כנסיות וא"ת כל זמן דקיימינן דביהמ"ק אינה מטמא מ"ש ביה"מ מירושלים אי משום דירושלים נתחלקה לשבטים ביהמ"ק נמי נתחלקה דתניא מה הי' בחלקו של יהודה וכו' י"ל דנהי דמתחילה נתחלקה לשבטים מ"מ לבסוף חזרה להם כדאמרינן במדרש שלא חלקו דושנה של יריחו ליתנה למי שביהמ"ק יבנו בחלקו ואהא הקשו תוס' שפיר בב"ק דכמו דס"ד גבי ביהמ"ק דאע"ג דנתחלק איני מטמא משום שנתנו דושנה של יריחו ה"נ נימא בירושלים דנתחלקה אלא שנתנו דושנה של יריחו תחתי' וע"ז כתבו דביהמ"ק סברא הוא:
וכונת דבריהם שכתבו דסברא הוא נראה דמבואר בילקוט פ' וזאת הברכה שהפרישו דושנה של יריחו שהי' ת"ק אמות על ת"ק אמות וא"כ זה ניחא לומר דנתנו עבור מקום ביהמ"ק דהי' ת"ק על ת"ק אמות אבל לא מסתבר לומר דלאותו מ"ד דירושלים לא נתחלקה דס"ל ג"כ דנתחלקה רק שנתנו דושנה של יריחו עבורו דירושלים מקומו הרבה יותר מת"ק על ת"ק כמובן:
ואמנם מה שהכריח הפנ"י דע"כ מקום מקדש גופי' ג"כ נתחלקה דהא לא ידעו מקומו הנה מתבאר מדברי הילקוט ואבות דר"נ דעפ"י הגורל כבר ידעו דזה בחלקו של יהודה וזה בחלקו של בנימין רק דבימי יהושע הא לא כבשו עוד ירושלים מיושבי היבוסי ורק אח"כ כבשו דוד וכשכבשו וידעו שביהמ"ק יבנה בין חלקו של בנימין ובין חלקו של יהודה לכן עיכב חלוקתם עד שישב ועיין על מקום המקדש וכשנתברר לו בנבואה מן התורה מקום המקדש נתחלקה ירושלים לשבטים אבל מקום המקדש גופי' לא בא לידי חלוקה שמיד נתנו להם דושנה של יריחו וא"כ ניחא למ"ד ירושלים נתחלקה אבל לא נתחלקה דהיינו כיון שידע דוד שביהמ"ק יבנה קצתו בחלקו של יהודה בקצתו בחלקו של יהודה לא נתנו להם חלקם רק ניתן להם מיד דושנה של יריחו א"כ מעולם לא באו לידי חלוקה (אף שידע עפ"י גורל מה חלקו של בנימין ומה חלקו של יהודה) ולכן אמרו דמקום המקדש לא נתחלקה דהיינו שלא בא לידי חלוקה ע"כ אין מטמא:
ולמה שהקשה המהרש"א מהא דדוד גבה כסף מכל ישראל אשכחנא לה פתרי עפ"י דברי הפלאה פ' ראה שכ' וז"לגם י"ל דוד כשכבש ירושלים לא כבש אלא חלקו של יהודה אבל חלק בנימין לא כבש והגורל הי' בחלקו של בנימין לכן הוצרך ליתן לו שש מאות כסף לכן לא נתנו דושנה של יריחו אלא ליהודה שכבש את חלקו ואפי' לאחר חורבנו כבר הי' קדושת המקום עליו כמו בביה"כ שחרב שהקדושה עלי' אף אם שממה לכך לא נתנה לבני יוסף חלק ותמורת המקום שהי' בשילה ולא הי' ירושת בני גד ובני ראובן אלא שהי' יודעים שיבחר ד' מקום מקדש אחר וכיון שלא הי' יודעים באיזה מקום לכך לא הי' אפשר להפרישו חוץ מהחלוקה ונתנו תמורתו דושנה של יריחו עכ"ד וא"כ נתישב קו' מהרש"א דליהודה עבור חלקו נתנו דושנה של יריחו ולבנימין עבור חלקו נתנו כסף שגבה מישראל:
שוב ראיתי בספר דרך הקודש שעמד ע"ז וכתב תניא בפ"ק דיומא מה הי' בחלקו של יהודה הר הבית והלשכות והעזרות ומה הי' בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדק"ד וכו' ומוקי לה התם כמ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים ואיכא למידק דבפ' חלק אתמר ר"י אמר חולקין עיר אחד לב' שבטים ור"ל אמר אין חולקין עיר אחד לב' שבטים ושקיל וטרי תלמודא התם ואמאי לא פשט מהכא ויש לומר דהר הבית מחוץ לירושלים הי' לצד דרומה והנה כתב רש"י והריטב"א בפ"ק דיומא שמקום המקדש של כל ישראל הי' כשקנה דוד הגורן מארונה לקח הכסף מכל ישראל כדי שיהי' לכל ישראל זכות בו ומה דאמרו הי' בחלקו של יהודה וחלקו של בנימין היינו שהי' מובלע בחלקו שנפל בגורלו אך קשה היכי מוקי תלמודא התם ההיא דאין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם דפליג אהך ברייתא דמה הי' בחלקו של יהודה דילמא הר הבית לחוד וירושלים לחוד ושמא משמע לי' דמ"ד לא נתחלקה לפי שעולין שם כל ישראל במקום הר הבית והמקדש ומשו"ה משמע לי' דפליגי אההיא דמה הי' בחלקו והנה רבינו בפ"ז מבהב"ח כתב שירושלים אינה מטמאה בנגעים ואינה נעשית עיהנ"ד ואינה מביאה עגלה לפי שלא נתחלקה לשבטים ושביק הך ברייתא דמה הי' בחלקו של יהודה דמוכיח מינה שירושלים נתחלקה לשבטים אך קשה שבפ' ב' מבהב"ח כתב יסוד המזבח לא הי' מקיף מד' רוחות וזה כמ"ד דנתחלקה לשבטים והרמב"ם שפסק דנתחלקה לשבטים איך כתב שקרן דרומית מזרחית לא הי' לו יסוד וי"ל דס"ל כמש"כ תוס' יומא שם דהכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית וכדכ' הכל בכתב אלי השכיל עכ"ד:
נלמד מדבריו כמו שכתבנו דמהא דאמרו מה הי' בחלקו של יהודה לא נשמע דבאמת נתחלקה די"ל דלא נתחלקה דלא בא לידי חלוקה אלא שבגורל נפל זה ליהודה וזה לבנימין רק שחזר והקשה ע"ז מגמ' דפריך אהא דאין משכירין בתים משמע דס"ל דהאי ברייתא חולק ועפי"ז הקשה לשיטת רבינו דס"ל דלא נתחלקה איך כתב דלמזרחית דרומית לא הי' יסוד ולדידי הא לא קשיא דרבינו י"ל דס"ל באמת דלא פליגי אברייתא דמה הי' בחלקו של יהודה היינו דעפ"י הגורל עלה בחלקו של יהודה רק דגמ' ביומא דפריך מהך דאין משכירין ס"ל דאין סברא לומר דהר הבית וירושלים לחוד (והיינו כדכתב בספר הנ"ל תחילה דהר הבית הוא נחשב מחוץ לירושלים וזה שפיר נתחלקה לשבטים) דמשמע לי' דירושלים לא נתחלקה לפי שמולין שם כל ישראל במקום הר הבית והמקדש א"כ אי הר הבית והמקדש נתחלקה למה לא נתחלקה ירושלים גופי' והיינו דלא מסתבר לומר דירושלים לא נתחלקה ומקום מקדש נתחלקה וכן לא סבירא לאוקמא הא דקתני מה הי' בחלקו היינו רק שעלה בגורלו אבל לא בא לידי חלוקה שנתנו להם דושנה של יריחו או כסף המקובץ י"ל דס"ל כר"ש בספרי דמעיקרא לא נתחלקה כלל ולא נתנה להם דושנה של יריחו א"כ ל"ש לומר מה הי' בחלקו וא"כ ע"כ דפליג אברייתא דמה הי' בחלקו של יהודה אבל להלכה דקיימ"ל כמ"ד דנתנו להם דושנה של יריחו או כסף המקובץ (בפרט לפמש"כ בשם הפלאה שליהודה נתנה דושנה של יריחו ולבנימין כסף המקובץ מכל ישראל) א"כ א"צ לומר דחולק אהא דאין משכירין בתים דשפיר י"ל דלא נתחלקה משום דלא בא לידי חלוקה ושפיר קתני מה הי' בחלקו של יהודה ומה הי' בחלקו של בנימין עפ"י הגורל וא"ש דלא הי' יסוד למזרחית דרומית ושפיר פסק רבינו דלא נתחלקה ירושלים ואפ"ה סובר דלא הי' יסוד למזרחית דרומית ודו"ק:
כ) והנה בהא דקתני התם שנטלו עורות בע"כ לכאורה טעמא בעי כיון דאסור להשכירן א"כ גם עורות לא יהא רשאין ליטול נראה דהנה בזבחים דף ק"ו איתא דקד"ק רצו מפשיטין אותו רצו אוכלין אותו ע"ג עורן דעורות דין בשר יש להם ומשולחן גבוה קאזכו א"כ אין לבעלים זכות רק מכח שולחן גבוה שפיר יש להם רשות ליטול עבור שכרן:
אך לכאורה קשה דע"כ בעור קק"ל ל"א משולחן גבוה קאזכו דהא איתא בב"ק דף ע"ח דבעי רבא אם יכול לפטור עצמו בכבש או בעולת עוף ולכאורה אמאי נקט כן בעולה לא בשלמים ולישב י"ל עפ"י מש"כ במשל"מ פט"ז ממעה"ק דלכאורה קשה הא מפסיד עור שור ותי' דהעור הוא של הכהנים א"כ י"ל בשלמים דהוה עור של הבעלים ל"ש איבעיא זו דתיפוק לי' משום עור א"כ מוכח בעור ל"א משולחן גבוה קאזכו דאי בעור ג"כ משולחן גבוה קאזכו ומחיים אין להם זכות בעור א"כ לינקט שלמים אע"כ דמחיים העור של הבעלים א"כ הדרה קו' לדוכתי' אמאי נוטלין בני העיר כיון שאין רשאין להשכיר להם אך תוס' במגילה דף כ"ו כתבו שנטלו עבור שהי' משתמשין בכיליהם:
ובאמת באבות דר"נ איתא שנתנו להם ברצונם ואדרבא הי' מכבדין אותן לבעלים בעין יפה כדי שיכבדו אותו כל זמן שהי' שוכנים אצלם:
ואיתא פסחים דף נ"ז ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת וכו' והיו גדולי כהונה נוטלים בזרוע עמדו בעלים והקדישום פירש"י בעלים כהני משמרות יחד וע"ש במהרש"א שכ' שיותר נראה לו לומר דבעלים ממש קאמר דלא זכו בה אלא אחר הקרבת הקרבן כדכתיב עור העולה אשר הקריב נראה דכונת פירש"י דמרשות בעלים בוודאי כבר יצא משעת ההקדש רק דכהנים לא זכו בהן מגזא דרחמנא עד אחר הקרבה א"כ אין בעלים יכולין להקדיש וגם אין נפ"מ כלל לבעלים שיקדישום דכיון דעכ"פ נטלום הכהנים אין נפ"מ לבעלים במה שגדולי כהונה נטלום בזרוע:
והנה בב"ב דף קכ"ב בהא דקאמר אלא לכספים פירש"י קרובה לירושלים ורחוקה לירושלים ומישחלקו קרוב לירושלים הי' מעלה בדמים למי שחלקו עלה ברחוק מירושלים והנה בח"ס סי' כ"ט הקשה הרי לא ידע עדיין מקדושת ירושלים בשעת חלוקה ותי' דבשעת חלוקת הארץ הי' עילוי הדמים מי שהי' קרוב למשכן שילה ואח"כ כשנתקדש ירושלים ע"י דוד הי' צריך להעלות בדמים מי שקרוב לירושלים ואמנם לפמש"כ לעיל לק"מ דירושלים הי' לו חביבות חוץ ממה שנתקדש אח"כ למקדש ומזה ידעו והי' שייך עילוי בדמים ובפרט לפמש"כ דידעו דשילה יחרב ויבנה המקדש בירושלים רק שלא ידעו מקום המקדש דלכן נתנו דושנה של יריחו תחת ירושלים:
אח"ז ראיתי בשו"ת בית יצחק סי' כ"ב השיג עליו מהא דנתנה דושנה של יריחו מוכח דידעו דעתיד להבנות שם ביהמ"ק והביא מדברי הרד"ק שכ' בספר יהושע דדוד לא קנה מיבוסי רק ציון ומקום המקדש אבל ירושלים כיבש ולא הי' של יבוסי ונפלה בחלקו של יהודה ונתנה לו דושנה של יריחו תחת ירושלים (עיין בה"ג יעב"ץ מגילה דף כ"ו דלאו כל הר הבית ולאו כל הלשכות רק רובן הי' בחלקו של יהודה):
שוב ראיתי בשו"ת בי"צ או"ח סי' כ"ח שכתב לישב קו' הנ"ל עד"ז שכתבתי דהא דקתני מה הי' בחלקו של יהודה היינו שהי' תחת שטח שלו רק שהקשה ע"ז א"כ מ"פ הגמ' מהא דמה הי' בחלקו של יהודה נשמע דנתחלקה לשבטים כיון שנוכל לפרש דהי' בשטח שלו אבל לעולם לא נתחלקה ועל כן העלה שם בדרך אחר דבוודאי הקנה"ג נתחלקה לשבטים ונפל בחלקו של יהודה דהא א"י הי' מוחזקת לאברהם אבינו ואך מפאת שכשנשבע לאבימלך לא הורישו גורן זה דהיינו דנשאר להם הקנין פירות וזה שקנה דוד מהיבוסי הקנ"פ שלהם א"כ הקנ"פ הוא של כל ישראל אבל גוף הקרקע נתחלקה לשבטים ונפלה לחלקו של יהודה והוא ע"ד שכתבתי ראשונה: