אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ז

פרק ו

הלכה א

א') מצות עשה ליראה וכו'. והוא גמ' ריש יבמות נראה שכונתם במליצותם על דברי החינוך פ' תרומה שכ' בטעם שבחר הקב"ה במקום מיוחד לעבודתו יתעלה כי הגופות מוכשרין על ידי הפעולות וקרבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות ומזדקקות והשם חפץ בטובתן של בריות וע"כ ציונו לקבוע מקום שיהא טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר מחשבות בנ"א ולתקן לבבינו אליו בו והוא ב"ה בחר אותו המקום והכינה אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעית העולם בכיון ומתוך הכשר המעשה וטהרות המחשבות שיהי' לנו שם יעלה שכלינו אל הדביקות עם השכל עליונו ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא ואעפ"י שהאמת כי אמרו ז"ל קדושתן עליהן אעפ"י שהן שוממין שמשמע בזה שאין כל סיבת שריית השכינה מצד העובדים אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בנה"א אשר ברא מתוכו כמו שאמרנו הי' חפצו לקבוע להם מקום בארץ שיהא נכון אל טובות הבריות ומ"מ לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בנ"א ואז עם הפעולות הטובות פתחו מעיינות הטוב כנגדו כי באמת אינה דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו עכ"ד הנעימים ולזה כיוונו באמרם לא מן המקדש אתה ירא שאל ידמה כי המקום מעצמו בלבד גורם קדושה וצריך ליראה אותן אלא ממי שצוה על יראתו כי קדושת המקום רק מצד העובדים שם את ד' ומפני זה אתה צריך ליראות מן המקדש יען שבתוכה עובדים את ד' ומתרבה עי"ז קדושת המקום (ועמש"כ מזה בפ"א) והנה כך מבואר במקרא קודש בפ' שמיני ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ד' תעשו וירא אליכם כבוד ד' הכונה כי המקום מסוגל לקדושה ע"י העבודה בה שעי"ז יזכה לדביקות ד' ולראות באור פני מלך חיים ולכן זה הדבר תעשו רק ע"י העבודה אשר תעשו בה תזכה שירא אליכם כבוד ד':
וע"ז כתיב בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס ודרשו רז"ל אעפ"י שבונה ירושלים ד' וראיתי בספר רב פנינים שכ' לפרש עפ"י משנה בב"מ הבית והעלי' של שנים שנפלו אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות והוא איני רוצה לבנות בעל העלי' בונה את הבית ואת העלי' ויושב בבית ואיני מניח לבעל התחתון אל ביתו עד שישלים לו הוצאתיו והנה ירושלים של מטה מכוין כנגד ירושלים דלמעלה וכשנחרב נחרבו שניהם והקב"ה כביכול אינה בונה את העלי' כלומר ביהמ"ק של מעלה עד שיהי' ירושלים דלמטה וכאשר ח"ו אין אנו זכאים לבנות ירושלים דלמטה מתרצה הקב"ה לבנות שתיהם ומצד הדין לא יניח אותנו לכנוס לשם כדין הבית והעלי' והוא ברוב רחמיו לא יעשה כן רק אעפ"י שבונה ירושלים ד' מ"מ נדחי ישראל יכנס וכתב לפרש בזה דברי הנביא ישעי' כה אמר ד' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה ויהי' [כו'] ואל זה אביט [אל] עני ונכה רוח הכונה השמים כסאי הבהמ"ק וירושלים דלמעלה מכוין נגד התחתון והעלי' הוא הכסא והתחתון הוא ההדום וזה בלא זה אי אפשר כמו הדום בלא כסא איזה בית אשר תבנו לי כשנחרב אין ביכלתם לבנות מאז מה כי גם ירושלים דלמטה לא תוכלו לבנות ומכש"כ ירושלים דלמעלה רק את כל אלה ידי עשתה ושניהם מוכרחים להבנות ע"י ויהי' כל אלה של מעלה ושל מטה נאום ד' אך בכחי בדיבורי אעשה והי' מן הדין שלא להניח אתכם בה ובכל זאת ואל זה אביט זה עיקר מאויי והבטה שלי אל עני ונכה רוח שיבואו לירושלים הכשרים שבישראל כמו שאמר נדחי ישראל יכנס:
ונראה דזה הכונה שאמרו אפי' כשהם שוממים הם בקדושתם כי לא תליא הבנין בדידן רק בד' כשיעלה ברצונו לבנות השני בתי מקדשים לכן הם בקדושתן:
והנה בקרא דיהשוע כתיב (הביאו בעל ההגדה) מתחילה עע"ז היו אבותינו שנאמר תרח אבי אברהם וגו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהרואולך אותו בכל ארץ כנען ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו והנה לא ידענו מה הכתוב מלמדנו וראיתי בספר פורת יוסף שכ' לפרש ע"ד נכון דיהושע הי' מוכיח את ישראל והי' מזהיר אותם ע"ז שיקיימו מה שכתיב בתורה ואשריהם תשרפון באש כמבואר בסוף הענין הזה ביהושע ואיתא בתוספות למה הזהיר התורה שיבערו כל הע"ז שבא"י מכדי ירושה הוא לנו מאבותינו וא"א אוסר דבר שא"ש לפי"ז אף שעבדו הגויים לאשרה או לשאר ע"ז אעפי"כ אינם אסורים בהנאה ותי' התוס' קודם שניתן א"י לאברהם היו עובדים הגויים ע"ז והי' אז א"י שלהם ושפיר יכולין לאסור ושמא נשארה עדיין מאותן ע"ז שעבדו קודם שניתן לאברהם לכן מחשש זה ציוה הקב"ה לבער כל ע"ז שבא"י אמנם איתא ברש"י על הפסוק והכנעני אז בארץ כי לאחר המבול חלק נח את כל העולם לשלשת בניו ונפל א"י לחלק של שם ואמר הקב"ה לאברהם עתיד אני ליקח הארץ מיד כנען ולהחזיר לבניך כי הוא ירושה לך מן שם א"כ לפי"ז שמיד אחר המבול נפלה לחלקו של שם א"כ מה שעבדו הגויים ע"ז בא"י לא הי' יכולין לאסור כי מעולם לא הי' שלהם רק בגזילה ואא"א דשא"ש והנה איתא במדרש מה שצווה הקב"ה לאברהם לילך בא"י לארכה ולרחבה שע"י הילוך זה יקנה את ארץ ישראל כי הקונה שדה מחבירו צריך להלוך בכולו אך איתא בגמ' במד"א במתנה או המחזיק בנכסי הגר אבל הלוקח או היורש שדה מאביו החזיק באחת מהן החזיק בכולן דרשות יורש כרשות לוקח דמי א"כ אי נאמר דלא באתה בירושה מן שם אלא שהקב"ה נתנה לו במתנה הוצרך לילך לארכה ולרחבה והשתא יבואר על נכון כי יהושע מזהיר שיבערו כל ע"ז שבא"י וקשה מכדי ירושה הוא ע"ז אמר מתחילה עע"ז היו אבותינו וא"כ עבדו ע"ז קודם שנתן לאברהם דאז הי' א"י שלהם אך לכאורה הא באמת בא לו בירושה משם בן נח ולא הי' שלהם ע"כ שמוכח מהית דלא בא לו בירושה אלא שהקב"ה נתן לו מעכשיו מתנה דהא כתיב ויתהלך לאורכה ולרחבה וזהו אמר ואקח את אביכם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וקשה למה הי' צריך לילך בכולו הא רשות יורש כרשות לוקח דמי וע"כ שבמתנה ניתן לו ושפיר יכולין לאסרה בהנאה לכן שפיר הזהיר יהושע שיבערו הע"ז כי הם אסורים בהנאה אך לזה לכאורה יקשה הא אף אי ירושה היתה לאברהם ג"כ יכולין האומות לאסור בהנאה דהא הי' לאברהם ישמעאל וליצחק עשיו א"כ הם יכולין לאסור כי גם הם נחשבים זרע אברהם ויצחק אבל הא כיון שאמר הכתוב ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את עשיו ולמה שבק לישמעאל ע"כ מטעם שישמעאל בן השפחה לא מקרי זרע אברהם ולא הי' לו חלק בא"י אבל אכתי עשיו שנקרא זרע יצחק כי הוא מאב אחת כמו יעקב א"כ יש לו חלק בא"י והי' יכולין לאסרה ע"ז אמר הכתוב ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו א"כ הסתלק מחלקו שבא"י ואין כח בידו לאסרה ולכן רק צריך הכתוב ליתן טעם זה שמתחילה היה עובדי ע"ז קודם שזכה בה אברהם במתנה שניתן לו מהקב"ה ולא שזכה בה בירושה:

ב') והנה בהא דמסיק הגמ' יבמות מבעיא לי' לכדתניא יכול ירא אדם מן המקדש ת"ל את שבתותי תשמורו לא מן השבת אתה מתירא אלא ממי שפקד על המקדש וכו' מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם והנה תמוה דאכתי ברייתא לא מתישבת דקאמר יכול יהא בניין ביהמ"ק דוחה שבת וראיתי בהפלאה פ' קדושים שכ' לפרש על נכון משום דבאמת הוה מצי לשנוי' דהו"א דמורא מקדש עדיף טפי ממורא שבת שהיו נענשים עלי' בכל עת כדכתיב כל הקרב הקרב אל משכן ד' ימות לכן הוצרך להזהיר אותם שלא יתירא מן המקדש אלא ממי שהזהיר עליו וכן אין להקשות איפכא דל"ל קרא בהכשר מצוה גבי מורא אב ולא יליף ממורא מקדש דלא דחי שבת משום דלפי האמת דילפינן מהאי קרא דהוקש מורא מקדש לשבת דלא מן המקדש אתה מתירא ממילא דליכא למילף מיני' מורא אב משום דמורא עדיף דהוקש מוראו למורא מקום והכי פירושו דברייתא יכול יהא בניין ביהמ"ק דוחה שבת משום דליכא למילף ממורא דה"א דמורא מקדש עדיף טפי ת"ל אני ד' דהיינו שלא יתירא מן המקדש כמו בשבת דאין המורא אלא ממי שהזהיר עליו וא"כ ממילא איכא למילף ממורא אב והיינו דקאמר אין הכ"נ דלפי האמת דבתר דכ' האי קרא דהוקש לשבת ממילא דאיכא למילף דא"ד שבת מהכשר מצוה דכ' גבי מצות מורא והיינו דכ' הכא ומקדשי תיראו אני ד' לבסוף דבאמת האי קרא לא אתי לאוריי שא"ד את השבת דממילא ילפינן ממורא אב ובזה איכא לפרושי מ"ש אח"כ בת"כ אין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים משום דאיצטרך קרא גבי מקדש דא"ד את השבת דהו"א כיון דאי אמרינן דלקלע"ל הו"א דבנין ביהמ"ק צורך עבודה משום עבודה דוחה שבת ע"ז אמר דילפינן משבת דקדושתו קדושת עולם א"כ מקריבין אף שאין בית ממילא אין ביהמ"ק צורך עבודה ממילא ילפינן דאין בנינו דוחה שבת דהכשר מצוה א"ד גם יש לפרש משום דלא תקשה ל"ל קרא דא"ד שבת הא כבר כתיב גבי משכן אך את שבתותי תשמרו שאין דוחה שבת אלא דהו"א גבי משכן שאין קדושתו קדושת עולם לכן ל"ד אבל מקדש דקדושתו קדושת עולם ידחה לכן הוצרך גבי מקדש שהוקש לשבת דקדושתו קדושת עולם אפ"ה ל"ד יעו"ש ודאתאן עטה ונראה דרש"י בנימוקיו על התורה פירש דאך למעט שבת ממלאכת המשכן דאך מיעוט הוא והקשה עליו הרמב"ן דאך הכתוב כאן בא ללמדנו על פנ"פ דדחה שבת כדאיתא ביומא דף פ"ה ראיתי בספר בנין אריאל שכ' דלק"מ דהא בגמ' שם מסיק רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דיליף מוחי בהם ולא שימות בהם א"כ לפי המסקנא ילפינן דפנ"פ דוחה שבת מהך דשמואל והשתא אייתר אך וע"כ צריך לומר דלאשמעינן דמלאכת המשכן לא דחי שבת:

ג') ב"מ דף ל"ב איתא ג"כ מניין שאמר לו אביו שיטמא שלא נשמע לו שנאמר איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי ותיפוק לי' דא"ד עשה ול"ת ומשני ס"ד הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום שנאמר כבד את אביך ונאמר כבד ד' מהונך הלכך לציית לי' קמ"ל לא לשמע לי' וכתבו תוס' דהוה מצי להביא מקרא איש אביו ואמו תיראו וכתיב את ד' אלקיך תירא ותי' דניחא ליה להביא קרא דכיבוד וקשהלי דהא דאף דהוקש כבודם לכבוד המקום ל"ש לומר דידחה דהנה קיימ"ל דשואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראה אפי' באמצע הפרק והיינו מפני הכבוד ומפני היראה של אביו ומבואר בפוסקים בסי' ס"ו דאין מפסיקין מפני קדיש וקדושה דל"ש מפני הכבוד אצל הקב"ה דמה לי שבח זה או שבח זה וביאר בישועות יעקב שם הא דאמרינן שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראה דכבוד היינו דחייב במעשה הכבוד אבל אם לא מקפיד פטור אבל מפני היראה היינו אף שלא במעשה שהיראה היינו שיודע שמקפיד וא"כ קשה נהי דדרשינן כולכם חייבין בכבודי ול"ש דידחה ל"ת דהא לגבי כבוד המקום ל"ש שידחה ל"ת דלפני הקב"ה מה נפ"מ אי מקיים מצוה זו או מצוה זו וכיון דכן אין זה סברא דנאמר מפני דהוקש כבודם לכבוד המקום ידחה דאדרבא הא זה כבוד המקום שיקיימו הל"ת והיינו כדאמרינן ביבמות דכולכם חייבין בכבודי ולגבי הקב"ה כך חביב אם מקיים האדם העשה דכיבוד או ל"ת שבתורה ע"כ כבוד אב לא עדיפא כלל שנאמר שידחה אבל מפני היראה היכיא דיודע שמקפיד שפיר י"ל דידחה וא"כ אכתי טפי הוה לי' לאתויי קרא דתיראו דהיכיא דמקפיד דשייך שפיר לומר מפני היראה ידחה ל"ת ואמאי ניחא לי' יותר להביא קרא דכיבוד דאיפכא מסתברא דמפני היראה שייך יותר לומר דידחה מהיכיא דרק שייך מפני הכבוד וצ"ע:

הלכה ב

א') ולא יכנס במנעל שברגליו וכו'. ונראה לי הענין לפי מה דאיתא בשבת דף קנ"ב דאמר לי' האי צדוקי לריב"ק דעל סוס מלך דעל חמור בן חורין ודמנעולוהי ברגלוהא בר אינש וכונתו הי' לקנטור דלא הוה מסיים מסאני דהוא לאו בר אינש דסנדל שאדם לובש שבזה מראה יתרונו על שאר בע"ח שהולך על הארץ והאדם עולה על מדרגת הבע"ח והב"ע הוא למטה לכך לובש סנדלין מעור הבא מבע"ח וא"כ יש לתמוה למה באמת לא הי' נזהר ריב"ק ונראה דהי' נתון תחת רגליו כמו פרישה שאדם נותן על הארץ כדי שילך ולדרוך עליו אף כשהוא יחף וכדמצינו בכתובות גבי נקדימון בן גריון בכתובות דף ס"ו דאמרו עליו כשהי' יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאים עניים וקופלין אותן מאחריו וא"כ אין קפידא אם הוא הולך יחף כיון דאין דורך על גבי הקרקע ובזה יש ליתן טעם נכון למה כשבא למקום קדוש אדרבא צריך להסיר מנעליו יען שהקדושה שחופף על הריצפה שבמקום קדוש הוא עצמו הוה כמו פרישה טעפיך על גבי הקרקע הפחותה ונמצא שלא הוי כהולך יחף ע"ג קרקע אשר עליו כיון לכנותו דלאו בר אינש והוא דבר חדש ואיתא מדרש רבה פ' חיי במעשה דאלכסנדר עם גביעה כשהלך לירושלים הלך גביעה בן קיסם ועשה לו אנפלאות ונתן בהם שתי אבנים טובות שוות שתי רבאות כיון שהגיע להר הבית א"ל אדוני המלך שלוף מנעלך ונעל לך שתי אנפלאות שהרצפה חלקה שלא תחלק וכיון שהגיע לבית קדק"ד אמר לו עד כאן יש לנו רשות לילך מכאן ואילך אין לנו רשות ובחי' הרד"ל תמה כיון שאיסור זה משום מורא מקדש ואין הכנענים מצווים א"כ אין ישראל חייבין למונעו (וכן תמה שם דהא גם בהיכל אסור ליכנס אף דגביעה הי' כהן מ"מ ביאה ריקנית להיכל בלא עבודה אסור) ותמוה לי אמאי לא מנעו מליכנס לעזרה אפי' לחיל אסור ואי מפני מורא מלכות א"כ מ"ש דמסר הונו שלא יכנוס אלא באנפלאות דאין איסור זה דכניסה באנפלאות גדולה מאיסור כניסה לעזרה ואדרבא עי"ז נראה כנכנס ברשות ישראל:
הנה בס' דרך הקודש חקר בזה"ז דכ' רבינו לעיל בפ"ו דהנכנס למקדש בטומאה חייב כרת דקדלע"ל אם ישראל מותר לומר לגוי שיכנס למקדש בשביל צורך ישראל כיון שהגוי כט"י וגורם ישראל לטומאת המקדש והעלה כיון דמה"ת אין נכרי מקבל טומאה ואף שחכמים עשאום כזבין ל"ה כטמאין שטומאתן מה"ת שגם איסור כניסתן הוא מה"ת וראי' לזה שהרי לענין טומאה למעט בחלון אמרו בפ"ג דאהלות זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט וגוי שישב בחלון ממעט כמו שאמרו שם בתוספת והיינו טעמא כיון שטומאת הגוי אינה מן התורה אלא שחכמים עשאום כטמא הוה לי' כטהור וממעט וכ"כ תוס' בפרק לא יחפור דכיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וכך אמרו ר"פ בתרא דנזיר נכרים מנ"ל דלית להו טומאה דאמר קרא ואיש אשר יטמא וכו' מחוץ הקהל מי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ופריך אמאי דילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא ומשני אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (ועמש"כ לעיל בפ"ה משו"ת יעב"ץ סי' י"ז) ולהנ"ל קשה דמוכח ממדרש דמוזהרים על נכרים שלא יכנסו:
אמנם נראה דלישראל משומד וודאי אסור לו ליכנס שגורם טומאת מקדש דאעפ"י שחטא ישראל הוא וקאעבר נמי משום לפ"ע ל"ת מכשול ואע"ג דל"א הכי אלא היכיא דקאי בתרי עברא דנהרא היינו דוקא כשהנזיר אומר לו שיביא לו כוס של יין וכן לב"נ אמה"ח אז אנו צריכין דקאי בתרי עיברא דנהרא אסור ועביור"ד סי' קנ"א כ' שיש מחמירין אף היכיא דלא קאי בתרי עיברא דנהרא וכ' שם הש"ך דמייריא בישראל באיסורא דרבנן שחייב ישראל אחר להפרישו אבל לא במומר:
והנה בירושלמי פ"ב דב"מ דין ז' איתא ריב"ח עאל לכנישתא שבק סנדליו ואזלין אמר אילו לא אזלית לבני כנישתא לא אזלין סנדליו והיינו כמו דאסור לילך להר הבית וסנדליו על רגליו כך לביהכנ"ס אסור ג"כ ליכנס בסנדלין שיכולין לפשטן (עמג"א סי' צ"ה שכ' כן בשם מהר"ם ועשו"ת שבות יעקב ח"ב) ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' א' שהוכיח דמותר ליכנס במקל לביהכנ"ס דהא רקיקה איתא בברכות דחמורה דהוה דרך בזיון ואפ"ה איתא התם דביוהכ"פ שרי א"כ נשמע במקל ג"כ שרי:

ב') ואיזו יראתו לא יכנס וכו'. והנה במשל"מ הקשה דלא הביא רבינו הא דתנן בפ"ו דשבת הקטע נכנס בסמוכות שלו לעזרה כסא וסמוכות וכו' אין נכנסין בהן לעזרה ונ"ל דיש להבין למה תנן במשנה דאין נכנסין לעזרה ולא תני דאין נכנסין להר הבית כדתנן בברכות לא יכנס במנעל להר הבית ונראה דהנה בברכות דף ס"ג יליף מקרא דשל נעליך דלא יכנס במנעל להר הבית ובחגיגה דף ויליף מקרא מי ביקש מכם רמוס חצירי דאסור ליכנס כך בהר הבית וכבר הקשו שם בתוס' ע"ז ונראה דהך דחגיגה מאיסור כניסה לעזרה אייריא לענין ר"פ בעזרה זהו יליף מקרא דרמוס חצירי אבל דאסור גם בהר הבית רק ילפינן מקרא דשל נעליך והיינו דמדרבנן אסור אף בהר הבית ואסמכוהו אהאי קרא וא"כ י"ל במשנה דשבת אייריא באיסור תורה ולכן נקט בעזרה אבל במשנה דברכות אייריא מדרבנן דאסור גם בהר הבית ומדרבנן באמת אין חילוק בין סמוכות לסמוכות בכל גונא אסור בהר הבית וא"כ א"ש רבינו דנקט הר הבית והיינו מדרבנן לכן לא חילק ביניהם ובכל גונא אסור ליכנס:
עוד י"ל דיש לדקדק דרבינו נקט במנעל שברגליו ויקשה פשיטא שברגליו לא שבידו ובמשנה דברכות לא תני רק במנעלו ולא תני ברגליו אלא דבברייתא קתני שברגליו הנה גם בברייתא צריך פירוש למה נקט כך ונראה דבא ללמדנו הא דתני בשבת דבסמוכות שלו שרי ליכנס ופירש"י שם דהני לאו מנעל נינהו דלא בראש רגליו הן לכן קאמר במנעל שברגליו למעוטי סמוכות שאין ברגליו וא"כ רבינו דנקט לישנא דמנעלו שברגליו א"צ להביא דבסמוכות נכנסין והבן:

או במעות הצרורין לו בסדינו וכו'. והנה איתא במס' שקלים מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגלמעשר בשאר ימות השנה חולין והובאו בפסחים דף ז' ובתוס' שם הקשו מהך דברכות דתנן לא יכנס בהר הבית במעות הצרורות לו בסדינו ותי' דאינו אסור אלא היכיא דנושאין בפרהסיא דגנאי הוא דנראה כהולך שם לסחורה אבל בצינעא לא אמנם ל"נ לישב לפמש"כ רבינו בפ"ו ממעשר שני כתב דמעות שנמצאו בהר הבית חולין מפני שחזקתו מתרומות הלשכה שחללום הגזברים וכדאיתא בירושלמי דשקלים והנה בצל"ח פסחים שם הקשה למה צריך להאי טעמא כיון דרוב מעות בכל השנה חולין ואמנם לי נראה דירושלמי ס"ל דל"ה לנו לומר שנאבד מעות חולין כיון דאסור ליכנס להר הבית במעות הצרורות לכן כתב ירושלמי הטעם שהוא ממעות הלשכה והוה חולין משום שחזקה חללום ומיושב קו' התוס' והנה הצל"ח כתב לישב דהא איתא שם דאמר רב שמעיא בר זירא מ"ט הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום והנה מפשטי' הגמ' משמע דקאי אהא ביבמות הרגל מעשר דעשויין להתכבד אמנם רבינו בפ"ו ממע"ש כתב דלכן הוה כל ימות השנה חולין משום דעשויין להתכבד וכתב הצל"ח דכונתו כיון דמעות מעשר שברגלים הוא רוב דמכולי עלמא נגד מעות שמשתמשים בירושלים בכל השנה ולכן צריך לטעם דשוקי ירושלים מתכבד בכל יום ולא נשאר אחר הרגל ממעות מעשר ולכך אזלינן בתר בתרא והוה חולין ולפי"ז הר הבית שאיני מתכבד כלל ראוי להיות מעות הנמצאים תמיד מעשר ולכך כתב רבינו שם בה' מעשר שני שחזקתו מתרומות הלשכה וחזקה על הגזברים שחללום אך אכתי יקשה למה הוה חולין הא מע"ש בירושלים ס"ל לרבינו בפ"י ממעשר דהוה דבר שישל"מ ובדבר שישל"מ הא ל"א בת"ר והעלה משום דמעות יש לו חזקת חולין דלא הי' מעיקרא של מעשר לכן הוה חולין אבל בירושלים בשעת הרגל דרוב מעשר עדיף מחזקת חולין ולאחר הרגל דרוב מעות שבירושלים ברגל הוה רוב נגד מעות חולין שבכל השנה אבל כיון דעשויין להתכבד אזלינן בתר בתרא יעו"ש:
אך קשה לי ע"ז דהנה בפסחים פריך עלה הגמ' ומי אזלינן בתר בתרא והתניא ריוס"י אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר ואמאי ליזול בתר בתרא וקשה לי מאי פריך לפמש"כ הר"ן במס' קידושין דף ס"ז אהא דאיתא בסנהדרין דף כ"ט מעות שהטמין אביך של מעשר שני הם איני נאמן משום דבזה מפקיע ממונו שאומר שהוא ממון גבוה ואין ממון שלו מעתה הנה המעות מעיקרא לאו ממון גבוה הוה כמש"כ הצל"ח דכל מעות הוה לי' חזקת היתר א"כ בזה דניזל בתר בתרא והוה מעשר א"כ הוא מפקיע מרשות בעלים וא"כ בשלמא במצא ממון בירושלים דבזה דניזל בתר בתרא ונאמר של מע"ש הן אינן מוציאין ממון משום אדם דהרי בנמצא אייריא שאין ידוע מי הבעלים לכך שפיר אזלינן בתר בתרא משא"כ כאן אי ניזל בתר בתרא א"כ נוציא ממון זה מרשות בעליםשעכ"פ פ"א הי' זה ממון שלו וכשתאמר שזה ממון של מע"ש שחללו עליו מע"ש הרי מוציא מרשות בעלים דל"ה ממון שלו רק של גבוה לכן ל"א בתר בתרא ואין לומר א"כ ברוב מעשר מעשר אמאי אזלינן בת"ר הא ל"א בממונא בתר רוב הנה כבר ידוע סברת הפלא"ה כיון דלענין איסורא אזלינן בת"ר גם לענין ממונא אזלינן בת"ר אבל לענין דניזל בתר בתרא שפיר יש לחלק דכהא"ג ס"ל לא אזלינן בתר בתרא וצ"ע אך הדבר ניחא דלכאורה יש להקשות דמאי פריך בשמעתין אשקליא וטריא דהכא ומי אזלינן בתר בתרא ולא פריך כן אמשנה דשקלים אך להנ"ל י"ל דבאמת אמשנה דשקלים ל"ה קשיא לי' דשפיר יש לחלק כנ"ל אבל אשקליא וטריא דהכא שפיר פריך דהא קשה קו' הצל"ח מ"פ ממעשר שני שם לחומרא אזלינן בתר בתרא משא"כ הכא דניזל בתר מצה לקולא לא סמכינן ליזל בתר בתרא ותי' דע"כ האי סברא דאזלינין בתר בתרא הוה וודאי דאל"כ ליזל בתר חזקת היתר דלא הי' מעיקרא מעות מעשר אע"כ דהוא וודאי ומהני לקולא ג"כ לכן גם באיסור חמץ אזלינן בתר בתרא ואמרינן דשל מצה הוא וקשה לי דמשמע אי הוה חמץ בתרא הוה פשיטא לי' דאזלינן בתר בתרא ואמאי פשיטא לי' דניזל בתר בתרא דהוה חמץ הא אי חמץ אסור בהנאה לאחר הפסח (דהא רב הוא דקאמר פת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת ורב הא ס"ל חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה כמש"כ הצל"ח דאל"ה הא הוה דבר שיש לו מתירין א"כ באי בתרא מצה אמאי ניזל בתר בתרא הא בישל"מ אזלינן אפי' ברוב להחמיר) א"כ לא הוה של הבעלים כלל א"כ הרי ג"כ מוציאין מרשות בעלים דמעיקרא קודם שנחמץ הי' ברשות בעלים החיטין והקמח וא"כ בזה שאזלינן בתר בתרא לומר דהוא של חמץ אנו מוציאין מרשות בעלים (ועצל"ך ספ"ק דפסחים שהעלה כן דחמץ דאסור בהנאה ל"ה של הבעלים כלל) וצ"ל דאפ"ה אזלינן בתר בתרא משום דהוה סברא וודאית אין לחלק א"כ ניחא דקשיא לי' ממעות שנמצאו בתיבה ג"כ ניזל בתר בתרא אף דהוה להוציא ממון (ועמג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ב שהוכיח מב"מ דף כ"ה דפריך שם מהא דשוקי ירושלים המעות מעשר אהא דתנן שם דהרי הוא של מוצאה ומוציאין ממון מוכח דהוא סברא דאורייתא מדמוציאין ממון ולכאורה פלא הא גופי' קשיא מ"פ הגמ' מהא דמעות מעשר שם הוא לחומרא אבל כאן להוציא ממון ל"א האי סברא דאזיל בתר בתרא אבל לפמש"כ ניחא דבאמת גם בהא דאמרינן דמעות הוה מעשר הוה ג"כ כמוציא ממון כהך דסנהדרין אף דאין בעלים לפנינו עכ"פ הא יש בזה צד אפקועי ממונא אע"כ דהוה סברא וודאית אף להוציא ממון ובהא ניחא מה שהביא בב"י שם דברי המרדכי דמייתיא ראי' דאזלינן בתר בתרא מהך דמעות מעשר דמייתיא לה בפסחים ולכאורה משם לא נשמע דהוה סברא וודאית ולפמש"כ ניחא דכיון דסבירא לי' דהוה מעשר ויש בזה אפקועי ממונא ע"כ דסברא וודאית הוא) ודו"ק:

ג') והנה בפנ"י בפסחים דף ט' עמד גם כן ע"ז בט' ציבורין של מצה למה אמרינן בפירש אחד מהן מותר דאזלינן בתר הרוב הא קיימ"ל דחמץ הוה דבר שישל"מ א"כ כמו דל"ב ה"ה דלא אמרינן כל דפריש מרובה פריש וכתב ג"כ דמכח זה הוכיח פירש"י דלא כתוס' דמייריא לענין איסור אכילה אלא לענין בדיקה אייריא ולענין בדיקה ל"ש דיל"מ:
וקשה לי דלפרש"י גם כן לא ניחא דהנה תוס' הקשו הא ספק דרבנן לקולא א"כ בפירש לפנינו אמאי צריך בדיקה ואמנם הנה הכ"מ הביא בשם הר' מנוח כיון דלענין איסור אכילה שהוא איסור דאורייתא כיון דפירש לפנינו ע"כ מחזקינן ליה שהוא חמץ מטעם דקבוע כמעמ"ח לכן שוב אף לענין בדיקה מחזקינן לי' שחמץ היה הככר כיון דכבר עשאו אותן לענין אכילה כחמץ וכמו שביאר היטיב בשעה"מ פ"י ממקוואות ותורף סברתו הוא כך דסובר כסברת הה"מ פ"ו מהלכות עירובין דספק דרבנן ע"י גלגול דהיינו שלענין אכילה איסור דאורייתא רק שנתגלגל הדבר שאנו דנין רק לענין בדיקה דרבנן אזלינן לחומרא וכמש"כ הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ומשל"מ פ"ד מבכורות ומעתה קשה לי בהא דפירש אחד דא"צ בדיקה אמאי כיון דלענין איסור ל"א כל דפריש מרובה פרוש דהוה דבר שישל"מ א"כ גם לענין בדיקה ממילא ל"ש דניזיל בת"ר ואמאי א"צ בדיקה והדרה קו' הפנ"י לדוכתא:
ועוד קשה לי דהנה מבואר בדברי רבנו פ"ב מחומ"צ דמפרש ג"כ כפירש"י לענין בדיקה שכ' פירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק א"צ ליבדוק פעם שני שאין כאן קבוע אבל בהניח ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך ליבדוק שכל הקבוע כמע"מ והראב"ד השיג הא בדיקה דרבנן ולקולא וצ"ל כיון דהטעם דהצריכו בדיקה הוא שמא יבוא לאכלו כמש"כ רבינו לעיל וכיון דלענין אכילה ע"כ אזלינן להחמיר ממילא צריך נמי בדיקה דהא עיקר תקנ"ח הוא משום שמא יבוא לאכלו ע"כ דינו נמי לענין בדיקה כמו לענין אכילה א"כ הדרה קו' לדוכתי' הא לענין אכילה הוה דשיל"מ דאף דפירש ובא עכבר ונטלו ל"א כל דפרוש מרובה פרוש א"כ גם לענין בדיקה ל"ש דניזיל בתר רוב דכל דפרוש בשלמא לפירש"י דבדיקה משום בל יראה ניחא אבל לרבינו דס"ל שמא יבוא לאכלה קשה כנ"ל:
והנה לכאורה י"ל דהנה במשל"מ פ"ז ממעילה העלה דאף בדשיל"מ אמרינן כל דפרוש מרובה פרוש כדמכח ממש"כ הרא"ש גבי נתערב אותו ובנו דטורדם כדי דלבטל הקבוע וכל דפרוש מרובה פרוש כמבואר בסי' ט"ז והסברא דרק לענין בטול ברוב דאתחזיק איסורא לכן ל"ב בדשיל"מ והביא לכן כתב הר"ן בפא"צ לחלק בין אתחזיק איסורא לכל דפרוש יע"ש (וכ"כ שכך הן דברי הצל"ח וראיתי בשבי"ד לאדמ"ו הג' זצ"ל בסי' תל"ט שהשיג מסברא דנפשיה וכבר קדמוהו במשל"מ) אמנם לי נראה דמשם אין ראי' דרק היכיא דנעקר כל הקביעות בהא אמרינן כל דפרוש אבל כאן דנשאר הקביעות במקומו ל"א כל דפרוש בישל"מ (וכן מוכח ממג"א בסי' תקי"ג דל"א כל דפרוש יבישל"מ יע"ש לענין ביצים מגוי ביו"ט ובסי' תס"ז ס"ד מוכח דס"ל דאמרינן כל דפרוש בחמץ אף בישל"מ ואמנם לדעת תוס' י"ל דסברי באמת יבש ביבש בטול בפסח אף בישל"מ לכן גם כל דפרוש אמרינן אלא דיקשה הא דכתב תוס' משום איסור אכילה יקשה ע"כ אייריא דאין ניכר הככרות וא"כ אמאי לא בטיל יבש ביבש עמג"א סי' תל"ט סק"ד ועוד באמת יקשה גם לאיסור אכילה ל"ה אלא איסור דרבנן דמה"ת בטיל והכי קיימל"ן אם נתבטל ונשפך ספיקה דרבנן ולקולא א"כ גם לפירוש התוס' יקשה הא לא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא (ואולי י"ל דמייריא שבאמת ניכר ולא נתבטל כגון שהוא עומד מרחוק וראהו אלא שאין ניכר לו אי מצה לקח או חמץ לקח) ונראה דיש להבין דרש"י ותוס' כ' בלא ביטל אייריא דהוה דאורייתא ויקשה הא נתבטל ברוב א"כ ל"ה אלא איסור דרבנן וי"ל דישועות יעקב נסתפק אי יבש ביבש בטל לגבי בל יראה דדמי לטומאת משא דל"ב ולדעתי כן מוכח משמעתין דכתב דהוה מה"ת מוכח דלא מהני ביטל ולפי"ז י"ל גם לאיסור אכילה ל"ב מה"ת כיון דלא בטיל לבל יראה וא"כ י"ל דתוס' סברי יבש ביבש ל"ב לבל יראה לא מהני ביטול גם לאכילה אבל כל דפרוש דמהני לענין בל יראה מהני גם לאסור אכילה והנה לפמש"כ י"ל דבלח בלח בליכא כבא"פ דעובר בב"י כמש"כ מג"א סי' תמ"ז ה"ה דלענין אכילה ל"ב מה"ת רק דלא לקי כיון דליכא בכא"פ וא"כ לפי"ז יצא לנו דבר חדש אף דלשיטת רבינו בשאר איסורין טעכ"ע ל"ד בחמץ כיון דאיכא איסור ב"י דל"ב גם לענין אכילה לא בטיל (והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דא"ע בב"י נראה דתלי' בסברא ש"כ במק"א אי במשא"מ דבטיל בס' בעינן גם ביטול רוב לבטל הכמות א"כ כיון דהכמות עכ"פ בטיל לכן א"ע בב"י כמו במב"מ דא"ע בב"י כמש"כ מג"א ריש סי' תמ"ז:)
ולכן נראה לישב דהנה באמת הקשו דרבינו לא כתב לחלק בין ככר קטן לגדול ואמאי הא בככר קטן איכא עוד ספק אימור אכלתי' ותי' הטו"ז סי' תל"ט לפמש"כ הה"מ דהחמירו בספק בדיקה יען דעיקר בדיקה על הספק תיקנוהו והעלה שם דמהא"ט גם בס"ס דאימור אכלתי' ג"כ החמירו אמנם הנה הה"מ כתב דלא החמירו בספק רק היכיא דאיסור קבוע אבל היכיא דליכא קבוע לא החמירו ומעתה נתישב קו' הפנ"י דבאמת בפריש אחד אין ההיתר משום רוב דאמרינן מרובה פריש אלא כיון דפריש ואין קבוע מותר משום ספק דרבנן ולקולא וכאן יש ספק אימור אכלתי' והיכיא דאין קבוע לא החמירו בספק בדיקה ולפי"ז מיושב לשון רבינו שכ' בפירש מותר שאין קבוע ולא כתב משום דמרובא פריש משום דזה ל"א כיון דלענין אכילה ל"א כל דפריש בדישל"מ גם לענין בדיקה ל"א כל דפריש אלא הטעם דמתירין וא"צ בדיקה יען דאין קבוע כלל לא החמירו בספיקא שיש כאן עוד ספק אימור אכלתי' ודו"ק:

ד') והנה בשמעתין דפסחים פריך הגמ' הא חזינן דגיררה חיישינן אמאי אימור אכלתי' ומסיק ר"ז בלחם משיירא ורבא משני אין ספק מוציא מידי וודאי והנה במשל"מ הוכיח דרבינו פסק כר"ז דבלחם משיירא מדלא חילק בין ככר קטן לגדול כדמחלק הטור ע"כ משום דסובר בלחם משיירא וכן יש להוכיח לכאורה מהא דפסק רבינו בגיררה חולדה לפנינו ולא ראינו אי נכנס לבית דצריך בדיקה דהלכה כרבנן דגם בספק על אזלינן לחומרא והאיכא ס"ס אימור אכלתי' ע"כ משום דבלחם משיירא דאי כרבא הרי הוה ספק וספק (דע"כ הא ל"ה כוודאי כיון שלא ראינו נכנס לבית והא דאמרינן כאן דהא חזינן דשקלי היינו כפירש"י שחזינן שנכנס לבית דאל"ה דלא חזינן דשקלי א"כ איך אמרו בגמ' דפלוגתא דר"א ורבנן הא משנתינו הוא עיין באו"ח ופנ"י) והנה מוכח דפסק כר"ז והרי ר"ז סובר דספק מוציא מידי וודאי דבהא פליג עם רבא וקשה לי דבפ"י ממעשרות כ' דת"ח שמת והניח פירות הן בחזקת מתוקנים משמע דפסק כרבא דא"ס מוציא מידי וודאי רק דבת"ח הוה וודאי דהיינו בחזקת מתוקנים אך יש לומר דכיון דגם לר"ז רק בספק הרגיל הוא דס"ל דמוציא מידי וודאי אבל בכל ספק דעלמא גם לר"ז אין ספק מוציא מידי וודאי ולכן כתב בחזקת מתוקנים דספק הרגיל משוי לי' שהוא בחזקת מתוקנים אך אכתי קשה דהנה רבא מסיק ואי בעית אימא ספק וספק שמא הכניסה במוץ שלה ומבואר בתוס' דלהאי אי בעית אימא ל"א כלל משום חזקת חבר אלא משום דהוה ספק בדרבנן ולקולא וא"כ יקשה לכאורה אמאי כ' רבינו בחזקת מתוקנים הא הטעם דשרי משום דהוה ספק וספק דבדרבנן ספק לקולא וראיתי שכבר הקשה כן בס' שמן רוקח אולם הנה מפירש"י נראה דס"ל דלא כתוס' דגם למסקנא דהוה ספק וספק צריך לחזקת חבר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אף שהכניסה במוץ שלה והטעם דסובר רבא בהאי אי בעית אימא דחזקת חבר ל"ה וודאי גמור דליהני אף בדאורייתא אבל רוב וספק הרגיל הוה ומהני בדרבנן אבל מטעם ספק לחוד אין מוציא מידי וודאי דרבנן וכן דעת התוס' לפי תירוצם השני וא"כ הא ניחא אי ס"ל כרבא אבל למאי דס"ל כר"ז א"כ כל דהוה ספק הרגיל מוציא מידי וודאי בדאורייתא ובדרבנן בכל ספק לקולא אף שאין רגיל (דהא בהא תליא מאן דסובר ספק הרגיל בדאורייתא לחומרא בדרבנן שרי בספק הרגיל אבל באין רגיל אף בדרבנן אסור היכיא דאיתחזק כמש"כ הש"ך סי' ק"י כמו שיבואר) וא"כ יקשה למה כתב בחזקת מתוקנים תיפוק לי' משום ספק מותר:
אמנם נראה דבאמת אף אי פסק כרבא ג"כ קשיא דהנה הא שאמרנו דרבינו כ' בחזקת מתוקנים דסובר כפירש"י גם בדרבנן לא שרי אלא ע"י ספק הרגיל ואנו צריכין לסברא דחזקת מחבר שאין מוציא מתחת ידו בלתי מתוקנים אבל ספק סתם אף דהוא רק דרבנן כיון דאיתחזק אסור ויקשה הא רבינו פסק כר"מ בפ"י ממקואות דס' אי טבל ואפי' טבל ספק במ' סאה בדאורייתא להחמיר ובטומאה קלה דרבנן להקל אף דאיתחזק טומאה א"כ ע"כ סובר כדעת התוס' דלמאי דמסיק רבא שמא הכניסה במוץ והוה רק ספק בדרבנן א"צ לחזקת רגיל אלא משום דס' מוציא מידו וודאי במידי דרבנן אף היכיא דאיתחזק (וכמש"כ המשל"מ פ"ב מחומ"צ וכ"כ הצל"ח ברכות דף כ"א ומה דהשיג בשעה"מ פ"י ממקוואות דתוס' לא כתבו כן אלא בספק הרגיל כהא דחבר מסתמא תקנו וגם אימור אכלתי' הוה ספק הרגיל לרבא י"ל דהמשל"מ הוכיח אי איתא דתוס' סברי דגם שאי בעית אימא צריכין לסברא דחבר א"מ מתח"י אמאי לא ניחא להו בפירש"י דבמידי דרבנן סמכינן אחזקת חבר וא"כ מה הוקשו מבדיקה הא בבדיקה איכא חזקה מעתה ניחא דשעה"מ יפה השיג משום די"ל דגם לפירש"י הא דמסיק דהוה טבל דרבנן ומהני משום חזקת חבר ל"ה אלא כספק הרגיל) וא"כ למה צריך לטעם דהוה בחזקת מתוקנים הא מטעם ספק ג"כ יש להתיר בדרבנן:
והנה בשמן רוקח הקשה דהא תוס' הקשו נהי דספק וספק הוה הא מדרבנן ספק אסור ומוכח דבדרבנן ספק מוציא מידי וקשה אכתי ממשנה דנשמע הא חזינן דשקיל חיישינן ואמאי הא ספק בדרבנן לקולא וע"ז תי' התוס' דמשנה אייריא בלא ביטלו א"כ לרבינו דפסק במצא ככר בבור דמבטלו ודיו וא"צ לירד אחריו ע"כ סובר דמהני ביטלו א"כ יקשה אכתי יבטלנו וע"כ לומר כתי' השני דאף בדרבנן מותר דאייריא להאכילו לבהמה אבל לעולם ספק בדרבנן אסור (ואף דס' הרגיל כיון דאיתחזק א"כ יקשה הא רבינו בה' מקוואות פסק ספק דרבנן לקולא אפי' בדאיתחזק (ותי' השמן רוקח כיון דעכ"פ אפשר לברורי ע"י בדיקה אין ספק מוציא מידי וודאי כמש"כ רשב"א בחולין דף נ"ג בענין ס"ס דאפשר לברורי ע"י בדיקה) והנה כפי מה שהקשה הוא ז"ל לק"מ דבאמת רבינו פסק דלכך בת"ח שמת מותר משום דבחזקת מתוקנים וכבר הקשה בשמן רוקח בשמעתין למה צריך לחזקה הא למסקנא משום ספק וספק מותר ועכ"פ מוכח דרבינו לית לי' לתירוץ התוס' דלמאי דמסיק ספק וספק הוא מותר אף מדרבנן אלא דסובר דעכ"פ מדרבנן אסור ולכך כתב בחזקת מתוקנים לא משום ספק וספק אלא אי קשיא הא קשיא כיון דפסק דסגי בביטול ע"כ לא מצי סובר כתירוץ הראשון דבלא ביטלו אייריא וקשה קו' התוס' וע"כ דסובר דגם למסקנא צריך לחזקת חבר כפירש"י אבל בבדיקה אין מתירין אפי' בספק הרגיל כיון דליכא חזקה וא"כ בוודאי יקשה כיון דפסק באיתחזק איסורא כר"מ דאזלינן לקולא כש"כ כאן דספק הרגיל בוודאי יש להתיר ולשיטת רבינו כאן מוכח ע"כ דסובר דלא מהני משום ספיקא דרבנן אלא משום חזקת חבר וכן יקשה בפשיטות מלשונו שכ' בחזקת מתוקנים מוכח דלא שרי מטעם ספק הרגיל (אפי' אי נאמר דסובר דלא מהני ביטל לפוטרו מבדיקה וכשיטת הטור בסי' תל"ח וכתי' הראשון שכ' תוס' עכ"פ מוכח דלא משום ספק בדרבנן סתם מתיר אלא משום ספק הרגיל וכמש"כ בשעה"מ בפ"י ממקוואות בכונת תוס' הנ"ל דבזה"ז שייך לישנא דבחזקת מתוקנים דהוה ספק הרגיל דעכ"פ רוב חברים מעשרין הן אף דל"ה חזקה מכח וודאי (ולקושיא זו אין לתרץ כתי' השמן רוקח דאיכא לברורי דבחבר שמת ליכא לברורי) ועוד הקשה בשמן רוקח לעיל דף ד' אהא דכ' רבינו בבדק ליל י"ד והניח עשר ומצא תשע צריך בדיקה כיון שגיררה חולדה או עכבר ול"א אימור אכלתי' אף דלשיטת רבינו מהני ביטול לפטור מבדיקה א"כ ל"ה רק דרבנן ואפ"ה ל"א ספק מוציא מידי וודאי והרי רבינו פסק באיתחזק איסורא בדרבנן לקולא יעו"ש ולי יקשה יותר הא רבינו כתב בספק על ג"כ להחמיר דצריך בדיקה ול"א אימור אכלתי' ע"כ דרבינו מפרש דהיינו הא דאמרינן לעיל הא חזינן דשקיל חיישינן ול"א אימור אכלתי' (דלא כפירש"י דמפרש חזינן דשקיל היינו שהכניסו לבית) הרי דל"א ספק מוציא מידי וודאי אף בדרבנן ויקשה הא פסק כר"מ (וא"ש דפסק כר"ז דבלחם משיירא וכמש"כ המשל"מ בדעת רבינו גבי ט' צבורים ז"א דא"כ בוודאי יקשה כיון דפסק כר"ז א"כסובר מוציא מידי וודאי ואמאי כתב בטבל בחזקת מתוקנים הא לר"ז פשיטא בדרבנן אמרינן ספק לקולא אף באיתחזק כיון דאפי' בדאורייתא סובר ספק הרגיל מוציא מידי וודאי א"כ מסתברא בדרבנן בכל ספק אזלינן לקולא אפי' בדאיתחזק וכמש"כ לעיל) וא"ל משום דהחמירו בספיקא דבדיקה ניתקנה על הספק לכן ל"א ספק מוציא מידי וודאי בדרבנן דא"כ מה הוקשו מחבר שמת הא בחמץ שאני דתיקנו על הספק וכמו שהקשה במגי"ש וע"כ דרק בט' צבורין שראינו שנכנס לבית דאתילד ריעותא שם כתב הה"מ דהחמירו בספיקא אבל לא היכיא דלא ראינו כלל אי נכנס לבית וכן יקשה דרבינו פסק עכבר נכנס וככר בפיו ומצא פירורין אפ"ה צריך בדיקה אף בככר קטון דאיכא ספק אימור אכלתי' דאין ספק מוציא מידי וודאי ואמאי הא סובר בספק דרבנן לקולא אף בדאיתחזק:
ונראה לישב דהנה במשל"מ פ"ד הבכורות הקשה הא דתנן ירד לטבול ספק אי טבל אי לא טבל טהור למה לא נקט ספק טבל והעלה מזה דהא דספק לקולא בדרבנן רק בנעשה מעשה המתירו אבל ספק אי נעשה מעשה המתירו אז ספק לחומרא ולכן נקט ירד לטבול אלא ש"ס אי טבל כגון שנמצא דבר חוצץ א"כ נעשה מעשה המתירו רק ספק אי לא הי' עליו דבר חוצץ לכן לקולא (ואולם באמת זה דוחק לפרש דספק טבל היינו נמצא עליו דבר חוצץ לכך נראה לפרש עפמש"כ הטו"ז בסי' ס"ט בהא עובדא דאשה ששכחה אי מלחה שמותר הבשר דמסתמא מלחה דרגילה למלוח קודם בישול ואמרינן סרכה נקטה ואזלה כמו גבי ק"ש בנמצא עומד בלמען ירבו (ובפלתי הביא ראי' מהא דחבר שמת חזקה שאין מוציא מתח"י דבר שאין מתוקן ולענין מליחה הכל חברים הם ובשעה"מ פ"י ממקוואות כתב אדרבא מכאן סתירה כיון דגמ' מסיק ספק וספק ולפי תי' התוס' השני ליכא אפי' ספק איסור דרבנן ול"א כלל דספק מוציא מידי וודאי אבל באמת להלכה שפיר ראי' מהכא דהא רבינו כתב בהא דחבר הטעם דחזקת חבר תיקנו) וא"כ י"ל ה"נ בירד לטבול א"כ חזקה שטבל אבל אי לא ידע שירד ל"א שטבל כיון דל"ש סירכה נקטה והוה ספק אי נעשה מעשה המתירו כמש"כ המשל"מ לכן רק בירד אמרינן דסתמא טבל דסירכה נקט וטבל ומכאן נמי תשובה לדברי הנכהכ"ס שהשיג על הטו"ז דאדרבא נאמר איך שכחה מעשה רב כמליחה דהא כאן בירד לטבול מתירין בדרבנן אי לא ידע שטבל ול"א איך שכח מעשה הטבילה ה"ה לענין מליחה דהוה ספיקא דרבנן דדם שמלחו דרבנן אמרינן מסתמא סירכה נקטה) ומעתה יש לומר דהא"ט בהא דפסק כר"מ לקולא משום דכיון דירד לטבול דנעשה מעשה המתירו לכך אזלינן לקולא משא"כ לענין חיוב בדיקה דאיכא ספק אימור אכלתי' וכן בחבר שהניח פירות דהוה ספק אי נעשה המעשה המתירו דהיינו ספק אי אכלה עכברא או הפריש החבר לכן אף בדרבנן הוה אזלינן לחומרא אי לאו טעמא דחזקת חבר (ואף דהוה ספק הרגיל אפ"ה כיון דאיכא ספק אי נעשה המעשה המתירו אזלינן לחומרא דהא ספק הרגיל לא עדיף מרוב וכיון דברוב התליא במעשה ג"כ קיימ"ל דל"א בתר רובא והיינו ג"כ משום דאיכא ס' אי נעשה מעשה המתירו ה"נ בספק הרגיל כיון דתליא במעשה המתירו אזלינן לחומרא דלא נעשה מעשה המתירו ולפי"ז י"ל דהא דכ' רבינו בחבר שמת משום דהוה בחזקת מתוקנים אין הכונה משום חזקה דא"כ בדאורייתא ג"כ מהני אלא כונתו דהוה ספק הרגיל דבדאורייתא ל"מ דלא עדיף מרובא דתליא במעשה רק בדרבנן שפיר מהני מטעם ספק הרגיל ולא יקשה כקו' התוס' הא אימור אכלתי' הוה ג"כ ספק הרגיל ואמאי חיישינן בראינו ששקל (וכמש"כ בשעה"מ לפרש קו' התוס') להנ"ל ניחא די"ל דרק בתיקונו של טבל דהוה מצוה לכך אף דתליא במעשה דהפרשה ל"ח מחוסר מעשה ומהני עכ"פ בדרבנן (כמש"כ המפרשים דנדרים חשיב ישל"מ ע"י שאלה אף דמחוסר מעשה כיון דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה) אבל בספק אימור אכלתי' תליא במעשה לכן לא מהני אף ספק הרגיל כיון דספק אי נעשה מעשה המתירו וא"ל א"כ מאי פריך הגמ' מחבר שמת הא יש לומר ספק אימור אכלתי' תליא במעשה וספק אי נעשה מעשה המתירו אבל בהפרשת מעשר ל"ח ספק אי נעשה המתירו יען דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה ולכך ספק מוציא מידי וודאי די"ל דבוודאי לענין דאורייתא אין להתיר מהאי טעמא יען דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה אבל למסקנא דבטבל ג"כ רק דרבנן שפיר י"ל דלא חשיב מחוסר מעשה כיון דהוה מצוה לכן אף דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו הוה שפיר בחזקת מתוקנים אבל היכיא דל"ה מצוה כל ספק אי נעשה מעשה המתירו אזלינן לחומרא אפי' בדרבנן ודו"ק:

ה') ונראה להביא ראי' לדברינו דהנה רבינו בפ"ב מחומ"צ כתב משכיר בית מחבירו בי"ד הוא בחזקת בדוק וא"צ לבדוק ממשמעות לשונו נשמע דס"ל דהאיבעיא איפשטא והרא"ש חולק וס"ל דאיבעיא לא איפשטא אלא דאזלינן לקולא בדרבנן אבל לא נפשטה דחזקתו בדוק וכ' הר"ן שדעת רבינו דאיבעיא איפשטא דחזקתו בדוק אף דגמ' דחי לה ל"ה אלא דחוי בעלמא אולם לפי ביאורינו ניחא בפשיטות די"ל דהא דגמ' דחי לה אלא מאי חזקתו בדוק האי הכל נאמנים כל הבתים בחזקת בדוקים בי"ד מבעיא לי' רק לדברי רנבי"צ דפשיטא לי' דהכל חברים אצל בדיקת חמץ משום דס"ל דהוה וודאי וודאי אבל ס' אין ספק מוציא מידי וודאי בדרבנן ע"ז שפיר דחי דהכל בחזקת בדוקים מבעיא לי' לומר אבל למסקנתו דרבא דבחבר שמת הוה ספק וספק וקשיא הא עכ"פ מדרבנן אסור כמו שהקשו בפירש"י וצ"ל דחזקת חבר עכ"פ איכא והוה ספק הרגיל ומוכח דבדרבנן ספק הרגיל מוציא מידי וודאי וא"כ לפי"ז נפשט ממילא דאמרינן דחזקתו בדוק לפטור מבדיקה וא"צ לומר דכל ישראל חברים הם לענין בדיקה אלא עכ"פ ספק הרגיל הוה ונפשט שפיר האיבעיא (דהרי שם הוה ג"כ רק איסור דרבנן דיכול לבטלו כמש"כ הרא"ש דשוכר יכול לבטל והוה רק ספק דרבנן וספק הרגיל מוציא מידי וודאי אך הא תוס' הקשו לפירוש זה א"כ בספק אימור אכלתי' ג"כ נאמר דספק הרגיל מוציא מידי וודאי ותי' דל"ה אפי' דרבנן דאייריא במאכל בהמה (דמה שתי' בתי' קמא דבלא ביטלו אייריא לשיטת רבינו ל"ש זה דהרי יכול לבטלו ע"כ כתי' שני') והוה ספק וספק אבל אי הוה איסור דרבנן ל"א דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמש"כ המשל"מ בפ"ב מחומ"צ כנ"ל א"כ אכתי לא נוכל לפשוט האיבעיא מצד דהוה ספק הרגיל באיסור דרבנן:
אולם לפמש"כ יתכן שפיר דלעולם באיסור דרבנן שפיר ספק הרגיל מוציא מידי וודאי והא דיקשה בעכבר נמי נאמר דאכלתי' דלפמש"כ לק"מ כיון דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו לכן גם בדרבנן לחומרא משא"כ בטבל דהוה מצוה להפריש ל"ח מחוסר מעשה לכן בספק הרגיל אזלינן לקולא דנעשה המעשה המתירו (דהוה כרובא דתליא במעשה במידי דרבנן דאזלינן בת"ר ובשעה"מ פ"י ממקוואות הקשה באמת על דברת המשל"מ הנ"ל דבספק אי נעשה מעשה המתירו ל"א לקולא מהא דחבר שמת דספק מוציא מידי וודאי אף דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו ולפמש"כ לק"מ משום דהוה מצוה לתקן ל"ה כמחוסר מעשה) ולפי"ז גם בבדיקה דהוה מצוה ל"ח אף דספק אי נעשה המתירו אזלינן לקולא ואמרינן דחזקתו בדוק דספק הרגיל עכ"פ הוה שפיר אמרינן דלמסקנת רבא ה"נ דאיפשטא האיבעיא דהוה בחזקת בדוק ודו"ק:
ובהכי ניחא מה דלכאורה קשיא לתי' השני שבתוס' דל"ה אפי' איסור דרבנן א"כ הא דרנבי"צ פשט לי' דכל ישראל חברים אצל בדיקה מהא דחבר שמת ויקשה מאי קסבר אי קסבר כר"ז הא לר"ז כל ספק הרגיל מוציא מידי וודאי וא"צ לסברת חזקת חבר ואי סבר כרבא הא רבא בעצמו מסיק איבעית אימא ספק וספק ול"א כלל חזקה על חבר וא"כ מאי מייתיא ראי' מחבר שמת רק לתוס' נוכל לכאורה לומר דבאמת רנבי"צ סובר כלישנא קמא דרבא משום דהוה וודאי א"כ יקשה הא דס"ל לרבינו דחזקתו בדוק וכ' הר"ן דטעמו יען דרניב"צ פשט לי' וגמ' דדחי רק דחויא בעלמא קאמר לה יקשה הא ע"כ לאו דחויא בעלמא הוא כיון דרבא גופי' חזר ומוקי משום דספק וספק הוא וליכא אפי' וודאי איסור דרבנן א"כ ל"א כלל חזקה על חבר א"כ מנ"ל דכל ישראל חברים הם אצל בדיקה (וכבר כתבנו דרבינו ע"כ ס"ל כתי' השני שבתוס' דלא נוכל לפרש כתי' קמא משום דלא ביטלו כיון דלדעת רבינו אפשר לבטלו עתה ולא אזלינן בתר שעת הספק שהי' קודם שביטלו כמו שביאר בשעה"מ פ"י ממקוואות דאף שכ' הפוסקים דכשהספק בדרבנן ע"י גילגול לחומרא אזלינן הכא שאני כיון דמצוה לבטלו בוודאי יבטלו ולא יהא רק איסור דרבנן שפיר אזלינן לקולא אחר שביטל ע"כ סובר כתירוץ השני דהוה ספק וספק ואפי' מדרבנן שרי דאייריא במאכל בהמה וא"כ אין הוכחה דסמכינן אחזקת חבר) וא"כ גם האיבעיא לא איפשטא ואיך פסק רבינו כהאי לישנא דאיפשטא האיבעיא אמנם לפי האמור ניחא דהנה בפנ"י הקשה דבגמ' שם בעי בחזקת בדוק או אין בחזקת בדוק למאי נפ"מ לשיילי' ומשני דליתא קמן מאי לאטרוחי להאי ופשט דהכל נאמנים על הביעור מאי לאו משום דחזקתו בדוק דהכל חברים אצל בדיקה דתנן חבר שמת ויפלא למה צריך לטעם דהכל חברים הא הבעל איבעיא רק שאל אי בחזקת בדוק ל"ה לי' רק למפשט דהוה בחזקת בדוק ולמה לי' לאסוקי דהכל חברים אצל בדיקה אמנם לפמש"כ ניחא דהא דאמרינן חזקתו בדוק יש לפרש מטעם חברים דאצל בדיקה כדאיתא בגמ' או משום דספק הרגיל מוציא מידי וודאי דכאן ל"ש לומר דהוה מחוסר מעשה המתירו כיון דהוה מצוה לבדוק והנפ"מ בין שני הטעמים הוא אי צריך לשאול דאי משום דהכל חברים אצל בדיקה אז א"צ לשאול כלל לכן ומסיק הטעם דהכל חברים אצל בדיקה דרצה לפשוט מטעם דכמו בחבר אזלינן בתר חזקת חבר הכא נמי הכל חברים אצל בדיקה אבל גמ' דחו דלא נוכל לפשוט מטעם הכל חברים אבל עדיין נוכל לומר דנפשט דבחזקת בדוק מטעם דספק הרגל מוציא וודאי (כהא"ג דל"ה כמחוסר מעשה) ובאמת מהא"ט דחי לה נמי בגמ' אי חזקתו בדוק ל"ל אמירה דהא א"צ שאלה כלל אי אמרת דהכל חברים ובאמת רבינו דכ' דהוא בחזקת בדוק כתב דא"צ לבדוק ולא כתב דא"צ שאלה כמו שדייק הר"ן מוכח דשאלה צריך יען דהא דפסק דבחזקת בדוק אין מטעם דהכל חברים אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי וודאי וא"ש הכל ברווחא:

ו') והנה בהא דתנן בשקלים דאם מצאו בהר הבית חולין הנה במג"א סי' קנ"ד סקכ"ג הביא מכאן ראי' לאגודה דאין חצר הקדש קונה משום דאין יד להקדש וכתב במחשה"ק דראיתו כך כיון דתנן דהוה חולין והוה של המוצאן מוכח דאין חצר להקדש דאל"כ יקשה אמאי הוה חולין אמאי לא זכה להקדש בתורת חצר וכבר שקיל וטרי בהא כל גדולי אחרונים בנתיבות וקצה"ח ומחנא"פ ותמוה לי שלא ראו דברי הירושלמי שכ' דמעות שבהר הבית חולין היינו משום דאמרינן שהגזברים חללום ומגזבר נפל וכתבו רבינו בפ"ו ממעשר שני וא"כ אין ראי' כלל דל"ש לומר דחצר ההקדשיקנה להקדש כיון דאין חצר קונה רק במשתמרת להמוצא והכא החצר משתמרת לדעת הגזבר ואיך יזכה ההקדש אבידת הגזבר ע"י חצר ההקדש שמשתמרת לדעת בעל הגזבר בעל אבידה ועוד דהא הוה יאוש שלא מדעת שבשעה שנפלה מהגזברים לא נתיאשו עדיין דל"ש לומר כדמוקי בב"מ דף כ"א הטעם משום דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה דהיינו עד שמצאו זה כבר משמש בכיסו אבל שיקנה החצר מיד שנפל הא הוה יאוש שלא מדעת (דהמג"א דהביא ראי' משום דמפרש מעות חולין דל"ה מעשר דהחשש דנפל מאינוש דעלמא שפיר מוכח דאין יד להקדש כמו שביאר בח"ס סי' מ"ב יען דלא הוה משתמר להקדש משום הגזבר אבל לירוש' דאמרינן דמגזבר נפל אחר שחללום א"כ איך יזכה בו חצר ההקדש הא הוה יאוש שלא מדעת):
ואולם בפמ"ג כתב דכונת המג"א דממשנה אחרת הוא דנשמע דחצר ההקדש אין קונה דהיינו מהא דתנן שם מעות שנמצאו בין השקלים דהולכין אחר הקרוב ומש"ה הוה של הקדש הא לא"ה לא זכה ההקדש וא"כ ניחא דבאמת מהך דשקלים דמעות שנמצאו בהר הבית לא מוכח כלל דאין חצר להקדש אולם לפירושו של הפמ"ג יקשה דאם באת להוכיח ממשנה זו דאין חצר להקדש א"כ דוק לאידך גיסא מהא דאיתא בשקלים פ"ה מ"ד ואם הותרו הותרו להקדש וקשה אמאי לא קנה אותן אע"כ דחצרו של הקדש קונה לו כדהוכיח באמת בח"ס סי' מ"ד אלא ע"כ דזה ענין אחר ואין להוכיח מזה דהוה יד להקדש ולא דאין יד להקדש:

הלכה ג

א') וכל הנכנסין להר הבית וכו'. הנה במג"א סי' תרנ"א הביא מכאן ראי' דכל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין והנה משמע מכאן אפי' אם דרך הוא רחוק מדרך שמאל ימין עדיף ובשו"ת ח"ס סי' קפ"ז הקשה בהא דמבואר בש"ע בה' קרה"ת דנוהגין לעלות בדרך קצרה לבימה כמו בנכנס לעזרה דיכנס בקצרה ויצא בארוכה וקשה מזבחים דף ס"ד דאמרינן דמפני עשן המערכה אין מקיף והקשה תיפוק לי' דהנכנס יכנס בדרך קצרה וע"כ דהפנאה לימין עדיף דרק במי שנכנס מחול לקודש יש לו ליכנס בקצרה ולא יקפיד על ימין ושמאל אבל מי שהוא במקום מקודש רק יש לו לילך בתר ימין אף שהוא ארוכה ולכן העלה שם דלעלות לבימה יעלה בדרך ימין אבל מי שנכנס לביהכ"נ יכנס בקצרה ולדעתי קשה אכתי מכאן דאפי' להר הבית ג"כ צריך ליכנס דרך ימין אף שהוא בארוכה א"כ גם בביהכ"נ יכנס דרק ימין:
ועוד הא לדעת רבינו בפרקין דהני מעלות דעזרת כהנים הוה מה"ת וכן בפ"א מביאמ"ק מוכח דסובר דבע"מ אסור להגיש למזבח מה"ת כמש"כ המשל"מ שם א"כ בהולך מעזרת ישראל למזבח הוה כנכנס מחול לקודש כמו בנכנס מהר הבית לעזרה:
ועוד ולדידי' מי ניחא דאף אי יהיבנא לגאון דדרך ימין עדיף מדרך קצרה משום דעכ"פ אין מקצר בזה ההליכה דאי ילך בקצרה נצטרך בחזרה לילך בארוכה אבל בהא דזבחים דיורד על העקב בדרך קצרה א"כ פשיטא דדרך קצרה עדיף למעט בהליכה אף בחזרה ומסתברא דעדיף מימין א"כ למה צריך לטעם משום עשן המערכה ולא קאמר מטעם דדרך קצרה עדיף למעט בהילוך משנאמר דיקיף מימין לשמאל דמרבה בהילוך וע"כ דעדיף יותר שירד במקום אחר אף שמרבה בהליכה וכדאיתא במגילה דף כ"ט דמצוה לעשות קפנדריא כאן יורד על העקב מעטם שבארתי בפ"ז ממעה"ק דתוס' כ' משום דהוה ימין מזבח ורש"י נתן הטעם דממעט בהליכה דשמאל והיינו משום דהי' קשה להם קו' זו עצמה כיון דמצוה לירד בארוכה בבא בקצרה אמאי בבא בקצרה יורד על העקב ולכן תי' דהוה ימין מזבח וא"כ לפי"ז א"ש דאי מטעם דבא בקצרה עדיף לכן לא מקיף מימין א"כ אז הוה אמרינן דעכ"פ ירד בארוכה דמצוה לעשות קפנדריא וכיון דקתני דיורד על עקב א"כ אין שייך זה הטעם לכן אמר משום עשן המערכה:
ואולם יצא לנו מזה דבר חדש מי שעומד אחר הבימה ופניו למזבח דהיינו אל פני הבימה ועומד קרוב לצד שמאל שעולה ויורד בשמאל ולא בימין דבא בקצרה עדיפא ולא ירד בארוכה אלא ירד על העקב כמו במזבח ובאמת אין נוהגין כן לכן נראה דלדעת רש"י לכן יורד על העקב כדי שימעט בהילוך שהולך בצד שמאל אבל בעלה על הבימה יורד שפיר בארוכה שבימין דאין קפידא במרבה בהילוך שבימין לכן ירד בצד השני בימין ואולי גם לדעת תוס' א"ש דשם שייך ימין מזבח אבל כאן דל"ש בזה חשיבות לילך אחר ימין הבימה לכן ירד בימין שלו והיינו דבא בקצרה ויוצא בארוכה ונתישבו דברי השו"ע אך נראה לי ראי' ברורה לדברי הח"ס מזבחים שם דפריך מכה"ג דמקיף מימין ומשני הקפה ברגל ופירש"י למצוה בעלמא שזה לעבודה עולה לפיכך מקיף ובא לו למקום שמנסכין שם והכונה שזה עלה להקריב וכבר עומד שם ועובד ואח"כ הוא הבא לנסך א"כ אין כאן כניסה מחול לקודש דקדושת מזבח חדא הוא לכן הקפה ברגל בוודאי יש לו להקיף מימין אף שאין דרך קצרה והיינו דבוודאי אי מקיף עם היין כמו בס"ד דהיינו שעולה מעזרה עם היין שבידו להיקף המזבח כהא"ג באמת בא בקצרה כיון שהוא כנכנס מחול לקודש בקדושת מזבח קדושה אחריתי הוא מקדושת עזרה אבל כאן רק הקפה ברגל שכבר עלה למזבח ועומד באויר קדושת מזבח לכן מקיף דרך ימין לא דרק קצרה וכסברת הח"ס וא"כ בביהכ"נ דהוא חדא קדושה עם הבימה עולה דרך ימין אף שאין דרך קצרה:
אולם מדברי הח"ס משמע שקדושת ביהכנ"ס עשאוהו לגמרי דומה לעזרה ולכן כמו שקדושת מזבח חלוק מקדושת עזרה כן קדושת בימה חלוק מקדושת ביהכנ"ס שביהכ"ס דין עזרה ובימה דין מזבח יש לו (עמש"כ בפ"ג מה' אלו) א"כ העולה לבימה הוה כעולה לקדושה למעלה ממנה א"כ לפי"ז צריך להקיף בדרך קצרה כמו מעזרה למזבח ורק במזבח גופי דחדא קדושה הוא אז יש היקף בדרך ימין אף שארוכה יותר:

ב') והנה בב"י סי' קמ"א הביא דברי מהר"י בכתביו וז"ל ואני נוהג לעלות על המגדל בפתח שהי' לי בדרך קצרה ממקומי בביהכ"נ ויורד אני מן המגדל בדרך אחר שהוא בדרך ארוכה לי עד מקומי כדאמרינן בפ"ב דמידות הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה וכ' ע"ז הב"י ואם ב' הדרכים שווים נראה שעולה בפתח שהיא לו דרך ימין משום כל פינות שאתה פונה לא יהי אלא דרך ימין ויורד בפתח שכנגדו וכדאמרינן במגילה בנכנס לביהכ"נ וכו' מצוה שיכנס בפתח זה ולצאת בפתח אחר והנה תמוה דלא נמצא כן במס' מידות וכן משכ' ראי' ממגילה יקשה תיפוק לי' משום כל פינות דגם בירידה האיכא משום כל פינות שוב ראיתי כי בהגר"א שם עמד בזה וכתב דלא נמצא כן לא במשנה ולא בברייתא אלא דהוה לי' ללמוד מהך דזבחים פ"ו דהי' מקיף המזבח ויורד בארוכה וכ' דכשהוא שוה יורד בימין משום כל פינות ואמרינן במס' מגילה דיורד בצד שכנגדו דכ' ולא ישוב משמע מדבריו דתרתי טעמים קאמר דמצוה לעשות קפנדריא ואף דבגמ' הגי' דמותר לעשות קפנדריא אבל ברי"ף איתא דמצוה כדיליף מקרא דלא ישוב ולישב גי' דידן נראה עפמש"כ בס' דרך הקודש בשם מהרי"ט וז"ל אי נמי הא דנכנסין דרך ימין לא מדינא הוא אלא שבבית שני קבעוה חוקה להקיף דרך ימין אבל עיקר הדין שכל הנכנסין צריכין להקיף ולהשתחוות דרך כל שערי העזרה לפיכך הנכנס ופניו לדרום מקיף דרך הצפון והנכנס ופניו לצפון דרך שמאל מקיף לדרום והיינו דכ' לא ישוב בדרך אשר בא בו כי נכחו יצא כדי שיקיף וישתחווה לפי"ז י"ל היינו דגרסי דמותר דקרא הא לא אתי דמצוה בכך אלא כדי שישתחוה ע"כ בביהכ"נ ל"ש דמצוה אלא דמותר:

הלכה ד

א') כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא וכו'. והקשה בכ"מ היינו מעט מעט היינו מהלך בנחת ולנ' דמעט מעט היינו בשהי' ובנחת היינו עקב בצד גודל כדאיתא בשבועות דף י"ט:

ב') אלא מהלך אחורנית. לכאורה קשיא הא דאיתא בחולין דיליף מנגע דאזלינן בתר חזקה דילמא אדנפיק בצר לי' שיעורא אלא לאו דאוקמינן אחזקה ומתקיף לה ראב"י דילמא ביוצא דרך אחוריו ואביי דחי דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ורבא אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו ולפי"ז קשיא מאי יוכיח איכא מכה"ג הא לפמש"כ רבינו דאין יוצא דרק אחוריו יען הוא מיראת המקדש א"כ גם כה"ג היוצא מקדק"ד ג"כ משום יראת המקום לכן הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא במידי דרשות יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ובאמת שכן יש לתמוה נמי על תוס' שם שכ' דדרכו ביציאת דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו ויקשה ג"כ דזה שייך שפיר בכה"ג דיוצא דרך אחוריו כתלמיד לפני רבו אבל בעלמא לא חשיב יציאה והנה ליישב דברי רבינו י"ל דבאמת רבא הא קאמר לה אליבא דראב"י ואנן דקים לן חזקה מקרא ע"כ באמת כדחיות אביי דיציאה דרך אחוריו ל"ש יציאה וע"כ ל"א דכה"ג יוכיח דשאני כה"ג דיציאתו מן הקודש מפני יראת המקום הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא לא הוה דרך יציאה בכך:

ג') והנה בחולין דפריך מינה הא מילתא דאמרו רבנן אוקמא אחזקתי' ומשני דילפינן מנגע וכו' והקשה בשערי תורה דהול"ל מנ"ל דאזלינן בתר חזקה כדאמרינן גבי רובא מנ"ל ותי' דיש תרי גוונא חזקה חזקה דמעיקרא דידענו דהי' כך ואנו מוקמינן אחזקה דלא נעשה שינוי דאין אנו חוששים לשינוי דמהיכי תתי נחוש לשינוי תלינן דהדבר נשאר בקדמותו כדאמרינן במשנה פ"ז דנזיר שרגלים לדבר אבל יש עוד חזקה היינו שלא הי' ידוע מעולם בבירור שכן רק שנתחזק כן מכח רובא בחזקת היתר דבהמה כדאמר רב הונא בהמה בח"י בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזהו החזקה גרוע ונשמע כן מנגע דהא רק הוה חזקה ע"י כהן שאמר שהי' הנגע כשיעורו (והנה ע"ז יש להשיב דהא גם הבעה"ב רואה הנגע שבא לכהן ואמר כנגע נראה לי בבית וכן מצי מייריא שהרבה אנשים ראו הנגע א"כ יש כאן ידיעה ברורה שיש כאן נגע שיעור כגריס) ואהאי מילתא אמרינן אוקמי אחזקה היינו שנשאר בלתי שינוי דרגלים לדבר דלא נשתנה כדאמרינן בנזיר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שחזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא כפירש"י רק דרצה ללמוד להביא ראי' מן הקרא כמש"כ תוס' שבועות דף י"ז כתב היכיא שאין סברא ברורה כ"כ מביא מקרא (ובח"ס בחי' כתב להיפך דלא קאי אחזקה קמייתא דהא חזקת היתר דבהמה אין אנו דנין אם נשתנה עתה לאחר שחיטה אלא דאנו דנין אם ניזל בתר חזקת היתר בעלמא שכל בהמה אצלינו בחזקת היתר ואיני טרפה דהא אם הוא טרפה לא היתה בכלל החזקת היתר ול"ש אוקמה אחזקה רק בחזקה קמייתא):
אולם לי נראה לפרש בדרך אחר דהנה בשערי תורה כלל ב' הביא בשם המגיני שלמה בהא דאמרינן בנדה ובפסחים דף ט' גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ובא מעשה לפני חכמים וטהרו מאוהל המת מפני שחולדה וברדלס מצוין שם והא הכא דבוודאי הטילה נפל לבור וספק גררהו ואתי ספק ומוציא מידי וודאי וקשה מאי מקשה הגמ' דלמא שאני התם דאמרינן העמד כהן על חזקה קמייתא שהי' טהור ולא נטמא מעולם ולכן ל"ד לנדה דבוודאי ראתה ספק טבלה אבל הכא שמא לא נטמאה מעולם ונראה מזה דכל חזקה דאיתרע אע"ג דמספקינן שמא בטלה הריעותא אין החזקה מועלת עוד כמו הכא כיון שהטילה נפל והכהן אהיל לא אמרינן דבטלה הריעותא שגררה החולדה אלא אדרבא העמד הריעותא על חזקתו והנפל עדיין בבור וכן מוכח מנדה עצמה דאמרינן היכיא דבוודאי ראתה אי ווסתות דאורייתא דאסורה בספק טבלה ואמאי לא מוקמינן אחזקה קמייתא שלפני ראיתה שטהורה היתה ובטלה לריעותא דטבלה אלא ש"מ כמש"כ עכ"ל:
והנה הן הדברים גם בנגע מתחלה הי' חזקת טהרה לבית ואח"ז נראה נגע כגריס וכל זמן שלא נסגר הבית טהור אם יחסר מכגריס וא"כ הי' לנו לומר זיל בתר חזקת טהרה דבית שעודנה טהורה ואף דנפלה ריעותא לפנינו שהי' נגע כגריס נאמר דנחסר ואין כאן הסגר כלל ועוד לאחר הסגר מיד באמת ראינו שחסר נאמר שהריעותא נסתלק עוד קודם הסגר ונשאר הבית בחזקה קמייתא בחזקת טהור ואפ"ה לא אמרינן כן ואמרינן דכהן יכול להסגיר ואפי' אם ראינו שנחסר אח"כ ל"א שנחסר קודם הסגר והבא על הבית טהור ובטהרתו עומד אפ"ה ל"א כן וע"כ משום דאוקמינן הריעותא בחזקתה וזהו דפריך מנ"ל הא דאמרו רבנן אוקי מילתא אחזקתו דהיינו הריעותא מוקמינן אחזקתי' כ"ז שלא נדע שנעשה איזה שינוי תלינן שלא נשתנה ועקרינן לחזקת היתר קמייתא וזהו בוודאי חידוש ואשמעינן קרא דאפי' כהא"ג אוקי מילתא אחזקתי' ונשמע מנגע דינו של המגיני שלמה:
ובזה נכון לישב מה שדקדק עוד בשערי תורה אלישנא דקאמרי רבנן והא אדין תורה קאי להנ"ל ניחא דקאי אהא דקאמר ר"ח דאוקמא סכין אחזקתה ואף שזה נגד חזקה קמייתא דאינו זבוח וכסברת המגי"ש (ור"ה דפליג הנה רק בנמצא פגום אבל בסכין שנאבד גם ר"ה מודה דאזלינן בתר חזקה דסכין כמש"כ הראשונים אף שהוא נגד חזקת איסור דא"ז ל"א דאסורה כמו בשחט ולא בדק בסימנים וע"כ משום חזקת סכין) ולכך לא נקט סתם מנ"ל האי מילתא דאזלינן בתר חזקה דאז הוה משמע דקאי אחזקה דמסברא מהני ככל חזקה דמעיקרא דמהני מקרא דסמכינן אהאי סברא ובאמת ז"א דל"צ קרא לזה כיון דרגלים לדבר שלא נשתנה א"צ קרא לזה דממילא מוכח דאי באת לחוש א"כ אין לדבר סוף כסברת רבינו בפי' המשנה רק דקרא צריך בכהא"ג דליכא סברא רק רבנן אמרו לה ויליף לה מקרא:
וא"ש בזה גם מה שהקשה הרמב"ן בחידושיו דקאמר תניא דלא כראב"י הא ראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה רק דסובר דמקרא לא נשמע וא"כ ברייתא דיצא לביתו והסגיר דמהני הוא יען דבאמת סובר הברייתא דאזלינן בתר חזקה מהלמ"ס אבל לפמש"כ ניחא דבאמת ראב"י לית לי' האי חזקה אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא של הבית ומברייתא נשמע דאזלינן בתר החזקה דהיינו אוקמינן הריעותא אחזקתא כסברת המגי"ש ודו"ק (ונראה שגם תוס' בשמעתין מפרשי כך שהקשו חזקה דאיתרע כגון בסכין שנמצא פגום מנ"ל ופירש מהרש"א דהיינו דר"ח ומהר"ם הקשה על פירש"י דשם אין משום חזקה אלא משום דאין ספק מוציא מידי וודאי ולפמש"כ ניחא דהך דאין ס' מוציא מידי וודאי היינו ג"כ משום דאוקמינן מילתא אחזקה רק בהך דנדה אמרינן ספק מוציא מידי וודאי ור"ח סובר אין ספק מוציא מידי וודאי והיינו חזקת הריעותא אבל עכ"פ נשמע דהך וודאי שאמרו בש"ס הכונה על חזקה וכמש"כ באמת בחי' הר"ן):
אמנם לפי דרכינו אכתי צריכין למודעי מנ"ל כלל דחזקת טהרה חזקה קמייתא מילתא הוא דבאנו לדון ולילף דאוקמינן ריעותא אחזקתי' לאפקועי חזקה קמייתא דחזקת הבית הא גופי' מנ"ל כלל דיש לנו ליזול בתר חזקת הבית דמעיקרא אך נראה דזאת שפיר נדע מסברא לחוד לפמש"כ רבינו בפי' המשנה דנזיר וז"ל והטעם לזה מה שאומר שחזקת טמא טמא לפי שרגלים לדבר שהענין אין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשרות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר שהענין יצא לדבר מבואר שיבטלוהו מזאת החזקה עכ"ל (והנה בשערי תורה ובח"ס הבינו בדבריו שפליג אפירש"י דסובר דיש סברא בזה רק דלא חיישינן לזה משום דא"כ אין לדבר סוף וכתב הח"ס משום דרבינו לשיטתו דס' מה"ת לקולא ולדעתי קשה הדבר לאמרו דסברא ליכא להתיר רק משום זה דאל"כ אין לדבר סוף נלך לקולא אבל לדעתי גם רבינו סובר כפירש"י דסברא אלימתא הוא דלא נשתנה אלא דקשיא לי' מנ"ל לסמוך אסברא זו דלא משתנה ולטהר ולטמא אסמך סברא זו לכך הכריח רבינו זה הסברא דאל"כ אם באת לחוש נגד זו הסברא אין לדבר סוף)דומיא לזה אמרינן בריש יומא דאם באת לחוש למיתה אין לדבר סוף וכן אמרינן בפסחים דל"ח שמא גיררה חולדה משום דאין לדבר סוף וכך נראה מוכרח זה מדין בשר שנתעלם מן העין ללוי מותר לגמרי ולרב רק אסור מצד חומרא אבל מדינא לא הוה חיישינן ואי אמרת דחיישינן אף לדבר רחוק א"כ בכל דבר יש לחוש ולאסור אף בשר שנתעלם מן העין מן הדין פן החליפו נכרי או עורב אע"כ דמדינא אין לחוש לזה (והא דרב חייש עכ"פ מדרבנן והא מהאי טעמא דאין לדבר סוף יש להקל אפי' מדרבנן עשבי"ד או"ח סי' ל"ט שעמד בזה) וכן פירש"י ביבמות דף פ"ח דנשמע דע"א נאמן באיסורין סברא הוא משום דאל"כ אין אדם יכול לאכול לסמוך אף על בני ביתו וכ"כ המהרי"ק בשורש ע"ב וז"ל דמסתמא לא נעשה שינוי והתחדשות עד שראינו השינוי עכ"ל ומעתה נאמר לישב קו' תוס' דלא מצינן לילף רוב מדאזלינן בתר חזקה דבוודאי אחר דידעינן דאזלינן בת"ר שפיר אמרינן דעדיף מחזקה דכל סברת חזקה משום דאי בעינן לחוש לספק התחדשות ושינוי א"כ אין לדבר סוף א"כ אי יש כאן רוב המנגדו לחזקה ומגביל הדבר א"כ חזקה ממילא אזלה לה דל"ש שוב לאמר דאין לדבר סוף דהא ל"ח להשתנותן החזקה רק היכיא דהרוב מכריע כנגדו והיכיא דלא מנגד לו הרוב אזלינן בתר החזקה דלא נשתנה אמנם כל זה אי כבר ידעינן דאזלינן בת"ר ממקום אחר מפרה אדומה וכדומה אז ממילא הוא עדיף מהחזקה הבנוי על יסוד זה דא"כ אין לדבר סוף והרי ע"י הרוב נסתר זה הטענה דאין לדבר סוף מהיכיא תיתי לחוש להשתנות הדבר כיון דהרוב מנגדו ומעיד שנעשה השתנות אבל אי לא ידעינן עדיין רוב ממקום אחר ל"ה נשמע דאזלינן בת"ר משום דשפיר י"ל דחזקה עדיפא משום דאל"כ אין לדבר סוף ע"כ דל"ח להשתנות החזקה אבל אחר רוב לא אזלינן דהא מיעוט לפנינו דלא נוכל לעקור המיעוט ממציאותו שיש מיעוט טריפות ויש מיעוט סריסים לכך רוב מחזקה דגם בתר רוב אזלינן ודו"ק כי נכון הוא:

ד') ובהא יש לישב גם קו' הפנ"י שם בשמעתין שהקשה אתוס' במה שתמהו מנ"ל דאזלינן בתר חזקה דילמא משום דס' טומאה ברה"ר טהור ברה"י טמא ותמה בפנ"י דבנגעים תליא הכל במה שמטמא הכהן ואי לאו הבית טהור א"כ אי ל"א בתר חזקה אמאי מסגירו הכהן כיון דמיד שיצא מן הבית ספק דבצר לי' שיעורא א"כ אין כאן טומאה כלל דהא הכהן מצוה ופינו את הבית א"כ כ"ז שלא אמר טמא אין הבית טמא וא"כ ל"ש לומר דס"ט ברה"י טמא דהא אין כאן ס"ט כלל לפמש"כ ניחא דהנה הגמ' דחי דאפשר לפתוח חלונות ואף דאין פותחין חלונות בבית אפל הני מילי היכיא דלא איתחזק אבל הכא דאיתחזק פותחין ולכאורה תמוה הא כאן אזלינן לדחות דל"א בתר חזקה א"כ מאי איתחזק שייך הכא דבוודאי הא איכא סברא אלימתא ומילתא דמסתבר דיש רגלים לדבר דלא אישתני דאין משתנה בכל רגע אלא דאי ל"א בתר חזקה אין אנו סומכין אסברא זו כיון דיש כאן חזקה קמייתא חזקת בית טהור והנה כבר כתבתי דראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה אלא דס"ל דל"א בתר חזקה זו לאוקמא הריעותא אחזקה אלא ס"ל דאזלינן בתר חזקה קמייתא חזקת טהרה של הבית וא"כ כל זמן שאין מנגד לחזקת טהור של הבית גם ראב"י ס"ל דהוה חזקה דמילתא דמסתבר הוא שלא נשתנה ורגלים לדבר שכך הוא והיינו דקאמר היכיא דלא איתחזק אבל הכא הא איתחזק נגע דסברא הוא שיש כאן נגע שלא פיחתה משיעורא דהא אין אנו דנין בזה להוציא הבית מחזקת טהרתה רק שיהא יכולין לפתוח חלונות ע"כ שפיר אמרינן הא איתחזק נגע ולא נפחת משיעורו וא"כ לפי"ז שפיר הקשו תוס' א"כ מנ"ל כלל ללמוד מכאן חזקה דילמא רק טמא משום ס' טומאה ברה"י כיון דאיתחזק נגע ויש רגלים לדבר שלא נפחתה שפיר מסגירו הכהן משום דעכ"פ אהני מה דאיתחזק נגע שיהא כאן ספק לטמאו ולהצריכו הסגר אבל לא נשמע דהוה וודאי שנוכל לסמוך על זה היכיא דאיתחזק מילתא ויש רגלים לדבר שלא נעשה שינוי להתיר איסור משום סברא זו דהא דכהן מסגירו היינו משום דחייב להסגירן מספק יען שיש רגלים לדבר שלא נשתנה שנפחת משיעורו א"כ הרי איתחזק כאן נגע המביא טומאה לבית שהוא רה"י ודו"ק היטיב:
והנה כיוצא בזה הסברא שכתבנו מתורת הטו"ז למדנו שכ' בחו"מ סי' ע"ה שנשאל לענין פרעון שמלוה טוען שמצא מטבעות מזויפת ורצו הלומדים לומר דהוה כאיני יודע אם פרעתיך והוא חולק דהוה כאיני יודע אם הלויתנו וחידש סברא זו דאין הטעם מה שלוה מחייב לשלם אם טוען איני יודע אם פרעתיך משום חזקת חיוב רק הסברא כך דתורה חידש חזקה דכל ספק הנולד לנו אמרינן כמו שהי' קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק לפי"ז באינו יודע אם הלותני קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק אבל באיני יודע אם פרעתיך אם אוקמינן ממון בחזקת קמא קודם לידת הספק א"כ הי' הוא מחויב לשלם ממון שלו וה"ה עכשיו אעפ"י שנולד ספק אזלינן בתר חזקה אבל כ"ז שאיני יודע אם פרע במטבע מזויפת אם אזלינן בתר חזקה קודם שנולד לנו הספק שיש מטבע מזויפת א"כ פטור הלוה דקודם לידת הס' הי' הלוה נפטר מחוב שלו ולפי"ז הוה כאיני יודע עם הלויתני היוצא מזה דמה שהחזקנו בפרעון כל דבר שרוצה לסתור החזקה דומה לשאר חזקה נרצה לסלק ואם יש ספק אזלינן בתר חזקה מה שנתחזק עד עתה (והנה הרשב"א בתשובה ומביאו בסי' בחו"מ סי' כ"ט וסס"י מ"ו באחד שמכר קרקע ואח"כ טוען המוכר שעל תנאי מכר לו והוא לא קיים התנאי דלא אמרינן אוקי בחזקת מרא קמא כיון דגם המוכר מודה שכדין החזיק אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי והלוקח טוען שאין מכירתו מתבטלת העמד בחזקת זה שהי' מוחזק בו עד עכשיו ועמשל"מ פט"ו מה' טונ"ט ובקצה"ח בקונטרס הספיקות וזה דומה לדין חזקה שני' שכתבתי בשם טו"ז) ויבואר עוד בה' כהמ"ק:
והנה ראיתי בחי' הרי"ם בכתובות דף י"ג שהקשה לפי"ז אהא דאיתא שם דהנושא את האשה היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי עד שלא ארסתיך נאנסת דלר"ג נאמנת ור' יהושוע אמר לא מפיה אנו חיין אלא הוא בחזקת בעולה עד שתביא ראי' לדבריה ופריך הגמ' אהא דפליגו דרי"ו ור"נ אמרו ברי ושמא לאו ברי עדיף ורב אדא ור"ה ס"ל דברי ושמא ברי עדיף לימא דרי"ו ור"נ כר"י ורב אדא ור"ה כר"ג והקשה הב"ש סי' ס"ח מאי פריך הש"ס ממתניתין הא כיון דאית לה שטרא מיקרי מוחזק כמו דקיימ"ל דאמרינן מיגו להוציא היכיא דאיכא שטרא דאף דקיימ"ל כב"ה דל"ה כגבוי מ"מ גם מוחזק לא מיקרי והוה כאלו שניהם אין מוחזקים וא"כ גם הכא לכך במתניתין ברי עדיף דליכא חז"מ נגדו ותי' דכיון דהוה ספק אם הי' שטר כלל דשמא נאנסה קודם שנתארסה ול"ה שטר כלל דאין מחויב כלל ול"ה כגבוי ושפיר פריך יעו"ש בפנ"י ולפי"ז הקשה בחי' הרי"םלפי דברי הטו"ז הנ"ל הדרה קו' לדוכתי' מ"פ הא במתניתין הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הספק הי' בחזקת שנפרע ולפי"ז במתניתין נמי הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הריעותא בחזקת בתולה היתה וחייב לה מאתים ואף דעכשיו נולד הספק על למפרע מ"מ משום חזקת חיוב מה שהוחזק לנו שחייב והוה א"י אם פרעתיך ותי' דזהו במילתא שלא הי' עומד להתברר והי' בחזקת שכבר נפרע משא"כ בבתולה אף אי ארוסה אית לה כתובה מ"מ כיון דוודאי עתיד להתברר בנשואין אי בתולה או לא א"כ מיד הי' התחלתה החיוב על ספק זה שכשתמצא בתולה הוא חייב למפרע וכשלא תמצא בתולה לא התחיל החיוב כלל ולפי"ז אני אומר אדרבא ראי' לסברת הטו"ז מאותה סוג' דהנה בתוס' ד"ה אלא הקשו דלרי"ו אכתי תיקשה דהא בהאי דמוכ"ע ליכא מיגו משום דס"ל דמוכ"ע נמי מאתים כדאיתא לקמן ותי' דהאי שנויא לא אתיא באמת אלא לר"נ ותמהו המפרשים כיון דגמ' פריך לימא ר"נ ורי"ו דאמרי כרי"ה א"כ איך מתרץ דר"נ לחודי' ומשייר רי"ו לכן אומר דבאמת ממכו"ע מעיקרא ל"ה קשיא כלל דבאומרת מוכ"ע אני באמת לר"ג נאמנת בלא מיגו רק מטעם ברי ושמא ברי עדיף דהא הוה כא"י אם פרעתיך כיון דשטר כתובה בידה הוה איהי כמוחזקת א"כ הספק שנולד אח"כ הוה כספק א"י אם פרעתיך ונשארה בחזקת השטר כתובה שבידה דא"ל משום דהוה עומד להתברר דזה שייך בטענת משארסתי נאנסתי אבל בטענת מוכ"ע זהו אין עומד להתברר אם אפדה בתוליה מחמת מוכ"ע (דפתחה פתוח) או מחמת שנאנסה א"כ כיון דבנות ישראל בחזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן א"כ בשעת נישואין לא הי' צריכין לחוש שמא תהי' בעולה דשמא תהא מוכ"ע דספק זה אין עומד להתברר א"כ כבר נתחייב בכתובתה א"כ כשנולד אח"כ הספק אי מוכת עץ או זינתה הוה כא"י אם פרעתיך דיש לה חזקת חיוב (וכאן אין לומר איגלאי מילתא למפרע דהרי אין עומד להתברר דשמא מוכ"ע כדברי') א"כ הדרה קו' לדוכתי' (דאף דנאמר כש"ך דחולק שם דל"ה כא"י אם פרעתיך היינו כיון שהי' אז כבר מזויפת בשעת פרעון) כיון שיש שטר בידה הוה היא המוחזקת א"כ ליכא חזק"מ ולישב זה נאמר דבאמת ממוכ"ע לא קשיא להו רק ממשארסתני נאנסתי וכל זה לרי"ו דס"ל דמוכ"ע כתובתה מאתים א"כ השטר כתובה לא איתרע כלל שפיר הוה שטרא בחזקתה וליתא לחזק"מ דידי' ורק לר"נ קשיא כיון דאף אי מוכ"ע היא איתרע שטר כתובתה דהא אין לה אלא מנה ולכן רק לר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע אני ובזה מדויק דקאמר אמר לך ר"נ ולא קאמר רי"ו דר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע דהטעם משום מיגו (ואין לומר א"כמה משני א"נ משום חזקה הא גם לתי' קמא צריך לטעם משום חזקה חזקת שאין מזנה י"ל דהר"ן הוצרך לפרש כן משום דסבירא לי' דבמוכ"ע ליכא חזקה דגופה דגם מוכ"ע פתחה נעול אבל לשיטת ר"ח דמוכ"ע פתחה פתוח שפיר יש לה חזה"ג והיינו דמעיקרא ג"כ יודע דיש לה חזקה אבל רק חזקת כשרות דאין מזנות ולאחרי כך מפני דהא"ט דאיכא חזה"ג דאלים:
ובהכי ניחא לישב קו' השמ"ק איך קאמר דשאני הכא דאיכא מיגו מאי מיגו איכא כיון דבמוכ"ע גופי' אין נאמנת לר"ג רק משום מיגו או מטעם חזקה א"כ פשיטא דגם במשארסתני נאנסתי הטעם משום מיגו או חזקה (וכש"כ דיקשה לר"י דאין נאמנת במוכ"ע אני א"כ מאי מיגו שייך ובשמעתין משמע דגם לר"י שייך מיגו אלא דלית לי' מיגו) ותי' דעכ"פ טענה מעלייתא הוה והקשה בחי' הרי"ם דכיון דאין נאמנת בהאי טענה כלל א"כ ל"ש לומר דהוה טענה מעלייתא כמש"כ הנמ"י ריש ב"מ דל"א מיגו דכולה שלה משום שטוען טענה שנאמן בו א"כ בטוענת מוכ"ע אני ניחא לה לטעון מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים ולפמש"כ י"ל דבמוכ"ע אני מהני טענת ברי דידה בלי מיגו כיון דשטרא בידה הוה מוחזקת ואזלה חזק"מ דידי' לכך במשארסתני נאנסתי שפיר איכא מיגו (ולקמן אבאר דגם לר"י ניחא דאיכא שפיר מיגו לטעון מוכ"ע טענה דהוה נאמנת בה) והנה בפנ"י הקשה עוד דלא משני אליבא דר"ה ורב יודא אנא דאמרי אפי' כר"י כדאמרינן בכמה דוכתין:
ולפמש"כ ניחא די"ל כיון דאמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין והקשה בשמ"ק למה לא אמר סתם אינה נאמנת ונראה דהנה בירושלמי איתא דלר"י אסורה משום ספק סוטה (ועיין במראה הפנים שלכאורה דברי ירושלמי סותר עצמו דלעיל בריש פרקין משמע דאפי' לר"ג אסורה משום ספק סוטה ובנובי"ת סי' י"ד כתב לישב דאין כאן סתירה יעו"ש אמנם ירושלמי לשיטתו דס"ל אונס לא שכיחא אבל ש"ס דילן ל"א דאונס לא שכיח ואיכא ס"ס ואינה אסורה משום סוטה רק היכיא דמכחשת שהוא טען פתח פתוח והיא מכחשת אותו כדאיתא לעיל דף ט' כמש"כ הראשונים לחלק בין הך דלעיל להך דמשארסתני נאנסתי) ספק אינה תחתיו ספק תחתיו ספק באונס והנה לקמן במשנה דמוכ"ע אני והוא אומר דרוסת איש את כתב בפי' הרע"ב דאסורה לכהן והקשה בנובי"ת שם אמאי לא כתב כן במשנה דמשארסתני נאנסתי וכתב ליישב דכאן דאמר דריסת איש את דמשמע שבא לאסרה עליו ושויא חד"א אבל במשנה דמשארסתני נאנסתי דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת אין בדיבור זה במשמעות לאסור עליו לכן ל"ש חד"א והא דלירושלמי אסורה היינו משום דנהי דהוא לא חושש לשמא זינתה תחתיו ברצון משום דנהי דהוא לא חושש אנן מי לא חיישינן יע"ש לפי"ז אני אומר דטעמא דש"ס דלן דמתיר הוא באמת מטעם טענתו דכיון שטוען לא כי עד שלא ארסתיך נאנסה א"כ מדבריו נשמע דבירור לו דיש רגל"ד לומר עד שלא אורסה נאנסה (והיינו דקתני דקאמר לא כי ובשמ"ק הקשה כיון דע"כ האי לא כי לאו דוקא דלא מצי למיטען ברי א"כ למה נקט האי לישנא לפמש"כ היינו דטוען דיש רגל"ד וברור לו מכח זה דעד שלא נתארסה נאנסה) לכן הוה שפיר ס"ס דשמא אינה תחתיו א"כ ס"ל לר"י דכיון דאנו מתירין אותה רק מכח טענתו שאינה תחתיו א"כ לכן אין מגיע לה כתובה דמפיו אנו חיין להתירה לו אם ירצה לישאנה בתורת בעולה ואי לאו טענתו היתה אסורה עליו משום דליכא רק ספק אחד ס' אונס ס' רצון וזהו דקאמר לא מפיה אנו חיין כלומר לא מפיה לבד אנו חיין להתירה אלא גם מפיו אנו חיין לכן גם לענין כתובה לא נוכל להאמינה לדברי' שתחתיו נאנסה לכן לא אמרינן בכהא"ג ברי עדיף לפי"ז ל"ק כלל לר"ה ולרב יודא מדר' יהושע רק דכל זמן דלא ידעינן טעמא דר"ג משום מיגו או חזה"ג לא מצינן לפרש דהאי דר' יהושע דל"א ברי עדיף יען דגם מפיו אנו חיין דא"כ קשיא מ"ט דר"ג דס"ל ברי עדיף דהא בוודאי בכהא"ג מסתבר לומר דל"א ברי ושמא ברי עדיף לכן קאמר לימא רב הונא ור"י כר"ג ור"נ ורי"ו כר' יהושע אבל לאחר דמפרש דר"נ מצי סבר כר"ג משום דטעמא דר"י דאית ליה מיגו דזה מהני אף לגבי איסור (דהא מיגו מהני גם לאיסורא דהא ילפינן מאת בתי נתתי לאיש הזה כאשר יתבאר) או מטעם חזקת הגוף א"כ ממילא ל"ק לר"ה ולר"י מר' יהושע דלית לי' מיגו וכן לית לי' דחזקת הגוף עדיף מחזק"מ דעכ"פ תהא נאמנת מטעם ברי ושמא דשפיר י"ל דכאן לא מהני ברי דידה יען דלגבי איסורא המה דאנו מתירין אותה ול"א מטעם ספק סוטה הוא משום דמפיו אנו חיין דנאנסה קודם שנתארסה ודו"ק:
והנה במה שכ' בהרע"ב במשנה דמוכ"ע אני דאסורה לכהן מצד שויא חד"א וכתב בנובי"ת משום דמשמעו דבא לאוסרה עליו דטוען דדרוסת איש את משמע שבא לאוסרה עליו דדרוסת איש את לאחר שארסתיך הנה מפירש"י נשמע דלית לי' כן דהא כתב לפרש דרוסת איש את עד שלא ארסתיך אך לכאורה מנ"ל לפירש"י לפרש כך דטענתו עד שלא נתארסה אך הדבר ניחא דהנה בשמ"ק הקשה אמאי מוקי רי"ו המשנה בטענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע עלי מאתים וא"צ לאוקמא כר"מ דבלא הכיר מגיע לה מאתים וכן לר' אלעזר אמאי לא מוקי המשנה במאתים ולא כלום דהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך להנ"ל י"ל דלא מצי לאוקמא כן דא"כ הוה משמע הא דאמר דרוסת איש את היינו לאחר שנתארסה א"כ ליכא למיחש ברגל"ד שהי' קודם שנתארסה א"כ אין לנו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון והוה אסורה לו ומשנתינו לא אייריא מאיסורא (דפליג על הירושלמי כנז"ל וכן כתב בשמ"ק יע"ש) לכן לא מוקי במוכ"ע תחתיך וא"כ זהו גם שיטת רש"י דטענתו דרוסת איש את היינו קודם שנתארסה דרגל"ד שהי' קודם שנתארסה דאי איירי בטענתו לאחר שנתארסה הוה לי' לתנא למינקט שהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך וע"ז טוען דרוסת איש אתה דאז משמעו שפיר לאחר שנתארסה וא"ש פירש"י (והנה בפי' המשנה לרבינו רפ"ב דכתובות נראה דמפרש תרתי משנתינו דבאמת אסורה לו והיינו כירושלמי וביארתי במקו"א) ודו"ק:
והנה לקמן רפ"ב מוקי הך ומודה ר' יהושע באמר שדה זו של אביך ולקחתי' ממנו דקאי אמשנה דמשארסתני נאנסתי ומפרש כך דאף דפליג בהא דאיכא מיגו דמוכ"ע דלא מפסלה נפשה מכהונה בהא דשדה זו של אביך היתה מודה ר' יהושע ופריך מ"ש ומשני כאן שור שחוט לפניך כאן אין שור שחוט לפניך ופירש"י ותוס' ובשמ"ק הביא שכל הראשונים תמהו הא טענה זו דמוכ"ע אני לא הוה מיגו כלל דהא גם באומרת מוכ"ע אני אין נאמנת רק דהוה טענה מעלייתא דלא מפסלה מכהונה ולא מנוולה נפשה כ"כ א"כ ל"ש להקשות מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דהא ל"ה מיגו כלל ונראה ליישב דהנה הא דס"ל לר"י בהיא אומרת מוכ"ע אני והוא אומרת דרוסת איש את דאינה נאמנת היינו משום דמוכ"ע לא שכיח אבל אם טענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים והוא טוען מוכ"ע את מקודם י"ל גם לר"י נאמנת דהא טענתו לא עדיפא מטענתה דתרווייהו לא שכיחא וא"כ שפיר י"ל דברי דידה עדיפא בכהא"ג גם לר"י נאמנת דהא שטרא בידה והויא היא מוחזקת ועדיפא מחז"מ דידי וא"כ טענתו דמוכ"ע מקודם ואין לך אלא מנה כטוען א"י אם פרעתיך כסברת הרי"ם עפ"י דברי הטו"ז הנ"ל (וכמש"כ לעיל אליבא דר"ג) א"כ לפי"ז הואי דטענה משארסתני נאנסתי הנה יש לה מיגו טובה דהויא מצית אמרי מוכ"ע אני תחתיך דלא נפסלה נפשה מכהונה ואי הוה טוען הוא מוכ"ע אני קודם שארסתיך ומגיע לך רק מנה הוה היא נאמנת כנ"ל דבוודאי לא סלוק אדעתה שהוא יטעון דרוסת איש את דהא בטענת דרוסת איש את ג"כ מתחייב במנה עכ"פ לרי"ו דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובת מנה א"כ סתמא סבורה הוא שכשתטעון מוכ"ע אני תחתיך הי' מכחיש ואמר קודם שארסתיך מוכ"ע היית ואז היתה נאמנת גם לר' יהושע וגם לא היתה פוסלת נפשה מכהונה א"כ יש לה מיגו טובה אלא דלר' יהושע לית לה מיגו ושפיר פריך מ"ש האי מיגו מהאי מיגו ודו"ק כי הוא עצה עמוקה:
ועל זה משני דשאני שור שחוט לפניך דהרי בעולה לפניך ופריך והא רוב נשים בתולות נשאת ומשום דרוב נשים בתולות נשאת אית להו קרא והנה תמוה דהא זה היתה תחילת קו' הגמ' דמשנה דלא כר"ג דס"ד כיון דאיכא רוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי קמ"ל כברי וברי דהרוב לא משוי לי' כשמא א"כ מאי פריך שנית ליזול בתר רובא וכבר הקשה כן בשמ"ק והנה תוס' כתב דפריך רק למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ובעהמ"א כתב דהקו' גם לשמואל יען דיש חזקה בתולה נולדה ורמב"ן במלחמות השיב דל"ש חזקה דהא עומדת לינשא ותמה בפנ"י א"כ מ"פ דמשנתינו דלא כר"ג הא שם בשארסתני נאנסתי איכא חזה"ג והכא ליכא חזקה:
ונראה ליישב דהנה יש לתמוה טובא על לשון הגמ' דפריך ודקארי מאי קארי לה ומשני דהו"א כיון דרוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי דזה קשה להבין הכי משום דאיכא רוב הוה טענתו שמא ורק הכי הול"ל כיון דאיכא רוב האי ברי עדיפא ונראה דהכי פירושו במשנה דקתני לא כי אלא אלמנה נשאתיך הנה יש לפרש דטענתו שמא כמו במשנה דמשארסתני נאנסתי דקתני לא כי וטענתו שמא וה"נ מסתמא טענתו שמא כיון דאיכא רוב נשים נשאת כשהן בתולות א"כ בוודאי אין טענתו וודאי נגד הרוב רק שמא יען דכיון דרוב נשים שנשאת כשהן בתולות יש להן קול ומדלא יצא קול אף הוא מימר אמר שלא היתה בתולה על כן טוען שמא קמ"ל דכברי וברי הוא דהיינו דכיון דטוען לא כי בוודאי טענתו וודאית דלעיל דקתני לא כי משום דליכא למיטעי כמש"כ תוס' לעיל אבל כאן דקתני לא כי דאיכא למיטעי ע"כ דבאמת טוען ברי והוה ברי וברי וע"ז פריך לבסוף אמאי הא רוב נשים בתולות נישאת הכונה נהי דמפרש המשנה דטוען באמת ברי אייריא אכתי ניזל אבל בתר ברי דידה דמסייע לה רוב לס"ד דאזלינן בממונא בת"ר וא"כ ניחא דשפיר כתב הרמב"ן דלמ"ד א"ה בממון אחר הרוב לא קשיא משום דליכא חזקה שאין נשאית כיון שטוען ברי מה סברא יש לומר דברי דידה עדיף משום חזקה שלא נשאית כיון דעומדת לינשא משא"כ בס"ד דמשנה אייריא בטוען שמא שפיר פריך דלא כר"ג דא"ל דכאן ליכא חזקה דלגבי טענת שמא בוודאי גם חזקה זו שבחזקת לא נשאית קיימא הוה חזקה לכן שפיר ס"ד דלא כר"ג:
והנה ע"ז מסיק הכי נמי מסתברא דכברי וברי דמי דקתני ומודה ר"י דקשיא בשלמא אי רישא אייריא במודה שפיר קאמרו מודה ר"י אבל אי לא אייריא רישא במודה מודה דרי"ה מודה למאן והנה פירש"י דמודה ר"ה אף דפליג ארישא דליכא מיגו והכא איכא מיגו והקשו בתוס' דפלא דהא גמ' דחי דקאי אמיגו ואפירקא קמא משמע דאי אייריא ר"ג במודה לא קאי אמיגו ולפירש"י ע"כ קאי אמיגו לכו פירשו בתוס' דקאי ה"נ מסתברא כדס"ד דהוה ברי ושמא ובשמ"ק דחה דלא מצינו בש"ס דנימא הכי נמי מסתברא לקיים הס"ד:
ואמנם לישב קו' התוס' נראה לי דא"ש לפמש"כ לפרש לעיל בדף י"ג דס"ד דפליגי ר"ג וריה"ש בברי ושמא ודרב יודא דשמואל הוא ודחי דטעמא דר"ג משום מיגו א"כ משום חזקה וכתבנו לעיל דלמאי דמסיק טעמא דר"ג משום מיגו וחזקה דטעמא דריה"ש דל"א ברי עדיף היינו משום דלא מפיה אנו חיין אלא מפיו ג"כ אנו חיין דאל"כ היתה אסורה עליו משום ספק סוטה כדאיתא באמת בירושלמי רק קודם דמסיק דטעמא דר"ג שמום מיגו וחזקה הוא ס"ד טעמא דר"י דלית לי' ברי ושמא ברי עדיף דאין לומר משום דלא מפיה אנו חיין רק גם מפיו דא"כ מ"ט דר"ג אע"כ דהטעם דהיא אינה אסורה הוא אפי' לפי דברי' דמשנאסה נאנסה ול"ח לספק רצון משום חזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן לעיל (או דבאמת להאי ס"ד הוה מפרשינן דלענין איסורא לא פליגי דאסורה וכמו שכ' רבינו בפי' המשנה ובארתי דבריו במק"א) וא"כ לפי"ז יפורש הכי דהכי נמי מסתברא דר"ג אייריא במודה דכאן הוה ברי וברי וע"ז מודה ר"י דנהי דפליגינא בפרקי קמא דלית לי' טעמא דברי ושמא וכס"ד דפליגי בברי ושמא היינו כיון דלגבי דידי' הוה שמא טוב דמספק אין להוציא מידו דאין ממונו מתרבה בממון של אחרים רק דמעכב חיובא דידי' (כמו שבארתי בחי' דברי טעם) אבל הכא אני מודה ברי ושמא ברי עדיף דלגבי הטוען וודאי ליכא איסורא דגזל משא"כ לגבי הטוען שמא איכא ספק איסור גזל אני מודה וע"ז מסיק דלא קאי ארישא כלל וכלל רק אפירקא קמא ולא קאי אברי ושמא אלא אמיגו קאי כמסקנת הגמ' דלעיל פליגי בברי ושמא רק אי אמרינן מיגו דלר"י לית לי' מיגו במיגו דהכא אני מודה משום דאין שור שחוט (ובאמת לעיל לא תליא כלל פלוגתתם בברי ושמא דשם ל"ש ברי ושמא ברי עדיף כיון דלא מפיה לבד אנו חיין דלענין איסורא ע"כ גם מפיו אנו חיין דרגלים שנאנסה קודם ואיכא ס"ס להתירו רק במיגו לבד פליגי) והיינו דקאמר אמיגו קאי דהיינו אמיגו לבד פליגי כלל בברי ושמא ומיושב קו' התוס' על נכון:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה