אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ז · הלכה י

הלכה ט

א') ואסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל וכו'. והנה בגמ' דר"ה וע"ז איתא לא תעשון אתי וכו' וקאמר אביי כי קאמר במשמשין שאפשר לעשות והיינו בית תבנית היכל מזה משמע דאיכא איסורא דאורייתא וכ"כ בהדיא במהרי"ק שורש קכ"ה ואולם מלשון רבינו לא משמע דיש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח לכאורה מדבריו בפ"ג דע"ז שכ' דלאו דלא תעשון היינו שמא ימשוך אחר ע"ז א"כ זה ל"ש כאן א"כ אין בכלל ל"ת אתי אלקי כסף וראיתי בח"ס פ' יתרו האריך בזה שכ' שם דהטעם האיסור אין מה"ת אלא מסברא שלא ישתמש בשרביטו של מלך הכבוד:
והנה רבינו שכ' דעושין מנורה שאינה של מתכות יען דפסול בפנים א"כ גם בית תבנית היכל יהא רשאי לבנות מעצים דהרי לעיל בפ"א פסק דאין בונין במקדש רק בניין אבנים ומעתה בשלמא אי זה דאין עושין בית תבנית היכל הוא מה"ת וזה דאין בונין של עץ הוא רק דרבנן כמש"כ פ"ז מע"ז א"כ מה"ת בונין לכן גם בית של עץ אסור לבנות מה"ת אבל אי כל האיסור דאין בונין בית תבנית היכל רק דרבנן א"כ הרי מדרבנן אין בונין של עץ א"כ יהא רשאי לבנות בית של עץ תבנית היכל וצ"ל נהי דיש איסור אבל פסול ל"ש משא"כ מנורה של עץ פסול בפנים לכן שרי לעשות:

ב') אבל עושה של ה' ושל ח'. ויש לדקדק דבגמ' נקט של ה' ושל ו' ולמה השמיט רבינו של ו' ונראה לישב דהנה בבכ"ש בר"ה עמד להקשות השתא של ו' שרי כש"כ של ה' ותי' דהו"א דוקא של ו' שרי אבל של ה' דדמי יותר לצורת מנורה דאחד באמצע אסור ולפי"ז אי ידעינן של ה' שרי כש"כ של ו' ול"צ לאשמעינן עכ"פ מוכח מזה דקפידות האיסור דוקא כתבנית מנורה ולכן הו"א של ה' אסור וא"כ יש להוכיח מזה דלא אסור רק דעושה תבנית מנורה ממש כיון דרבינו לא כ' כלל דשל ו' שרי:
והנה במהרי"ק שם שקיל וטרי אי שרי לעשותו מנורה אף שאין בגובהה כמו של מקדש ומסיק דאסור יען דאין מעכב ול"נ בפשוט דאסור דהרי קאמר בשל חשמונאי שהכניסו שפודין להיכל והעמידו מנורה א"כ מוכח דכהאי כשר בפנים ממילא אסור בחוץ והנה בהא דקאמר במנחות דף כ"ט הכניסו שפודין כ' תוס' ר"ל שלא הי' כפתורים ופרחים אבל ל"נ שפודין ממש יען דנטמאו הכל וצריך כלי שלא יטמא ולכן הכניסו שפודין דהוה כלי גולמי של מתכות דלא מקבל טומאה והא דחפוהו בהעץ היינו שיהי' עכ"פ כלי הראוי לפנים שלא יהא הקריבהו לפחתיך כאשר יבואר דהנה הרא"ם בסמ"ג הקשה דאי כולן טמאי מתים א"כ נטמאו השמנים ותי' דהביאו מנורה של עץ והביא משמעתין והיינו לריבר"י ולרבנן ע"כ שלקחו גולמי מתכות שלא מקבל טומאה ורק דזה ל"ה כלי לפנים למנורה כמש"כ התויו"ט לכן חיפו בבעץ עח"ס פ' יתרו א"כ עכ"פ ניחא דמוכח שלקחו שפודין וכיון שזה שרי בפנים ממילא כהא"ג אסור לעשות בחוץ:
אמנם בחכ"צ כ' שם אם אין ז' קנים ל"ה מנורה רק פמוט ונראה ראי' לזה ממנחות דף כ"ח דקאמר האי פמוט נקרא והקשה בטה"ק אכתי נימא בעי זהב בעי ז' קנים אינה באה אינה באה ז' קנים אלא וודאי מוכח דגם זה מיקרי פמוט והנה בחכ"צ העלה דמותר לעשות מנורה בז' קנים וח' נירות ולדעתי נראה כיון דהוה פלוגתא בגמ' דנירות אין מקשה אחת עם מנורה כדאיתא במנחות דף פ"ח א"כ אסור לעשות של ז' קנים אף אם יחבר עליו ח' נירות ובברכ"י השיג על הש"ך סי' רמ"א דדחוק לומר יען שכשר בפנים במתכות אסור לעשות ולדעתי אין תימא לומר כן וכהא"ג כ' ברמב"ן פ' תרומה מברייתא דמלאכת המשכן ומהא"ט עושין מנורה כזה אשר אין כל הקנים עולים עד למעלה רק גבוהים אלו מאלו כמו בביהכנ"ס בעירנו:
והנה במש"כ הרא"ם שהי' של עץ ואין מטמא אין הכונה דהוה פשוטי כלי עץ דהרי יש להם בית קיבול למנורה אלא הכונה דאין מטלטלי ועשו לנחת כמש"כ בח"ס שם והביא ראי' ממגילה יעו"ש ואולם לדעת הראב"ד פ"ג דכלים רק כשאסור לטלטל ממקומו אז הוה כלים שעשוי לנחת כל שאין מקבל מ' סאה לפי"ז מנורה דרשאי לטלטל דל"כ תמיד במנורה כדאיתא סוף חגיגה מקבל טומאה אך קשה לי על דברי הראב"ד א"כ מהא דמנחות דף כ"ט דקאמר דא"א לדרוש מנורה הטהורה מכלל שמקבל טומאה דבלא"ה מקבל טומאה דהוה של מתכות ויקשה תיפוק לי' אף אי של עץ הוה מקבל טומאה כיון דמטלטל מלא וריקן דלא כתיב תמיד ולמ"ד דכיון דכ' נוכח השולחן כמאן דכ' בי'תמיד אכתי יקשה עכ"פ שייך לדרוש שולחן הטהור מכלל שהוא טמא דהו"א כיון דכמאן דכ' תמיד ולא מקבל טומאה קמ"ל דמקבל טומאה כיון דלא כתיב בפירוש תמיד וכל זה קשה לראב"ד דאי הוה כתיב תמיד אז אין מקבל טומאה אבל לרבינו כל שאין מטלטל מלא וריקן אף שאין אסור לטלטל אין מקבל טומאה א"ש:
אלא דיש לתמוה דרבינו לא הביא דהעושה בית תבנית היכל עובר אלא תעשון והנה במנחת חינוך כתב דבאמת ליכא רק איסור עשה ובשו"ת בית אפרים כתב דל"ה רק איסור דרבנן דאסור להשתמש בשרביטו של הקב"ה והוה כהורדת קדושה והיינו דרבינו מפרש דאביי הדר בי' דרק בס"ד דפריך מדכתיב לא תעשון אתי דלא תעשון כמשמשי ולא הביא ברייתא דמשמשים במרום כדפירש"י דל"ג במרום ע"כ הוה ס"ל לאביי דרק אסור במשמשי מטה אבל משמשי מעלה אין בכלל האיסור דלא אפשר לעשות כמותן אבל כיון דפריך מברייתא דקתני משמשי במרום א"כ אדרבא לא אסרה תורה רק אמשמשי במרום אבל במשמשי מטה אין איסור מה"ת רק מדרבנן אולם לדעתי תי' זה אין מספיק דאי אמרינן דאף דלא גרסינן אלא אפ"ה אמרינן דהדר בי' אביי א"כ כיון דאמר אביי אח"כ דלא אסרה תורה רק משמשי מדור העליון נאמר ג"כ דהדר ממה דס"ל דאסור לעשות צורת ד"פ (אלא דלזה י"ל הא רבינו באמת לא הביא דאסור לעשות צורת ד"פ א"כ י"ל דבאמת ס"ל דהדר אביי וס"ל דצורת ד"פ לא נאסרה יען דהא הם ברואי מטה ג"כ וכמו שכ' בחי' מהר"ם לובלין וא"כ לרבינו מותר לעשות צורת ארי וצורת נשר) אלא דאכתי יקשה כיון דאח"כ פריך הגמ' מברייתא דצורת חמה ולבנה ג"כ אסור ומשני באחרים עשו לו א"כ ע"כ הדר ממה דמשוי אביי דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון א"כ אמאי פסק רבינו בה' ע"ז דמשמשי מדור עליון אסורה ועוד דאף דפריך מברייתא דאסרה תורה משמשי במרום משום זה א"צ לומר דהדר דמשמשי מטה מותר דהא לפי הס"ד דאסור לעשות בית תבנית היכל צריך ג"כ להבין איך ס"ד דאייריא רק במשמשי מטה הא קרא כתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי ואי קאי אמשמשי מטה מה נתינת טעם יש לקרא דאתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ע"כ כמש"כ הפנ"י והביאו בתשובת בית אפרים דבשעת מתן תורה הראה להם הקב"ה מה שהוא בשמים ע"כ הראה להם ג"כ צורת המקדש כמו שהוא בשמים א"כ אף דמייתיא אח"כ ברייתא דלא יעשו כמשמשים במרום משום זה א"צ למהדר ממה דס"ל דאסור גם במשמשי מטה כיון דהאיסור אין משום שהוא כן למטה בארץ בביהמ"ק אלא מפני שהוא כן למעלה בשמים ונראה לישב דהנה בשמעתין דע"ז הקשה בתוס' ומבואר ביותר בר"ן דלכאורה נראה דאביי הדר משנויי קמא א"כ הוה לי' למימר אלא ותי' דלעולם לא הדר אלא דכל אחד מוסיף דבמדור העליון וכן במשמשים שיכול לעשותן כמותן אסור אפי' ע"י אחרים ואפי' בשוקעת דאסור להשהותן ולקיימן משא"כ במדור התחתון אין אסור אלא כשהוא עשה בעצמו אבל ע"י אחרים מותר והקשה הפנ"י בר"ה דף כ"ד דאכתי לא מתרץ הא דקאמר תחילה אביי דלא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים ואח"כ מסיק דבכל שמשין שבמדור עליון אסרה תורה:

ג') והנה לשיטת רבינו דלא הביא בה' ע"ז אחרים עשו לו שרי משמע דס"ל דאסור ע"י אחרים במדור התחתון א"כ ל"ש תי' הר"ן דבמדור תחתון רק ע"י עצמו אסור וכבר הקשה כן בפנ"י בר"ה דף כ"ד אולם במנחת חינוך כתב דמדלא כ' רבינו דאסור ע"י אחרים כמו לעיל גבי עשיית פסל מוכח דס"ל דע"י אחרים מותר אלא דקשה דל"ש תי' של הר"ן דשם ע"י אחרים ג"כ מותר וקשה ממנ"פ עוד הקשה הר"ן מהא דפריך הגמ' מהא דאמר שמואל סמי עיני דידי' א"כ אייריא בצורת אדם ובצורת אדם הא אסור ע"י אחרים ותי' דלאו דוקא עיני דידי' רק יפחת צורתו ולעולם בחמה ולבנה והקשה ע"ז בפנ"י א"כ מאי משני בבולטת הא בשאר צורת אין חילוק בין בולטת לשוקעת עוד הקשה על רבינו דמפרש בצורת האדם הטעם משום הטועין שיבואו לעבוד ע"ז דהא בשמעתין משמע שאין הטעם רק משום דהוה משמשי מרום עוד הקשה בפנ"י כיון דאסור בע"י אחרים להשהותן א"כ אמאי לא מוקי אביי לעיל כולי' במוצא ומשום איסור שהי' עוד הקשה הכי לא ידע דר"ג אחרים עשו לו דאין דרכו של נשיא לעשות על ידי עצמו א"כ אמאי לא משני מיד דאחרים עשו לו שאני וכן מה משני דע"י אחרים שאני הא פריך עלה מדשמואל אמר סמי' עיני' דידי' ומסיק בבולטת ומשום חשדא א"כ גם בדר"ג יקשה דאסור משום חשדא ולמה המתין להקשות עד לבסוף דפריך דר"ג יחיד הוה וכן הקשה במהר"ם אלשיך הביאו בח"ס בסוג' (ותי' בפנ"י דלס"ד לא מצי להקשות דר"ג דהוה סובר דמשום חשדא דע"ז קאמר ובצורת דרקון ובר"ג שקוע הוה ואף דבחמה ולבנה אין חילוק בין שקוע היינו אי משום חשדא דעשי' אבל אי משום חשדא דע"ז גם בחמה ולבנה יש לחלק אבל כיון דמקשה מאנדרטיא ע"כ הוה סבור דהא דשמואל לא אייריא בצורת דרקון רק בצורת אדם והוה סובר גם בצורת אדם שייך משום חשדא דעכו"ם וע"ז משני דרבים שאני והיינו דסובר משום חשדא דעשי' דבזה ל"ש ברבים חשדא שהוא עשאו דכיון דבי כנישתא דרבים בוודאי ע"י אחרים נעשה אבל אי משום חשדא דע"ז ל"ש לחלק בין יחיד לרבים וע"ז מקשה שפיר גם בר"ג שייך חשדא דעשי' ובזה ל"ש לחלק בין שקוע לבולטת דאיסור עשי' איכא גם בשוקעת עכ"ד ולדעתי תמוה טובא דמאי משני דרבים הוה הא לפי פירושו הא דבבי כנישתא שריא מטעם דרבים בוודאי ע"י אחרים נעשה ל"ש חשדא דעשי' וא"כ מאי מהני בהא דר"ג דרבים שכיחי גבי כרבים דמיא דאטו משום זה ל"ש חשדא דעשי' שעשאו בעצמו (דבשלמא בלא דברי הפנ"י דבחשדא דע"ז שייך שפיר לחלק דלא חשיבי וכן בר"ג ליכא חשדא מהא"ט אבל לפירושו קשה) ועוד קשה לי מדברי הפנ"י בעצמו לעיל מיני' שהקשה דגמ' משני ר"ג אחרים עשו לו שאני הכי דרך הנשיא לעשות בעצמו וכ' הפנ"י דמעיקרא ג"כ הוה ידע דאחרים עשו לו אלא דהוה סבור דאיכא עכ"פ משום חשדא דעשי' ולכן פריך מדשמואל דמוכח דחיישינן לחשדא דעשי' כמש"כ תוס' וע"ז משני צורת בולטת הוה ומשום חשדא הכונה משום חשדא דעכו"ם ואייריא בצורת דרקון וא"כ בחמה ולבנה דליכא חשדא דע"ז משום חשדא דעשי' ל"ח עכ"ד הרי דהפנ"י בעצמו נתן טעם דאיפכא מסתברא דהא דמשני משום חשדא היינו חשדא דע"ז ולא חשדא דעשי' וא"כ לדבריו יקשה מאי דפריך אח"כ מאנדרטיא ונצטרך לומר לפי דבריו דשוב טעה פעם שניה והוה ס"ל דאיכא משום חשדא דעכו"ם גם בצורת אדם וע"ז משני ברבים שאני והיינו משום דעשי' וע"ז שוב הקשה מדר"ג דגם בדידי' שייך חשדא דעשי' וכמו דהי' הס"ד מעיקרא וזה דחוק מאוד כיון דמפרש דתחילת הקושיא הי' משום חשדא דעשי' ורק דמתרץ לי' משום חשדא דעכו"ם וע"ז פריך מאנדרטיא ושוב משני דרבים שאני והדר לסברא דאיכא חשדא דעשי' וע"ז הדר פריך לי' מדר"ג דשייך ג"כ חשדא דעשי' וא"כ יקשה ודקארי לה מאי קארי לה הא כל עיקר הקושיא הי' מתחילה משום חשדא דעשי' ע"כ כל דבריו בזה דחוקים מאוד) עוד הקשה במהר"ם לפי מה שכ' רבינו דאין אסור אלא בצורת מזל חמה ולבנה לא בעיגולין לבד א"כ מ"פ מדר"ג דהא שם הוה רק עיגולין לבד ותוס' הקשו הא דקאמר דמות ד"פ אסרה תורה תיפוק לי' משום צורת אדם עוד יש להקשות אביי דטרח לשנויי דר"ג בכמה תירוצים ולבסוף דפריך לי' מברייתא דלא תעשה דמות חמה ולבנה לא תירץ כלום רק סתם גמ' משני דר"ג אחרים עשו לו שאני אמאי לא תירץ אביי גופי דהא זה סברא פשוטה דר"ג אחרים עשו לו דבוודאי ר"ג לא עשה כן בעצמו עוד הקשה הפנ"י א"כ מאי דחיק אביי לתרץ מציעתא בעשי' ורישא וסיפא במוצא הא מצי לאוקמא כולו במוצא כיון דבצורת אדם אסור להשהותן כיון דגם ע"י אחרים אסור משום חשדא א"כ גם במוצא אסור להשהותן ולישב כל זה אקדים דהנה במה דאסור ע"י אחרים יש ג' טעמים מהר"ן בשם מהר"ם מרוטבורג משמע מדכ' לכם נשמע שלא יהא מצוי' לכם כמש"כ בח"ס בשמעתין או מטעם שליחות דתורה אסרה גם בעושה ע"י אחרים (כדכ' רבינו גבי לאו דלא תעשה לך פסל וכל תמונה שהוא מטעם שליחות והיינו בלעבדם דכ' לא תעשו לכם דאי לעצמו כבר נזהר מלא תעשה לך ואמנם היינו ע"י נכרי דלחומרא יש שליחות לנכרי ואשל"ע ל"ש בנכרי אבל ע"י ישראל אין עובר דאשל"ע וגם השליח ישראל לא עשה עבירה דלעשות לאחרים שרי ויש לישב בזה קו' תוס' מר"ג דהא גם באמירה לנכרי יש שבות דלפמש"כ ע"י ישראל עדיף דאשל"ע וכמ"ד דאין בר חיובא ג"כ אשל"ע וכמו שיבואר להלן) אמנם הנה מדברי רבינו נלמד טעם אחר דמפני הטועין אסור ע"י אחרים ג"כ יש להוכיח משמעתין כשיטת רבינו דבזה א"ש כל הסוג' הנה בפנ"י כתב להסביר הא דילפינן מלא תעשון אתי שלא יעשה בית תבנית היכל ולכאורה איך נכלול בזה בלא תעשון אתי במדור שני אף דכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם דבאותה שעה הראה להם הכל מה שהוא בשמים ע"כ ראו גם תבנית היכל ומקדש וכל כלים מנורה ושולחן במקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש של מעלה וא"כ שפיר הוה הכל בכלל לא תעשון:
מעתה י"ל גמ' דפריך ומי שרי והא כתיב לא תעשה אתי אלקי כסף ואלקי זהב ל"ת לכם הנה כיון דלא ידע מדאביי א"כ לס"ד הוה הכל בכלל בין לעשות את תבנית היכל שולחן ומנורה כפי אשר ראו במ"ת במרום בין ד"פ בין צורת אדם בין משמשי מדור עליון בין משמשי מדור תחתון חמה ולבנה והנה בצורת אדם דהטעם כמש"כ רבינו משום הטועין א"כ אפי' קנה צורת מנכרי ג"כ אסור דהא שייך איסור דמפני הטועין שיבואו לעבדן א"כ לס"דדהכל בכלל א"כ אפי' קנה מנכרי כל אותו הצורת ג"כ אסור וכש"כ בציוו לאחרים לעשות בוודאי איכא איסור לכן שפיר פריך לר"ג ומי שרי דא"ל באחרים עשו אסור ועל זה בא אביי לתרץ דלא אסרה תורה אלא משמשים שאפשר לעשותן כמותן דהקב"ה מסר לנו צורת הבית כאשר הוא למעלה בשמים א"כ יכולין הם לעשות כמשמשי מרום שהם בשמים היכל ואולם שולחן ומנורה זהו אסרה תורה ואפי' ע"י אחרים (דאיכא איסור להשהותן ולקיימן כמש"כ הר"ן) אבל בא"א לעשות כמותן לא וע"ז פריך והתנן לא תעשון לכם כמשמשי במרום דקאי על כל שאר משמשין על זה משני אביי לא אסרה תורה אלא צורת ד"פ ולא הוה סתירה להא דקאמר תחילה דרק באפשר לעשות כמותן ועתה קאמר אפי' בא"א לעשותן כמותן ג"כ אסור משום דבית תבנית היכל דאסור אף ע"י אחרים להשהותן אבל צורת ד"פ דאסרה תורה לא נאסרה אלא בשוקעת ובעושה לעצמן ואין אסור לקיימן ופריך וצורת אדם מי שרי והתנן כל פרצופין אסורין חוץ מפרצוף אדם ומשני לא תעשון אתי דאתי ללמד דצורת אדם אסור ואין בזה סתירה לדברי אביי דקאמר רק ד"פ אסרה תורה דכאן אסרה תורה רק בבולטת מפני הטועין אבל ד"פ אסורה אף בשוקעת וע"ז פריך מברייתא דאסור לעשות כצורת שרפים ומלה"ש וע"ז אמר אביי דלא אסרה תורהאלא משמשי מדור עליון ול"ה סתירה למה דקאמר לעיל דלא אסור אלא ד"פ דשם האיסור בשוקעת וכאן רק בבולטת דבד"פ אסור אף בשוקעת ובצורת אדם רק אסור בבולטת ואסור להשהותן מפני הטועין דשייך יותר בצורת אדם (וכמו שפי' הפנ"י דזה הי' גם טעות ישראל בחטא העגל שאמרו קום עשה לנו אלקים היינו צורת אדם שהוא דמות צורת בוראנו כאשר מראה עצמו לנביאים רק אהרן לא רצה לעשות אותה צורה דאיכא איסור בעשי' ועי"ז נסתבב שיצא הע"ז בצורת עגל לא בצורת אדם) לכן אסור באמת אף בקנה מנכרי (וכמש"כ הרא"ש דאחרים עשו לו בקנה מנכרי אייריא וממילא אסור להשהותן ג"כ) משא"כ משמשי מדור עליון אסור ג"כ אבל רק ע"י עצמו אבל צורת חמה ולבנה כשעשה בעיגול באמת ליכא איסור שהם משמשי מדור תחתון וא"כ נתישב דר"ג דבאמת משמשי מדור התחתון כחמה ולבנה שנעשו בעוגלאין נאסרה מה"ת לעשות ושפיר עשה ר"ג צורת לבנות וא"צלאוקמא באחרים עשו לו אמנם זהו רק לאביי דס"ל לעיל דמוקי כל פרצופי אדם אסור רק בעושה ולא מוקי במוצא ע"כ משום דס"ל במוצא מותר ודייק ממשנה דמוצא כלים ובו צורת חמה ולבנה היינו תמונת מזל חמה ולבנה שזה אסור שהוא בצורת אדם רוכב על סוס כמש"כ רבינו אבל סתם צורת אדם לא ומוקי בעושה א"כ ס"ל דצורת לבנה בעיגול מותר דאין דרך לעבוד צורת אלו וגם מותר לעשות (ואין אסור לעשות אלא צורת מזל חמה שהוא בצורת אדם רוכב על הסוס דאף דבאמת צורה זו אינה בשמים רק בדוי' הוא ול"ש לאסור משום משמשי מרום אפ"ה אסורה דהא עכ"פ הוה צורת אדם דאסור לעשות וכמש"כ בישועת יעקב בתשובה סי' קמ"ו) ולכן לא מוקי הך דרב ששת דכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם וכן הני דקחשוב לא מוקי דאייריא לענין אסור להשהותן דלפמש"כ לאביי ליכא איסור להשהותן מה"ת בבית תבנית היכל אלא אדם או בצורת ד"פ (כמש"כ הר"ן סברא זו) וע"ז פריך הגמ' מברייתא דלא תעשה חמה ולבנה דס"ל להאי מקשן דהכונה חמה ולבנה בעיגול דהוה משום מדור תחתון ג"כ אסור (דלא כאביי דלאביי מוקי הך ג"כ בצורת מזל חמה ולבנה דאסור משום דהוה ג"כ צורת אדם או ע"ד שכ' הח"ס דלכן לא פריך מיד מברייתא דצורת חמה ולבנה עובר בל"ת דמצינן לפרש דקאי אצורת מזל חמה ולבנה ומשום חשש ע"ז דדרכן לעבדן רק אחר דמוקי הא דקתני בצורת חמה ולבנה אסור היינו בלעבדן) וא"כ שוב קשיא אדר"ג וע"ז משני ר"ג אחרים עשו לו והכונה דמאחר דס"ל למקשן דחמה ולבנה בעיגול דהוה משמשי מדור תחתון ג"כ אסור וס"ל ג"כ כאביי דלעיל דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון (דאהא לא פליג המקשן) היינו דאסור אפי' ע"י אחרים דאסור להשהותן ובבולטת אבל משמשי מדור תחתון חמה ולבנה בעיגול רק אסור לעשות בעצמן וא"כ הא דקאמר תחילה דלא אסרה תורה אלא צורת ד"פ היינו אף דאסור ע"י אחרים היינו להשהותן ואף בשוקעת אבל משמשי מדור עליון אף דאסור ע"י אחרים דאסור להשהותן כמש"כ הר"ן בשם מהר"ם מרט"ב דכ' לא תעשו לכם שלא יהא מצוי לכם אבל רק בבולטת וא"כ הא דקאמר אביי תחילה לא יעשה בית תבנית היכל דאפשר לעשות כמותן אבל אי אפשר לעשות כמותן ליכא איסור הכונה דהיינו דאסור להשהותן ולקיימן אף בקנה מנכרים ולפי"ז דסובר במשמשי מרום ג"כ אסור להשהותן א"כ הא דרב ששת לעיל דכל פרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם יש לפרש שפיר במוצא ולענין להשהותן כקו' הפנ"י משום דכל דברי רב ששת דקאמר כל המזלות מותרים חוץ ממזל חמה ולבנה שפיר מתפרש גם להשהותן דמזל חמה ולבנה דהוה ג"כ בצורת אדם רק ברוכב על סוס שפיר אסור להשהותן וכן כל פרצופין חוץ מפרצוף אדם ג"כ אאסור להשהותן קאי (רק הא דקחשיב צורת אדם בפ"ע היינו אף דל"ה צורת אדם בפ"ע רק רוכב על סוס אפ"ה איכא איסור ע"ד שכ' תוס' דצורת ד"פ דהצריכה תורה לאסור אף דאיכא פרצוף אדם משום דכיון דאיכא עמו שאר פרצופים ל"ה איסור משום פרצוף אדם לחוד לכן בעינן שתורה אסרה ד"פ) וא"כ לדידי' לא קשיא מהא דקתני המוצא כלים ובו צורת חמה ולבנה דמשמע דצורת חמה ולבנה ל"ה בצורת מזל אלא בעיגול ל"ה כלל מעין צורת אדם דיש לומר צורת אדם הוה כש"כ רק דאסור דאשמעינן חמה ולבנה שאינה אלא בעיגול ג"כ אסור וכן לא יקשה מדקתני צורת דרקון דמשמע דשל אדם לא די"ל ג"כ דכש"כ צורת אדם וצורת דרקון הוא דצריך לאשמעינן משום דצורת דרקון דהיינו תלי של לבנה הוא אינה כלל צורה בשמים רק צורה בדוי' (וכמש"כ רבינו ובשו"ת ישועת יעקב הנ"ל) א"כ יוצא לנו מזה דלדעת המקשן שפיר אסור אף בחמה ולבנה בעיגול א"כ קשיא שוב מ"ט דר"ג ולכן משני סתם גמ' אחרים עשו לו שאני (ולא אביי דלדידי' א"צ כלל לתרץ בע"י אחרים דבצורת לבנה ליכא איסור עשי' כלל) דעכ"פ נשמע מדאביי דאין אסור ע"י אחרים רק במשמשי מרום או בצורת ד"פ א"כ אף דמקשן פליגא אדאביי דס"ל דהא דקתני בברייתא דלא תעשון חמה ולבנה לא אצורה קאי (דהיינו צורת מזל חמה ולבנה והאיסור משום דגם זה הוה בצורת אדם רוכב על סוס אלא חמה ולבנה היינו בצורת עיגול) אבל פשיטא דמותר ע"י אחרים כיון דלא פליג האי מקשן אמה דקאמר אביי תחילה דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון אלא דס"ל דמשמשי מדור תחתון אין אסור אלא בעושה בעצמו א"כ ממילא ניחא הא דר"ג משום דר"ג גם ע"י אחרים עשו לו (והך אחרים עשו לו יכולין להתפרש דשרי אפי' מדרבנן אף דאיכא שבות דבמקום מצוה לא גזור כמש"כ תוס' או אחרים עשו לו היינו בקנה משל נכרי כמש"כ הרא"ש אבל לצוות לעשות ע"י נכרי אסור משום שבות דא"ל צורך מצוה שרי דהא אפשר בקני' וא"צ לצוות לעשות א"כ ממילא ל"ה דבר מצוה וכמו שיבואר) ופריך מדשמואל דאמר סמי עיני' דידי' ומשני התם בבולטת ומשום חשדא הכונה דכיון דבבולטת אייריא א"כ איכא משום חששא דטועין מה"ת (כסברת רבינו לכן אסור אף ע"י אחרים והיינו משום חשדא דקאמר וכונתו מפני הטועין שיטעו לומר שיש בו ממש לעבדו והיינו חשדא שיחשדוהו שיצוה לעשות כך כדי לעבדו ויבואו לעבדן באמת והוה חשדא דאורייתא וא"כ נתישב קו' הר"ן שהקשה מ"פ מסמי עיני' דידן הא שם בצורת אדם איכא אסור להשהותן ואסור ע"י אחרים דלפמש"כ היינו הא דמשני הגמ' התם בבולטת ומפני הטועין דבצורת אדם דאיכא איסור בבולטת א"כ אסור משום חשדא ולכן אסור אף ע"י אחרים ואפי' בקנה אסור כש"כ בציוה לעשות ע"י אחרים דאסור משא"כ ר"ג דליכא חשדא דטועין מה"ת אבל בס"ד הוה סבור דאייריא בשוקעת דאז ליכא חששא דטועין ואין חילוק בין חמה ולבנה לבין צורת אדם שהוא בשוקעת ומייתיא כתנאי חותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום וע"כ דאיכא חשדא דאורייתא מפני הטועין דכיון דבהאי ברייתא לא מתפרש איך באה חותמת זו לידו מסתמא אייריא אף במוצא והיינו דלא כאביי דלעיל אלא דאף במוצא איכא איסורא דשהי' ומפני הטועין ע"כ אסור לקיימה ומותר לחתום (וכקו' הפנ"י דלעיל) וע"ז פריך ומי חיישינן לחשדא והכונה כך בשלמא לאביי דמשני דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון דתחתון לא נאסרה דהוה בעיגול (ולא נאסרה אלא מזל חמה ולבנה שהוא ג"כ לפי טעותם בצורת אדם רוכב על סוס) ול"א דנאסרה להשהותן אף במוצא כלים ומשום חשדא (ודלא כקו' הפנ"י) דרק במצוה לעשות או בקנה שייך מפני הטועין שיבואו לעבדן אבל במוצאן ל"ש שאסור להשהותן משום שיבואו לטעות דעתה לא שכיחי שיעבדו לצורת אדם כדמוכח לעיל בשמעתין דלכך מוקי בעושה דלעבדן ל"ח כמש"כ הראשונים א"כ לכך ניחא בבי כנישתא שהי' שם אנדרטא דליכא חשדא מפני הטועין דעתה אין עובדין לצורת אדם אבל לדידן דמייתיא ראי' מברייתא דאף במוצא איכא חשדא דמפני הטועין א"כ גם בהאי אנדרטא איכא חשדא דמפני הטועין (ומיושב קו' הפנ"י שהקשה מ"פ מבי כנישתא הא שם ליכא חשדא דעשי' דהא הוה בי כנישתא דאחרינא והך חשדא שעובדין לאותה צורה גם כן ליכא כיון שאין דרכן לעבוד צורת אדם לפמש"כ ניחא דהיינו הא גופי' דפריך דבוודאי לאביי דס"ל במוצא מותר בפרצוף אדם ומוקי רק בעושה ניחא משום דאין דרכן לעבוד צורת אדם אבל לדידך דמייתיא ברייתא דאסור להניחה דס"ל דלא כאביי דבאמת אף במוצא אסור משום דאסור להשהותן מפני הטועין א"כ גם בבי כנישתא איכא חשדא מפני הטועין ומשני דרבים שאני ופריך א"כ דר"ג יחיד הוה א"כ איכא חשדא דטועין גם בצורת לבנה דהא לדידך הא דתנן המוצא כלים ועלי' צורת חמה ולבנה היינו בעיגול דעתה דרכן לעבוד צורת חמה ולבנה בעיגולין א"כ איכא חשדא מפני הטועין ומשני דנשיא כרבים דמיא א"נ בשל פרקים א"נ להתלמד שרי וא"צ לאוקמא בשל אחרים דבשל אחרים ג"כ איכא חשדא מפני הטועין כיון דעתה דרכן לעבוד חמה ולבנה בעיגולין אלא דלהתלמד שרי דהיכיא דעושין להתלמד מותר אף לעשות בעצמו ול"ח ג"כ לחשדא מפני הטועין):
אמנם כל זה צריך לפי המקשן דחלק אאביי אבל אנן דקיימ"ל כאביי דאין אסור במוצא ואין דרך לעבוד בעיגולין וכן אמרינן דלא אסרה תורה משמשי מדור התחתון חמה ולבנה כשהן בעיגולין א"כ ל"צ לאוקמא דר"ג בע"י אחרים אלא דלא אסרה תורה כלל בעיגולין דהא דקתני דאסור בשל חמה ולבנה היינו משום צורת אדם רוכב על סוס א"כ לפי"ז שפיר י"ל הא דלא הביא רבינו דבשל אחרים שרי די"ל כיון דלעיל בלאו דלא תעשה פסל כתב דלקי ע"י אחרים וכאן לא כתב נשמע דשרי בשל אחרים רק דהקשיתי ע"ז הא במשמשי מדור עליון אסור בשל אחרים כדמוכח מכח קו' הר"ן דלפמש"כ לאביי במשמשי מדור עליון באמת ג"כ שרי ע"י אחרים דרק לפי המקשן דס"ל במשמשי מדור תחתון ג"כ אסרה תורה צ"ל במשמשי מדור עליון אסור בע"י אחרים ג"כ להשהותן דבד"פ העשי' גופי' אסור ע"י אחרים אבל לאביי דידי' שפיר מותר ע"י אחרים וגם להשהותן שרי וכן במשמשי מדור עליון ואף דבצורת אדם וד"פ איכא איסור ע"י אחרים היינו להשהותן אבל לא בתורת שליחות שיהא עובר כאלו עשאו ומאיסור שהי' לא אייריא רבינו דאין זה מבואר בסוג' ואין דרכו של רבינו להביא מה שאין מבואר בגמ' כידוע דרכו של רבינו (וכן י"ל דלעולם אסור בשל אחרים כדעת הר"ן לדעת רבינו דבשל אחרים שרי בצורת לבנה הא סובר רבינו דצורת חמה ולבנה מותר לעשות בעצמו ואין אסור אלא בצורת מזל חמה ולבנה צורת אדם רוכב ובזה אסור אפי' בשל אחרים ולא יקשה מדר"ג דר"ג עשה לבנה בעיגול ושרי אף ע"י עצמו) ודו"ק:
מעתה נבוא לישב דברי רבינו בהלכה זו די"ל דבוודאי מאביי לא הדר דהא לא קאמר אלא רק המקשן דפריך מברייתא דלא תעשון צורת חמה ולבנה הוא ע"כ פליג אהא דלא תעשון אתי במשמשי מטה ופליג אדאביי דס"ל דלא אסרה תורה אלא מה שאפשר לעשות כמותן דבשלמא אמאי דקאמר אביי לא אסרה תורה אלא צורת ד"פ וכן דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון א"צ לומר דס"ל בהאי ג"כ כאביי רק דס"ל דשלשתן נוכל לקיים דהיינו דתורה לא אסרה אלא צורת ד"פ דחייב אף בשוקעת (אבל במשמשי מדור עליון א"ח אלא בבולטת) ואסור גם ע"י אחרים משום דאסור לקיימן וכמש"כ הר"ן (אבל משמשי מדור התחתון מותר לקיימן ואין אסור אלא אם עשאן בעצמן) אבל אהא דקאמר אביי דלא אסרה תורה אלא כמשמשים שאפשר לעשותן כמותן מזה שפיר הדר דאי אמרת דבזה ג"כ ס"ל כאביי א"כ אם אתה רוצה לקיים כל מימרות דאביי צריכין לומר כך דלא אסרה תורה לקיימן אלא בשאפשר לעשות כמותן וכסברת הר"ן יען דהם לתשמיש האדם והא דקאמר לא אסרה תורה אלא צורת ד"פ א"כ תצטרך לומר כך דלא אסרה תורה בשוקעת אלא בצורת ד"פ אבל שמשי מדור עליון אין אסור אלא בבולטת א"כ הא דקאמר לא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון למעט משמשי מדור תחתון ע"כ למעט לגמרי דליכא איסור כלל דהא אין לומר דאתי רק למעט דאין אסור בנעשה ע"י אחרים להשהותן אלא במשמשי מדור עליון כמש"כ הר"ן דהא כבר אמרת דאין אסור בע"י אחרים עשו לו אלא במשמשים שאפשר לעשות כמותן אבל שאר משמשים רק אסור בעשה בעצמו א"כ ע"כ דנתמעט משמשי מדור התחתון לגמרי והא המקשן ס"ל דאסור לעשות משמשי מדור התחתון א"כ מוכח דע"כ פליג אדאביי בהא דס"ל דלא אסרה תורה אלא משמשים שאפשר לעשות כמותן וס"ל דאין אסור מה"ת כלל דאז ניחא דס"ל דמשמשי מדור תחתון ג"כ אסור והא דקאמר דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון בבולטת היינו רק למעט דאין אסור בעשו ע"י אחרים לקיימן רק משמשי מדור עליון אבל חמה ולבנה מותר להשהותן ע"י אחרים והיינו דמשני ר"ג אחרים עשו לו וא"כ ניחא דרבינו כיון דפסק דצורת חמה ולבנה ג"כ אסור לעשות ע"כ הדרינן ממה דקאמר דלעשות בית תבנית היכל אסור מלא תעשה אתי ולכן רק מדרבנן הוא דאסור ודו"ק:
אלא דלפי"ז לכאורה אכתי קשה א"כ משמשי מדור עליון אין אסור בבולטת ומדברי רבינו משמע דאסור אף בשוקעת דרק בצורת אדם אין אסור בשוקעת אלא בבולטת אך י"ל דכ"כ דבאמת רבינו לא פסק כדאביי לאסור צורת ד"פ א"כ שפיר י"ל דגם אהא פליג המקשן ורק בהא אית לי' כדאביי דאמרינן כללא דלא אסרת תורה אלא במדור עליון והיינו אף ע"י אחרים דאסור להשהותן ולקיימן בין בשוקעת בין בבולטת אבל משמשי מדור תחתון מותר להשהותן וליכא איסור בעושה ע"י אחרים כנ"ל ודו"ק:
והנה בלחם סתרים הקשה מ"פהגמ' מר"ג ומי שרי לעשות לבנה והכתיב לא תעשון אתי והא קידוש החודש הוא מ"ע ונימא עשה דחל"ת ותי' דל"ה בעידנא אמנם קשה לי הא הוהמ"ע דרבים דל"ב בעידנא כמש"כ הר"ן פ"ד דר"ה ומג"א סי' תמ"ו ולכן נראה לישב דהנה לכאורה בפשיטות י"ל דהוה מ"ע דלפני הדיבור דלא דחי כמש"כ תוס' קידושין דף ל"ח בשם הירושלמי אך הנה בש"א ה' חמץ הקשה דבכמה דוכתין מש"ס משמע דלית לן דירושלמי דאף מ"ע דקודם הדיבור דחי ל"ת אך הנה בארתי לעיל בפ"א דגם ירושלמי ס"ל דעשה דקודם הדיבור דחי ל"ת רק הירושלמי ס"ל דהיכיא דל"ה בעידנא יש לחלק בין נכתבה בצידה דהותרה ל"ב בעידנא והיכיא דלא נכתבה בצידה דהיינו עשה דלפני הדיבור לא דחי כשאין בעידנא א"כ לפי"ז י"ל בעשה דרבים דל"ב בעידנא במ"ע שנכתוב בצידה שנאמרה אחר הדיבור אבל אי נאמרה לפני הדיבור אף דהוה עשה דרבים לא דחי כשאין בעידנא וא"כ לפי"ז שפיר נוכל לתרץ קו' הנ"ל ונאמר כשני תירוצים יחד דכיון דל"ה בעידנא ועשה דלפני הדיבור לא דחי לל"ת:
והנה בשיטת הר"ן והמהר"ם מרוטנבורג דמדכתיב לא תעשו לכם נשמע דע"י אחרים ג"כ עובר וכ"כ בתוס' יומא דף נ"ו ובחי' רע"א הקשה ע"ז א"כ ל"ל גם אתם למעט דאין שליחות לגוי כדאיתא רפ"ב דקידושין הא נשמע מדצריך קרא דע"י נכרי עובר (דע"י ישראל פשיטא דלא נוכל לאוקמא קרא דהא אשל"ע רק ע"כ ע"י נכרי אייריא) א"כ נשמע ממילא בעלמא אין שליחות לנכרי דאי בעלמא ג"כ יש שליחות א"צ קרא דעובר ע"י נכרי אמנם לי נראה דע"כ אין כונת התוס' ומהרמ"ב דעובר דגלי קרא דיש בי' שליחות לנכרי דא"כ מנ"ל להוכיח מכאן משום דכ' לא תעשו לכם דאסור להשהותן דילמא להזהיר על העשי' גלי קרא דעובר גם ע"י נכרי וכמש"כ רבינו בהא דאם עשה לו פסל ומסכה אף ע"י אחרים לוקה א"כ אדרבא יש להוכיח מהכא דיש שליחות לנכרי דכיון דבעלמא יש שליחות לנכרי לחומרא א"צ קרא דעובר על העשי' אלא ע"כ דאתי לאסור השהי' בביתו ודכתיב ל"ת לכם היינו שלא יהא מצוי לכם א"כ אדרבא יקשה דמוכח מכאן דיש שליחות לנכרי לחומרא אולם באמת אין להוכיח מכאן לשום צד לא דיש שליחות לנכרי וכן אין להוכיח דא"ש לנכרי דהכא דאסרה תורה ע"י האחרים אין משום שליח של אדם כמותו רק דתורה אסרה שלא יגרום העשי' (כמו בלאו דלא תעשה לך פסל ומסכה דלוקה ע"י אחרים אין הכונה מטעם שליחות דהא בלא"ה הא אין של"ע ונכרי ג"כ עובר אעשי' ע"ז כמש"כ רבינו פ"ט ממלכים רק שאין ממיתין עליו אלא הכונה שלא יגרום העשי' כמש"כ רבינו בס' המצות ובאמת אפי' ע"י חשו"ק ג"כ עובר) וא"ש אך לכאורה לפי שיטה זו יקשה הא אין בו מעשה ואין ילקה (דגבי עשית פסל כ' רבינו דלוקה ג"כ) ותי' בלח"מ דע"י שליחות נחשב כמעשה אבל כיון שבארנו שאין כאן דין שליחות יקשה איך ילקה כיון דא"ב מעשה:
אך ראיתי במנחת חינוך שעמד ע"ז וכתב לתרץ דבדיבורא נעשה מעשה ולכאורה קשה דכהא"ג המחוסר מעשה ל"ש בדיבורא נעשה מעשה ואמנם נראה דשפיר הוה מעשה היכא דע"י דיבורא דידי' עושה שליח המעשה וכ"כ המקנה בקידושין בסוג' דאשל"ע דהיינו טעמא דב"ש דס"ל דחייב ע"י שליח אין משום דשליח של אדם כמותו וישל"ע אלא משום דעל האמירה לשליח עצמו מחייב יען דבדיבורא נעשה המעשה ע"י השליח:
אמנם הקשה עוד במנחת חינוך איך יתחייב מטעם גרמא דנעשה בדיבורא מעשה הא היכיא דכתיב לא תעשו ממעטינן גרמא כדאיתא בשבת דף ק"כ אך לי נראה דכאן עדיפא משאר גרמא דכיון דנעשה מעשה ע"י אדם והמעשה א"א לבטלו שפיר מיקרי עשי' ועובר אלא תעשה ואמנם הנה במנחת חינוך כתב דהא דחייב הכתוב גם בע"י אחרים היינו בישראל ג"כ משום דל"ש אשל"ע דהא משום גרמא מחייב ואפי' ע"י חשו"ק א"כ כהא"ג גם ע"י ישראל עובר ואולם קשה לי לפי דבריו דהנה בשמעתין דקידושין פריך הגמ' ממעילה הא עשה שליחותו מעל ואמאי נימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והקשה הפנ"י הא אפי' ע"י חשו"ק מעל יען דנעשה שליחותו א"כ לא גרע פיקח ותי' דאיה"נ דגרע משום דסבור שלא ישמע לו (ומה שהקשה הא בשוגג אייריא ל"ש דסבור שלא ישמע לו הנה כ"כ בריטב"א דא"כ הוה שליחות בטעות דאי הוה ידע דיש עבירה ל"ה נעשה שליחו) וא"כ נסתרו דבריו שכ' דלא גרע מע"י חשו"ק דחייב משום גרמא דהא שפיר גרע משום דסבור שלא ישמע לו א"כ ל"ש דבדיבורא נעשה מעשה ע"י השליח דהא סבור שלא ישמע לו וכן קשה לי לדבריו ממש"כ תוס' שביעית דף ג' דחייב במקיף ע"י נכרי וקטן אבל ע"י ישראל לא מחייב דאשל"ע ולדברי המנ"ח הא היכיא דחייב ע"י נכרי וקטן גם בע"י ישראל חייב דל"ש בכהא"ג אשל"ע (ועיין בתפארת ירושלים פ"ג דבכורות שכתב ג"כ דמקיף דחייב ע"י גרמא לכן חייב ע"י נכרי וקטן ואפ"ה ע"י גדול פטור דאש"ל ועיין רא"ש פ"ז דב"מ דאמירה לנכרי גרע אפי' מגרמא ובתפארת ירושלים שם מה שהאריך בזה):
אך הדבר נכון דהנה רבינו פ"ז ממעילה כתב דבכל התורה כולה אשל"ע חוץ ממעילה ותמה המהרי"ט בחי' לקידושין הא גם בשליחות יד וטביחה מחייב ע"י שליח ותי' דבשליחות יד ל"ה משום שליחות אלא משום דפושע עכ"פ מיקרי וכ' בטביחה לא גרע מאלו שחט ע"י קטן דחייב דעכ"פ טבחו ונהנה מבשרו בין ע"י מכירה בין ע"י טביחה חייבו הכתוב והקשה א"כ איך הוה ב"כ דהא צריך קרא דחייב ע"י אחר אפין אין בר שליחות והנה אי מהא לא קשיא דגם במעילה חייב אף ע"י חש"ק דאתעביד שליחותו אולם קשיא לאידך גיסא איך כתב רבינו דבמעילה הוא מטעם שליחות הא גם במעילה חייב ע"י חשו"ק א"כ ל"ה מטעם שליחות אך נראה דהנה בנוב"י כתב לפרש דברי רבינו דאי אשל"ע מעשה השליחות בטל כתי' ב' בתוס' ב"מ דף י' אך זהו במעילה דאפשר לבטל מעשה השליחות אבל בטביחה ושליחות יד דאי אפשר לבטל הנה השליחות רק לחייב המשלח ושפיר כתב בכל התורה כולה אשל"ע חוץ ממעילה דמעשה ג"כ בטיל משא"כ טביחה ושליחות יד הא ל"ש דמעשה בטיל א"א לבטל:
ואמנם קשה לדבריו הא בדברי רבינו אין זכר מביטול המעשה שליחות רק מחויב קמייריא לכן אמינא לפרש דברי רבינו כדברי שניהם דהיינו דהא בהא תליא במידי דא"א לבטל המעשה שפיר חייב משום גרמא דהא עכ"פ המעשה נעשית גרמתו וא"א לבטלו ואמרינן שפיר כמו דחייב ע"י חשו"ק כן חייב גם ע"י גדול ואין משום דין שליחות אלא גרמא אבל במעילה דיכול לבטל המעשה א"כ הא דחייב ע"י גדול הוא ע"כ מטעם דישל"ע דאי משום דחייב ע"י חשו"ק אין לחייב ע"י גדול פיקח משום דשאני ע"י חשו"ק דל"ש דסובר שלא ישמע לו (ובשוגג משום שליחות בטעות אין לחייב ע"י גדול פיקח משום דשאני ע"י חשו"ק כמש"כ הריטב"א) אע"כ הא דחייב תורה במעילה ע"י שליח הוא משום דישל"ע וא"כ מעתה יתפרשו דברי רבינו על נכון בכהת"ר כולה אשל"ע היכיא דאפשר לבטל המעשה א"כ לא מחייב ע"י גדול אף דחייב ע"י חשו"ק הוא משום גרמא וע"י גדול א"ח מטעם גרמא דהא סבור שלא ישמע לו א"כ לא נעשה המעשה בגרמתן ול"ש לומר דבדיבורא נעשה המעשה חוץ ממעילה אף דיכול לבטל המעשה חייב ע"י שליח דישל"ע ולא משום גרמא דהא בדבר עבירה גרע מע"י חשו"ק ולא יקשה א"כ טביחה ושליחות יד נמי דשם דא"א לבטל השליחות שפיר מתחייב ע"י גדול לא מטעם דישל"ע אלא משום גרמא דלא גרע מע"י חשו"ק ודמיא להא דעובר בלאו דלא תעשון לכם ע"י אחרים ולא משום דשליח של אדם כמותו אלא משום דלא גרע משנעשה ע"י חשו"ק דחייב משום גרמתו דידי' דהא המעשה כבר נעשה ובדיבורא דידי' איתעביד המעשה ודו"ק:
ובהא ניחא לי מה דקשה לי לדברי רבינו שם בה' מעילה שכתב ובלבד שלא יתערב בו איסור אחר כגון אכילת עולה דאז אשל"ע וקשה לי דהנה בשבת דף קל"ג גבי מילה בצרעת איתא דע"י אחר שרי לימול ובלבד דלא ליקום אז לגבי ופירש"י דאז הוה כשליחו על קציצת הבהרת והיינו כיון דנעשה שליחו לדבר המצוה אין שליחות לחצאין והוה שליח גם לדבר עבירה וא"כ גם כאן נאמר להיפוך כיון דאין שליחות לחצאין הוה שליח גם לאיסור אחר להנ"ל י"ל דהא דרש"י פירש דלא ליקום אב לגבי אין משום דאז נעשה שליח כמותו גם לקציצה הבהרת דעל קציצת הבהרת חייב אף בהגרמה כדאיתא התם ואין צריך לטעם דנעשה שליחו אלא דע"י דקאי גבי' נעשה בגרמותו הקציצת הבהרת ע"י השליח למול אבל אי הוה בעינן שליחות אדרבא הי' לנו לומר כיון דלקציצת בהרת אין נעשה שליחו דאשל"ע גם גבי מצות מילה לא נעשה שליחו כסברת רבינו דאין שליחות לחצאין ובטל כל השליחות רק דהכא מחייב משום גרמא דנעשה קציצת הבהרת בגרמתו:
והנה ראיתי בספר ברוך טעם שהקשה לפירש"י שבת דמוכח דס"ל אי קאי אב לגבי נעשה שליח למצות מילה וא"ש לחצאין ונעשה שליח גם לקציצת הבהרת דנהי דאשל"ע כיון דנעשה שליח למצוה הוה שליח גם לקציצת בהרת והקשה א"כ הא דתנן בר"ה פ"ד משקילקלו הלוים בשיר והקשו בתוס' תיפוק לי' משום קילקול המוספין ותי' דמצוה דרבים דחי לעשה דהשלמה דהוה דיחיד ולפירש"י כיון דנעשה הכהן שליח למצוה נעשה שליח גם להעבירה דהיינו לעשה דהשלמה הוה עבירה דרבים ותי' דמצות השלמה נאמרה רק לכהנים אולם לפמש"כ י"ל דהנה בקציצת בהרת עובר אפי' ע"י גרמא כדקתני התם כרכו בתיב וקצצו חייב א"כ שפיר אי איכא אחר ליעבד אחר ולא ליקום אב לגבי דבשלמא אי לא קאי לגבי דלא נעשה שליח דידי' למול בנו אז אפי' גרמא דידי' ליכא דאין עושה כן במצות האב אבל אי קאי אב לגבי דנעשה שליח דידי' למצוה א"כ שוב נעשה הקציצה בגרמת האב ואיכא איסורא אבל ל"א דנעשה שליחו כיון דאשל"ע אבל גבי עשה דהשלמה כיון דהוה עבירה אשל"ע ולא נעשה שליח של ישראל לכן א"ע רק הכהן והוה שפיר רק עשה דיחיד ומשום דנעשה עכ"פ בגרמת ישראל ג"כ ל"ש דאין עושין כן בגרמת ישראל כיון דהכהנים מצווים להקריב הקרבן מוסף דהוה עשה דרבים א"כ מה שעוברים על עשה דהשלמה לא נעשה כן בגרמת ישראל דהכהן עושה כן זאת מפני שרוצה לקיים המצוה להקריב הקרבן מוסף ול"ש דהוה עשה דרבים רק אי אמרינן דנעשה שליח של ישראל בתורת שליחות והא קיימ"ל דאשל"ע ולומר א"ש לחצאין ג"כ ל"א דגם לפירש"י דשבת אין הכונה משום דא"ש לחצאין אלא דאיכא איסורא משום דנעשה בגרמא דידי' ודו"ק:
אולם לפי"ז יקשה לאידך גיסא דהנה כתב רבינו בה' מעילה והוא מתוספתא דאם איסור אחר מעורב בו כיון דלא נעשה שליח לזה לא נעשה שליח גם לאיסור מעילה א"כ ה"נ נאמר כיון דלא נעשה שליח לאיסור עשה דהשלמה דאשל"ע לא נעשין שלוחין לקיים מ"ע דהקרבת קרבן מוסף ול"ה עשה דרבים כלל וצ"ע:
אך לפמש"כ לעיל דרבינו כתב כן רק במעילה דאפשר לבטל המעשה לכן אמרינן כיון דלמילתא חדא ל"ה שליח בטלה המעשה ול"ה שליח גם לאיסור מעילה אבל באיסור עשה דהשלמה דאף דנאמר אשל"ע ולא נעשו כהנים שלוחי ישראל א"א לבטל עוד מעשה ההקרבה לכן אף דלענין איסור דהשלמה ל"ה שלוחי הקהל אלא לגבי מצות עשה דק"מ נעשו שלוחי הקהל שפיר והוה מ"ע דרבים ודו"ק:
והנה יש עוד לישב קו' הב"ט לפמ"ש בה' מעה"ק דיש ב' עניני שליחות מידי דזכות נעשה שליח אפי' לא עשאו בפירוש וזה ל"ה כגופו רק דמהני ע"י שליח ויש מידי דהוה כשליח ממש בעשאו בפירוש שיהא שליח דידי' לפי"ז יש לומר הא דנראה מפירש"י דאמרינן א"ש לחצאין הנה הוא רק לגבי מצות מילה דאי קם אביו לגבי שיהא כשליחו לקיים המ"ע דביום השמיני ימול ע"כ מטעם שליח כגופו (כמו שבארתי שם) א"כ שפיר א"ש לחצאין אבל בקרבנות אף אי אמרינן הני כהנים שלוחי דידן נינהו בוודאי ל"ש לומר דהוה שליח כגופו דהא אדרבא זר פסול לעבודה רק דהוה מהני שליחות דכהנים דיהא נחשב כאלו ישראל קיימו המצוה דיהא נחשב למצוה דרבים בכהא"ג ל"א א"ש לחצאין לכן ל"ה שלוחים אמידי דאיכא בו עבירה עשה דהשלמה ודו"ק (ועמג"א סי' תרע"א שכ' דאם אשה קבלה שבת תעשה שליח להדליק נ"ח ולכאורה לפי פירש"י הנ"ל יקשה הא אין שליחות לחצאין אי הוה שליח דידה למצות הדלקת נר חנוכה ע"כ הוה שליח דידה גם לדבר עבירה א"כ ממנ"פאין לעשות לה שליח דנעשה שליח גם לאיסור הדלקת נר בשבת אולם לפי דברינו ניחא דהנה בשבת קיימ"ל גרמא שריא דכתיב לא תעשה מלאכה גם שליח דידה לא נעשה דאשל"ע ורק לענין קציצת בהרת שפיר כתב רש"י דנעשה שליח לאיסור קציצת בהרת לא מטעם שליחות דשליח אין נעשה דאשל"ע אלא דנעשה האיסור קציצה בגרמת דאב וזה אסור בבהרת אבל באיסור מלאכה דאין לאסור משום גרמא רק משום שליחות וזה הא לא נשמע כלל מפירש"י דנאמר דאין שליחות לחצאין ונעשה שליח גם לדבר עבירה וא"ש:
והנה איתא בע"ז דף מ' במשנה המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה דרקון יוליכם ליה"מ ר"ג אומר מכובדין אסוריןשעל המבוזין מותרין למימרא דלהני הוא דפלחי למידי אחרינא לא ורמינהי השוחט לשום הרים ולשום ימים דהיינו לגודא דהר הרי אלו זבחי מתים אלמא אורחייהו למיפלחינהו בסתמא נמי נגזר אמר אביי מופלח לכל דמשכחי פלחי מיצר ומיפלחינהו הני תלתא דחשיבי להו ציירי ומיפלחי למידי אחרינא לנוי עבדי להו ופירש"י דבהני ג' שפיר גזרו מספיקא אבל בצורת אחרינא לא גזרו מספיקא דא"כ אין לך דבר המותר ופלא דפירש"י משום דמספיקא לא גזרו הא בגמ' אמרו משום דלנוי עבידא משמע שאין כאן ספק דוודאי לנוי עבדי להו ונראה לישב דהנה בטוש"ע סי' רמ"א כתבו כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורין דספק אליל אסורה דסתמא לשם אלילים נעשו והנמצאים בכפרים מותרים דסתמן לנוי נעשו והקשה הש"ך דדיוקים סתרי אהדדי דמסיפא משמע דוקא בידוע שלנוי נעשו מותרים הא סתמא אסורין וברישא משמע דרק משום דסתמא לשם אלילים ותי' דדיוקא דסיפא דוקא אבל סתמא אפי' מספיקא אסור דאין לומר כסברת הב"ח דבספיקא מותר משום דהוה ס"ס שמא ביטלו דז"א דהא חזינן דלא שיברה א"כ אין כאן ספק כלל דביטלה וכ"כ בטו"ז:
אמנם בטו"ז הקשה דדבריו סותרים דקאמר דאליל אסורה מספק ומסיים משום דסתמא נעשה לשם אלילים וכתב הטו"ז דהכונה דבאמת לא הי' לנו לאסור מספיקא דהא לא מחזקינן איסורא רק כיון דסתמא נעשה לשם אלילים א"כ הוה זה ספק השקול ורק דאסור משום דספק ע"ז לחומרא ובסיפא קאמר דסתמא לנוי נעשה היינו דלכן מותר דלא מחזקינן אסורה ואמרינן דלנוי נעשה אמנם לי נראה שפיר כסברת הב"ח דאתי לאפוקי דלא נימא דהוה ס"ס שמא ביטלה ומה שהקשו דהא חזינן דלא ביטלה תמוה בעיני דאין כאן קו' דהא מבואר בסי' קמ"ו דביטול סגי באמירה בעלמא שתתבטל דהיינו שישברנה עש"ך שם וא"כ שפיר אמר דסתמא נעשה לאלילים אמנם אכתי הא דקאמר בסיפא דלנוי נעשה קשה דמשמע דמספק אסורה וא"כ לפירושו של הב"ח יהא הדיוק הא ספיקא אסורה אף דאיתא ס"ס דספק שביטלה וא"כ אכתי דיוקים סתרי אהדדי דמעיקרא קאמר דוקא משום דסתמא לאלילים נעשו אבל אי הוה ס"ס הוה מותרת לזה אנו צריכין גם לדברי הטו"ז שהכונה לנוי כיון דלנוי נעשה תלינן להתירא דבוודאי לנוי דאין מחזקינן איסורא:
מעתה לפי"ז גם בפירש"י נוכל לפרש כן דהא מה שהקשו על הטור ושו"ע קשה באמת לפירש"י ג"כ דמפרש דלנוי עשוי ואפ"ה פירש"י משום דלא גזרו אספיקא וע"כ דגם לפירש"י צריכין לפרש כך דהא דאמרו בגמ' דלנוי עבדי לא דבוודאי לנוי נעשה אלא דתלינן שנעשה בוודאי לנוי משום דלא מצינן לאסרו מספק דא"כ אין לך דבר המותר אלא דא"כ קשה לדברי הטו"ז מפירש"י דמשמע רק בכלים לא גזרינן משום דאין לך דבר המותר אבל באלילים דל"ש זה הסברא דאין לך דבר המותר דהא באמת נאסר כל אלילים ואי איתא לסברת הטו"ז משום דלא מחזיקנן איסורא א"כ הוה לי' לפירש"י לפרש כך דלא מחזיקנן איסורא א"כ הוה לי' לפירש"י לפרש כך דלא מחזיקינן איסורא דזה הטעם שייך להתיר גם באלילים בכרכים דלא נעשה סתמא לע"ז תלינן דלנוי עבידי:

אך הדבר ניחא דהנה הר"ן כתב במשנתינו אדברי ר"ג דמוכבדין אסורין דגרסינן בירושלמי מה אנן קיימין אם דבר ברי שנעבדין אפי' מבוזים אסורין ואי דברי שאינן נעבדין אפי' מכובדין מותרין אלא אנן קיימין בסתמא ופירש הרשב"א דהיינו ברוב המקומות היו רגילין לעבדן אבל יש מקומות שאין אנו יודעים ומשוה"כ על המכובדין אסורים שהכלים מודיעין אם נעבדין שם אם לאו א"כ אם ידוע שהצורה נעבדין אסור אף בכלים מבוזין ור"ן חולק דירושלמי לא קאי אמקומות אלא קאי אכלים דהכי קאמר אם דבר ברור שאותו הכלים הי' נעבדין אסורין ואפי' מבוזים אלא כי קיימין בסתם שאין אנו יודעים אם נעבדו הכלים אם לאו להכי אם מכובדים אסורין כיון שהצורה נעבדת בוודאי חיישינן שגם כלי זה נעבדה כיון שהוא מכובד ואם על המבוזין מותרין אעפ"י שבוודאי צורה זו נעבדת בכלי זה לא נעבדה כיון שהוא מבוזה אמנם לפי"ז קשה הא דפריך הגמ' הא מידי אחרינא לא הכונה אף שהצורה נעבדת באותה מקום אפ"ה לא חיישינן שגם צורה זו שעל הכלי נעבדת וע"ז פריך מהשוחט לשם הרים לשם שולשול קטן שבים הרי זה זבחי מתים ויקשה הא כבר ידע דאותה צורה נעבדת רק דס"ד דבשאר צורות ל"א דגם על הכלים נעבדת א"כ מ"פ מלשם הרים ושולשול קטן דבוודאי פלחי להו אבל לא על הכלים אולם באמת קו' זו קשה גם לשיטת תוס' שכ' דמשנתינו אמאי אף כרבנן דלעיל דאסרו בכל צלמים ולא פליגי אלא באנדרטיא דכאן שאני משום דהוה על הכלים א"כ מפ' הגמ' מלשם הרים כיון דע"כ ידע דמפלחי פלחי להו כמו בכל צלמים ורק בעל הכלים אנו דנין אם ניחוש שנעבדו:
ונראה לישב דהנה קשה לי לדברי הרשב"א דמפרש דירושלמי קאי אמקומות שאין ידועים אם עובדין דהא אמשנה דכל הצלמים הנמצאים אסורים איתא ג"כ בירושלמי בלשון זה במה אנן קיימין אם בשל מלכים מ"ט דרבנן ואי בשל שולטנות מ"ט דר"מ אנן קיימין בסתמא דר"מ סובר סתמא של מלכים ורבנן סברי סתמא של שולטנות ומותרים דאין נעבדין אבל אמקומות אין אנו מסופקין כמבואר בירושלמי שם דאי נעבד של מלכים במקום אחד אסורין בכל עולם ורק דבהא גופי' אנו מסופקין אם הוה של מלכים דלר"מ גם בסתמא תלינן של מלכים מינה נמי דגם מה שמוקי ירושלמי הך מתניתין דכלים מכובדים אסורין בסתמא ג"כ לא אמקומות קאי אלא אכלים ומוכח כשיטת הר"ן ולפי"ז יש לומר דכל זה למסקנא דאביי דהיינו גם ירושלמי מפרש כדאביי דמפלחי פלחי לכל צורת ורק מיצר על הכלים לא ציירי ופלחי רק הני ג' לכן סובר ירושלמי כל שהן על המכובדים אסורים בסתמא דהיינו אותן ג' צורת דוקא אבל שאר צורות אין נאסרין אם אין ידוע שנעבדו אותן כלים אבל בס"ד דפריך מלשום הרים ולשום שלשול קטן הוה סבירא לי' דמתניתין סתמא אייריא דהיינו שאין ידוע באותה מקום אי נעבד אותן ג' צורות אפ"ה על מכובדים אסורים אבל בשאר צורות אף בסתמא מותרים דאין דרכם למפלחינהו ולא מחזקינן איסורא ממקום למקום ולכן פריך הא השוחט לשום הרים הרי זבחי מתים הרי דדרכן למפלחינהו אף הכא ניחוש שנעבדין באותו מקום וממילא גם הכלים אסורים דל"ש דלא מחזקינן איסורא כיון דחזינן דדרכם למפלחינהו ורק הא דמשמע הכא דסתמא בשאר צורות מותר ואי אסור אלא בג' צורות אלו ג"כ על הכלים אבל בשאר צורות לא ציירי להו על הכלים אף שהם נעבדין באותן מקומות דתלינן דלנוי נעשה ועל כן הוה קשיא לפירש"י אכתי אמאי לא גזרינן מספיקא בכל הכלים בסתמן כיון דאייריא דנעבדין אותן צורת באותן מקומות לזה פירש"י דא"כ אין לך דבר המותר ולא מצי רש"י לפרש כטעמא דטו"ז דאין אנו מחזיקים איסורא דכיון דנעבד באותו מקום שפיר יש לנו להחזיק איסורא שגם על הכלים נעבדו ולכך צריך דטעם דא"כ אין לך דבר המותר אבל הטור דקאי על צלמים הנמצאים סתמא דהיינו במקומות שאין ידועים אי נעבדים כך ספיקא הוה בזה אמר דבכפרים סתמא נעבדים ובכרכים סתמא לנוי דהיינו דתלינן סתמא לנוי דאין מחזיקין איסורא לומר שגם באותן מקומות נעבדים וא"ש הכל ובהא ניחא לי גם שיטת הרמב"ן לעיל אהא דאמרינן בריש פרקין ארי"צ במקומות של ר"מ היו עובדין אותן פעם אחת ור"מ דחיישלמיעוטא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן דלא חיישו למיעוטא לא גזרו שאר מקומות אטו אכתי מקום ופירש הרמב"ן דר"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורין מה"ד כיון דר"מ חייש למיעוטא שמא הן ממקומות האסורים א"כ אותו מקום דהוה מיעוטא לגבי כל המקומות שאין נודעים לנו שאין נעבדין בהן וכן כל הצלמים הנמצאים בדרך דרובא דעלמא האסורין וגזר מיעוטא אטו רובא ורבנן לא אסרו משום אותו מקום לבד והר"ן הקשה הא ל"ד לשאר מיעוטא דחייש ר"מ דלא תליא במקום אבל שנחזיק איסור ממקום למקום מפני מקומו של ר"מ אין לנו ועוד ברובא דאיתא קמן מודה ר"מ וכאן דמקומות איתא קמן שאין נעבדין ולכן מפרש הר"ן דהכונה ר"מ דחייש למיעוטא משום דאי נבוא להתיר בעלמא נתיר גם אותו מקום אולם באמת הדבר מבואר בירושלמי כיון שנאסר במקום אחד אסורין בכל עולם א"כ חזינן דאין לנו להתיר דבר בעולם שהוא ע"ז במקום אחד א"כ גם בגמ' דידן הכונה כך רק דלגמ' דידן ס"ל דזה ל"ש רק לר"מ דחייש למיעוטא א"כ גם כאן ס"ל דכיון דנאסר במקום אחד אף שהוא מיעוטא אסור בכל העולם דחיישינן שמא הוא מהמיעוטא ושוב אסורין כל המקומות שאין נעבדין אטו רובא דעלמא דאסורין וא"כ לא יקשה איך נחזיק איסורא ממקום למקום דבע"ז דינא הכי מה דהוה ע"ז במקום אחד מתפשט האסור בכל עולם אבל לרבנן דל"ח למיעוטא אין מחזיקין איסורא ממקום למקום ואין נאסר בכל עולם ובמה שכתבתי יש לתרץ סתירת השו"ע דבסי' קמ"א סע"ג כ' דמוצא שברי צלמים מותרים ובסי' קמ"ו פסק כדעת רבינו דאסורים משום דס"ל דרי"ו דס"ל ע"ז שנשתברה מאלי' אסורה פליגא דשמואל דס"ל לעיל דשברי ע"ז מותרים יעוש"ה בש"ך סקי"ג שהניח בצ"ע להנ"ל ניחא די"ל הך דס"ע ג' קאי אמה שכ' בסעיף א' בנמצא בכפרים בסתמא אסורים מספיקא דתלינן להחמיר שמסתמא נעשה לשם ע"ז א"כ בנמצאו שברים מותר דכאן יש שפיר ס"ס ממש שמא לא נעבדו ואת"ל שנעבדו שמא ביטלום כסברת הב"ח אבל בסי' קמ"ו קאי אצלמים שידועים שנעבדים שפיר פסק כדעת רבינו דנמצא שברים אסורים דאין כאן אלא ספק אחד שמא ביטלום ודו"ק:
אולם קשיא לי קושיא אחרת מאי צריך אביי לתרץ יען דלנוי עבידי דהא סגי במה שתירץ דמפלחי פלחי להו היכא דמשכחי אבל לא מציירי להו ואין לומר דא"כ מספיקא הוה לי' להחמיר דהא אביי הוא דאמר לקמן דלכן לא מיאש מאיסורא משום דמימר אי נכרי משכח להו מפלח פלחה אי ישראל משכח איידיא דדמיו יקרים מזבין להו והא הכא בכלים כיון דהוה רק ספק שמא נעבדין כיון דלא מציירי להו לע"ז א"כ שוב יש ספק שמא ישראל אשכחה וביטלה ביאוש (והיינו ע"ד שכ' הב"ח דאיכא ס"ס שמא ביטלה רק דהוא כ' דלכן כתב הטור באמת דסתמא נעשה לע"ז אבל כאן בכלים בשאר צורות דל"ש דנעשה סתמא לע"ז ע"כ הוה ס"ס שמא ביטלה כיון דאבדה ישראל אשכחה) ועוד קשה מפ' ממתניתין הא שאר צורות לא דילמא לרבותה נקט צורת אלו דאפ"ה מבוזין מותרים אף דבוודאי דרכם למפלח כיון דנאבדו ואשכחה ישראל דהמבוזין ל"ש איידיא דדמי' יקרים מזבין להו לנכרי ופלח לה אך הדבר ניחא דהנה באמת לכאורה תמוה הא דמגדף בה בר קפרא דהא תנן המציל מזטו של ים הרי שלו דמיאש מינה אמאי לא הקשה כן אכל הני מתניתין דתנן המוצא צלמים ומוצא כלים דאסורים ואמאי לא נאמר דאיאש מינה (וראיתי בריטב"א שהרגיש בזה ותי' דיש לפרש דאיתא במקום שאין רבים מצוין שם) אך נראה הדבר נכון דלכאורה באבודה ל"ש כלל דאיאש וביטלה דהא הוה כבע"כ וכדתנן בדף נ"ג הניחוהו בעלים ביטלום ובשעת מלחמה לא ביטלו דהוה בע"כ א"כ מאי מגדף בה בר קפרא אך הדבר ניחא דהרי אמר דש"מ מדרבי דביטלו בע"כ הוה ביטול ע"כ הקשה לו שפיר א"כ כבר איתיאש מינה והוה כביטול אך א"כ קשה אמאי באמת מהני ביטל בע"כ הא מתניתין הוא בשעת מלחמה ל"ה יאוש דהוה בע"כ אך הדבר ניחא דהנה בריטב"א הקשה לקמן דף נ"ג אמשנה הנ"ל אמאי בהניחה בשעת שלום הוה ביטל אמאי לא נאמר כדאמרינן במציאה וגניבה דלא מיאש משום דמימר אמר אי מצאה ישראל זביני מזדבנה לנכרי ותי' ריטב"א היינו משום דבע"כ אבל במה שמניחה לדעתי דלא חייש למשקלה מיאש אפי' מאיסורא ומבטלה א"כ נשמע הא דבשעת מלחמה לא הוה יאוש היינו ג"כ משום דמימר אמר אי משכחה להנכרי מפלח פלח ואי ישראל משכח לה מזבני לנכרי א"כ לפי"ז היינו באמת מה דמתרץ אביי פתח משום דאיסורא לא מיאש דמימר אמר אי משכח לה נכרי מפלח פלח ואי משכח ישראל מזבנה דהיינו היכא דהוה בע"כ כאבידה אז לא מבטל לה דתלינן דמימר אי משכח נכרי פלחה וא"כ מיושב קו' הנ"ל דלפמש"כ דעיקר הטעם דאביי משום דהוה בע"כ א"כ ל"ש לומר במבוזין או בשאר צורות דמיאש כיון דכל אבידה הוה ביטל בע"כ דל"ה ביטל דבוודאי מיאש לכן אף דליכא האי טעמא דאביי ממש דבוודאי מזבין לה לנכרי ומפלח פלח לה משום דעכ"פ ספק הוה עוד דתבוא ליד נכרי ויפלח פלחה לה וכל שהוא רק באפשריות שוב ל"א דמבטלה כיון דהוה בע"כ ובזה א"ש קו' תוס' דהקשה דלעיל אמרינן מכרה לישראל מבטלה ול"א דמימר אמר דמזבין לה לנכרי כיון דהוה ברצונו ל"א דמהא"ט שמימר אמר דימכרנה לנכרי לא מבטלה דזה שייך רק היכיא דהוה בע"כ משום דאמרינן דלא מיאש ממנה יען דמימר אמר דימכרנה לישראל (ומזה קשה לי לדברי טו"ז סי' קמ"ו שכתב לתרץ לשיטת הפוסקים דבאמירה בעלמא מבטלה והא דמכרה בטלה היינו משום דזוזי אנסוהו דלפמש"כ הא מוכח דמכירה ל"ה כבטלה בע"כ דאי הוה כבטלה בע"כ לא הוי מהני משום דילמא מימר אמר דיזבנה לנכרי) וא"ש:
ובהכי ניחא לישב שיטת הירושלמי כפי מה שפירשו הר"ן דפריך דמאי אנן קיימין אי בברי שנעבדה אף במבוזין אסורה והקשה הר"ן בידוע שנעבדה מהיכיא תיתי יהא מותר במבוזין ותי' דקמ"ל דכיון דהוה במבוזין ל"ה כנעבד כלל וזה סברא דחוקה אבל לפמש"כ י"ל דהו"א במבוזין יהא מותר אף דוודאי נעבדין מטעם דמיאש ממנה דל"ש דמשכח ישראל וזבנה לישראל כיון דמבוזין לא קפצי עליו זביני' קמ"ל דאף במבוזין אסורין והיינו כמש"כ דעכ"פ כיון דהוה בע"כ לא נוכל למיתלי ולומר דמיאש ומבטל לה כיון דאף במבוזין עכ"פ אפשר הוה דתבוא ליד נכרי ופלח לה עכ"פ לא מיאש:

ד') ובהכי רווחא שמעתתא דלעיל דף מ"א דאיתא התם אמר שמואל אפי' שברי עכו"ם והתנן שברי צלמים ה"ה שברי עכו"ם והא דקתני שברי צלמים משום דבעי למתני תבנית יד אסורה ואח"כ מייתיא גמ' פליגתא דרי"ו ור"ל בנשתברה מאלי' דרי"ו אסר ור"ל מתיר ופריך רי"ו ממתניתין דהמוצא שברי צלמים מותרים הא שברי עכו"ם אסורים ומשני לא הא צלמים אסורים וכר"מ והקשה תוס' א"כ דמוקי כר"מ אמאי לא מוקי דנקט שברי צלמים משום תבנית יד אבל שברי עכו"ם מותרים ונראה דא"ש דהנה לכאורה קשה ארי"ו דפריך לעיל משברי צלמים הא שברי עכו"ם אסור ודחי בגמ' מדר"מ נשמע לרבנן דשברי עכו"ם מותרים ומשני רי"ו דאין ספק מוציא מידי וודאי אבל שברי צלמים הוה ספק וספק וקשיא לי הא הוה וודאי ביטלה כיון דנאבדה אתיאש דא"ל כדאביי דמימר אמר אי נכרי משכח לה מיפלח פלח אי ישראל מזבנה לנכרי דבשברים ל"ש לומר כיון דדמי' יקרים ימכרנו לנכרי וגם דנכרי שימצאנה לא פילחה כיון דנשתברה מימר אמר איהי לא מצלה נפשה כדאמר ר"ל ואף דרי"ו לית לי' האי סברא היינו בע"ז שלו ס"ל דעובדים גם לשברים דלא שבקה לה מאחר שעבדה מעיקרא אבל נכרי אחר לא פלח לה א"כ וודאי מיאש ובטלה והוה וודאי וודאי (ואין לומר דהוה יאוש שלא מדעת כמש"כ הריטב"א ז"א דזה שייך בשוחק וזורה לרוח דהוה שלא בפני העכו"ם אבל כאן שמצאה שבורה תלינן שלכך נאבדה ולא שמרה יען שנשברה דידע שנשברה והוה יאוש מדעת) וע"כ לומר דרי"ו לא אסיק אדעתי' סברת ר"ח דמאיסורא נמי מיאש (כמו שבארתי במק"א מטעם דרי"ו לית לי' גם בקדשי גבוה דמהני יאוש לאפקועי איסור הקדש כדאיתא בחולין דף קל"ח) ולכן שפיר פריך גמ' משוחק וזורה לרוח רק לר"ל דלרי"ו ל"ק מטעם יאוש דרי"ו לית לי' כלל האי סברא דמאיסורא מיאש וא"כ מיושב קו' התוס' דהנה תוס' כתבו דשמואל דס"ל שברי עכו"ם מותר משום דס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' מותר והביאו ראי' מדרי"ו פריך הא שברי עכו"ם מותרת לדידי מי ניחא דאף אי נשתברה מאלי' אסורה אבל מצא שברי עכו"ם יהא מותרים לפמש"כ י"ל דבוודאי שמואל מצי סבירא לי' כיון דנשתברה מאלי' אסורה אבל היינו בעומדת ברשות נכרי שלא נאבדה ממנו דל"ש לומר דאתיאש אבל בנאבד אמרינן דאתיאש דלא פלחו לשברים עוד וגם ס' משכח לה ישראל לא ימכרנה לנכרי לכן מיאש ומבטלה לכן שרי והא דרי"ו דפריך משברי עכו"ם דאסורה משום דרי"ו לא אסיק אדעתי' דמתיאש מאיסורא ג"כ א"כ אי נשברה מאלי' אסורה ממילא אף נמצא שברי עכו"ם ג"כ יהא אסורים ואמאי קתני שברי צלמים אבל שמואל שפיר מצי סבור כר"ח ואביי דמהני יאוש לאיסורא ג"כ ולכך מצא שברי עכו"ם מותרת ונשתברה מאלי' אסורה (והא דיקשה לשמואל משוחק וזורה לרוח הא כהא"ג וודאי מיאש בזה אנו צריכין לדברי הריטב"א דהו"ל יאוש שלא מדעת דלא ידע נכרי דשחקה דשלא בפני נכרי שחקה) וא"כ ניחא דדוקא לשמואל מסיק דשברי עכו"ם מותרת והא דנקט שברי צלמים משום תבנית יד (ושבק שברי עכו"ם דמותרים דהא דשברי עכו"ם מותרים היינו מטעם אחר דאתיאש ובטלה ולכך נקט רק שברי צלמים כדי לאשמעינן תבנית יד אסורה דא"ל בתבנית יד גופי' אתיאש מתיאש ג"כ דז"א כיון דעובדים לתבנית יד מימר אמר דנכרי משכח לה ופלחה) אבל לרי"ו לא מצינן לומר דנקט שברי צלמים משום תבנית יד וה"ה שברי עכו"ם דא"כ הוה לי' לאשמעינן שברי עכו"ם ג"כ מותרים דבטלה (דזה רבותא יותר דלדידי' ע"כ לא סליק אדעתי' דביטלה מטעם יאוש דאל"כ הדרה קו' לדוכתי' לדידי' מי ניחא אף דנשתברה מאלי' שרי אמאי קתני במצא שברי עכו"ם דאסורה) ולכן רק שייך לומר דביטלה אי אמרינן דנשתברה מאלי' מותרת כמו שברי צלמים לר"מ דאימור בטלה א"כ הו"ל למינקט שברי עכו"ם מותרת שהוא רבותא יותר ולא לינקט שברי צלמים משום סיפא דתבנית יד אלא דלכאורה אכתי קשה דהא שמואל ס"ל בחולין ג"כ בהקדש דלא מהני יאוש לענין איסורא א"כ גם בע"ז לא מהני יאוש לאפקועי מאיסורא אך י"ל דזה באמת שיטת רבינו דפסק נשתברה מאלי' אסורה ופסק כשמואל דמצא שברי עכו"ם מותרת והקשה הר"ן הא בשמעתין מוכח לכאורה דהא בהא תליא ולפמש"כ ניחא דרבינו סובר דכל זה כל זמן דלא אסיק אדעתי' דמיאש יען שנאבדה אבל כיון דמסיק בדף מ"ג דמיאש מאיסורא ג"כ ואהני יאוש לאפקועי איסור ע"ז כמו אם ביטלה בפירוש א"כ שפיר י"ל מצא שברי עכו"ם מותרת כשמואל דמאיסורא ג"כ מתיאש ול"א דמימר אמר אי משכח לה מפלח פלח כיון דשבורה לא פלחו לה וגם ישראל אי משכח לא מצי מוכרה לנכרי דלא קפצו עלי' זבוני אבל בע"ז שנשתברה מאלי' בבית נכרי לא מבטל ודו"ק (ועיין מג"א סי' תקפ"ו מה שהקשה על הב"ח דסובר רק במצא ע"ז של הפקר זכה בה ואין לה ביטול אבל במצא של בעלים נכרי לא קניא ובמג"א הקשה הא בע"ז דף מ"ג אמרינן גזירה דילמא מגבה לה וקניא בהגבהה ובמחהש"ק הקשה הא לרי"ו דנשתברה מאלי' אסורה א"כ מן הדין אין ישראל יכול לבטל של נכרי ולפמש"כ ניחא בנאבדה דמתיאש ממנה שפיר מן הדין יש לה ביטול רק משום גזירה דילמא מגבה לה ודעתו לקנותה לכן אין לו ביטול אלא דא"כ הרי מוכח כשיטת הב"ח דרק בשל הפקר דאייריא בה (דעל זה קאי התם וכפירש"י) מצי זכי בה ישראל אם מתכוין לזכות אבל מן הדין הוה מהני ביטול כיון דהוה כשל הפקר וע"כ דנאבדה מבעלים ונתיאשו ונעשו הפקר אבל ביש לה בעלים ליכא גזירה כלל דילמא מגבה וקנה לה דא"י לזכות כיון שיש לה בעלים ורק דאפ"ה אין לה ביטול כיון דס"ל דנשתברה מאלי' אסורה מן הדין אין ישראל יכול לבטל ע"ז של גוי ורק ע"י נכרי יש לה ביטול דלא קנאה ישראל:
אמנם זהו שקשה לי לשיטת פוסקים בסי' קמ"ו דבאמירה לא סגי לבטלה א"כ מ"פ רי"ו דמאיסורא מיאש הא יאוש רק מהני סתמא יען דאי שמעני' דמיאש דאמר וי לי לחסרון כיס לכן בשלולית של נהר וזוטו של ים סתמא הוה יאוש אבל בביטול אפי' אמר שמבטלה לא מהני א"כ איך יהא מהני יאוש בלא אמירה אך י"ל דהא לקמן דף נ"ב גבי אבני מזבח ששקצו אנשי יון פריך הגמ' לתברינהו ולבטלינהו ע"י נכרי ומשני אבנים שלימות אמר רחמנא וקשה אכתי לבטלינהו באמירה מוכח לכאורה דבאמירה לא סגי לבטלה וא"כ קשיא לר"ח ולאביי דמהני יאוש א"כ אמאי תנן במשנה דגנזו אנשי יון אבני מזבח הא אפשר בביטול וצריך לומר דר"ח סובר כר' ששת דס"ל רק משום קנס הצריכו גניזה דאא"א דשא"ש וא"כ ל"ק דלבטלינהו כיון דבאמת רק משום קנס גנזוהו שוב ראיתי כי ביד שאול שם הקשה כן אמאי לא ביטלו באמירה ותי' דרק לר"ע דס"ל דע"ז של נכרי נאסר משעת עשי' לכן יכול לבטל ג"כ באמירה דדיבור מבטל דיבור אבל שם דקאי אע"ז של ישראל דנאסר רק במעשה לא מהני ביטול באמירה ולדעתי תמוה כיון דדרשו באו פריצים וחללוהו וזכו נכרים מהפקירא א"כ הוה ע"ז של נכרי דסגי בדיבור אמנם סברתו נכונה לפי"ז י"ל דמצי לשנויי דס"ל כרי"ש דסובר ע"ז של נכרי אין נאסר משעת עשי' אלא משעת עבודה כדאיתא בדף נ"א א"כ שפיר פריך לתברינהו דבאמירה לבד א"י לבטלה ולפי"ז י"ל גם רי"ו ס"ל כר"ש דלא מהני ביטלה בדיבורא ממילא גם יאוש ל"מ וא"כ לפי"ז מיושב קו' תוס' ג"כ דלא מצי להקשות ממוצא תבנית יד די"ל דס"ל כרי"ש ולא סגי באמירה א"כ גם יאוש לא מהני ולכן פריך רק לבר קפרא דלדידי' ע"כ ס"ל דבאמירה ג"כ יכול לבטל דאל"כ יקשה אמאי לא הגביה בעצמה דלא מצי זכי כלל בע"ז דהוה איה"נ וע"כ כפי' הר"ן דכיון דמצי לבטלה יש בה זכי וזה שייך אי אמרינן דבאמירה לבד מצי לבטלה אבל אי אמרינן דדוקא בפחתה או שברה יכול לבטלה ל"ש לומר יען דיכול לבטלה יכול לזכות בה כיון דעכ"פ בעודה שלימה אין לה ביטול וא"כ שפיר פריך ר"ח א"כ גם יאוש מהני כיון דאמירה לבד יכול לבטלה גם יאוש מהני לאפקועי מאיסורא (ובזה נראה דתליא שני תירוצים שבתוס' סוכה דף ל"א אי קודם ביטול יוצאין בלולב של ע"ז של נכרים יען דבידו לבטלה והובא שני דיעות אלו בסי' תקפ"ו ולפמש"כ תליא זה אי בעינן מעשה כדי לבטלה אז מחוסר מעשה ל"ש לומר דיוצאין בו יען דבידו לבטלה) ודו"ק:
אמנם קו' זו מדף נ"ב יש לישב בפשיטות דרש"י פי' לבטלינהו ע"י נכרי והיינו ע"כ דנכוף לנכרי לבטלה ובזה י"ל דלא סגי בביטלו באמירה לבד דדוקא אם שברה מהני בבע"פ אבל באמירה לבד לא מהני בביטלה בע"כ וא"ש הכל:

ה') ואסור לבנות בית תבנית היכל. משום מורא מקדש וכ"כ דהקשו נשמע הא כן מקרא דלא תעשון אתי:
והנה לפמש"כ יש לחלק בקדושה שהי' למקום המזבח היינו קדושת השכינה שלא באה מצד שקידשו ישראל אותה קדושה ל"ב וא"כ אסור לבנות בית תבנית במק"א דזהו בכלל מורא מקדש שהוא לעולם ולכן צריך קרא ללמד הא גופי' דאף דקדושה שבא מצד ישראל בטלה אפ"ה קדושת ביהמ"ק שהי' מצד שכינה ששרתה מקודם ושהוא שער השמים זהו נהוג לעולם ומזה גופי' נשמע דאסור לבנות בית תבנית היכל דהוא משום מורא מקדש דכמו מורא מקדש איתא גם עתה יען שנתקדש ע"י שכינה שנבחרה לשכון שמו שם כן אסור לבנות במק"א בית תבנית היכל ולא שרי לבנות בית תבנית היכל רק באותו מקום המקודש:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה