מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ז · הלכה ב
א') ולא יכנס במנעל שברגליו וכו'. ונראה לי הענין לפי מה דאיתא בשבת דף קנ"ב דאמר לי' האי צדוקי לריב"ק דעל סוס מלך דעל חמור בן חורין ודמנעולוהי ברגלוהא בר אינש וכונתו הי' לקנטור דלא הוה מסיים מסאני דהוא לאו בר אינש דסנדל שאדם לובש שבזה מראה יתרונו על שאר בע"ח שהולך על הארץ והאדם עולה על מדרגת הבע"ח והב"ע הוא למטה לכך לובש סנדלין מעור הבא מבע"ח וא"כ יש לתמוה למה באמת לא הי' נזהר ריב"ק ונראה דהי' נתון תחת רגליו כמו פרישה שאדם נותן על הארץ כדי שילך ולדרוך עליו אף כשהוא יחף וכדמצינו בכתובות גבי נקדימון בן גריון בכתובות דף ס"ו דאמרו עליו כשהי' יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאים עניים וקופלין אותן מאחריו וא"כ אין קפידא אם הוא הולך יחף כיון דאין דורך על גבי הקרקע ובזה יש ליתן טעם נכון למה כשבא למקום קדוש אדרבא צריך להסיר מנעליו יען שהקדושה שחופף על הריצפה שבמקום קדוש הוא עצמו הוה כמו פרישה טעפיך על גבי הקרקע הפחותה ונמצא שלא הוי כהולך יחף ע"ג קרקע אשר עליו כיון לכנותו דלאו בר אינש והוא דבר חדש ואיתא מדרש רבה פ' חיי במעשה דאלכסנדר עם גביעה כשהלך לירושלים הלך גביעה בן קיסם ועשה לו אנפלאות ונתן בהם שתי אבנים טובות שוות שתי רבאות כיון שהגיע להר הבית א"ל אדוני המלך שלוף מנעלך ונעל לך שתי אנפלאות שהרצפה חלקה שלא תחלק וכיון שהגיע לבית קדק"ד אמר לו עד כאן יש לנו רשות לילך מכאן ואילך אין לנו רשות ובחי' הרד"ל תמה כיון שאיסור זה משום מורא מקדש ואין הכנענים מצווים א"כ אין ישראל חייבין למונעו (וכן תמה שם דהא גם בהיכל אסור ליכנס אף דגביעה הי' כהן מ"מ ביאה ריקנית להיכל בלא עבודה אסור) ותמוה לי אמאי לא מנעו מליכנס לעזרה אפי' לחיל אסור ואי מפני מורא מלכות א"כ מ"ש דמסר הונו שלא יכנוס אלא באנפלאות דאין איסור זה דכניסה באנפלאות גדולה מאיסור כניסה לעזרה ואדרבא עי"ז נראה כנכנס ברשות ישראל:
הנה בס' דרך הקודש חקר בזה"ז דכ' רבינו לעיל בפ"ו דהנכנס למקדש בטומאה חייב כרת דקדלע"ל אם ישראל מותר לומר לגוי שיכנס למקדש בשביל צורך ישראל כיון שהגוי כט"י וגורם ישראל לטומאת המקדש והעלה כיון דמה"ת אין נכרי מקבל טומאה ואף שחכמים עשאום כזבין ל"ה כטמאין שטומאתן מה"ת שגם איסור כניסתן הוא מה"ת וראי' לזה שהרי לענין טומאה למעט בחלון אמרו בפ"ג דאהלות זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט וגוי שישב בחלון ממעט כמו שאמרו שם בתוספת והיינו טעמא כיון שטומאת הגוי אינה מן התורה אלא שחכמים עשאום כטמא הוה לי' כטהור וממעט וכ"כ תוס' בפרק לא יחפור דכיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וכך אמרו ר"פ בתרא דנזיר נכרים מנ"ל דלית להו טומאה דאמר קרא ואיש אשר יטמא וכו' מחוץ הקהל מי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ופריך אמאי דילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא ומשני אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (ועמש"כ לעיל בפ"ה משו"ת יעב"ץ סי' י"ז) ולהנ"ל קשה דמוכח ממדרש דמוזהרים על נכרים שלא יכנסו:
אמנם נראה דלישראל משומד וודאי אסור לו ליכנס שגורם טומאת מקדש דאעפ"י שחטא ישראל הוא וקאעבר נמי משום לפ"ע ל"ת מכשול ואע"ג דל"א הכי אלא היכיא דקאי בתרי עברא דנהרא היינו דוקא כשהנזיר אומר לו שיביא לו כוס של יין וכן לב"נ אמה"ח אז אנו צריכין דקאי בתרי עיברא דנהרא אסור ועביור"ד סי' קנ"א כ' שיש מחמירין אף היכיא דלא קאי בתרי עיברא דנהרא וכ' שם הש"ך דמייריא בישראל באיסורא דרבנן שחייב ישראל אחר להפרישו אבל לא במומר:
והנה בירושלמי פ"ב דב"מ דין ז' איתא ריב"ח עאל לכנישתא שבק סנדליו ואזלין אמר אילו לא אזלית לבני כנישתא לא אזלין סנדליו והיינו כמו דאסור לילך להר הבית וסנדליו על רגליו כך לביהכנ"ס אסור ג"כ ליכנס בסנדלין שיכולין לפשטן (עמג"א סי' צ"ה שכ' כן בשם מהר"ם ועשו"ת שבות יעקב ח"ב) ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' א' שהוכיח דמותר ליכנס במקל לביהכנ"ס דהא רקיקה איתא בברכות דחמורה דהוה דרך בזיון ואפ"ה איתא התם דביוהכ"פ שרי א"כ נשמע במקל ג"כ שרי:
ב') ואיזו יראתו לא יכנס וכו'. והנה במשל"מ הקשה דלא הביא רבינו הא דתנן בפ"ו דשבת הקטע נכנס בסמוכות שלו לעזרה כסא וסמוכות וכו' אין נכנסין בהן לעזרה ונ"ל דיש להבין למה תנן במשנה דאין נכנסין לעזרה ולא תני דאין נכנסין להר הבית כדתנן בברכות לא יכנס במנעל להר הבית ונראה דהנה בברכות דף ס"ג יליף מקרא דשל נעליך דלא יכנס במנעל להר הבית ובחגיגה דף ויליף מקרא מי ביקש מכם רמוס חצירי דאסור ליכנס כך בהר הבית וכבר הקשו שם בתוס' ע"ז ונראה דהך דחגיגה מאיסור כניסה לעזרה אייריא לענין ר"פ בעזרה זהו יליף מקרא דרמוס חצירי אבל דאסור גם בהר הבית רק ילפינן מקרא דשל נעליך והיינו דמדרבנן אסור אף בהר הבית ואסמכוהו אהאי קרא וא"כ י"ל במשנה דשבת אייריא באיסור תורה ולכן נקט בעזרה אבל במשנה דברכות אייריא מדרבנן דאסור גם בהר הבית ומדרבנן באמת אין חילוק בין סמוכות לסמוכות בכל גונא אסור בהר הבית וא"כ א"ש רבינו דנקט הר הבית והיינו מדרבנן לכן לא חילק ביניהם ובכל גונא אסור ליכנס:
עוד י"ל דיש לדקדק דרבינו נקט במנעל שברגליו ויקשה פשיטא שברגליו לא שבידו ובמשנה דברכות לא תני רק במנעלו ולא תני ברגליו אלא דבברייתא קתני שברגליו הנה גם בברייתא צריך פירוש למה נקט כך ונראה דבא ללמדנו הא דתני בשבת דבסמוכות שלו שרי ליכנס ופירש"י שם דהני לאו מנעל נינהו דלא בראש רגליו הן לכן קאמר במנעל שברגליו למעוטי סמוכות שאין ברגליו וא"כ רבינו דנקט לישנא דמנעלו שברגליו א"צ להביא דבסמוכות נכנסין והבן:
או במעות הצרורין לו בסדינו וכו'. והנה איתא במס' שקלים מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגלמעשר בשאר ימות השנה חולין והובאו בפסחים דף ז' ובתוס' שם הקשו מהך דברכות דתנן לא יכנס בהר הבית במעות הצרורות לו בסדינו ותי' דאינו אסור אלא היכיא דנושאין בפרהסיא דגנאי הוא דנראה כהולך שם לסחורה אבל בצינעא לא אמנם ל"נ לישב לפמש"כ רבינו בפ"ו ממעשר שני כתב דמעות שנמצאו בהר הבית חולין מפני שחזקתו מתרומות הלשכה שחללום הגזברים וכדאיתא בירושלמי דשקלים והנה בצל"ח פסחים שם הקשה למה צריך להאי טעמא כיון דרוב מעות בכל השנה חולין ואמנם לי נראה דירושלמי ס"ל דל"ה לנו לומר שנאבד מעות חולין כיון דאסור ליכנס להר הבית במעות הצרורות לכן כתב ירושלמי הטעם שהוא ממעות הלשכה והוה חולין משום שחזקה חללום ומיושב קו' התוס' והנה הצל"ח כתב לישב דהא איתא שם דאמר רב שמעיא בר זירא מ"ט הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום והנה מפשטי' הגמ' משמע דקאי אהא ביבמות הרגל מעשר דעשויין להתכבד אמנם רבינו בפ"ו ממע"ש כתב דלכן הוה כל ימות השנה חולין משום דעשויין להתכבד וכתב הצל"ח דכונתו כיון דמעות מעשר שברגלים הוא רוב דמכולי עלמא נגד מעות שמשתמשים בירושלים בכל השנה ולכן צריך לטעם דשוקי ירושלים מתכבד בכל יום ולא נשאר אחר הרגל ממעות מעשר ולכך אזלינן בתר בתרא והוה חולין ולפי"ז הר הבית שאיני מתכבד כלל ראוי להיות מעות הנמצאים תמיד מעשר ולכך כתב רבינו שם בה' מעשר שני שחזקתו מתרומות הלשכה וחזקה על הגזברים שחללום אך אכתי יקשה למה הוה חולין הא מע"ש בירושלים ס"ל לרבינו בפ"י ממעשר דהוה דבר שישל"מ ובדבר שישל"מ הא ל"א בת"ר והעלה משום דמעות יש לו חזקת חולין דלא הי' מעיקרא של מעשר לכן הוה חולין אבל בירושלים בשעת הרגל דרוב מעשר עדיף מחזקת חולין ולאחר הרגל דרוב מעות שבירושלים ברגל הוה רוב נגד מעות חולין שבכל השנה אבל כיון דעשויין להתכבד אזלינן בתר בתרא יעו"ש:
אך קשה לי ע"ז דהנה בפסחים פריך עלה הגמ' ומי אזלינן בתר בתרא והתניא ריוס"י אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר ואמאי ליזול בתר בתרא וקשה לי מאי פריך לפמש"כ הר"ן במס' קידושין דף ס"ז אהא דאיתא בסנהדרין דף כ"ט מעות שהטמין אביך של מעשר שני הם איני נאמן משום דבזה מפקיע ממונו שאומר שהוא ממון גבוה ואין ממון שלו מעתה הנה המעות מעיקרא לאו ממון גבוה הוה כמש"כ הצל"ח דכל מעות הוה לי' חזקת היתר א"כ בזה דניזל בתר בתרא והוה מעשר א"כ הוא מפקיע מרשות בעלים וא"כ בשלמא במצא ממון בירושלים דבזה דניזל בתר בתרא ונאמר של מע"ש הן אינן מוציאין ממון משום אדם דהרי בנמצא אייריא שאין ידוע מי הבעלים לכך שפיר אזלינן בתר בתרא משא"כ כאן אי ניזל בתר בתרא א"כ נוציא ממון זה מרשות בעליםשעכ"פ פ"א הי' זה ממון שלו וכשתאמר שזה ממון של מע"ש שחללו עליו מע"ש הרי מוציא מרשות בעלים דל"ה ממון שלו רק של גבוה לכן ל"א בתר בתרא ואין לומר א"כ ברוב מעשר מעשר אמאי אזלינן בת"ר הא ל"א בממונא בתר רוב הנה כבר ידוע סברת הפלא"ה כיון דלענין איסורא אזלינן בת"ר גם לענין ממונא אזלינן בת"ר אבל לענין דניזל בתר בתרא שפיר יש לחלק דכהא"ג ס"ל לא אזלינן בתר בתרא וצ"ע אך הדבר ניחא דלכאורה יש להקשות דמאי פריך בשמעתין אשקליא וטריא דהכא ומי אזלינן בתר בתרא ולא פריך כן אמשנה דשקלים אך להנ"ל י"ל דבאמת אמשנה דשקלים ל"ה קשיא לי' דשפיר יש לחלק כנ"ל אבל אשקליא וטריא דהכא שפיר פריך דהא קשה קו' הצל"ח מ"פ ממעשר שני שם לחומרא אזלינן בתר בתרא משא"כ הכא דניזל בתר מצה לקולא לא סמכינן ליזל בתר בתרא ותי' דע"כ האי סברא דאזלינין בתר בתרא הוה וודאי דאל"כ ליזל בתר חזקת היתר דלא הי' מעיקרא מעות מעשר אע"כ דהוא וודאי ומהני לקולא ג"כ לכן גם באיסור חמץ אזלינן בתר בתרא ואמרינן דשל מצה הוא וקשה לי דמשמע אי הוה חמץ בתרא הוה פשיטא לי' דאזלינן בתר בתרא ואמאי פשיטא לי' דניזל בתר בתרא דהוה חמץ הא אי חמץ אסור בהנאה לאחר הפסח (דהא רב הוא דקאמר פת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת ורב הא ס"ל חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה כמש"כ הצל"ח דאל"ה הא הוה דבר שיש לו מתירין א"כ באי בתרא מצה אמאי ניזל בתר בתרא הא בישל"מ אזלינן אפי' ברוב להחמיר) א"כ לא הוה של הבעלים כלל א"כ הרי ג"כ מוציאין מרשות בעלים דמעיקרא קודם שנחמץ הי' ברשות בעלים החיטין והקמח וא"כ בזה שאזלינן בתר בתרא לומר דהוא של חמץ אנו מוציאין מרשות בעלים (ועצל"ך ספ"ק דפסחים שהעלה כן דחמץ דאסור בהנאה ל"ה של הבעלים כלל) וצ"ל דאפ"ה אזלינן בתר בתרא משום דהוה סברא וודאית אין לחלק א"כ ניחא דקשיא לי' ממעות שנמצאו בתיבה ג"כ ניזל בתר בתרא אף דהוה להוציא ממון (ועמג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ב שהוכיח מב"מ דף כ"ה דפריך שם מהא דשוקי ירושלים המעות מעשר אהא דתנן שם דהרי הוא של מוצאה ומוציאין ממון מוכח דהוא סברא דאורייתא מדמוציאין ממון ולכאורה פלא הא גופי' קשיא מ"פ הגמ' מהא דמעות מעשר שם הוא לחומרא אבל כאן להוציא ממון ל"א האי סברא דאזיל בתר בתרא אבל לפמש"כ ניחא דבאמת גם בהא דאמרינן דמעות הוה מעשר הוה ג"כ כמוציא ממון כהך דסנהדרין אף דאין בעלים לפנינו עכ"פ הא יש בזה צד אפקועי ממונא אע"כ דהוה סברא וודאית אף להוציא ממון ובהא ניחא מה שהביא בב"י שם דברי המרדכי דמייתיא ראי' דאזלינן בתר בתרא מהך דמעות מעשר דמייתיא לה בפסחים ולכאורה משם לא נשמע דהוה סברא וודאית ולפמש"כ ניחא דכיון דסבירא לי' דהוה מעשר ויש בזה אפקועי ממונא ע"כ דסברא וודאית הוא) ודו"ק:
ג') והנה בפנ"י בפסחים דף ט' עמד גם כן ע"ז בט' ציבורין של מצה למה אמרינן בפירש אחד מהן מותר דאזלינן בתר הרוב הא קיימ"ל דחמץ הוה דבר שישל"מ א"כ כמו דל"ב ה"ה דלא אמרינן כל דפריש מרובה פריש וכתב ג"כ דמכח זה הוכיח פירש"י דלא כתוס' דמייריא לענין איסור אכילה אלא לענין בדיקה אייריא ולענין בדיקה ל"ש דיל"מ:
וקשה לי דלפרש"י גם כן לא ניחא דהנה תוס' הקשו הא ספק דרבנן לקולא א"כ בפירש לפנינו אמאי צריך בדיקה ואמנם הנה הכ"מ הביא בשם הר' מנוח כיון דלענין איסור אכילה שהוא איסור דאורייתא כיון דפירש לפנינו ע"כ מחזקינן ליה שהוא חמץ מטעם דקבוע כמעמ"ח לכן שוב אף לענין בדיקה מחזקינן לי' שחמץ היה הככר כיון דכבר עשאו אותן לענין אכילה כחמץ וכמו שביאר היטיב בשעה"מ פ"י ממקוואות ותורף סברתו הוא כך דסובר כסברת הה"מ פ"ו מהלכות עירובין דספק דרבנן ע"י גלגול דהיינו שלענין אכילה איסור דאורייתא רק שנתגלגל הדבר שאנו דנין רק לענין בדיקה דרבנן אזלינן לחומרא וכמש"כ הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ומשל"מ פ"ד מבכורות ומעתה קשה לי בהא דפירש אחד דא"צ בדיקה אמאי כיון דלענין איסור ל"א כל דפריש מרובה פרוש דהוה דבר שישל"מ א"כ גם לענין בדיקה ממילא ל"ש דניזיל בת"ר ואמאי א"צ בדיקה והדרה קו' הפנ"י לדוכתא:
ועוד קשה לי דהנה מבואר בדברי רבנו פ"ב מחומ"צ דמפרש ג"כ כפירש"י לענין בדיקה שכ' פירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק א"צ ליבדוק פעם שני שאין כאן קבוע אבל בהניח ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך ליבדוק שכל הקבוע כמע"מ והראב"ד השיג הא בדיקה דרבנן ולקולא וצ"ל כיון דהטעם דהצריכו בדיקה הוא שמא יבוא לאכלו כמש"כ רבינו לעיל וכיון דלענין אכילה ע"כ אזלינן להחמיר ממילא צריך נמי בדיקה דהא עיקר תקנ"ח הוא משום שמא יבוא לאכלו ע"כ דינו נמי לענין בדיקה כמו לענין אכילה א"כ הדרה קו' לדוכתי' הא לענין אכילה הוה דשיל"מ דאף דפירש ובא עכבר ונטלו ל"א כל דפרוש מרובה פרוש א"כ גם לענין בדיקה ל"ש דניזיל בתר רוב דכל דפרוש בשלמא לפירש"י דבדיקה משום בל יראה ניחא אבל לרבינו דס"ל שמא יבוא לאכלה קשה כנ"ל:
והנה לכאורה י"ל דהנה במשל"מ פ"ז ממעילה העלה דאף בדשיל"מ אמרינן כל דפרוש מרובה פרוש כדמכח ממש"כ הרא"ש גבי נתערב אותו ובנו דטורדם כדי דלבטל הקבוע וכל דפרוש מרובה פרוש כמבואר בסי' ט"ז והסברא דרק לענין בטול ברוב דאתחזיק איסורא לכן ל"ב בדשיל"מ והביא לכן כתב הר"ן בפא"צ לחלק בין אתחזיק איסורא לכל דפרוש יע"ש (וכ"כ שכך הן דברי הצל"ח וראיתי בשבי"ד לאדמ"ו הג' זצ"ל בסי' תל"ט שהשיג מסברא דנפשיה וכבר קדמוהו במשל"מ) אמנם לי נראה דמשם אין ראי' דרק היכיא דנעקר כל הקביעות בהא אמרינן כל דפרוש אבל כאן דנשאר הקביעות במקומו ל"א כל דפרוש בישל"מ (וכן מוכח ממג"א בסי' תקי"ג דל"א כל דפרוש יבישל"מ יע"ש לענין ביצים מגוי ביו"ט ובסי' תס"ז ס"ד מוכח דס"ל דאמרינן כל דפרוש בחמץ אף בישל"מ ואמנם לדעת תוס' י"ל דסברי באמת יבש ביבש בטול בפסח אף בישל"מ לכן גם כל דפרוש אמרינן אלא דיקשה הא דכתב תוס' משום איסור אכילה יקשה ע"כ אייריא דאין ניכר הככרות וא"כ אמאי לא בטיל יבש ביבש עמג"א סי' תל"ט סק"ד ועוד באמת יקשה גם לאיסור אכילה ל"ה אלא איסור דרבנן דמה"ת בטיל והכי קיימל"ן אם נתבטל ונשפך ספיקה דרבנן ולקולא א"כ גם לפירוש התוס' יקשה הא לא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא (ואולי י"ל דמייריא שבאמת ניכר ולא נתבטל כגון שהוא עומד מרחוק וראהו אלא שאין ניכר לו אי מצה לקח או חמץ לקח) ונראה דיש להבין דרש"י ותוס' כ' בלא ביטל אייריא דהוה דאורייתא ויקשה הא נתבטל ברוב א"כ ל"ה אלא איסור דרבנן וי"ל דישועות יעקב נסתפק אי יבש ביבש בטל לגבי בל יראה דדמי לטומאת משא דל"ב ולדעתי כן מוכח משמעתין דכתב דהוה מה"ת מוכח דלא מהני ביטל ולפי"ז י"ל גם לאיסור אכילה ל"ב מה"ת כיון דלא בטיל לבל יראה וא"כ י"ל דתוס' סברי יבש ביבש ל"ב לבל יראה לא מהני ביטול גם לאכילה אבל כל דפרוש דמהני לענין בל יראה מהני גם לאסור אכילה והנה לפמש"כ י"ל דבלח בלח בליכא כבא"פ דעובר בב"י כמש"כ מג"א סי' תמ"ז ה"ה דלענין אכילה ל"ב מה"ת רק דלא לקי כיון דליכא בכא"פ וא"כ לפי"ז יצא לנו דבר חדש אף דלשיטת רבינו בשאר איסורין טעכ"ע ל"ד בחמץ כיון דאיכא איסור ב"י דל"ב גם לענין אכילה לא בטיל (והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דא"ע בב"י נראה דתלי' בסברא ש"כ במק"א אי במשא"מ דבטיל בס' בעינן גם ביטול רוב לבטל הכמות א"כ כיון דהכמות עכ"פ בטיל לכן א"ע בב"י כמו במב"מ דא"ע בב"י כמש"כ מג"א ריש סי' תמ"ז:)
ולכן נראה לישב דהנה באמת הקשו דרבינו לא כתב לחלק בין ככר קטן לגדול ואמאי הא בככר קטן איכא עוד ספק אימור אכלתי' ותי' הטו"ז סי' תל"ט לפמש"כ הה"מ דהחמירו בספק בדיקה יען דעיקר בדיקה על הספק תיקנוהו והעלה שם דמהא"ט גם בס"ס דאימור אכלתי' ג"כ החמירו אמנם הנה הה"מ כתב דלא החמירו בספק רק היכיא דאיסור קבוע אבל היכיא דליכא קבוע לא החמירו ומעתה נתישב קו' הפנ"י דבאמת בפריש אחד אין ההיתר משום רוב דאמרינן מרובה פריש אלא כיון דפריש ואין קבוע מותר משום ספק דרבנן ולקולא וכאן יש ספק אימור אכלתי' והיכיא דאין קבוע לא החמירו בספק בדיקה ולפי"ז מיושב לשון רבינו שכ' בפירש מותר שאין קבוע ולא כתב משום דמרובא פריש משום דזה ל"א כיון דלענין אכילה ל"א כל דפריש בדישל"מ גם לענין בדיקה ל"א כל דפריש אלא הטעם דמתירין וא"צ בדיקה יען דאין קבוע כלל לא החמירו בספיקא שיש כאן עוד ספק אימור אכלתי' ודו"ק:
ד') והנה בשמעתין דפסחים פריך הגמ' הא חזינן דגיררה חיישינן אמאי אימור אכלתי' ומסיק ר"ז בלחם משיירא ורבא משני אין ספק מוציא מידי וודאי והנה במשל"מ הוכיח דרבינו פסק כר"ז דבלחם משיירא מדלא חילק בין ככר קטן לגדול כדמחלק הטור ע"כ משום דסובר בלחם משיירא וכן יש להוכיח לכאורה מהא דפסק רבינו בגיררה חולדה לפנינו ולא ראינו אי נכנס לבית דצריך בדיקה דהלכה כרבנן דגם בספק על אזלינן לחומרא והאיכא ס"ס אימור אכלתי' ע"כ משום דבלחם משיירא דאי כרבא הרי הוה ספק וספק (דע"כ הא ל"ה כוודאי כיון שלא ראינו נכנס לבית והא דאמרינן כאן דהא חזינן דשקלי היינו כפירש"י שחזינן שנכנס לבית דאל"ה דלא חזינן דשקלי א"כ איך אמרו בגמ' דפלוגתא דר"א ורבנן הא משנתינו הוא עיין באו"ח ופנ"י) והנה מוכח דפסק כר"ז והרי ר"ז סובר דספק מוציא מידי וודאי דבהא פליג עם רבא וקשה לי דבפ"י ממעשרות כ' דת"ח שמת והניח פירות הן בחזקת מתוקנים משמע דפסק כרבא דא"ס מוציא מידי וודאי רק דבת"ח הוה וודאי דהיינו בחזקת מתוקנים אך יש לומר דכיון דגם לר"ז רק בספק הרגיל הוא דס"ל דמוציא מידי וודאי אבל בכל ספק דעלמא גם לר"ז אין ספק מוציא מידי וודאי ולכן כתב בחזקת מתוקנים דספק הרגיל משוי לי' שהוא בחזקת מתוקנים אך אכתי קשה דהנה רבא מסיק ואי בעית אימא ספק וספק שמא הכניסה במוץ שלה ומבואר בתוס' דלהאי אי בעית אימא ל"א כלל משום חזקת חבר אלא משום דהוה ספק בדרבנן ולקולא וא"כ יקשה לכאורה אמאי כ' רבינו בחזקת מתוקנים הא הטעם דשרי משום דהוה ספק וספק דבדרבנן ספק לקולא וראיתי שכבר הקשה כן בס' שמן רוקח אולם הנה מפירש"י נראה דס"ל דלא כתוס' דגם למסקנא דהוה ספק וספק צריך לחזקת חבר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אף שהכניסה במוץ שלה והטעם דסובר רבא בהאי אי בעית אימא דחזקת חבר ל"ה וודאי גמור דליהני אף בדאורייתא אבל רוב וספק הרגיל הוה ומהני בדרבנן אבל מטעם ספק לחוד אין מוציא מידי וודאי דרבנן וכן דעת התוס' לפי תירוצם השני וא"כ הא ניחא אי ס"ל כרבא אבל למאי דס"ל כר"ז א"כ כל דהוה ספק הרגיל מוציא מידי וודאי בדאורייתא ובדרבנן בכל ספק לקולא אף שאין רגיל (דהא בהא תליא מאן דסובר ספק הרגיל בדאורייתא לחומרא בדרבנן שרי בספק הרגיל אבל באין רגיל אף בדרבנן אסור היכיא דאיתחזק כמש"כ הש"ך סי' ק"י כמו שיבואר) וא"כ יקשה למה כתב בחזקת מתוקנים תיפוק לי' משום ספק מותר:
אמנם נראה דבאמת אף אי פסק כרבא ג"כ קשיא דהנה הא שאמרנו דרבינו כ' בחזקת מתוקנים דסובר כפירש"י גם בדרבנן לא שרי אלא ע"י ספק הרגיל ואנו צריכין לסברא דחזקת מחבר שאין מוציא מתחת ידו בלתי מתוקנים אבל ספק סתם אף דהוא רק דרבנן כיון דאיתחזק אסור ויקשה הא רבינו פסק כר"מ בפ"י ממקואות דס' אי טבל ואפי' טבל ספק במ' סאה בדאורייתא להחמיר ובטומאה קלה דרבנן להקל אף דאיתחזק טומאה א"כ ע"כ סובר כדעת התוס' דלמאי דמסיק רבא שמא הכניסה במוץ והוה רק ספק בדרבנן א"צ לחזקת רגיל אלא משום דס' מוציא מידו וודאי במידי דרבנן אף היכיא דאיתחזק (וכמש"כ המשל"מ פ"ב מחומ"צ וכ"כ הצל"ח ברכות דף כ"א ומה דהשיג בשעה"מ פ"י ממקוואות דתוס' לא כתבו כן אלא בספק הרגיל כהא דחבר מסתמא תקנו וגם אימור אכלתי' הוה ספק הרגיל לרבא י"ל דהמשל"מ הוכיח אי איתא דתוס' סברי דגם שאי בעית אימא צריכין לסברא דחבר א"מ מתח"י אמאי לא ניחא להו בפירש"י דבמידי דרבנן סמכינן אחזקת חבר וא"כ מה הוקשו מבדיקה הא בבדיקה איכא חזקה מעתה ניחא דשעה"מ יפה השיג משום די"ל דגם לפירש"י הא דמסיק דהוה טבל דרבנן ומהני משום חזקת חבר ל"ה אלא כספק הרגיל) וא"כ למה צריך לטעם דהוה בחזקת מתוקנים הא מטעם ספק ג"כ יש להתיר בדרבנן:
והנה בשמן רוקח הקשה דהא תוס' הקשו נהי דספק וספק הוה הא מדרבנן ספק אסור ומוכח דבדרבנן ספק מוציא מידי וקשה אכתי ממשנה דנשמע הא חזינן דשקיל חיישינן ואמאי הא ספק בדרבנן לקולא וע"ז תי' התוס' דמשנה אייריא בלא ביטלו א"כ לרבינו דפסק במצא ככר בבור דמבטלו ודיו וא"צ לירד אחריו ע"כ סובר דמהני ביטלו א"כ יקשה אכתי יבטלנו וע"כ לומר כתי' השני דאף בדרבנן מותר דאייריא להאכילו לבהמה אבל לעולם ספק בדרבנן אסור (ואף דס' הרגיל כיון דאיתחזק א"כ יקשה הא רבינו בה' מקוואות פסק ספק דרבנן לקולא אפי' בדאיתחזק (ותי' השמן רוקח כיון דעכ"פ אפשר לברורי ע"י בדיקה אין ספק מוציא מידי וודאי כמש"כ רשב"א בחולין דף נ"ג בענין ס"ס דאפשר לברורי ע"י בדיקה) והנה כפי מה שהקשה הוא ז"ל לק"מ דבאמת רבינו פסק דלכך בת"ח שמת מותר משום דבחזקת מתוקנים וכבר הקשה בשמן רוקח בשמעתין למה צריך לחזקה הא למסקנא משום ספק וספק מותר ועכ"פ מוכח דרבינו לית לי' לתירוץ התוס' דלמאי דמסיק ספק וספק הוא מותר אף מדרבנן אלא דסובר דעכ"פ מדרבנן אסור ולכך כתב בחזקת מתוקנים לא משום ספק וספק אלא אי קשיא הא קשיא כיון דפסק דסגי בביטול ע"כ לא מצי סובר כתירוץ הראשון דבלא ביטלו אייריא וקשה קו' התוס' וע"כ דסובר דגם למסקנא צריך לחזקת חבר כפירש"י אבל בבדיקה אין מתירין אפי' בספק הרגיל כיון דליכא חזקה וא"כ בוודאי יקשה כיון דפסק באיתחזק איסורא כר"מ דאזלינן לקולא כש"כ כאן דספק הרגיל בוודאי יש להתיר ולשיטת רבינו כאן מוכח ע"כ דסובר דלא מהני משום ספיקא דרבנן אלא משום חזקת חבר וכן יקשה בפשיטות מלשונו שכ' בחזקת מתוקנים מוכח דלא שרי מטעם ספק הרגיל (אפי' אי נאמר דסובר דלא מהני ביטל לפוטרו מבדיקה וכשיטת הטור בסי' תל"ח וכתי' הראשון שכ' תוס' עכ"פ מוכח דלא משום ספק בדרבנן סתם מתיר אלא משום ספק הרגיל וכמש"כ בשעה"מ בפ"י ממקוואות בכונת תוס' הנ"ל דבזה"ז שייך לישנא דבחזקת מתוקנים דהוה ספק הרגיל דעכ"פ רוב חברים מעשרין הן אף דל"ה חזקה מכח וודאי (ולקושיא זו אין לתרץ כתי' השמן רוקח דאיכא לברורי דבחבר שמת ליכא לברורי) ועוד הקשה בשמן רוקח לעיל דף ד' אהא דכ' רבינו בבדק ליל י"ד והניח עשר ומצא תשע צריך בדיקה כיון שגיררה חולדה או עכבר ול"א אימור אכלתי' אף דלשיטת רבינו מהני ביטול לפטור מבדיקה א"כ ל"ה רק דרבנן ואפ"ה ל"א ספק מוציא מידי וודאי והרי רבינו פסק באיתחזק איסורא בדרבנן לקולא יעו"ש ולי יקשה יותר הא רבינו כתב בספק על ג"כ להחמיר דצריך בדיקה ול"א אימור אכלתי' ע"כ דרבינו מפרש דהיינו הא דאמרינן לעיל הא חזינן דשקיל חיישינן ול"א אימור אכלתי' (דלא כפירש"י דמפרש חזינן דשקיל היינו שהכניסו לבית) הרי דל"א ספק מוציא מידי וודאי אף בדרבנן ויקשה הא פסק כר"מ (וא"ש דפסק כר"ז דבלחם משיירא וכמש"כ המשל"מ בדעת רבינו גבי ט' צבורים ז"א דא"כ בוודאי יקשה כיון דפסק כר"ז א"כסובר מוציא מידי וודאי ואמאי כתב בטבל בחזקת מתוקנים הא לר"ז פשיטא בדרבנן אמרינן ספק לקולא אף באיתחזק כיון דאפי' בדאורייתא סובר ספק הרגיל מוציא מידי וודאי א"כ מסתברא בדרבנן בכל ספק אזלינן לקולא אפי' בדאיתחזק וכמש"כ לעיל) וא"ל משום דהחמירו בספיקא דבדיקה ניתקנה על הספק לכן ל"א ספק מוציא מידי וודאי בדרבנן דא"כ מה הוקשו מחבר שמת הא בחמץ שאני דתיקנו על הספק וכמו שהקשה במגי"ש וע"כ דרק בט' צבורין שראינו שנכנס לבית דאתילד ריעותא שם כתב הה"מ דהחמירו בספיקא אבל לא היכיא דלא ראינו כלל אי נכנס לבית וכן יקשה דרבינו פסק עכבר נכנס וככר בפיו ומצא פירורין אפ"ה צריך בדיקה אף בככר קטון דאיכא ספק אימור אכלתי' דאין ספק מוציא מידי וודאי ואמאי הא סובר בספק דרבנן לקולא אף בדאיתחזק:
ונראה לישב דהנה במשל"מ פ"ד הבכורות הקשה הא דתנן ירד לטבול ספק אי טבל אי לא טבל טהור למה לא נקט ספק טבל והעלה מזה דהא דספק לקולא בדרבנן רק בנעשה מעשה המתירו אבל ספק אי נעשה מעשה המתירו אז ספק לחומרא ולכן נקט ירד לטבול אלא ש"ס אי טבל כגון שנמצא דבר חוצץ א"כ נעשה מעשה המתירו רק ספק אי לא הי' עליו דבר חוצץ לכן לקולא (ואולם באמת זה דוחק לפרש דספק טבל היינו נמצא עליו דבר חוצץ לכך נראה לפרש עפמש"כ הטו"ז בסי' ס"ט בהא עובדא דאשה ששכחה אי מלחה שמותר הבשר דמסתמא מלחה דרגילה למלוח קודם בישול ואמרינן סרכה נקטה ואזלה כמו גבי ק"ש בנמצא עומד בלמען ירבו (ובפלתי הביא ראי' מהא דחבר שמת חזקה שאין מוציא מתח"י דבר שאין מתוקן ולענין מליחה הכל חברים הם ובשעה"מ פ"י ממקוואות כתב אדרבא מכאן סתירה כיון דגמ' מסיק ספק וספק ולפי תי' התוס' השני ליכא אפי' ספק איסור דרבנן ול"א כלל דספק מוציא מידי וודאי אבל באמת להלכה שפיר ראי' מהכא דהא רבינו כתב בהא דחבר הטעם דחזקת חבר תיקנו) וא"כ י"ל ה"נ בירד לטבול א"כ חזקה שטבל אבל אי לא ידע שירד ל"א שטבל כיון דל"ש סירכה נקטה והוה ספק אי נעשה מעשה המתירו כמש"כ המשל"מ לכן רק בירד אמרינן דסתמא טבל דסירכה נקט וטבל ומכאן נמי תשובה לדברי הנכהכ"ס שהשיג על הטו"ז דאדרבא נאמר איך שכחה מעשה רב כמליחה דהא כאן בירד לטבול מתירין בדרבנן אי לא ידע שטבל ול"א איך שכח מעשה הטבילה ה"ה לענין מליחה דהוה ספיקא דרבנן דדם שמלחו דרבנן אמרינן מסתמא סירכה נקטה) ומעתה יש לומר דהא"ט בהא דפסק כר"מ לקולא משום דכיון דירד לטבול דנעשה מעשה המתירו לכך אזלינן לקולא משא"כ לענין חיוב בדיקה דאיכא ספק אימור אכלתי' וכן בחבר שהניח פירות דהוה ספק אי נעשה המעשה המתירו דהיינו ספק אי אכלה עכברא או הפריש החבר לכן אף בדרבנן הוה אזלינן לחומרא אי לאו טעמא דחזקת חבר (ואף דהוה ספק הרגיל אפ"ה כיון דאיכא ספק אי נעשה המעשה המתירו אזלינן לחומרא דהא ספק הרגיל לא עדיף מרוב וכיון דברוב התליא במעשה ג"כ קיימ"ל דל"א בתר רובא והיינו ג"כ משום דאיכא ס' אי נעשה מעשה המתירו ה"נ בספק הרגיל כיון דתליא במעשה המתירו אזלינן לחומרא דלא נעשה מעשה המתירו ולפי"ז י"ל דהא דכ' רבינו בחבר שמת משום דהוה בחזקת מתוקנים אין הכונה משום חזקה דא"כ בדאורייתא ג"כ מהני אלא כונתו דהוה ספק הרגיל דבדאורייתא ל"מ דלא עדיף מרובא דתליא במעשה רק בדרבנן שפיר מהני מטעם ספק הרגיל ולא יקשה כקו' התוס' הא אימור אכלתי' הוה ג"כ ספק הרגיל ואמאי חיישינן בראינו ששקל (וכמש"כ בשעה"מ לפרש קו' התוס') להנ"ל ניחא די"ל דרק בתיקונו של טבל דהוה מצוה לכך אף דתליא במעשה דהפרשה ל"ח מחוסר מעשה ומהני עכ"פ בדרבנן (כמש"כ המפרשים דנדרים חשיב ישל"מ ע"י שאלה אף דמחוסר מעשה כיון דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה) אבל בספק אימור אכלתי' תליא במעשה לכן לא מהני אף ספק הרגיל כיון דספק אי נעשה מעשה המתירו וא"ל א"כ מאי פריך הגמ' מחבר שמת הא יש לומר ספק אימור אכלתי' תליא במעשה וספק אי נעשה מעשה המתירו אבל בהפרשת מעשר ל"ח ספק אי נעשה המתירו יען דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה ולכך ספק מוציא מידי וודאי די"ל דבוודאי לענין דאורייתא אין להתיר מהאי טעמא יען דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה אבל למסקנא דבטבל ג"כ רק דרבנן שפיר י"ל דלא חשיב מחוסר מעשה כיון דהוה מצוה לכן אף דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו הוה שפיר בחזקת מתוקנים אבל היכיא דל"ה מצוה כל ספק אי נעשה מעשה המתירו אזלינן לחומרא אפי' בדרבנן ודו"ק:
ה') ונראה להביא ראי' לדברינו דהנה רבינו בפ"ב מחומ"צ כתב משכיר בית מחבירו בי"ד הוא בחזקת בדוק וא"צ לבדוק ממשמעות לשונו נשמע דס"ל דהאיבעיא איפשטא והרא"ש חולק וס"ל דאיבעיא לא איפשטא אלא דאזלינן לקולא בדרבנן אבל לא נפשטה דחזקתו בדוק וכ' הר"ן שדעת רבינו דאיבעיא איפשטא דחזקתו בדוק אף דגמ' דחי לה ל"ה אלא דחוי בעלמא אולם לפי ביאורינו ניחא בפשיטות די"ל דהא דגמ' דחי לה אלא מאי חזקתו בדוק האי הכל נאמנים כל הבתים בחזקת בדוקים בי"ד מבעיא לי' רק לדברי רנבי"צ דפשיטא לי' דהכל חברים אצל בדיקת חמץ משום דס"ל דהוה וודאי וודאי אבל ס' אין ספק מוציא מידי וודאי בדרבנן ע"ז שפיר דחי דהכל בחזקת בדוקים מבעיא לי' לומר אבל למסקנתו דרבא דבחבר שמת הוה ספק וספק וקשיא הא עכ"פ מדרבנן אסור כמו שהקשו בפירש"י וצ"ל דחזקת חבר עכ"פ איכא והוה ספק הרגיל ומוכח דבדרבנן ספק הרגיל מוציא מידי וודאי וא"כ לפי"ז נפשט ממילא דאמרינן דחזקתו בדוק לפטור מבדיקה וא"צ לומר דכל ישראל חברים הם לענין בדיקה אלא עכ"פ ספק הרגיל הוה ונפשט שפיר האיבעיא (דהרי שם הוה ג"כ רק איסור דרבנן דיכול לבטלו כמש"כ הרא"ש דשוכר יכול לבטל והוה רק ספק דרבנן וספק הרגיל מוציא מידי וודאי אך הא תוס' הקשו לפירוש זה א"כ בספק אימור אכלתי' ג"כ נאמר דספק הרגיל מוציא מידי וודאי ותי' דל"ה אפי' דרבנן דאייריא במאכל בהמה (דמה שתי' בתי' קמא דבלא ביטלו אייריא לשיטת רבינו ל"ש זה דהרי יכול לבטלו ע"כ כתי' שני') והוה ספק וספק אבל אי הוה איסור דרבנן ל"א דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמש"כ המשל"מ בפ"ב מחומ"צ כנ"ל א"כ אכתי לא נוכל לפשוט האיבעיא מצד דהוה ספק הרגיל באיסור דרבנן:
אולם לפמש"כ יתכן שפיר דלעולם באיסור דרבנן שפיר ספק הרגיל מוציא מידי וודאי והא דיקשה בעכבר נמי נאמר דאכלתי' דלפמש"כ לק"מ כיון דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו לכן גם בדרבנן לחומרא משא"כ בטבל דהוה מצוה להפריש ל"ח מחוסר מעשה לכן בספק הרגיל אזלינן לקולא דנעשה המעשה המתירו (דהוה כרובא דתליא במעשה במידי דרבנן דאזלינן בת"ר ובשעה"מ פ"י ממקוואות הקשה באמת על דברת המשל"מ הנ"ל דבספק אי נעשה מעשה המתירו ל"א לקולא מהא דחבר שמת דספק מוציא מידי וודאי אף דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו ולפמש"כ לק"מ משום דהוה מצוה לתקן ל"ה כמחוסר מעשה) ולפי"ז גם בבדיקה דהוה מצוה ל"ח אף דספק אי נעשה המתירו אזלינן לקולא ואמרינן דחזקתו בדוק דספק הרגיל עכ"פ הוה שפיר אמרינן דלמסקנת רבא ה"נ דאיפשטא האיבעיא דהוה בחזקת בדוק ודו"ק:
ובהכי ניחא מה דלכאורה קשיא לתי' השני שבתוס' דל"ה אפי' איסור דרבנן א"כ הא דרנבי"צ פשט לי' דכל ישראל חברים אצל בדיקה מהא דחבר שמת ויקשה מאי קסבר אי קסבר כר"ז הא לר"ז כל ספק הרגיל מוציא מידי וודאי וא"צ לסברת חזקת חבר ואי סבר כרבא הא רבא בעצמו מסיק איבעית אימא ספק וספק ול"א כלל חזקה על חבר וא"כ מאי מייתיא ראי' מחבר שמת רק לתוס' נוכל לכאורה לומר דבאמת רנבי"צ סובר כלישנא קמא דרבא משום דהוה וודאי א"כ יקשה הא דס"ל לרבינו דחזקתו בדוק וכ' הר"ן דטעמו יען דרניב"צ פשט לי' וגמ' דדחי רק דחויא בעלמא קאמר לה יקשה הא ע"כ לאו דחויא בעלמא הוא כיון דרבא גופי' חזר ומוקי משום דספק וספק הוא וליכא אפי' וודאי איסור דרבנן א"כ ל"א כלל חזקה על חבר א"כ מנ"ל דכל ישראל חברים הם אצל בדיקה (וכבר כתבנו דרבינו ע"כ ס"ל כתי' השני שבתוס' דלא נוכל לפרש כתי' קמא משום דלא ביטלו כיון דלדעת רבינו אפשר לבטלו עתה ולא אזלינן בתר שעת הספק שהי' קודם שביטלו כמו שביאר בשעה"מ פ"י ממקוואות דאף שכ' הפוסקים דכשהספק בדרבנן ע"י גילגול לחומרא אזלינן הכא שאני כיון דמצוה לבטלו בוודאי יבטלו ולא יהא רק איסור דרבנן שפיר אזלינן לקולא אחר שביטל ע"כ סובר כתירוץ השני דהוה ספק וספק ואפי' מדרבנן שרי דאייריא במאכל בהמה וא"כ אין הוכחה דסמכינן אחזקת חבר) וא"כ גם האיבעיא לא איפשטא ואיך פסק רבינו כהאי לישנא דאיפשטא האיבעיא אמנם לפי האמור ניחא דהנה בפנ"י הקשה דבגמ' שם בעי בחזקת בדוק או אין בחזקת בדוק למאי נפ"מ לשיילי' ומשני דליתא קמן מאי לאטרוחי להאי ופשט דהכל נאמנים על הביעור מאי לאו משום דחזקתו בדוק דהכל חברים אצל בדיקה דתנן חבר שמת ויפלא למה צריך לטעם דהכל חברים הא הבעל איבעיא רק שאל אי בחזקת בדוק ל"ה לי' רק למפשט דהוה בחזקת בדוק ולמה לי' לאסוקי דהכל חברים אצל בדיקה אמנם לפמש"כ ניחא דהא דאמרינן חזקתו בדוק יש לפרש מטעם חברים דאצל בדיקה כדאיתא בגמ' או משום דספק הרגיל מוציא מידי וודאי דכאן ל"ש לומר דהוה מחוסר מעשה המתירו כיון דהוה מצוה לבדוק והנפ"מ בין שני הטעמים הוא אי צריך לשאול דאי משום דהכל חברים אצל בדיקה אז א"צ לשאול כלל לכן ומסיק הטעם דהכל חברים אצל בדיקה דרצה לפשוט מטעם דכמו בחבר אזלינן בתר חזקת חבר הכא נמי הכל חברים אצל בדיקה אבל גמ' דחו דלא נוכל לפשוט מטעם הכל חברים אבל עדיין נוכל לומר דנפשט דבחזקת בדוק מטעם דספק הרגל מוציא וודאי (כהא"ג דל"ה כמחוסר מעשה) ובאמת מהא"ט דחי לה נמי בגמ' אי חזקתו בדוק ל"ל אמירה דהא א"צ שאלה כלל אי אמרת דהכל חברים ובאמת רבינו דכ' דהוא בחזקת בדוק כתב דא"צ לבדוק ולא כתב דא"צ שאלה כמו שדייק הר"ן מוכח דשאלה צריך יען דהא דפסק דבחזקת בדוק אין מטעם דהכל חברים אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי וודאי וא"ש הכל ברווחא:
ו') והנה בהא דתנן בשקלים דאם מצאו בהר הבית חולין הנה במג"א סי' קנ"ד סקכ"ג הביא מכאן ראי' לאגודה דאין חצר הקדש קונה משום דאין יד להקדש וכתב במחשה"ק דראיתו כך כיון דתנן דהוה חולין והוה של המוצאן מוכח דאין חצר להקדש דאל"כ יקשה אמאי הוה חולין אמאי לא זכה להקדש בתורת חצר וכבר שקיל וטרי בהא כל גדולי אחרונים בנתיבות וקצה"ח ומחנא"פ ותמוה לי שלא ראו דברי הירושלמי שכ' דמעות שבהר הבית חולין היינו משום דאמרינן שהגזברים חללום ומגזבר נפל וכתבו רבינו בפ"ו ממעשר שני וא"כ אין ראי' כלל דל"ש לומר דחצר ההקדשיקנה להקדש כיון דאין חצר קונה רק במשתמרת להמוצא והכא החצר משתמרת לדעת הגזבר ואיך יזכה ההקדש אבידת הגזבר ע"י חצר ההקדש שמשתמרת לדעת בעל הגזבר בעל אבידה ועוד דהא הוה יאוש שלא מדעת שבשעה שנפלה מהגזברים לא נתיאשו עדיין דל"ש לומר כדמוקי בב"מ דף כ"א הטעם משום דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה דהיינו עד שמצאו זה כבר משמש בכיסו אבל שיקנה החצר מיד שנפל הא הוה יאוש שלא מדעת (דהמג"א דהביא ראי' משום דמפרש מעות חולין דל"ה מעשר דהחשש דנפל מאינוש דעלמא שפיר מוכח דאין יד להקדש כמו שביאר בח"ס סי' מ"ב יען דלא הוה משתמר להקדש משום הגזבר אבל לירוש' דאמרינן דמגזבר נפל אחר שחללום א"כ איך יזכה בו חצר ההקדש הא הוה יאוש שלא מדעת):
ואולם בפמ"ג כתב דכונת המג"א דממשנה אחרת הוא דנשמע דחצר ההקדש אין קונה דהיינו מהא דתנן שם מעות שנמצאו בין השקלים דהולכין אחר הקרוב ומש"ה הוה של הקדש הא לא"ה לא זכה ההקדש וא"כ ניחא דבאמת מהך דשקלים דמעות שנמצאו בהר הבית לא מוכח כלל דאין חצר להקדש אולם לפירושו של הפמ"ג יקשה דאם באת להוכיח ממשנה זו דאין חצר להקדש א"כ דוק לאידך גיסא מהא דאיתא בשקלים פ"ה מ"ד ואם הותרו הותרו להקדש וקשה אמאי לא קנה אותן אע"כ דחצרו של הקדש קונה לו כדהוכיח באמת בח"ס סי' מ"ד אלא ע"כ דזה ענין אחר ואין להוכיח מזה דהוה יד להקדש ולא דאין יד להקדש: