אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה כ

הלכה יט

א') אין עושין כל הכלים וכו'. והוא ממכילתא מזבח אבנים תעשה לי לשמי וכן הוא בתוספתא פ"ב דמגילה ואיתא שם ואם נעשין מתחלתן להדיוט אין עושין לגבוה והנה יש לתמוה בזה טובא כיון שאמר שאם נעשו להדיוט אין עושין לגבוה א"כ כש"כ כלי שנשתמש להדיוט דפסיל לגבוה כדאיתא במנחות דף כ"ב א"כ נעשה קו"ח בנשתמש בכלי גבוה להדיוט דיפסול לגבוה כדאיתא בירושלמי פ"ב דסנהדרין גבי אבישלום דכלי מלך שנשתמש להדיוט נאסרו מקו"ח דכלי הדיוט אסור למלך וכבר הקשה כן בפרד"ר והנה בח"ס סי' מ"א תי' דרק בנשתמש ברשות עושין קו"ח אבל הדיוט דעלמא שנשתמש בשל מלך בעודו ברשות מלך לא נאסר דא"א דשא"ש וא"כ בכ"ש דאין יוצא לחולין ע"י מעילה תמיד הוא ברשות גבוה כדאיתא במעילה דיש מועל אחר מועל בכ"ש ואולם אכתי לא הועיל א"כ למ"ד דאין מא"מ בכ"ש א"כ אטו לדידי' נאמר דכלי גבוה שנשתמש בו ויוצא לחולין ע"י מעילה דיש מא"מ בכ"ש ואולם אכתי לא הועיל א"כ למ"ד דאין מא"מ בכ"ש א"כ אטו לדידי' נאמר דכלי גבוה שנשתמש בו הדיוט ויוצא לחולין ע"י מעילה שיהא אסור לגבוה (וכן יקשה לפמש"כ הריטב"א בקידושין דף נ"ד בבגכ"ה אין בהן מא"מ א"כ נאמר דיהא אסור לגבוה שנשתמש בו הדיוט) אמנם לדעתי אין אנו צריכין לדברי ח"ס בזה דתליא או יש מא"מ בכ"ש דתיפוק לי' דבמזיד אין מעילה ובשוגג ל"ש כלל הקו"ח דהא כלי הדיוט שאסור לגבוה ל"ש בשימוש בשוגג וגם אין סברא כלל לומר דאם שימוש בשוגג אפי' בכלי מלך שיהא אסור למלך אבל עכ"פ בגבוה וודאי ל"ש דיאסר ורק שייך לומר דיאסר בקו"ח כששימש במזיד והא במזיד אין יוצא מידי מעילה א"כ א"א דשא"ש אולם לפי דעת תוס' שם בקידושין דלר"מ בכ"ש אפי' במזיד דמתחלל אפ"ה יש מא"מ כמש"כ המקנה דבכ"ש שייך הקו"ח לאחרים מביא לידי מעילה לעצמן לא כש"כ ועוד דמה שעומד לשמש לציבור פשיטא דלא עדיף מגזילה דעלמא דל"ש שמתחלל ע"י גזילה דלא קנה רק ביאוש וש"ר אנו צריכין לדברי הח"ס בזה דיש מועל אחר מועל בכ"ש אפי' לר"מ אבל לדידן במזיד ליכא מעילה וא"כ לא קשיא מה שהקשיתי להאי מ"ד דסובר אין מועל אחר מועל די"ל דהוא סובר דלא כר"מ דאין מעילה כלל במזיד וכאן במזיד אייריא כנ"ל ולר"מ דסובר במזיד מתחלל הנה הוא יסבור דבכ"ש יש מא"מ וא"ש דברי ח"ס (ורק לפמש"כ הרשב"א דבבגכ"ה אין מא"מ א"כ כש"כ דלר"מ בבגכ"ה במזיד אין מא"מ ולכן צריך לומר כן דבוודאי בבגכ"ה של אחרים של ציבור ל"ש לומר דבמזיד מתחלל כסברת מקנה הנ"ל אבל בבגכ"ה שלו שייך לומר דנתחלל לר"מ במזיד ובכהא"ג נוכל לומר שוב כסברת ריטב"א דאף דהוה כ"ש מתחלל דאין עומד לשרת למזבח ואולם בלא"ה לריטב"א דסובר דאין בגכ"ה עומד לשרת ל"ש כלל הקו"ח לאסור לגבוה ע"י שימוש הדיוט לגבוה דאין זה בכלל משתמש לגבוה אך יש להשיב הא צריך בגכ"ה למסור לציבור) כמבואר ב"ה כהמ"ק עכ"פ דברי ח"ס נכונים ע"ד שפירשתי אולם קשה לי לפי דרכו של ח"ס קו' גדולה דהרי בקידושין אמרינן בגכ"ה נתנה ליהנות בהן וא"כ רשאי להשתמש בו להדיוט ולגבוה ויקשה דנעשה קו"ח דהא בגדי כהונה שנעבד להדיוט פשיטא פסול לעבוד בהן לגבוה א"כ כמו כן נימא בשימוש כבר לגבוה שיהא נאסר לגבוה כשנשתמש בו הדיוט דל"ש לומר משום דלא ברשות עביד וא"א דשא"ש דהא בגכ"ה נתנה ליהנות בהן ועושין ברשות וצ"ע הן אמת מרש"י קידושין משמע דאף בנתנה ליהנות בהן היינו אם שגג והשתמש בו דלא מעל אבל לא דיהא רשאי להשתמש בו להדיוט אבל מדברי רבינו פ"ח מכתמ"ק משמע דלובשין כל היום בגדי כהונה שאין בהן כלאים ובמקנה קידושין הוסיף להוכיח דמותר להשתמש בהן לגמרי מהא דבלשאצר נענש על ששימש בכ"ש ולא נענש אמאי דלבש בגכ"ה וע"כ יען שניתן ליהנות בהן ולהשתמש להדיוט וא"כ יהא אסור אח"כ לגבוה מכח קו"ח (ועיין במקנה שנתן שם עוד טעם שנענש על כ"ש ולא על בגכ"ה משום דבגכ"ה נתחללו ע"י פריצים כמו שאר הקדש אבל בכ"ש אין מתחללין והוכיח מזה כשיטת הריטב"א) ולכאורה אפשר לישב דסברת הח"ס כך דוקא שם דאבשלום קנה בכיבוש מלחמה דברשות הוה קנין גמור לכן נאסר דיצא מרשות מלך אבל בכ"ש אין יוצא לחולין ע"י ששימש בו ול"ש שיש בהן קנין וא"כ ל"ק מבגכ"ה דשם נשאר של הקדש לכן אין נאסרין:
אולם לדעתי קו' הפרד"ר לעולם עומדת דהנה הפרד"ר שהקשה מכח קו"ח דירושלמי וע"ז עולה יפה תירצו של ח"ס אבל אני הקשתי באופן אחר עפ"י גמ' דסוטה דף מ"ו קדשים דלא מיפסל בהו עבודה מהאי נפקא מהתם נפקא ומשני אי מהתם הו"א שעבד בהן עבודת היתר אבל עבודת איסור ליתסרו צריכה ופריך הא נמי מיד בן נכר תקריבו נפקא איצטרך דהו"א דאם עבד בהן כשהן קדשים ליתסרו צריכ' הרי דיותר יש לאסור כשנעבד בהן כשהן קדשים וטעמא נראה לי משום דאין בעלי חיים נאסרים כדאיתא קידושין דף נ"ח ובמג"א סי' קמ"ז הקשה דלמה לא נאסר בהמה להקרבה כשנעבד בהן להדיוט וכתב דלמזבח שאני דאין נאסרין ותמוה שלא הביא גמ' דסוטה הנ"ל דמבואר דאין בע"ח נאסרין ע"י מלאכה וא"כ עכ"פ יקשה א"כ בכלים דשל הדיוט פסול לגבוה קו"ח כלי גבוה שיפסול ע"י שימוש הדיוט ובהא אין עולה תירוצו של ח"ס משום דשלא ברשות דהרי חזינן בהך דסוטה דיותר יש לפסול כשכבר הוא קודש ול"א דאין אוסר שלא ברשות (ובאמת תמוה על בעח"ס זצ"ל שלא הרגיש דגמ' הנ"ל סתירה לדבריו) לכן אומר לישב דהנה בפרד"ר הקשה עוד לשיטת רבינו דסובר אף בעשה להדיוט פסול לגבוה הא הזמנה לאו מילתא הוא ובמ"ח ח"ר הקשה עוד דלא מצינו הזמנה להדיוט דהזמנה רק שייך לדבר קודש לא לדבר חול ולי נראה בזה דבר חדש דהנה בפ"ז מה' אלו כתב רבינו אין עושין בית תבנית היכל הטעם בארתי להלן בפ"ז משום שלא נשתמש בשרבטו של מלך והנה זה פשיטא דלאו דוקא בית תבנית היכל אלא תבנית כל הכלים אסור לעשות ככלי המקדש והקשה תוס' יומא דף נ"ד א"כ לא יעשה אדם שום כלי אכילה ושתי' ושולחן שיאכל עליו כיון שהי' כדמותו במקדש ותי' שמותר אם אין מכוין לעשותן כמדת ארכן ורחבן וא"כ לפי"ז אני אומר כשעושה כלי הקודש כמידתן צריך שיהא לשם הקודש דאל"ה הא עושה איסור שעושה כמתכונתן לצורך הדיוט א"כ ע"כ רק שרי אם עושין לשמן ומהא"ט כתבה תורה מזבח אדמה תעשה לי וכן ועשו לי מקדש ועשו לי שולחן ודרשו במכילתא לי לשמי הכונה רק לשמי אתה רשאי לעשות בצורה ובמידה זו אבל לא להדיוט וראי' לזה מקטורת דאסור ג"כ לעשות כמתכונתם לכן צריך שיה' מעשי' בקודש ומשל הקדש כמבואר בפ"ב מכהמ"ק וא"כ לפי"ז דברי רבינו כמין חומר אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש דהיינו שיהא אותן הכלים שצריך למקדש במידתן ובצורתן אלא לשם הקודש כיון שאסור לעשות כן להדיוט ולכן אם נעשו מתחילתן להדיוט א"כ נעשה בפסול ולכן אין עושין לגבוה דבעינן עשי' לשמן דאז נעשה ברשות אבל אם נעשו להדיוט הרי נעשו באיסור ובפסול (ועיין שו"ת בית אפרים סי' י' שהבאתי לעיל):

ב') ובזה אור לנו להבין דברי רבינו שכ' עוד וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומשנשתמש בהן אסורים להדיוט ודברים אלו תמוהים הם דממנ"פ יקשה בלא נשתמש בהן להקדש למה יקרא אותו של גבוה דבמה נעשין כלי גבוה ואם נשתמש בהן הרי אמרת לא ישתמש בו הדיוט וכן מה קאמר אם נשתמש בהן גבוה אסורין להדיוט פשיטא הא אפי' מעלין בהן ועוד הא כל הקדש באמירה מתקדש ואפי' קודם שנשתמש בהן אסורים להדיוט להשתמש בהן וכבר עמד ע"ז במ"ח וכן אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד או"ח וביור"ד בכללים ואמנם לפי האמור ניחא הכל דלעולם אייריא קודם שנשתמש בהן וקודם שהקדישן בקדושת פה והא דנקרא כלי גבוה הכונה כלים המיוחדים לגבוה במידתן וארכן שאסור לעשותן כמותן להדיוט רשאי להשתמש בהן הדיוט דרק לעשות לצרכי הדיוט בקביעות אסור אבל רשאי להשתמש בהן דלא אסרה התורה השתמשות אלא העשי' לכן כשנעשה לגבוה מותר להדיוט להשתמש בהן וכן כשעשה מנורה בצורת מנורה ליתנה למקדש רשאי להשתמש בהן הדיוט אמנם משנשתמש בהן לגבוה אסור אף שלא הקדישן בקדושת פה וא"ל הא כ"ש עבודתן מחנכתן ונעשין קודש כמש"כ רבינו בפ"א מכהמ"ק י"ל דהנה ביומא דף ל"ט דפריך ולקדשן ומשני אין עושין כ"ש של עץ והקשו בתוי"ש הא רק עבודתן מחנכתן והגרלה לאו עבודה הוא ותי' דנראין כאלו עושין כ"ש של עץ ובריטב"א תי' כיון דעבודתן אינה אלא בהגרלה זו הוא עבודתן ובה נתקדשו דקרינן בהו וכלי הקודש אשר ישרתו בהן ובשי"צ הוסיף עוד ראי' לזה מירושלמי פ"ב דיומא דקאמר בשעת תשמישן משמע תשמיש בעלמא המיוחד להן אף דלאו עבודה הוא וכן סכין של שחיטה דלאו עבודה הוא וא"כ אף אי לא מקדשי לי' ג"כ נאמר דנעשה כ"ש ע"י מעשה הגרלה אף דלאו עבודה הוא ויקשה הא אין עושין כ"ש של עץ אע"כ מוכח רק אם קדשי לי' תחילה קדושת פה אז אי משתמש בי' נעשה כ"ש לענין דמועלין בו אבל אי לא אקדשי קדושת פה אף דמשתמש בו לגבוה עדין חול הוא ואין מועלין בו וכן מסתבר דהא דכ"ש עבודתן מחנכתן הוא משום דאמרינן קו"ח אחרים מביא לידי מעילה הוא עצמו לא כש"כ כדאיתא במעילה דף י"ט דאמרינן כאחד הם קדושים ומקדשין וכדאיתא בירושלמי פ"ג דיומא ומגילה והרי גם כ"ש אין יכול לקדש את הקרבן רק אם הקדישו תחילה קדושת פה כדדרשינן בתו"כ פ' ויקרא כי יקריב מכם קרבן שצריך שיקדישנו תחילה וה"ה דל"ש בו מעילה כמש"כ הרא"ש נדרים דף י"ב ורמב"ן ב"ב דף ע"ט א"כ ה"ה דקדושת עצמו בא רק אם הקדיש תחילה קדושת פה וא"כ י"ל דנהי דמעילה ליכא דאינו קדוש אפ"ה אסור להשתמש בו להדיוט כיון שנשתמש בו לגבוה ומשכחת לי' שהשתמש בכלים בדבר שא"צ כ"ש (כש"כ דא"ש לדעת התוי"ש דאין מתחנך ומתקדש בדבר שאין עבודה כמו הגרלה ולפי"ז ה"ה בשחיטה דלאו עבודה או לטהרת מצורע ומי סוטה לא נתקדשו בהן קדושת כ"ש וליכא מעילה אבל להשתמש בו להדיוט איכא איסורא עכ"פ) וכן משכחת עוד לפי מה דקיימ"ל אין כ"ש מקדשין אלא הראוי להן לא יבש הלח ולא הלח היבש עפ"ג מפהמ"ק וא"כ ה"ה דאין מתקדש ונעשה כ"ש רק בעבודתן הראוי להן אבל איסורא י"ל דאיכא דעכ"פ נשתמש בהן לגבוה ואסור להשתמש להדיוט ובזה יש לישב גם קו' הפרד"כ ממנחות דף כ"ב דבעינן עצים שלא נשתמש בהן הדיוט ופריך מכלי הבקר דלקח דוד ומשני בחדתי ולרבינו הא אפי' לא נשתמש בהן להדיוט רק נעשו להדיוט פסולים לגבוה ולפמש"כ ניחא דרבינו כתב כן רק בכלים שעושה בצורת כלי גבוה כמתכונתן דאסור להדיוט ואין שרי אלא בעשאן לצורך גבוה לכן בעינן שיעשן לשם גבוה ולפי"ז י"ל איה"נ בעצים שעשאן בכמותן וצורתן ומידתן וגזרי עצים שהן אמה על אמה כמש"כ רבינו בפ"ה מאימ"ז שצריך שיהא נעשה לשם גבוה ובעשאן להדיוט במידה זו פסול דאין לשמה אבל בלקח כלי הבקר שהוא כלי הדיוט שאין דוגמתן בכלי המקדש אם אח"כ עשאן כמידתן לצורך עצי מערכה י"ל דשרי להדיוט ולפי"ז יש לומר דבפשיטות לק"מ כיון דשני גזרי עצים בעינן הא שווין במידתן אמה על אמה א"כ ע"כ תיקנן דוד לעשותן כצורתן א"כ אז בעשי' זו הכינן לגבוה וכלן כשרים לגבוה דעתה הוא שעשאן לגבוה מתחלתן אבל אי הוי ישינים שהשתמש בהן כבר להדיוט פסולין להקדש אף שתיקנן לשם כך דאז בעינן פנים חדשות כגון ע"י התכה דבתיקנן כ"ד אין להם דין חדשים מעתה הדרן לדמעיקרא לישב קו' הפרד"ר דכשנעשה קו"ח דאם נשתמש בהן להדיוט יהא נפסל לגבוה מקו"ח דירושלמי דלפמש"כ ניחא דבעשה להדיוט פסול משום דאין לשמה אבל בעשה לגבוה לא מיפסל בשימוש הדיוט דכיון דכבר נעשה לשמה לא מיפסל עוד לגבוה דבשלמא אי הפסול מצד השימוש שייך לעשות קו"ח כמו שהבאתי מהך דסוטה אבל כיון דאין הפסול מצד השימוש עצמו אלא משום דלא נעשה לשמה א"כ בנעשה לשמה לגבוה תו ליכא למיפסל ע"י שימוש להדיוט (ועמש"כ בפ"ג מאימ"ז):
והנה ראיתי לגאון בעל מ"ח שכ' דאם נשתמש תשמיש גבוה הכונה תשמיש חמורה אסור להשתמש להדיוט אפי' לקדושה קלה ולדעתי ז"א דהנה בתוי"ש יומא שם הקשה לרב יודא דמצלה"נ א"כ כיון שעושה של קודש א"כ אסור לעשות בו מצוה שיכול לעשות בשל חול דהגרלה לאו עבודה הוא ותי' כיון שכבוד המצוה יכול לעשות בשל קודש וביאר בשי"צ כונה דצורך עבודה הוה עכ"פ ודמי להא דאמרינן ביומא בכה"ג קורא בבגכ"ה דצורך עבודה ולי נראה שכונה דהא דמצלה"נ רק מצוה שמוטל עליו אבל כיון שאין זאת לחיוב רק לכבוד המצוה שרי ליהנות עכ"פ מוכח דרשאי להשתמש בשל קודש לצורך מצוה שקלה מהקדושה וכן מוכח ממש"כ רבינו בפ"א מכהמ"ק דרביעית חצי לוג שהי' במקדש היו מודדין מים למי סוטה ולטהרת מצורע ולא מפני מעשים אלו נתקדשו אלא מפני המלאכות של מקדש הרי שלך לפניך אך דעבודת אלו קדושתן קלה דא"צ כ"ש אפ"ה רשאין להשתמש בהן לקדושת הקלות:

ג') עוד יש ליישב דברי רבינו במש"כ כלי הקודש שלא נשתמש לגבוה מותר להשתמש בהן להדיוט דהנה איתא בקידושין דבגכ"ה ניתן ליהנות בהן ולכן אין מועלין ואמנם מבואר שם דזה רק לר"מ דסובר בשוגג לא קידש אבל לר"י דסובר קידש ע"כ דמתחלל ל"א דנתנה ליהנות בהן כיון דע"כ הותר הנאה במקצת משום דלא נתנה למלאכי השרת אלא דסובר דעכ"פ מעילה יש בהוציא ומעתה כן אני אומר בכל כ"ש סובר רבינו דבוודאי בהוציא יש מעילה אבל לשמש בהן הדיוט קודם שנשתמש בהן גבוה שרי והטעם נ"ל כיון דלא נתחנך עדיין א"כ יש אחרי' קדושה לכן רשאי להשתמש בה אבל אחר שנתקדשה בה לגבוה אפי' שימוש להדיוט אסור דמועלין אפי' בשימוש לבד ועוד יש ליתן טעם לשבח דבפנ"י הקשה לא לימעול בכל מעות לשכה יען דנתנה ליהנות בהן בבגכ"ה והנה ע"כ לומר דלענין זה ל"ש לומר דלא יהא מעילה כלל יען דעומד גם לבגכ"ה אבל הא יש סברא שפיר לומר דרק להוציא יש מעילה אבל להשתמש בהן באמת שרי קודם שנתחנך דבאמת גם במעות לשכה מותר להשתמש כגון לשקול בהם משקולת מה"ט שכ' הפנ"י (אך בתוס' דף נ"ה מבואר דאסור ליקח למשקולת ערפ"ב דשבת) וזה כונת רבינו דמותר להשתמש בו אבל פשיטא דאסור להוציא ואם הוציא מעל והנה הי' אפשר לומר עוד דרבינו דנקט כלי גבוה הכונה באמת על בגכ"ה דלקושטא רשאי להשתמש בהן ויסבור רבינו דנתנה ליהנות וכמש"כ בפ"ו דמעילה וגם אין מועלין בו היינו יען דהותר להנאה דלמילתא בו כל היום אין בו מעילה אבל אסור בשימוש להדיוט לצורכו כל זה אחר שנשתמש ונתחנך לעבודה אבל קודם שנתחנך מותר להשתמש אפי' לצרכי הדיוט או י"ל עד"ז דהנה בפ"ח מכהמ"ק מבואר דבמדינה לא ניתן ליהנות והיינו מדרבנן אבל קודם שנשתמש מותר במדינה וכמש"כ תוס' יומא דף ס"ט ולפי"ז הכונה כלי גבוה בגכ"ה להשתמש בהן קודם שנשתמש לגבוה ואפי' במדינה אבל אחר שנשתמש לגבוה אסור להשתמש בהן במדינה ומה דנקט כלי גבוה נראה משום דבריטב"א שם כתב דבגכ"ה ל"ה כ"ש ולכן קראם רבינו כלי גבוה כיון דל"ה כ"ש ממש ויש להוסיף עוד לפמש"כ במקנה לפרש דברי רבינו ב"ה מעילה דכ' דבגכ"ה נתנה ליהנות בהן וקשה עליו דזה כר"מ ותי' דלכו"ע נתנה ליהנות בהן ורק בהוציאה פליגי דמעל ונתחלל ורבינו סובר דבגכ"ה כ"ש א"כ ל"ש מעילה לצאת לחולין דיש מא"מ ולענין הנאה נתנה ליהנות בהן עד"ז י"ל גם כאן דרשאי להשתמש בהן דנתנה ליהנות אבל בהוציא מעל אבל אחר שנשתמש בו אסור לגבוה אף דנתנה ליהנות היינו שלא עבר באיסור מעילה אבל אסור להשתמש וכשיטת רשי' בקידושין דנתנה ליהנות רק לענין דיעבד דליכא מעילה אבל אסור לכתחלה ואף דרבינו בפ"ח מכהמ"ק כ' דמותר כל היום י"ל היינו במקדש אבל לא במדינה אבל מעילה אפי' במדינה ליכא וכל זה אחר שנשתמש אבל קודם שנשתמש מותר במדינה כל הנאות אולם בה' מעילה בארתי לישב מה שהקשה המקנה כיון דרשאין ליהנות בהן לכתחלה למה במזיד חילל ובארתי שם דהא דניתן ליהנות רק שייך אחר חינוך אבל קודם שנתחנך אין ניתן ליהנות לכתחלה רק מעילה ליכא א"כ נסתר זה דאין אמרינן כאשר בארנו פה דקודם חינוך רשאי להשתמש להדיוט א"כ למה במזיד חילל אך בכל זה י"ל דזה רק לענין שימוש אבל בהוציא שייך לומר דמעל במזיד ונתחלל:
והנה י"ל עוד עד"א לפמש"כ הרפד"ר דרוש כ"ה דמהאי דע"ז דף נ"ב גבי אבני מזבח ששקצו אנשי יון מוכח דקודם שנשתמש בהן שייך באו פריצים וחללוהו כמו בכסף וזהב בירושלים ורשאי להשתמש בהן הדיוט אבל אחר שנשתמש בהן באבני מזבח אסור להשתמש בהן דלאו אורח ארעא א"כ י"ל זהו גופי' כונת רבינו קודם שנשתמש בהן לגבוה מותר להשתמש בהן אחר שנפדה אבל אחר שנשתמש בהן לגבוה אסור להשתמש בו אפי' אם נפדה כבר משום דלאו אורח ארעא להשתמש בהן להדיוט והנה אמת נכון הדבר:
והנה בספר פרי האדמה כתב לישב דדוקא בעצים שאינן עשוין להתשמש כי אם לשריפה והני דעשייתם ותיקונם להדיוט כל זמן שלא נשתמשו מותרים כיון דלמזבח א"צ תיקון כלל כ"א לשריפה אותו תיקון כמאן דליתא אבל כלים דצריכין תיקון כיון שתיקנם להדיוט אסורי דאין זה הזמנה לבד כי אם עשי' בידים ע"י תיקון אפי' לא נשתמש בהן אסור לגבוה ו' ובספר מחכם ספרדי מודעי כתב לישב דבעצים שאינן אלא תשמישי והכשר מצוה לא בעינן הזמנה אבל בכ"ש דהוה גוף קדושה ובגוף קדושה הזמנה מילתא כמש"כ הנמ"י בסנהדרין ב"פ נגמר הדין לכן צריך הזמנה והא דכ' רבינו אבנים וקורות משמע דחל קדושה עלייהו היינו שהגזברים נתנו ממעות הקדש חל עליהן קדושת גבוה וא"י לשנותן וכיון דצריכין הזמנה ס"ל שפיר כיון דנעשה להדיוט אין עושין לגבוה אלא דחזר והקשה א"כ כיון שנעשו לגבוה והוזמן לגבוה א"כ איך אומר דעד שלא נשתמשו לגבוה רשאי להשתמש בו הדיוט הא חייב במעילה ולכן העלה דבאמת אין משום הזמנה צריך שיעשה לשם גבוה אלא משום דבעינן לשמה כדאיתא בירושלמי ביומא ובמגילה לכן שפיר יכולין להשתמש בהן הדיוט דלא נאסרה בהזמנה דהא דבעינן עשי' לשם גבוה רק כדי שיהא לשמה וכמו שהבאתי להלן דברי הירושלמי:

ד') עוד נראה ליישב קו' פרד"ר דנעשה קו"ח אם מחשבה פוסל לגבוה כש"כ כלי גבוה שיחדו לשמש להדיוט יפסול לגבוה ונראה דבריש זבחים איתא דר"א סובר קו"ח אם שחט לשם חולין פסול והקשה בה"ז גם לרבנן שייך האי קו"ח ותי' בטה"ק דלרבנן ל"ש האי קו"ח דסברי דדוקא משום חולין פסול דהוה מתעסק אבל בלשם חולין כשר כיון דשם חולין אין יכול לחול לעקור שם קדשים שהי' עליו כמו דסברי דאין מחיצות לתנור משום כיון דע"י מחיצה נתהוה אויר חדש נהי דעכ"פ אויר תנור אין כאן כיון שחלקו במחיצות אפ"ה אין מציל דאין כאן אויר חדש ורק לר"א דסובר דמחיצה יש לכלי חרס א"כ סובר אף דלא נתהוה אויר חדש כיון שעכ"פ אין כאן אויר תנור מציל לכן גם בלשם חולין אף דשם חולין לא מצי לחול עכ"פ שם קדשים ג"כ ליכא ולכן שפיר שייך קו"ח ממשום חולין יעוש"ה ומעתה אומר כיון דלרבנן ל"א קו"ח דיפסול לשם חולין דלא מצי לחול למיעקר שם קדשים ה"ה כאן ל"ש לילף בקו"ח לפסול בכלי גבוה בהזמנתן להדיוט דהיינו דומיא דהתם ע"י שם חולין להפקיע שם קדושה אבל קודם שיחדן לגבוה שפיר מצי לחול הזמנתן לשם הדיוט שלא יחול עליו שם גבוה והנה אמת נכון הדבר אמנם אמה שהקשה הפרד"ר עוד דנאמר קו"ח לפסול בנשתמש בה הדיוט בקו"ח כלי הדיוט שנשתמש הדיוט אסור לגבוה קו"ח לכלי גבוה שנשתמש בה הדיוט שיפסול לגבוה כדאמרינן בירושלמי לענין נשי מלך שנאסרו ע"י אבישלום ונראה ליישב דהנה רבינו בה' מעילה פ"ו כתב דכלי תשמיש יש בהן מועל אחר מועל והחילוק בין כ"ש לכלי תשמיש עיין משל"מ שם שביאר אעפ"י תוס' קידושין דף נ"ה בידע שהוא אין שלו רק רצה להשתמש בו יש מא"מ אבל בידע שאין שלו ונתכוין לגוזלה או שנתנה לחבירו והוציאה מרשות הקדש אין בהן מא"מ דיש כאן הוצאה מרשות לרשות אבל בכ"ש אפי' נתנה לחבירו ודעתו הי' להוציאו מרשות לרשות יש בהן מא"מ אבל רק מדרבנן כדאיתא במנחות דף ק"א ולפי"ז י"ל גם בכלי גבוה שנשתמש בה הדיוט דנשאר בקדושתו וכן לא נאסר דא"א דשא"ש אבל אם הוציאה דנתכוין להוציא מרשות לרשות דמה"ת אין בהן מא"מ ויצא לחולין א"כ נאסר לגבוה שפיר דשוב הוה כמו כלי הדיוט שנשתמש בה הדיוט וא"כ ל"ק מירושלמי דאבשלום לקחם לפלגשי אביו ונתכוין לקנאם בתורת כיבוש מלחמה א"כ זהו דומה להוציא כ"ש מרשות דשפיר נאסר אם נשתמש בהן להדיוט ה"נ כיון שדעתו הי' לקנותם בתורת כיבוש מלחמה ע"כ שפיר הוה ככלי הדיוט דנאסרו למלך וא"כ ניחא דגם כאן ג"כ רק שייך לעשותו קו"ח לאסור לגבוה אם דעתו הי' להוציאם מרשות החדש ונשתמש בהן דאז באמת נאסור לגבוה דהא שיצאו מרשות הקדש הוה ככלי הדיוט מתחלה דפסולין לגבוה אבל אם לא נתכוין להוציאם מרשות לרשות רק להשתמש בהן בלבד ע"ז ל"ש קו"ח שיאסרו לגבוה דא"א דשא"ש ובנשי דוד המלך ג"כ אי לאו דהי' דעתו לקנאם בכיבוש מלחמה ל"ה נאסרו הנשים משום שנשתמש בהן הדיוט ודו"ק:

ה') כלי גבוה קודם שנשתמש לגבוה ישתמש בהן הדיוט. והנה יש להקשות דהנה זה שכ' רבינו כלי גבוה לכאורה לא ידענו מה הוא כיון שלא נשתמש לגבוה במה הוה כלי גבוה וצריך לומר דהכונה כלי גבוה שנעשה להשתמש לגבוה דצריך לעשותן מתחילת עשייתן להקדש וכמש"כ לעיל וא"כ יקשה הא רבינו פ"ד מאמ"ז כתב אף דאין הקדש לע"ז אפ"ה כשהקצה אותם ע"י מעשה אסור וכן איתא בע"ז דף מ"ז אם תחילת חציבתן לע"ז אסור אפי' לא נעבד מעולם כמש"כ תוס' שם וא"כ כש"כ הקדש דקדוש באמירה לבד כש"כ אם תחילת חציבתן ועשייתן להקדש א"כ אמאי ישתמשו לגבוה ולכאורה י"ל דהנה בירושלמי פ"ג דמגילה איתא כדברי רבינו דבעיא כ"ש מיד הן קדושן או בשעת תשמיש ומשני בשעת תשמישן הרי דקודם תשמישן אין קדוש ושרי להדיוט וא"ל דכונת ירושלמי גם דאין קדוש קדה"ג אלא בשעת תשמישן אבל עכ"פ קדוש קדושת דמים ואסור להשתמש להדיוט וא"כ אכתי אמאי מותר להשתמש להדיוט די"ל דמירושלמי אין ראי' דקאי לענין קדה"ג (עתוס' קידושין דף נ"ד שכ' כן בבגכ"ה דקודם שנתחללו לעבודה ל"ה קדה"ג אלא קדושת דמים) אבל לענין קדושת דמים בוודאי ל"ש דיהא נאסר ע"י חציבתן לבד כ"ז שלא נתחנכו לעבודה דרק לענין קדה"ג שייך לומר דיהא נאסר מיד בשעת חציבתן כיון שהוכן לכך משעת חציבה ולזה שפיר הוכחנו מירושלמי דעכ"פ קודם שנתחנך לעבודה אין נאסרת בחציבתן וע"כ משום כיון דיש לה גבול אחרינא דהיינו משיחה או חינוך לעבודה לא מיתסר בחציבתן לבד כדאמרינן כהא"ג בקידושין דף נ"ג לענין ע"ע דהתם יש לה גבול אחרינא ועמש"כ להלן עוד מזה בארוכה:

אם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין לגבוה. הנה במנחות דף כ"ב יליף כן דמה מזבח שלא נשתמש הדיוט אף כל שלא נשתמש בהן הדיוט והנה מזבח עצמו לכאורה לא ידענו ונראה הטעם לפמש"כ לעיל דין י"ד שמביאין למזבח ממקום ניכר שאין לעבודה או מים גדול וכ' הה"מ הטעם שמא נגע בהן ברזל וכיון שכן ע"כ הי' מזבח אבנים שלא נשתמש בהן הדיוט ועוד י"ל דהנה הא שחופרין אחר בתולת קרקע הוא משום דמההר א"א ליקח שמא נעבדו והרי בגמ' פליגי באבני הר שנעבדו ונדלדלו אי כשרין למזבח וע"כ לקחו מבתולת קרקע שידוע שלא נעבדו וא"כ ממילא הויין אבנים שלא נשתמשו בהן הדיוט (עמש"כ בפ"ו מאימ"ז בארוכה):
אמנם קשיא לי מהא דאיתא במכות דף ז' דדרוש מה חציבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו ופריך בגמ' דילמא דמצוה כגון דסוכה ודמערכה ומשני דחציבה עצמה אינה מצוה דאי מצא חטוב אינו חוטב וקשה לי כיון דעצי מערכה בעינן שלא יהא חטוב להדיוט א"כ נצטרך שיהא חטוב לגבוה ג"כ כדאמרינן הכא דבעינן שיעשה לשם קודש ונראה דעצי מערכה ל"ב חציבתן לשמה יען דהוה רק מכשירי קרבן כדאיתא יומא דף מ"ט ולא נפסלו רק בנשתמש להדיוט:

ו') כלים שנעשים להדיוט אין עושין לגבוה וכו'. הנה הר"מ הראה מקומו לתוספתא אמנם הוא גם ירושלמי פ"ד דיומא ופ"ג דמגילה ומשם בארה לישב דברי רבינו שהקשה עליו המשל"מ דהא קיימ"ל הזמנה לאו מילתא הוא וגם דקשה הא להדיוט ל"ש הזמנה אבל מדברי הירושלמי יתבאר הכל על נכון דהנה ז"ל הירושלמי דתני עוד לעבדו לשם קמיע מותר ליכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ואיתא עוד שם ארי' וכו' מין מה דתנו אבני קודש צריכין שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן לשם קודש ובקודש יארגו וא"ר חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי דתניא העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט ר"ח בשם ר' יוסי במחלוקת והנה המלחמות בפ"ק דסוכה הביא דברי הירושלמי הנ"ל וז"ל הנה זאת ראי' מפורשת דבעור של כתיבה עצמו נחלקו ולרבנן ל"ב לשמה מוכח דל"א דבגוף קדושה כעור ס"ת מודו רבנן דהזמנה מילתא הוא (וכונתו להשיג בזה על בעהמ"א דסובר דבגוף קדושה לכו"ע הזמנה מילתא כאשר יבואר) וכן מוכח עוד דסבירא להו כיון דהזל"מ שכ' דל"ב לשמה בשל גבוה דלא כרשב"ג והיינו כדאביי דאמר תנאי הוא מ"מ למדנו פלוגתא דרשב"ג ורבנן דכל דבר שבקדושה כגון של כתיבה תפילין ומזוזות ובגדי כהונה ואבני מזבח ובכיוצא בהן דבכולן לרשב"ג צריכין לשמן ולרבנן הזל"מ ולא מיתפסא בקדושה וא"צ לשמן עד שיפרט לך הכתוב כגון עשיית ציצית וכן ס"ת והנה לבאר דבר זה הנה אני צריך להביא השקליא וטריא דבסנהדרין דף מ"ח פליגא אביי ורבא אי הזמנה מילתא דרבא ס"ל הזל"מ ואביי ס"ל דהז"מ לענין אורג בגד למת (וענין זה בארתי בארוכה בפ"ד מאימ"ז) ומייתי עלה כתנאי דתנא ציפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה וכ' בחיה"ר פירש"י דת"ק דקאמר שעבדן שלא לשמן כשרים אתיא כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא הוא דעיבוד עור לשמו אינו אלא מטעם שיתקדש העור בהזמנה קודם ששימשו בו בקדושה ולרבא הזל"מ נמצא עיבוד העור לשמו בטל מעיקרא ולפיכך אם לא עיבדו לשמן כשרים ורשב"ג דאמר פסולות עד שיעבדם לשמן ס"ל כאביי דאמר הזמנה מילתא הוא ואפשר לקדשו בהזמנה קודם שישתמשו בו בקדושה ולפיכך צריך עיבוד לשמו כדי שיתקדש לכך לאביי הזמנה דאית בי' מעשה טוי לאורג בגד למת והקשה ע"ז הא קיימ"ל כרבא וקיימ"ל כת"ק ולא כרשב"ג ואיך קיימ"ל כשמואל בפרק התכלת דבעי בציצית טוי' לשמה ואמרינן התם דשמואל כרשב"ג ואיך נימא בעינן בתפילין עיבוד לשמו ועוד קשה דאמרינן בגיטין דף נ"ד אם אמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתי לשמן אלמא בעי ס"ת עיבוד לשמו ואמאי הא קיימ"ל כרבא דהזל"מ וא"א למיקדשה עד דלישתמש בי' אבל בעל המאור פי' דת"ק דל"ב עיבוד לשמה ס"ל כאביי דאמר הזמנה מילתא וכיון דבהזמנה גרידתא אפשר למקדשינהו לא בעינן עיבוד לשמו כדי לקדשו ורשב"ג דאמר עד שיעבד לשמו ס"ל כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא הוא ולפיכך צריך עיבוד לשמו כדי לקדשו דבהזמנה גרידתא לא מיקדשא אע"ג דרבא ס"ל אפי' באורג בגד למת דאיכא מעשה לאו מילתא הוא אפשר מתוך שהרצועות עצמן הן דבר קדושה משום שין של תפילין ואינן תשמישי קדושה נאסרת ע"י הזמנה במעשה וכתב בחי' הר"ן דהא לא מיחוור דאי מפני שהן עצמן קדושה אמרינן דהזמנה מילתא מידי דהוה לעגלה ערופה דהוא גופי' קדושה א"כ אפי' במעשה כ"ד נמי לסגי דהא ירידתה לנחל איתן אסרתן וכן נמי קציצת העורן חתיכתו אעפ"י שלא עבדו לשמו לסגי בהכי ולא יהא צריך עיבוד לשמו דהא איכא מעשה כ"ד ועוד קשה לפירושו דלרבנן כי היכיא דל"ב עיבוד לשמו בתפילין ה"נ אית לן למימר דל"ב בס"ת דבהזמנה גרידתא מיקדשא ואנן לא אשכחן פלוגתא בס"ת דלכו"ע בעינן עיבוד לשמו אלא די"ל דמיתורא דקרא דכ' וכתבו לכם נפקא עיבוד לשמו אלא שיקשה דאין דעת בעהמ"א כן שהוא כ' דרבנן לא פליגי אלא ברצועות אבל בקלף של תפילין מודו דצריך עיבוד לשמו ואמאי הא ליכא קרא בתפילין דליבעי לשמו וא"כ אי הזמנה מילתא לת"ק בהזמנה גרידתא סגיא בכל מילי עכ"ד החיה"ר והנה על דברי המאור אלו סובב הולך גם דברי הרמב"ן מלחמות שהבאתי ושמוכח מירושלמי דלא כבעהמ"א ולי נראה לישב על נכון דברי בעהמ"א ותחילה נדבר על מה שהשיג עוד במלחמות על גוף הסברא של בעהמ"א דבגוף קדושה הזמנה מילתא והשיג עליו המלחמות דמנ"ל הא דמע"ע אין ללמוד כיון דליכא גז"ש דכ' במת שם שם ויליף מגז"ש מע"ע וזה ל"ש בגוף קדושה דהא במת גופי' ל"ש להזמינה ולמימר דלמדו בגז"ש מע"ע דמת גופי' נאסר בהזמנה דבוודאי ל"ש לומר דיאסר האדם בהנאה בהזמנה קודם שמת משום דלכשימות יהא אסור בהנאה וא"כ מנ"ל דבגוף קדושה הזמנה מילתא הוא ונראה לישב דהנה איתא שם האורג בגד למת אביי אמר אסור הז"מ הוא ורבא אמר הזמנה ל"מ הוא מ"ט דאביי יליף שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מתסר דקיימ"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתן ורבא גמר שם שם מעכו"ם מה עכו"ם לא מיתסר בהזמנה כדיליף בע"ז דף נ"א מאשר עבדו שם הגוים (והנה רש"י פי' בהזמנה לא מיתסרא להדיוט דתניא בע"ז האומר בית זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז משמע דלפירש"י רק להדיוט שרי אבל מדברי רבינו פ"ד מאומ"ז שכ' דמוקצה שהקצהו לע"ז לא נאסר עד שיגוזזו אבל בדברים לא נאסר דאין הקדש לעכו"ם עכ"ל הרי דאין נאסר אפי' לגבוה וכ' בכ"מ שהיינו מהך ברייתא דבית זה לע"ז שור זה לע"ז מותר דס"ל דאף לגבוה לא נאסר אולם משמע מדברי רבנו דע"י מעשה נאסר בהזמנה וקשה לי דהא בשמעתין מוכח דלרבא דהזמנה ל"מ לא נאסר אף ע"י מעשה כמש"כ בחיה"ר וא"כ יקשה דלמה כתב דע"י מעשה נאסר בהקצאתו לעכו"ם ויבואר להלן) ופריך ורבא מ"ט גמר מע"ע אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי ע"ע דהוא גופי' קדושה ואביי מ"ט לא יליף מע"ז אמר לך מידי דאורחי' ממידי דאורחי' גמרינן לאפוקי ע"ז דלאו אורחי' ופירש"י כיון דאסורי' לעבוד לא מיתסרא תשמיש דידי' בהנאה בהזמנה דילמא מהדרו בהו ולא משמשי בהו ע"ז ויש להבין מ"ט דאביי דיליף מע"ע הא שם הוא גופי' קדושה וכן לרבא מ"ט יליף מע"ז הא שם לאו אורחי' והנה תוס' ד"ה מ"ט לא גמר מע"ע כתבו תימא כי גמר נמי מע"ע הא אמר רי"ו בחולין דף פ"ב עריפתה אוסרתה ורבא הא פסק כרי"ו (והנה בפנ"י קידושין דף נ"ז כתב לישב דהא איכא ר' ינאי רבו דרי"ו דסובר כר"ל דמחיים נאסרה לכן פסק כר"ל אולם כבר הרגיש במחה"ש סי' מ"ב דרבא גופי' הא קאמר בכריתות דף כ"ד דע"ע לאחר עריפתה נאסרה ודייק מדקתני נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר ואי ס"ד דמחיים נאסרה אמאי תצא ותרעה בעדר וא"כ תקשי שפיר מאי פריך לרבא דנילף מע"ע הא לדידי' ע"ע אין נאסרת מחיים) ועוד יקשה דהנה כיון דרבא סובר כרי"ו וכדאיתא להדיא בכריתות דס"ל דלאחר עריפתה נאסרת א"כ אמאי משני לי' דבאמת בע"ע אין נאסרת מחיים ונראה לישב דהנה בהא דע"ע נאסרת מחיים יש לנו ב' דרשות חדא דכפרה כתיב בה כקדשים דאסורה בהנאה מחיים וכיון דיש לה גבול אחרת אין נאסרה אלא משעת ירידתה לנחל או דילפינן מציפורי מצורע דנאסרת מחיים כדאיתא בקידושין דף נ"ח יעוש"ה בתוס' אמנם בירושלמי דסוטה ילפינן לה מקרא דכתיב והורידו דנשמע דמנחל איתן נאסרה וכמו שהעלה בפנ"י בקידושין כיון דכתיב וערפו שם ודרשינן שם תהא קבורתה יפורש הקרא הכי והורידו אותו לנחל איתן וערפו שם דנשמע מזה משעת ירידה נאסרה עד תקבר שם והנה אי ע"ע נאסרה מחיים יען דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ אין ללמוד מזה דנאסרה בהזמנה כמו כל שאר קדשים דנאסרה ע"י הזמנת פה ובאמת הוה לן לאסור מיד משעת לקיחה והזמנתה בפה אלא כיון דאית לה גבול אחר אמרינן דאין נאסרה משעת הזמנתה בפה דעכ"פ לא דמיא לגמרי להקדש כיון שאין קדושה למזבח כדפירש"י רק כיון דדמיא לקדשים נאסרת בהזמנתה בפה כמו קדשים דנאסרת בהזמנתה לבד בלי שום מעשה וכל איסור הקדשו משום הזמנתו לגבוה והנה הא דקאמר דכפרה כתיב בה כקדשים פירש"י דקדשים אסורים בהנאה דהא מועלין בהן וע"ז הקשה בפירש"י הא איכא למיפרך אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין אלא דאין משיבין על ההקש וכתב במהרש"ל ובפנ"י שכונת רש"י כיון דאשכחן דאיסור מעילה בקדשי מזבח לאו משום חומר איה"נ הוא דהא כל איסור הנאה אין לה פדיון והני תפסי דמיהן ויוצאין לחולין אע"כ דאיסור מעילה אינו אלא מגזה"כ ולאו משום איה"נ ע"ז מסיק שפיר דאפ"ה אין משיבין על ההקש אך אכתי קשה דהרי בגמ' פריך וע"ע גופי' מאימתי ופירש"י מאימתי נאסרת הואיל ואין דמיהן קדושים לאו קדשי מזבח ולאו קדבדבה"ב אלא הוא עצמה לערופה ולכאורה פלא מה זה קושיא כיון דילפינן מדכ' בה כפרה דיהא כהקדש א"כ מהיכי תיתי לנו לחלק והא גוף האיה"נ לא ידעינן רק מהיקש ואין היקש למחצה לכן לענ"ד נראה לפרש דקושית הגמ' באמת הוא כקושית רש"י וכפי מה שפירש בו הפנ"י דל"ד להקדש דקדוש או קדושת מזבח או לבדה"ב אבל ע"ע דל"ש בי' קדושה דהיא גופי' לערופה א"כ אין לילף מהקדש דשם אין נאסרת משום איה"נ אלא ע"י הקדושה אבל כאן דליכא אלא איה"נ א"כ מנ"ל למילף מהקדש דאסור בהנאה מחיים דנהי דלענין גוף האיסור שפיר ילפינן משום דאין משיבין על ההיקש אבל מנ"ל דנאסר משעת לקיחה כהקדש כיון דל"ד כלל להקדש ל"ש אין היקש למחצה (כמש"כ תוס' סברא זו היכיא דאין הנושאים שווים ל"ש אין היקש ואין גז"ש למחצה ועטו"א ריש חגיגה) וע"ז משני דמשעת ירידתה לנחל איתן דאז התחלת מעשה העריפ' לכן שפיר מצינן למילף מהקדש דתיאסר מחיים משעת התחלת מעשה העריפה (ועיין בשו"ת מטיב גיטין הנדפס בס' ים התלמוד) אך אכתי תקשי דנהי דאין משיבין על ההיקש הנה כל זה שייך אי הילפותא לענין זה דאסור בהנאה שפיר ילפינן כמו הקדש אסור בהנאה אף זה אסור בהנאה והאיה"נ ע"כ מחיים משעת התחלת מעשה העריפה אבל לפי שמעתין דסנהדרין דמוכח דהא דע"ע אסור בהנאה מחיים היינו משום הזמנה לעריפה א"כ יקשה איך יליף איסור זה שיהא אסור מחיים מהקדש דמה ענין זה להקדש דכאן רק משום הזמנתו לאיסה"נ אבל הקדש איהו גופי' האיסור הנאה לא בתורת הזמנה לדבר אחר ובשלמא הא דילפינן איה"נ בע"ע מהקדש ניחא משום דלאחר עריפה האיסור משום שנערפה זהו שפיר מצינן למילף מהקדש אבל האיסור דמחיים כיון שאין אלא בתורת הזמנה אין זה שום דמיון כלל להקדש דשם גוף איה"נ מחיים כיון דהוקדש לגבוה וזכה בו רשות גבוה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי לכן גם מחיים חלה האיסור אבל כאן שבאנו לאסור רק מטעם הזמנה א"כ לא דמי כלל להקדש ול"ש אין היקש למחצה איך הדבר ניחא דהנה בת"כ דריש דכי יקריב קרבן לד' דקודם הקרבה יהא קרבן וביאר אדאמו"ו הגזצ"ל בספר שבי"ד סי' תרמ"ט וכן בכללי הפלאה חיור"ד משום דהו"א דא"צ כלל להקדיש תחילה הקרבן לגבוה דהא סכין הוה כ"ש וכלי שרת מקדש לזה גלי קרא יקריב קרבן דכשבא לשחוט לשם קרבן צריך שיהא כבר קדוש בקדושת פה לקרבן לד' ובארתי בפ"א מאמ"ז בארוכה א"כ ניחא דבאמת כל קדשים הקדישתו שמחיים הוא רק באמת בתורת הזמנה לקרבן לד' דלעשותו קרבן הא נעשה ע"י סכין כ"ש והקדישו שמחיים היינו רק להזמינו שיהא קרבן לד' א"כ שפיר ילפינן דע"ע דמי גם בזה לקדשים דקודם העריפה כבר יהא מזומן ומיוחד לעריפה משעת ירידתו לנחל איתן עכ"פ וראי' לדברי מהא דאיתא בתמורה דף כ"ח מניין למוקצה מה"ת שנאמר תשמרו לי להקריב מכלל דבעי שימור ופרש"י דבעינן שיקצהו לקרבן לד' קודם הקרבה ולכאורה תמוה במה טעה ומה עלה על דעתו דנאמר דבעינן דוקא הקצה לקרבן לשמים קודם הקרבה להנ"ל ניחא דכיון דהא דצריך הקדש קודם הקרבה רק שיהא קדוש ומזומן לקרבן קודם התחלת הקרבה ע"כ ס"ד דבעינן הקצהו לקרבן וע"ז פריך אטו אם הביא צמירתא יפסול (הכונה אף דבאמת ילפינן מהאי קרא במנחות דף ס"ד דקרבן טעון ביקור ד' ימים קודם הקרבה אבל לא מיפסל אם לא ביקרו אם לא מצאו בע"מ אח"כ) ומשני מוקצה לע"ז קאמרינן דכתיב תשמרו שיהא שמור לשמי ולא לשום אדון אחר דהיינו דבוודאי כיון דצריך הקדש קודם הקרבה דהיינו שיזמנו קודם הקרבה לקרבן נשמע ממילא דדוקא אם שמור לגבוה דהיינו שהוזמן לגבוה אז כשר להקרבה ושייך לידרוש שמור תשמרו לי שיהא שמור לי לאפוקי אם שמור לאדון אחר דהוקצה לע"ז דפסול להקרבה ודו"ק:
ולפי"ז יקשה איך יליף מת מע"ע דהזמנה מילתא דכיון דהא דמהני הזמנה בע"ע הוא משום דכפרה כתיב ביה כקדשים דכמו דקרבן נאסר בהנאה קודם הקרבה ע"י שהקדישו והזמינו לקרבן כן בע"ע משום הזמנה לעריפה משעת ירידה לנחל וא"כ כמו דלא נוכל לילף מהקדש דמהני הזמנה גם מע"ע לא נוכל לילף כיון דהזמנתו רק מהני יען דכפרה כתיב בי' כקדשים אך הא לק"מ דלקדשים ליכא גז"ש אבל לע"ע הא איכא גז"ש ע"כ שפיר יליף אך דל"ד דע"ע משום דהוא גופי' קדושה דדמיא להקדש דנאסר משום הזמנתו להקרבה כיון דיש גז"ש ילפינן אף דל"ד אבל רבא דסובר דהגז"ש מלמדו דנילף מע"ז דהזמנה לאו מילתא שפיר קאמר דאין לילף מגז"ש מע"ע דהוא גופי' קדושה הכונה כמש"כ כיון דהוא גופי' קדושא דדמיא להקדש דכפרה כתיב בה א"כ לכן שפיר נאסר בהזמנה כמו הקדש דנאסר בהזמנה ולכן יש לילף יותר הגז"ש דשם שם מע"ז:
ומעתה יש לישב קו' תוס' ג"כ על נכון דהנה הא דרבא ורי"ו סברי דע"ע אין נאסר מחיים מדקתני נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר והקשה תוס' בכריתות הא גם באשם תלוי קתני אם נודע שלא חטא תצא ותרעה בעדר דאדעתי' דהכי לא הקדיש ותי' בתוס' דגמר ואקדיש הכונה דבשלמא בא"ת אם נודע שלא חטא א"כ איגלאי מילתא דמעולם לא הי' שעה שיהא חייב בקרבן אבל בנמצא הרוצח ל"ש לומר דאגלאי מילתא למפרע שימצא הרוצח א"כ הי' עכ"פ שעה אחת שהי' באמת מחויב להביא ע"ע לכן שפיר גמר ואקדיש דהא כיון שכבר הי' שם קרבן עליו שעה אחת שוב קדושה לא פקעה בכדי אף שנמצא אח"כ הרוצח (עין בשו"ת ט"ג הנ"ל שהקשה על תוס' דל"ד לא"ת דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' חייב א"ת משא"כ בע"ע ולענ"ד גם תוס' כיונו לסברא זו) ומעתה לפי"ז אכתי י"ל דאסור מחיים ואפ"ה תצא ותרעה בעדר דא"ל דקדושה לא פקעה בכדי דהא לאביי בנדרים דף כ"ט קדושה פקעה בכדי א"כ שפיר י"ל כיון דאדעתי' דהכי מסתמא לא הקדיש א"כ נהי דלמפרע לא פקע הקדש דהא עכ"פ שעה אחת הי' עליו חיוב הבאת ע"ע אבל להבא שוב אמרינן דאדעתי' דהכי לא הקדיש שאף שימצא שיהא הקדש רק הוה כמקדיש קרבן על ל' יום דפקע קדושה בכדי וא"כ לאביי לשיטתו שפיר אסור מחיים משום דהזמנה מילתא ואפ"ה ניחא דתצא ותרעה בעדר דקדושה פקעה בכדי אבל רבא לשיטתו דסובר בנדרים דף כ"ט דקדושה לא פקעה בכדי א"כ שפיר דייק מדתצא ותרעה בעדר ע"כ דאין נאסר מחיים דאי נאסר מחיים הא לא פקע בכדי אמנם כ"ז אי ילפינן דע"ע נאסר מחיים כירושלמי מדכתיב והורידו אל הנחל וכתב וערפו שם דמשעת ירידה אין לו היתר רק דבעי עריפה וקבורה דשם תהא קבורתו (ולפמש"כ הפנ"י גם לפי בבלי דרשינן כן לפי מה דאיתא בע"ז דילפינן ע"ע ממת דוערפו שם תהא קבורתו יעוש"ה על סברת תוס' בתי' השני א"כ דרשא דכפרה כתיב בה לאו עיקר דרשא הוא) שפיר י"ל דנאסר מחיים ואפ"ה ניחא דתצא ותרעה בעדר דכיון דנמצא הרוצח אמרינן דאדעתי' דהכי שתאסר לכשנמצא הרוצח לא הביאו וא"ל דקדושה לא פקע בכדי דהא לא משום דדמיא להקדש נאסר בהזמנה אלא מדרשא דוהורידו וערפו שם תהא קבורתה שפיר י"ל כיון דנודע פקע איסורו ומעתה י"ל דגמ' דפריך לרבא מ"ט לא יליף מע"ע הוה סבירא לי' דהא דע"ע נאסר בהזמנה היינו מדכתיב והורידו אל הנחל וערפו שם א"כ באמת לרבא גופי' אין דיוק כלל מדתנן תצא ותרעה בעדר דלא נאסר בהזמנה מחיים הא שפיר מצינן למימר דנאסר מחיים ואפ"ה בנודע הרוצח תצא ותרעה דהא בהזמנה מהני תנאי כדאיתא בשמעתין בחיה"ר (כאשר יבואר) וא"כ כיון דבאמת מצינן למימר דאוסר מחיים והיינו מדכתיב וערפו שם וילפינן שם שם ממת דע"ע אסור בהנאה ומדכתיב והורידו נשמע דאסור שוב ילפינן שם שם ע"ז מע"ע דנאסר בהזמנה (ע' פנ"י קידושין שכ' לתרץ עד"ז קו' תוס' דהא בע"ז איתא דאדרבא ילפינן ע"ע ממת ותי' לדענין גוף האיסור ילפינן ע"ע ממת אבל לבענין הזמנה ילפינן מת מע"ע) וא"כ עדיף לילף מת מע"ע מגז"ש דשם שם כיון דגם ע"ע דאסור עכ"פ רק מגז"ש זו דשם שם ממת ולא תיקשי לך באמת מהא דתצא ותרעה בעדר דכשנמצא הרוצח הוא דפקע איסורי וע"ז משני רבא דע"ע הא גופי' קדושה והכונה כן דלדידי הא דע"ע אסור לא משום דילפינן שם שם ממת אלא מדכתיב בי' כפרה דדמיא לקדשים א"כ אי נאמר דאסור מחיים ג"כ דומיא דקדשים א"כ שוב קדושה לא פקעה בכדי א"כ אמאי תצא ותרעה בעדר ע"כ לומר דבאמת לא ילפינן זאת כלל דתאסר מחיים דנהי דכפרה כתב בה כקדשים היינו לענין שתיאסר בהנאה אבל לענין שתאסר מחיים לא ילפינן באמת מקדשים דשאני קדשים דקדוש למזבח או לבדה"ב והיינו כדפריך באמת וע"ע מאימתי נאסר וכפירש"י דל"ד לקדשים דקדוש למזבח או לבדה"ב וזאת אין בה קדושה רק עומדת לעריפה וא"ל דאין היקש למחצה דהיכיא דאין הנושאין שוים ל"א אין היקש למחצה וא"כ לדידי ע"ע גופי' לא נאסרה בהזמנה כלל מחיים אלא אפי' לדידך לאביי דסבר דקדושה פקע בכדי א"כ שפיר מצינן למימר דע"ע אסור מחיים כקדשים אפ"ה תצא ותרעה דאין לילף מגז"ש דשם שם מע"ע כיון דהוא גופי' קדושה דהיינו כיון דהילפותא דע"ע הוא משום דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ הוא גופי' קדושה א"כ שוב אין לילף מזה דהזמנה מילתא כמו דלא ילפינן משאר קדשים דנאסר בהזמנה שהזמינו להקרבה דקדשים שאני דכל עיקר אסורו הוא מה שנאסר באמירתו שהוא הקדש א"כ גם מע"ע אין לילף דכפרה כתיב בה כקדשים וא"ל דשאני ע"ע דכתיב גז"ש שם שם וע"כ נלמד הא מהא אף דל"ד דע"ע לא דמיא לשאר איה"נ דיש בה צד קדושה ודמיא לקדשים דז"א דהתינח אי לא הוה מצינן לאוקמא הגז"ש דשם שם רק לע"ע אבל כיון דנוכל למילף מגז"ש להיפך שם שם מע"ז דהזמנה ל"מ עדיף לילף מע"ז מדנילף גז"ש מע"ע דל"ד דיש בה צד קדושה כקדשים וא"כ מיושב קו' תוס' שפיר דבאמת זהו דהשיב רבא לאפוקי ע"ע דהוא גופי' קדושה דהכונה דלכן לדידי קדושת הגוף ל"פ בכדי ע"כ לומר דע"ע גופי' אין נאסרת מחיים ודו"ק:
אבל אביי יליף שפיר מע"ע דאין לומר הוא גופי' קדושה דדמי לקדשים ולכן אין לילף מע"ע כמו דלא ילפינן משאר קדשים דשאני קדשים דכל איסורו אין אלא רק ע"י קדושת פה דז"א דהא איכא גז"ש שם שם מע"ע דאין לומר דארבא גז"ש אתיא לילף שם שם מע"ז דז"א דמע"ז אין מסתבר לילף כיון דלאו אורחי' וא"כ ע"כ הגז"ש אתי למילף מע"ע ודו"ק (וטעמא דרבא דלית לי' סברא זו דע"ז לאו אורחי' יתבאר להלן):

ז') מעתה נבואה לישב שיטת בהעמ"א דכ' דבגוף קדושה הזמנה מילתא הוא דהנה י"ל דבדברי רבא דהשיב דע"ע לגופי' קדושה רצוף עוד תשובה אחרת לאביי דהנה לפמש"כ הכונה ע"ע הוא גופי' קדושה לכן אין לילף מע"ע כמו דמהא"ט לא ילפינן מכל קדשים כן לא ילפינן מע"ע אך הוא גופי' טעמא בעי למה לא ניליף באמת מקדשים ונראה דהא"ט דקדשים גוף הקדושה להיות קרבן לד' ובגוף קדושה לכו"ע הז"מ א"כ גם מע"ע אין לילף דהוא עצמו קדושה ולגוף קדושת עצמה שפיר הז"מ הוא ואין לומר דאיכא גז"ש דעדיף לאוקים הגז"ש למשמשין ממשמשין כנ"ל:
לפי"ז לדבר שהוא עצמו גוף קדושה שפיר ילפינן מע"ע דהז"מ דכמו דקדשים דהוה הזמנה לגוף קדושה נאסרה בהזמנה לבד כן בעלמא נאסרה ע"י הזמנה לגוף קדושה רק מקדשים אין לילף דליכא גז"ש אבל מע"ע שפיר ילפינן דכל שהוא גוף קדושה נאסרה בהזמנה וכדמצינו בכל קדשים שנאסרה בהזמנה להיות קרבן לד' ומעתה ניחא דלא יקשה קו' המלחמות דהא ליכא גז"ש מע"ע לענין גוף קדושה דהא במת ל"ש הזמנה בגוף קדושה וא"כ איך נילף שאר איסורין דז"א דהא בגוף איסור גם בע"ז נאסר ע"י הזמנה כדילפינן מקרא דתשמרו לי ולא לענין אחר דמוקצה נאסר לגבוה והיינו מטעם שכ' דכמו בקדשים איכא זימון להיות ראוי להקרבה ונאסר להדיוט דהוה גוף קדושה כן נמי הזמנתו לאדון אחר לאסור להקרבה לגבוה דהוה ג"כ הזמנתו לגוף איסור אך לכאורה יש לדחות אדרבא הא מוקצה שרי להדיוט א"כ נשמע דלהדיוט לא נאסר בהזמנה להיות אסור מחמת מוקצה לע"ז ואף דאסור לגבוה הוא מטעם שהוכחנו דע"כ צריך להקדיש תחילה שיקרא עליו שם קרבן קודם הקרבתו (וכמו שכ' הראשונים בשמעתין שלכן בעינן בס"ת לשמה שיחול הקדושה על דבר שכבר קדוש לא על דבר שהוא חול עתיה"ר) א"כ כשהוא מוקצה לע"ז ע"כ שוב לא עדיף מדבר שהוא חול בעלמא דפסול לקרבן דכ"ש אין מקדשין אם לא הי' קדוש מתחילה בקדושת קרבן א"כ הא דאסור להקרבה ע"י מוקצה לע"ז אין משום דהזמנתו אסרה לגבוה אלא משום שאין ההקדש שמקדישן ומזמינו לגבוה אח"כ מכשירו להיות קרבן ואנן בעינן קרבן קודם שיקריב אותו והיינו דקאמר את קרבני תשמרו להקריב לי שיהא שמור והוזמן לשם קרבן לד' לא לאדון אחר דכיון שהוזמן לאדם אחר שוב אי אפשר שיהא מזומן לשמי ול"ה קרבנו קודם הקרבה ולכן להדיוט במידי שהמעשה עצמה אסר להדיוט לא נשמע מזה דהזמנתו לדבר איסור שיהא אסרו להדיוט:
ולכאורה יש ראי' לסברתינו ממה שכ' רבינו בדין זה כלי שנעשה מתחילה להדיוט אין עושין ממנו לגבוה והוא מתוספתא וירושלמי במגילה כנ"ל והקשה במשל"מ בפרד"ר הא קיימ"ל הזמנה לאו מילתא הוא ונראה שהכונה כך כיון שרבינו כתב דכלי הקדש עושין אותו מתחלה לשלם הקדש והיינו מטעם שאמרנו דבעינן כשישתמש בו לגבוה שיהא דבר שהוכן כבר להיות קודש א"כ כשהזמינו להדיוט פסול לגבוה ולא משום דנאסר ע"י הזמנתו להדיוט אלא כיון שהוזמן להדיוט א"כ לא הוכן להיות לגבוה ואנן בעינן בכלי הקודש שיהא הוכן להיות קדוש ואין הזמנתו להדיוט אסרתו אלא שאין מתירו ומכשירו להיות ראוי לשמש בו לגבוה (וכן מצינו כהא"ג בשבת דף מ"ד דמוקצה למלאכת איסור בשבת נאסר ביחוד לבד ויקשה הא הזמנה לאו מילתא הוא אך להנ"ל ניחא דלענין שבת דבעינן שיהא מוכן מקרא דוהכינו אשר יביאו ע' פסחים דף מ"ז אזהרתו מהיכיא מוהכינו אשר יביאו וכן הוא במאירי ריש ביצה א"כ כשהקצה לדבר איסור אינו מוכן לשבת א"כ אין הזמנתו אוסרתו אלא שמחוסר הכנתו כהא"ג נאסר בהזמנה לבד (וכאשר יתבאר בפ"ח מה' אלו בעניני מוקצה) אולם נראה דהכי ילפינן דהנה ב"ס חמרא וחיי הקשה אדרבא נילף שם שם ע"ז מע"ע דיהא אסור ע"י הזמנתו ותי' בקסת הסופר דכיון דילפינן מקרא דאשר עבדו דרק ע"י שנעבד נאסר לא נוכל לילף שתשמישי ע"ז יהא נאסר בהזמנה לבד מע"ע ולפי"ז י"ל הא דלגבוה אסור דלענין גוף איסור דע"ז ילפינן שפיר דנאסר בהזמנתו לע"ז דהזמנה לגוף אסור הז"מ והא דאין נאסר להדיוט היינו משום דבע"ח אין נאסרים להדיוט אפי' בנעבדו ולכן בדבר שאין בע"ח שפיר נאסר בהזמנה לגוף איסור דשל נכרי נאסר מיד ורק במשמשי ע"ז גלי קרא דאין אסור להדיוט בהזמנה כמו דגלי קרא דאין בע"ח נאסרין להדיוט אף שנעבדו כבר וא"כ חזינן דהוקצה לע"ז נאסר לגבוה בהזמנה ע"כ דילפינן שם שם מע"ע כקו' הנ"ל משום דכשהוא לגוף איסור הזמנה מילתא דגלי קרא דלגבוה נאסר בהזמנה לכן (אף דשם שם מע"ז נאמר במשמשי ע"ז כמש"כ תוס' ופירש"י היינו דלא נוכל לילף לאסורא שם שם מע"ז אבל ע"ז נוכל לילף מע"ע לאסור מיד כיון שכבר גלי קרא דנאסר לגבוה בהזמנה) דרש הוא לגוף איסור הזמנה מילתא וא"כ ה"ה בשאר איסורין נאסר בהזמנה כשהוא לגוף איסור או לגוף קדושה ודו"ק:
אך לכאורה כל זה ניחא לאביי דסובר קדושה פקעה בכדי אבל לרבא דסובר קדושה לא פקעה בכדי לדידי' מוכח דע"כ בגוף קדושה ג"כ הז"מ דהרי לדידי' ע"ע ג"כ לא נאסרה מחיים דתנן דתצא ותרעה בעדר א"כ ע"כ הזל"מ דלא ילפינן מקדשים רק לענין שתיאסר בהנאה אבל לא לענין שיהא מהני הזמנה לגוף קדושה דשאני קדשים דקדוש למזבח או לבדה"ב שייך לומר דנאסר מיד בהזמנתו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכל היכיא דאיתא בגזא דרחמנא איתא וזכה בו גבוה כדפירש"י רק בקדושין כנ"ל אך הדבר ניחא דזה רק למאי דס"ל דע"ע אסורה בהנאה לא ילפינן רק משום דכתיב בה כפרה כקדשים אבל כיון דבארנו דבאמת מצינן לילף ע"ע דאסור בהנאה מוערפו שם שם מע"ז ולענין שיאסור מחיים ילפינן מוהורידו לנחל איתן ושוב ילפינן דאסורה כקדשים דכפרה כתיב בה א"כ אין הכרח לומר דלא נאסר מחיים מדתנא תצא ותרעה בעדר משום דכשנמצא הרוצח אמרינן שפיר דפקעה הזמנתו דל"ש קדושה לא פקעה בכדי דדל טעמא דמשום קדושה נאסרה הא אסורה משום הזמנתו לעריפה לאיסור הנאה א"כ כיון שפקעה הזמנתו לאיסור הנאה שוב פקעה גם קדושתו אבל אם לא נמצא הרוצח שפיר אסור מחיים משום דהוא גופי' קדושה דעכ"פ הא כתיב בה כפרה ולכן אין לילף מע"ע דכמו בקדשים נאסרים בהזמנתם לגבוה דהם גופי' קדושה ולא ילפינן לשאר אסורים כן אין לילף מע"ע דהוא גופי' קדושה אבל לגוף קדושה שפיר מצינן למילף מע"ע וכדברי בעהמ"א:
עתה נבוא לבאר מה דהשיב אביי התם לאו אורחי' הוא הכא אורחי' דיש להבין במה פליגי דרבא לית לי' האי סברא ולא מחלק בהא ואקדים דהנה בהא דאביי אמר הזמנה מילתא הוא יש שני פירושים אי בלא מעשה או דוקא ע"י מעשה זוטא דהנה הרמב"ן מפרש דלאביי בהזמנה גרידתא בלא מעשה ג"כ הז"מ והא דפליגי באורג בגד למת שהוא הזמנה שיש בה מעשה משום דרבא שרי אפי' בהזמנה ע"י מעשה ואולם בחיה"ר הקשה לפי שיטה זו ממה דפריך בגמ' לרבא מהוסיף בה דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה ומשני דרמי בי' מת ומקשינן אי הכי מאי איריא מוסיף אפי' לא הוסיף נמי ואי ס"ד דלאביי בהזמנה גרידתא קאמר לאביי נמי תקשי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי והאריך בזה וכתב אח"כ וז"ל לאפוקי שאם אמר בדיבור בלבד זה הבגד יהא למת או זה הקבר אין זה הזמנה אלא הקדש עכ"ל (משמע מדבריו דהקדש אלימא מהזמנה ובמידי דשייך הקדש לגבוה שפיר נאסר בדיבור לבד רק במת הא ל"ש הקדש רק הזמנה וקשיא לי דרש"י פי' דבע"ז לא נאסר בהזמנה מדתנן בית זה לע"ז דמותר דאין הקדש לע"ז ולדברי הר"ן קשה דמהא דקאמר אין הקדש לע"ז לא נשמע דלא נאסר בהזמנה במעשה כ"ד דרק אין הקדש לע"ז בדיבור לבד אבל בתורת הזמנה דהיינו עם מעשה כ"ד לא נשמע מזה דלא יהא מהני הזמנה לאסרו והנה רבינו בפ"ד מאימ"ז כתב דמוקצה אסור עד שיגזוז אבל בדברים לא נאסר דאין הקדש לעכו"ם הנה משמע מדבריו דבאמת הא דאמרו אין הקדש לעכו"ם רק לענין שיאסור בדיבור לבד אבל במעשה כ"ד שפיר נאסר דזה לא הוי כתורת הקדש רק בתורת הזמנה ויקשה הא בשמעתין מוכח דאין ע"ז נאסר בתורת הזמנה א"כ מוכח שאף במעשה כ"ד הזל"מ ויקשה לרבינו איך כתב דנאסר מוקצה לע"ז במעשה כ"ד וצריך לומר דרבינו סובר רק להדיוט הזל"מ אבל לגבוה שפיר נאסר בתורת הזמנה ע"י מעשה כ"ד ויבואר אי"ה בפ"ד מאימ"ז) והנה עכ"פ נלמוד מדברי הר"ן דהזמנה והקדש תרי מילתא הן א"כ לפי"ז נראה לפרש דהיינו דדחי אביי דע"ע שאני דהוא גופי' קדושה הכונה באמת בע"ע הוא בתורת הקדש אבל באיסורין אמרינן דאין הקדש לע"ז לכן גם הזל"מ אף במעשה כ"ד ולפי"ז יש לפרש דהיינו גם טעמא דבעהמ"א דסובר דלגוף קדושה הזמנה מילתא משום דבדבר שהוא גוף קדושה א"צ לומר שנאסר בתורת הזמנה אלא שנאסר בתורת הקדש וקדוש באמירה לבד בלי מעשה כ"ד והא דלא נאסר בלקיחה עד ירידה לנחל איתן אין משום דבעינן מעשה כ"ד כמו שנראה לכאורה מדברי הר"ן שם שכ' וז"ל וסוגיא דשמעתתא הכי מוכחא דבלא הזמנת דיבור קמיפלגי אלא בהזמנת מעשה כ"ד דומיא דאורג בגד למת או בע"ע דאיכא מעשה כ"ד דהיינו ירידתה לנחל איתן עכ"ל משמע מדבריו דס"ל דבלקיחה דלא נאסור הא"ט משום דלא הוי אף כמעשה כ"ד ואנן בעינן מעשה כ"ד אף בע"ע הנה כל זה למ"ד הז"מ אבל רבא דקאמר דע"ע שאני דגוף קדושה דלפמש"כ הכונה דע"ע באמת שייך דנאסר מדין הקדש א"כ יקשה אמאי לא נאסר משעת לקיחה נראה דהא"ט משום כיון דיש לה גבול אחר עכ"פ א"כ ל"ד להקדש שנאסר מיד משעת אמירה דמסתמא דעת המקדיש שיחול הקדשו מיד אבל בע"ע דיש לה גבול אחר אין דעת המקדיש שיחול מיד ההקדש והדבר מוכרח דהרי לכאורה דברי הר"ן תמוה דמשמע דס"ל דמשעת לקיחה דלא נאסר משום דל"ה אף כמעשה כ"ד הא מבואר בדבריו לעיל דלקיחה הוה עכ"פ כמעשה כ"ד שכ' וז"ל ולשון הזמנה הכי משמע שהזמינו במעשה או במקח שלקחו לשם כך או לכשהוציא הדבר ההוא המזומן מרשותו ונתנו לאחר עכ"ל ונצטרך לפרש ע"כ דכונתו במה שאמר דע"ע אין נאסר בלקיחה עד ירידתה לנחל איתן אין משום דל"ה אלא כדיבור בלא מעשה אלא כונתו ע"ד שכ' בשו"ת ט"ג הנ"ל דכיון דיש לה גבול אחר הוה כטוי לארוג כיון שיש מעשה אחרינא אחרי' לא נאסרה משעת טוי' ה"נ כיון שיש לה גבול אחרינא אחרי' לא נאסרה דאין דעתו לאסרו כל שיש מעשה אחרינא בתרה רק זה ניחא אי בעינן מעשה כ"ד אבל אי הוה סגי בדיבור לבד הוה נאסר אף שיש לה מעשה אחרינא בתרה דלא גרע מדיבור כן כונתו בבירור אמנם כל זה רק למ"ד הז"מ אבל לרבא דקאמר הזמנה לאו מילתא רק בע"ע משום דגופי' קדושה דהיינו שאין בתורת הזמנה אלא בתורת הקדש צריכין לומר דאפ"ה לא נאסר משעת לקיחה כיון שיש לה גבול אחרינא אין דעתו שיחול אסור הקדש מיד היוצא מדברינו דדברי רבא דקאמר דהוא גופי' קדושה היינו דאין בתורת הזמנה אלא בתורת הקדש א"כ גם דברי בעהמ"א הכי מתפרשין שפיר דבגוף קדושה לכו"ע הז"מ משום דאין בתורת הזמנה אלא בתורת הקדש משא"כ באיסורין דאתינן עלה רק בתורת הזמנה (ע"ד שכתבתי לעיל) אך לכאורה יקשה הא בעהמ"א כתב כן אס"ת ותפילין דהוה גוף קדושה ואי הכונה שהיינו בתורת הקדש הא בתפילין וס"ת ל"ש שבתורת הקדש חל ההזמנה דלכאורה גם בס"ת ותפילין שייך לומר אין הקדש לס"ת ותפילין אמנם כבר כתבתי לעיל בדין ח' דברי המלחמות בשבת וכן דברי הרמב"ן והר"ן במגילה פ' בני העיר דבאמת בס"ת ותפילין שייך דין הקדש כמו במקדיש דבר לבדה"ב או למזבח ודו"ק):
ואמנם קשה לי לפי"ז דבשבת דף מ"ד איתא אמר ר"י אמר רב יחד מטה להניח עלי' מעות אסורה לטלטלה ופריך מדתנן אין מדליקין בנר ישן ומה נר דלהכי עבידא ל"מ יחד מטה דלאו להכי עבידא לא כש"כ אלא אמר רב מטה שיחדו למעות והניח עלי' מעות אסור לטלטלה וא"כ קשה לכל הפירושים דלשיטת הרמב"ן קשה הא מוכח ממשנה דאין מדליקין בנר ישן דהזמנה לחוד ל"מ כשהוא בלי שום מעשה וקשיא לאביי דהא הזמנה הוא מטעם מוקצה כמש"כ רש"י בברכות דף כ"ד שמקצהו לאסורו והא מוכח דלא מהני כשמקצהו לבד בלי מעשה לענין אסור טילטול ה"נ אמאי מהני הזמנה והקצאתו לאיסור הנאה וכן להיפוך לשיטת הר"ן יקשה דלדבריו פליגי בעשה מעשה כ"ד אפ"ה הזמנה לאו מילתא הרי לענין איסור טילטול אמרינן שם למסקנא מטה שיחדה והניח עלי' מעות אפי' בחול הוה מוקצה בשבת אפי' לא הי' עליו בביה"ש מוכח דיחוד עם מעשה כ"ד אסור אולם יש לישב דהנה כ"כ הטעם דמוקצה אסור דבעינן הכונה דכל שאין מוכן אסור לפי"ז הא מטה כלי הוה וכל כלי הרי הוה מוכן אלא כיון שיחדו להניח עלי' מעות א"כ הוציאה מהכנתו שהי' לה דין מוכן וממילא אסור לטלטלה ולכן שפיר מהני הזמנתו והקצאתו אבל לענין הזמנה חפץ לדבר שהוא אסור כמת שאסור בהנאה הא מצד עצמו אין עומד למת אדרבא עומד להשתמש לכל דבר היתר רק ע"י הזמנתו מוציאו מכלל סתמא דידי' שעומד לכל דבר היתר לכן ל"מ הזמנה אפי' במעשה כ"ד למ"ד הזל"מ (עכהא"ג בשבילי דוד לאדאמוהגז"ל או"ח סי' ש"י) ומעתה י"ל בהא פליגי אביי ורבא דרבא סובר דילפינן מע"ז דהזל"מ דהא כל דבר סתמא דידי' לאו להכי עבידא דהא עומד להשתמש לכל דבר א"כ כמו בע"ז אין נאסר דלאו כאורחי' גם בגד למת לאו היינו אורחי' דאטו בגד זה דוקא צריך למת ואטו צריכין ארוגת בגד למת הא אפשר בבגד שכבר נארג א"כ סתמא לאו למת עומד ודמו למטה שיחדה למעות כנ"ל אבל אביי סובר דנאסר בהזמנה דהוא סובר אדרבא הא חזינן לגבי שבת דמטה בוודאי לאו להכי עבידא כדאמרינן התם אפ"ה מהני יחדו להניח עליו מעות ה"ה באורג בגד למת אף דלאו להכי עבידא דסתמא אין עומד לכך אפ"ה נאסר במעשה כ"ד רק ע"כ בע"ז הא דל"מ הזמנה משום דלאו אורחי' בהכי משום דאיסורא קעביד והנה יש לפרש עד"א הא דפליגי אביי ורבא אי בע"ז הוה אורחי' בהכי דהנה רש"י פי' לאו אורחי' בהכי אף בב"נ דאסורה לעבוד ורש"י מוכרח לפרש כן משום דהא זה רק במשמשי ע"ז מוכח דס"ל דבע"ז גופי' נאסר מיד ובע"ז דף נ"א מבואר דזה בע"ז של נכרי דבע"ז של ישראל אינן נאסר וע"כ בתשמישי ע"ז ג"כ אשל נכרי קאי וכדכתיב אשר עבדו שם הגוים וע"כ דגם בב"נ לאו אורחי' בהכי קחשוב לי' אמנם לכאורה תמוה דהא בע"ז של נכרי קיימ"ל כר"ע דנאסרה מיד א"כ חזינן אף דלאו אורחי' בהכי נאסרה מיד ע"כ משום דנכרי כיון דדש בי' וכהתירא דמיא לי' ל"ש לומר דלאו אורחי' בהכי וא"כ איך נתן טעם בתשמישי ע"ז דלא נאסרה משום דלאו אורחי' בהכי אך נראה דבאמת גם בע"ז גופי' אמרינן דלאו אורחי' בהכי גם גבי נכרי רק דבע"ז גופי' דנאסרה מיד הוא מגזה"כ דילפינן מואת פסילי אלהיהם כיון שפסלה לאלוה נאסרה (ובזה ניחא מה דדריש שם מקרא זה דפסלו לאלוה נאסרה פסלה מאלוה בטלה דע"ז של נכרי יש לו ביטול ולכאורה תמוה איך דריש תרווייהו מחד קרא להנ"ל י"ל דבאמת הא"ט דנכרי יכול לבטל ע"ז כיון דנאסרה מיד קודם שנעבדה ומן הדין הי' שלא תאסר מיד דגם בנכרי לאו אורחי' רק דגלי קרא דנאסרה אך כל זה כל זמן שלא ביטלה בפירוש דגם באמירה לבד מתבטלת כמבואר בסי' קמ"ו (כמו שבארתי לעיל בדין א') אמרינן דאפ"ה לגוף ע"ז חלה האיסור מיד אבל כיון שביטלה באמירה הרי דאין רוצה לעבדה חזינן דגם בנכרי לאו אורחי' בהכי א"כ זה האיסור שחלה ע"י הזמנתו נעקרה ע"י שאמר שמבטלה לכך גם מה שנאסרה ע"י שנעבדה נתבטל (עין יד שאול סי' הנ"ל שכ' משום דאתי דיבור ומבטל דיבור) א"כ שפיר ילפינן תרתי מחדא משמעותי' דכיון דפסלה לאלוה מיתסר לכן פסלה מאלוה אישתרי לה וראי' לזה מה דפלגי רבנן ובן בתירה בגוי המנסך יינו של ישראל דלרבנן נאסרה וריב"ב סובר לאו כל כמינך שתאסר יינו דאאדשא"ש ולכאורה הא טעמא דאאדשא"ש הוא משום דלצעורי' קמכוין כמש"כ רבינו בפ"ד משחיטה וזה ל"ש בנכרי לכן נראה דריב"ב סבירא לי' דגם בנכרי לאו אורחי' לעבוד רק הא דנאסרו מיד משום דגלי קרא דנאסור מיד לכן במה דאין שלו שפיר אמרינן דאאדשא"ש דהא לצעורי' קמכוין דלנכרי ג"כ דלאו אורחי' לעבוד לכן א"י לאסור דשא"ש ובהא ניחא נמי לפרש הא דאיתא בע"ז דף נ"ה דהאי נכרי דנסך יין של ישראל ושרי רב אשי למישקל דמי מההוא נכרי משום דלאו דמי יי"נ קאשקול אלא דמי הזוקו דמיקלי קליא ומייתא מהא דפליגי בבנין וריב"ב דלאו כל כמיני' לאסור יינו של ישראל ופירש"י דרב אשי מייתא ראי' מריב"ב דאף דאנן לא קיימ"ל כן דיינו אסור אבל עכ"פ יכול ליקח דמיו ועיי' תוס' מה שהקשו על זה וכן בחולין דף מ"א:
אולם לפי הנ"ל י"ל דמייתיא ראי' מדרבנן דנהי דלרבנן סברי אאדשא"ש אבל בהא דלאו אורחי' שייך גם בנכרי אהא לא פליגי וכיון דלאו אורחי' לעבוד א"כ זהו שנסכו ואוסרו שפיר הוה כשאר מזיק וחייב לשלימו ודו"ק:
מעתה שפיר י"ל דבהא פליגי אביי ורבא דרבא ס"ל גם בנכרי שייך דלאו אורחי' הוה אבל אביי ס"ל דע"כ בנכרי ל"ש דלאו אורחי' הא בע"ז גופי' קיימ"ל כר"ע דנכרי נאסר מיד ע"כ דבנכרי הוה אורחי' בהכי כיון דדש בי' ונעשה לו כהיתר ודו"ק (בפ"ד מאימ"ז עוד באופן אחר) והנה במש"כ א"ש מה שהקשה על שיטת בעמה"א בחיה"ר כמו שהקדמנו בראשית דברינו דהנה לפמש"כ הא דהזל"מ הוא היינו משום דכיון דסתמא הדבר עומד לכל דבר תשמיש היתר לא יכול להקצאתו להוציא מכלל סתמא דידי' מעתה י"ל דשמעבדו כיון שמעבדו לשמה לא הי' הדבר עומד עד לשום דבר חול כיון שעבדו לשמה כבר אין עומד לסתם תשמישין רק אם מעבדו סתמא הא עומד עדיין לדבר חול כמו לדבר קודש כמו לכתוב עליו גט כמבואר באה"ע סי' קכ"ה דצריך ליקח קלף מעובד ועטו"ז או"ח סי' מ"ב טעם לדבר או לקמיע כדאיתא בירושלמי עור שעיבדו לשום קמיע פסול למזוזה אך זהו שייך בקלף לא בעור הרצועות אבל גם בעור שעיבדו לרצועות אין עומד עוד לסתם תשמישין אבל כשמעבדו מיד בפירוש לשמה א"כ משעה שנשתנה ע"י עיבוד מכלל סתמא דידי' מעולם לא הי' עומד לפי מחשבתו לשאר דבר חול ככתיבת גט או קמיע ע"כ מהני שפיר עיבוד לשמה מצד דהז"מ הוא בכהא"ג גם לרבא אך זה ניחא בגוף קדושה דאיכא קפידא שיתקדש העור בהזמנה קודם ששימשו בו בקדושה א"כ שייך לומר שפיר דהזמנתו משעת העיבוד שלא הי' מעולם עומד לדבר אחר של חול שפיר מצו חייל הזמנתו שיתקדש העור בהזמנה זו שיהא ראוי לחול עליו אח"כ גוף קדושה אבל אי ל"ה רק תשמיש קדושה א"כ א"צ שיחול עליו שם קדושה קודם שישמשו בו דבר קדושה לכן לא מהני מה שמעבדו לשמו ג"כ דנהי דמשעת העיבוד אין עומד עוד לדבר חול שמי שמעבדו הי' דעתו לקודש כיון דתשמיש קדושה א"צ הזמנה לקודש תחילה קודם התשמיש לא מהני הזמנתו כדאמרינן כהא"ג בריש ביצה דהכנה מה"ת מקרא דוהכינו ומבואר שם בפי' רש"י דרק בסעודת שבת דחשובה ובעי הכנה מקרי הכנה ואסור ביום משום הכנה אבל סעודת חול דל"ב הכנה אז ל"ש לאסור משום הכנה דאין הכנתו הכנה וא"כ ניחא דבעינן דוקא עיבוד לשמה בדבר שהוא גוף קדושה אבל מעשה דקציצת העור וחתיכתו שאחר העיבוד ל"מ משום דאם נעשה העיבוד סתמא א"כ שוב עומד גם אחר שנשתנה גם לדבר חול א"כ מה שמחתכו לשמו ל"ה אלא כהזמנה ע"י מעשה בדבר שהוא עומד סתמא אף לדבר חול דל"מ הזמנתו אף בגוף קדושה שאי' להוציא ע"י הזמנה מכלל סתמא דידי' דהי' עומד גם לדבר חול ולפי"ז ניחא דכיון דכ' הר"ן דגם ברצועות הוה דבר שגוף קדושה ולכן הזמנה מילתא ובעינן עיבוד לשמו מטעם דאי ל"ה עושה עיבוד לשמו אלא הוה מעבדו סתמא ורק מחתכו ומקצעו לשמו ל"ה מהני כיון דבשעת שנשתנה ע"י העיבוד הי' עומד גם לדבר חול א"כ שוב ל"מ הזמנה עם מעשה זוטא שיחול עליו שם קדושה ומעתה י"ל דלא יקשה מתפילין דבעינן גם עיבוד לשמו דהנה בס"ת גלי קרא דבעינן לשמו כמש"כ הר"ן מעתה י"ל דהסברא כן בוודאי בס"ת דגלי קרא דבעינן לשמו כמש"כ הר"ן מעתה י"ל דהסברא כן בוודאי בס"ת דגלי קרא דבעינן לשמו הוא ג"כ משום הזמנה שיחול עליו שם קדושה קודם שישתמש בו לשם קדושה כסברת רש"י רק יען דהזמנה מילתא לכן מהני לשמו והיינו לרשב"ג משום דגוף קדושה ולרבנן כל הזמנה מילתא הוא במעשה זוטא כש"כ דמהני העיבוד לשמו מטעם הזמנה שיחול עליו דבר קדושה אף דאי מטעם הזמנה לשם קדושה הוה סגי במעשה זוטא ול"ה צריכין עיבוד לשמו הנה לחיבוב מצוה הקפידה תורה שיהא כל עשייתו לשמו שבתחילה הווייתו לקדושה כבר יחול עליו שם קדושה ומינה ילפי רבנן דנהי דבתשמיש קדושה ל"ב כל עשיותיו לשם קדושה אבל עכ"פ נשמע דבעינן הזמנה לשם קדושה אבל עכ"פ נשמע דבעינן הזמנה לשם קדושה שעכ"פ לא יכול לשנותו לשם דבר חול וכיון דהז"מ סגי במעשה זוטא ול"ב עיבוד דהיינו כל עשיותיו לשמו אבל בתפילין נשמע שפיר דבעינן כל עשיותיו לשמו כמו שאבאר דהנה בפמ"ג סי' ל"ב וכן בביאור מרדכי ובשו"ת למפרשי ים התלמוד על ב"ק הקשה לשיטת רש"י דאי הזמל"מ ל"ב עיבוד לשמו א"כ יקשה כמו דקיימ"ל מזוזה הוה קדושה קלה ואין מורידין מס"ת תפילין למזוזה אבל מקלף מותר לשנותו למזוזה וכ' הלבוש אף דאסור לשנות לקדושה קלה הכא דל"ה אלא הזמנה אף דבגוף קדושה הז"מ אפ"ה הא מזוזה זה קדושתו יותר מקלף שעיבדו לס"ת ומהני קדושת ס"ת למזוזה דהוה מחמירתא לקילתא וכ"כ מג"א סי' ל"ב סק"י א"כ הא ל"מ הזמנתו אלא לדבר קלה כמזוזה דלקדושה חמורה כס"ת ל"מ כלל הזמנתו דהא יכול לשנותו למזוזה א"כ ל"מ עיבוד לשמו לשם ס"ת כלל דהוה כעבדו למזוזה דל"מ לס"ת דמקילתא לחמירתא לא סגי ונראה לישב דהנה לפירש"י ע"כ הא דבס"ת בעינן עיבוד לשמו ומהני עיבוד לשמו משום דקלף א"ע לדבר חול ע"כ מהני הזמנתו א"כ כיון דגם מזוזה צריך עיבוד א"כ ע"כ שם קדושה חלה עליו דהא אינו עומד אלא לדבר שצריך ג"כ עיבוד לשמו א"כ אף דאכתי הא עומד לקדושה קלה כמזוזה כיון דבשעה שמשתנה הדבר מקודש לחול ע"י עיבוד הי' כונתו לקדושה חמורה (ואף לשיטת רבינו במזוזה א"צ עיבוד לשמה ניחא ג"כ כיון דבשעה שעיבדו לא הי' שעה שיהא עומד לדבר חול מהני הזמנתו וא"י לשנות באמת ליכתוב עליו מזוזה כמו דא"י ליכתוב עליו גיטין וכ"כ בשו"ת מפרשי הים דלרבינו אסור לשנותו למזוזה) ולא הי' שעה שיהא עומד סתמא לקדושה אחרת כהא"ג שפיר מהני הזמנתו ואסור לשנותו לקדושה קלה דהא דרשאי לשנותו למזוזה היינו משום דעילוי' עיילי לקדושתו כמש"כ מ"ג סי' ל"ב דנעשה עכ"פ קדושה גופי' ותחילה לא הי' אלא הכנה לגוף קדושה לכן הזמנתו לשם ס"ת שפיר חיילה אבל לפי שיטת בעהמ"א דהז"מ אלא דבס"ת בעינן כל עשיותיו לשם קודש ולא סגי במה שא"י לשנותן לחול א"כ בתפילין ל"ב כל עשיותיו לשמו א"כ ל"ה מהני העיבוד גם לס"ת דהא רשאי לשנות מקלף שעבדו לס"ת ותפילין (דאף למזוזה רשאי לשנותו וכמו שכ' הפוסקים כנ"ל) וא"כ מה אהני שהזמינו לקדושת ס"ת דהא בארנו דאי הזל"מ ל"מ גם עיבוד לשמו (גם לשיטת בעהמ"א כפי מה שאזיל הר"ן בשיטתו דטעמא דרבנן ברצועות דבעינן לשמו משום דהז"מ ע"כ משום דאי ל"ה הז"מ בגוף קדושה ל"ה מהני עיבוד לשמו כנ"ל) וא"כ נהי דרבנן סברי הזמנה מילתא במעשה זוטא היינו לומר דאסור לשנותו וסגי בהא שיחול עליו שם קדושה לשלא יהא יכול לשנותו אבל בס"ת דקפיד קרא שיהא כל עשיותיו לשמו קודש ולא סגי במה שלא יכול לשנותו לדבר חול א"כ אי נאמר דבתפילין ל"ב עשיותיו לשם קודש א"כ כיון שעומד גם לתפילין א"י לחול עליו שם קודש בכל עשיותיו אע"כ דבכל דבר שהוא גוף קדושה בעינן עשיותיו לשם קודש דהיינו תפילין ומזוזות א"כ הוה כעבדו לשם קודש לחוד שאין עומד לשום דבר שאין גוף קדושה דאסור לשנותו לדבר חול לכן מיד כשמעבדו ונשתנה כבר א"ע לשום דבר חול רק לקודש לכן מהני הזמנתו בכל עשיותיו לשם קודש:
אך כל זה הוא לשיטת בעהמ"א כפי מה שכתב הר"ן בשמעתין לפרש שיטתו אבל כפי מה שנראה מדבריו במס' סוכה נראה יש לבעהמ"א שיטה אחרת (וכבר רגיש בשו"ת ט"ג הנ"ל שמדברי בעהמ"א בסוכה נראה שאינו כפירוש הר"ן בכונתו) דהיינו דהוא סובר דפליגי רבנן ורשב"ג דוקא ברצועות שאינן אלא תשמיש קדושה דכהא"ג לרבא הזל"מ הוא אלא דאפ"ה בעינן לשמו לשם מצוה ואף דמותר לשנותו דהא הזל"מ אבל עכ"פ עשי' לשם מצוה בעינן בכל דבר קדושה שיהא לשמו ומהני לשמו אף דהזמנה ל"מ דילפינן מס"ת דבכל דבר קדושה בעינן שיהא לשמו לשם חיבוב מצוה דלענין זה שיהא ע"י כונתו לשמו מוכן לדבר קודש מהני הזמנתו וכמש"כ בבעה"ת הביאו בקה"ס וז"ל ונראה לר"ת איפכא מפירש"י אביי אמר הזמ"ה כת"ק דלא בעי עיבוד לשמו דהזמנה שעושין אח"כ לקלף לתקנו הוי מילתא ודבר חשוב מיקרי לרבא כרשב"ג דהזמנה שאח"כ אינו דבר חשוב שוב בעי עיבוד לשמו אע"ג דגבי אורג בגד למת אסור בהנאה לאביי וכן כיס של תפילין דאזמנו לתפילין ולרבא עור נקלף שעיבד לשמן הוי דבר חשוב מ"מ מודה רבא שיכול ליכתוב בו שטר הדיוטות דתיקון הקלף אינם גורמים איסור אלא באים להכשירו ליכתוב בו דבר קדושה עכ"ל (וכהא"ג איתא בביצה דף י' דאם אומר מכאן אני נוטל מהני שיהא מוכן אף דביו"ט בעינן הכנה מקרא דוהכינו הרי דהכנה מילתא הוא אלא דלענין שיהא אסור לשנותו ל"א מילתא הוא אבל שיהא מוכן לקדושה שפיר הז"מ) כל זה למ"ד הזל"מ אבל לרבנן הז"מ דסגי בהזמנה לחודי' וע"ז כתב הבעהמ"א דבגוף קדושה לכו"ע בעינן לשמו דהז"מ ועיין בזה בשו"ת הנ"ל ובקסת הסופר שיש לפרש כונת בעהמ"א דבעינן לשמו למצוה כיון דהוא גוף קדושה אך ממלחמות נראה שהבין בבעהמ"א שכונתו דלכן בגוף קדושה כקלף ס"ת ותפילין בעינן לשמו דבגוף קדושה הז"מ הוא):
והנה לפי"ז לכאורה יקשה כקו' הר"ן א"כ לרבנן דסברי דתשמיש קדושה ל"ב עיבוד לשמו דסגי בהזמנה ע"י מעשה זוטא א"כ מ"ט בתפילין בעינן לשמו דבשלמא בס"ת גלי קרא דבעינן לשמו לשם מצוה אבל בתפילין לא גלי קרא דאין לומר מטעם שכתבנו יען דאי בתפילין ל"ב עיבוד לשמו גם בס"ת ל"ה מהני עיבוד לשמו דהא לשיטת בעהמ"א מוכח דאף דברצועות ל"ה גוף קדושה ולרשב"ג הזל"מ אפ"ה בעינן עיבוד לשמו ומהני עיבוד לשמו דאין לומר משום הזמנה בתשמיש קדושה דהא לבעהמ"א בתורת הזמנה ל"מ דלית לי' כשיטת רש"י א"כ גם בתפילין יהא סגי בהזמנה ע"י מעשה זוטא ומנ"ל דבעינן בתפילין לשמו אך הדבר ניחא דהא לשיטת בעהמ"א יש לומר דילפינן מס"ת לכל דבר קדושה דהא כמו לרשב"ג בתשמישי קדושה דבוודאי הזל"מ ויכול לשנותו אפ"ה בעינן לשמו למצוה משום דס"ל דבכל דבר קדושה צריך הכנה לקדושה לחיבוב מצוה א"כ כש"כ לרבנן דנוכל לומר דבתפילין דהן גוף קדושה דבעי דוקא עיבוד לשמו כמו בס"ת אף דסגי בהזמנה בעלמא בעי עיבוד לשמו לשם חיבוב מצוה ודו"ק:
אך לכאורה הא גופי' קשיא כיון דבעהמ"א סובר דבגוף קדושה הז"מ כמו שהבין במלחמות בשיטתו א"כ מנ"ל לרשב"ג דבס"ת דבעי לשמו הוא משום חבוב מצוה דהא ע"כ מצד הדין בעי עיבוד לשמו כדי שיחול עליו שם קדושה דבמעשה זוטא ל"מ הזמנה אף בגוף קדושה וכמו שבארתי לעיל לדעת הר"ן כפי מה שהבין הוא בבעהמ"א דרק בעיבוד מהני הזמנה בגוף קדושה כיון שע"י עיבוד אין עומד עוד לדבר חול ויצא מכלל סתמא דידי' אף דאכתי גם אחר העיבוד עומד לדבר חול כגון לכתיבת גט דבעינן ג"כ מעובד כיון דבשעת תחילת מעשי העיבוד שעושה להוציא מכלל סתמא דידי' הי' מחשבתו לדבר קודש לא הי' עומד מעולם לדבר חול לפי מחשבתו ע"כ הז"מ בגוף קדושה א"כ הא דבעינן בס"ת עיבוד לשמו אין משום חיבוב מצוה כלל אלא כדי שיחול עליו קדושה קודם שישתמש בו קודש אך נראה דא"ש דהנה בטעם דבגוף קדושה הז"מ יש לומר טעם אחר דרק בתשמיש קדושה דבעינן שצריך להזמינו לתשמיש דבר אחר לדבר שהוא קודש לכן הזל"מ אבל בגוף קדושה שמזמינו לדבר זה בעצמו לבד שפיר מילתא הוא ומינה אמינא לה מהא דקיימ"ל במטה שיחדה למעות דל"מ יחוד ובעינן הניח עלי' מעות וכן בלח של מתכות דוקא בהדליקו בו אותו שבת (רק דפליגי הפוסקים אי אפי' לא הי' עליו ביה"ש לדעת המחבר סי' ש"ט דוקא אם הי' עליו בביה"ש דאז שפיר מהני הזמנתו ויש לדמותו להא דקיימ"ל אזמנו וצר בי' לכ"ע הז"מ ולדעת הרמ"א שם מהני יחדו והניח עליו מעות אפי' בחול אף שלא הי' עליו בביה"ש) עכ"פ יחוד עם מעשה מהני וכן בכל דבר שמלאכתו לאיסור ל"מ יחוד לבד ובחצוצרות קיימ"ל דמהני יחוד לבד אף שלא תקע בו מעולם כדמוכח לעיל דף ל"ח וכתב בפמ"ג סי' רע"ט דרק בכלי שמלאכתו לאיסור דהוא תשמיש לדבר אחר לכן ל"מ יחוד לבד שהרי ראוי גם למלאכה אחרת משא"כ חצוצרות דלא קיימא רק לאיסור ותשמישו לדבר היתר אינו רק מעט מיתסר בהזמנה יע"ש ה"נ יש לומר בכל תשמיש קדושה הרי אף לפי מחשבתו ראוי גם לתשמיש של חול ע"כ ל"מ הזמנה ליחדו רק לקדושה או לאיסור כאורג בגד למת אבל דבר שהוא לגוף קדושה לפי מחשבתו אינו עומד אלא לאותה קדושה שפיר מהני והיחוד והקצאתו לזה לבד עוד יש סברא לחלק דהנה בדבר שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס מהני ג"כ יחוד ומבואר בשבי"ד לאדאמוהגז"ל בסי' ש"י טעמא דמילתא משום דבמוקצה מח"כ דאם יעשה בו תשמיש אחר יהא קילקול למה שיחדו הוא ויתבטל מחשבת יחוד שלו מהני יחוד משא"כ כלי שמלאכתו לאיסור אם ישמשו בו דבר היתר לא יתקלקל ולא יתבטל מחשבתו למה שיחדו הוא לכן לא מיתסר ביחוד יעוש"ה:
מעתה י"ל כן בגוף קדושה דבעינן שיהא קדוש קודם שישתמש בו דבר קדושה א"כ אם ישתמש בה להדיוט לא יהא ראוי לגבוה (וכדאיתא בירושלמי במגילה ויומא הביאו הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה דכלי שנשתמש להדיוט לא ישתמשו בו לגבוה וכדכ' רבינו פה) א"כ יתבטל מחשבת הזמנתו לכן מהני הזמנתו אבל בתשמיש קדושה אף אם ישתמש בו להדיוט יהא ראוי לתשמיש קדושה א"כ לא מפסיד את היחוד ולא יתבטל מחשבת הזמנתו לכן באמת הזל"מ וראוי לתשמיש חול:
אמנם להאי טעמא הוה סגי בגוף קדושה בהזמנה ע"י מעשה כ"ד כגון מה שמחתכו ומקצעו הקלף לס"ת ואכתי עיבוד לשמה ל"ה צריך אלא ע"כ הא דצריך עיבוד לשמה ע"כ דהוא רק למצוה א"כ י"ל דמהא"ט שפיר אמרי רבנן דאי הזל"מ אבל עיבוד לשמה בעי בתשמיש קדושה דילפינן מס"ת דבעי עיבוד לשמה לשם חבוב מצוה דא"ל משום הזמנה לגוף דבר מצוה בעי עיבוד לשמה דר"ג דלשם הזמנה ל"צ עיבוד דסגי במחתכו ומקצעו לשם קדושה וכן לרבנן דסברי בתשמיש קדושה הז"מ וא"צ עיבוד לשמה אבל בגוף קדושה ילפי רבנן שפיר מס"ת דבעי עיבוד לשמה אף דבגוף קדושה הז"מ דהא אף בס"ת הז"מ אפ"ה בעי דוקא עיבוד לשמה משום חיבוב מצוה ויש להמתיק יותר דהנה תוס' דמנחות דף מ"ד הוכיחו מדלא אמר אזכרות שבה כתבתי שלא לשמן מוכח דסתמא לאו לשמה קאי וצריך כתיבה לשמה בפירוש והנה גם בגוילין איתא בגיטין דף נ"ה גוילין שלה לא עיבדתון לשמן מוכח דסתמא לאו לשמה ובעינן עיבוד לשמה בפירוש מעתה י"ל זה הכונה אי משום הזמנה בגוף קדושה הוה הזמנה היינו דהוי כסתמה דבלא הזמנה הרי סתמה לשמה עומד לכל תשמיש חול וע"י הזמנה עיבוד כ"ד מוציאו מכלל דבר העומד לתשמיש חול והוה כסתמא כיון דא"י לשנותו לחולין סתמא עומד לקודש אבל למצוה בעינן שיהא העיבוד בפירוש לשמה:
ובזה ניחא מה שהקשה עוד המלחמות על בעה"מ מירושלמי פ"ד דיומא דתני עור שעבדו לשם קמיע מותר ליכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר הנה זאת ראי' מפורשת דבעור של כתיבה עצמה נחלקו ולרבנן לא בעינן לשמה מוכח דלא אמרינן סברין מימר לא פליגין אלא להדיוט הא לגבוה לא מן מה דתני אבני מקדש צריך שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתו לשם קודש ובקודש יארגו ואר"ח דשם רי"ו במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי דתניא העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו לגבוה מותר להשתמש בו הדיוט ר"ח בשם רי"י במחלוקת פי' סבירא להו כיון דהזל"מ ש"מ דל"ב לשמה בשל גבוה דלא כרשב"ג והיינו כדאביי דאמר תנאי הוא מ"מ למדנו פלוגתא דרשב"ג ורבנן דכל דבר שבקדושה כגון פלוגתא של כתיבת תפילין ומזוזת ובגדי כהונה ואבני מזבח וכיוצא בהן דבכולן לרשב"ג צריכין לשמן ולרבנן הזל"מ ולא מיתפסו בקדושה וא"צ לשמן עד שיפרט לך הכתוב כגון עשיית ציצית וכן ס"ת עכ"ד ונראה לישב ותחילה אומר דאין מכאן ראי' לשיטתו של הרמב"ן אלא אדרבא יש מכאן ראי' לשיטת הר"ן בחי' לסנהדרין כפי מה שהבין הוא בבעה"מ דהנה קשה לי לפי מה שהבין המלחמות שהירושלמי סובר דלמ"ד דבעי שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו סובר הזמנה מילתא הוא יקשה למה צריך שתהא חציבתן בקודש ואריגתן בקודש הא כיון דהז"מ סגי בהזמנה מועטת דל"ד לעיבוד העור דבעי לשמה מטעם דיהא כל עשיותיו לשמה כמש"כ הרמב"ן אכתי למה צריך שתהא חציבתן ואריגתן בקודש (ואין לומר דכונה בקודש יחצבו ויארגו דהיינו שיקדישו אותן תחילה דהא אמרינן בעלמא דבונין בחול ואח"כ מקדישין) ולכן נראה לפרש כן דאתיא כמ"ד הזל"מ וכמו דבעינן עיבוד לשם תפילין ומזוזה דאז שפיר הז"מ כמו שבארתי לדעת הר"ן דכיון דבעי בדבר שבגוף קדושה שיהא הכנה לשם קודש שיחול הקדושה על דבר שכבר הוזמן לקדושה ולכן כיון שעושה העיבוד לשם קודש שלא הי' שעה שיהא עומד לדבר חול כהא"ג הז"מ ומיתפס בקדושה ה"נ קאמר דבעי שיהא חציבתן ואריגתן לשם קודש שיהא הוזמן והוקצה לקודש ולכן כיון שיחצבו ויארגו בקודש דלא הי' עליו שם חול משעת אריגה שפיר הז"מ ולכן צריך ללמדנו דבעינן תרתי חציבה ואריגה לשם קודש וכן חציבה ואריגה בקודש (ואריגה דקאמר הכונה דגם השזירה צריך שיהא בקודש) וע"ז קאמר כיון דתני כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן לגבוה מותר להשתמש בהן הדיוט מוכח דפליג דסובר כיון דהזל"מ לא מהני אף בגוף קדושה דהא הסברא דבגוף קדושה הז"מ רק למ"ד דבע"ע גופי' נאסרה מחיים אבל למ"ד דלא נאסרה מחיים כרבא בכריתות דף כ"ד מדקתני תצא ותרעה בעדר א"כ אף בגוף קדושה ג"כ הזל"מ ומוכח כמו דפליגי להדיוט כן פליגי לגבוה ולהדיוט ג"כ פליגי בהא דת"ק סובר עור שעיבדו לשם קמיע מותר ליכתוב עליו מזוזה סובר דכיון דהזל"מ גם בגוף קדושה הזל"מ דסובר ע"ע לא נאסרה מחיים ורשב"ג סובר דבגוף קדושה הז"מ ולכן בעי שפיר לשמה במזוזה וא"כ אין מכאן הוכחה לשיטת הרמב"ן דגם לשיטת בעהמ"א ניחא שפיר אי נפרש בכונתו כמש"כ בחיה"ר אולם י"ל דגם לשיטת בעהמ"א כפי מה שהבין במלחמות בכונתו ג"כ ניחא דהנה בהא דפליגי במזוזה יש לפרש כן דת"ק סובר הזמנה מילתא ע"כ ל"ב עיבוד לשמה אבל מודה דבעינן הזמנה עכ"פ במעשה כ"ד וכמש"כ הבעהמ"א לת"ק דרשב"ג בעיבוד עור תפילין דלת"ק א"צ לשמה אבל עכ"פ שאר הזמנה במעשה כ"ד בעי ורשב"ג סובר דבגוף קדושה הזמנה מילתא ולכן בעינן עיבוד לשמה ג"כ דלא סגי בהזמנה כ"ד רק לאוסרו לשנותו וע"ז קאמר דס"ד דכי פליגי רק להדיוט דהיינו דת"ק פליג ארשב"ג דבעי גם לשמה ולא סגי בהזמנה כ"ד וסובר דבגוף מצוה גם כן ל"ב לשמה אבל לגבוה כ"ע מודין כרשב"ג דבעינן עיבוד לשמה כיון דגוף קדושה הוא הז"מ ואסור לשנותו מדתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו והיינו דאשמעינן דבעי לשמה לשם קודש וגם דהז"מ ונתפסין בקדושה כדקתני ובקודש יחצבו דאי אין נתפסין בקדושה ורשאי לשנותו ולהשתמש בהן להדיוט למה צריך שיהא חציבתן בקודש דסגי בחציבתן לשם קודש וע"ז פריך מדתניא כלי שנעשה לגבוה ישתמש בו הדיוט מוכח דאף בגוף קדושה פליגי דהיינו דנהי דבעינן לשמה בגוף קדושה אבל רשאי להשתמש בו דהזל"מ משום דסובר ע"ע ג"כ לא נאסרה מחיים וכנ"ל וע"כ נשמע דכמו דפליגי בלהדיוט כן פליגי לגבוה דהיינו דבהדיוט פליגי אדרשב"ג דלרשב"ג בעינן לשמה כיון שהוא גוף קדושה ולרבנן ל"ב לשמה כיון דסגי בהזמנה דסברי הז"מ בכל מקום ואין חילוק בין גוף קדושה בין תשמיש קדושה דאסור להשתמש בהן אף בתשמישי קדושה ואפ"ה ל"ב לשמה מוכח שגם בגוף קדושה ל"ב לשמה ורק ס"ד דעכ"פ לגבוה כ"ע מודין דגוף קדושה שאני דאסור להשתמש בהן וגם בעינן לשמה וע"ז מוכיח דע"כ פליגי גם בשל גבוה דגם בלגבוה ס"ל דהזל"מ ומותר להשתמש אבל אכתי לא נשמע מזה דל"ב לשמה דשפיר י"ל דעכ"פ לשמה בעינן ורק פליגי אמאי דקאמר דבקודש יחצבו דנשמע דסובר בגוף קדושה הז"מ הוא א"כ נשמע דגם בלגבוה פליגי דלא מחלקין בין גוף קדושה לתשמישי קדושה דבכ"מ הזל"מ והיינו משום דסובר דע"ע גופי' לא נאסרה מחיים ומיושב קו' מלחמות דגם לשיטת המאור יתפרש הירושלמי שפיר:

ח') ומעתה אחר שישבנו קו' הרמב"ן על בעהמ"א נראה לי להביא ראי' לשיטתו דהנה במנחות דף מ"ד איכא תרי לישני לל"ק סובר רב ציצית בנכרי פסולה ולל"ב סובר רב דציצית בנכרי כשרה ומייתי הגמ' דפליגי רב ושמואל בעשה ציצית מן הסיסין דלרב כשר דל"ב טוי' לשמה ולשמואל פסולה דבעינן טוי' לשמה ומסיק כתנאי מהא דפליגי חכמים ורשב"ג בתפילין אי בעינן עיבוד לשמה (דהיינו בעור בתים או ברצועות של תפילין כמו דפי' המפרשים כ"א לפי שיטתו) דרב סובר כת"ק ע"כ ל"ב טוי' לשמה ושמואל סובר כרשב"ג ע"כ בעינן טוי' לשמה והקשו בתוס' הא שאני בציצית דכ' גדילים תעשה לך ודרשינן לשם חובך א"כ איך תליא זה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן והרמב"ן בסוכה תי' דשם הי' סובר כס"ד דגמ' בסוכה דבציצית דבעינן לשמואל לשמה לאו מקרא דלך אלא דבכל מצות בעינן לשמה דגם בסוכה בעינן לשמה כדפריך הגמ' לשמואל מב"ה דסברי סוכה ישינה כשרה דל"ב לשמה במצות וישב בזה שיטת הריא"ף דהביא פלוגתא דרבנן ורשב"ג בסתמא משמע דסובר כת"ק דל"ב לשמה בתפילין ובציצית פסק כשמואל דבעינן טוי' לשמה (וכן קשה על רבינו דסובר ג"כ בתפילין ל"ב לשמה ובציצית פסק כשמואל דבעינן טוי' לשמה ולהנ"ל ניחא דסוג' חלוקת הן דלפי מסקנא דסוכה שאני ציצית דכ' לך ולא תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן) אמנם בר"ן פ' השולח תמה ע"ז א"כ יקשה לסוג' דמנחות לשמואל דלא ידעו מדרשא דלך מב"ה דסברי דסוכה ישנה כשרה ול"ב לשמה במצות ואיך פליגי אב"ה ואדרבא תלי יותר בפלוגתא דב"ה וב"ש בסוכה ממה דתלי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג לכן העלה הר"ן דרך אחר דשם קאי לל"ק דרב ציצית בנכרי פסולה דמיקרי עשי' ע"כ שפיר תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דרבנן סברי דעיבוד ל"ב לשמה משום דלא מיקרי עשי' ושמואל סובר דמיקרי עשי' ע"כ בעינן לשמה סובר כרשב"ג דבעי לשמה דמיקרי עשי' ומגוף המצוה הוא וסוג' דסוכה קאי לל"ב דרב מכשיר בנכרי וטעמא דשמואל משום דכ' לך בעינן לשמה ואנן קיימ"ל כל"ב לכן קיימ"ל כשמואל כיון דגמ' בסוכה פריך מדשמואל ואמנם בשו"ת ט"ג הנ"ל הקשה ע"ז דאיך נאמר בתר דמסיק לישנא בתרא דרב דציצית בנכרי כשרה מייתיא הך כתנאי דקאי רק לל"ק ועוד דהא אדרבא אנן קיימ"ל כל"ק דרב דציצית בנכרי פסולה א"כ מאין יוצא להם לפסוק דלא כרב דהא יותר יש לנו לפסוק כמימרא דאיתמר אליבא דרב דפסולה בנכרי ובסיסין כשירה דל"ב טוי' לשמה ואמנם לשיטת בעהמ"א יש לפרש הני סוג' דלא ליפליגו כל הני שמעתין דמנחות ויהא הוכחה לפירושו של בעהמ"א דהנה בשו"ת ט"ג הנ"ל הקשה לפי שיטת בעהמ"א דהיינו כפי מה שפירשו בחיה"ר בסנהדרין דפלוגתא דרשב"ג ות"ק סובב הולך על יסוד זה דמועיל קדושת העור לענין שאסור לשנותו א"כ איך יתכן סוג' הש"ס דמנחות דמייתיא לה הפלוגתא דרב ושמואל בטוי' לשמה והרי בציצית אינם אלא תשמישי קדושה ולא שייך טעם זה וכמש"כ במלחמות והובא דבריו גם בחיה"ר וטעמו שהרי תשמישי קדושה אין נזרקין ותשמישי מצוה נזרקין וא"כ בשלמא לפי שיטת הרמב"ן א"ש דאיהו לא מפרשו לפלוגתייהו עד"ז כלל כי אם אליבא דאביי דסובר הז"מ ומוקי דרשב"ג דאליבי' אבל לרבא באמת לא תליא הפלוגתא דרשב"ג בהכי רק טעמא דרשב"ג משום חיבוב מצוה והסוג' הש"ס במנחות אליבא דהלכתא נינהו דקיימ"ל כרבא ושפיר מדמי ציצית לתפילין אמנם להר"ן דלקושטא דמילתא פליגי בהא מטעם שנאסר לשימוש חול קשיא טובא וכתב לישב לפי דברי השאלתות דמוכח מדבריו דגם במצוה שייך דאסור לשנותו דעכ"פ בשעה שעומד למצוה אסור לעשות בי' אחרינא לפי"ז שפיר מדמי מצוה לקדושה דגם במצוה מצינן למימר כסברת הר"ן דהז"מ שהוכן הדבר להיות נעשה בו מצוה ולי נראה להוסיף על דבריו לפי פירש"י ברכות דף כ"ה דהז"מ מטעם הוקצה לאיסורו א"כ גם במצוה הא שייך הוקצה למצותו כדאיתא בשבת דף מ"ה ממילא שייך ג"כ גם במצוה הז"מ:
אמנם נראה שדבר זה תליא בפלוגתא דרבי ורי"ש כאשר יבואר דהנה קו' הט"ג הוא רק לפי מה שפי' בחיה"ר דברי בעהמ"א אבל כפי מה שמתבאר מדברי בעהמ"א דהשיג דמפרש דת"ק סבר הזל"מ ול"ב לשמה ורשב"ג סובר הז"מ ומהני לשמה לכן צריך לשמה ולכן מפרש איפכא דאביי כת"ק דסגי בהזמנה כדי שיתקדש ויחול עליו קדושה ולרשב"ג בעינן לשמה בשעת העיבוד למצוה ולא נאסר להדיוט בהזמנה דהזל"מ א"כ אין סתירה מסוג' הנ"ל דהא טעמא דרשב"ג אין משום שיאסר בהזמנה רק למצוה ושפיר מוקי דשמואל כרשב"ג ורק לת"ק הטעם דבעי לשמה כדי שיחול עליו שם קדושה לכן בעינן הזמנה א"כ לפי"ז נראה אדרבא שיתפרש על נכון תרי סוג' דלא לסתרי אהדדי דתרי לישנו דמנחות פליגי בפלוגתא רש"י ובעהמ"א בטעמא דת"ק ורשב"ג דהנה י"ל הא דלרשב"ג בעינן לשמה אף דהזל"מ ע"כ דיליף מס"ת דבכל דבר קדושה בעינן לשמה וכמו שבארתי לעיל ובס"ת הא כתיב ג"כ קרא כתבו לכם את השירה דבעינן לשמה מעתה י"ל דהנה שמואל י"ל דס"ל דבעי תלי' לשמה מלך שייך בין לל"ק בין לל"ב דרב דפסול בנכרי שפיר י"ל דגם רב סובר מין הסיסון פסול משום דעכ"פ בעינן תלי' לשמה מקרא דלך דסובר כאביי דהז"מ הוא וא"כ תליא דעכ"פ הזמנה הוה (כדאמרינן בסוכה דף ל"ג אגד הזמנה בעלמא הוא ומבואר שם בתוס' דלמ"ד צריך אגד ג"כ ל"ה אלא הזמנה בעלמא וכיון דהז"מ שפיר גלי קרא דבעינן לשמה בשעת טוי' כדי שיחול עליו שם מצוה ולא יקשה א"כ למה צריך קרא למעט נכרי מעשית ציצית תיפוק לי' דל"ה לשמה וכמו שהקשה בב"י והוכיח דל"ב טוי' לשמה כשיטת רבינו די"ל דאיצטרך לישראל עע"ג דא"ל דבנכרי דאדעתי' דנפשי' עביד ל"מ עע"ג כשיטת רבינו דהיינו היכיא דבעינן לשמה בפירוש כמו בגט או בס"ת אי בעינן לשמה למצוה אבל אי אמרינן דבעינן רק לשמה כדי להזמינו שיחול עליו שם קדושה ולכן סגי בהזמנה בשעת עשי' שפיר מהני גם לרבינו בישראל עע"ג ואשעת טוי' ל"צ לשמה דסגי בהזמנה כ"ד דהא הזמנה א"צ להיות דוקא ע"י המעבד וסגי אם מכוין לזה העומד ע"ג כמש"כ רשב"א חולין דף י"ג דבכהא"ג בוודאי מצינן למימר זה מחשב וזה עובד ושמואל סובר הזל"מ ע"כ הא דגלי קרא לך דבעינן לשמה לשם מצוה בשעת טוי' דאשעת תלי' הא ל"מ הזמנה דל"מ הוא ועוד דאי אשעת תלי' יקשה א"כ שוב למה צריך קרא דנכרי פסול בעשית ציצית דהא גם שמואל מודה לרב כמש"כ בטו"ז שם אע"כ דצריך קרא דטוי' בעינן לשמה לשם מצוה לא להזמינו שיאסור לשנותו דהזל"מ והא דצריך קרא בנכרי דפסול בעשיית ציצית היינו לענין תלי' אף דלענין תלי' ג"כ בעינן לשמה לשמואל ולדידי' ל"ש למימר לענין עע"ג דהא לדידי' לשמה הוא אינו כדי לאסור לשנותו ולחול עליו שם קדושה כיון דהזל"מ ואינו אלא למצוה ובזה ל"מ עע"ג לשיטת רבינו הנ"ל לזה שפיר י"ל כמש"כ הב"ח שם דבאמת גלי קרא בזה דגם בשעת תלי' דל"ה אלא הזמנה בעלמא בעינן ג"כ לשמה (דהא לשיטת רבינו באמת סובר בשעת תלי' ל"ב לשמה דגרע מטוי' וע"כ הטעם כיון דתלי' רק הזמנה בעלמא דל"מ הוא אין תועלת שיהא גם במעשה תלי' לשמה דאף אם עושה לשמה בשעת תלי' לא הוסיף בקדושה דבשלמא לרב דלך אתי רק לתלי' לא מצינן לתרץ כב"ח דא"כ לך למה לי אבל לשמואל שפיר י"ל כתי' של הב"ח דהא לך אשעת טוי' קאי וא"ל א"כ כיון דעכ"פ משעת טוי' בעינן לשמה כש"כ בשעת תלי' וא"כ אכתי למה צריך קרא לפסול נכרי תיפוק לי' דבעינן לשמה דז"א דהא באמת לשיטת רבינו דל"ב לשמה בשעת תלי' וע"כ יען דהזמנה ל"מ לא מהני כלום להוסיף קדושה במה שעושה כל עשיותיו לשמה וא"כ לשמואל י"ל דבאמת זהו דגלי קרא דאפ"ה פסול בנכרי משום דגם בשעת תלי' בעינן לשמה דבכל עשיותיו בעינן לשמה אף במעשה כ"ד) וא"כ שפיר מייתיא כתנאי ע"ז דהא בהא ממש פליגי רשב"ג ות"ק וכמש"כ בעהמ"א דת"ק סובר הז"מ וסגי בהזמנה כ"ד (ול"ב עיבוד לשמה) כדי שיחול עליו שם קדושה ה"נ לרב צריך לשמה אשעת תלי' ורשב"ג סובר דבעינן עיבוד לשמה דלא סגי בהזמנה כ"ד דהזל"מ רק צריך לשמה משעת עיבוד למצוה כמו כן לשמואל גלי קרא גם בציצית לך דבעינן לשמה משעת טוי' דאי משעת תלי' ל"מ דהזל"מ לחול עליו שם מצוה דלא נאסור בהזמנה ורשאי לשנותו לחול (וכהא"ג פליגי רב ושמואל בשבת דף כ"ב דרב סובר אין מדליקין מנר לנר ומבגד לבגד דסובר גם במצוה שייך צד קדושה עכ"פ בשעה שעומד למצוה וכמש"כ בלחם חמודות דהא דאין מתירין מבגד לבגד הוא משום ביזוי מצוה של הבגד או של הציצית וכדברי השאלתות שהביא הטור סי' כ"א ובשו"ת ט"ג הנ"ל ושמואל סובר מתירין מבגד לבגד ע"כ דלית לי' דבמצוה שייך צד קדושה לכן גם כאן לית לי' הסברא דבעינן שיחול עליו שם מצוה וכמו שיבואר) ואמנם גם לל"ב דרב ניחא דלל"ב לית לי' לרב דרשא דלך דהא כשר גם בנכרי אפי' באין ישראל עע"ג לכן ל"ב כלל הזמנה שיחול עליו שם קדושה והיינו דסובר רב הזל"מ ולא מיתפס בקדושה שיהא אסור לשנותו לחול ול"ב לשמה אף בשעת תלי' ושמואל סובר כאביי דהז"מ ולכן בעינן טוי' לשמה למצוה כמו שהוא לשיטת רש"י (וא"ל הא גם לשיטת המלחמות דפלוגתא דרשב"ג אתיא הכל כרבא דרק פליגי בהא אי בעינן לשמה לחיבוב מצוה אבל גם לרשב"ג לא נאסר בהזמנה מצי אתיא שפיר ג"כ דז"א דא"כ קשה קו' תוס' דשאני ציצית דכ' לך ואתיא גם כת"ק כיון דלרמב"ן לא תליא בהזמנה ל"מ דאף אי הזל"מ מהני לשמה למצוה אבל לפירש"י ניחא דתליא בדרשב"ג דאי לרבנן לא מצינן לאוקמא קרא דלך למצוה דהא ל"מ לשמה כין דהזל"מ) וא"כ לפי ל"ב אתיא דשמואל כאביי דהזמנה מילתא וגלי קרא לך דבעינן דמצוה ג"כ לשמה ושפיר תליא בדרשב"ג דכמו דלרשב"ג מהני לשמה דהז"מ כך לשמואל גלי קרא לך דבעינן טוי' לשמה משום חיבוב מצוה דלא נאמר מה מהני טוי' לשם מצוה אי הזל"מ ע"ז מייתיא מדרשב"ג דמהני לשמה דבאמת הז"מ ולכן מהני לשמה לחיבוב מצוה וכיון דמהני בעינן לשמה שפיר לחיבוב מצוה אבל לרבנן דסברי בתפילין דל"ב עיבוד לשמה משום דהזל"מ ה"נ לא מצינן לאוקמא קרא דלך דליבעי לשמה דהא לא אהני כלל מה דטוי' לשמה ע"כ הוה מוקמינן קרא דלך למילתא אחריתא כדמוקי לרב ושפיר מייתיא כתנאי בין לל"ק בין לל"ב רק דלל"ק אתיא דשמואל כמ"ד הזל"מ ורב כמ"ד הז"מ וממילא תליא בדרשב"ג דרב כת"ק ושמואל כרשב"ג ולל"ב אתיא דרב כמ"ד הזל"מ ושמואל כמ"ד הז"מ ואתיא דרב כת"ק דלית לי' הזמנה ושמואל כרשב"ג דאית לי' הזמנה וא"כ נתישבה שפיר כל הקושית דאין כאן סתירה כלל דגם בשמעתין דמנחות מצינן לדרוש לשמואל דרשא דלך וכן בשמעתין דסוכה מצי אתיא שפיר כרב דגם הוא דרש לך לל"ב והקושיא שם בין לרב בין לשמואל וכפירש"י דהא רב בתלי' ג"כ בעי לשמה וניחא נמי מה שהקשה בשו"ת ט"ג הנ"ל דשאני בתפילין דהוא מילתא דקדושה שייך לומר הז"מ שיחול עליו שם קדושה ואיך מדמי לציצית דלית בהו קדושה דלפמש"כ ניחא דהא לרשב"ג באמת הא דבעינן לשמה בתפילין אין משום הכנה לקדושה אלא משום חיבוב מצוה כיון דרשב"ג לית לי' הז"מ ול"ש לשמה כדי להכינו לקדושה דמותר לשנותו (והיינו שמואל לשיטתו דסובר מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד דלית בהו קדושה דהא תשמישי מצוה נזרקין) ולרב שפיר אמרינן דסובר כת"ק דלשמה הוא משום להכינה לקדושה דהא לדידי' ע"כ הא דבעי לשמה בשעת תלי' אינו ג"כ אלא כדי להכינה לקדושה דאין לומר דלשמה היינו לשם חיבוב מצוה דכיון דסובר דגלי קרא דנכרי פסול למה צריך ע"ז קרא תיפוק לי' דבעי לשמה ול"ב עע"ג ואתיא רב כשיטתו דאין מתירין מבגד לבגד דגם בקדושת שוות שייך דהוכן לקדושה כדברי השאלתות ואסור לשנותו או להיפוך כיון דגלי קרא דנכרי פסול ע"כ משום לשמה כמש"כ ב"ח א"כ למה צריך קרא דלך דאי לעע"ג הא ל"מ היכיא דצריך לשמה למצוה אע"כ כדי להכינו לקדושה ע"כ שפיר צריך קרא דהו"א דכשר ע"י ישראל עע"ג וכמש"כ לעיל ולל"ק דרב ג"כ לא ניחא כיון דלדידי' רבא גם כרשב"ג מצי אתיא דאף דהזל"מ אפ"ה בעי עיבוד לשמה לחיבוב מצוה דלא אתיא כדי להכינו למצוה א"כ לא תליא בדרשב"ג דמצי אתיא דשמואל ג"כ רק שאני ציצית דכ' לך כמש"כ לעיל אבל לשיטת בעהמ"א א"ש ונתישבו הסוג' על נכון לפי שיטת בעהמ"א דאי כשיטת רמב"ן לא א"ש בין לל"ק בין לל"ב דהא לדידי' הא דבעי לשמה רק משום הכנה לקדושה ואין דומה לציצית כלל דלשמה רק משום חיבוב מצוה וא"כ יש הוכחה כשיטת בעהמ"א (דלדידי' רווחא שמעתתא דשמואל אתיא כרשב"ג דא"ל דשמואל ג"כ כת"ק אתיא ושאני ציצית דכ' לך דהא כיון דהזל"מ מסתבר לאוקמא למילתא אחריתא דהא לא אהני לשמה כלל וכדאית לי' לרב ובמה סברא פליג אדרב לכן מסתבר לי' לומר דבאמת שמואל סובר כרשב"ג דהז"מ אך לל"ק לכאורה קשה דהא מצי אתיא שמואל כת"ק ושאני ציצית דכתיב לך דא"ל הא לל"ק גם רב סובר לך אתיא לשמה ומוקי לה אתלי' א"כ אי שמואל ג"כ כת"ק אמאי מוקי לה אטוי' דהא מצינן לומר דאתי אתלי' כיון דאית לי' לת"ק הז"מ (ובמה סברא פליג ארב) דז"א דהא לרב לשיטתו דסובר אין מדליקין מנר לנר ע"כ לדידי' גם במצוה שייך הזמנה כדברי השאלתות ולדידי' הא דלרשב"ג הז"מ היינו להכינו לקדושה אבל שמואל דסובר מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד דלית לי' במצות הוקצה למצותו וא"כ לדידי' ל"ש הז"מ כלל במצוה דלא כשאלתות א"כ קשה כנ"ל אך הדבר ניחא לל"ק בלא"ה לא מצי אתיא שמואל כת"ק דא"כ אי בטוי' בעינן לשמה משום דכ' קרא א"כ כש"כ בתלי' בעינן לשמה דא"ל בתלי' ל"ב לשמה כשיטת רבינו דזה שייך למ"ד הזל"מ א"כ ל"ב לשמה בכל עשיותיו אבל לת"ק כיון דסובר בעלמא הז"מ בכל עשיותיו א"כ אי בשעת טוי' בעינן לשמה א"כ גם בשעת תלי' בעינן לשמה אף דבמצוה הזל"מ בעי לשמה למצוה לשמה למצוה וא"כ הדרה קו' לדכותי' למה צריך כלל קרא לפסול נכרי דהא לל"ב נכרי פסול גם לשמואל מקרא דבנ"י כמש"כ הטו"ז ודו"ק:
מעתה א"ש שיטת הריא"ף דהנה כיון דקיימ"ל הזל"מ ע"כ הלכה כשמואל כמו שבארתי דרב דסובר בתלי' בעינן לשמה ע"כ סובר כאביי דהז"מ א"כ מוכח שפיר דהלכה כשמואל אף דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג הלכה כת"ק היינו משום דזה תליא בתרי לישני במנחות דבוודאי לל"ק דקיימ"ל נכרי פסול בעשיית ציצית א"כ ע"כ דרב דבעי תלי' לשמה כאביי דמהני הכנה לקדושה ושמואל כרבא דהזל"מ לכן בעי טוי' לשמה והלכה כשמואל וכרבא אבל במאי דתליא לל"ב בפלוגתא דרשב"ג ות"ק דפליגי בהזמנה מילתא אתיא ג"כ דרשב"ג כרבא דלאביי ל"ב לשמה דסגי בהכנה לקדושה במעשה כ"ד וממילא דשמואל כרשב"ג בהא לא קיימ"ל כל"ב אלא כל"ק דטעמא דרשב"ג דבעי לשמה למצוה אדרבא לא יתכן אלא לאביי דלרבא מה אהני לשמה כיון דהזל"מ וממילא הלכה כת"ק דסובר הזל"מ וכאשר אוכיח דסתמא דש"ס סברי דפלוגתא רבנן ורשב"ג דתליא בהזמנה מילתא היינו דת"ק סובר דל"ב לשמה משום דהזל"מ ורשב"ג סובר דבעינן לשמה דהז"מ דהנה יש להבין לפירש"י איך שייך כלל לומר יען דה"מ ע"כ מהני לשמה לכן צריך לשמה דמה סברא יש בזה לומר כיון דמהני לשמה צריך לשמה דבשלמא לפי' הר"ן דצריך להכינו לקדושה ניחא אבל כפי מה שמשמע מבעהמ"א לא הבין כן בפירש"י אלא דלשמה הוא למצוה א"כ מהיכן למדו כן דאי מהני לשמה בעינן לשמה ונראה לישב דע"כ רש"י מודה דבס"ת בעינן כתיבה לשמה לכו"ע מדכ' כתבו לכם וא"כ למ"ד הז"מ דמהני לשמה מסברא דבעינן לשמה כיון דחזינן דקפיד קרא בכתיבה והוה ילפינן דבעינן גם בתפילין לשמה אבל אי הזל"מ ול"מ לשמה לא ילפינן מס"ת (משום דרק בס"ת דהוה גוף קדושה והז"מ לכן בעינן לשמה וכמש"כ במג"א סי' ל"ב דרש"י ע"כ מחלק דבס"ת בעינן לשמה יען דהוה גוף קדושה אף דתוס' דחו זה אבל לפי רש"י ע"כ לפרש כן) וכמש"כ בחיה"ר אך לכאורה אכתי יקשה מנ"ל לדרוש מוכתבו לכם את השירה הזאת דבעינן גם עיבוד לשמה בס"ת דילמא דוקא כתיבה בעינן לשמה אך הדבר ניחא דלכתיבה ל"צ קרא כיון דכתיבה הוא גוף קדושה לכו"ע ילפינן מקרא דועשו לי מקדש ודרשו בספרי לי לשמי וכמו שיבואר:
אך לכאורה אכתי דילמא קרא דבעינן לשמה בפירוש דאי מועשו לכם הו"א דגם סתמא מהני כלשמה וקמ"ל קרא דבעינן לשמה בפירוש אך ז"א דהא לת"ק דהזל"מ ל"מ סתמא לשמה אי עיבוד ל"ב לשמה ויכול לשנותו לכל דבר ול"ש לומר דכתיבה סתמא לשמה עומד ורק אחר דדרשינן מקרא דעיבוד בעינן לשמה בס"ת ע"כ דהז"מ בגוף קדושה ומהני ההזמנה וא"י לשנותו אז שייך לומר בכתיבה סתמא לשמה אולם לרשב"ג לאביי דהז"מ ושייך לשמה בעיבוד א"כ ל"צ קרא דכתבו לכם לעיבוד א"כ ע"כ קרא דכ' לכם היינו אכתיבה דלא תימא סתמא לשמה משום דכיון דהוזמן לכתיבה סתמא לשמה קאי וא"צ לשמה בפירוש אשמעינן קרא דאפ"ה בעינן בכתיבה לשמה בפירוש:

ט') ונראה ראי' לדברינו מפ' השולח דף מ"ד דפריך לרשב"ג עיבוד לשמו בעי כתיבה לשמו ל"ב ותמה במהרש"א אמאי לא פריך עיבוד אעיבוד ובחי' ריטב"א הקשה מ"פ לרשב"ג ואטו כו"ע לית להו דבעינן הזמנה לשמה בכתיבה ובתוס' הקשו מ"פ מרשב"ג דילמא איה"נ כיון דבעי עיבוד לשמה מהני בכתיבה סתמא משום דסתמא לשמה קאי אך לפמש"כ ניחא כיון דרשב"ג סובר הז"מ א"כ אי סגי בסתמא לשמה ל"ה צריך קרא דכ' לכם אע"כ דבעי בפירוש לשמה והתינח לרשב"ג דסובר כאביי דהז"מ אבל לרבנן דסברי כרבא הזל"מ לדידי' באמת י"ל מאחר דגלי קרא דבעיבוד בעינן לשמה בכתיבה ל"ב בפירושי דסתמא ג"כ לשמה קאי ע"כ פריך רק לרשב"ג דהא לדידי' ע"כ בעינן לשמה בפירוש מקרא דכ' לכם וניחא נמי קו' מהרש"א דלא מצי פריך עיבוד אעיבוד דהנה לאביי דלא ילפינן מקרא דבעינן עיבוד לשמה בפירוש אלא הא דבעי לשמה משום דסגי בהזמנה לשמה ממילא ידעינן דבעינן לשמה דילפינן מכתיבה דבעי לשמה ולפי"ז י"ל דמהני בישראל עע"ג דבוודאי אי מקרא ילפינן דבעינן עיבוד לשמה בס"ת מקרא דכ' לכם למצוה דלכתיבה א"צ דילפינן מועשו לי מקדש דבגוף קדושה בעינן לשמה (וכדכ' הספרי והרמב"ן על התורה) רק דלעיבוד דל"ה גוף קדושה ממש כמש"כ הרמב"ן במלחמות דגוילין רק מכח הכתב מתקדשי ואי אזיל הכתב אזיל קדושתי' כדאמרינן פ' כל כתבי ולכך צריך לילף מקרא דכ' לכם (או י"ל דילפינן וכתב דס"ת מוכתב דגט דבעינן לשמה כדאיתא במנחות דף ל"ב לענין כתיבה אספר) ולכן ל"מ בעע"ג כמש"כ לעיל שיטת רבינו אבל אי הז"מ והא דבעינן לשמה הוא רק מסברא כיון דמהני לשמה מסברא בעינן שיהא לשמה א"כ סתמא לשמה קאי לכן מהני גם בעע"ג (כמש"כ תוס' במנחות דף מ"ב אי סתמא כשר מהני בישראל עע"ג) וא"כ ל"ק מהא דרשב"ג מתיר ליקח ספרים שכתבו עכו"ם דמצי מיירי בעע"ג אבל מכתיבה פריך שפיר כיון דבכתיבה כתיב קרא דבעינן לשמה בפירוש בזה ל"מ ישראל עע"ג (וכמו שהוכיח במג"א סי' ל"ט משמעתין דל"מ בישראל עע"ג היכא דבעינן לשמה) ומעתה הדרן לדברי הרי"ף דשפיר פסק כת"ק דרשב"ג דא"צ לשמה כיון דהזל"מ דהא משמעתין דידן מוכח דע"כ פלוגתא דרבנן ורשב"ג תליא בהזמנה מילתא דרבא כרבנן ואביי כרשב"ג והלכה כת"ק כיון דקיימ"ל הזל"מ ודו"ק:
והנה כל זה כדי לישב שיטת רבינו הרי"ף אמנם לשיטת רבינו א"צ לכל זה דבוודאי אי נאמר דהא דפסק רבינו דעור הבתים א"צ עיבוד לשמה היינו דמוקי פלוגתא דרבנן ורשב"ג בעור הבתים ופסק כרבנן דסברי הזל"מ אז קשה הא פסק כשמואל דבעינן טוי' לשמה וצריכין לתרץ כמו שהעלינו לדעת הרי"ף אבל אי נפרש דרבינו ג"כ מוקי פלוגתתם ברצועות (אבל הא דפסק דעור בתים א"צ עיבוד לשמו לא תליא כלל בפלוגתתם דהא סובר דא"צ עיבוד כלל) והא ברצועות פסק רבינו באמת דבעינן לשמה (עלח"מ ה' אבל) א"כ ע"כ לומר דרבינו מפרש להיפוך דרשב"ג כרבא ולכן לא סגי בהזמנה אלא בעיבוד לשמה שפיר נוכל לומר דרבינו פסק כרשב"ג וכשמואל דבעינן גם בציצית טוי' לשמה:
מעתה נבואה לישב דברי רבינו שהתחלנו דפסק דאין עושין הכלים מתחילתו אלא לשם הקודש ואם עשו מתחילתו להדיוט אין עושין לגבוה ותמהו עליו דקיימ"ל הזל"מ והנה לכאורה י"ל בפשיטות דכ"כ לעיל דהא דאיתא בירושלמי דכל הכלים אין עושין אלא לשם הקודש ובקודש יחצבו ויארגו דבעינן שיהא לשמה שיהא מוכן לחול בו קדושה ע"כ מהני הזמנה דאתיא כרשב"ג לפי שיטת חיה"ר דרשב"ג מודה בעיבוד דבעינן לשמה כיון דמשעה שנשתנה ע"י העיבוד אין עומד לדבר חול עוד לפי מחשבת העובד (והא דאמרו בקודש יארגו אין הכונה אריגה לבד אלא גם השזירה וכל עשיותיו) וא"כ א"ש דהא להדיוט דסתמא עומד לכך לתשמיש הדיוט כהא"ג לכו"ע הז"מ ודו"ק:
אך יקשה לזה הא הירושלמי פריך עלה מדתנן כלי גבוה עד שלא ישתמש בהן לגבוה מותר להשתמש בהן הדיוט ומוכח דפליגי גם בלגבוה וא"כ יקשה דרבינו פסק כתרווייהו דאין עושין מתחילתן אלא לשם גבוה ואפ"ה כתב דכלי גבוה עד שלא נשתמש בהן לגבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ומזכה שטרא לבי תרי דהא לפמש"כ לרשב"ג דבעינן לשמה משום דמודה בגוף קדושה דהזמנה מילתא אך הדבר ניחא דירושלמי קאי בשיטה דהא דבעינן לשמה הוא כדי להכינו לקדושה א"כ אי בעינן לשמה ע"כ דאסור לשנותו דהזמנה בגוף קדושה מילתא הוא אבל לפמש"כ לעיל דשמואל דסובר דבעינן טוי' לשמה אתיא כרשב"ג משום דלשמואל הא דלרשב"ג בעינן לשמה אין משום הזמנה לחול בו קדושה אלא למצוה וכפירושו של בעה"מ א"כ ל"ק מהא דרשאי להשתמש בו להדיוט דכיון דבאמת הזל"מ וכל מה דבעינן לשמה בכלי גבוה אינו כדי שיהא אסור לשנותו להדיוט אלא דבגוף קדושה בעינן לשמה למצוה א"כ ניחא דרבינו פסק דאין עושין אלא לשם גבוה כרשב"ג ואפ"ה רשאין לשנותו ולהשתמש להדיוט כיון דהלכה כשמואל דכל מה דבעינן לרשב"ג לשמה אינו כדי לאסרן להשתמש בו אלא לחיבוב מצוה דהא שמואל סובר בציצית בעינן לשמה ובציצית הא ל"ש לאסרו משום הזמנה דל"ש אלא בתשמישי קדושה משא"כ במצוה דהא שמואל סובר מתירין מבגד לבגד והלכה גם בהא כשמואל א"כ איך מדמהו לפלוגתא דרשב"ג כנ"ל ע"כ דלדידי' גם בתפילין הא דלרשב"ג בעינן לשמה אין משום דאסור לשנותו אלא למצוה וא"כ כיון דרבינו סובר כשמואל דבעינן טוי' לשמה שהוא רק למצוה א"כ גם הא דפסיק רבינו דברצועות בעינן לשמה היינו כרשב"ג לחיבוב מצוה ס"ל וא"ש מה דפסק דאין עושין כלי קודש אלא מתחילתן לשם גבוה דהיינו למצוה אבל רשאי להשתמש בו דהזל"מ ודו"ק:
אלא אי קשיא הא קשיא הא בכלל כלים של גבוה הוה כ"ש ובכ"ש הוה גוף קדושה ובהא הז"מ כמו שהוכחנו לעיל דקדושת קרבן דנתפס מיד היינו מטעם הזמנה וא"כ אכתי אמאי רשאין להשתמש בו להדיוט לכן נראה לישב דהנה בשו"ת מט"ג הנ"ל העלה בטעמא דלאביי ל"ב לשמה וסגי בשאר הזמנות כמש"כ חיה"ר משום דהא ילפינן מע"ע ובע"ע לא נאסרה משעת לקיחה כציפורי מצורע משום דיש לה גבול אחרינא כמו כן ילפינן לענין זה כ"ז שיש גבול אחרינא איני צריך העיבוד כדי שיתקדש דעיקר החיוב על ההזמנות הקרובות יותר להמעשה דאז חל האיסור לשנותו לחול מעתה י"ל גם בכ"ש כן כיון דיש לה גבול אחרינא דהיינו בשעת עבודתן שמקדשן לא נאסר בהזמנה משא"כ בקרבן דאין כאן גבול אחר שפיר נאסר בהזמנה ראשונה שהוקדש והוזמן לקרבן:
אך עדיין קשה נהי דמטעם הזמנה לא נאסר בכ"ש להשתמש בהו להדיוט הא בתוספתא מבואר דקודם שנשתמש לגבוה יש להם פדיון הא כיון דגוף קדושה הן כקרבן והא בקרבן מיד שהוקדש אין להם פדיון דא"ל כמש"כ יען דיש לה גבול אחרינא דלענין פדיון ל"ש זה דעכ"פ הקדישו למזבח קדה"ג דהא דבע"ע אזלינן בתר גבול אחרינא פירש"י דאין קדוש לא למזבח ולא לבדה"ב וכונתו בשלמא קרבן נאסר מיד בהזמנה שהוקדש לגבוה משום דכיון דקדוש למזבח כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא וכבר נכנס לרשות גבוה מצד אמירה לגבוה וזה ל"ש בע"ע לכן אזלינן בתר גבול אחרינא אבל בכ"ש שקדוש קדוה"ג א"כ כבר הוא בגזא דרחמנא ל"ש בזה דניזל בתר גבול אחרינא בשלמא לענין לאסור להשתמש בו שפיר שייך לחלק גם בכ"ש דיש גבול דע"ז ל"ש לומר דבגזא דרחמנא איתא מטעם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהא במה שמשתמש בו לגבוה אין מוציאו מרשות גבוה ע"ז שפיר נוכל לומר דיש גבול אחרינא לא נאסר להשתמש להדיוט אבל לענין פדיון דמוציאין מרשות גבוה ל"ש ליזיל בתר גבול אחרינא (דהיינו עד שישתמשו בו לגבוה) וא"כ אמאי מהני פדיון:
הלום ראיתי בשבי"ד לאדומוהזצ"ל על או"ח סי' קנ"ג עמד ע"ז ותי' דרק בשור זה קרבן מיתפס מיד עלה שם קרבן ועולה למזבח משא"כ כ"ש דמיקרי גוף קדושה הואיל דמקדש מה שנגע בו אבל כ"ז שלא נתחנך לעבודה אין יכול לקדש אחרים ל"ש לומר דזה הזמנה לגוף קדושה דזה יבוא אחר הקידוש או החינוך אמנם לענ"ד קשה עדיין דהא מפירש"י בקידושין הנ"ל משמע דבקדשים לכך מיתפס מיד יען דקדוש למזבח או לבדה"ב כבר נכנס לרשות גבוה דכמסירה להדיוט דמי וא"כ גם בכ"ש הא הוה בגזא דרחמנא מיד באמירה ואולי י"ל דשם דקאי לחלק בין ע"ע לשאר קרבן דע"ע אין תלוי במידי אחרינא והוה לן לומר דנאסרה מיד לכן פירש"י כיון שאין קדוש למזבח לא נאסרה מיד אבל בכ"ש אף דקדיש קדושת מזבח והוא בגזא דרחמנא כיון שתלוי עוד במידי אחרינא לענין לקדש אחרים דבעי משיחה או חינוך לעבודה לא נאסרה מיד דל"ד לקרבן כנ"ל וראיתי בירושלמי פ"ג ממגילה דבעיא כ"ש מיד הן קדושין או בשעת תשמיש ומשני בשעת תשמישן הרי דקודם תשמישן אין קדוש ושרי להדיוט והיינו משום דיש לה גבול אחרינא במשיחתן או בחינוכתן אלא דלפמש"כ זהו מסתבר רק לענין איסור שימוש אבל לענין פדיון להוציאן לחולין אין ראי' מזה ועמש"כ לעיל בסק"ה ודו"ק:

י') כלים שעשאן להדיוט אין עושין לגבוה וכו'. הנה לפי"ז איכא קו"ח אם נשתמשו להדיוט דפסול לגבוה וכן הוא במנחות דף כ"ג עצים שנשתמשו להדיוט פסול לגבוה אולם קשה לי דהנה בע"ז דף נ"ב פריך בגמ' אאבני מזבח ששקצו אנשי יון אמאי גנזוהו נתברינהו לבטל איסור דע"ז של נכרי יש לו ביטול יקשה נהי דביטלו עכ"פ לא גרע מנשתמש להדיוט דאין ראוי עוד לגבוה וראיתי בישועת יעקב סי' קמ"ו שעמד על זה ונראה לישב דהנה הב"י סי' רע"ו הביא דברי הר"י אסכנדרי דהוכיח דמותר לנתוץ אבני מזבח כדי לתקן מהא דנתצו חשמונאים המזבח והא עוברין משום לא תעשון כן לד' אע"כ דכדי לתקן לבנות אחר במקומו שפיר דמי ודן מזה להלכה דה"ה דמותר למחוק שם קודש כדי לתקן ובח"ס סי' ל"ב תמה הא התם הטעם דבאו פריצים וחללוהו וא"כ ליכא משום לא תעשון כן לד' ועוד דהא בגמ' פריך לתברנהו ולישקלו לנפשייהו וא"כ יקשה איך שרי לנתוץ כדי לישקל לנפשייה כיון דאין כדי לתקן אך י"ל דהנה גמ' מסיק דהטעם משום דלאו אורח ארעא לאישתמושי להדיוט חזינן דעדיין עליו קדושה דאסור לאשתמושי להדיוט וכך מוכח מרמב"ן במלחמות שהקשה דליפדינהו ואי ס"ד דיצא לחולין לגמרי ע"י שבאו פריצים וחללוהו א"כ אין תופס פדיון וע"כ דעדיין צד קדושה עליו ורק הא דאמרינן דבאו פריצים וחללוהו אהני לן שיוכלו לאסור וא"כ למסקנא קשיא שוב איך שרי לנתוץ הא עוברין משום לא תעשון כן וע"כ דכדי לתקן שרי והוכחת הריא"ס לפי מסקנת הגמ' וראי' לזה מגמ' דנדרים דף ס"ב דנענש בלשצאר דנשתמש בכלי קודש והקשה המקנה בקידושין דף נ"ד אמאי הא באו פריצים וחללוהו ותי' דכ"ש אין בהן מעילה ואין יוצאין לחולין וע"כ הא דקאמר שם דבאו פריצים וחללוהו ונעשה חול היינו רק לענין דיכול לאסור אבל נשארו בקדושתן וכמו שהוא דעת הרמב"ן במלחמות בשמעתין שחולק אבעהמ"א אמה שהקשה הא קנאום ע"י כיבוש ותי' לד' הארץ ומלואה ורמב"ן חולק דגזה"כ באו פריצים ונתחלל ע"י גוים אבל אסור להשתמש בהן דעדיין קדושה יש בהן (ובזה יש לישב דעת הלבוש דמביא ראי' דאאדש"א מדרבנן מאבני מזבח ותמהו עליו דגמ' מסיק משום דבאו פריצים וחללוהו ולפמש"כ הכונה רק יען דבאו פריצים קנאום שיכולין לאסור מדרבנן במעשה ובלא"ה י"ל דהלבוש מייתיא ראי' מס"ד דלא ידע מבאו פריצים ואפ"ה נאסר משום דמדרבנן אאדשא"ש) עכ"פ א"ש דברי הריא"ס דבאמת עדיין יש בהן צד קדושה אפ"ה שרי לנתוץ ע"כ כדי לתקן שרי וא"כ ניחא קו' הנ"ל דכיון דעדיין בקדושתן ל"ש דנאסר משום דנשתמש להדיוט דכלי גבוה שנשתמש להדיוט לא נאסר לגבוה:
אך עדיין קשה דבאמת הקשה הפרד"ר דנאמר קו"ח כלי שנעשה להדיוט אסור לגבוה כלי גבוה שנשתמש להדיוט לא כש"כ שיאסור לגבוה ותי' הח"ס דאאדשא"ש ע"ש סי' מ' וא"כ הדרה קו' לדוכתי' מה אהני דנבטלינהו עכ"פ לא גרע מנשתמש להדיוט ויהא פסול מקו"ח משום שנשתמש בו להדיוט אולם נראה דקו' הפרד"ר יש לישב באופן אחר דאין הטעם משום דאאדשא"ש אלא הטעם משום דגנאי הוה אבל בשל גבוה ששימש להדיוט אין בו גנאי לשמש בו לגבוה כמש"כ בשל"ג בשמעתין דיותר הוה גנאי לגבוה להשתמש בכלי חולין שנשתמש לע"ז או בבית חוניו מכלי גבוה ששימש בו לע"ז וא"כ ליכא קו"ח כלל וא"כ ניחא נמי קו' דידן כיון דאזיל איסור ע"ז גם פסול זה ששימש להדיוט אזלה דכבר בארנו דעדיין יש בהן צד קדושה והוה כלי גבוה עדיין:
ונראה דיש להוכיח דע"כ רבינו סובר דלא פקע ההקדש לגמרי אף בבאו פריצים דהנה בעהמ"א בשמעתין מפרש הא דבאו פריצים היינו ישראל דבני מעילה נינהו ויצא לחולין ועי"ז קנאום נכרי בכיבוש מישראל אבל בכ"ש דא"י ע"י מעילה ל"א באו פריצים וחללוהו ורמב"ן הקשה לפדינהו ולישקלינהו אע"כ דל"מ פדיון כתוספתא דמגילה ובארנו לעיל דמוכח דסובר דעדיין קדוש ועומד ומיתפס פדיונו והנה רבינו סובר לעיל בפרקין דאבני עזרה אין לו פדיון ע"כ דיצא לו כן מסוג' דשמעתין וכמש"כ במשל"מ א"כ ל"ש דיאסרו משום שנשתמש בהן להדיוט דכלי גבוה לא נאסרו בנשתמש בו להדיוט כנ"ל:
אלא דקשה לי דלקמן דף נ"ד מוכיח דע"י מעשה א"א דשאש"ש מכלי אחז דנאסרו ופירש"י דלפרקינהו ומוכח אאדשא"ש להדיוט ובשעה"מ בה' איסמ"ז הקשה הא כ"ש אין לו פדיון ותי' יען דל"ח לגבוה פודין וא"כ קשה באבני מזבח כיון דלגבוה ל"ח ליפדינהו כקו' הר"ן בשמעתין אך י"ל דהנה שיטת הראב"ד בפ"ד מאימ"ז דגם לגבוה בעינן מעשה לאסור דשא"ש וא"כ י"ל דכך מפרש גם הרמב"ן ובהא ניחא גם אחריתא דרמב"ן לשיטתו דסובר ע"ז של ישראל שעבדו גוי יש לו ביטול דע"י מעשה נאסר ונעשה כשלו ולכן יכול לבטלו ובר"ן הקשה ע"ז א"כ מזבח ששקצו אנשי יון אמאי נתצום ולא ביטלום ע"י עכו"ם וא"ל דלאו אורח ארעא כדקאמר בדף נ"ב דהא לפי הסוג' בדף נ"ד דמוכיח מכלי אחז דאאדשא"ש מדלא פרקינהו מוכח דלית לי' הא דלאו אורח ארעא וא"כ ע"כ הא דמזבח ששקצו אנשי יון ל"מ ביטול משום דגוף החפץ של ישראל:
ואמנם לפמש"כ ניחא דמוכח דרמב"ן מפרש כשיטת הראב"ד דמכלי אחז מוכח דאסור לגבוה במעשה אבל פדיון ל"מ אף דל"ח עוד לגבוה משום דלאו אורח ארעא ובזה ניחא ג"כ מה דהקשה בישועת יעקב על הר"ן הא באו פריצים וחללוהו וחולין גמורים הם והוה ע"ז של נכרי א"כ אמאי לא מהני ביטול ע"י נכרי וכן הקשה בח"ס בחי' חולין בסוג' דרבוצה ולפמש"כ ניחא דר"ן חזיא לרמב"ן במלחמות דמוכיח מכאן דאבני עזרה אין לו פדיון מדלא פרקינהו וא"כ ע"כ סובר אף דבאו פריצים אינם חולין גמורים ויש בהן קדושה ע"כ שוב הוה כמו חפץ של ישראל ול"מ ביטול ע"י נכרי ודלא כדעת הרמב"ן ומדויל ידו משתלם ואמנם לישב דעת הרמב"ן שפיר י"ל כמו שבארנו דסובר כשיטת הראב"ד דלא מוכיח מכלי אחז מדלא פרקינהו דאאדשא"ש אלא דמוכיח דנאסר לגבוה במעשה אך כ"ז ניחא לרמב"ן אבל לשיטת רבינו קשיא דהנה הוא דסובר בפ"ד מאימ"ז דלגבוה נאסר בלי מעשה והקשה בבה"ז מדמוכיח מכלי אחז דאדם אוסר דשא"ש במעשה אלמא לגבוה בעי ג"כ מעשה ולישב דברי רבינו ע"כ לומר דמפרש כפירש"י והר"ן דהקושיא הי' דלפרקינהו להדיוט וע"כ דאסור להדיוט ע"י מעשה אבל לגבוה נאסר בלי מעשה וא"כ מעתה שוב יקשה לרבינו הא כ"ש אין לו פדיון וע"כ לומר משום דל"ח לגבוה פודין א"כ שוב קשיא גם אבני מזבח ליפרקינהו כיון דל"ח לגבוה דא"ל דבאו פריצים אין תופס פדיונו דא"כ מנ"ל לרבינו דאבני מזבח אין לו פדיון דמסוג' דע"ז לא מוכח כיון דחללוהו אין תופס פדיונו א"כ ממנ"פ קשיא חדא מתרתי פסקי ואמנם נראה דיש לישב ברווחא לפמש"כ הר"ן דסוג' דדף נ"ד פליגי ולית לי' הא דלאו אורח ארעא דהנה במשל"מ כתב הטעם דלכן ל"מ פדיון משום דלאו אורח ארעא לאישתמושי להדיוט ואמנם יש טעם אחר יען דהוה כקדה"ג דאין לו פדיון כאשר מתבאר שזה דעת הרמב"ן במלחמות וא"כ י"ל דבוודאי לפי סוג' בדף נ"ב דאית לי' סברא דלאו אורח ארעא א"כ אף בלא חזי לגבוה ג"כ אין לו פדיון דעכ"פ לאו אורח ארעא ומוכח שפיר דאבני מזבח ועזרה אין לו פדיון אבל בדף נ"ד דלית לי' הסברא דלאו אורח ארעא רק הטעם דאין פודין הוא משום יען דהוה כקדה"ג א"כ כיון דל"ח לגבוה שפיר פודין ואבני מזבח דלא פדאו משום דלא מהני לי' ביטול כדעת הר"ן יען הגוף הוה של הקדש לא של נכרי ודו"ק ואין לומר הא הרמב"ן הקשה דלס"ד דלא ידע דלאו אורח ארעא ליפרקינהו ולישקלינהו והוכיח דאין פודין א"כ ע"כ מוכח דאין פודין משום דהוה קדה"ג וא"כ יקשה הא ל"ח ומהני פדיון לק"מ די"ל לרבינו הא באמת לא הוה קשיא לי' לס"ד דלפרקינהו דהא לס"ד בלא"ה ל"ש פדיון כיון דבאו פריצים וחללוהו ונעשו חולין אין תופס פדיונו (ובאמת יתמה על הרמב"ן דפריך מס"ד דהא לס"ד לק"מ כנ"ל) ורק הא דהוכיח רבינו דאבני מזבח אין לו פדיון היינו ממסקנא דלאו אורח ארעא ויש אכתי צד קדושה ותופס פדיון אז יש להקשות דליפרקינהו מזה מוכח דמהא"ט דלאו אורח ארעא גם לפדות אין פודין אף היכיא דל"ח לגבוה דעכ"פ לאו אורח ארעא וא"ש (ועמש"כ הרמב"ן הא דבקשו ליגנוז כספה של ירושלים דלא נתחללה ע"י פריצים יען דאין מעילה במזיד הנה במקנה בקידושין כתב יען דנתנה ליהנות בהן לכן אין מועלין) ועוד יש לישב דדוקא שם בכלי אחז דל"ח כלל לגבוה גם אחר פדיון לכן מהני פדיון אבל באבני מזבח אי נאמר דמהני פדיון יהא חזו והוה חולין גמורים לא נפסל בהנפת ברזל רק למזבח לא לעזרה כמו שבארנו לעיל א"כ עכ"פ יהא חזי לגבוה לעזרה ולכן שוב ל"מ פדיון להדיוט דקדושתו עליהן דחזי לאבני עזרה ושייך טעמא דלאו אורח ארעא לאישתמשי להדיוט גם יש לחלק לפמש"כ בברוך טעם דכלי אחז מה"ת ל"ח לכן מהני פדיון אבל אבני מזבח רק מדרבנן נאסר לכן ל"מ פדיון דמה"ת הא חזיא שפיר:
והנה ראיתי ביד שאול שתמה טובא על בעהמ"א הנ"ל מהך דנדרים דהתם הוה כ"ש אפ"ה אמרינן הטעם דבאו פריצים וחללוהו וקשיא לבעהמ"א שכ' דבכ"ש ל"א באו פריצים והנה לפמש"כ בשם המקנה אדרבא משם ראי' דאי יצא לחולין לגמרי א"כ אמאי נענש בלשאצר אע"כ דנשארו בקדושתן כיון דכ"ש אין יוצא ע"י מעילה לחולין והא דאמרינן שם דנעשה חול ואפ"ה נענש היינו לומר אף דהוה חול דאין לו פדיון עוד דאין תופס פדיונו אבל איסור מעילה יש בו ואסור להשתמש ע"ד שכ' בפ"ט מביאת מקדש לענין קדושת דמים דבכל קדה"ג יש גם קדושת פה קד"ד זה נתחלל ע"י פריצים ע"כ אמר שנשתמש בכלי קודש שנעשו חול אבל קדה"ג לא פקע ולא נתחללו דכ"ש יש מועל אחר מועל כסברת בעהמ"א:
שוב ראיתי במקנה להגאון מפאקש נ"י שכ' דבנבוכדנצר שבא ברשות כמש"כ ח"ס יור"ד בזה ע"כ מודה הבעהמ"א דנתחלל ע"י פריצים אלא דקשה לי א"כ מנ"ל כלל לסוג' דע"ז שגם ע"י ישראל נתחלל משום דבאו פריצים ומאי מייתיא ראי' מהא דלא גנזו כסף וזהב של ירושלים דילמא דוקא בהא נתחללה ע"י פריצים יען שבא ברשות וא"ל דמסברא כיון דישראל בני מעילה דהא מסברא ל"ה זה מעילה כלל כמש"כ המלחמות דדילמא לא נשתמשו רק עבדו יעוש"ה (ואמנם לכאורה יקשה כהא"ג על ח"ס בחי' בחולין שכ' דשם בנדרים יען שנטלו הכלים חוצה חוץ למקדש לכו"ע אמרינן באו פריצים וחללוהו ויקשה א"כ מנ"ל באמת דאף דלא נטלו חוצה דנתחללו דילמא דוקא בנטלו חוצה עכ"פ נתישב בזה שיטת הריא"כ ולא יקשה עליו הא שם באו פריצים וחללוהו די"ל דזה רק לר"פ אבל אידך מ"ד לית לי' באו פריצים רק כשבאו ברשות כמו בנבוכדנצר וא"כ איך סתרו המזבח הא עובר אלא תעשון אע"כ כיון שבאו לתקן מזבח במקומו שפיר שרי לסתור ודו"ק:
י"א) אבנים שחצבן לביה"כנ אין עושין מהן לגבוה. וקשה לי הא במנחות דף צ"ט ילפינן ממחתות קרח דעשאן ציפוי למזבח ומוכח שם דמקדושה קלה לחמורה מעלין דל"ב דוקא לאותה קדושה וכמו שאבאר דהנה בהא דמעלין בקודש ואין מורידין הקשה בטו"א מגילה דף כ"ד פשיטא כיון דמעלין קו"ח דאין מורידין ואמנם נראה כונה אחרת דהנה בב"י סי' מ"ב העלה דאין עושין מעור שעבדו למזוזה לס"ת דבעינן עיבוד לשם ס"ת דל"מ מקדושה קלה לחמורה דמה שהוזמן לקדושה קלה לא הוזמן עדיין לקדושה חמורה וכן הוא להדיא במלחמות פ"ק דסוכה אמנם מקדושה חמורה לקלה מורידין למ"ד דהזל"מ רק בגוף קדושה אי משום דבעינן שיהא הוזמן לקדושה קלה קודם שיחל עליו הקדושה או משום דבעינן לשמה כמו שבארתי לעיל אמנם בשו"ת עבודת הגרשוני חלק ע"ז דגם ממה שהוזמנה לקדושה חמורה אין מורידין לקדושה קלה ובש"א אתי עלה מטעם אחר משום דמה שהוא לשמה לקדושה חמורה ל"ה לשמה לקדושה קלה דבעינן לשמה לאותו ענין שצריך לה ואם עובד לס"ת אינו לשמה למזוזה:
י"ב) והנה בטו"א כתב דלכאורה קשה איך משנין מקדושה קלה לחמורה הא בקרבן אין משנין אפי' מקדושה קלה לחמורה כדתנן בתמורה דף ל"ב ולפי"ז אפשר לפרש הא דמעלין בקודש לאו דוקא דחייב להעלות בקודש אלא דרשאי להעלות ולשנות מקדושה לקדושה אבל הא דאין מורידין שפיר דוקא וא"כ יפורש הכי מעלין בקודש דהיינו דרשאי להעלות ממה שהוזמן לקדושה קלה לקדושה חמורה (כיון דל"ב לשמה למצוה אלא שיהא מוכן לחול עליו קדושה עצמה) ול"א דבעינן שיהא הוזמן לאותה קדושה חמורה ומייתיא לה מציפוי מזבח דהא מחתות קרח הוה קדושה קלה ועשו ממנה ציפוי למזבח וע"ז קאמר נהי דמעלין לקודש דרשאי להעלות לקדושה חמורה ואהני קדושה קלה לחמורה אבל אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה דנהי דמשום לשמה ל"ה לן לאסור להוריד דכיון דהוזמן לקדושה חמורה אהני שיהא לשמה גם לקדושה קלה אבל מטעם הורדה מקדושה חמורה אסור לשנותו לקדושה קלה כמ"ש בעבה"ג הנ"ל וממילא שוב פסול משום דל"ה לשמה כסברת הש"א דבוודאי אי הוה אמרינן דמורידין לקדושה קלה דאז הוה שפיר לשמה דהוא בכלל קדושה חמורה ויש בכלל מאתים מנה אבל כיון דאין מורידין שוב הוה שלא לשמה דהא לא הוה קדושה קלה בכלל החמורה כיון שאסור להורידה ובהא ניחא לישב מה שהקשה הש"א מהא דאמרינן במנחות דף ל"ב ס"ת שבלה אין עושין מהם מזוזה משום דאין מורידין והקשה דתיפוק לי' משום דל"ה לשמה לשם מזוזה להנ"ל ניחא דאי הוה אמרינן דמותר להוריד גם לשמה היה דיש בכלל מאתים מנה רק כיון דאין מורידין א"כ אין הקדושה קלה בכלל החמורה (ועכהא"ג בכה"ס) מעתה י"ל גם לענין מעלין בקודש דלעולם אפי' מצוה איכא להעלות דכיון דמצוה איכא ממילא הוה כהוזמן גם לקדושה חמורה דמסתמא דעתו לכשיצטרך להעלותו לקדושה חמורה אבל אי ל"ה אמרינן דחייב להעלות לקדושה חמורה אז ל"ה רשאין כלל להעלות לקדושה חמורה דל"ה לשמה כיון שאם עושה לשם קדושה קלה אין דעתו להעלותו לקדושה חמורה אבל אין מורידין מקדושה חמורה לקלה דפסול לקדושה קלה דאין בכלל קדושה החמורה אותה קדושה קלה ולא יקשה כקו' הטו"א דהא קו"ח דטובא קמ"ל דפסול נמי איכא כיון דאיכא אסור להוריד ממילא ל"ה לשם אותה קדושה ופסולה מטעם שלא לשמה ודו"ק ואין לומר א"כ מינה לה ממחתות קרח הא שאני ציפוי למזבח דנשתנה ולכן שפיר מהני מקדושה קלה לחמורה כיון דעשה מעשה בגוף הדבר לשם קדושה חמורה די"ל דהא הא דאין מורידין לקדושה פשיטא דגם ע"י מעשה אסור וכדמוכח מהא דס"ת שבלה דפריך למ"ד הז"מ והא עשה מעשה דתלה בהן עור (ובאמת יש לתמוה מכאן על מש"כ הראב"ד בפ"ד מאימ"ז דמוקצה לע"ז כשעשאו מעשה בטלה הקצאתו והא מכאן מוכח דאי הז"מ ל"מ עשאו מעשה לבטל הזמנתו והא כשנשתמשו לע"ז פשיטא דל"מ שינוי להתירו לגבוה כדמוכח מדברי רבינו פ"ד מאימ"ז ועשו"ע או"ח סי' י"א דל"מ שינוי וכן מבואר ביור"ד סי' קל"ט דל"מ אפי' תיקון לנר מצוה וכמו שהוכיח בח"ס או"ח סי' מ"ב ועמג"א סי' י"א ס"ק י"ב וסי' קמ"ז סק"ה ובח"ס או"ח סי' קל"ט ובארתי במקומו בפ"ד מאימ"ז) א"כ אכתי שייך לומר דהא גופי' קמ"ל דכיון דמעלין מקדושה קלה לחמורתא אהני מה שמעלין לקדושה חמירתא בעשה מעשה אבל אין מורידין אפי' ע"י מעשה מקדושה חמורה לקדושה קלה ממילא לא אהני מעשה לחול עליו שם קדושה קלה וא"ש:
י"ג) ומעתה יקשה הא דכ' רבינו דאבנים שחצבן לביה"כ אין עושין לגבוה ויקשה הא ילפינן ממחתות קרח דמעלין בקודש ועושין מקדושה קלה לחמורה אך יש לישב דהנה כבר הוכחנו דלרבינו הא דאין עושין לגבוה אלא מתחלתן לשם גבוה אינו משום הזמנה לקודש אלא משום לשמה דילפינן מועשו לי מקדש לי לשמי לשם גבוה והנה לפי"ז אבנים שחצבן לביה"כ ע"כ אין בו שום קדושה עוד דהא הזמנה לאו מילתא ולשמה ל"ש בחציבת אבנים לביה"כ דל"ב לשמה וא"כ הוה כחצבן לצורך הדיוט והא כבר כתב רבינו דבעינן שיהא חציבתן לקודש ואלו שחצבן להדיוט אין עושין לגבוה ואולם יש לומר עוד דהנה דאף דנאמר הזמנה מילתא בגבו מעות ליקנות ביה"כ דהביהכנ"ס כבר הוא בקדושתו ע"י שהתפלל בו חלה קדושה בהזמנה על המעות אבל אם חצב אבנים לבנות ביה"כ דלא ירדה עדיין קדושת ביה"כ עד שיתפללו כדאיתא בירושלמי פ"ג דמגילה א"כ ל"ה הזמנה לקדושת ביה"כ כלל ולכן אין עושין לגבוה דהוה כאלו חצבו להדיוט דאין עושין אותן לגבוה ובהא ל"ש לומר דהא הזמנה לאו מילתא א"כ אף בהוזמן להדיוט לאו מילתא הוא דהנה כ"כ לעיל דלהדיוט הזמנה מילתא כיון שעומד סתמא להדיוט אהני הזמנתו שלא יהא רשאין להזמינו לגבוה ואמנם לפמש"כ לעיל דלאו משום הזמנה הוא אלא משום דבעינן לשמה א"כ בנעשה לביה"כ עכ"פ ל"ה לשמה ניחא בפשיטות:
שוב ראיתי שכ"כ אדאמוהגזצ"ל בשבי"ד סי' קנ"ג לישב קו' ח"ס שהקשה למה באבנים שחצבן להדיוט אין עושין לגבוה דהא הזל"מ ותי' יען דבעינן לשמה דכ' ועשו לי מקדש לי לשמי והנה ראיתי שאאמ"ו זצ"ל שם הקשה דנילף מזבח מעצים דל"ב שיחצבן לגבוה דהא מזבח הוקש לעצים כדאיתא במנחות דף כ"א ותי' דדוקא במזבח ומקדש גלי קרא ועשו לי מקדש הוא דבעינן לשמן אבל עצים דהוה קרבן ל"ב לשמה כמו בכל קרבנות דהא מנחות נסכים כשרים אפי' לא נעשו לשם קרבן ורק בכלים ומקדש גלי קרא דבעינן לשמה ואולם קשה לי דהא מקרבן אין ראי' דהא קרבן אפי' נשתמש בו להדיוט ג"כ כשר כדאיתא בסוטה דף מ"ח דיליף מקרא דבהמה שנעשה בו מלאכה להדיוט לא נאסר לגבוה א"כ ל"ב לשמה בקרבן אבל בעצים דפסולין אם השתמשו בהן לגבוה כדאיתא התם במנחות אפ"ה ל"ב לשם גבוה שפיר תיקשי דנילף מזבח מעצים דאף אם השתמשו בהן להדיוט פסולין אבל לשם גבוה ל"ב ולא יהא בעינן באמת לשמה וצ"ע ועמש"כ לעיל על קו' הטו"א:
י"ד) ואמנם נראה לישב באופן אחר קו' המשל"מ אהא שכ' רבינו דאם עשאו להדיוט פסול לגבוה הא הזל"מ הוא דהנה אמרו שם במגילה דף כ"ו ה"מ בחדתא דהזל"מ והקשה בטו"א הא בגוף קדושה לכו"ע הז"מ ותי' דלרבא דסובר ע"ע לא נאסרה מחיים אף בגוף קדושה הזל"מ והנה במג"א סי' ל"ב כתב ג"כ דזה תליא אי ע"ע נאסרה מחיים ועמחהש"ק שם אבל לדעתי קשה ע"ז דהנה ברמב"ן במלחמות הקשה ג"כ לרז"ה דסובר בגוף קדושה הז"מ הא מע"ע אין לילף דליכא גז"ש ועוד הא גם בס"ת לא נתקדשו גוף הגוילין דהא אמרינן בשבת פ' כל כתבי דאזיל כתב אזלי' קדושתי' ונראה דהנה הטעם דבגוף קדושה הז"מ הוא י"ל כן דהנה בתשמישי מצוה קיימ"ל צר בי' ולא אזמני' לא מהני א"כ איך נאמר דאם אזמני' לתשמישי מת או לתשמישי קדושה דיהא אסור כיון דהמעשה גופי' בלא הזמנה לא יכול לאסור א"כ ל"ש דאזמני' לדבר שיכול לאסרו דהרי המעשה גופי' לא יכול לאסרו עד שיזמינהו אבל בגוף קדושה דהיינו ס"ת הנה אף אי ל"ה בעינן עיבוד לשמה א"כ מיד כשכתב ס"ת נתקדשו הגוילין ע"י המעשה דהיינו ע"י הכתיבה ע"כ כשאזמני' לס"ת הרי הזמינו למעשה שבכח הדבר לאסרו ולקדשו שיהא גם הגוילין קדושים כ"ז שלא אזיל הכתב לכן מהני הזמנה שיחול עליו הקדושה וכיון שמהני הזמנתו שוב שפיר אמרינן דבעי לשמה (ובהא ניחא מה שהקשה תוס' בסנהדרין על פירש"י דרש"י מודה בס"ת דבעינן לשמה דהוה גוף קדושה משום דאף אי נאמר דהזל"מ וא"צ לשמה נתקדשו הגוילין שפיר ע"י הכתב בעודן עליו ולכן שפיר אמרינן דבאמת הז"מ ובעינן לשמה) וא"כ נתישבה קו' המלחמות דהא דגוף קדושה הז"מ אין הכונה לומר יען דגוף הדבר נתקדש שיהא עצם הקדושה רק הכונה לומר דהיכיא דל"צ מחשבה כדי שיחול עליו הקדושה רק המעשה לבד מקדשו שפיר הז"מ וזה שייך רק בגוף קדושה דאתשמישי קדושה אי אפשר להתקדש הדבר ע"י המעשה לבד דצר בי' ולא אזמני' לא מהני:
ולפי"ז הא דהזמנה מילתא בגוף קדושה לא מעגלה ערופה ילפינן לה דהא אם יערפו ולא יזמינהו תחילה לשם ע"ע קודם עריפה לא נאסר א"כ כיון דהאיסור לא חל אלא בהזמנה בשעת מעשה עכ"פ כהא"ג הזמלא"מ הוא דהא לא הזמינן לדבר שהמעשה לדבר בכחו לאסרו והא דאמר בגמ' דע"ע שאני אין הכונה דמשום גוף קדושה הז"מ אלא הכונה דיותר יש לדמותו למשמשי ע"ז מלע"ע דהוא גופיה קדושה וכמו שפירשתי לעיל דהא לרבא קיימינן דלדידי' ע"ע קדוש מחיים והא דדעת בעהמ"א דבגוף קדושה הז"מ לא מע"ע ילפינן אלא מכ"ש דכתיב ועשו לי מקדש דבעינן לשמה דהא בכלי מקדש המעשה לבד מקדש אף אי לא הזמינהו לקדשו לכ"ש וכל כהא"ג מיקרי גוף קדושה שהזמין הכלי לדבר שבכחו לאסרו ע"י מעשה לבד מעתה נסתרו דברי הטו"א שכ' דאי ע"ע אין קדוש מחיים לא מצינן למילף לגוף קדושה דהז"מ דהא לפמש"כ לא מע"ע ילפינן הא דגוף קדושה הז"מ ולפי"ז גם קו' הטו"א לק"מ דביה"כ בוודאי ל"ה גוף קדושה דהא מבואר בסי' קנ"ג דאם התפללו בבית ולא יחדו לביה"כ אין חלה עליו דין קדושה א"כ גם בביהכנ"ס בעינן מעשה עם הזמנה וכהא"ג הא בארנו דהזל"מ וא"כ אף למאי דהוה ס"ל לרמב"ן והר"ן בס"ד דביה"כ יש עליו דין גוף קדושה אפ"ה לענין הזמנה ל"ה כגוף קדושה דלא נאסר בהזמנה בעלמא כיון דבמעשה לבד אין נאסר א"כ גם הזמנה לחוד ל"מ דהרי הזמינו לדבר שאין בכח המעשה לאסור ודו"ק:
מעתה נתישבו דברי רבינו דהנה בשימוש להדיוט א"צ להזמינו להדיוט וא"צ מחשבה ליחדו להדיוט ונאסר לגבוה ע"י מעשה לבד א"כ כיון שיש בכח המעשה ההוא לאסרו נאסר מיד בהזמנה אם יחדו למעשה ההוא דומיא דכל דבר שגוף קדושה דהיינו שהוא גוף דבר האוסרו ונאסר ע"י שצר בי' אף שלא אזמני' קודם לכן כמו כן בהזמנתו להדיוט כיון שהוא דבר שגוף אסור תלוי בי' נאסר שפיר בהזמנה לבד ודו"ק:
ט"ו) והנה עוד הקשו לשיטת בעהמ"א דבגוף קדושה הז"מ והקשה בשו"ת פנים מאירות ממנחות דף ל"ד דעושין משל ראש של יד ופריך למ"ד הז"מ ומשני בדאתני ומוכח מזה דלמ"ד הזל"מ ניחא ואי אמרינן דבגוף קדושה הז"מ יקשה לכו"ע אין עושין משל ראש של יד הא אין משנין מקדושה חמורה לקדושה קלה (ובשו"ת עבודת הגרשוני הוכיח להיפך דמוכח מכאן דאין משנין מקדושה חמורה לקדושה קלה כמו לאביי דהז"מ אין משנין לקדושה קלה ה"ה לדידן בגוף קדושה אין משנין מחמורה לקלה והקשה מזה לשיטת ב"י סי' מ"ב דסובר דמשנין מקדושה קלה לחמורה ובפנים מאירות השיג עליו דאדרבא מכאן מוכח דלמ"ד בגוף קדושה הז"מ ניחא דמשנין לקדושה קלה דאל"כ אמאי לא פריך גם למ"ד הזל"מ והא בגוף קדושה הז"מ אך כ"כ בשו"ת עבה"ג דבאמת אין סברא לחלק בין הזמנה לגוף קדושה לדידן ובין תשמישי קדושה לאביי א"כ מוכח ע"כ דלדידן גם בגוף קדושה הזמל"מ) אך לפמש"כ לעיל ניחא דהטעם דבגוף קדושה הז"מ משום דבעינן שיחול קדושה עליו קודם שישתמש בו לעצם הקדושה ולפי"ז י"ל לענין לשנות מקדושה חמורה לקלה ל"ש הזמנה לגוף קדושה דזהו רק שייך כלפי שלא ישנה לדבר חול אבל לענין קדושה קלה ל"ש זה דכיון דהזמנה רק כדי שיתקדש לחול עליו עצם הקדושה א"כ מהני אם מכוין לקדושה קלה גם לקדושה חמורה דהא עכ"פ נתקדש העור (דזה שכ' הב"י סי' מ"ב דמקילתא לחמירתא לא מהני זה שייך למ"ד דבעינן שיהא לשמה משום חיבוב המצוה א"כ בעינן שיתקדש לשם ס"ת לשם הקדושה החמורה אבל אי רק כדי שיהא ראוי לחול עליו עצם הקדושה א"כ רק שיהא עליו איזה קדושה שלא יהא דכבר חול וסגי בהוקדש לקדושה קלה לכן מהני גם לדבר שהוא קדושה חמורה) וע"כ כיון שסגי בהזמנה לקדושה קלה כמש"כ בשו"ת טיב גיטין א"כ ה"ה אם הזמינו לקדושה חמורה רשאי לשנות לקדושה קלה דהא לא חלה הזמנת גוף קדושה דא"צ שיהא הזמנה כלל לגוף קדושה אלא לשם קדושה בעלמא ורק לאביי דהז"מ אין רשאי לשנות מקדושה חמורה לקדושה קלה כיון דמקדושה קלה לחמירתא ל"מ דבעינן הזמנה לקדושה חמורה כדי שיהא לשמה לכן גם מקדושה חמורה לקלה אין משלחין שפיר פריך רק לאביי ודו"ק:
ט"ז) שחצבן לשם ביהכנ"ס. וקשה לי לפמש"כ הפוסקים דתפלה דרבנן א"כ אין בזה כלל שום קדושה רק כאלו ישב בביתו ואטו אם ישב אדם או עמד אדם בבית יהא אסור לקחת אבניו למקדש ויותר קשה דמבואר בסי' קנ"א דאיכא בביהכנ"ס בלא תעשו כן לד' אלקיכם ואסור לנתץ כותלי ביה"כ הא כיון דתפילה דרבנן אין בביהכנ"ס שום קדושה מה"ת איך שייך בזה לומר דעובר משום ל"ת כן לד' ואולם י"ל דהנה ביומא דף ט' ממעטינן ביהכנ"ס ממזוזה ומנגעים ואי אמרת דאין מה"ת שום קדושה ל"ה אלא כשאר בית שאין בו דירה כלל דפשיטא דמילתא דמטמא בנגעים בשלמא במזוזה י"ל דחובת הדר וכיון דל"ה בו דירה בלא"ה פטור מה"ת (כמש"כ בא"ר סי' פ"ט לענין בית הטבילה דמותר לקרות בו ע"ש שכ' לישב בזה קו' הכ"מ דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ) אבל מהא דאין מטמא בנגעים קשה וע"כ לומר יען דכתיב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים הרי דעכ"פ כל המתפלל בבית בקביעות הוה בית תפלה אלא דא"כ קשה הא בעזרת נשים מבואר שם דליכא בי' דין קדושה ומותר לסתור ואמאי הא עכ"פ התפללו שם והוה מקום קדושה לכן נראה דהא"ט דהנה שכינה למעלה מראשו של אדם בשעת התפלה א"כ נעשה המקום קדוש לד' אם הוא מקום קבוע להתפלל בו רבים ולכן בנשים דאין כבוד של מקום לעמוד למעלה מראשה של אשה כמש"כ המפורשים בסי' ק"ב לכן ליכא בה קדושה כמו בביה"כ של אנשים:
והנה בהא דפליגי הפוסקים אי קדושת ביהכנ"ס הוא מדאורייתא או מדרבנן נראה לי להוכיח שהוא מדאורייתא דהנה בפ"ו מה' מזוזה כ' רבינו דבתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין ממזוזה לפי שהן קודש ודינם כמו הר הבית והלשכות והעזרות ואי קדושתן רק מדרבנן איך הפקיעו מצות עשה דמזוזה נהי דבשב וא"ת יש יכולת לחכמים להפקיע מצוה דאורייתא היינו היכיא שעשו כן למגדר מילתא כגון סדין בציצית כדאיתא ביבמות דף צ' אבל כאן מה הכרח להם להפקיע מצוה דאורייתא אך יש לומר מזוזה שאני דתליא בחובת הדר בי' כיון שמדרבנן קודש של גבוה הוה כאלו הדר בי' רשות הגבוה ופטור מדאורייתא:
אמנם הנה באמת דברי רבינו צריך לימוד דהא ביומא דף י' משמע דהטעם דביה"כ וביהמ"ד פטורים ממזוזה הוא משום דאין הבעלים מיוחדין וכמש"כ שם בתוי"ש דביהכ"נ הוה כלא נתבררו הבעלים וגרע משאר שותפות ולא מטעם דהוה קודש וא"כ ע"כ לומר דבוודאי מדאורייתא פטור ממזוזה יען דאין מיוחדים לבעלים אלא דמדרבנן הוה כאלו הבעלים מבוררין דהא בכל מילי ז' טובי העיר והגזברין הוה כבעלים והוה כאלו בעלים מבוררין וכמש"כ בפ"ז מה' אלו לכן כתב הטעם דהוה קודש דמדרבנן שוב פטור מטעם דהוה קודש א"כ אין ראי' מזה דקדושתן מה"ת:
י"ז) אבנים וקורות שעשאן מתחילתן לבה"כ אין עושין אותן להר הבית. וכתב הכ"מ שהוא תוספתא פ"ב דמעילה אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט דלגבי הר הבית הדיוט קרי לי' והקשה ע"ז ויש לתמוה דמי דחקו לפרש כן ולמה לא פי' דלהדיוט ממש קאמר ואפשר דבדוכתא אחריני איתא בהדיא ובספר פרי האדמה כתב לישב דבאמת הפירוש בתוספתא היינו להדיוט ממש רק רבינו לא הוצרך לכותבו כיון שכבר כתב דאין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקדש ולכן כתב הדין באבנים של ביהכנ"ס אדרבא יען דקדושתן חמירא משל הר הבית לכן אין עושין אותן להר הבית דאסור לשנותן לקדושה קלה וכ"כ המבי"ט בס' קרית ספר וראיתי בספר מחכם ספרדי ממו"ה חיים מודעי שהקשה לדבריו דהא במגילה פ' בני העיר איתא דאבנים דדמיא כטוי לארוג יכולין לשנותן ועוד דבירושלמי שם איתא בני' לשם חצר הקדישה אינה קדושה ואימתי קדושה משעת תשמיש וכן פסק רבינו פ"י מה' תפלה דביה"כ חדש יכולין לשנותן דלא קדוש עד שיתפלל בו אך הקשה מדברי רבינו בפ"ט ממתנות עניים דאם קנו אבנים וקורות לבנין ביה"כ א"ר לשנותן אלא לפדיון שבוים משמע לשאר מצות וכש"כ לדבר רשות דאין רשאי לשנותן וכתב דיש לחלק דהכי אר"י משבאו ליד הגזבר דאז אין רשאין לשנותן והביא ראי' מדברי הב"י סי' קנ"ג שכ' לחלק כן עוד הקשה דהא לכאורה דברי רבינו הם פלוגתא דרבנן ורשב"ג בירושלמי בפ' הממונה וז"ל תניא עור שעבדו לשם קמיע מותר ליכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ארי' הוינן סברין למימר לא פלגינן אלא להדיוט אבל לגבוה לא פלגינן מן הא דתני אבני קודש צריך שיהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו בגדי קודש שתהא אריגתן לשם קודש ואר"ח בשם ר"י במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי דתניא העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בהם גבוה רשאי להשתמש בהן הדיוט ושנשתמש בהן גבוה אסור להדיוט מוכח דלמ"ד דצריך לשמה א"י להשתמש בהן ומ"ד שיכול להשתמש בהן הדיוט ס"ל דל"ב עשי' לשמה א"כ רבינו מזכה שטרא לבי תרי דפסק דבעינן לשמה וס"ל דיכול להשתמש בו הדיוט (והנה מרמב"ן בפ"ק דסוכה משמע דמפרש דפלוגתת הירושלמי הוא אי אמרינן הזמנה מ"ה ובאמת מירושלמי מוכח דפליגי אי בעינן עשי' לשמה דרשב"ג ס"ל דמשעת עשי' נתקדש משום הכי בעינן לשמה ובשעת עבודה מתקדש קדושה ורבנן סברי דשתי קדושת באים כאחד ל"ב עשי' לשמה ואמנם רבינו נראה דס"ל דבעינן לשמה שכ' דבעינן שיעשו מתחילתן לשם גבוה א"כ איך פסק דרשאי להשתמש בו הדיוט עד שלא נשתמש בו גבוה יעוש"ה) ובמה שכתבנו נתבארו דברי רבינו על נכון:
י"ח) והנה בפ"ד דמגילה איתא בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיהן ביה"כ ביהכנ"ס לוקחין ספרים ספרים לוקחין ס"ת מכרו ס"ת לא יקחו ספרים ספרים לא יקחו ביהכנ"ס ותמהו הראשונים דדיוקים סתרי אהדדי דמרישא נשמע דדוקא צריכין ליקח קדושה מעולה מהן הא שוה בשוה אסור ובסיפא דקתני מכרו ס"ת לא יקחו ספרים משמע הא שוה בשוה שפיר דמי דהיינו בדיעבד שכבר מכרו מותר ליקח ס"ת אחר וכמו שהקשו בבעה"מ ובר"ן והנה פליגי בזה הראשונים אי מותר למכור לכתחלה כדי ליקח שוה בשוה ודיקה דרישא לאו דוקא ואף דבס"ת מסיק בגמ' דלכתחלה אסור למכור כדי ליקח ס"ת אחריתא היינו רק משום חומרא דס"ת וכמבואר בסי' קנ"ג ובמג"א שם תי' דבס"ת דאין יכולין להפקיע קדושתן ע"כ א"י למכור לכתחלה שוה בשוה אבל בביה"כ דיכולין להפקיע לגמרי ע"י ז"ט העיר במעמד אנשי העיר יכולין למכור כדי ליקח קדושה שוה בשוה והנה הב"ח הביאו במג"א כתב דלא פליגי רק הא לכתחלה הא דיעבד דבדיעבד מודה הר"ן והרא"פ דשרי אם כבר מכרו וכבר השיג בכ"ס סי' כ"ו דהא מוכח להדיא בר"ן דאף אם מכרו כבר אין לוקחין קדושה שוה בשוה וצריך להעלותן בקדושה מעולה ועוד הקשה בכ"ס אמאי לא נקט מוכרין רחובה כדי ליקח ביהכנ"ס מוכרין ביה"כ ליקח תיבה קדושה מעולה דא"ל משום דלר"מ אסור למכור ביה"כ ממכר עולם הא אנן לא קיימ"ל כר"מ אלא כרבנן דשרי למכור ליחיד וכבר תמה רשב"א על זה והנה בטו"א הקשה אהא דאמרינן מעלין בקודש ואין מורידין דאי מעלין קו"ח דאין מורידין כמו שהבאתי לעיל:
והנה בטו"א הקשה עוד איך מצינן למילף כלל ממחתות קרח דמעלין בקודש הא בקרא כתיב למען תהי' לאות לבני ישראל ע"כ עשאום ציפוי למזבח והנה בגמ' איתא דאמר רבא במעמד אנשי העיר יכולין למכור אף למשתי בי' שיכרא והקשה הרמב"ן דהא בגמ' להלן מוכח דאית קדושה בביהכנ"ס דהא מהא"ט אמרינן דבמתנה אסור דבמאי תפקע קדושתה וכן אמרינן אגורא ומשכונא אסור מ"ט דבקדושתי' קאי וא"כ קשיא איך רשאין למכור למשתי בי' שיכרא והא נתפסין הן בקדושתן וכן יקשה הא דמסיק דמ"ד דמתנה שרי דמתנא כזביני דמי ואי לאו דהוה לי' הנאה מיני' לא יהב לי' מתנה היכיא תפקע קדושתי' בההיא הנאה הא אינה בעולם ועל מה תחול קדושתו ועוד היכיא שייך כלל מכירה הא דבר שראוי לגופו במוקדשין אינה נפדה ובתוספתא דהאי פירקא תניא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון ותי' דביהכנ"ס עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדאמרינן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ואמרינן נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל שבעה ואבוהו דכולהו דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יהא מצות בזיות עליו ולפיכך ביהכנ"ס כל זמן שבני העיר רוצין בו נוהגין בו קדושה אפי' בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לחזור לבנותו הלכך כשמכרוהו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר שאין בני העיר רוצין מן הסתם שתוכחש מצותן לגמרי אלא שתחול קדושת ביהכנ"ס על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפי' שיכרא מיקרי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו כסוכה ולולב לאחר זמן וכן ספרים וכל תשמישי קדושה נמי אעפ"י שבכל מקום שהן בקדושתן הן עומדים אפ"ה אם מכרם לעשות בהן צרכיהן איכא משום אכחושי מצוה לכן עד שיסכימו במכירתן ז"ט העיר במעמד אנשי העיר אינן רשאין להוציאן בצרכיהן ולא מפני שקדושתם נתפסת ממש על הדמים כדאמרן ומה שנחלקו במתנה מאן דאסר סבר שאין אנשי העיר רוצים שיפקיעו זט"ה מצותה אא"כ יפקיעו אותה על מצוה אחרת ומאן דשרי סבר אי לאו דיהיב לי' מידי דדבר מצוה כגון תיבה ומטפחת או ספרים לא היו נמלכין ט"ה לתת לו ביהכנ"ס זו הלכך כזביני הוא ושרי דלאו גרועי מצוה הוא והקשה עליו הר"ן דאי משום ביזוי מצוה אתינן עלה וכדאמרינן אבוהן דכולהון דם בדמים שלא הי' מצוה מעולם מאי ביזוי מצוה איכא ועוד אי משום ב"מ לחוד אתינן עלה למה לן עלויא הא אפי' בדכוותי' סגי דהא קיימ"ל מדליקין מנר לנר ותו דלא משמע לפרש הא דקאמר אי לאו דהוה לי' הנאה מידי שהכונה שיהא מידי דדבר מצוה כגון תורה ומטפחת או ספרים ולכן דעת הר"ן דביהכנ"ס ודכוותי' כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר קדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם אמנם אם מכרן והטילו קדושה על הדמים זה קלישא מקדושת ביהכנ"ס דהוה לי' קדושה שניה וקלישא מקדושה ראשונה כדאשכחינן במעשר שני לר"י דס"ל דלקוח בכסף מעשר שנטמא יקבר דלא אלים למיתפיס פדיונו כמעשר גופי' לכן בזט"ה במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע גם הקדושי' מהדמים:
אמנם בישועת יעקב הקשה לשיטת הר"ן מהא דאיתא בשמעתין דאמר רבא גבו והותירו מותר ופריך מברייתא דתני בד"א שלא התנו אבל אם התנו מותר היכיא דמי אי במכרו והותירו כי התנו מאי הוה אלא לאו שגבו והותירו והקשה לדעת הר"ן דקדושה חל על המעות ומהא"ט אין מורידין א"כ מה מהני שהותירו דהא אין ברירה מה הוא חלקו מהמצוה כדאמרינן במעילה דף כ"א פרוטה בכיס זה הקדש דאין ברירה ומעל בכל פרוטה ול"א שיברר פרוטה אחת להקדש והשאר יהא חולין משום דאין ברירה בשלמא לרמב"ן ניחא דאין משום קדושה אלא משום ביזוי מצוה ומה דאין צורך למצוה ליכא ביזוי מצוה כדאמרינן לענין סכך במה שהוא יותר שוה מהכשר מצוה ל"ש ביזוי מצוה אבל לר"ן קשה לכן נראה לישב שיטת הרמב"ן דהנה תוס' בשבת הקשו למה קאמר אבוהון דכולהון דם ולא קאמר אבוהון דכולהון עצי סוכה ותי' דשם משום ביטול מצוה ומדם ילפי שאר הנאת ותשמיש שאין משום ביטול מצוה אלא משום ביזוי מצוה ואמנם בפנ"י תמה עכ"פ למה צריך בעצי סוכה לילף דעצי סוכה אסור בהנאה ולא ילפינן מדם דביזוי מצוה אסור כש"כ ביטול מצוה ענפ"י שבת דף כ"א וביצה דף ל' דהא בנוי סוכה אמרינן דאסור להסתפק מהן משום דילפינן מדם וא"כ סוכה גופי' ג"כ נילף מדם ותי' דילפינן דלא מהני תנאי כמו בקדשים דל"מ אפי' התנה להפקיע קדושתו אמנם לפי"ז קשיא איפכא בגמ' דשבת דף כ"א מסקינן דנויי סוכה דאסור להסתפק מהן משום דאבוהון דכולהון דם יקשה אמאי לא יליף מסוכה כיון דאייריא בביטול מצוה ותי' בפנ"י בשבת דף כ"א דבאמת רק אורחא דמילתא נקט דה"ה שאר הנאת וזה ליכא למילף רק מדם אמנם מדברי המלחמות בשבת שם נשמע שיש לו דרך אחרת בזה דהנה דעת בעהמ"א מדאמרו אסור להרצות מעות לנגד נר חנוכה מוכח דתשמיש קדושה שרי דרק של חול אסור משום ביזוי מצוה והא דמתמה שמואל אטו נר קדושה יש בה היינו דסובר דל"ש משום ביזוי משום רק בדם דעושה ביזוי בהמצוה גופי' ולכן אף למ"ד דאסור להרצות מעות סובר דרק משום ביזוי מצוה איכא אבל ליכא בו משום קדושה לאסור אף של מצוה אמנם הרמב"ן במלחמות חולק מדפריך שמואל וכי נר קדושה יש בה כתפילין וס"ת מוכח דסובר דאסור אף בתשמיש קדושה אלא דלרבותא נקט להרצות מעות דהוה תשמיש קל ע"ז השיב רב יוסף וכי דם קדושה יש בה והלא תשמישי מצוה נזרקין הן אלא אעפ"י שנזרקין לאחר מצותן בשעת מצותן נוהגין בהן קדושה שלא יהא מצות בזיות עליו דכי נמי נוהגין בהן כדברים שבקדושה ואסורים בין בתשמיש חול בין בתשמיש מצוה (כאשר ביאר בחי' לשבת דכשמשתמש לגבי מצוה אחריתא איכא ביזיון למצוה זו שנראה שאינה חביבה עליו ול"ד למדליקין מנ"ח לנ"ח דחדא מצוה הן) ולא משום דמדמי ביזיון לביזיון אלא דנשמע מדם שחל שם שמים על המצוה ולפי"ז הא דמדמי ריב"ל נוי סוכה לנ"ח היינו דכמו דחל שם שמים על הנ"ח כך חל ש"ש על נוי סוכה וע"ז מתמה רב יוסף דאפי' לדבריו אכתי תלי תניא בדלא תניא אלא משום ביזוי מצוה שנאסרו בשעת מצותן כמו בדם וכיון שנאסרו אף זה שבא לסלקן מן המצוה ולהסתפק בהן אסור דהא איתקצי לי' (ובחי' לשבת הוסיף כיון שבא לסלקן מן המצוה הרי זה הוה ביזוי למצוה היוצא מדבריו שני דברים האחד דגם במצוה נוהגין בו קדושה כדברים שבקדושה כס"ת ותפילין משום דאי לא ינהגו בו דין קדושה כמו בס"ת ותפילין א"כ זהו גופי' הוה ביזוי להמצוה ועוד דאין הכונה דילפינן מדם לדמותו לבזיון דכסוי ברגל כמו שהבין בעהמ"א אלא דעיקר הלימוד דחל שם שמים על המצוה ולכן יש לנו לנהוג בו קדושה כמו בס"ת ותפילין ואסור אפי' לתשמיש קדושה דהוא מקצה מדעתו רק לאותו מצוה וממילא נאסור לכל תשמישי קדושה ג"כ יעוש"ה א"כ מיושב קו' הנ"ל דנוי סוכה רק ילפינן לענין זה דכש"כ לנהוג בו קדושה:

ולפי"ז יש לומר לישב קו' תוס' דגמ' פריך ממנורה מוכח דמדליקין מנר לנר בפתילות ארוכות ואח"כ פריך בגמ' מאי הוה עלה והקשו תוס' הא כיון דאיתותב מ"ד אין מדליקין א"כ כבר איפשט דמדליקין מנר לנר נראה לישב דהא דאיתותב זה רק רב לשיטתו דסובר לעיל אסור להשתמש לאורה ע"כ דסובר דהטעם דומיא דמנורה במקדש א"כ שפיר פריך הא במנורה דמקדש מדליקין מנר לנר אבל לדידן דס"ל רק משום ביזוי מצוה אית בי' קדושה יש לומר דל"ק ממנורה דהקדש דהא הטעם דאין מדליקין מנר לנר מצוה כתב רמב"ן משום דמחזי דאין חביב המצוה עליו ונראית כמבטלות זא"ז א"כ י"ל דזה שייך במצות דמצות מבטלות זא"ז אבל בקדשים אדרבא קיימ"ל אין (עוין לון) [מבטלות] זא"ז א"כ בדבר קדושה גמורה י"ל דל"ש לאסור מטעם דנראה דאותו קדושה אין חביבה עליו דכל קדושה חדא הם ואין מבטלות זא"ז ע"כ שפיר מדליקין אבל בנ"ח י"ל דאין מבטלין מדליקין דנראה כמבטלות זא"ז וא"כ לפי"ז שפיר פריך מאי הוה עלה לדידן כנ"ל וא"כ לפי"ז יש לתמוה על הר"ן דמפרש משום קדושה שהטילו חכמים יקשה גם לדידי' מי ניחא למה צריך עלוי' דהא קיימ"ל מדליקין מנר לנר במנורה אף דהוה בוודאי קדושה ואדרבא הא דבמצוה מדליקין מנר רק מנורה ילפינן א"כ גם לר"ן קשיא אדרבא לרמב"ן י"ל דא"ש דיען דמשום ביזוי מצוה י"ל גם בשווין איכא ביזיון:
מעתה יתבאר דברי הרמב"ן בשמעתין ג"כ דכתב דאית בו משום אכחושי מצוה ולכאורה תמוה הא קאי מטעם ביזוי מצוה והא מבואר בשמעתין בפלוגתא דמנר לנר דטעם ביזוי מצוה וטעם אכחושי מצוה הוה מילתא אחריתא דביזוי מצוה ליכא אלא בקינסא וטעם אכחושי מצוה הוא אפי' במנ"ח לנ"ח דליכא משום ביזוי מצוה ממילא למ"ד מדליקין מנר לנר ע"כ לית בי' משום אכחושי מצוה ואין אסור אלא בקינסא משום ביזוי מצוה וא"כ כיון דלרמב"ן הטעם משום ביזוי מצוה איך כתב גם הטעם דאכחושי מצוה אך להנ"ל ניחא דהא הטעם דילפינן מדם דאסור משום ביזוי מצוה היינו דילפינן דבכל מצוה צריך לנהוג בו מנהג קדושה כמו בתפילין וס"ת דאי לא ינהגו בו מנהג קדושה זהו גופי' ביזיון להמצוה וכן כשמסתפק מנוי סוכה דהוה ג"כ אכחושי מצוה אסור משום ביזוי להמצוה דמסלקו מן המצוה ועשאוהו רשות א"כ לפי"ז גם להרמב"ן דביהכנ"ס יש בו משום ביזוי מצוה הנה ג"כ מודה דאית בי' צד קדושה דלהרמב"ן כל ביזוי מצוה דאסור משום דצריך לנהוג בו קדושה א"כ כשמסתלקו מן המצוה כשמכרו הנה הוא ביזוי מצוה דהיינו כיון דמכחישו הרי מסלקו מן המצוה וזהו ביזיון להמצוה וא"כ לפי"ז מיושב כל קו' הר"ן דהקשה דהא מדליקין מנר לנר הנה קו' זו כולל שני קושית חדא דא"כ אפי' שוה בשוה נמי ולמה לי עלויא ועוד כיון דמדליקין מנר לנר ע"כ ל"א משום אכחושי מצוה ואיך כתב הרמב"ן הטעם משום אכחושי מצוה כנ"ל אמנם לפמש"כ א"ש דהנה הא דמדליקין מנר לנר הנה כ"כ הרמב"ן בשבת דזה דוקא בנ"ח דכולה חדא מצוה אבל בשני מצות הוה ביזוי ולכך תשמיש קדושה ג"כ אסור וכן ל"ש להקשות דמוכח דל"א משום אכחושי מצוה דלהנ"ל ניחא כיון דלפמש"כ היכיא דאיכא אכחושי מצוה אסור משום ביזוי מצוה דמסלקו מן המצוה (או משום דאיתקצאי למצותו) א"כ הא דמדליקין מנר לנר ול"ח לאכחושי מצוה שמסלקו מן המצוה היינו ע"כ ג"כ רק משום דכולה חדא מצוה הוא וא"כ ממילא מיושב קו' ראשונה של הר"ן דבדמים ל"ש מצוה דהא מבואר בדברי רמב"ן בפירוש דקדושה חל על הדמים דאין הבעלים רוצים שיכחישו המצוה והיינו כמש"כ דכל אכחושי מצוה הוה ביזוי למצוה וצריך לנהוג בו קדושה א"כ ממילא חל הקדושה על הדמים א"כ מתבאר דרמב"ן ג"כ סובר דיש קדושה על הדמים אלא דסובר דהטעם דאיכא קדושה על הדמים יען דחל על ביהכנ"ס קדושה דצריך לנהוג בו מנהג קדושה דאל"כ הוה ביזוי להמצוה וכיון שכן גם על הדמים איכא קדושה דמכחיש המצוה אי ישתמש בו לחול ומסלקו מן המצוה והרי זו גופי' הוה ביזוי להמצוה א"כ לפי"ז אין חולק הרמב"ן על הר"ן דבביהכנ"ס יש בו צד קדושה מצד עצמו אלא דכל צד קדושה היינו משום ביזוי המצוה (וכעין דפליג שם בשבת הרמב"ן עם בעהמ"א דמפרש למ"ד דאסור להשתמש לאורה אפי' לתשמיש קדושה היינו משום כיון דזכר למנורה עשאוהו כמנורה שיהא בו צד קדושה ולהרמב"ן אין הטעם משום זה אלא משום ביזוי מצוה דהיינו כיון דאיכא משום ביזוי מצוה איתקצאי למצותו דוקא ואסור לשאר תשמישי קדושה או משום דגם תשמיש קדושה הוה ביזוי להמצוה שנראה כאלו אין חביבה עליו ונראה כמבטלות זה את זה ה"נ פליגי בהא דלהר"ן הקדושה של ביהכנ"ס מצד עצמו דחכמים עשאוהו שינהגו בו קדושה כמו במקדש ולהרמב"ן הקדושה רק משום ביזוי מצוה):
מעתה לפי"ז יש לישב סתירת הדיוקים מהמשנה דבוודאי היכיא דמוכר הביה"כ או שאר עניני קדושה על דעת שישארו בקדושתן א"כ הא דאסור למכור לכל צרכיהם רק ע"כ הטעם משום אכחושי מצוה דמוכרין וכמש"כ הרמב"ן בס"ת וספרים בזה שפיר יש לומר דרק אסור למכור אם צריכין הדמים ליקח קדושה קלה אבל לקדושה שוה בשוה שרי שפיר דהא בזה שפיר יש לומר כסברת הר"ן דהא קיימ"ל דמדליקין מנר לנר דהוה שוה בשוה דא"ל דשם חדא מצוה דהא גם כאן כיון דהוה מצוה שוה בשוה דמי למדליקין מנר לנר דהא קדושה ראשונה נשאר בקדושתו ואין מכחיש גוף המצוה דליכא אלא אכחושה לגבי בעלים (ואין זה סותר לדברי המג"א שהבאתי דס"ל דלענין לכתחלה אדרבא בשל ס"ת דאין יכולין להפקיע קדושתו אסור למכור לצורך קדוש' שוה משא"כ ביה"כ דיכולין להפקיע לגמרי יכול למכור לקדושה קלה דלפמש"כ ג"כ י"ל כך דנהי דיכולין להפקיע אבל לא אייריא בהא אלא אייריא במכרו ביהכנ"ס שישארו בקדושתו באמת רק כיון דיכולין להפקיע קיל) אבל כשמוכר ביה"כ וכדומה להפקיע מקדושתו שישתמש בו הלוקח לכל צרכיו א"כ הרי מכחיש גוף המצוה לגמרי א"כ חל הקדושה על הדמים א"כ אם לוקח בעבור הדמים רק קדושה שוה בשוה א"כ הרי איכא ביזוי מצוה להמצוה ראשונה דהא עכ"פ מסתלק הקדושה ראשונה א"כ אף דלוקח מצוה אחריתא הרי זה דומה למשתמש בנ"ח למצוה דאמרינן דמצות מבטלות זא"ז לכן דוקא בעינן עלויא אחרינא דאז אין בראשונה ביזוי מצוה דזה כבודו דעושה בו מצוה גדולה ממנה וא"כ ניחא רישא דמוכרין רחובה ליקח ביה"כ דאייריא דמוציא הרחובה לחולין כדמוכח מדנקט לשון דיעבד ע"כ משום דלכתחלה אסור למכור כדי להפקיע קדושתו וכמש"כ בב"י סי' קנ"ד לדעת הרמב"ם ובמעדיו"ט תמה דהא במשנה קתני דמוכרין אותו ממכר עולם להנ"ל ניחא די"ל דשם אייריא באין מפקיע קדושתו דהא תוס' דף כ"ו כתבו דהא דלר"מ אין מוכרין רק על תנאי אייריא באם נשאר בקדושתו א"כ ה"ה רבנן אייריא בכהא"ג (והא דקתני חוץ מלד' דברים זהו ע"כ רק אדיעבד קאי דלד' דברים אף בדיעבד אסור) וא"כ ניחא דלא קתני מוכרין לכתחלה דאם מפקיע מקדושתו אין מוכרין אפי' לכתחלה אפי' להעלותו בקדושה מעולה ולכן נקט לישנא דדיעבד ועמג"א ס"ק כ"ז ובכהא"ג דוקא מעלין אבל שוה בשוה לא משא"כ סיפא דהתחיל במוכר ס"ת דקדושתו בכל מקום ואין נפקעת קדושתו ע"כ גם מכרו ביה"כ לא יקחו רחובה אייריא במוכר כדי שישאר בקדושתו ברשות לוקח כהא"ג דוקא רחובה לא יקחו אלא קדושה שוה בשוה שפיר יקחו דכהא"ג רק אין מורידין אבל להעלותו בעילויא אחרינא שרי כקו' הר"ן דהא מדליקין מנר לנר (ואף דקתני מכרו ספרים יקחו ס"ת והא בספרים ל"ש דמוכרן להפקיע קדושתן בזה שפיר י"ל דנקט אגב רישא דרישא דמכרו רחובה יקחו ביהכנ"ס):
ומעתה מיושב גם קו' טו"א דהא דקאמר מעלין בקודש היינו היכיא דבא להפקיע קדושה ראשונה ולבטלה כהא"ג דוקא רשאי כדי להעלות בקודש כדיליף במנחות ממחתות קרח דהי' להם דין כ"ש ועשאו מהם ציפוי למזבח כיון שבא להפקיע קדושת הכלי שרת ולבטלה ע"כ צריך דוקא להעלותן לקדושה מעולה אבל לקדושה שוה בשוה אסור ואח"כ קאמר ואין מורידין היינו בכהא"ג דקדושה ראשונה לא מתבטלה דבזה שוה בשוה מותר דא"ח להעלות לקדושה מעולה רק דאסור להורידן ויליף לה מויקם משה דשם אין בא להפקיע קדושה מעולה דבמה שבא להקימו אח"כ בני לוי אין בזה הפקעה לאותו מעלה שהקימו משה ונשמע מזה דאין מורידין אבל שוה בשוה באמת מותר ומעתה וניחא נמי גם אידך קו' טו"א דהא לא נשמע מזה דמעלין בקודש דקרא כתיב למען יהא לאות לבני' לכן עשאם ציפוי למזבח דהנה בטו"ז סי' קנ"ג העלה דדבר שאין ראוי עוד לקדושה חמורה וצריך גניזה שפיר מורידין לקדושה קלה ואמנם בתב"ש חולק עליו מכמה דוכתין ולי נראה כתב"ש דהנה בוודאי אי ל"ה צריכין לדון רק מצד דאיכא איסור הורדה שפיר הוה מצינן לומר כיון דבלא"ה א"ר לקדושה חמורה רשאין להורידה אבל כיון שבארנו היכיא דיש הפקעה לקדושה ראשונה צריך דוקא להעלות לקדושה חמורה א"כ מאי מהני דא"ר לקדושה חמורה זו להורידה לקדושה קלה דאיך יעשנה לקדושה קלה כיון דהדין דבכל שינוי קודש צריך דוקא להעלותה לקדושה חמורה דאפי' לקדושה שוה בשוה א"י לשנותו מעתה הכי ילפינן דהא במחתות קרח הנה לאותה קדושה ל"ה ראוי והוה צריך גניזה אלא דאין לגונזה דצריך שיהא לאות לבני' אלא דא"כ הי' יכול לשנותו לקדושה קלה שהי' ג"כ לאות לבני' דהיינו לעשות ציפוי לעזרה או להיכל כדילפינן בע"ז דף מ"ו בית ד' לרבות הרקועין ומדהצריכה תורה לעשות ציפוי למזבח מוכח דצריך דוקא להעלותו לקדושה מעולה דמעלין בקודש וכיון דנשמע דמעלין בקודש ממילא נשמע היכיא דא"ר לקדושה מעולה דהדין דגונזין ואסור להוריד לקדושה קלה דנהי דמשום הורדה ליכא אסור אבל איכא אסור דחייב להעלותו אם בא לשנות לקדושה אחרת זו ואי א"ר לקדושה מעולה ע"כ יגנוז וא"ש:
והנה לכאורה יש להביא ראי' לסברת הר"ן דבמנחות דף פ"ב איתא במשנה דאם אמר להביא תודה ולחמה מן המעשר יביא מדמי מעשר ולא מחיטי מעשר והנה בגמ' משמע דהטעם דילפינן כן מקראי דבמעות מעשר מותר להביא תודה כמו דמותר ליקח שלמים מדמי מעשר אבל בירושלמי פ"ב דמעשר שני מבואר הטעם משום דפקעה קדושתי' ולכאורה אין מובן אבל לפי הר"ן ניחא דבמעות דהוה קדושה שני' פקעה שפיר קדושתי' בכדי אולם מזה גופי' סתירה להר"ן דשם איתא דגם מתפיס מעות מעשר לשלמים דקנה מטעם דפקעה קדושת מעשר מדמי מעשר ובגמ' בבלי מבואר דאיכא בזה פלוגתא וקיימ"ל דלא קנה מעשר א"כ נשמע דאף דסברת הר"ן נכונה ומבואר בירושלמי אבל אנן לא קיימ"ל הכי דגם בקדושה שני' לא פקעה קדושתי':
ואמנם מה שהשיג הר"ן דדחוק לפרש דמתנה מותר מטעם דבוודאי נתנו במתנה עבור קדושה אחרת הנה במשנה רפ"ש דמע"ב דתנן אין מוכרין מע"ב אבל נותנין במתנה ואיתא בירושלמי שם דהוה פלוגתא אי מתנה כמכר דאי הוה כמכר אסור ולפי"ז לענין ביה"כ אדרבא תליא אי מתנה כמכר מותר אבל למ"ד דמתנה ל"ה כמכר אסור וע"ז אמרו בתוספתא אף למ"ד מתנה אינה כמכר דיכול לומר הריני נותן לך יין אבל שמן אין לי והשני אומר הנני נותן לך שמן אבל יין אין לי הרי דמתנה סתם מפרשינן שנותן לו במתנה מע"ב מין אחר שהוא נותן לו יין והשני נותן לו שמן ה"נ יפורש כאן אף אי מתנה אינה כמכר אפ"ה שרי דמסתמא נותן לו קדושה אחרת והבן:
והנה בע"ז דף נ"ב פליגי במכרה נכרי לצורף ישראל אי הוה כביטלה ובטו"ז סי' קמ"ו וכן בש"ך העלו כשיטת הר"ן דאם משכנה נכרי לצורף ישראל והרהין אותה ולא פדאה שהגיע הזמן הוה כמכירה שבטלה נכרי מדלא פדאה וקשה לי מהך דמגילה דף כ"ה דאמרינן אגורה ומשכונה לא אף שהרהינה ולא פדאה לא יוצא מקדושתו ורק צריך מכירה אבל בדרך משכונה אף שלא פדאה אח"כ לא יוצא מקדושתה א"כ מ"ש הכא דהא באמת הקשו לשיטת פוסקים דבאמירה בלבד סגי א"כ קשה ממכרה למ"ד דלא ביטלה והא באמירה לבד סגי ותי' דהתם זוזי אינסוהו וא"כ מעתה למ"ד דסובר דביטלה ול"א דזוזי אינסוה אלא דביטלה מרצונו א"כ התינח במכרה דעכ"פ בשעת מכירה הוה החלטה (מדלוקח שוי' ומחליט הע"ז ביד צורף ישראל שפיר מבטלה) לכן בזה שאמר שמוכרה לו הוה כאמירה לבטלה אבל באם משכנה שאז בשעת הלוואה אין כאן ביטל דאז ל"ה כמוכרה לו כגמ' דמגילה הנ"ל א"כ אף שאח"כ החליטה בידו ולא פדאה לבסוף כיון שאין כאן אמירה לבטלה במאי יתבטל ואין לומר הא גם בהניחה בשעת שלום דאיתא במשנה דף נ"ג דהוה כביטלה הנה ע"כ בוודאי יש לחלק דזהו ברצון ממש אבל כאן עכ"פ קצת אונסא איכא דזוזי אינסהו שלא יכול לפודאה א"כ לא תתבטל:
אולם יש לישב דהא דאמרינן במגילה אוגרה ומשכונה לא אף שהחליטה לבסוף היינו טעמא דבשלמא במכירה כל מכירה הוה כחילול כמש"כ הפנ"י בפסחים דף כ"ט ונתחללה על הדמים אבל משכונה אף שלא פדאה לבסוף כיון שלא הי' כדרך מכירה ל"ה כנתחללה קדושתה על המעות לכן בקדושתה קאי משא"כ בע"ז שפיר י"ל דכשהרהינה ולא פדאה הוה כמכירה דבע"ז ל"ב שיהא בדרך חילול והוה כבטלה:
על דברי הב"י והלבוש שכ' דנהי דהזמנה לגוף קדושה מילתא הוא אפ"ה יכול להוריד לקדושה קלה ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ה השיג ע"ז ממנחות דף ל"ז דאיתא התם אר"י ומודה לי ר"י שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שני תפילין ש"ר שתולה העור על אחד מהן ומניח ופריך והא שלח לי' ר"ח תפלה של ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקלה ל"ק הא בעתיקא הא בחדתא ולמ"ד הז"מ הוא דאתנו עלי' מעיקרא הרי דפשיטא לי' אי הזמנה מ"ה מהני שלא להוריד לק"ק א"כ לדידן דקיימ"ל דהל"מ אבל בגוף קדושה הז"מ כמבואר בסי' מ"ב א"כ אסור להוריד לק"ק אמנם לפמש"כ ניחא דהא דאין מורידין לק"ק ילפינן לי' במנחות מקרא דויקם את המשכן והא שם בכל יום הי' משה עובד עבודה א"כ נעשה בו כל הקדושה שהי' צריך לעשות בו ע"כ אסור להוריד לק"ק אבל בהזמנה בשלמא אי הז"מ א"כ הוה כמו אי נשתמש בו בקדושה ושפיר נשמע דגם בהזמנה אסור להוריד אבל כיון דקיימ"ל הזל"מ רק בגוף קדושה ילפינן הז"מ מע"ע הנה עכ"פ אין ללמוד מהקמת המשכן שנעשה בו כל הקדושה שעומדת לה ומע"ע הא לא נשמע רק לאסור להשתמש בו לחול אבל לא לק"ק:
והנה ע"ד הטו"ז דדבר שא"ר מותר להוריד הנה כבר העלתי לעיל דסברת טו"ז רק יצדק דאין בו משום איסור הורדה אבל הא אנן בעינן העלאה ג"כ דזה הוה מצוה דוקא להעלות לקדושה דכל שבא לשנותו צריך להעלותו לקדושה כדאיתא במגילה דף כ"ז דאפי' לקדושה כיוצא בו אסור כמו מתורה לתורה וא"כ אף דא"ר לקדושה אין יכול לשנותו לקדושה קלה כיון דמצותה דוקא להעלותו לקדושה חמורה ממנה:
אך כל זה בנשתמש בו לקדושה חמורה כמו דילפינן מקרא דמחתות דאמרה תורה כי הקריבום לפני ד' ויקדשו ע"כ אסור לשנותו בלי העלאה ולהכי אף דל"ח לחמורה מ"מ אסור להוריד לקלה דנהי דליכא הורדה עכ"פ העלאה ג"כ ליכא משא"כ בלא נשתמש לחמורה אף דעשו בו מעשה והכינו לחמורה ניהי דגם בכהא"ג אסור להוריד לקלה עכ"פ מצות העלאה אין בו כיון שלא נשתמש בו לקדושה עדיין א"כ היכיא דא"ר לחמורה שוב שפיר ראוי לקלה ובזה יש לישב קו' נובי"ת סי' קע"ד לדעת הלבוש וא"ר סי' ל"ב ממנחות דף ל"ב ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין דמשמע שהי' כבר ס"ת ואמאי לא אשמעינן בהתחיל ליכתוב עליו ס"ת דאסור לשנותו למזוזה לפי הנ"ל ניחא די"ל דבכהא"ג דא"ר לקדושה חמורה שפיר רשאי לשנותו לקלה ולכן רק בס"ת שנתקדש בקדושת ס"ת אז אפי' בא"ר לחמורה אסור להוריד לקלה משום דמצוה להעלותו אבל בהתחיל ליכתוב בוודאי אי ראוי לקדושה חמורה אסור להוריד לקלה כדעת לבוש אבל בא"ר לחמורה שרי שפיר להוריד לקלה כיון דליכא מצות העלאה:
והנה יש להקשות הא דכ' כי הקריבום לפני ד' ויקדשו הא הוה מה"ב איך מיקרי זה קדושה נשמע מזה דאף שעבדו בעבירה בכל זה לענין קדושה ל"ש לומר דלא הוי בו קדושה וקשה לכאורה מתמורה דף כ"ו דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה אך כבר כ' תוס' דזה רק בקרבן שבא לכפרה:
אמנם על דברי המכילתא שהבאתי דדריש לי לשמי וכן דרש נמי אקרא דועשו לי מקדש לי לשמי וקשה דבתמורה דף ל"א יליף מקרא דועשו לי היתר שכר אומנין וצ"ע:
ונראה לישב דהנה לכאורה קשה הא אומן קונה בשבח כלי א"כ איך מצי אח"כ למסור לצבור ניחוש שמא לא ימסור יפה כדאמרינן גבי שומרי ספיחין סוף ב"מ ונראה דבעושה ברשותו של הבעלים ל"א דאומן קונה בשבח כלי (עפנ"י גיטין דף כ') א"כ ניחא דשפיר דריש מועשו לי משלי היתר שכר אומנין דכיון דעושה בקודש ולשם גבוה לא קנה האומן והוה שפיר ועשו לי משלי ותרתי נשמע מיני' ובהא ניחא מה דהקשה תוס' במנחות דף פ"ד איך מביאין מן המשומר עומר בשביעית הא כל מה שמשומר הוה אסור לישראל ול"ה ממשקה ישראל להנ"ל ניחא כיון דנוטלין שכרן הוא מקרא דועשו לי משלי נשמע דזה הוה שימור בשל גבוה א"כ י"ל בשימור לגבוה לא נאסר דרק מה שמשמר לצורך הדיוט נאסר אבל לא מה שמשמר לצורך גבוה דזה הוה משל גבוה גופי' (ועיין באו"ז ה' תפילין הביא ראי' דבעינן עיבוד לשמה משום דכל מצוה בעי תחילת עשייתה לשמה דומיא דסוכה ישנה דב"ש מכשירין וגרסינן עלה בירושלמי תני וצריך לחדש בה דבר אף במצה כן מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה אמר ר' יוסי ד"ה הוא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה הרי דיליף לה מסוכה נשמע דבעינן גם בשאר מצות עשייתה לשמה דצריך לחדש בה דבר ונראה דזה הוא ג"כ כונת הירושלמי במס' חלה דמפריש חלה אומר אשר צוונו להפריש חלה לשמו וכן קאמר שם לענין עשיית סוכה ומזוזה וכדומה ובאו"ז ה' חלה הביא דברי ירושלמי ומפרש דבעינן לשמו לשם בעלים ותמה היכן מצינו דבעינן במצוה לשם בעלים ולהנ"ל נראה שכונתו לשם המצוה דירושלמי לשיטתו דסובר דצריך לחדש בה דבר):
והנה במה שכתב רבינו דבעינן תחילת עשייתן לצורך גבוה ק"ל ממעילה דף י"ד בונין בחול ואין בונין בקודש רק אח"כ מקדישין ויקשה כיון דבתחילת עשייתן הוא חול א"כ ממילא ל"ה לשמה ומה מהני אם אח"כ מקדשו (ועיין רמב"ן פ' תרומה שכ' דעבודת המשכן הי' צריך שיהי' נעשו לשמן והיינו שכל המלאכות והטוית למשכן הי' צריך שיאמר קודם העשי' שיעשה לשם מלאכה זו שנצטוו עלי' לעשותה) מכ"ש במעשה בנין המשכן בכללו שהוא עיקר קדושת המקום וודאי דצריך לבנותו לשמה א"כ איך קאמר דבונין בחול ואח"כ מקדישו ועמש"כ לעיל דברי הבית אפרים בזה והנה בהא דאמרינן הזמנה לאו מילתא הוא לכאורה קשה הא ילפינן הכנה מויכינו אשר יביאו ואפ"ה אם הוזמן ואמר מכאן אני נוטל ל"ה מוקצה הרי דמהני הזמנה להתירו למה לא יהא מהני הזמנה לאיסור אך י"ל דלפמש"כ הזמנה לדבר שהוא חול הזמנה מילתא הוא דלחול הרי הוה הזמנה לדבר שהוא גוף הענין אשר מזמינו לכך כהא"ג הוה הזמנה מילתא כדאמרינן בכל הזמנה לגוף איסור דהוה הזמנה א"כ י"ל אם מזמינו לצורך אדם הוה הזמנה שפיר דזהו דומה למזמין לגוף הענין אשר צריך כהא"ג מהני הזמנה:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה