אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה יד

הלכה יג

א') כל אבן שנפגמה כחגירת ציפורן כסכין של שחיטה פסולה. והדבר תמוה דרבינו בפ"א משחיטה כתב דפגימת סכין בכ"ש וראיתי בפ"ח סי' י"ח שתמה כן ותי' עפ"י דברי הרא"ש לדעת הריא"ף שלא הביא שיעור חגירת ציפורן דכיון דהביא דצריך בדיקה אבשרא ואטופרא ידעינן ג"כ דשיעור פגימה כחגירת ציפורן ונשמע מזה דחגירת ציפורן אין שאוגרת הציפורן אלא שחוגרו וזה אפי' בכ"ש דציפורן מרגיש בכ"ש (וכ"כ הפלתי דלא פליגי הני שיעורים דכחגירת ציפורן היינו פגימה כ"ד דמי ששלם בהרגשה מרגיש בפגימה דקה ורק מי שאינו שלם בהרגשה כ"כ בדקו במיא ושמשא אבל הכל חד שיעורא הוא) ובתב"ש השיג עליו דא"כ למה אמרו כדי חגירת ול"א בכ"ש ועוד דבפ"ז מביאמ"ק כ' רבינו מי שנפגם סחוס אזנו כדי שתחגור הציפורן בהפגם מי שנסדק סחוס אזנו בכ"ש וא"כ הול"ל גם בפגם שנפגם בכ"ש וא"ל דסובר כשיטת הרשב"א דבעינן עכ"פ כדי שתחגור חוט השערה א"כ הול"ל דלאו כ"ש ממש אמנם לענ"ד מהסוג' דחולין ומדברי רבינו בה' שחיטה מוכח כדעת התב"ש והדרה קו' לדוכתי' דהנה בחולין דף י' איתא איתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר ר"ה אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ור"ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה בשלמא ר"ה כשמעתתי' דלעיל דעד שיודע לך במה נשחטה אלא ר"ח מאי טעמא אמר לך ר"ח עצם וודאי פוגם עור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי וודאי ואיתא עוד התם אמר לי' ר"א ברי' דרבא לרב אשי רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא לא כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם ע"א נאמן באיסורים אי הכי מעיקרא נמי לא האמר רי"ו לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם והנה הרשב"א הביא דעת הרמב"ן דלר"ה נאבד הסכין ולא בדק אחר שחיטה אסורה באכילה והקשה הרשב"א א"כ הא דאמרו בגמ' לר"ח דבדיקה לאכשורי בתרייתא תיבעי בדיקת סכין לחכם ולרמב"ן יקשה אף לר"ה תיבעי ג"כ בדיקת סכין לחכם כיון דאי לא בדקו ונאבד פסול א"כ בדיקת סכין בין שחיטה לשחיטה מעכב והוה לאכשורי א"כ תיבעי ג"כ בדיקת סכין לחכם עוד הקשה הרשב"א בתוה"ב לרמב"ן אמאי נקט נמצא פגום לאשמעינן רבותא טפי אפי' נאבדה נמי אסורה באכילה ובפנ"י הקשה עוד א"כ הא דאמרינן בדיקת סכין לחכם מפני כבודו של חכם מאי נפ"מ בבדיקתו אי לאחר שחיטה בדקו ונמצא יפה סגי אף בלא בדיקה שלפני שחיטה ואי בדקו לאחר שחיטה ונמצא פגום או נאבד פסול אף שנבדק ע"י חכם א"כ אין תועלת בבדיקה ומה כבודו של חכם שייך בזה כיון שאין בו תועלת כלל ונראה לישב דהנה הרמב"ן הביא הוכחה לשיטתו מדאמרינן בשלמא ר"ה כשמעתי' דעד שיודע לך במה נשחטה א"כ אי בנאבדה ולא נבדק כשר א"כ ל"ה כשמעתי' ורשב"א דחי דשפיר הוה כשמעתי' דאי לאו דסובר דבעינן עד שיודע במה נשחטה הי' כשר גם בשיבר עצמות וביאר בפנ"י דהרמב"ן סובר דעור וודאי פוגם א"כ אף אי לאו דאמר כשמעתי' הי' ג"כ פסול וע"כ מדאמרינן דאמר כשמעתי' ע"כ בנאבדה פסולה ורשב"א סובר עור ספק פוגם ושפיר דחי דאי לאו דר"ה כשמעתי' הי' כשר בשיבר עצמות ולי נראה לישב דאף דרמב"ן יסבור עור ספק פוגם אפ"ה הוכיח שפיר מהא דאמרינן דר"ה כשמעתי' דבנאבד פסול דהנה בהא דסכין שנפגמה כמה שיעור הפגימה פליגי קמאי ובתראי דהנה ר"ח סובר לקמן דף י"ז דפגימת סכין כחגירת ציפורן ולכך בדיקת סכין סגי אבישרא ואטופרא אמנם אמוראי אחרינא בדקו במיא ובשמשא ופליגי בזה הראשונים הריא"ף לא הביא דר"ח משום דסובר דבכ"ש ג"כ הוה פגימה לכן הביא בדיקת סכין במיא ובשמשא ואף דהביא גם דבדיקת סכין אבישרא ואטופרא היינו משום דמפרש אבישרא ואטופרא אין הכונה שיאגור בו הציפורן דהיינו פגימה שהציפורן יורד לתוכו אלא שהציפורן מרגיש וזהו אפי' בפגימה דקה מן הדקה וכן דעת רבינו בה' שחיטה לפי דעת התב"ש דבכ"ש נפסל וכן הביא הרשב"א שכן דעת הרמב"ן אמנם הרא"ש חולק על הריא"ף ופסק כר"ח ופליגי בדבריו התב"ש עם הפ"ח דעת הפ"ח והפמ"ג דהרא"ש אין חולק עם הריא"ף לדינא ומודה דפגימה כ"ש פסולה ורק בפירוש דברי ר"ח פליגי אי כחגירת ציפורן היינו אוגרת שהציפורן יורד לתוכו ולכן לא הביא דבריו ורא"ש מפרש דברי ר"ח כחגירת ציפורן היינו שמרגיש הציפורן והיינו הך שיעורא דאמרינן דבודק אבישרא ואטופרא והא דאמוראי בדקי במיא ובשמשא היינו דחששו לפגימה דקה מן הדקה שאין מרגיש בציפורן אבל לדינא סגי בבדיקת הציפורן ואף דגם פגימה דקה שאין נרגש בציפורן אי מצאו פסול אבל א"צ לבדוק אחרי' משום דאין דרך הסכין להיות פגום דקה מן הדקה ומסתמא נפגמו בפגימה שציפורן מרגיש עכ"פ אבל איה"נ אי אירע שמצאו פגומה כ"ש פסול אולם לפי דעת התב"ש דעת הרא"ש דפגימה דוקא כשאוגרת פסולה וחולק עם הריא"ף דלרא"ש רק באוגרת פסולה ופגימה כ"ש אין אוסרת וכתב שכן דעת הב"ח שהביא הש"ך להכשיר בפגימה כ"ש כשיטת הרא"ש ולדעת הריא"ף ורמב"ן ורבינו אפי' בכ"ש נפסל ואף דריא"ף כתב גם בדיקת אבישרא ואטופרא כחגירת ציפורן הכונה שהציפורן מרגיש אפי' בפגימה דקה מן הדקה כשהוא שלם בהרגשה והני אמוראי דבדקי במיא ובשמשא משום דמדיראו לסמוך שמא אינם בעלי הרגשה טובה לכך בדקו במיא שמא ימצאו פגימה דקה אולם אי בדקו אטופרא ואבישרא ג"כ כשר דל"ח שמא אין בעל הרגשה טובה דלא שכיח ואוקי גברא אחזקתי' שמרגיש היטיב וכמש"כ היש"ש וכ"כ הפלתי והנה דעת השו"ע והש"ך דפגימה דקה פסולה ודעת הב"ח להכשיר פגימה דקה שאין נרגש בציפורן:
ואמנם נראה להכריע בין דיעות אלו דהיינו דבבדיקת סכין שקודם שחיטה הנכון כדעת התב"ש ובבדיקה שלאחר השחיטה דעת הפ"ח עיקר דהנה בבדיקת שלאחר שחיטה הא לא מצינו לשום מ"ד דלא יהא סגי בבדיקת בישרא ואטופרא ונראה דהסברא כך משום דע"י השחיטה בוודאי אין דרך לפגום אלא פגימה שמרגיש בציפורן ולכן אין לחוש שמא יש פגימה כ"ד שאין נרגש בציפורן דע"י שחיטה אי נפגם ע"כ נפגם כשיעור שהציפורן מרגיש אמנם קודם שחיטה אפשר דנפגם מעצמו פגימה כ"ד או דלא הי' שלם מעולם בלי פגימה הדקה מן הדקה שאין נרגש בציפורן וא"כ ע"כ הא דבאמת סגי בבדיקת בישרא וטופרא היינו משום דאי הוא בעל הרגשה טובה מרגיש אפי' בפגימה כ"ד ומדינא ל"ח שמא אין בעל הרגשה טובה רק הם אמוראי החמירו על עצמן לבדוק במיא ובשמשא שמא אין בעל הרגשה טובה:
ועוד אני אומר לחלק במצאה קודם שחיטה בפגימה דקה מן הדקה ע"י בדיקת מיא ושמשא ושחט בה שחיטתו פסולה אבל אי בדק במיא ושמשא קודם שחיטה ולא מצא ולאחר שחיטה בבדיקת ציפורן לא מצא רק במיא ושמשא נראה שיש פגימה דקה כשר באמת משום דעד כאן לא פסלינן בנמצא פגום דאימור בעור נפגם ול"א במפרקת נפגם משום דכיון דנרגש בציפורן אמרינן אימור ע"י עור נפגם פגימה כ"ד וע"י מפרקת נעשה פגימה גדולה עד שנרגש בציפורן ואמרינן חסר ואתאי חסר ואתאי ולא תלינן במפרקת לבד שאין דרך ע"י נגיעת מפרקת לבד לעשות פגימה גדולה עד שנרגש בציפורן א"כ ל"ה כדבר הרגיל (ויותר י"ל דבאמת פסול אבל רק מספיקא משא"כ בנמצא כחגירת ציפורן דמצינן למימר חסר ואתאי שהתחיל לפגם בעור אז לר"ה הוה וודאי נבילה כמש"כ הראש יוסף דלר"ה פסולה היינו וודאי נבילה) אבל אי לא מצא אחר שחיטה רק פגימה כ"ד ע"י בדיקת מיא ושמשא מודין דתלינן במפרקת וא"כ לפי"ז לר"ח לשיטתו דסובר פגימה כחגירת ציפורן דהיינו אוגרת כשיטת התב"ש לדעת הרא"ש וא"כ לכן אף אי מצא אוגרת לאחר שחיטה כשר דנהי דהפגימה לא נתהוה בפ"א ע"י מפרקת ואימור שנפגם ע"י עור וחסר ואתאי תלינן דנפגם ע"י עור פגימה כ"ד דכשר וע"י המפרקת נעשה כאוגרת ור"ה סובר דפגם כ"ד שאין נרגש ג"כ פסול וא"כ אי מצא לאחר שחיטה כחגירת ציפורן חיישינן שהפגימה נעשית ע"י עור רק שהי' דקה מן הדקה וחסר ואתאי שע"י מפרקת נעשה כחגירת ציפורן ולכן פסולה אולם אי מצאו פגימה כ"ד אחר שחיטה תלינן זהו הפגם כ"ד במפרקת אף לר"ה (או לפמש"כ דעכ"פ ל"ה רק ס' נבילה ולכן א"צ לבדוק אחרי' משום דאף אי נמצא אין פסולה וודאית משום דתלינן במפרקת ובזה ניחא מה דקשיא לכאורה דלעיל איתא לא בדק בסימנים פסולה משום דר"ה עד שיודע לך במה נשחטה ויקשה מה ענין זה לדר"ה דאייריא שהספק במה נשחטה וכאן הספק אי נשחטה ואולי י"ל דכש"כ הוא אולם להנ"ל י"ל הכונה כן דהנה לשיטת הפוסקים דרפ"ע מרגיש אפי' בפגימה דקה מי ששלם בהרגשה ואף דלפעמים אין מרגישין הולכין אחר רוב בני אדם שמרגישין בפגימה דקה וא"כ כל זה אי בדק בסימנים אבל אי לא בדק בסימנים א"כ יש כאן ספק אי נשחט רוב א"כ וספק בסכין דאף שיבדק אחר שחיטה שמא יש פגימה שאין נרגשת בציפורן וא"כ תליא זה בזה ושפיר קאמר עד שיודע לך במה נשחטה כהא"ג דלא בדק בסימנים בעינן בידוע במה נשחטה שהסכין אין בו פגימה כ"ד כגון ע"י בדיקת מיא ושמשא שמוציא מידי ספק פגימה כ"ד אבל אם לא יודע בבירור דהיינו אם רק בדק בציפורן הוה נבילה ומיושב ג"כ קו' הראש יוסף למה וודאי נבילה הא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן לפמש"כ ניחא משום דגם סכין אין בבירור שאין פגום ומיושב קו' רשב"א למה לא נקט בנאבדה הסכין משום דאז רק ס' נבילה הוה משא"כ בנמצא פגום אחר שחיטה דהיינו כחגירת ציפורן דהא לאחר שחיטה א"צ לבדוק במיא ושמשא אחר פגימה כ"ד א"כ מסתמא אייריא שנמצא פגימה כחגירת ציפורן וזה וודאי נבילה אבל בנאבדה ל"ה אלא ספק נבילה) ומעתה א"ש הכל דהנה הרמב"ן דסובר בנאבד פסול לר"ה י"ל דיודה הרמב"ן דבאיתא לפנינו סגי בבדיקת הציפורן דאין דרך לפגום ע"י השחיטה פגימה דקה מן הדקה ולפי"ז ל"ק דליבעי בדיקת חכם בין שחיטה לשחיטה די"ל הא דבעינן בדיקת חכם קודם שחיטה הוא משום דקודם שחיטה שכיח פגימה כ"ד רק הא דל"ח לפגימה כ"ד הוא משום שכ' התב"ש דמסתמא מרגיש בפגימה כ"ד ול"ח שמא אין שלם בהרגשה ולכן י"ל דבעינן בדיקת חכם כיון דזה דבר תלוי בהבחנת הלב כמש"כ הראשונים ומסתמא ת"ח מרגיש יותר מפני שחושיו שלמים יותר כמש"כ הפלתי וכל זה בבדיקה שקודם שחיטה אבל בין שחיטה לשחיטה אף דנאבד פסול היינו משום חשש פגימה כחגירת ציפורן ממש דע"י שחיטה אין דרכו לפגום בפגימה דקה כ"ד ומסתמא מרגיש בו כל אדם ולכן ל"ב בדיקת חכם ולכן לר"ה לא קשיא לי' דליבעי בדיקת חכם בין שחיטה לשחיטה ודו"ק:
אמנם לר"ח שסובר דבעינן כחגירת ציפורן ממש דהיינו אוגרת אבל פגימה כ"ד אין פוסל כלל ואפ"ה בעי בדיקת חכם שפיר פריך הגמ' לר"ח ממנ"פ בין שחיטה לשחיטה ג"כ ליבעי בדיקת חכם וכי תימא ע"א נאמן באיסורין והכונה כיון דלא נפסל אלא כחגירת ציפורן א"כ א"צ כ"כ הבחנת הלב וכל אדם מרגיש בזה ורק נאמנות הוא דצריך וכיון דע"א נאמן באיסורין א"כ גם קודם שחיטה ל"ב בדיקת חכם ומשני באמת רק משום כבוד ת"ח אבל לר"ה אין משום כבוד של ת"ח אלא מדינא שת"ח מרגיש יותר בפגימה כ"ד ובין שחיטה לשחיטה ל"ח לפגימה כ"ד שדרכו לפגום פגימה גסה ויצא לנו דבבדיקה שקודם שחיטה אמרינן כסברת התב"ש ולאחר שחיטה כסברת הפ"ח והפמ"ג ונתיישב בזה היטב קו' הרשב"א ומובן ראיות הרמב"ן מדאמר ר"ה כשמעתי' הכונה דר"ה פוסל מכש"כ בלא שיבר עצמות וע"ז קאמר קאי ג"כ כשמעתי' וא"כ בשלמא אי בנאבד פסול שייך שפיר כשמעתי' אבל אי בנאבדה כשר א"כ אף אי לאו דאתי כשמעתי' ג"כ הי' פסול בלא שיבר עצמות כיון שנמצא פגום וניחא נמי קו' הפנ"י דשייך כבוד של חכם דרק אי בדקה חכם קודם שחיטה שבוודאי שלם בהרגשה אז סגי בבדיקת הטבח לאחר שחיטה אבל אי לא בדק חכם חיישינן שמא אין שלם בהרגשה שחיישינן שאין נותן לבו לבדוק היטיב וחיישינן לפגימה כ"ד שאין מרגיש בציפורן דא"ל דהא לאחר שחיטה ל"ח לפגימה כ"ד דהא כיון דלא בדקה חכם חיישינן שמא הי' מעיקרא בפגימה כ"ד ולא הרגיש בו דהא קודם שחיטה שכיח פגימה כ"ד וא"כ שפיר בעינן בדיקת חכם דנפ"מ לאי בדק לאחר שחיטה ולא הרגיש בציפורן דכשר ודו"ק:

ב') והנה רבינו פ"ד משחיטה פסק דאם לא הראה סכינו לחכם משמטינן לי' דשמא ישחוט בסכין פגום והקשה הש"ך בארוך הא מבואר בחולין דף י' דע"א נאמן באיסורין ולא אמרו רק מפני כבודו של חכם ומהא"ט כ' הראשונים דיכול למחול ולרבינו דהחשש שמא ישחוט בסכין פגום אין זה מפני כבודו של חכם ולמה מהני מחילה והנה בפלתי תי' דכיון דאין מראה סכין והוה כמורה הוראה בפני רבו דלא מסתייע מילתא ולי נראה לפמש"כ ניחא דכונת רבינו שמא ישחוט בפגום בפגימה דקה כ"ד דמי שאין ת"ח אין חושיו פנוים להשגיח בדיקדק גדול ובדיקה בהכונת הלב תליא והא דאמרינן מפני כבודו של חכם זהו באמת רק לר"ח דלשיטתו פגימה רק כחגירת ציפורן ליכא חשש שישחוט בסכין פגום בוודאי ע"א נאמן באסורין אבל להלכה דבכ"ד נפסל חיישינן שמא אין בו הרגשה טובה כמו החכם ויש חשש שישחוט בסכין פגום כ"ד אך לכאורה יקשה הא רי"ו הוא דאמר כן מפני כבודו של חכם והכי נאמר דסובר כר"ח בפגימה כחגירת ציפורן אך י"ל דאתיא גם כמ"ד בפגימה כ"ד רק אטו מילתא פסיקתא דדוקא חכם מרגיש בפגימה דקה דגם מי שאין ת"ח יכול ליתן לב להרגיש ומצד הדין באמת ל"ח שאין בר הרגשה אלא מפני כבודו של חכם מחזיקינן לי' דבוודאי מרגיש יותר שיכול ליתן לב להרגיש בפגימה דקה כ"ד ובטבח דעלמא אין וודאי שיכול ליתן לב להרגיש בפגימה דקה א"כ זהו גופי' כבודו של חכם דמחזיקינן לי' שיכול לכוין לבו יותר להרגיש בפגימה כ"ד ורק לר"ח הכונה כבודו של חכם היינו שאין בו באמת שום תועלת לענין הבדיקה יותר מבטבח דעלמא רק משום כבוד תורה בלבד אבל לר"ה ולרי"ו יפורש מפני כבודו של חכם היינו דזהו כבודו דמחזיקינן לי' שהבחנת הלב דידי' שלם יותר מבטבח ואפ"ה מהני מחילה אם החכם יודע שגם הטבח נותן לב יפה להרגיש בפגימה כ"ד ודו"ק:
והנה כל זה יתכן רק אי נפרש דר"ח דסובר כחגירת ציפורן היינו אוגרת אמנם להני אמוראי דסברי דאבישרא ואטופרא היינו אף שאין אוגרת אלא שמרגיש בפגימה כ"ד דמי שהבחנתו שלימה מרגיש בפגימה כ"ד וא"צ לבדוק במיא ושמשא וכמש"כ התב"ש ופלתי וכשיטת הריא"ף שהשמיט כחגירת ציפורן ונקט רק דאבישרא ואטופרה דהיינו הרגשת פגימה כ"ד וא"כ ניחא דלר"ח רק מפני כבודו של חכם דהא בפגימה אוגרת כל אדם מרגיש אבל לדידן אבישרא ואטופרא היינו פגימה כ"ד דמי שאין יכול להכין לבו אין מרגיש בציפורן בפגימה כ"ד א"כ לדידי' צריך להראות לחכם מדינא רק דזהו גופי' כבודו של חכם שרק הוא יכול להכין לבו לזה אבל לאחר שחיטה אז ל"ח כלל לפגימה כ"ד ולכן שפיר סמכינן אטבח דעלמא ול"ב להראות סכין מפני כבודו של חכם:

ג') מעתה לפי"ז הדרה קו' לדוכתי' למה פסק רבינו כאן בה' בהב"ח דשיעור סכין של שחיטה כחגירת ציפורן ובה' שחיטה כתב בכ"ד דא"ל כתי' הפ"ח והפלתי דהכל חד וכלל הני שיעורים דכחגירת דציפורן ואבישרא ואטופרא והני דבדק במיא ושמשא דהיינו פגימה כ"ד שמי ששלם בהרגשה מרגיש בפגימה כ"ד דהא לפמש"כ מכח דלר"ח כחגירת ציפורן היינו אוגרת ולכן רק מפני כבודו של חכם ולכן מכשיר בלא שיבר עצמות וא"כ איך כתב רבינו כלישנא דר"ח כחגירת ציפורן דפירושו לר"ח ע"כ היינו באוגרת כיון דכ' בה' שחיטה דפגימה בכ"ד:
אמנם אי נאמר לפרש כדעת הפ"ח והפמ"ג דחגירת ציפורן היינו אוגרת ושיעור דאבישרא ואטופרא היינו ג"כ כשיעור זה ובפגימה כ"ד באמת ג"כ פסול אלא דל"ח לפגימה דקה מן הדקה דלא שכיח שיפגם בפגימה כ"ד ור"ח ור"ה בהא פליגא דלר"ח בכ"ד כשר ולר"ה בכ"ד פסול אלא דלא חיישינן לבדוק אחר פגימה כ"ד משום דלא שכיח ובנמצא פגום כחגירת ציפורן חיישינן דאי פגם בעור בפגימה כ"ד ולכן לר"ה צריך בדיקת חכם דשמא יש פגימה דקה שאין מרגיש בה הטבח רק החכם ולר"ח רק מפני כבודו של חכם דפגימה כ"ד כשר לפי"ז לכאורה הי' אפשר ליישב דברי רבינו שכ' כחגירת ציפורן כשיעור סכין של שחיטה שאין הכונה דלא מיפסל רק כחגירת ציפורן אלא דא"צ לבדוק אחר פגימה כ"ד ואי בדיק ולא מצא כחגירת ציפורן אין לו לחוש שמא יש פגימה כ"ד דל"ש אלא דכבר הוכחתי כשיטת התב"ש א"כ הדרה קו' לדוכתא אולם עוד קשה לי בזה דהנה בנדה דף ב' פריך הגמ' ממקוה שנמצא חסר דכל טהרות שנעשה ע"ג טמא למפרע אחביות שנמצא חומץ דהוה ספק טבל ומשני דאתיא כר"ש דגם במקוה ספק הוה והנה רבינו פסק בה' תרומה דחביות שנמצא חומץ הוה ספק טבל כר"ש ותמהו עליו דלמה פסק במקוה שנמצא חסר דהוה טמא וודאי כרבנן ונראה ליישב דהנה בש"ש הקשה הא בכתובות דף ע"ה סובר ר' יהושע דחזה"ג עדיף מחזקת פנוי' כמש"כ התוס' שם דחזקת פנוי' ל"ה חזקה כלל נגד חזה"ג דלא היתה בע"מ ועתה הוא דנעשית בע"מ ועל כן ל"ה תרתי לריעותא וא"כ קשה למה בחביות אמרינן דס' הוה כיון דיש לחביות יין חזה"ג שלא הי' חומץ עדיף מחזקת טבל דזה רק דומה לחזקת פנוי' ול"ה תרתי לריעותא ואמאי הוה ספק טבל נוקי אחזקה שאין חומץ ותי' כיון דאמרינן בב"מ דף ע"ג מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ופירש"י שקולקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר וכיון דהרי חומץ לפניך מעיקרא חלא הוה ולא הוה ניכר וכל זמן שלא החמיץ רשאי להפריש תרומה אבל חזה"ג תו לא הוי כמו שקולקולו בתוכו אבל גבי מומין קודם שנולדו המומין היתה בחזקת שלמה ומש"ה חזקת הגוף עדיפא מכל החזקות לא הוי תרתי לריעותא ולי נראה דזה תליא בהא דפליגי ב"ב דף צ"ג ריב"ל ורי"ו בהא דאיתא התם ג"י וודאי מכאן ואילך ספק וסובר רי"ו דג"י ראשונים שאחר הבדיקה וודאי יין מכאן ואילך ספק הוה דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא הוה דחומץ ל"ה עד ג' ימים ולפי"ז ל"ש סברת הש"ש דמעיקרא דחלא חלא כיון דהי' לו טעמא חמרא הי' לו חזה"ג ממש שטעמא חמרא ולריב"ל דסובר ג"י אחרונים וודאי חומץ מכאן ואילך ספק משום דריחא חלא וטעמא חמרא חלא ולכן מיד אחר הבדיקה בכלל ספק חומץ הוה יכון שנמצא עתה חומץ שפיר איכא למימר כסברת הש"ש דליכא חזה"ג דמעיקרא קולקולו בתוכו דהריח חלא מעיקרא הי' אלא שלא הי' ניכר ולפי"ז י"ל דקו' הגמ' דנדה קאי רק אליבא דריב"ל כיון דליכא חזה"ג אמאי ספק ואמאי ל"א דהוה וודאי חומץ מכח תרתי לריעותא כמו במקוה אבל לדידן דקיימ"ל כרי"ו דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא א"כ יש כאן חה"ג דמעיקרא ע"כ טעמא חמרא הוה ויש כאן שינוי הגוף א"כ ל"ק כלל ממקוה דשם ליכא חזה"ג לכן הוה וודאי טמא כיון דאיכא תרתי לריעותא אבל בחומץ שיש חזה"ג ל"ה תרתי לריעותא ולכן רק ספק הוה (אף דלפי קושית הש"ש הי' לנו לומר דהוה וודאי יין כיון דיש חזה"ג אמנם לדעתי משום זה ל"ה וודאי יין דהא אף דנוקי אחזה"ג ל"ש לומר דעתה הוא דנעשה חומץ דע"כ יצא מחזקתו זה ג"י שהתחיל להחמיץ לכן ספק הוה רק דאהני עכ"פ חזה"ג שלא יהא וודאי טבל משום תרתי לריעותא משום דל"ד למקוה דליכא חזה"ג) ודו"ק:
אולם לכאורה אכתי יקשה לפמש"כ הרשב"א חולין ד"ף י"א כ' בנמצא טריפה שע"כ נעשה הטריפות זמן מה קודם השחיטה ל"א אוקי אחזקה והא דבמומין אזלינן בתר חזה"ג אף דא"א שנעשה עתה ממש המומין משום דשם שייך לומר כאן נמצא וכ"ה ברשות הבעל עכ"ד והנה לפי"ז במומין ג"כ אין הטעם משום חזה"ג אלא משום דכאן נמצא וכ"ה ובחומץ ל"ש זה ומשום חזה"ג לבד הא ל"מ כיון דא"א לומר דנעשה עתה ממש ואין לומר הא באמת הסמ"ק חולק כמבואר בסי' פ"א דסובר דאף דא"א לומר דנעשה עתה ממש אזלינן בתר חזה"ג א"כ גם ביין ניזל בתר חזה"ג ז"א דהא לשיטת הסמ"ק אדרבא יקשה לאידך גיסא דאפי' ס' תרומה ל"ה דאית לן למיזל בתר חזה"ג ויהא וודאי תרומה וכקו' הש"ש וא"כ הדרה קו' לדוכתי' דממנ"פ אי לשיטת רשב"א יהא וודאי טבל ואי כשיטת הסמ"ק יהא וודאי תרומה אך הדבר נכון דהנה י"ל דסמ"ק מודה לשיטת הרשב"א דהיכא דיש חזה"ג שא"א לתלות שנעשה עתה ממש ויש כנגדה חזקה אחרת חזקת פנוי' עם הרי מומין לפניך לא אזלינן בתר חזה"ג למחשב כוודאי וע"כ ספק הוה ולכן גם שיש חזקת טבל כנגד חזה"ג עכ"פ ספק הוה ולשיטת הרשב"א יש לומר בהיפוך דגם רשב"א מודה דאזלינן בתר חזה"ג היכא דליכא חזקה כנגדה ורק במומין דאיכא כנגדה חזקת פנוי' לכן הצריך הרשב"א טעמא דכנוכ"ה ובגבינות דל"א בתר חזה"ג היינו משום דל"ה חזקת הגוף ממש רק מכח חזקה מכח רובא לכן ס"ל היכא דיצאה מחזקתה שעה אחת ל"א בתר חזה"ג היכא דל"ש לומר כנוכ"ה וא"כ ניחא דלענין שיהא וודאי תרומה ל"א בתר חזה"ג שהי' יין וודאי כיון שע"כ כבר יצתה מחזקתה ויש כנגדה חזקת טבל אבל להיפוך שנאמר דיהא נחשב תרתי לריעותא עם הרי חומץ לפניך שיהא וודאי טבל הא לא מצינן למימר כיון שהוא נגד חזה"ג ממש שידעינן בבירור שהי' טעמא חמרא מעיקרא והוה חזה"ג ממש לא חזקה מכח רובא ודו"ק:
ואמנם לישב דברי רבינו הי' נראה כך דהנה בחכ"צ סי' ג' העלה הא דאמרינן בנדה דמקוה שאני דחסר ואתאי הכונה כיון מתחילה הי' יותר ממ"ס וכשהתחיל להיות חסר עדיין לא נפסל המקוה א"כ אין מתנגד להחזקה חזקות כשרות של המקוה דאף אי נחסר מעט ועדיין יש מ"ס אין כאן סתירת חזקות כשרות לכן שפיר יש לנו לומר דעד מ"ס בצימצום נחסר מכבר דאין זה מנגד לחזקות כשרות א"כ גם הקורטוב שנפחת ממ"ס הא נעשה ברגע אחת חיישינן שנחסר כבר דא"ל מצד חזקות כשרות דמקוה עתה היא שנחסר שהרי מה שנחסר עד מ"ס אין מנגד ואמרינן חסר ואתאי שוב שפיר אמרינן דגם זה הקורטוב שנחסר ממ"ס ג"כ חסרה למפרע ול"א השתא היא דחסרה יעוש"ה והנה לפי"ז יש לישב קו' הש"ש שהבאתי לעיל למה בחבית ס' תרומה הא איכא חזה"ג דהשתא דהחמיץ והוה וודאי תרומה כמו במומין דלהנ"ל י"ל הא דבמומין אזלינן בתר חזה"ג ול"ה תרתי לריעותא מה שעומד לפניך עם חזקות פנוי' משום דבמומין ל"ש חסר ואתאי דבפעם אחת נולד המום ע"כ כהא"ג בוודאי אלים חזה"ג אבל בחבית הנה לא בפעם אחת נעשה חומץ רק מתחמץ ואתאי מתחמץ ואתאי דמתחילה נעשה ריחא חלא ואח"כ נעשה טעמא חלא א"כ ל"ה חזה"ג גמור לכן הוה ספק טבל אמנם וודאי טבל ג"כ ל"ה כמו במקוה משום דלזה יש לנו לומר דל"ד למקוה דבמקוה אמרינן דהוה תרתי לריעותא משום דשייך חסר ואתאי למפרע והיינו כמש"כ החכ"צ דבמה שנחסר עד מ"ס אין מנגד לחזקת כשרות דמקוה ורק הקורטוב שנחסר ממ"ס הוא שפוסל המקוה אמרינן דכבר נחסר אבל בחבית למ"ד ריחא חלא חמרא וג"י הראשונים וודאי יין ומכאן ואילך בספק שמא טעמא חלא ל"ד למקוה דכאן ל"ש לומר חסר ואתאי דהיינו דנעשה ריחא חלא כבר בג"י ראשונים ולאחר ג"י נעשה טעמא חלא ויהא וודאי טבל למפרע עד ג"י הראשונים דע"ז שפיר י"ל דהא זה שנאמר דבג"י ראשונים כבר הי' ריחא חלא ג"כ אנו מוציאין מחזקתו שידענו שלא הי' מעיקרא ריחא חלא א"כ ל"ש חסר ואתאי ע"כ ל"ד למקוה בוודאי למ"ד דג"י אחרונים מכאן ואילך ספק משום דריחא חלא ואין תרומתו תרומה דהוה כמפריש ממין על שאינו מינו א"כ בזה שאנו אומרים שנעשה ריחא חלא שפיר יש לנו לדמותו למקוה דהא כיון דאמרינן בב"מ דמעיקרא דחלא חלא דהיינו שכבר הי' ריח חלא רק לא נגלה בהתותי' א"כ כיון דכח החומץ שגרם שנעשה ריח חלא אין מנגד לחזקת יין דמעיקרא שפיר אמרינן דמעיקרא כבר הי' ריח חלא בפעם אחת ושפיר פריך בגמ' ממקוה אחבית דגם בחבית הוה לן לומר שיהא וודאי טבל דשייך שפיר נתחמץ ואתאי דהיינו שהי' כח חומץ טמון בתוכו מעט מעט רק שלא הי' נרגש אפי' בריחא עד שבפעם אחת נרגש הריחא חלא בזה שפיר הי' לנו לומר דנעשה כבר ריחא חלא ולמה הוה למפרע מג"י אחרונים ספק דהא וודאי טבל הוה כמו בג"י האחרונים וא"כ ניחא שיטת רבינו דפסק במקוה דהוה וודאי טמא משום דשייך חסר ואתאי משא"כ בחבית ל"ש נתחמץ ואתאי כיון דסובר כמ"ד ג"י ראשונים יין מכאן ואילך ספק ל"ה דומיא דמקוה כמו שבארנו:

ד') והנה מעתה ניחזי אנן בסכין שנמצא פגום דפליגי ר"ח ור"ה נראה דתליא ג"כ בזה דהנה כ"כ דלר"ח לא נפסל הסכין עד כחגירת ציפורן דהיינו באוגרת ולפי"ז לכאורה שייך גם בסכין חסר ואתאי דהתחיל כבר להיות חסר כ"ד למפרע כיון שבזה אין מנגד לחזקת כשרות דסכין דהא פגימה כ"ד כשרה וא"כ דמי למקוה ואמאי כשר לר"ח הנה זה באמת קו' תוס' שהקשו לר"ח קשה ממקוה שנמדד אך הדבר ניחא די"ל דנהי דאין סותר לחזקת היתר של הסכין סותר הוא לחזקת הגוף לחזקת שלם של הסכין דמסתמא הי' הסכין בחזקת בדוקה כ"כ שאין בו פגימה כ"ד (דהיינו שבדקו במיא ושמשא) וא"כ ל"ש חסר ואתאי דאף דתאמר דנעשה פגימה כ"ד קודם שחיטה כבר מתנגד לחזקת שלם של הסכין ולכן אמרינן השתא הוא דאיפגם אף דלא נעשה בפעם אחת אמרינן דמיד לאחר שחיטה נפגם פגם כ"ד ואח"כ נפגם כחגירת ציפורן אבל לר"ה ע"כ דסובר חסר ואתאי כדי שיהא סייעתא לדידי' ממקוה שנמדד א"כ ע"כ דס"ל ג"כ דפגימה כ"ד לא מיפסלה ורק צריך לבדוק אחר פגימה כ"ד דשמא יפגום בעור עד חגירת ציפורן וא"כ ניחא גם לדעת רבינו הא דפוסל פגימה כ"ד משום דחיישינן שיפגום ע"י העור דחסר ואתאי עד חגירת ציפורן דעיקר פגימה הוא כחגירת ציפורן כדכתב כאן בה' ביה"ח:
וכן יש להוכיח דבזבחים דף פ"ד איתא סכין שנפגם אין משחיזין אותו אבא שאול אומר סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עליה וגנזוהו פירש"י שהיתה דרכה לפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים והנה יש לתמוה כיון דפעם אחת נפגמה ואין משחיזין אותה א"כ ל"ש דהיתה סכין מטרפת דהא ע"כ גנזוהו בפעם ראשונה אמנם לפמש"כ לעיל דשייך בסכין חסר ואתאי א"כ ניחא דהי' לה פגימות דקות ולא נטרף עדיין על ידה עד שברבות הימים מחמת רכותה נפגמה עד שהיתה מטרפת הקדשים ולפי"ז מוכח דאין פגימה קטנה מטרפת (וכן הוא שיטת רש"י כמש"כ הב"י סי' י"ח במעשה שבא לפני רש"י שמצא פגימה דקה ולא רצה לאוסרה עד כחגירת ציפורן וכן ס"ל לרש"י דאמרינן בסכין חסר ואתאי כמש"כ בביצה דף כ"ח ד"ה די"ל דמאתמול ומשלשום התחיל לקלקל):

ה') ואמנם יש לישב עוד דברי רבינו דהנה כיון שאמרו שצריך לבדוק אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא כדאיתא בחולין דף י"ז בזה וודאי בעינן כחגירת ציפורן דמצדדים אין פוסל רק פגימה אוגרת דפגימה כ"ד אין איסור בבין הצדדים דהא אמרו בית השחיטה מרווח רווח כדאמר ר' זירא בליבן סכין ושחט בה ורק הטעם דפגימה פוסל בבין הצדדים מבואר ברא"ש שם בשם ר' יונה יען דפגימה בולטת לחוץ ולכן ל"מ הטעם דביה"ש מרווח רווח וזה ל"ש בפגימה כ"ד ולפי"ז צדקו דברי רבינו שכ' כאן כפגימת ציפורן דמן הצדדים אין פוסל רק בפגימה אוגרת אבל אחידודו פוסל גם פגימה כ"ד כמש"כ בה' שחיטה:
אך אכתי יקשה הא רבינו לא הביא הך דר"ז דביה"ש מרווח רווח ולכאורה היינו טעמא משום דסובר כיון דאמרו דצריך בדיקה אתלת רוחתא מוכח דל"א ביה"ש מרווח רווח והראב"ד השיגו דהא פגימה שאני משום דאית לה מורשא וע"כ דרבינו סובר כיון דפגימה בכ"ד ל"ש לומר דפוסל משום דמורשא אית לה וא"כ לפי"ז יהא מוכח דגם בבין הצדדים פוסל פגימה כ"ד אולם יש לתרץ דהנה בפ"ח העלה דבעוף דסגי בשחיטת קנה ואחז בקנה ושחט אף שהי' פגום מן הצד כשר וכתב בח"ס בחי' דכיון דבקנה ג"כ חסרון מצטרף לכאיסר ול"ב רובא ומשערין הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומיטרף קודם שחיטת רובו ולפ"ז כיון דאין החשש משום דמינקב דזה ל"ש בקנה אלא חיישינן דקורע ונעשה חסרון בקנה א"כ זה שייך בפגימה כחגירת ציפורן אבל בפגימה כ"ד ל"ש וא"כ בכהא"ג שפיר בעוף כשר כמש"כ הפ"ח ולפי"ז בשיעורא דר"ח כחגירת ציפורן שפיר נפ"מ בעוף ושחט הקנה לבדו דלא מיטרף רק כחגירת ציפורן ושפיר כתב רבינו השיעור כחגירת ציפורן ואין להקשות א"כ איך סתם רבינו ליכתוב סכין של שחיטה כיון דאין זה אלא בעוף אבל הדבר נכון מאוד דהנה מבואר בסוג' שם דלחד מ"ד לא קחשב סכין של שחיטה משום דבחולין לא קמייריא והקשה בריטב"א דהא פגימת סכין שייך גם בקדשים ותי' בח"ס דבוודאי משום וושט פוסל פגימה כ"ד ול"ב כחגירת ציפורן אלא בשוחט עוף ובקנה לבדו וזה ל"ש בקדשים דעוף במליקה (ולפמש"כ זהו רק בפגם שמן הצד ולדעת הח"ס הוא אפי' בחידודו אין פוסל בעוף פגם כ"ד) וא"ש דבחולין לא קמייריא וא"כ אידך מ"ד דקחשיב גם בחולין ע"כ היינו בסכין של שחיטה דעוף וא"כ גם רבינו שפיר נקט כסכין של שחיטה והיינו בשל עוף דהני אמוראי דנקטו במנינא גם פגימת סכין ע"כ רק בשל עוף אייריא דמפסל כחגירת ציפורן וא"ש דברי רבינו:
אחר זה ראיתי בשלום ירושלים פ"ז דפסחים שכתב לישב דברי רבינו דכאן מייריא מדין תורה דבעינן כחגירת ציפורן אבל מדרבנן מפסל בכ"ד ומזה אייריא בה' שחיטה והנלע"ד כתבתי כעת בא לידי חי' לב ארי' על חולין שנדפס מחדש ראיתי שכתב לתרץ קרוב לדברינו דר"ח דסובר דתלינן בשיבר עצמות ובמפרקת דקאי לשיטתו דסובר כחגירת ציפורן משום דהא דפוסלין פגימה כ"ד רק משום דחיישינן שמא יפגום יותר כיון דכבר נתקלקל הסכין ואמנם לר"ח דל"ח שיפגום בעור ע"כ לא מיפסל הסכין רק כחגירת ציפורן אבל למ"ד דסובר כר"ה דחיישינן שמא בעור נפגמה כן חיישינן היכיא דאיתרע הסכין בפגימה כ"ד שע"י העור יפגום עד כחגירת ציפורן ע"כ מיפסל בפגימה כ"ד ולכן שפיר כתב רבינו דעיקר פגימה כחגירת ציפורן אלא דאפ"ה פסק בפגימה כ"ד שפסול משום דחיישינן שיפגום יותר ע"י העור שדרכו לפגום וא"ש:

ו') והנה בחולין שם קחשיב גם שיבר עצם בפסח כחגירת ציפורן ורבינו לא הביא דין זה ובקרבן עדה פ"ז דפסחים הרגיש בזה וכתב דרבינו פסק כמ"ד בירושלמי דשבירה ממש בעינן ולי נראה דלכך לא הביאו דמגמ' דפסחים דף פ"ה דס"ד דעשה דחל"ת בעצם שיש בו מוח ואס"ד דבכדי חגירת ציפורן עובר א"כ ל"ה בעידנא וכבר הקשו כן בתוס' ובפסקי תוס' זבחים דף צ"ז תי' דהיכיא דא"א בלא"ה ל"ב בעידנא ובמשל"מ תמה אדבריהם אבל כבר כתבו המפרשים דהכונה היכיא דא"א מעולם בלא"ה חשוב שפיר בעידנא דהוה חלק מן המצוה והתינח אי אמרינן דל"ח שבירת עצם אלא אחר ששבר וחזו לאכילה אבל אי ס"ד בפגם כ"ד עובר בל"ת והעשה אין מתקיים עד ששיבר עצם לגמרי א"כ כהא"ג בוודאי ל"ח בעידנא כמש"כ הרשב"א יבמות דף ו' וז"ל ומיהו איכא למידק היכיא הוה ס"ד דמשום עדל"ת הא בעינן בעידנא אבל הכא הא קמבשל ועבר על לאו קודם למיתת בי"ד וי"א דה"נ איכא למימר כגון שהי' פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה וניתכת לתוך פיו נמצא שההעברה ובישול לקיים מיתת בי"ד בא בב"א ולא מסתבר שא"א שלא תהא הבערה ובישול פתילה קודם בזמנו שאין הפתילה נתכת אלא לאחר ההבערה וכן בישול הפתילה קודמין לזמן לירידת תוך פיו ואינו דומה לכלאים בציצית שא"א לאחד מהם שיקדים בזמן לחבירו עכ"ל וע"כ לומר לדעת הי"א לחלק דבוודאי היכיא דתיכף לעבירות הלאו יכול לקיים העשה שפיר מיקרי בעידנא ולכן בנתינת אבר לתוך פיו הוה שפיר בעידנא אבל בישול הפתילה שאין יכול לקיים מיד העשה דהא מיחסר עוד מעשה דנתינה לתוך פיו ל"ח בעידנא וכ"כ בברוך טעם וא"כ ה"נ אי חייב על שבירת עצם בכ"ד והעשה הא אין יכול לקיים מיד שנחסר עדיין מעשה השבירה של העצם ל"ח בעידנא ומזה מוכח דפגימת עצם ל"ח שבירה בכ"ד ודו"ק:
אמנם לי נראה ליישב קו' תוס' דהקשו בשבירת עצם ל"ה בעידנא והוא עפ"י ירושלמי בריש ביצה (הבאתיו לעיל בה' י"ג) חבריא אמרי עדל"ת לכן יחפור ויכסה ופריך הניחא למ"ד עדל"ת אף שאין כתובה בצידה אבל למ"ד דאדל"ת רק בכתובה בצידה למה מותר לחפור ומשני כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור ופירשו המפרשים יען דהתחיל במצות שחיטה אומרים לו גמור גם מצות כיסוי ופירושם דחוק דמה אהני מה שהתחיל בשחיטה דנימא משום זה עדל"ת כיון דלית לי' כלל עדל"ת באין כתובה בצידה ועוד תמוה דכל עדל"ת אינו כתובה בצידה חוץ מכלאים בציצית וע"כ נראה לפרש לפמש"כ תוס' יבמות דף צ' דכלאים עובר מיד בשעת לבישה וציצית לא מתחייב רק בעיטוף בבגד א"כ ל"ה בעידנא וביאר בשו"ת מפורש הים וכן בישועת יעקב ה' ציצית כיון דכלאים בציצית ילפינן מסמוכים א"כ הותרה לגמרי לכן ל"ב בעידנא הנה באבן העזר העלה דרבה בשבת דף קל"ב מוכח דלית לי' דבעינן בעידנא (א"כ ס"ל דכלאים בציצית באמת ל"ה בעידנא אפ"ה דחי) מעתה יש לומר דהכי קאמר הניחא למ"ד אף שאין כתובה בצידה ג"כ עדל"ת הכונה אף שאין בעידנא (כרבה) ניחא דיחפור בדקר ויכסה דל"ב בעידנא אבל למ"ד דל"ד רק בשכתובה בצידה דרק בכלאים בציצית ל"ב בעידנא יען שכתובה בצידה והותרה לגמרי אבל בעלמא בעינן בעידנא א"כ למה יחפור ויכסה הא ל"ה בעידנא וע"ז משני כיון שהתחיל אומרים לו גמור הכונה כיון דבעינן עפר למטה ועפר למעלה א"כ ע"כ כבר התחיל במצות כיסוי בשעה שישחט על עפר של מטה אומרים לו מרוק דכהא"ג חשוב שפיר בעידנא מעתה י"ל גם בשבירת עצם של פסח שפיר הוה בעידנא דהרי מסתמא כבר אכלו בשר הק"פ רק שנשאר עוד כזית מוח בעצמות ויש מצוה על כל כזית לאכול כולו כהא"ג הוה בעידנא דהרי כבר התחילו במצות אכילת ק"פ אומרים לו מרוק לשבר עצמות ולאכול גם הכזית מוח שבעצמות וכש"כ דניחא לפמש"כ הח"ס דאכילת כל הק"פ הוה מצוה אחת דשייך לומר התחיל במצוה אומרים לו גמור וא"ש:
אך לכאורה קשה על זה מגמ' דביצה דפריך הא אין עדל"ת רק היכיא דבעידנא להנ"ל מאי פריך דנהי דבשמעתין איתא דכלאים בציצית הוה בעידנא ע"כ יען דנעשה הכל במעשה אחת הוה שפיר בעידנא דלא כירושלמי אבל בהאי סברא דהתחיל במצוה אומרים לו מרוק דחשוב שפיר בעידנא מנ"ל לחלוק על ירושלמי דהא שפיר מסתבר דנחשב כהא"ג בעידנא א"כ מ"פ נימא כיון שע"כ הי' עפר למטה והתחיל כבר במצוה בלי דיחוי אומרים לו מרוק אך הדבר נכון דבאמת דעת הרשב"א הנ"ל דבעידנא בעינן ממש וא"כ לדידי' ע"כ דס"ל כלאים בציצית הוה בעידנא ממש דאף דאין מתחייב מיד בתחילת עטיפה כמש"כ תוס' יבמות הנ"ל אפ"ה מצוה קעביד וכמש"כ בביאור מרדכי לפרש דברי תוס' הנ"ל וא"כ קשה מאי משני בהדי דכתיש מכסה דעכ"פ ל"ה בעידנא ממש דאף דנעשה בלי הפסק ל"ח בעידנא (ועיין בברוך טעם שתמה מכאן על הרשב"א) להנ"ל ניחא די"ל דבאמת היינו דקמשני בהדי דכתיש מכסה ע"כ דחי אף דלא הוה בעידנא ממש כיון שכבר התחיל במצוה אומרים לו מרוק אבל המקשן דפריך והא בעינן בעידנא משום דלס"ד דלא ידע דבהדי דכתיש מכסה א"כ יש הפסק גדול בין החפירה לכיסוי בהא לא אהני מה דהתחיל כבר במצוה ולכן משני בהדי דכתיש מכסה וליכא הפסק גדול ולכן אף דאכתי לא הוה בעידנא ממש כמש"כ הרשב"א כיון דעכ"פ כבר התחיל במצות כיסוי שפיר אומרים לו גמור וכירושלמי דזה חשוב שפיר בעידנא ממש:
והנה לפי"ז שפיר מיושב גם קו' תוס' משבירת עצמות דאף דל"ה בעידנא ממש דחי שפיר כיון דכבר עסוק והתחיל במצות אכילת הק"פ קודם שיגיע לשבירת עצמות להוציא ממנו הכזית מוח והתינח אי אין מתחייב אלא בשבירת עצמות אבל אי נאמר דחייב אפגימת עצם א"כ בשבירת העצם ראוי עוד לקיים המ"ע לאכול אותו כזית מוח שבעצמות בהא לא מהני מה דהתחיל כבר במצות אכילת בשר ק"פ ואמאי עדל"ת הא ל"ה בעידנא אע"כ דלא קיימ"ל כהא דחייב אפגימת עצם בחגירת ציפורן או בכ"ד וא"ש דברי רבינו:

ז') ומהיכן מביאין מבתולת קרקע או מן הים. הנה הא דמביאין מבתולת קרקע הוא משנה בפ"ג דמידות והא דמביאין מן הנחל הוא גמ' זבחים דף נ"ד ואמנם משם משמע דלכן מביאין מן הנחל יען דא"א למצוא אבן בלי פגימה אבל רבינו דמפרש לה משום שלא נגע בה ברזל יקשה תיפוק לי' דצריך אבנים שאין בהם פגימה והנה לפמש"כ לעיל דאפשר ע"י שמיר שלא יהא בו פגימה ניחא אולם יש לומר בדרך אחר שהכונה כן דאי לאו דבעינן אבן שאין בה פגם ל"ה צריך להביא מן הים משום חשש נגיעת ברזל כאשר אומר הנה בח"ס סי' מ"א הקשה אי זה דמביאין מן הים מה"ת יקשה דלמה חשו שמא נגע בה ברזל וקי אחזקה דלא נגע בו ברזל ומכש"כ לרבינו דס"ל בכל מקום דספק מה"ת לקולא ותי' דיש עוד חשש שנעשה בה מלאכה להדיוט ואמנם לדעתי יש להשיב על זה דהא דפסול בנשתמש להדיוט יען דגנאי לגבוה א"כ זה רק שייך בידוע אבל בחשש בעלמא ל"ש כלל דיפסול לגבוה ולכן אומר דלכן חשו לנגיעת ברזל יען דלא שכיח אבן בלאו פגם כ"ד רק אם תיקנו בברזל שרוב אבנים יש בהן פגם וזו אין בה פגם לכן יש לחוש שתקינו בברזל ולכן חופרין מבתולת קרקע או מים דשם שכיח אבנים בלי פגם ואין לנו לחוש שלכן אין בהם פגם משום שנגע בהן ברזל א"כ ליכא גם חשש נגיעת ברזל וא"כ הטעם שאין בו פגם והטעם מפני שלא נגע בו ברזל חדא טעמא הוה ודו"ק:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה