אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה יג

הלכה יב

א') המזבח אין עושין אותו וכו' אבני גזית. ותמוה דקרא כתיב לא תבנה אתהן גזית והיינו אבני משפיין וראיתי בראש יוסף חולין דף ח"י שהרגיש בזה וכ' דכונה גזית ע"י שמיר ואולם קשה לפמש"כ תוס' זבחים דף כ"ב דע"י שמיר אי אפשר בלי פגימה וא"כ א"א לעשות גזית ע"י שמיר ויש לומר דרבינו הוכיח דלא כתוס' זבחים הנ"ל מהך דסוטה דבנו מקדש ע"י שמיר וכמו שהקשו תוס' וע"כ סובר רבינו דבאמת בהא פליגי וסובר ר"י דבשמיר אפשר בלא פגימה ופסק רבינו כר"י וכרבי דהכריע כוותי' אלא דקשה דלעיל בדין ט' כתב מפצלין אבנים חוץ להר הבית והיינו דלא כר"י כדאיתא בסוטה שם כרנ"ח ולא כר"י ורבי אך י"ל דבאמת מהכא מוכח דפסק כר"י וכרבי והא דפסק לעיל מפצלין חוץ להר הבית משום דרבינו סובר דלכו"ע שרי חוץ להר הבית בברזל ורק פלוגתתם אי אפשר בשמיר בלא פגימה דלר"י אפשר בשמיר דלא נעשה פגימה ולכן דריש דברים ככתבן כיון דמשכחת בלי פגימה ע"י שמיר אבל אם אין שמיר שרי בברזל חוץ להר הבית וכדדרשינן להדיא במכילתא לא תבנה אתהן גזית אבל אתה בונה עזרה והיכל ועמש"כ להלן בפרקין אחר שכתבתי זאת הוגד לי מפי ידינ"פ הרב המאוה"ג מו"ה אברהם פראנקל נ"י נשיא המדינה שברמב"ם דפוס וויניציאה שתח"י כתוב דאין בונין אלא בנין אבנים וליתא שם תיבה גזית:

ב') לא יבניהו ע"ג כיפין ולא ע"ג מחילות. והנה במשל"מ תמה מאוד הא כל הר הבית הי' בנוי ע"ג כיפין כמש"כ רבינו בפ"ב מפרה (ופלא שכן מבואר בדבריו בפ"ה מה' אלו) ותי' דעיכוב רק שיהא מחובר באדמה אבל אם למטה בעומק האדמה מחילות וכיפין אין קפידא אך הקשה ע"ז מזבחים דף נ"ח דפריך הגמ' דא"א לשחוט תחת המזבח דאין בונין מחילות תחת המזבח מוכח דאפי' בתוך האדמה יש קפידא שלא יהא מחילות ולכן העלה במשל"מ דמקום המזבח לא הי' כיפין מגזה"כ ולכאורה צריך ביאור הא הטעם שהי' בנוי ע"ג כיפין משום דחשו לקבר התהום א"כ גם במקום המזבח יש חשש לקבר התהום וצריך לומר כיון דהכל בכתב ד' עלי השכיל ומקום המזבח מיועד מעת עקידת יצחק כמש"כ רבינו בפ"ב א"כ בוודאי באותו מקום ליכא טומאת התהום וא"צ לעשית כיפין אך יקשה דמבואר בירושלמי פ"ק דסנהדרין (ופ"ט דפסחים) דנמצא גולגולתו של ארונה היבוסי תחת המזבח והוכיח מזה במשל"מ דתחת המזבח לא הי' כיפין דאל"כ הי' נבדק והי' מוציאין משם אע"כ דמקום המזבח לא הי' כיפין מטעם שבארנו כיון שמקום המזבח נגלה לדוד בוודאי אין שם קבר התהום ותמוה א"כ איך אפשר לומר שבמקום ההוא דוקא יהי' נמצא הקבר התהום במקום אשר נגלה לדוד מאת השי"ת שזהו מקום הכשר וראוי למזבח:
והנה ראיתי בח"ס סי' ש"מ שתמה באמת על הירושלמי כיון שהכל בכתב מד' השכיל איך אפשר לומר שנמצא שם הקבר התהום ועד חזקי' נעשה הכל בטומאה ולפמש"כ יפלא יותר דהא מה שלא בנוהו כיפין במקום המזבח משום דסמכו כיון שנתגלה לדוד שזהו מקום המזבח א"כ ידוע להם שאין שם קבר התהום ואיך אפשר שבמקום ההוא יהא נמצא קבר התהום ונכזבה תוחלתם אשר בטחו בד' ולא נגלה להם ולדוד שיש שם קבר התהום:
ולכן העלה בח"ס דהי' שם סמוך למקדש קברות משפחת ארונה ותחלה סתמוהו היטיב במחיצות אצל המחילות ואח"כ נפרצה המחיצות ונתגלגל אל המחילות ומשם באו אל השיתין וטומאה בוקעת דרך נקבי השיתין אל הבית והנה ראיתי כי אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד יור"ד סי' שע"א תמה א"כ יוצא דרך השיתין ומה אהני מחילות ונראה לתרץ דהנה הכיפין הי' בנוי כיפין ע"ג כיפין כמש"כ בפ"ה א"כ אי יש בתהום טומאה בוקעת ועולה עד מקום הכיפין התחתונים ואין משם נקב וביבין שיוצא הטומאה דרך השיתין אבל הגלגולת נמצא בחלל הכיפין שלמעלה שבאותו מקום נפרץ קברות ארונה ונפל לשם ושפיר עלתה הטומאה דרך השיתין שנמשכין לשם:
ובזה ניחא מה דהקשה בשו"מ מה"ד סי' קצ"ב מאי אהני כיפין הא לדעת רבינו בפ"ז מט"מ דקבר מטמא כל סביביו כל שיש חל טע"ט א"כ מה מועיל הכיפין והניח בצ"ע ולפמש"כ א"ש כיון דהי' כיפין עג"כ א"כ הרי יש חלל על גבי הקבר א"כ הטומאה בוקעת רק אל הכיפין שלמעלה ממנה אבל לא אל תוך העזרה:
ואחר שסתרנו ראית המשל"מ מירושלמי נראה מה יהא מתירוצו שחידש דבמקום מזבח לא הי' כיפין ולדעתי אי אפשר לומר כן דהרי בדף ס"ב איתא דבית שני הרחיבו מקום המזבח ד' אמות על מקום מזבח שבנה שלמה וא"כ יקשה דנמצא דאותן ד' אמות הי' המזבח בנוי ע"ג כיפין דבב"ר בוודאי לא הניחו קרקע בתולה ואטומא רק מה שהי' צריכין למזבח א"כ בימי בית שני לא היתה אדמה אטומא נגד רוב מזבח של שלמה ונמצא בנוי ע"ג כיפין ועוד יפלא לדבריו דאמרינן התם דלא ידעו מקום המזבח בצימצם ולדבריו הרי הי' יכולין לידע בצימצם מקום המזבח שהי' אטומא ואין לומר דבחרבן נחרב גם שתחת הקרקע ולא הי' ניכר מקום שהי' אטומא ז"א דהרי אמרינן שם דהיסודות הי' עומדין ועי"ז ידעו מקום העזרה רק מקום המזבח לא ידעו ואי הי' נחרב תחת הקרקע א"כ גם מקום המקדש ההיכל וקד"ק לא הי' יודעין עיין יומא דף נ"ב ולכן אני אומר דרך אחרת בזה דהא דאין בונין ע"ג כיפין ומחילות היינו רק בפתוחות לחוץ אבל אם בעומק הקרקע יש מקום חלול והוא סתום מכל צד אין קפידא ולכן אף שעשו חלל בקרקע מקבר התהום אם סתמוהו באבנים ועפר מכל צד ועשאו כקרקע עולם אין לו דין כיפין שיפסול לבנות עליו מזבח בפרט לפמש"כ הר"ש פ"ט דאהלות אם יש חלל טפח למטה פסול א"כ יפסול אם יהא בעומק האדמה חלל טפח יצטרך לבדוק תחת זה אע"כ כמש"כ כיון דסתום מכל צד שוב חוזר להיות כקרקע עולם וא"כ מיושב מה שהקשה המשל"מ מזבחים דף נ"ח דשם פריך דנעשה מחילות ולזבוח שם וע"כ שיהא פתוח לעזרה וא"כ שוב אף שמחובר לאדמה יש לו דין כיפין וראי' לדברינו מפ"א דתמיד ומידות דתנן בית המוקד כיפה ופי' המפרש יען שהי' בנוי בעלי' דשמירת כהנים למעלה לכן בנוי ע"ג כיפין ויקשה הא בלא"ה כל הר הבית בנוי ע"ג כיפין וא"ל כיון ששוה לקרקע העזרה ל"ה שמירה למעלה ז"א דהא המפרש בתמיד הקשה א"כ דבנוי ע"ג כיפין א"כ הא דאמרינן שם דחצי בנוי בקודש הא נבנה ע"ג כיפין וגגין לא נתקדשו ותי' כששוה לקרקע העזרה א"כ חזינן אף בשוה לקרקע העזרה הוה שמירה למעלה יען שכיפה תחתיו וא"כ יקשה הא כל הבית הוא כיפה וע"כ כמש"כ כיון שסתום מכל צד ועלי' אדמת הר הבית שוב חזרה להיות כקרקע עולם ול"ח שמירה למעלה וכן מוכח מפסחים דף פ"ח למאי דס"ד התם דאף בשוה לקרקע עזרה לא נתקדשו גגין א"כ קשה למה צריך לטעם דאין מזבח בנוי ע"ג כיפין דמזבח אדמה כתיב שיהא מחובר באדמה תיפוק לי' דכיפין כגגין ולא נתקדשו בקדושת עזרה כלל וע"כ דחשוב כקרקע עולם כיון שסתום מכל צד ועמש"כ בפ"ה ליישב באופן אחר:
והנה במשל"מ ובח"ס הקשו הא גוי אין מטמא באוהל וכתבו דקאי למ"ד דמטמא באוהל וקשה הא הך דסנהדרין י"ב דהאי דנטמאו בימי חזקי' משום דמצאו גלגולת של ארונה והא שם קאי אליבא דר"ש והא ר"ש סובר נכרי אין מטמא באוהל ולמה עוברוהו לכן אומר ליישב לפמש"כ הח"ס להקשות עוד הא גם בימי חגי אמרינן דנמצא גלגולת של ארונה ותי' כיון דהי' קברות משפחת ארונה א"כ מצאו בימי חזקי' ושוב חזרו ומצאו בימי חגי ולפי"ז י"ל דזה הי' מקום קברות אבותיו עוד מקודם הדיבור וסברי' כתוס' נדה דף ע"ב דאותן שמתו קודם מ"ת גם נכרי מטמא באוהל ושפיר נטמאו באוהל דיש לחוש שהם ממתי נכרים שקודם מ"ת ועבח"ס בחידושיו:
שוב ראיתי בפי' תפארת ישראל על משניות בפ"ג דמידות שהקשה ג"כ כדברינו אי איתא דתחת המזבח לא הי' כיפין א"כ מאי הועילו בתקנתן לבנות העזרה ע"ג כיפין מפני קבר התהום והעלה שם בדרך אחר משום דלכאורה יקשה דהי' להם לבדוק עד שיגיע לקרקע בתולה כדאיתא בנדה דף ס"א אע"כ דבימי שלמה באמת בנו המקדש ע"ג מקום אטום ולא בדקו כלל יען שלא הי' שם חזקת טומאה לא חששו לקבר התהום רק אח"כ בימי חזקי' כשמצאו הגולגולת אז כיון שהוחזק טומאה מצד חומרא דביהמ"ק לא רצו לסמוך על בדיקה ובנו על גבי כיפין וכיון דרק חומרא בעלמא ע"כ תינח בעזרה דאפשר לבנות ע"ג כיפין אבל תחת המזבח דאין בונין ע"ג כיפין ע"כ סמכו על בדיקה זו בכל מקום וכרמב"ם פט"ו מטו"מ ולאחר שבדקו והחזירו העפר למקומו בנו עלי' מזבח עכת"ד ואולם לדבריו יקשה הא איתא בסוטה פ' כשם דבימי חגי מצאו ג"כ גלגולת ממת והנביא חגי צווח המקום אשר אתם מקריבים עליו טמא הוא ויקשה הא בדקו איך אפשר למצוא שם גולגולת של מת וע"כ כמש"כ המשל"מ דלא מצאוהו למעלה מן הכיפין דשם בוודאי הי' בודקין וא"כ נסתרו דבריו דבאמת דבדקו רק דאפ"ה נמצא למטה ממקום הכיפין ועוד דהא משנה בפ"ח מעדיות דמצאו עצמות בדיר העצים ע"כ הנכון כמש"כ הח"ס שנפרץ מקום קברות משפחת ארונה וע"כ מצאו לפעמים שם טומאה שנתגלגלה לאיזה מקום:

ג') והנה יש לישב עוד קושיתינו דלעולם תחת המזבח לא הי' כיפין והא דלא חששו לקבר התהום י"ל דהנה עזרה אמרינן בפסחים דף י"ג דהוה רה"ר וס' טומאה ברה"ר טהור וע"כ לא חשו לס' קבר התהום ורק בהיכל וקדק"ד דהוה רה"י הקפידו לבנות ע"ג כיפין משום ס' קבר התהום והא דגם הר הבית הוה בנוי ע"ג כיפין אף דהוה רה"ר הנה באמת מוכח במשנה דמס' פרה דעשאו כן רק משום טהרת פרה אדומה ומעלה בעלמא עשו בה:
אחר זמן רב הגיע לידי ספר דרך הקודש להר"ח אלפאנדארי ז"ל שעמד על כל זה וכתב וז"ל ועתה אמרתי אדבר בקדושת הר הבית להודיע מציאתו אשר הי' לנס ביום עשות אלקים שמים וארץ וכשבא דוד המלך הודיע מקומו ועשאו כיפין ע"ג כיפין וכ"כ הרמב"ם בה' בהב"ח ואיכא למידק על מ"ש בירושלמי פ"ק דסנהדרין והביאו תוס' שם גבי חזקי' מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה פליגי בה תנאי חד אמר גלגולתו דארונה היבוסי מצאו תחת המזבח ונטמאו ולכך הצרכו לעבר את השנה מפני הטומאה ואם איתא שנבדק כל המקום ההוא ובנהו כיפין איך יתכן שנמצאת שם גלגולתו דארונה תחת המזבח וי"ל כיון שאמרו בזבחים מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה ואין בונין ע"ג מחילות ולא עג"כ א"כ כיון שלא הי' רשאים לבנותו ע"ג כיפין לא בדקו שם כשאר המקומות ועוד קשה מה שנינו בסוף עדיות העיד ריה"ש על עצמות שמצאו בדיר העצים שהם טמאים ואמרו חכמים מלקט עצם עצם והכל טהור ובפ' פרת חטאת ובתוספתא פ"ג דעדיות שפעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר העצים וביקשו לגזור טומאה על ירושלים עד שעמד ר' יהושע ואמר בושה הוא לנו ופי' הרמב"ם במשנה שנמצאו בלשכת דיר העצים שהיתה בעז"נ עצמות מת וצוו ללקטן אחד אחד ולא חפרו בארץ ג"כ רק כדי שיראו אם יש שם שום קבר אלא לקטו מה שמצאו להעמידה בחזקת טהרה כשאר א"י ואם איתא למה שאמרנו שבדקו להר הבית מתהום דארעא ואח"כ בנו כיפין ע"ג כיפין איך מצאו עצמות אלא דוקא מפני קבר התהום בדקו אמנם במה שלמעלה מן התהום ברצפה אכתי איכא למיחש עכ"ד והנה דבריו כדברי המשל"מ וכבר בארנו מה שנראה לי שלא כדבריו:
אמנם כעת יצא לאור ספר שושן עדות פירוש על מס' עדיות מהגאון מהרו"ו באסקאוויץ ז"ל וראיתי שתמה על המשל"מ טובא ככל החזיון הזה שכתבנו ועוד הוסיף לתמוה עליו מהא דאמרי בזבחים דף נ"ט דשלמה קידש כל ריצפת העזרה בקדושת מזבח ויקשה כיון דבנוי ע"ג כיפין א"ר לקדושת מזבח והוכיח מזה כתי' קמא של המשל"מ כיון שנתנו עליו אדמה אין פסול לבנות עליו מזבח והעלה כעין דברי הח"ס שם דוודאי אחר הבנין בא לשם גולגלת של ארונה ע"י חולדה וברדלס:
אמנם כתב עוד בדרך אחר ליישב עיקר קו' המשל"מ הא אין בונין ע"ג כיפין בממנ"פ אם למ"ד דשיתין מששת ימי בראשית נבראו א"כ אפשר שגם נבראו רוחב השיתין כרוחב המזבח רק שלמעלה הי' פיו סתום וע"י הכרי' נפתח הסתום אבל לא כולו כל רוחב השיתין אלא נפתח מקצתו למעלה כדי שירדו הנסכים דרך שם ויתר רוחב כיפת השיתין נשאר סתום והי' כעין כיפה על השיתין עשוי כן מעשי ידי יוצר בראשית ואם למ"ד שהם כרו הבור של השיתין היינו נמי שהם כרו הבור של השיתין אורך ורוחב כאורך ורוחב המזבח ומחילת וכיפת השיתין אינם פוסלים המזבח כיון שהם לצורך המזבח וכמו שכ' התוס' בזבחים ס"ב ד"ה ולא ע"ג מחילות ומאי דפריך הגמ' שם נ"ח וכ"ת דעביד מחילות וכקושית המשל"מ הנ"ל היינו לרי"ו לשיטתו דס"ל דשיתין מששת י"ב נבראו וא"כ הם חלולים עד התהום וא"א לעמוד ולשחוט שם אם לא שיעשה מחילה בין המזבח ולכיפין שעל השיתין וזה פוסל המזבח שמחילה הזאת אין בו צורך למזבח עכ"ד ולדעתי אין בזה הכרח דלא הי' אפשר לשחוט במקום השיתין דמשמע שהי' שם כמה נקבי שיתין אם כן יש לומר דהי' עשוי כך דהי' שם בור רחב שכרה דוד ובאותו בור הי' השיתין אבל בין נקבי השיתין הי' אדמה והי' אפשר לעמוד שם ולשחוט ועמש"כ בפ"ב מה' אלו בענין שיתין ביאור רחב:
ונראה להביא ראי' למה שבארנו לעיל מהא דאיתא בנדרים דף נ"ו הנודר מן הבית מותר בעלי' דברי ר"מ וחכמים אומרים עלי' בכלל הבית ופריך מברייתא בית לרבות את העלי' אביי אמר אפי' תימא רבנן בעיא קרא דס"ד אמינא בבית ארץ אחוזתכם כתיב דמחובר בארעא שמי' בית עלי' הא לא מחובר בארעא קמ"ל מהא נשמע דמזבח אדמה היינו מה שמחובר בארעא אבל אם בנוי על כיפין הוה כעל גבי עלי' לא הוה מזבח אדמה א"כ אם בנו כיפין בעומק הקרקע והקרקע מכסהו דל"ה המזבח כע"ג עלי' שפיר הוה מחובר באדמה ובזה מיושב כל קו' המשל"מ וכמו שבארנו:
והנה בזה יש לחקור לפמש"כ הש"ך סי' צ"ה דרק כותל הוה כתלוש אבל בית הוה שפיר מחובר לקרקע ולכאורה יש ראי' מכאן דמיקרי בית ארץ אחוזתכם אלמא דבית הוה כמחובר:
אמנם לפי"ז ישתנה דינו של עלי' דלא יהא דינו כקרקע רק כתלוש אף לרבנן דאמרי דעלי' בכלל בית אבל ארץ אחוזתכם ל"ה מכלל דבעלמא ל"ה כמחובר לקרקע דלא כש"ך דאי כסברת הש"ך הדרה קו' גמ' לדוכתי' ל"ל קרא דבבית דעלי' בכלל בית דא"ל בית ארץ אחוזתכם כתיב ובעינן מחובר לקרקע הא בעלמא ג"כ בית מיקרי מחובר יען דמחובר לקרקע אפ"ה כל עלי' הוה בכלל בית והוה נמי כמחובר לקרקע וקשיא לש"ך אך י"ל דהנה בר"ן הקשה דסוג' הפוכה דבמנחות מסיק משום יד בעל השטר על תחתונה ואתיא כר"מ ולכאורה במאי פליגי הני סוגיות להנ"ל ניחא דבגמ' דידן ע"כ ס"ל דהוה כתלוש לכן עלי' בכלל בית ומוקי שפיר כרבנן דצריך קרא לרבות אמנם במנחות דלא מייתיא הך דבית ארץ אחוזתכם י"ל דסבירא לי' דבאמת בית כמחובר דמי ואפ"ה ס"ל לחכמים דעלי' בכלל בית א"כ ע"כ הך ברייתא בנגעים דלא כחכמים דל"ש לתרץ דכתיב ארץ אחוזתכם דהא דעלמא ג"כ הוה כמחובר לקרקע א"כ גם עלי' כמחובר וא"כ ע"כ דלא כחכמים לכן מוקי אידך ברייתא ג"כ דלא כחכמים:
והנה בע"ז דף מ"ו דשקיל וטרי אי בית הוה כמחובר לקרקע או כתלוש דמי ובית ד' דכתיב גבי אתנן אתי לפרה אדומה אי מיקרי עומד לבית ד' ונראה דתליא בהא אי בית הוה כתלוש או כקרקע הרי אף בבית ל"ה כמחובר לקרקע אולם י"ל לפי מה דתנן דבית המקדש הי' בנוי ע"ג כיפין וכיון שהכל מד' השכיל א"כ בית ד' הבנוי ע"ג כיפין שפיר הוה כתלוש כע"ג עלי' דל"ה כהא"ג בית ארץ אחוזתכם אולם לפמש"כ דבכיפין בעומק הקרקע שפיר הבית שעג"כ ל"ה כעלי' ומיקרי בית ארץ וכו' א"כ יקשה שוב הא כל בית הוה כקרקע לדברי הש"ך וכן יקשה לאידך גיסא הא דממעטינן דאין הר הבית והעזרות מטמאין בנגעים כדאיתא ביומא דף י"א תיפוק לי' דהא בנוי ע"ג כיפין א"כ הוה כעלי' ולא מיקרי בית ארץ אך י"ל דהא באמת מרבינן עלי' מדכתיב בבית לרבות העלי':
אמנם קשה לי מב"מ דף קי"ז פליג ר"י דצריך להעלות לו שכר אלא בעל העלי' בונה את הבית ואת העלי' ויושב בבית ופירש"י דהוה לי' זה לא נהנה וזה לא חסר ותוס' הקשו דנהנה דא"צ לעלות ולכן מפרשין דדר בעלי' ולהנ"ל קשה הא דירת עלי' עדיפא אף דצריך לעלות עלי' א"כ מה דא"צ לעלות ל"ח נהנה דדירת עלי' חשובה מדירת הבית התחתונה וכן נראה מסנהדרין דף ו' דדיין צריך לידע מה בין בית ועלי' ופירש"י דידע הך דבית לעלי' משתעבד כהך דנפל הבית והעליה ולכאורה לישנא לא משמע הכי אלא דצריך לידע דדירת עלי' עדיפא מבית אך לפמש"כ הא בהא תליא כיון דדירת עלי' עדיפא לא חשיב נהנה במה שדר למטה:
ועוד נראה לי ראי' מתוספתא הובא בר"ש פ"ט מאהלות מט"ו הנוגע בשוה שלה ר"א מטמא ורי"ו אומר מטפח ולמטה טהור מטפח ולמעלה טמא שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח ופי' הר"ש משום דבעינן שיהא מחובר לאדמה ואם יש תחתיו חלול טפח לאו כמחובר דמי מוכח דרק אם גבוה מן הארץ אינו כמחובר באדמה כיון שגבוה מן הארץ טפח אבל בעומק הקרקע שפיר הוה מחובר באדמה שמלמעלה להכיפין והמחילות וכן מוכח מרמב"ן פ' שופטים שכ' ד"ה אשר שנא וז"ל ביארו כי השם צוה מזבח אדמה תעשה לי כי מזבח הוא בנין אבנים גבוה ולו קרנות ארבע ולו יסוד סובב וכ' ומקריבין בין קרנותיו והמצבה אבן גדולה אחת ירימוהו להקטיר עלי' והבמה כעין הר עושין אותו מעפר מקובץ ועלי' מזבח בנוי להקריב בו וכן אמר הכ' וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי הוא הבמה הגדולה אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא עכ"ד נשמע מדבריו כי הבמה הוא הר מעפר ועלי' מזבח בנוי והיינו מזבח אדמה תעשה לי מחובר באדמה לאפוקי שלא יבנה בנין גבוה מאבנים כעין כיפין למעלה מן הארץ ולעמוד עלי' המזבח בנוי לד' דזה לא הוי מחובר באדמה נשמע אם הקרקע שוה עכ"פ שהכיפין רק למטה בעומק הקרקע מקרי מזבח אדמה שפיר וכן מוכח עוד מהא דאיתא בכתובות דף קי"א הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח שנאמר מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו ואי אמרת דכל שיש חלל באדמה שתחת המזבח לא מקרי מזבח אדמה א"כ איך יליף מזה דהוה כקבור תחת מזבח הא אין עדיפותא בזה לגבי מזבח כשתחתיו חלול דאין המקום עוד ראוי להקרבה (רק שיש לדחות דקבר חלול שתחת מזבח בלא בנין שפיר דמי וראוי להקרבה עדיין ושפיר איכא עדיפותא במה שאמר שהמקום קדוש כאלו קבור תחת מזבח:
וביתר ביאור נראה לבאר דשפיר מיקרי מחובר באדמה אף אם תחת הקרקע יש כיפין דהנה בסנהדרין דף מ"ו פריך אשמואל מברייתא דחוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבור בו עולמית ומשני הב"ע בקבר בנין והנה במגילה דף כ"ט איתא דאין מרעין את הבהמה בבית הקברות מפני כבודן של מתים וקשה תיפוק לי' דאסור בהנאה משום עפרן של ביה"ק וכבר עמד ע"ז ברא"ש וכתב דאייריא בקרקע עולם דשרי בהנאה ואין אסור רק מפני כבודן של מתים אבל על הקברים אם הוא קבר של בנין אסור בהנאה ולכאורה קשה לדברי הרא"ש דלאו סיפא רישא דתחילה כתב דאייריא בקרקע עולם ולבסוף כתב דאסור בקבר של בנין והא סתם עפר בית הקברות איני של בנין אבל גם קרקע עולם לא הוה וכן הוא באמת במרדכי פ' בני העיר לחלק בין קרקע עולם שלא חפרו כלל דאין אסור אלא מפני כבודן של מתים אבל כשאין קרקע עולם הכל אסור בהנאה ולא כתב דקבר של בנין הוא דאסור אמנם ניחא דהנה בטור סי' שס"ג הביא בזה מחלוקת דר' ישעי' ס"ל דעפר שמכסין הקברים אסור בהנאה דהוה תלוש ולבסוף חברו דהוה כתלוש וכתב עליו הטור דאינו נראה דעפר נקרא קרקע עולם וכ"כ א"א הרא"ש וכונתו דדוקא בנין שע"ג קרקע אין לו דין מחובר אבל שאר עפר קברות כיון שחזר ונתערב העפר עם הקרקע שבא משם נעשה גוש אחד ולכן שפיר כתב הרא"ש דבקרקע עולם אייריא דסתם עפר שעל הקברות נעשה כקרקע עולם ואין אסור אלא של בנין וראיתי בשו"ת כ"ס יור"ד סי' ק"ע הביא ראי' לטור מהא דאיתא שם בסנהדרין דף מ"ו דאמר שמואל להני דאמרו שקלו עפרא מקברא דבי בר רב יאות עבדותו קרקע עולם הוא וקרקע עולם אינה נאסרת ומייתיא ראי' מקרא דוישלך את עפרה והיינו דהא ע"ז במחובר לא מתסרא דכ' על ההרים הרמים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם מזה נשמע תרתי דמחובר אינה נאסר מדהרים אינם נאסרים וגם משמע דהעפר שחפר מההר וחזר והחזירו לחוליתו אין לו דין תלוש ולבסוף חברו דא"כ אפשר שההרים אלהיהם כגון שחפר גומא והחזיר העפר לתוכו וע"כ דכהא"ג דין מחובר מעיקרא יש לו ודוקא על ההרים ולא ההר עצמו נאסר יעו"ש א"כ נשמע דשפיר מיקרי מחובר באדמה אם חזר ונתן עפר הקרקע למקומה למעלה מן הכיפין ובנה עליו המזבח ומיושב קו' המשל"מ על נכון:
ונראה לי להביא ראי' דכהא"ג הוה מחובר באדמה דהנה בע"ז דף מ"ה איתא אבני הר שנדלדלו פליגי בה בני ר"ח מרי"ו אי שרי יען דל"ה בהם תפיסת אדם או נאסרו דל"ב תפיסת אדם ובח"ס בחי' על סוג' הקשה הא מוכח דלא נאסרו דהא במגילה דף כ"ט אמרינן דהר תבור כרמל נעקרו ממקומן וחזרו ונקבעו בא"י והא כל מקום שאתה מוצא הר וגבעה בידוע שעבדו שם ע"ז והרי תלוש ולבסוף חברו קיימ"ל דנאסר דכתלוש דמי וא"ל דאא"א דבר שא"ש דהא אמרינן מדפלחו בעגל ניחא להו ושלוחתייהו קעבדי דאיוו לאלהות הרבה א"כ הנך הרים ליתסרו אע"כ דאבני הר שנדלדלו מותר אמנם לענ"ד לק"מ בוודאי באבנים שהי' בהם תפיסת יד אדם אף דחיברו שם תלוש עליהם דתפיסת יד אדם עכ"פ הי' בהם אבל דבר שנתלש מאיליו דלא הי' בו תפיסת אדם רק שהי' עקורין לפי שעה ממילא באמת אם חזרו ונתחברו שפיר הוה כמחובר וכמו שבארנו אלא דלכאורה יקשה א"כ הא באבני מזבח ששקצום אנשי יון אמאי נאסרו הא הוה מחובר באדמה וא"ל דתלוש שהי' בו תפיסת אדם דבזבחים דף נ"ד אמרינן דבנו באבני נחל (דהיינו אבנים שאין בהן תפיסת יד אדם כדאיתא בירושלמי בשמעתין דהיינו אבני הר שנדלדלו ועיין ריטב"א שכ' דטילטול בעלמא ל"ח כיש בו תפיסת אדם) א"כ כיון ששוב חברו נעשה מחובר לקרקע ואמאי נאסרו אך א"ש דדוקא בהך דתבור וכרמל שנתחברו כעין שעת ברייתן שנעשה הר בא"י חשוב כמחובר אבל אם בנה בית מאבנים אלו וכן המזבח שהוא דרך בנין ואינו כשעת ברייתן שפיר הוה כתלוש:
שוב ראיתי כי בירושלמי כאן ס"ל דסיתותין של אבנים הוא גמר מלאכתן והוה כחקקו ולבסוף חברו דהוה כתלוש א"כ מוכח כסברתינו ולכן ל"ש בתבור וכרמל דהוה כתלוש ועדיפא מיני' משמע דבהר דליכא בהו מעשה סיתות דל"ה כתלוש אם חזרו וחברו אח"כ ואמנה בפשיטות י"ל קו' הנ"ל דהא בגמ' שם דחי מה להצד השוה שלא נשתנו אבל אבני הר הרי נשתנו אלא אתיא מבהמת בעלת מום ואידך יליף משקץ תשקצנו א"כ י"ל דבאמת הא"ט דידי' משום דנשתנה לכן אסור וא"כ בהר תבור שנעקר ממקומו ונתחבר למקום אחר דאין כאן שינוי לא מתסר אך קשה א"כ הא דאיתא בע"ז דף נ"ג דרי"ו דקאמר במים שנעבדו אסורין דלטעמא אזיל דס"ל דאבני הר שנדלדלו אסורין יקשה הא מים שנתלוש גל שלהם וחזר ונפל לנהר הא דמי להר שנתלש שנתחבר ממילא במקום אחר דאין כאן תפיסת אדם ולא נשתנה דגם לרי"ו מותר:
והנה בבעל המאור בע"ז דף נ"ב דהא דבאו פריצים וחללוהו רק אמזבח אמרינן כן שפריצי ישראל מעלו ויצא המזבח לחולין ע"י מעילה דהוה כתלוש אבל בכ"ש דיש מועל אחר מועל אינו יוצא ע"י מעילה לחולין ורמב"ן במלחמות חולק דהוה כמחובר ונראה דהנה בזבחים דף פ"ז איתא בעי רבא לינה מועלת בראשו של מזבח אם ירדו לשולחן מדמינן או לקרקע מדמינן לה ופירש"י דהא רצפה בנין הוא כמותה ולא כ"ש כשולחן מזה מוכח דתליא אי מזבח חשוב כמחובר א"כ גרע מכ"ש ורק דינו כרצפה אבל אי תלוש ולבסוף חיברו הוה כתלוש דינו ככלי שרת והנה הא דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם לפמש"כ הרמ"פ דל"ש רק במחובר והא לפמש"כ אי מזבח ככ"ש ע"כ דהוה כתלוש אפ"ה הזהירה תורה בלא תעשון ועיין הפלאה על התורה אמנם קשה לי מר"פ ב' דנדרים במשנה כעצים כאישים כמזבח כהיכל כירושלים לפי סידור לשון המשנה משמע דעל קרבנות שעל מזבח והיכל וירושלים קאי ואח"כ קתני נדר באחד מכל משמשי מזבח דהיינו כ"ש א"כ מוכח להדיא דמזבח ל"ה ככלי שרת וכן בשבת פ' המצניע במשנה דקחשוב שהוציא כ"ש ממזבח משמע דמזבח ל"ה ככלי שרת דהוה כמחובר:

ד') עד שיחברו באדמה. והנה במכילתא פליגי בזה תנאי דרי"ש סובר שלא יבננו ע"ג כיפין ואיסי בן עקיבא דריש מזבח הנחושת שימלאנו באדמה והנה לכאורה משמע דלאידך מ"ד לית לי' כלל דמזבח הנחושת הי' מלא באדמה ובאמת הא לא מצינו פלוגתא בזה לכן נראה דגם למכילתא המ"ד דס"ל מלא באדמה היינו דסובר כדאמרינן בשמעתין דזבחים דף ס"א מאי מלא באדמה שלא יהא חלול וע"ז בא רי"ש לחלק דל"ב מלא באדמה דכשר אף בחלול והאי דקרא מזבח אדמה היינו שיבנוהו ע"ג אדמה לא ע"ג כיפין אבל בזה שהי' צריך ליתן לתוכו אדמה בזה לא פליגי דמקרא א"י מידי פשוטו דוודאי צריך ליתן בתוכו אדמה רק דזה שקראו מזבח אדמה דמשמע דהוא עצמו של אדמה והא של נחושת הי' ע"כ דרשי דלכן קראו מזבח אדמה שמלא באדמה שלא יהא חלול ואידך דריש שיהא מחובר באדמה והנה בחגיגה דף כ"ב מוכח דמזבח אדמה תעשה לי קאי גם אמזבח נחושת כמש"כ תוס' משום דמזבח אבנים שעשה שלמה במקום מזבח שעשה משה ולכאורה קשה כיון דעכ"פ מחובר לקרקע הוא אמאי אמרו שם לרבנן דר"א אי ציפוי לא בטיל לגבי מזבח מקבל טומאה לכאורה מוכח מזה דקבעו ולבסוף חקקו הוה כתלוש אך הנה בירושלמי דחגיגה מפרש טעמא דרבנן משום דהכתוב קראו למזבח דבר המטלטל והיינו משום דירושלמי לשיטתו פ"ט דשבת דהוה כמחובר לכן צריך קרא וכמש"כ בשו"ת גידולי טהרה סי' ו':

ה') מזבח אדמה תעשה לי. ואיתא במדרש רבה בראשית פמ"ח דדריש ר' יצחק מה מי שבונה מזבח לשמי אני בא ומברכו כדכתיב מזבח אדמה וכו' אבוא אליך וברכתיך מי שמל עצמו לשמי אינו דין שאברכהו וכן דריש מה מי שהקדיש שורו או איל לשמי אני מברכהו מי שמל עצמו לשמי איני דין שאבוא אליו וברכתי' ועד"ז הוא בפדר"א פל"א הביאו באו"ז ה' מילה כתיב וימל אברהם את יצחק בנו מכן אתה למד שכל מי שהוא מגיש את בנו למול כאלו כה"ג מקריב מנחתו ונסכו ע"ג מזבח עכ"ל:
והנה לכאורה קשה לזה הא איתא בע"ז דף כ' דמילה שלא לשמה כשרה ומכאן לכאורה משמע דבעינן מילה לשמו של הקב"ה אמנם נראה לפמש"כ לעיל בכמה דוכתין דאף דקיימ"ל מצאצ"כ אבל עכ"פ איכא עשה דועבדתם את ד' בכל לבבכם והעושה מצוה שלא בכונה מבטל מ"ע דועבדתם בכל לבבכם איזה עבודה שבלב א"כ י"ל מי שעושה לשם ד' ומקיים העשה דועבדתם את ד' בכל לבבכם שכרו הרבה מאוד על פי פעלו א"כ אע"ה שקיים המצות עשה בכונה לשם ד' קיים בזה העשה דועבדתם את ד' בכל לבבכם וע"כ שפיר אמר במדרש מי שמל עצמו לשמי אינו דין שאברכהו:
אמנם בירושלמי פראד"מ תני לה בלשון אמר רי"ו אומר דלא ימול כותי מפני שמכוין לשם גריזים רי"צ אומר וכי היכן מצינו שמילה צריכה כונה אלא הוא מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נפשו הנה מזה יש ללמוד רק דא"צ כונה לקיים המצוה דהיינו דלפי גמ' דע"ז משמע דלא בעינן כונה לשמה היינו דל"ב שיעשו המצוה לשם מצוה כלל אבל לפי ירושלמי לא נשמע זאת דשפיר י"ל דצריך לעשות המילה לשמה אלא דא"צ לכוין לקיים המצוה שהוא עושה לקיים מצות השם דמצאצ"כ דסתמה לשמה קאי אבל גוף המצוה צריך שיהא כונה לשם מילה לא כחותך באצבעו לבד לכן רק כשמל לשם הר גריזים דהא הוא עושה ע"ד לחתוך ערלתו רק שאין מכוין לקיים מצות הבורא דאף דמל לשם הר גריזים עכ"פ כונתו לחתוך ערלתו והנה לפי"ז יש לישב קו' ח"ס סי"א מיבמות מ"ה דס"ל לר' יוסי דבעינן מילה לשמה דלפמש"כ שם אייריא למול לשם מילה לחתוך ערלתו עכ"פ לא כקוצץ אצבעו דאם לא מכוין לקצוץ ערלתו י"ל דגם גמ' דידן בע"ז ס"ל דבעינן לכוין לקצוץ ערלתו רק לענין קיום המצוה דבזה ס"ל שפיר לר' יוסי דא"צ לכוין לקיים מצות הבורא דסתמא כשר דמצאצ"כ וא"כ ממילא מה שמכוין בלבו לשם הר גריזים לא איכפת לן כיון דעכ"פ כונתו לחתוך ערלתו ואמנם הנה הח"ס כתב לתרץ דבישראל אצ"כ אבל ביבמות אייריא בהכנסת הגר לדת ישראל בזה שפיר צריך כונה לפי"ז י"ל דהיינו כונת המדרש דמי שמל לשם הבורא ית"ש דהיינו כמו באאע"ה דהי' זה תחילתו לכנוס לדת ישראל לקיים מצות הבורא בזה שפיר צריך כונה:
והנה ראיתי בספר המכריע סי' ס"א דהעלה דמצות מילה אפשר ע"י שליח וכבר נתקשו אמאי דחי שבת ימול נכרי ובח"ס תי' דמ"ע דאב לא מתקיים אך יקשה בליכא אב דמ"ע על הבי"ד ודוחה שבת יקשה לימול ע"י נכרי דמ"ע של הבי"ד שפיר מתקיים ע"י נכרי כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' שנ"ב דבי"ד יכולין לקיים מצות דין לעשות משפט במי שנתחייב מיתה ע"י נכרי כגון שריפת בת כהן ע"י נכרי אח"ז ראיתי שעמד בזה בשו"ת עטרת חכמים והנה בפשיטות לק"מ דרשב"א דאייריא מקיום העונש שפסקו בי"ד הנה מעיקרא לא הי' מצוה על הבי"ד לענוש בעצמן בגופן ובכחן לכן גם ע"י נכרי יכולין לקיים דמצות התורה שיתקיים העונש שענשו בי"ד בין ע"י הבי"ד בין ע"י אחרים אפי' ע"י נכרים משא"כ במילה דהמצוה לקיים בעצמו אולם לפמש"כ התוס' רי"ד בקידושין דף כ"ט דבמילה ל"ש לפטור מטעם מעשהז"ג דאין המצוה מעשה המילה אלא ההשתדלות לעשותה שיהא הבן נימול וזה אפשר לעשות גם בלילה א"כ אין המצוה על הגוף א"כ שפיר גם ע"י נכרי אפשר למול דאין המצוה דוקא שיעשה בגופו מעשה המילה ע"כ הדרה קו' לדוכתי' אמאי מילה דוחה שבת הא אפשר ע"י נכרי:
אך י"ל דהנה לכאורה קשה לדברי הח"ס הנ"ל דהא משום מ"ע דאב ל"ש לומר דידחה שבת דע"ז לא נכרתו י"ג בריתות דהא אפי' מילה בצרעת לא דחי עשה דאב יען דעל מצות עשה דאב ל"ש דנכרתו י"ג בריתות כמש"כ בס' ברוך טעם לכן נראה דבמילה ע"י נכרי לא נתקיים כלל המ"ע שנכרתו עלי' י"ג בריתות רק דערל ל"ה ורשאי לאכול בתרומה אבל מ"ע לא נתקיים כלל:
ובהכי ניחא לי קו' תוס' בקידושין ל"ל אותו ולא אותה למעט אשה תיפוק לי' דהוה ממעשהז"ג דנשים פטורות להנ"ל י"ל דאי מצד מעשהז"ג דאין מצוה אלא ביום היינו דהמצוה שהיא מחוייבת מצד שהיא אמו של בנה או דלא גרועה מבי"ד כמש"כ הריטב"א הנה זה המצוה רק תוכל לקיים ביום אבל הא עכ"פ גוף המצוה שיהא הבן נימול ולא יהא נשאר ערל מתקיים גם במל בלילה וחייבת למולו שלא ישאר בנה ערל דרק באנשים כיון דאיכא מ"ע למול בנו ביום אם ימול בלילה אף אי המילה כשרה ואינו ערל עכ"פ ביטל המ"ע למול הבן דזהו המצוה רק ביום מתקיים אבל באשה דליכא בה מ"ע הו"א דאיכא עכ"פ מצוה בדידה למולו שלא נשאר ערל וזה תוכל לקיים בלילה ג"כ דהא המצוה שתלוי' ביום ליכא בדידה קמ"ל אותו ולא אותה דליכא בדידה כלל מצוה למולו שלא יהא נשאר ערל ורשאי להניחו ערל עד שיגדיל:
אמנם נראה להוכיח דלא כתוס' רי"ד דאיתא בקידושין שם אשכחן מיד לדורות מניין ת"ל כאשר ציוה אין לך צו אלא מיד ולדורות ובפנ"י תמה הכי ס"ד דלדורות לא יהא מצוה למול בנו אבל לפמש"כ ניחא דפריך לדורות מניין שהמצוה מוטל עליו לעשות בעצמו בגופו ולא לעשותו ע"י שליח ומצוה בו יותר מבשלוחו דהו"א דקודם מ"ת ל"מ שליחות אבל לאחר מ"ת המצוה רשאי לקיימה לכתחלה ע"י שליח ול"א דמצוה בו יותר מבשלוחו קמ"ל צו זירוז מיד ולדורות ולאפוקי ע"י שליח דהמצוה עשה בגופו:

ו') והנה בנדרים דף ל' איתא במשנה אמר ריב"ק גדולה מילה שדוחה שבת החמורה ר' יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את הצרעת ותמוה כיון שאמר שגדולה מילה שדוחה שבת כש"כ שדוחה את הצרעת דאין אלא לאו בעלמא ונראה ליישב דבצל"ח בשבת דף קל"ב הקשה דילמא קרא דביום השבת אתי אפי' מילה בצרעת דהוה מתקן גמור ג"כ דוחה שבת ומנ"ל דמקלקל בחבורה חייב וכן הקשה בח"ס להנ"ל י"ל דהיינו דהוה קשיא לי' לר' יוסי דלא הוה חמורה דהא מקלקל בחבורה רק בזה שייך לומר דגדולה מילה שדוחה את הצרעת ואפי' בשבת דוחה מקרא דביום השבת אף דהוה תיקון גמור והיינו משום דגדולה מילה וא"כ ממילא א"ש קו' הצל"ח דהא מוכח דריב"ק לית לי' דרשא זו דביום השבת אתי למילה בצרעת שדחי בשבת (דאל"כ במאי פליג עם ר' יוסי) אע"כ דסובר מקלקל בחבורה חייב וגדולה מילה בזה גופי' דדחי שבת לאסור חבורה אלא דיש להבין באמת מ"ט דריב"ק דלא חייש לפירכא דר' יוסי דקרא אתי למל מילה בצרעת בשבת ומנ"ל דאתי למקלקל בחבורה:
ונראה דא"ש דהנה כתבתי לעיל דבש"ך סי' רס"ד הקשה אמאי דחי שבת הא אפשר מע"ש לדעת הרא"ש דס"ל מל תוך ח' כשר ונראה דמילה דליכא מלאכה גמורה דהא מקלקל הוא נהי דס"ל דמקלקל בחבורה חייב הנה רק חייב מצד דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בכריתות דף י"ט לכן שפיר דחי אף דאפשר מע"ש וכן לר"י התם דס"ל דהוה מתקן גברא הנה ג"כ מצ"ע ל"ח מלאכה רק מכח התיקון שבא ע"י המצוה לכן שפיר דחי אף דאפשר מע"ש ול"ד לקצירה דהוה מלאכה גמורה מצ"ע אבל אי הוה מוקי קרא למילה בצרעת דדחי שבת הוה קשה הא גופי' אמאי דחי שבת הא אפשר מע"ש כיון דהוה מלאכה מצד עצמו כמו בקצירה דפריך נקצרי' מע"ש ולכן לא מוקי ריב"ק קרא למילה בצרעת בשבת אלא לסתם מילה ורק בזה מילה גדולה שדוחה שבת באיסור חבורה אף דאפשר מע"ש ור' יוסי ס"ל דקרא דביום השבת לעולם אתי למילה בצרעת רק דס"ל מל תוך ח' לא יצא לכן שפיר דחי אף דהוה מלאכה גמורה אבל לסתם מילה ל"ש גדולה מילה דס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"צ קרא לזה ודו"ק:
ולפי"ז י"ל דר"א דסובר דכורתין עצים לעשות פחמין לעשות איזמל בשבת אף דאפשר מע"ש אף במלאכה שמצד עצמו הוה מלאכה כגון מלאכת מחובר וע"ז פליג ר"ע דכל מלאכה שאפשר מע"ש א"ד שבת משום דהוה מלאכה מצ"ע כדכתיב בחריש ובקציר תשבות בזה ס"ל אי איתא דכשר בנקצר ביום לא הוה דחי (ורק למ"ד דיליף קצירת עומר דדחי שבת מקרא זה גופי' דבחריש וקציר תשבות דמה חריש רשות יצא קציר העומר דגלי קרא דדחי אף באפשר מע"ש אבל למ"ד דמוקי בחריש ובקציר לתוספת שביעית ליכא קרא על קציר העומר שדחי שבת א"כ אי הוה כשר בנקצר ביום ל"ה דחי שבת) אבל במלאכה דל"ה מלאכה מצ"ע רק יען דהוה במשכן דחי שבת אף דאפשר מע"ש אלא דיקשה א"כ במנחות דף ע"ב דקאמר דהקטרת אימורים אין דוחה משום חביבה מצוה בשעתה אלא מטעם שכבר דחתה שחיטה את השבת והא לפמש"כ שפיר הוה מצי למימר דהקטרה דחי משום חביבה בשעתה דל"ה מלאכה רק יען דהוה במשכן הבערה אבל קצ"ע דמלאכת מחובר הוה מלאכה מצ"ע לא דחי אף דחביבה מצוה בשעתה אך י"ל דהנה הקטרה דהוא משום הבערה וזה הוה איסור מלאכה מצ"ע דהא כתיב בפירוש לא תבערו אש ולא בעינן לדרשא יען דהוה במשכן הוה מלאכה (אף דאי לאו הא"ט דהוה במשכן ל"ה אב מלאכה רק לאו בעלמא עכ"פ עיקר המלאכה איני משום דהוה במשכן אלא דתורה הזהירה בלאו דלא תבערו) לכן א"ד משום חביבה בשעתה וצריך לחלק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת:
אך לכאורה קשה הא דקאמר הבערה בכלל ל"ת מלאכה היתה ולמה יצאה לחלק יצאה והא לפמש"כ הא יצאה ללמד דהוה מלאכה מצד עצמו לא משום דהיתה במשכן ונפ"מ דל"ד שבת באפשר לעשות מע"ש כדאיתא בשבת כ' דדריש בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד וכ' תוס' דהיינו איברים ופדרים של ע"ש ואף דהי' אפשר מע"ש כיון דניתותרו גלי קרא דדחי שבת א"כ נדרוש נמי כהא"ג אבל במושבותיכם אי אתה מבעיר באפשר מע"ש כגון לעשות פחמין לעשות איזמל אבל אי לא הוה יצא מכלל והי' רק בכלל ל"ת מלאכה יען דהוה במשכן א"כ באמת הוה מותר לעשות פחמין ולעשות איזמל בשבת (כשיש לו עצים נכרתים מע"ש) כיון דל"ה מלאכה רק יען דהוה במשכן הוה דחי שבת אף דאפשר מע"ש ומנ"ל דלחלק יצאה וכן לכאורה קשה לי מפסחים דף ד' דקאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואיך כתב קרא תשביתו ביום הראשון ומפרש רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבערה לחלק יצאה וקשה אפי' אי לא הוה אלא לאו הא עכ"פ הוה אפשר מע"ש (דנהי תשביתו ביום הראשון ביו"ט קאי עכ"פ פשיטא דאי השביתו מעיו"ט דכשבא יו"ט כבר מושבת מן העולם ג"כ קיים המ"ע) וכיון דאפשר מע"ש לא דחי יו"ט דאין עשה דוחל"ת היכיא דאפשר מע"ש אע"כ האי ביום הראשון מעיו"ט משמע וכך יקשה מנ"ל דר"ע לית לי' מתוך הא אי האי דלא תבערו ללאו יצאה ל"א בי' מתוך כלל דרק אי הוה בכלל ל"ת מלאכה דכתיב בי' אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם א"כ הוא דאמרינן מתוך אבל אי ל"ה בכלל ל"ת מלאכה אין בכלל קרא דכל אשר יאכל לכל נפש להתיר הבערה לצורך אונ"פ (כסברת ח"ס לגבי תחומין עח"ס או"ח סי' קנ"ט) א"כ ל"ש בי' מתוך להתיר אף שלא לצורך (דלצורך אונ"פ ממש א"צ קרא להתיר הבערה דלא גרע מכל מלאכה ולפמש"כ תוס' פסחים פ"ח דחי מצד עשה דשמחת יו"ט דחי ל"ת) אבל בשלא לצורך אונ"פ דלא שרי רק מטעם מתוך ואי ס"ל ללאו יצאה ל"ש כלל מתוך להתיר לאו דלא תבערו קשה כנ"ל:
והנה הרא"ש בה' קטנות כתב דהא דבמילה כשרה ע"י נכרי לר"י דס"ל דבעינן לשמה היינו משום דזה נעשה ברגע קטנה מהני בגע"ג משא"כ גט דכל אות צריך לשמה מש"ה לא מהני געגע"ג והנה לכאורה קשה דהא הרא"ש שם כתב בשם הרבינו ברוך שכ' לחלק דבגט בעינן כל תורף הגט לשמה והא דאמרו דא"צ רק שיטה ראשונה היינו בישראל אבל נכרי דאדעתי' דנפשי' עביד ל"מ בגע"ג בתחילת הכתיבה א"כ לפי"ז קשה דהא דסגי בעיבוד כ"ד בישראל היינו משום דאח"כ מסתמא לשמה קאי אבל בנכרי דל"ש סתמא לשמה קאי דאדעתי' דנפשי' עביד א"כ מאי מהני הא דתחילת העיבוד לא נעשה רק בשעה מועטת הא בנכרי ע"כ ל"מ הא"ט דהתחלה ל"ה אלא שעה מועטת ושיהא מהני גם אמעשה שנעשה אחרי' וא"כ ל"ד למילה דכל המצוה כולה אינה אלא כרגע שפיר י"ל דאדעתי' דישראל עביד אבל בעיבוד הא באמת נמשך זמן רב רק דבישראל סגי בתחילת העיבוד לשמה דמחשבתו נמשך על כל המעשה שתבוא ממילא שיתקדש ע"י ההתחלה אבל בנכרי מנ"ל דשייך כן שדעתו בגע"ג להתקדש ע"י ההתחלה כל המעשים שיבואו אח"כ:
אולם י"ל דהנה לשיטת רש"י אי הזל"מ ל"מ לשמה כדאיתא בסנהדרין דף מ"ה א"כ הא דבעינן לשמה בעיבוד רק לשם מצוה לא בתורת קדושת ס"ת וכמש"כ הר"ן בחי' בסנהדרין ורמב"ן במלחמות שיתבאר להלן בסוף פרק זה ולכן הי' הס"ד בגמ' דסוכה שבכל מצוה בעינן לשמה לשם מצוה הנה שפיר י"ל דמעשה כ"ד מהני דל"ב אלא שיתחדש בה דבר כדאיתא בירושלמי סוכה דף ט' וכן במילה דל"ה אלא מעשה כ"ד מהני בנכרי בגע"ג דעושה מעשה כ"ד לשמה אדעתי' דישראל משא"כ בגט דבעינן לשמה מעיקר דין כריתות אבל לשיטת ר"ת וכן ס"ל להרא"ש בה' קטנות דלרבא דס"ל הזל"מ לכן בעינן שיהא מעשה לשמה דעדיפא מהזמנה א"כ י"ל הנה ע"י מעשה כ"ד מהני ההזמנה על כולה ומהני הכל בתורת הזמנה של ישראל א"כ לפי"ז שפיר מדמה הרא"ש עיבוד למילה דא"צ רק מעשה בשעה מועטת לשמה דבזה הרי מזמינו הישראל כולו לשמה ושפיר מהני כמו במילה א"כ לפי"ז שפיר יש לחלק בין עיבוד של ישראל לעיבוד של נכרי יען דהמעשה נמשך י"ל דל"מ מה שבתחילת העיבוד ל"ה אלא שעה מועטת אף דסגי במעשה כ"ד ל"מ זה רק בישראל מהני משום דסגי בהתחלה שנעשה לשמה וממילא הוה כל המעשה סתמא לשמה אבל בנכרי ל"א סתמא לשמה שיהא נמשכו כל המעשים לשמה רק אמרינן דאדעתי' דנפשי' עביד ולא מהני געע"ג משא"כ במילה דל"ה רק מעשה בשעה מועטת סגי שפיר בישראל עע"ג ועושה אדעתי' דישראל ודו"ק:
והנה תוס' דף מ"ד הקשו למה צריך למעט נכרי דאין בקשירה איני בכתיבה הא לאו לשמה עבדי דסתמא לאו לשמה עבדי כדאמרינן בגיטין דף נ"ד גבי האומר האזכרות לא כתבתי לשמה ואמנם י"ל דנפ"מ בגדול עע"ג דהוה לשמה אלא דבגיטין דף כ"א אמרינן נכרי אדעתי' דנפשי' עביד ול"מ גע"ג אולם י"ל דזה רק בגט דל"ד לשמה דבעינן בס"ת לשמה דבעינן בגט דהנה בס"ת בעינן הזמנה לקדושה ולהרכיב עליו קדושת ס"ת כדאיתא בנדרים דף כ"ה דמיקרי ס"ת דבר הנדור דאמרינן מחתא אארעא דעתי' אגוילין נקט לי' בידי' דעתו אאזכרות שבה מוכח דבאזכרות ל"א סתמא לשמה קאי רק בעינן שיפרש לשמה לכן הוה דבר הנדור ובגוילין ל"ב קדושת ס"ת רק למצוה כמו שכתבתי לעיל א"כ לפי"ז הוה קדושת האזכרות כמו כל קדושת פה א"כ אם נכרי מחשב אדעתי' דנפשי' הוה רק דברים שבלב דל"ה דברים נגד מה שהוציא בפיו ועשה מעשה אבל גבי גט אין כאן דררא דקדושה רק יען דסתמא לאו לגירושין קיימא ועיקר הוא מחשבתו שיהא לשמה (דא"צ הגדה בפה מה"ת כמש"כ הב"ש סי' ק"כ דזה רק מדרבנן) א"כ אף שאומר בפירוש שכותב לשמה ל"ש לומר בכגון דא דברים שבלב ל"ה דברים כיון דאמירתו לשמה בפירוש אין בו חיובית ואין פועל שום הוי' חדשה בגט א"כ אמירתו לשמה לא עדיף מאלו רק הי' מחשבתו ליכתוב לשמה א"כ אתי מחשבת שלא לשמו דעביד אדעתי' דנפשי' ומפקיע ממחשבתו שיהא לשמה ומעיקרא הא עומד שלא לשמה לכן בזה הוא דאמרינן דכיון דאדעתי' דנפשי' עביד ל"מ גדול עומד ע"ג אבל בס"ת ותפילין הוה מהני בנכרי וגע"ג לכן צריך למעט משום מי שאיני בקשירה איני בכתיבה (ועיין בישועת יעקב ה' ציצית ודו"ק):
והנה במג"א סי' תמ"ו הביא דברי השל"ה דיאמר לנכרי לבער ובתשו' ח"ס תמה הא אי מתבער ע"י נכרי לא מקיים הוא עשה דתשביתו (כמש"כ בח"ס לענין מילה ע"י נכרי בשבת) ואמנם לי נראה דשפיר מקיים העשה דתשביתו כשמבער ע"י נכרי דהנה איתא בסוף תמורה כל הנשרפין אפרן מותר דנעשית מצותו ואין מועלין בו ואמרינן בסוף תמורה בנפלה דליקה מאלי' אפרן מותר והנה למ"ד א"ב חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר ג"כ אפרו מותר אפי' נפלה דליקה מאלי' דנעשית מצותו א"כ ע"י נכרי ג"כ לא גרע מנפלה דליקה מאלי' דמקרי נעשית מצותן ושפיר מינתק הלאו ואף למ"ד השבתתו בכל דבר הנה בב"ק דף צ"ח אמרינן דכל אחד מישראל חייב לבערו ונשמע דאין המצוה דוקא על הבעלים (אף דבנוב"י סי' ט"ו לא משמע כן דצ"ל דמפרש דכופין לבערן לבעלים אבל פשטא משמע דהמצוה על כל אחד מישראל) וא"כ ל"ב שליחות מבעלים דאי הוה בעינן שליחות ל"ה רשאי כל אחד מישראל לשרוף דמפסידו המצוה וכיון דל"ב שליחות ע"כ דהמצוה הוא שיתבער החמץ מהעולם וכיון דהחמץ נתבער נתקיים המ"ע וניתק הלאו א"כ גם ע"י נכרי מתקיים המ"ע דעכ"פ אין החמץ בעולם וכיון שע"י אמירתו נתבער החמץ מן העולם קיים שפיר המ"ע:
ובזה נראה לישב דברי המג"א סי' תל"א שכ' דיכול לעשות שליח לבדוק החמץ והשליח מברך דומיא דמילה ובדמ"ר תמה דל"ד למילה דשם מ"ע על הבי"ד ולהנ"ל ניחא דגם חמץ בפסח מצוה על כל אחד לבער לכן אף קודם זמן איסורו שפיר יכול אחר לברך רק שלא ברשות הבעלים אין רשאי משום דהבדיקה מוטלת על הבעלים אבל אם נתן רשות שפיר יכול לברך כיון דמצות ביעור חמץ בזמן איסורו שייך אף בחמץ שאין שלו (ומה שהביאו בדמ"ר לדמותו לתרומה לדעתי יש לחלק בתרומה שייך גם אחר באותה מצוה דהא יכול לתרום משלו על של חבירו מטעם זכי' לכן יכול לברך ג"כ בשל הבעלים היכא דשוו שליח אבל בחמץ ל"ש הא"ט רק אי נאמר דמצוה על כל אדם כנ"ל:
והנה בשו"ת בית אפרים כ' לחלק ג"כ דבתרומה שאני דהא גם לאחרים הכרי אסורה משום טבל וע"י שתורם מיתתקן הכרי גם לו לכן יכול לברך אולם אכתי יש לחלק דהתינח אי בל יראה הוה לאו שקדמו עשה דתשביתו שפיר י"ל דגם אם נתבער מאליו מתקיים העשה אבל אי הוה ניתק לעשה ע"כ המצוה רק על הבעלים דהעשה תיקונו של הלאו וא"כ ע"כ המצוה על הבעלים שהם הם העוברים בב"י אולם גם על הנוב"י יש לתמוה שכ' דמ"ע דשרפ"ק על כל אחד הוא הא העשה בא לנתוקי ללאו דלא תותירו אם כן המצוה רק אמי שהותיר ואם נשרף מאליו לא מיתקן הלאו ולא מינתק הל"ת וכבר עמד במשל"מ פי"ח ממעה"ק לחקור אם אכל בהמה לבשר הנותר קאי מינתק בזה הלאו וראיתי בספר מנחת חינוך שהרגיש בזה על הנוב"י:

ז') אמנם נראה לישב עוד הקושיא דאפשר למול ע"י נכרי דהנה באמת דרשו במכילתא דאמירה לנכרי אסור מה"ת רק דאנן לא קיימ"ל כן אמנם נראה בהא דאמירה לנכרי אין אלא שבות דרבנן יש שני טעמים דתורה לא מיריא רק מע"י ישראל לא ע"י נכרי ועוד טעם דאדעתי' דנפשי' עביד והנה יש להוכיח דטעם שני עיקר דהנה בשביעית אסרה תורה נמי מלאכת השדה ובמהרש"ל ב"מ דף צ"א בתוס' ד"ה אבל העלה דגבי שביעית אמירה לנכרי מדאורייתא אסורה דל"ד לשבת משום דבשבת עליו המצוה לשבות ובאמירה לנכרי לגוי הא שבת לכן איני אלא משום שבות אבל שביעית המצוה שתעמוד הארץ בשביתה דכ' ושבתה הארץ לכן אמירה לנכרי דאורייתא אסורה דהא לא נתקיימה שביתת הארץ והנה אי איתה דטעמא בשבת משום דקרא לא אייריא ע"י נכרי א"כ גם בשביעית יהא שרי אע"כ גם בשבת משום דהמצוה עליו לשבות וכיון דהגוי אדעתי' דנפשי' עביד א"כ שפיר שבת הישראל אבל בשביעית דנהי דאדעתי' דנפשי' עביד עכ"פ הא הארץ לא שבתה ע"י גרמא דידי' לכן אסור אמירה לנכרי (ובזה יש לישב מה שהקשה בס' ערוך לנר יבמות דף קכ"ב לשיטת ראב"ד דס"ל דאם חרש בשביעית נאסר וע"י שמירה סובר דלא נאסר והקשה דמ"ש כיון דאסור ע"י גוי יען דכ' ושבתה ה"נ הא כתוב ונטשתה יהא אסור אם עבר ושמר ולפמש"כ י"ל דנכרי אדעתי' דנפשי' קמשמר רק בעבודת השדה דנאסר ע"י נכרי משום דעכ"פ ע"י גרמתו לא שבתה הארץ אבל איסור שמירה דע"י גוי ל"ה אלא גרמא שיהא שמור מותר ע"י נכרי) א"כ ניחא דגבי מצות מילה דהנכרי אדעתי' דישראל עביד שיקרא על שמו א"כ אסור באמת אמירה ע"י נכרי מה"ת בשבת כמו בשביעית ורק משום מצות מילה לדחי ל"ח אפשר אף דקיל עכ"פ איסורא דאורייתא איכא (וזהו מוכח ע"כ לדעת שעה"מ שהקשה דלימול ע"י קטן ותי' משום דעכ"פ גם אי קטן אסור למספי בידים וצריך לדחות לאיסור וכיון שעכ"פ צריך לדחוי לשבת דחינן גם ע"י גדול ולכאורה הא ע"י קטן ליכא רק איסור לאו דלא תאכילום והוה איסור קל ליתי מצוה דמילה וידחה לל"ת לבד משא"כ ע"י גדול הא איכא עשה ול"ת דכרת אע"כ כיון דאנו צריכין עכ"פ לומר דדחי שוב דחינן בגדול דמחוייב במצוה א"כ ה"נ בגוי כיון דאיכא איסור דאורייתא אמירה לנכרי שוב מתירין גם ע"י ישראל אולם לפמש"כ רשב"א פ' מי שהחשיך וח"ס בתשובה דע"י קטן איכא עשה דאתה ובנך להזהיר על הקטנים איכא עשה ול"ת לכן שפיר כ' בשעה"מ כיון דע"י קטן ג"כ צריך לדחויי לעשה ול"ת דחי גם ע"י גדול אבל בנכרי דליכא רק איסור בעלמא אכתי שייך לומר דאפשר ע"י נכרי:
אך אכתי קשה הא באמת כתב בד"מ בשם האו"ז דל"ש שליחות במילה דהוה מצוה שבגוף ואולם אנן לא קיימ"ל כן נראה לי דהא"ט דמילה מוטלת על כל ישראל וא"כ שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' שפיר יכול לזכות להיות שליח האב אף דהוה מצוה שבגוף (וכהא"ג י"ל בכה"ד ובזה ניחא דחייבו לשלם בחטף כיון דחטף ואין רוצה לזכות לבעלים ל"ש מיגו דזכי לנפשי' שוב לא נעשה שליחו דהוה מצוה שבגוף מי ששחט יכסה והפסידו המצוה ולכן חייב לשלם) א"כ בנכרי דאין מצוה למול ל"ש מיגו דזכי לנפשי' א"כ בלא"ה לא נעשה שליחו להמצוה דהוה מצוה שבגוף א"כ ל"ש דעושה ע"ד ישראל שיקרא על שמו א"כ שוב לכאורה יכול למול שפיר ע"י נכרי דליכא איסור אמירה לנכרי דלא נחשב מעשה זו ע"ד ישראל משום דהוה מצוה שבגוף אך לפי"ז קו' הנ"ל מעיקרא ליתא דל"ש כלל מילה ע"י שליח נכרי דלא מקיים המצוה כלל דבשלמא ע"י שליח ישראל מקיים המצוה ע"י שליח משום מיגו דזכי לנפשי' אבל ע"י נכרי דל"ש מיגו דזכי לנפשי' לא יכול כלל לעשות שליח במילה כיון דהוה מצוה שבגוף ודו"ק היטיב:
אולם קשה לי דהנה נשמע אם האב רוצה לקיים המצוה ובא אחר ומל בנו חייב לשלם דלא קיים המצוה ואדרבה נקרא הדיוט וגם האב לא קיים המצוה א"כ הא דתנן בנדרים דף ל"ה דמודר הנאה מחבירו אסור ללמדו תורה אבל מלמד הוא את בנו תורה משום דמצוה קא עביד ואף דהמצוה על האב ללמדו תורה לא מקרי הנאה דמצות ללה"נ ויקשה הא אדרבה כיון דלמדו תורה חטף המצוה מהאב דלא קיים האב המצוה ממילא גם הוא לא קיים המצוה ונקרא הדיוט וא"כ מזה לכאורה ראי' לדברי הש"ך דרק במילה חייב לשלם דאין יכול לקיים המצוה ע"י שליח ול"ש לומר דנעשה שליח שלו וא"כ ניחא דהא דמלמדו תורה היינו משום דמוציאו מידי חובתו אף דבתורת שליחות אסור עכ"פ לא נתבטל המצוה ממנו וזכין לאדם להוציאו ידי חובתו ולא מקרי חוטף המצוה אבל אי נימא כשיטת תב"ש סי' כ"ח דחולק על הש"ך וס"ל דשליח של אדם כמותו גבי מילה הא דחייב לשלם משום דלא מל כדי שיהא שליח לאב א"כ קשה כאן ממנ"פ אי מלמדו בתורת שליחות הא אסור במודר הנאה ואי מלמדו שלא בתורת שליחות לא קיים המצוה כלל דהא חטף ממנו המצוה:
והנה בשו"ת רע"א סי' קל"ב הקשה ל"ל קרא עצם לא תשברו בו דאין עשה דפסח דחל"ת הא אפשר לקיים ע"י נכרי וקטן (ע"י נכרי אפשר דחיישינן שמא יגע ויפסול מלאכול אבל על ידי קטן קשה) וע"כ דקרא אתי היכיא דליכא נכרי וקטן אלא דלפי"ז קשה איך מוכיח בחולין מפסח דאזלינן בת"ר הא י"ל באמת באיכא נכרי וקטן דיכול לשבר הגלגולת ולבדוק דא"ל דא"כ למה איצטרך קרא מיותר דלא נימא עשה דחי ל"ת הא לא משכחת פסח רק ביש נכרי וקטן א"כ אפשר לקיים שניהם כנ"ל זה איני דהא לס"ד דליכא נכרי וקטן יכול לעשות ג"כ פסח דשרי לשבר עצם הגולגולת וכך שאר עצמות של מוח דאתי עשה ודחל"ת ולזה צריך קרא מיותר דאין עשה דחי ללאו זה ומשום זה באמת מצות פסח רק ביש נכרי וקטן אולם לפמש"כ ניחא דכיון דא"י לקיים המצות רק ע"י מעשה של נכרי וקטן א"כ איכא איסורא דעל דעת ישראל עושה דהנה הא דשרי ע"י נכרי ול"ה אלא שבות משום דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד דלית לי' מחשבה לעשות אדעת ישראל וכן בקטן אבל כיון דאי לא מצי לקיים המצוה רק ע"י נכרי או קטן הוה אדעתי' דידי' ואיכא איסורא:

ח') והנה בשבת דף קל"ד איתא דמרחיצין את הקטן לפני המילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין שהוחמו בע"ש והקשה הרשב"א הא מכשירי מילה נינהו וחמין שהוחמו בשבת אסורין מדבריהם ברחיצה והא קיימ"ל כרבנן דר"א דאסרי מכשירי מילה אפי' בדבר שאין לו אלא שבות דרבנן כדאמרינן באיזמל דהעמידו דבריהם במקום כרת אף שיכולין להביא דרך קרפיפות ואולם נראה דהנה ראיתי בספר המכריע סי' נ' שכתב אהא דאיתא בפסחים דף ס"ט דלכן לר"א גזרינן דכל דלא חזו לא דחי ואין מחמין לו חמין וכתב ע"ז דגי' בה"ג עיקר דגי' הספרים דגזרי' דאין מחמין לו חמין אין נראין לו דהא מי חיובא עלי' דא"כ האיך ציוה השם למול כל אדם יכול לפטור עצמו דלא רמי חיובא עלי' ולא עברי אעשה אלא וודאי כיון דחולים הם כן צוה השי"ת להחם ולמול כמו שצוה להביא איזמל וכיון שכן צוה בחול בשבת דוחין והלכך מחללין גרסינן ולא דמיא מילתא דרבא לרבה דרבה חילק בין בריאים לחולים הלכך י"ל על חולים לא רמיא חיובא אבל רבא דקאמר הכל חולין הם בע"כ הכי רמיא חיובא עלי' בחול להחם ולמול הלכך גם בשבת מחממין אבל זה רק לר"א דמכשירין דוחין אבל לרבנן בוודאי שאין מחממין דלא מקרי חולה אלא שצריך להתחמם כדי להתחזק ולמול עכ"ד לפ"ז לדברי ספר המכריע ניחא כיון דכולם חולים אפ"ה אמרה תורה שימול ע"כ התירה תורה הרחיצה דהרי אי אפשר בלי רחיצה א"כ אין כח לחכמים לאסרו ול"ד לאיזמל דאפשר להביאו מע"ש אף דבספר המכריע כתב דזה רק לר"א דהנה כדי דלא יקשה קו' רשב"א מוכרחין לומר דבאמת לרבנן ג"כ שרי מהא"ט כיון דכולם חולים הם ודו"ק והנה בח"ס סי' רמ"ה חקר בכל מילה איכא סכנה רק דמצוה מגין להנ"ל נראה דתליא בפלוגתא דרבה ורבא דלרבה ל"ח כחולה ליכא סכנה כלל בדבר אבל לרבא דקחשוב לו כחולה שפיר י"ל דכל מילה איכא סכנה רק אפ"ה תורה ציוה ומצוה מגינה:
והנה איתא בר"פ דר"א דמילה תניא רשב"א אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עלי' למיתה בשעת הגזירה כגון ע"ז ומילה עדיין הוא מחזקת בידן ולכאורה קשה לי מהא דאיתא ביבמות דף ע"ב דלא מלו ישראל במדבר משום דלא נשבה להם רוח צפונית א"כ למה לא מסרו נפשם ע"ז במדבר וא"ל שם משום גזירה מחויבין למסור עצמן דהא כתב הר"ן שבת דף מ"ט דרק אם גזרו על ל"ת חייבין למסור נפשם אבל לא בגזרו לבטל מ"ע והביאו בב"י סי' קנ"ג א"כ אין חייבין באמת למסור משום מצות מילה רק שמסרו נפשם לפנים משוה"ד דרשאין לעשות כן כדאיתא בסי' קנ"ג א"כ למה לא מלו עצמן אף דהוה סכנה:
וכן קשה לפמש"כ הספר המכריע דבאמת איכא סכנה בכל מילה וע"כ דמצוה מגינה א"כ למה לא מלו במדבר וסמכו דמצוה תגן עליהם אך י"ל דבמילה אף דאיכא סכנה אבל רק מיעוטא הוה דאף דכולהו חולים כמש"כ המכריע אבל סכנה ליכא רק במיעוטא ונהי דאין הולכין בפנ"פ אחר הרוב סמכינן אמצוה שמגין אבל במדבר דלא נשף להם רוח צפונית אפי' רובא ליכא לכן לא מלו:
אולם עדיין קשה לפמש"כ בהפלאה פ' נצבים וכן בנובי"ת להקשות איך גיירו גרים בימי משה במדבר הא לא מלו ותי' רק בישראל ל"א בפנ"פ בת"ר אבל בגרים חייבין להכניס לסכנה דבדידהו אזלינן בת"ר ורשאין להכניס עצמן לסכנה כדי להתגייר אבל לפמש"כ דבמדבר אפי' רובא ליכא קשה א"כ איך נתגיירו והכניסו עצמן לסכנה:
ואמנם אי אמרינן כגי' דידן דאין מחממין ונאמר דלא כקושית הספר המכריע דא"כ כולם יפטרו עצמן ממצות מילה דהוה גברא דלא חזו ניחא דבאמת מהא"ט לא מלו במדבר דפטרו עצמן בטענה זו כיון דלא חזו אין חייבין להכניס עצמן למילה משום סכנה אבל לאלו שבאו להתגייר ורצו לקרב עצמן תחת כנפי השכינה אי ל"ה רוצים לסכן בעצמן הי' נשארים בגיותן ונשארים עובדי ע"ז לכן שפיר רשאין להכניס עצמן לסכנה דהא משום ע"ז יהרג ואל יעבור א"כ מוטב לסכן בעצמן כדי שלא יהא מכלל עובדי ע"ז ויבואו לעבוד ע"ז כמותן ובהאי סברא נוכל לישב אף דנאמר דליכא רובא אפ"ה נכרי שבא להתגייר רשאי למסור נפשו יען דאי לא יתגייר ימשך אחר עע"ז ויהרג ואל יעבור וא"ש:
אולם קשה מנדרים דף ל"ו שדרשו במשה"ר ע"ה שאמר אמול ואצא סכנה הא בלא"ה כל מילה סכנה אפ"ה מחייבין להכניס עצמו לסכנה וסומכין דמצוה מגינה א"כ למה לא סמך מרע"ה אמצוה דתגין וא"ל דבאמת מפני זה נענש דהא איתא שם שנענש מפני שנתעסק במלון תחילה וברשב"א יבמות שם הקשה אמאי נענש הא ישראל ג"כ לא מלו במדבר ולפמש"כ לעיל יקשה אדרבא למה לא מלו ישראל במדבר דמצוה מגינה (ועח"ס סי' שמ"ה שכ' במתו אחיו מחמת מילה רשאי למסור עצמו למול מוכח דסובר דיכול למסור עצמו אף בדליכא גזירה וכדמוכח מפסחים דף ס"ב הואיל ואי בעי מתקן נפשי' מוכח דיכול למסור עצמו א"כ קשה למה לא מסרו עצמן כשגדלו והמתינו מ' שנה בלא מצות מילה) אך לקו' זו י"ל דרק גדול יכול למסור עצמו אבל א"י למסור נפש בנו היכיא דאיכא סכנה אבל מישראל גופי' קשיא כשנתגדלו אמאי לא מלו:
ובהכי ניחא לי שיטת הרשב"ץ דכ' דאין למול בה' בשבת דעד שלישי הוא חולה וצריך לחלל שבת כדאיתא סוף סימן רס"ו ותמהו ממשנה דשבת פעמים י"א ואמאי הא פעמים יש יותר מי"א עש"ך שם ועוד הקשו דהא מבואר בסדר עולם דפסח גלגל הי' בשבת וישראל הא מלו בי"א ניסן שהי' ביום ד' דבעינן ג' ימים מעל"ע וקשה לתשב"ץ עח"ס סי' ע"ט ונראה דא"ש דביבמות שם אמרינן דביומא דעיבא ודשיתא אין מוהלין והשתא דדשו בה רבים שומר פתאים ד' לפי"ז בוודאי מדינא אין לחוש דהא אין העולם נמנע מרוח צפונית כמש"כ בח"ס דגם במדבר באמת נשבה רוח צפונית א"כ מתרפאים וליכא סכנה רק איכא חששא דעיבא ודשותא רק בעיקר מצות המילה דשו בה רבים ושומר פתאים ד' אבל בד' ימים לפני שבת בזה אפשר ליזהר לא סמכינן אשומר פתאים ד' א"כ מדינא באמת חייבין למול קודם שבת דליכא סכנה ומשנה דשבת מדינא אייריא וכן הא דמלו ישראל בי"א ניסן משום דמדינא חייבים רק להלכה חייש התשב"ץ ליומא דעיבא ע"כ יש סכנה לכן כ' דאין למול דיבוא לחלל שבת:
ולפי"ז יש להשיב אמש"כ מג"א סס"י של"א דהשתא דא"צ רחיצה דבמניעת רחיצה ליכא סכנה ל"ח לדברי התשב"ץ דהא לפמש"כ אכתי איכא חששא משום יומא דשיתא שיהא סכנה ביום שלישי (והנה להלכה כ' בבר"י סי' רס"ו דנהגו להקל למול ביום ה'):
ואמנם קשה לי לפי דברי התשב"ץ מהא דאיתא בנדה דף ל"ח דאמר שמואל אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים וא' או לרע"ב או לרע"ג (ועיין ירושלמי פרק הערל) והוא דאמר כחסידים הראשונים דלא הי' משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת דלא יבואו נשותיהן לידי חילול שבת ופריך ותו לא אימא מרביעי ואילך פירש"י דכ"ש דאי מתעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת וקשיא להנ"ל אי מתעברת בו' אם תלד לרע"ג יום הוה ה' בשבת א"כ מילתו ג"כ בה' בשבת והוה יום שלישי בשבת וג"כ מחללין עלי' השבת וא"כ מאי הרויחו דאכתי יבוא לחילול שבת וכן אם נתעברה בשבת אז יום רע"א בה' בשבת א"כ גם יום ג' למילה חלה בשבת אך י"ל דכיון דמחצה נקיבות ומיעוט מפילות הוה לי' זכרים מעוטא כדאיתא ביבמות דף קנ"ט כל כהא"ג לא חשו אלא דאכתי קשה לשמואל גופי' דסובר שבת דף קנ"ח דחי' כ"ז שהקבר פתוח בין אמרה צריכה בין לא אמרה צריכה אני מחללין את השבת ומפרש אביי עד כמה פתיחת הקבר עד ג' ימים וא"כ קשה הא דפירש"י מכאן ואילך דכש"כ ביום ו' או שבת דהרי אז מגיע יום שלישי ללידה בשבת ובשלמא לולי פירש"י דמכאן ואילך רק על יום ה' א"כ רביעי ללידה הוא בשבת ואז רק באמרה צריכה אני מחללין לא חשו לזה שתצטרך אבל רש"י דפי' גם יום ו' ויום שבת וכן משמעות הש"ס כדקיימ"ל עונת ת"ח בליל שבת וא"כ משמע דאתי רק לאפוקי מוצאי שבת עד יום ד' יקשה כנ"ל אכתי יש כאן חשש משום שלישי ללידה שיצטרכו לחלל שבת וא"כ קשיא שמואל אדשמואל דהוא סובר ג"כ כחסידים ראשונים דאין יולדות רק או לרע"א או לרע"ג וסובר דג' ראשונים מחללין עלי' א"כ אכתי לא הועילו הזריזות של החסידים הראשונים וצ"ע:
שוב ראיתי שכהא"ג הקשה הח"ס סי' ר"ח הא הלוים מלו במדבר ולא נסתכנו ואיך הניח מרע"ה את ישראל לבטל המצוה ולא זירזם על המילה וכתב כי אין ספק כי למול ולילך בדרך סכנה הוא לוולד שהרי ע"כ נתעצל מרע"ה על המילה ומה שנענש רק על שעסק במלון תחלה אבל עכ"פ ברור הוא כי סכנה לוולד ובמדבר שלא ידעו את נסיעתן א"כ לא הי' יכולין למול דילמא מיד יסע הענן ובכ"ז כ"ז שלא הי' ניזופים בעגל או במרגלים ונשף להם רוח צפונית אשר יש בו תרופה לחבורה מלו כולם אך מנזיפה ואילך שלא נשף להם רוח צפונית וגם הי' בדרך אסורים הי' למול ואם הי' רוצים הי' מרע"ה מוחה בהם ונשאר רק הקושיא על הלוים איך הניחם מרע"ה לסכן עצמן ולימול בניהם י"ל דיש לחקור דהכי נשתנה סדרי מעשי בראשית שלא נשף הרוח מ' שנה אלא כיון דהסיבן בענן לא יכול הרוח ליכנס בענן רק בדרך נס אבל לבני לוי שהי' במחנה לוי הי' נשף להם שפיר רוח צפונית רק לישראל לא נשף להם רוח צפונית והנה לפי"ז יש לישב גם קו' הפלאה דהא גרים קודם שמלו לא נסתבבו בענני כבוד ונשף להם רוח צפונית ע"כ יכולין שפיר למול:

י') והנה בפ' נשא פירש"י דביום כלות שכלו הקמותיו ור"ח ניסן הי' בשני נשרפה הפרה בשלישי הזו הזאה ראשונה ובשביעי גלחו הלוים ותמהו הא ר"ח ניסן הי' באחד בשבת כדאיתא בשבת דף פ"ז דאותו יום נטל עשר עטרות א"כ שביעי הי' בשבת ואיך גלחו הלוים בשבת ואמנם נראה דעשו כן ע"י נכרי דשבות אמירה לנכרי ע"כ דהתירו במקדש כמו שהוכחתי לקמן בפ"ה ואף דגבי לאו דלא תקיפו גם הניקף הוה כאלו עשה מעשה היינו מדכ' לא תקיפו אבל בעלמא ל"ה כמעשה מי שמתגלח ע"י נכרי ואין לומר במדבר לא הי' להם נכרים הנה כבר איתא בירושלמי דחלה דתגרים נכרים הי' רגילים להביא להם ועיין תוס' מנחות דף מ"ה שגם במדבר הביאו להם א"כ בוודאי אירע להם כך בשביעי שלהן שבאו לשם נכרים תגרים וגלחו על ידן:
והנה בחולין דף פ"ה איתא מה למילה שכן אינה נוהגת בליל יו"ט כבימים ופריך בשאר לילות נוהג אלא מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים וקשה לי לפמש"כ בש"א דמילה בלילה לאחר ח' יצא וממילא בליל שמיני אם מל ג"כ יצא דאין מחוסר זמן לבו ביום ובאמת כן הוא בירושלמי פ' הערל א"כ מ"פ דילמא רק בליל יו"ט אינה נוהג דבחול בדיעבד יצא אבל בליל יו"ט בוודאי אסור למול בליל ח' כיון דלמחר עיקר זמנו אז דחי יו"ט אבל בלילה שאין עיקר זמנו לא דחי יו"ט דומיא דמכשירין דאמרינן בירושלמי פ"ק דר"ה דבלילה אין מכשירין דוחין:
והנה תוס' חולין ר"פ אותו ואת בנו הקשו ל"ל קרא דנוהג בקדשים וא"ל דצריך לפסח דעשה דחי ל"ת דכהא"ג אמרינן פ' שה"ק גבי לדבר מצוה מניין דהא איכא עשה ול"ת ובלאו קרא ג"כ לא דחי לי' עשה ובזבחים תי' עשה דכרת דחי ל"ת ועשה וקשה לי לדבריהם א"כ גם בהא דשה"ק דפריך לדבמ"צ מנין ומסיק דאין עשה דחל"ת אמאי לא מוקי בעשה דפסח וכגון במחכ"פ וא"י להביא קרבן פסח ושפיר דחי (שוב ראיתי כי אדאמוה"ג זצ"ל בספרו שבי"ד על יור"ד בפתיחה בכללו מצות הקשה כן בפשיטות אגמ' ולדעתי על הגמ' ל"ק אבל על תוס' קשיא דהביאו ראי' מלקמן גבי שה"ק ותי' דפסח עשה דכרת דחי יקשה א"כ גם בשה"ק למה לא מוקי כן בפסח דכרת ידחה ל"ת ועשה דשה"ק:
והנה בשו"ת מוהרי"א הקשה לתוס' א"כ הא דמשני בשבת במילה שלא בזמנו דיו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דחל"ת ועשה יקשה הא מילה יש בה כרת אמאי לא דחי לעשה ול"ת ויש לומר דשאני הכא דאפשר עכ"פ לקיים למחר דהא הוה שלא בזמנה וא"ל גם פסח אפשר בפסח שני אפ"ה דחי י"ל דנשים דפטורים מפסח שני א"כ בדידהו עשה דחל"ת ועשה דלא אפשר להמתין עד פסח שני ועוד י"ל דמילה אין שוה בכל ל"ד אף שיש בה כרת וא"ל דפסח ג"כ אין שוה בכל דזהו לר"ש אבל לר"י הוה שוה בכל דס"ל דנשים בראשון חובה ובשני טפילה לפי"ז לר"ש דסובר אף בפסח ראשון טפילה א"כ הוה עשה דאין שוה בכל א"כ לא דחי לעשה ול"ת דשה"ק אך י"ל דאתיא כר"ש וא"ל א"כ גם באותו ובנו אמאי דחי י"ל שם הוה בעידנא אבל במחכ"פ דל"ה בעידנא ל"ד באין שוה בכל אף שיש בה כרת:
והנה בהפלאה פ' תזריע הקשה ל"ל קרא דמילה דחי שבת הא עשה דחל"ת דא"ל דעשה ול"ת דהא מילה עשה דכרת דחי עשה ול"ת כתוס' זבחים הנ"ל ונראה דמהא ראי' לשיטת רמ"א דמל חייב בתוך ח' כשר אפ"ה דחי שבת א"כ שפיר צריך קרא דהו"א דלא דחי כיון דמל תוך ח' כשר:
אולם לפמש"כ דבאין שוה בכל לא דחי ניחא דרק עשה דפסח שוה הכל דחי עשה ול"ת עוד י"ל לפמש"כ רמב"ן פ' לך דמילה איקרי אות ושבת איקרי אות הו"א דאין מצותו כלל בשבת ולכן צריך קרא דמצותו בשבת אף דגם שבת איקרי אות (ועמג"א סי' תרצ"א דכ' דאפשר למולו לאח"ש) עוד נראה דבזה ניחא מה שהקשה ח"ס דנוקי קרא למילה בצרעת דהוה תיקון גמור ומנ"ל דמקלקל בחבורה חייב להנ"ל י"ל כן דא"כ שיטא הא עשה דכרת דחי עשה ול"ת דשבת דבשלמא אי מקלקל בחבורה חייב או משום דהוה תיקון גברא כדס"ל לר"י ניחא דצריך קרא שידחה שבת דהו"א שלא דחי דאפשר תוך ח' (וכן שייך לומר כסברתינו יען דהו"א בשבת איקרי אות אין זמנו בשבת) אבל אי נאמר דסתם מילה מקלקל וא"צ קרא דדחי רק באם אירע שהי' מילה בצרעת ע"ז ליש דימול תוך ח' כיון דזמנו בשבת בשמיני א"כ שוב עשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעול"ת דשבת:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה