מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה יב
א') אין בונין מקדש בלילה דכתיב וביום הקים את המשכן. וכ' הכ"מ שהוא גמ' שבועות דף ט"ו ועוד כתב רבינו ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הככבים וכ' הכ"מ דכתיב עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הככבים והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה אולם קשה לי ע"ז טובא דהנה בברכות דף ב' מייתיא קרא דאנחנו עושים מעלות שחר עד צאת דככבים לזכר לדבר שבצאת הככבים הוה ליליא ותני ואומר והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומפרש מאי ואומר וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה מזה נשמע דמעלות השחר עד צאת הככבים יממא ותמוה מאוד איך ס"ד לומר דמחשכי ומקדמי דהיינו דכבר הויא לילה קודם צאת הככבים רק דמחשכי והא קרא כתיב ביום הקים המשכן דאין בונין בלילה ע"כ יממא הוה עד צאת הככבים אך יש לישב ואקדים שמעתין דברכות אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ורמינהו מאימתי קורין את שמע משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו מי לימא פליגא אמתניתין לא עני וכהן חד שיעורא הוא ורמינהו מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי ר"מ וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הככבים ואומר והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה מאי ואומר וכי תימא מכי ערבא שמשי ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמו ת"ש והי' לנו הלילה משמר והיום מלאכה קס"ד עני וכהן חד שיעורא הוא ואי אמרת עני וכהן חד שיעורא הוא חכמים היינו ר"מ ש"מ דעני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד לא עני וכהן חד שיעורא ובני אדם לאו חד שיעורא הוא והנה קשה לי טובא מ"פ אי עני וכהן חד שיעורא הוא חכמים היינו ר"מ הא יש לחלק בין כהן דמשנתינו דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן בין ברייתא דקתני משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן כאשר אבאר דהנה תוס' ד"ה משעה שעני נכנס לאכול פתו הקשו א"כ מתי יתפלל העני כיון דאסור לאכול קודם התפלה ותי' דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא קודם עד שיכינו סעודתו יקרא ויתפלל והקשה במהרש"א למה לא הקשו תוס' גם אמשנתינו דקתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול אימתי יתפללו ויקראו ק"ש ותי' דאי ממשנתינו ל"ק די"ל דאין הכונה שנכנסין לאכול אלא משעה שהותרו לאכול אבל בצל"ח תי' דבאמת מותרין לאכול קודם שיקראו ק"ש ויתפללו כיון דאכילת תרומה מצוה כדאמרינן כהא"ג פסחים דף ע"ב והנה זה יתכן במשנתינו דקתני דנכנסין לאכול אבל בברייתא דקתני משעה שזכאין לאכול זה בוודאי אין לפרש רק משעה שהותר לאכול וא"כ לפי"ז י"ל בוודאי עני וכהן חד שיעורא דהיינו לפי המשנה דסברי דהזמן משעה שנכנסין לאכול באמת וזהו שיעור מאוחר שפיר עני וכהן חד שיעורא הוא וכן עני ובני אדם בע"ש חד שיעורא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול דהוא בשעה שהותרה כשערבה שמשה וזהו השיעור קדמה לשיעור דבני אדם נכנסין לאכול בע"ש וכן יקשה בהא דפריך אח"כ אי אמרת עני וכהן חד שיעורא הוא ר"ח היינו ר' יהושע דהא י"ל בוודאי במשנתינו דאייריא משעה שאוכלין זהו חד שיעורא הוא עם עני אבל ר' יהושע דקאמר משעה שהכהנים מטוהרין לאכול בתרומתן שזהו משעה שערבה השמש שיעור זה קודם לשיעור דעני אולם לישב זאת נראה דהנה בצל"ח הקשה מ"פ הגמ' וכי תימא מכי ערבה שמשא ליליא הוא בשלמא אי ר"מ דקאמר משעה שבנ"א נכנסין לאכול בע"ש הוה שיעור מוקדם וחכמים פליגי וסברי משעה שהכהנים זכאין וסימן לדבר צה"כ באים להקל שהשיעור מאוחר ומייתיא ראי' מקרא דעושין המלאכה מעה"ש עד צאה"כ שפיר שייך להקשות מנ"ל דילמא מכי ערבא שמשי לילא כר"מ ואינהו דמחשכי ומקדמי אבל באמת שיעורא דר"מ משעה שהעני נכנס לאכול הוא שיעור מאוחר וכדמסיק לקמן דשיעורא דעני מאוחר לשיעורא דכהן שהוא צאה"כ וחכמים באים להחמיר דהשיעור הוא משעה שהכהנים זכאין והיינו מצאה"כ אז כבר הוה ליליא וכפירש"י ד"ה אעפ"י שאין ראי' לדבר שהיום כלה מצאה"כ זכר לדבר איכא שכבר כלה מצאה"כ לא כר"מ דסובר דהיום כלה אחר צאה"כ א"כ מ"פ וכי תימא דליליא כלה כי ערבא שמשא דהא גם לר"מ פשיטא לי' דליליא ל"ה קודם צאה"כ ותי' בצל"ח דבאמת האי ואומר לאו מברייתא הוא אלא גמ' מפרש לה וס"ד דשיעורא דר"מ דבני אדם בע"ש הוא קודם לצאה"כ שאז כבר הוא ליליא מאחר דערבא שמשא ולכן שפיר הוה קשיא לי' דילמא מכי ערבא שמשא ליליא ולכן הביא ואומר הי' לנו היום למלאכה ובאמת זהו דוחק ע"כ אומר דהנה בצל"ח כבר תמה מנ"ל בשמעתין לישב דתליא בזמן שכיבה דילמא תליא בשעה שנעשה ערב אך הדבר ניחא דהנה בגמ' לעיל פריך תנא היכיא קאי דקתני מאימתי ותו ניתני דשחרית תחילה ופירש התוס' דומיא דתמיד דכ' את הכבש האחד תעשה בבוקר ומשני תנא אקרא קאי דכ' בשכבך ובקומך והכי קאמר זמן ק"ש דשכיבה מאימתי משעה שהכהנים ואיבעית אימא יליף מברייתו של עולם דכ' ויהי ערב ויהי בוקר ופריך א"כ הא דתנן בשחר מברך שתיים ובערבית מברך שתיים ליתני דערבית תחילה ופי' התוס' דלס"ד ניחא דרק לענין ק"ש קחשיב דערבית תחילה אבל לפי מה דמשני דיליף מברייתו של עולם א"כ בכל מילי קחשיב של ערבית תחילה א"כ ליתני של ערבית תחילה ובמהרש"א תמה הא עכ"פ בתמיד קתני בבוקר תחילה א"כ אכתי מצינן למימר דלכן בברכות קתני של שחרית תחילה ובצל"ח תמה עוד דקאמר ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם הא בזה לא מתורץ הקושיא דתנא אהיכיא קאי ועוד דאריכת לישנא דהכי קאמר ק"ש דשכיבה מאימתי הוא ללא צורך לכאורה אך א"ש דבאמת קשה לי איך נשמע מקרא דובשכבך ובקומך דערבית תחילה דהא תחילה כתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך א"כ הרי קחשיב עוד זמנים שקודם שכיבה אך הדבר ניחא דהנה לקמן דף י' דריש מקרא דובלכתך בדרך בהליכה דידך אבל עוסק במצוה פטור א"כ לפי"ז יפורש הקרא הכי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דהיינו כשאתה עוסק בדברי רשות אז חייב אתה לקרות בשבתך דהיינו בערבית ובקומך בשחרית א"כ שפיר נשמע דערבית תחילה אולם ב"ש מפרש לקמן דבשכבך היינו דערבית בשכיבה דהיינו בהטי' ובשחרית בקומה א"כ לדידי' לא נשמע מקרא כלל דערבית תחילה דהא כיון דכתיב בקרא בשבתך בביתך א"כ לא נשמע פתח קרא בערבית תחילה א"כ לפי"ז יפורש לן דהנה אי ק"ש דרבנן מבואר במדרש פ' ואתחנן שהוא כנגד תמידין שהקב"ה אמר בזמן שאין ביהמ"ק אין יכול להקריב תמיד בשחר ותמיד בערב יהיו קוראין ק"ש בשחר ובערב יעו"ש וא"כ לפי"ז י"ל דגמ' דפריך ליתני דשחרית תחילה ופ' תוס' יען דבתמיד כתיב דשחר תחילה ולכאורה תמוה מאי ענין ק"ש לתמיד אך להנ"ל ניחא דס"ד ק"ש דרבנן ונגד תמידין תקנו א"כ ליתני דשחרית תחלה וע"ז משני דכתיב בשכבך ובקומך דהיינו כיון דחכמים אסמכוהו אקרא דושבכך ובקומך וצריך לקרות בזמן שכיבה א"כ לפי"ז שפיר שואל התנא מאימתי זמן ק"ש דשכיבה משעה שהכהנים נכנסין ומדויק אריכות לישנא דהכי קאמר ק"ש דשכיבה מאימתי דהוא עיקר התירוץ יען דחכמים אסמכוהו אקרא דבעינן לקרות מזמן שכיבה ע"כ קאמר מאימתי זמן שכיבה דלכך נקט דשכיבה תחילה דאין לומר דהא כתיב בלכתך בדרך תחילה דזה הא קאי אובשכבך ובקומך דבעינן ק"ש דשכיבה בשעה שעוסק בהליכה דידי' אבל בעוסק במצוה פטור מק"ש דשכיבה דהיינו מערבית וכן פטור מק"ש דקומה דהיינו מק"ש דיום וע"ז קאמר איבעית אימא דהיינו דהוא סובר דמקרא זה לא נשמע דזמן שכיבה קחשיב קודם דהא כתיב בלכתך בדרך ולית לי' דאתי לעוסק במצוה וכן לית לי' דבשכבך היינו לזמן שכיבה אתי דהוא דריש בשכבך בשעה שהוא שוכב וא"כ נהי דלתרץ קושיא קמייתא דתנא אהיכיא קאי שפיר מוכרחין לתרץ דאקרא קאי דהא עכ"פ כתיב דבשעת שהוא שוכב חייב לקרות ק"ש ופריך מאימתי אבל לא נשמע דערבית תחילה כיון דלא מפרש דבשכבך היינו לזמן שכיבה אלא דמותר לקרות כשהוא שוכב א"כ קרא הכי קאמר בין בישיבה בין בהליכה בין בהטי' בין בקימה יכול לקרות א"כ נזכר בקרא הליכה קודם לשכיבה א"כ ל"ש לומר דלכן הקדים דשכיבה תחילה וע"כ לתרץ קו' השני' דליתני דשחרית תחילה צריך לתרץ דיליף מברייתו של עולם והכונה דהנה בחולין אמרינן בקדשים הלילה הולך אחר היום ובחולין היום אחר הלילה ומפרש דיליף מברייתו של עולם דלילה קודם וזהו דמחדש לו עתה דלא כמו שסברת דק"ש דרבנן ותיקנו כנגד תמידין ועל כן הוה קשיא לן ליתני דשחרית תחילה אלא דסובר ק"ש דאורייתא א"כ אין ענין לתמידין דהוה קדשים בכל חולין דהיינו אי ק"ש דאורייתא הוה כשאר מצות דבזה שפיר דלילה קודם דיליף מברייתו של עולם אבל חולין דלילה קודם וא"כ ה"נ נקט דלילה תחלה ובאמת לא אייריא עתה מזמן שכיבה דלא הוזכר זמן שכיבה רק זמן ערבית כלישנא דקרא ויהי ערב ומפרש מאימתי נקרא ערב משעה שכהנים נכנסין לאכול וע"ז פריך הא דתנן בשחרית מברך שתיים ליתני דערבית תחלה דבשלמא אי ק"ש כנגד תמידין א"כ אף דזמן ק"ש דערבית נקט תחילה משום דזמן ק"ש בשכיבה תליא ונזכר בקרא קודם אבל הברכות ק"ש דשחרית נקט קודם יען שהק"ש עם הברכות הכל תיקנו כנגד תמידין אבל אי מקרא דויהי ערב נשמע דערבית תחילה כבכל חולין ואין ענין ק"ש וברכותי' לתמיד כלל א"כ ניתני ברכות ג"כ דערבית תחלה:
והנה לפי"ז באמת למסקנא דמסיק דיליף מברייתו של עולם באמת לא תלי ק"ש בזמן שכיבה רק תלי אם הוא נחשב כבר ערב אז שפיר קורין ק"ש וכמו שהוא דעת ר"ת כמו שיבואר להלן וע"ז מייתיא אח"כ אמר מר מאימתי משעה שהכהנים נכנסין לאכול וע"ז פריך מדקתני משעה שהעני נכנס לאכול וקס"ד דשיעור דעני היינו בשעה שנכנס לאכול ממש דלא כתוס' והא דיקשה איך עני מותר לאכול בזמן תפלה ס"ד דבעני דסעודתו קטנה מותר אף בשעת זמן תפלה כמש"כ הפנ"י (וראי' לפנ"י דתויו"ט דקדק מדנקט פתו משמע שכבר מוכן לו והנה לתוס' דאייריא בשעה שמכינים לו א"כ אמאי קתני פתו אבל לפירושי דאייריא בנכנס לאכול ממש שפיר תני פתו שכבר הוכן לו) וע"כ פריך מי לימא פליגי ומשני עני וכהן חד שיעורא ונראה דאין הכונה אי הוה ממש ברגע אחד דמאי פלוגתא שייך בזה ואיך אפשר לצמצם בכמה רגעים נכנס לאכול דע"כ הוא בקירוב עת דשכיבה כמש"כ הפנ"י ומאי פלוגתא שייך בזה רק הכונה כך דהנה במשנה קתני משעה שהכהנים נכנסין לאכול והיינו דתלי מכי ערבא שמשא משעה שהוא ערב וסובר הא דתנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול היינו שמותרין לאכול כמהרש"א דלא כצל"ח וברייתא דנתן הטעם משעה שנכנס לאכול היינו משום דבברייתא סובר דתליא בזמן שכיבה ע"כ נתן טעם זה דעני נכנס לאכול סמוך לזמן שכיבה כמש"כ הרשב"א בשמעתין וא"כ מי לימא פליגא דתנא דמשנה תליא בשעה שהוא נעשה ערב ותנא דברייתא תלי בשעת זמן שכיבה ומשני לא עני וכהן חד שיעורא הוא דגם שיעור דעני היינו משעה שנעשה ערב ולא תליא בשיעור זמן שכיבה משום דשיעור דעני איני בשעה שנכנס כבר לאכול דשיעור זה הוא מאוחר אלא דשיעור דעני היינו משעה שמכינים לו לאכול כמש"כ תוס' א"כ לתרווייהו לא תליא בשיעור שכיבה אלא במשערבא שמשא דהיינו משעה שנקרא ערב וע"ז פריך מברייתא דמפרש משעה שבנ"א נכנסין לאכול בע"ש דברי ר"מ וחכמים אמרו משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן וסימן לדבר צאת הככבים וזכר לדבר מקרא דעושים במלאכה עד צאה"כ ואומר הלילה למשמר והיום מלאכה וקשיא מאי ואומר וע"כ לפרש כך דאימא מכי ערבא שמשא הוה ליליא ואומר הלילה למשמר והיום מלאכה וא"כ קשיא קו' הצל"ח דכיון דר"מ סובר משעה שנכנסין לאכול בע"ש שהוא שיעור מאוחר וליכא למ"ד דמכי ערבא שמשא ליליא איך שייך להקשות וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא אע"כ דבאמת שיעורא דר"מ הוא שיעור מוקדם לצאה"כ (והיינו דבאמת הקשה הרשב"א א"כ בנ"א בע"ש מתי מתפללין כיון דאסורין לאכול בשעה שהגיע זמן תפלה וזמן ק"ש אמנם י"ל לפמש"כ המג"א דלכך בע"ש מתפללין מקודם יען דתפלה כנגד אימורים וכיון דבע"ש מקדימין להקריב האימורים של תמיד בעוד יום ע"כ גם זמן תפלת ערבית קודם ושפיר מתפללין בע"ש קודם שערבה שמשא ואח"כ נכנסין לאכול וזמן זה הוא משערבה שמשא דבחול אין רשאין להקדים כ"כ ע"כ זמן ק"ש בשעה שנכנסין לאכול בע"ש והיינו משעה שערבה שמשא) וע"ז פליגי חכמים דמשעה שהכהנים זכאין לאכול שהוא משעת צאה"כ ומייתיא זכר לדבר דעושים מלאכה מעה"ש עד צאת הככבים ואומר והי' הלילה למשמר והיום מלאכה ומפרש משום דמקרא דעושים במלאכה עד צאה"כ אין ראי' די"ל דמחשכי והיינו דלעולם כר"מ דמשעה שערבה שמשא ליליא הוא רק אינהו דמחשכי עד צאה"כ ת"ש והיום למלאכה זהו פירוש דברייתא רק המקשן דפריך הוא קס"ד דעני ובנ"א חד שיעורא הוא דשיעורא דבנ"א בע"ש ועני שווים דתרווייהו משעת שכיבה וא"כ אי ס"ד דכהן ועני חד שיעורא הוא דהיינו דשיעורא דעני היינו משעה שערבה שמשא א"כ חכמים היינו ר"מ אלא לאו ש"מ דשיעורא דכהן ועני לאו חד שיעורא הוא דשיעורא דעני היינו משעת שכיבה והיינו משעה שנכנס לאכול וכמש"כ הפנ"י דבסעודה דעני מותר אף בשעת זמן תפלה א"כ הוא זמן מאוחר לזמן שערבא שמשא והזמן שכיבה ושעה שבנ"א אוכלין בשבתות הוא ג"כ מזמן שכיבה משום דע"כ זמן דבנ"א אוכלין בע"ש הוא מזמן שכיבה דאל"כ יקשה קו' רשב"א א"כ איך רשאין לאכול בזמן תפלה ומה שכתבנו דבע"ש רשאין להקדים סובר המקשן דהתינח אם בשעה שבנ"א אוכלין בע"ש הוא אחר זמן צה"כ א"כ שפיר י"ל דבע"ש מקדימין להתפלל משעת צאה"כ וא"כ עני ובנ"א בע"ש חד שיעורא הוא מזמן שכיבה ושיעורא דכהן היינו משעה שנקרא ערב דהיינו צאה"כ אבל אי אמרת דעני וכהן חד שיעורא הוא דעני משערין משעה שמכינין לו סעודתו כשיטת תוס' דאז הזמן מקדמת וכיון שנשמע מכאן דשיעורא דכהן משעת צאה"כ כבר נקרא ליליא א"כ חכמים היינו ר"מ אלא ש"מ דשיעורא דעני מאוחר לצאה"כ דתליא בשעת שכיבה ובנ"א ג"כ משעת שכיבה תליא וא"כ שיעורא דחכמים להחמיר שכבר נקרא לילה משעה צאה"כ ולהאי ס"ד שפיר פירש"י ראי' לדבר היינו דמשעה צאה"כ כבר הוה ליליא וע"ז דחי לא שיעורא דכהן ועני שפיר חד שיעורא משעה שנקרא ערב ולא תליא בשיעור שכיבה ועני ובנ"א לאו חד שיעורא דבנ"א היינו זמן מאוחר דתליא בשעת שכיבה ושיעורא דעני וכהן היינו משעה שנקרא ערב משום דזמן שהכהנים נכנסין לאכול הוא שיעור מאוחר לשיעור דכהנים זכאין לאכול דהיינו מיד שערבא שמשא וזה משעת גמר שקיעת החמה דהוא צאה"כ דלפמש"כ ז"א דכל הקושיא מי לימא פליגא היינו משום דהא הוי פשיטא לי' דשיעורא דכהנים נכנסין לאכול היינו משעה שזכאין לאכול כמש"כ מהרש"א ורק בשיעורא דעני הוה מסתפק לי' אי הוה משעה שמכינים לאכול כתוס' א"כ הוה שיעורא דכהן ועני חדא או שיעור דעני משעה שנכנס לאכול ממש ורק דבעני מותר לאכול בשעת זמן תפלה וא"כ לא מצי לשנויי דעני וכהן חד שיעורא הוא רק בברייתא לאו חד שיעורא יען דבברייתא נקט משעה שזכאין לאכול דהא לפי מה דמשני דעני וכהן דמתניתין חד שיעורא היינו ג"כ משום דמפרש דשיעורא דכהנים נכנסין לאכול דמתניתין היינו ג"כ משעה שזכאין לאכול וכפירושו של מהרש"א ודו"ק:
וע"ז משני לא שיעורא דעני וכהן חד שיעורא משעת צאה"כ אבל שיעורא דעני ובנ"א לאו חד שיעורא הוא אלא דשיעורא דבני אדם הוא מוקדם לשיעורא דכהנים דהא ברייתא ע"כ הכי מתפרש דשיעורא דבנ"א אוכלין בע"ש מוקדם משעה שערבא שמשא וחכמים להקל באים דהוא משעת צאה"כ כדמוכח מדקאמר ואומר דע"כ יתפרש דהכי פריך דאימא משעה שערבא שמשא כבר ליליא הוא כר"מ דסובר דשיעורא דבנ"א אוכלין בע"ש משערבא שמשא ולא יקשה א"כ איך אוכלין בע"ש בזמן תפלה משום דבע"ש מתפללין קודם שערבא שמשא דהא מקריבין אימורי תמיד של בין הערבים קודם שערבא שמשא ודו"ק:
וא"ש נמי דפריך אי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא ר"ח היינו ריה"ש דא"ל דשיעורא דכהן דמתניתין היינו משעה שנכנסין לאכול ממש דאז הוה חד שיעורא עני וכהן אבל ריה"ש דנקט שמטהרים לאכול דזה שפיר הוה קודם לשיעורא דעני דז"א דהא אי עני וכהן חד שיעורא היינו דגם עני הוה שיעורא כשיעור דכהן שהוא משעה שזכאין לאכול וכפי' של מהרש"א וע"ז פריך איזה מאוחר ומשני מסתברא דעני מאוחר דאם ס"ד דעני קודם ר"ח היינו ר"א והקשו תוס' אימא דשיעורא דעני קודם לשיעורא דכהן אפ"ה אין שוה לשיעורא דר"א ונראה דהנה ר"א אומר משעה שקידש היום דהיינו משערבא שמשא כמש"כ רשב"א וריה"ש אומר משעה שמטהרים לאכול דהיינו משעה שנקרא ערב דהיינו גמר שקיעה ולא תליא בשיעור שכיבה ור"מ אומר משעה שנכנסין לטבול שהוא שיעור כ"ד קודם ביה"ש הוא מעט קודם צה"כ ור"י אומר משעה שנכנסין להסב בע"ש ור"ח אומר משעה שעני נכנס לאכול דהיינו זמן מאוחר לכולם דמשער בשעת שכיבה דהיינו משעה שנכנס לאכול ממש דעני מותר לאכול בזמן תפלה כסברת הפנ"י דאז ניחא פלוגתתם דכל אחד מוסיף על ר"א דהזמן מאוחר דזמן דר"א הוא מוקדם לכולן דסובר משערבא שמשא אבל אי אמרת שיעורא דעני מקודם ומשערין משעה שמכינים לו סעודתו כמש"כ תוס' והוא קודם לשיעורא דכהן א"כ היינו ר"א דהיינו דלא דהוה שיעורא חדא ממש דא"כ גם לר"ח לא תליא בשיעור שכיבה א"כ היינו ר"א א"כ אמאי נקט דברי ר"ח לבסוף א"כ הול"ל דר"ח קודם לשיעורא דכהן אלא וודאי דהוא מאוחר וע"כ נקט דר"ח לבסוף דבא לפלוגי אכל הני דסברי דלא תליא בזמן שכיבה אלא משעה שנקרא ערב ור"ח סובר משעה שהעני נכנס לאכול דהיינו דתליא בשיעור שכיבה:
והנה במש"כ דהמקשן דפריך קס"ד עני ובנ"א חדא הוא הי' מפרש דר"מ סובר דתליא בזמן שכיבה שהוא מאוחר לצה"כ וחכמים לפלוגי אתי דמשעת צה"כ הוה ליליא ניחא מה דקשה לי דלכאורה תמוה כיון דלפי משמעות הברייתא דלכן נקט ואומר והי' היום למלאכה משום דהוה קשיא לי' אימור משעה שערבא שמשא מיקרי ליליא ע"כ דר"מ סובר דשיעור שבנ"א נכנסין בע"ש היינו קודם לשיעור דצה"כ א"כ מ"פ ואי ס"ד עני ובנ"א חד שיעורא חכמים היינו ר"מ עדיפא הול"ל אי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא הוא ג"כ קודם צה"כ משום דסובר ובא השמש היינו ביאת אורו התחלת שקיעתו א"כ תיקשה הא קתני בברייתא דסימן לדבר צאה"כ אע"כ דשיעורא דר"מ היינו שיעור מאוחר וא"כ שיעור דעני ובנ"א אי חד שיעורא הוא היינו דהשיעור מאוחר לצה"כ א"כ בנ"א וכהן חד שיעורא הוא א"כ חכמים היינו ת"ק ודו"ק:
ב') ומעתה מכלל דברים הנתנים למעלה נבוא ליישב מה שהקשינו הא אין בונין מקדש בלילה דכ' ביום הקים את המשכן דהנה בפ' יתרו על פסוק ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכ' באבן עזרא דע כי בקר האמת הוא כזרוח השמש גם יקרא בוקר כעלות עמוד השחר כשיחל להראות אור בעבים וזה הבוקר ע"ד המקרה והערב האמיתי הוא בשקוע השמש גם יקרא ערב ע"ד מקרה עד עריבת האור וכן אמר דוד תזרח השמש יאספון ואחריו כ' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב לפי"ז רוחא שמעתתא די"ל זמן שכיבה קימה דקרא היינו משקיעת החמה עד זריחת השמש בנץ החמה כי זה בקר ערב האמת ובזה תלוי נמי זמן שכיבה וקימה ולפי"ז י"ל דהא"ט דר"מ דשיעורא דבנ"א נכנסין לאכול בע"ש היינו קודם צאה"כ יען דעכ"פ מכי ערבא שמשא ליליא הוה דזהו ערב האמיתי ופליגי חכמים דמשעה שהכהנים נכנסין לאכול משעת צה"כ ומייתיא זכר לדבר דקודם צאה"כ ל"ה ערב מדכ' דעושים במלאכה מעה"ש עד צאה"כ וע"ז מפרש דהאי ואומר אתו משום דקשה לו דהא אף זכר לדבר ליכא דילמא משערבא שמשא כבר ערב לכל מידי דכתיב בי' ערב וכמו שכ' הראב"ע הנ"ל דזהו ערב האמיתי רק אינהו דמחשכי (דבקרא דיצא אדם לפעלו משמע באמת דמשערבא שמשא הוה ערב לגבי פועל כנ"ל) והי' בונים עד צאה"כ עד שהוא לילה ממש לכל ענינים אבל באמת כבר הוה ליליא ואקרי ערב קודם צאה"כ וא"כ ל"ק הא אין בונין בלילה דבוודאי לענין בנין ביהמ"ק דממעטינן מביום הקים את המשכן דבלילה אין בונין לכן מעלה"ש עד צאה"כ בונין שפיר דקרינן בי' ביום הקים את המשכן אבל היכיא דכתיב ערב שפיר קרינן בי' ערב משעה שערבא שמשא כדברי הראב"ע ומשני מדכ' והיום למלאכה משמע דכל זמן שהי' עוסקין בבנין הוה יומא ואי ס"ד דאיקרי ליליא משערבא שמשא דהיינו דערב נקרא עכ"פ משערבא שמשא לענין מידי דתליא בערב א"כ איך קאמר והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה דמשמע כל שיעור זמן דאקרי יום למידי דכ' יום לא אקרי לילה למידי דכ' ליליא ויום גמור אקרי ולא מתחיל להיות ערב עד שעת צאה"כ דהוה ליליא ממש דשיעור ערב דקרא לא מתחיל קודם צאה"כ ודו"ק:
ובזה ניחא גם קו' תוס' שהקשו הא הוה ראי' גמורה כמו דילפינן דשיעור יום מעלות השחר כדאיתא במסכת מגילה להנ"ל יש לומר דהיינו לענין מה דתליא ביום אבל מה דתליא בערב שפיר הו"א דלילא הוה קודם צאה"כ ועמש"כ פמ"א והנה במה שכ' יש ליישב שיטת הר"ת שמפרש דלכן מברכין וקוראין ק"ש בביה"כ כיון דלרי"ו מפלג המנחה ולמעלה אקרי ערב הוה ג"כ ערב לענין ק"ש וברשב"א תמה עליו דמה ענין תפלת ערבית שתיקנו כנגד הקטרת אימורים לק"ש שתלי בזמן שכיבה ולפמש"כ ניחא דהנה למ"ד דק"ש דרבנן תיקנוהו כנגד תמידין כדאיתא במדרש רק אסמכי' אקרא דבשכבך ובקומך בזמן שכיבה א"כ שפיר י"ל כיון דעיקר שתיקנו ק"ש כנגד תמיד של ערב שפיר הוה ערב גם לענין ק"ש כיון דהוה ערב לענין תפלה ולמ"ד ק"ש דאורייתא הא לא תליא בזמן שכיבה אלא אי איקרי ערב דלכן תני במשנה מאימתי קורין שמע בערבין ולא נקט דשכיבה משום דקרא כתיב ויהי ערב א"כ כיון דאקרי ערב לענין תפלה כדברי הראב"ע דערב שפיר מיקרי קודם צאה"כ שפיר איקרי ערב גם לענין ק"ש ודו"ק:
ג') ועוד יש ליישב דברי רבינו הנ"ל דהנה לקמן דף ט' אמרינן דתפלה אחר הנץ החמה דבוודאי יום הוא וכתב בפנ"י דמטעם דזמן תפלה הוא מהדברים שמצותן ביום דכ' וישכם אברהם בבוקר או משום שהוא כנגד תמיד של שחר דכתיב בי' ביום צותו ובמשנה רפ"ב דמגילה תנינא להדיא דכל דבר שמצותו ביום תחלה מצותו משעת נה"ח והיינו נמי מהא"ט גופי' שהוא וודאי יום דלא ליתי למיטעי ודוקא בדיעבד קתני התם וכולן שעשו משעלה עה"ש יצא ואע"ג דזמן שחיטת התמיד משמע דאפשר שהי' הרבה קודם נה"ח היינו משום דכהנים זריזין הן והא דזמן ק"ש ותפילין הוא קודם נה"ח היינו משום דהנך מדברים שאין מצותן ביום דק"ש לא כתיב בבוקר ובערב אלא בשכבך ובקומך ותליא בזמן שכיבה וקימה והנך זמנים ידועים וליכא למיטעי בהן ותפילין נמי הא קיימ"ל לילה לאו זמן תפילין הוא וכן ציצית נמי לא כתיב ביום אלא וראיתם אותו והיינו נמי בזמן הכרת תכלת ולכן רק בתפלה בעינן דוקא שהוא יום והוא אחר נה"ח וכן כתב רבינו בפ"ה מביאת מקדש דקידוש ידים ורגלים הוא מהנה"ח לא מעה"ש וכל זה מסכים לדברי הראב"ע דבוקר דקרא היינו מהנה"ח והנה לקמן דף ט' איתא פעמים שאדם קורא שנ"פ בלילה איכא דאמרי פעמים שקורא בכהפ"ע ביום והנה הרא"ש כתב על קו' תוס' דלא נקט כל"ק שקורא ש"פ אחר שעלה עה"ש דכיון דעשאו לילה אין יכול לקרותה באותו פעם גם ק"ש של שחרית ובלישנא בתרא הביא קו' תוס' דהא ר"ע סובר דקורא מי שיכיר בין חמור לערוד הרי דיוצא קודם הנה"ח וקשיא דר"ע אדר"ע ותמהו דהא כבר תי' לעיל דנקט כך לאשמעינן דא"י לקרות שניהם בב"א אחר שעלה עה"ש (עצל"ח וק"נ ובאמת הרא"ש בסי' שאחר זה כתב גם אסיפא האי טעמא רק דהקושיא דעכ"פ במאי נסתפק הרא"ש כיון שכבר צריך לאותה סברא לל"ק ממילא ניחא גם בלישנא בתרא אך נראה הכונה כך כיון דקאמר פעמים שאתה קורא ב"פ בלילה ומפרש דלעולם לילה הוא והא דיוצא בשל עה"ש משום דאיכא דקמו בהא שעתה וכ' תוס' דהוה לילה לענין ציצית ותפילין ומפרש הפנ"י יען דבציצית בראי' תליא דהיינו משיכיר בין תכלת ע"כ לילה הוה ובתפילין ג"כ בראי' תליא שיכיר חבירו ברחוק ד"א וברשב"א כתב דלילה הוה כגון מילה הזאה וטבילה דלכתחלה לא ימול ולא יזה לכן כיון דסובר דלילה הוה א"כ הא דיוצא של לילה הוא מעיקר הדין לענין לכתחלה אי קורא אותה אחר שעלה עה"ש א"כ עשאו לילה כדינא ע"כ לא מצי לקרות אח"כ של יום דכבר עשאו של לילה (ע"ד שכ' תוס' ריש מכילתן למי שקורא מנחה אחר פלהמ"נ אין לקרות ק"ש של ערבית אחר פה"מ) אבל מה דקאמר פעמים קודם הנה"ח ואחד אחר הנה"ח ומפרש דלעולם יממא הוא אלא דקראו לילה משום דאיכא אנשי דגני בהאי שעתא והיינו כמש"כ הרשב"א דבאמת משעלה עה"ש הוה יממא כדכתיב והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה א"כ מי שקורא של ערבית אף דיצא משום דאיכא דגני בהאי שעתא דהיינו דיוצא בתורת תשלומין וכמש"כ הפנ"י לקמן אמעשה דבני ר"ג דאף למ"ד דק"ש לאו בר תשלומין הוא היינו לאחר הנץ משא"כ קודם הנץ שפיר הוה זמן השלמה יעוש"ה וא"כ בזה שאנו אומרים דיוצא בשל לילה אין משום דעשאו לילה אלא אף דיממא הוה יוצא בו כיון דאיכא דגני בהאי שעתא הוה זמן השלמה א"כ משום זה שפיר יכול לקרות גם ק"ש של יום כיון דעיקר זמנו הוא עתה באמת בשל יום ולא יהא נראה כתרתי דסתרי כיון דהראשון הוה בתורת השלמה ובזה נכון ליישב קו' תוס' וראשונים לקמן דף ט' מהא דאמרי דקורא עם אנשי משמר לא יצא אמאי הא אדם יוצא בק"ש של שחרית מיד אחר שעלה עה"ש ונראה דבוודאי לילה הוה כיון דלכתחלה אין קוראין עד הנה"ח רק אנשי משמר שפיר יוצאין משום דבדידהו דרגילין לקום תמיד בהאי שעתא לגבי דידהו הוה זמן קימה אבל העם שמברכין עם אנשי משמר אין יוצאין דלדידהו הא ל"ה זמן קימה דהרבה פעמים רגילין לקרות של ערבית אחר עה"ש וגם זמן קימה לא הוה אצל העם ע"כ הם לא יצאו דרק למי שרגיל באמת לקום לגבי דידי' הוה זמן קימה ובהא אמרו שיוצא ידי חובתו היינו כיון דאיכא אנשי דקמו האי שעתא והם ג"כ רגילין בכך ול"ש בטלה דעתו ע"כ יוצאין אחר שעלה עה"ש אבל בעם רב דל"ש זה שאין רגילין להשכים כמש"כ תוס' דלכן עשאה נברשת יען דהעם אין יכולין להקדים לקרות ק"ש קודם נה"ח:
והנה שיעור סוף זמן קריאה איתא במשנה שהוא אחר ג"ש והקשה הרשב"א אמאי לא נדרש בקומך כל זמן קימה כמו שדרשינן בשכבך כל זמן שכיבה ותי' המג"א משום דכל יום לא מקרי זמן קימה שאין דרך לעמוד כל יום רק פעם יושב פעם הולך אולם לי נראה ליישב באופן אחר דהנה לקמן ילפינן דזמן תפלה ערב ובוקר וצהרים א"כ בשלמא ערבית אין לנו גבול אחר דערב נמשך כל הלילה אבל דיום אין נמשך כל היום דהא יש זמן וגבול אחר דהיינו צהרים וא"כ ע"כ אין לדרוש כל היום ע"כ דרשינן רק לזמן קימה (עכהא"ג קידושין דף נ"ז דאיכא גבול אחר ירידה לנחל איתן) כעת בא לידי ספר קרית ספר מהמבי"ט ראיתי שכתב לתרץ קו' הנ"ל דבשלמא שכיבה הנה אין דרך שוה בכל אדם מקצת מאחרים להכי דרשינן כ"ז ששוכבין אבל בזמן קימה כולם קמים בשעה אחד עד הנה"ח רק בני מלכים מיעוטא דמיעוטא שמאחרין עד ג"ש א"כ דרשינן כ"ז שבני אדם קמים והא אין לדרוש בקומך בזמן שהם עומדים דא"כ לימא קרא בלילה וביום ומדלא קאמר הכי נראה דזמן שכיבה וקימה מן המטה קאמר עכת"ד אולם לפי פירושו יקשה א"כ הא דאיתא בדף י' דמפרש אליבא דב"ש דבשכבך היינו כשהוא שוכב ובקומך כשהוא עומד דאל"כ לימא קרא בערב ובבוקר ולהנ"ל יקשה א"כ ה"א דמצוה כל היום כמו דמצוה כל הלילה ע"כ הנכון כמש"כ דגם אי הוה כתיב בבוקר ל"ה נמשך הזמן רק בשעה שנקרא בוקר לא כל היום כיון דיש זמן אחר צהרים ע"כ בוקר אין הכונה כל היום אך לכאורה א"כ ג"כ תקשו מ"פ הגמ' דא"כ לכתוב בערב ובבוקר דהא אי הוה כתיב בבוקר עכ"פ עד צהרים הוה בכלל בוקר דהא דבתמיד עד ד' שעות היינו משום דכתיב בבוקר בבוקר וא"כ אי הוה כתיב בבוקר ה"א דזמנו עד חצות יש לומר דב"ש דלא דריש לזמן שכיבה ולזמן קימה באמת זמנו עד חצות דהיינו עד צהרים ומעתה אומר דיש לפרש דהא דקאמר הגמ' וכי תימא מעיקרא ליליא הוה רק אינהו דמחשכי ומקדמי היינו דלעולם לכל מילי הוה ליליא דהא רק דיעבד מותר מעה"ש וא"כ כן נמי לענין צה"כ משעת שקיעה ליליא הוה רק לענין דיעבד הוה יום עד צה"כ היכיא דתליא ביום וא"כ לא יקשה דהא בבנין ביהמ"ק כתיב ביום כיון דבדיעבד שפיר מעה"ש יום הוה כמו בתמיד דמצותו מהנ"ח ואפ"ה בדיעבד כשר גם מעהש"ח וכן בערב עד צאה"כ יום הוה בדיעבד ע"ז מייתיא ואומר והי' לנו הלילה למשמר והיום למלאכה הרי דכתיב בקרא יום ואפ"ה אמר דעושים במלאכה מעה"ש עד צה"כ ונשמע אף היכיא דכתיב ביום הוה יום מעה"ש עד צה"כ ודו"ק:
ד') והנה כתיב ואנחנו מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הככבים והנה פליגי פוסקים אי מתחילת שקיעה או עד סוף שקיעה והנה אי אמרינן עד סוף שקיעה א"כ גם קרא דעד צאת הככבים משמע סוף שקיעה ואי תחילת שקיעה גם כאן פירושו תחילת שקיעה והנה תוס' הוקשו מהא דאין מלינין את הדם רק עד תחילת שקיעה ובח"ס סי' פ' הביא ראי' לזה ממכילתא פ' בא והנותר ממנו עד בוקר ב"פ ליתן בוקר לבקרו בוקר לרבות מעמוד השחר א"כ ה"נ בסוף היום כיון דאיכא קרא יתירה אתי להקדים זמן וכתב אעפ"י דבש"ס דילן לא דריש הכי היינו משום דס"ל דלא צריך קרא להכי אבל לעולם כל היכיא דכתיב קרא אתי להקדים (ועתו"ס ברכות דף כ"ד מש"כ דצריך להקדים מוסף בשבת ובצל"ח שם ויבואר ב"ה תומ"ס) והנה לפי"ז בקרא דאנחנו מחזיקים ברמחים מעלות השחר דמוכח דס"ל דמעלות השחר קרוי יום אף בלי שום קרא א"כ ס"ל דלא דרשינן האי עד בוקר ליתן בוקר לבקרו של ראשון (רק ע"כ האי בבוקר אתי לדרשא לבוקר שני שא"ד יו"ט) ובסוף היום נקט זמן עד צאת הככבים מסוף שקיעה דבזה ס"ל לאחר הזמן מסברא ורק בקדשים ללינת דם דכתיב קרא מרבינן להקדים מתחילת שקיעה והיינו משום דלענין להקדים מעלות השחר ילפינן מקרא דאברהם וישכם אברהם בבוקר דזריזין מקדימין (ועח"ס בחי' ר"פ ראד"מ) והנה בח"ס שם הקשה מנ"ל מביום השבת דדחי שבת דילמא קרא אתי לומר ביום דצריך להקדים זמנו קודם תחילת השקיעה והנה ראיתי בתיקון משה להגאון מבאניהאד ז"ל שכתב ליישב לפמש"כ תוס' יבמות דף ע"ב דמוי"ו יתירה יליף בשלא בזמנו ג"כ ביום ולא בלילה מעתה אי נימא דקרא יתירה אתי להקדים תקשה ל"ל וי"ו דאי מילה שלא בזמנו נוהג בלילה למה לא ימול ביום ח' אחר שקיעת החמה אע"כ דנפ"מ לענין אי דוחה שבת דזמנו לדחות שבת כן עד שקיעת החמה אבל לאחר שקיעה כבר עבר זמנו ואינו דוחה שבת א"כ ממילא נשמע דדחי שבת אך יקשה לפי"ז דבח"ס הקשה דילמא קרא אתי למילה בצרעת שדחי שבת ונראה דע"כ קרא אתי לכל מילה דדחי בשבת דאי נאמר דמשום שבת ליכא דיחוי דמקלקל בחבורה א"כ עכ"פ כבר ידעינן יום השמיני קאי אשבת א"כ שוב ידעינן דעשה דכרת דחי עשה ולא תעשה ביום השבת דזמנו בשבת כקו' הפלאה פ' תזריע אבל לפי הנ"ל דליכא קרא ביום דזמנו בשבת רק מדכתיב ו' נשמע ממילא דדחי שבת קשה שוב מנ"ל כלל דמקלקל בחבורה חייב ואתי וי"ו להתיר שבת דילמא מקלקל בחבורה פטור וקרא דוי"ו צריך אי איכא מילא בצרעת דהוה מתקן ולא דחי רק עד תחילת שקיעה דלאחר שקיעה ל"ה בזמנו לא דחי שבת כיון דהוה מתקן משום צרעת ועוד קשה לי הא דאיתא בשבת דף קל"ג ביום או אינו אלא בחול ולא בשבת דכתיב מחללי' מות יומת להנ"ל קשה עכ"פ הא נשמע מדכתיב ו' יתירה וכן יקשה אמאי לא גזרינן במילה בשבת שמא יעבירנו ומה שתי' הטו"ז סי' תקפ"ד דמפורש בתורה ביום אפי' בשבת הא ל"ה מפורש דרק מוי"ו דרוש:
ה') והנה במה דס"ד בגמ' דברכות דקודם שנראת הככבים כבר הוא לילה עכ"פ מתחילת שקיעת החמה נראה לפרש עוד עפ"י מש"כ רש"י שבת דף קנ"ו האי מאן דבחמה אכיל מדילי' האי מאן דבלבנה אכיל דלאו דילי' ופירש"י השמש אינו משגת גבול רעהו למשול בלילה והלבנה משגת גבול החמה למשול אף ביום והנה לכאורה צריך ביאור דמאן מפיס שהירח מסגת גבול החמה למשול אף ביום הא אפשר לומר שבזמן שהלבנה בעולם כבר הוא לילה והחמה מסגת גבול הלילה ומושלת גם בלילה שהשמש אורו גדול וגובר על אור הלילה ובזמן שהשמש מסתלקת ואינה אז זהור ורי' הלבנה נשאר לבדו ומאיר לארץ ולדרים וראיתי בספר איי הים שעמד בזה וכתב דס"ל דכיון שממשלת הלבנה ביום אינה תמידות רק בזמן זולת זמן וממשלת החמה היא תמידות יום ליום יביע אומר יראה שהוא ממשלת החמה לא ממשלת הלבנה מעתה י"ל כי בס"ד הוה ס"ל כיון שהלבנה כבר נראת ברקיע כבר לילה הוא אלא דאור החמה גוברת ומסגת גבול הלבנה (רק למסקנא דמסיק דמצאת הככבים הוא דהוה לילה מזה נדע דהלבנה הוא מסגת גבול החמה למשול אף ביום ובזה נראה לפרש הא דאמרו חכמז"ל דקיטרגה הלבנה דא"א לשני מלכים שישמשו בכתר אחד דקאי על אותן שעות שגם היא נראת כבר ברקיע והיתה מתחילתה זורחת עם החמה ביחד עד ששקעה והיתה קיטרוגה שהחמה נכנס בגבולה והשי"ת אמר לה לכי ומיעטי עצמך שתתמעט אורה שלא יהא ניכר אורה כלל עד ששקעה החמה לגמרי והיינו כיון שבאמת החמה אין נכנסת לגבולה שעדיין יום הוא רק שהלבנה אדרבה היתה נכנסת לגבול החמה ולכן הצריכה הוא למעט אורה) ובהא נראה לפרש דברי ירושלמי בריש ברכות אחר דשקיל וטרי בזמן צאת הככבים איתא רבי אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל חמה לשקע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות אר"ח סוף גלגל חמה לשקע ותחלת גלגל לבנה לעלות יע"ש מה שכ' המפרשים בפירושו ולכל הפירושים קשה הא לא איירי עד עתה מעליות לבנה רק מעליות הככבים להנ"ל ניחא דהנה אי אמרינן דלבנה זמנה בתחילת שקיעת החמה א"כ החמה אדרבה נכנסת לגבול לבנה שא"י להאיר כיון שלא שקעה החמה א"כ זמן ביה"ש מתחילת שקיעה ולכן אמר רבי דזהו ביה"ש ור"ח פליג סוף גלגל חמה לשקע ותחלת גלגל לבנה לעלות דזמנה אחר ששקעה החמה ע"כ מה שהלבנה נראת בתחילת שקיעה הוא מפני שהיא נכנסת בגבול החמה א"כ ביה"ש הוא סוף שקיעת החמה והוא נכון מאוד:
והנה תוס' הקשו דבמגילה דף כ' יליף מהאי קרא דאנחנו עושים מלאכה מעלות השחר עד צאת הככבים ואמאי אמרו דאין ראי' לדבר רק זכר לדבר הא שפיר נשמע דצאת הככבים לילה כמו דנשמע דמעלות השחר יממא ואמנם לפמש"כ ניחא דכל השקליא וטריא הי' יען דהי' סברא לומר כיון דככבים כבר נראים ביום רק דע"י החמה אין מאירים הו"א דקודם צאת הככבים כבר לילה קמ"ל מקרא דרק מצאת הככבים לאחר שמאירים הוה לילה דמה שככבים נראים ביום לא הוי משום זה לילה דהככבים הוא דנכנסים בגבול החמה ולכן כל שלא נשקע החמה ל"ה לילה וא"כ ל"ה ראי' גמורה דאכתי גם בקרא נוכל לטעות דמשעת שנראה הככבים ביום הוה לילה וע"ז קאמר קרא הלילה למשמר דמאז כבר נקרא לילה אף דחמה זורחת הוא משום דנכנסת בגבול הלבנה ע"כ ל"ה אלא זכר לדבר דעכ"פ מסתמא דקרא איירי מלילה משעה שהככבים מאירים לנו (אח"ז ראיתי קרוב לזה בפמ"א ח"ב סי' פ"א):
ו') ודאתאן עלה בהא שמעתתא דפריך ועני וכהן חד שיעורא הוא ותמינהו מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי ר"א ר' יהושע אומר שעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן והנה קשה לי מכאן אהא דכ' הר"ן רפ"ד דביצה דהא דתוספת עינוי דאורייתא תליא אי ספק דאו' לקולא דאז ביה"ש דהוה ספק מותר מה"ת הנה אז ע"כ תוספת היינו כל שיעור ביה"ש אכן אי ספק דאורייתא להחמיר ע"כ שיעור תוספת הוא קודם שיעור ביה"ש והנה בשעה"מ ה' ט' הקשה א"כ הא דכתב רבינו בפ"א מש"ע דתוספת עינוי דאורייתא דכתיב בתשיעי לחודש לאחריו מנין ת"ל מערב עד ערב וקשה ל"ל קרא הא בלאחריו הוה איקבע איסורא א"כ אסור כל ביה"ש מטעם ספק וע"כ לומר דלאחריו באמת השיעור תוספת הוא לאחר ביה"ש ושיעור תוספת לפניו הוא בשיעור ביה"ש רק שכתב שזה דוחק ול"נ דאין כאן דוחק משום דלפניו דילפינן תוספת מקרא דועניתם ביום התשיעי שפיר אזלינן בביה"ש לקולא דנחשב מיום התשיעי רק משום תוספת חייב בעינוי אבל באפוקי יומא אזלינן להחמיר ילפינן מערב עד ערב תשבתו שבתכם דחייב בתוספת אחר שיעור ביה"ש אך קשה לי דכאן דפליגי ר"א ור"י דלר"א משעה שקידש היום בע"ש דהוא קודם שיעור דר"י משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כמש"כ תוס' דף ג' ד"ה קשיא דר"א אדר"א ולהנ"ל הא כולא חדא שיעורא הוא דהא בע"ש דאזלינן בשיעורא דביה"ש לקולא דבעיולא יומא מאחרינן לי' לשבת ובשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומה לדידהו הוה אפוקא דאוס' יומא דמאחרינן לי' לחומרא א"כ נמצא תרוייהו חדא שיעורא הוא ובאמת רש"י פי' דביה"ש ספק ואזלינן לחומרא א"כ מקדמינן לי' בע"ש אמנם זה לפי' רש"י דסד"א לחומרא לכן מקדמינן לי' והוה שפיר שיעורא דר"א קודם לשיעורא דר"י אבל לדעת רבינו דסד"א לקולא קשה (ואין לומר הא מדרבנן עכ"פ ספיקא להחמיר גם בעיולא יומא הנה דוחק לפרש כן דהא קמהדר ליתן השיעור דק"ש מה"ת ל"ש לתת שיעור בדבר שהוא מדרבנן) אולם ניחא דהנה באמת תמהו על רבינו שפסק לקמן דהאוכל ושותה בערב יוהכ"פ הוה כמתענה בתשיעי ובעשירי וזה ילפינן מקרא דועניתם ביום התשיעי ואיך כתב רבינו דמקרא זה ילפינן תוספת יוהכ"פ ולכן נראה דרבינו יליף גם תוספת ערב יוהכ"פ מקרא דמערב עד ערב ואף דנקט רבינו מועניתם ביום התשיעי הנה רישא דקרא קנקט ועיקר דרשא ממערב עד ערב תשבתו שבתכם וטעמא דמילתא נראה כך דהנה בישועת יעקב סי' תר"ח העלה דגם בעיולא יומא אית לן למיזל להחמיר דהוה ספק במידי דחייב כרת ובזה הא אזלינן להחמיר א"כ לפי"ז ע"כ הא דמרבינן תוספת בעיוהכ"פ היינו אף דספיקא להחמיר יש נפ"מ שיהא לו דין וודאי חייב עינוי מטעם תוספת ולעולם מתחיל השיעור תוספת בביה"ש ודלא כהר"ן וכן באפוקי יומא נוכל לפרש דאין חייב רק בביה"ש ונפ"מ שיהא מטעם וודאי או עד"ז דגם בביה"ש דעיוהכ"פ צריך להוסיף כ"ש וא"כ עכ"פ אין חילק בין עיולא יומא לאפוקי יומא ושפיר נשמע גם בעיוהכ"פ דעיולא יומא ילפינן תוספת יוהכ"פ מבערב והכל נשמע מקרא דמערב עד ערב (וכ"כ בפנ"י בר"ה דף ט') וקרא דועניתם בט' לחודש באמת אתי רק דאוכל בעיוהכ"פ כאלו מתענה בתשיעי כאשר יתבאר להלן ולפי"ז ניחא דשפיר שיעורא דר"א דתליא בשעה שקידש היום בערבי שבתות הוא קודם דמספק מקדמינן משא"כ שיעורא דר"י דמאחרינן לי' דמשום אפוקי יומא בוודאי אזלינן לחומרא וא"ש:
והנה כ"ז לשיטת רבינו אבל הנה דעת הריא"ף ביומא דילפינן מקרא דועניתם בט' לחודש תוספת עינוי והא הריא"ף ס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ הא דקאמר בתשעה לחודש משום דמחייב בתוספת קודם ביה"ש ולאחריו ילפינן מבערב עד ערב דעד בכלל דחייב בתוספת אחר זמן ביה"ש וא"כ קשה דמערב עד ערב לא נשמע לאחר זמן ביה"ש אלא דכל ביה"ש הוא אסור דאם בא לחייב תוספ' לאחר ביה"ש זה לא הוה בכלל הערב כמו דאיני בכלל בעיולא יומא מדצריך קרא בתש' לחודש לחייב תוספ' בעיולא יומא קודם ביה"ש ולא נשמע מבערב (כמש"כ הפנ"י משום דספיקא להחמיר לא נשמע מבערב תוס' דהא בערב חייב בלא"ה משום ס' להחמיר) א"כ באפוקי יומא ג"כ אין במשמעותי' דעד הערב תוס' אלאחר זמן ביה"ש:
אמנם נראה לבאר דבריו על נכון דהנה זה לשונו הריא"ף ז"ל ועניתם את נפשותיכם בת' לחודש יכול בט' ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בט' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעו"י שכן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מניין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוהכ"פ שבת בראשית מניין ת"ל תשבתו ימים טובים מניין ת"ל שבתכם על שביתה שאתה שבת אתה שובת בין מלפני' בין מלאחרי' יכול יהא חייב כרת על התוספת ת"ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי וכו' על עצומו של יום ענוש כרת אבל איני ענוש כרת על התוספת יכול לא יהא חייבין כרת על תוספת מלאכה אבל יהא חייבין כרת על תוספת עינוי ת"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה על עצומו של יום חייבין כרת וא"ח על תוספת עינוי והנה תמה בלח"מ על הריא"ף דהביא דרשא דועניתם והביא דרשא דעצם הזה דהיינו כתנא דעצם עצם ובגמ' מבואר דתנא דעצם עצם לית לי' דרשא דועניתם רק מוקי לה באוכל בעיוהכ"פ דהוה כמתענה (וביותר תמוה על הרא"ש דכתב כאן כדברי הראי"ף ולקמן הביא דרשא זו דאוכל בעיוהכ"פ כאלו מתענה בתשיעי ובעשירי) ובהה"מ תמה ג"כ דריא"ף הרכיב שני ברייתות מפורדת ושנאו כאלו הוא חדא ברייתא ועוד הקשו דהא בר"ה דף ט' איתא דרי"ש הוא דס"ל דדרשא דועניתם אתא לתוס' יוהכ"פ ור"ע מוקי לה לאוכל בעיוהכ"פ כאלו התענה תשיעי ועשירי וא"כ למה פסק הריא"ף כרי"ש דהא הלכה בכל דוכתי כר"ע:
והנה שמעתין דיומא תמהו מאוד דהנה רבינא אמר האי תנא עצם עצם גמר מופנה דאי לא מופנה איכא למפרך לא אפנוי מופנה חמשה קראי כתיב וחד לאפנויי למגמר עינוי ממלאכה בין ביממא בין בלילה ויקשה א"כ למה צריך רבינא כלל לומר עצם עצם גמר רק הוה לי' לשנויי דה' קראי כתיבי וכן הקשה בקרבן אהרן ובכפ"ת ועוד הקשה דמוקי חד ללילה ודחא ליום לעינוי ולמלאכה למה בכל שבת ויו"ט א"צ קרא ללילה וכבר הקשו בתוי"ש:
ואיתא שם ראב"י אמר יליף שבת שבתון משבת בראשית והקשה בכפ"ת מה הוה קשיא לי' הא רבינא שפיר קמתרץ לת"ק דיליף עצם עצם ורי"ש ס"ל דיליף עינוי עינוי ור"פ משני הוא גופי' שבת איקרי דכתיב שבתכם וגמ' פריך ראב"י למה לא אמר כר"פ וכן ר"פ מ"ט לא אמר כראב"י ולמה לא הקשה מ"ט לא אמר כרבינא:
והנה ראב"י משני דמיבעי לי' לכדתניא ועניתם את נפשותיכם בט' לחודש יכול יתחיל ויתענה בט' לחודש ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מכאן שמוסיפין מחול על הקודש ביצאתו מניין דכתיב מערב עד ערב ואין לי אלא יוהכ"פ שבתות ויו"ט מניין ת"ל תשבתו שבתכם ותמה בכפ"ת הא עדיין ביוהכ"פ גופי' לא נשמע תוספת יוהכ"פ לענין מלאכה דמוקי לה לשבתות ויו"ט? ותנא דעצם עצם האי בתשעה מאי קאעביד לי' לכדתני חייא ב"ר כל האוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי ועשירי ופירש"י דתנא דעצם עצם דיליף תוס' יוהכ"פ מדאיצטריך למעט תוספת מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין א"כ והאי ועניתם מאי עביד לי' ותמה בלח"מ ובכפ"ת מנ"ל לפירש"י הא דילמא ס"ל דממעט לי' לגמרי מתוס' ולכן פריך ועניתם מאי עביד לי' והנה בב"ח סי' תר"ה הקשה לר"פ ג"כ האי בת' לחודש מאי עביד לי':
ואיתא בר"ה דף ט' דפריך מנ"ל דמוסיפין מחול על הקודש לגבי שביעית דתניא בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר איני צריך וכו' אלא חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית רי"ש אומר מה חריש רשות אף קציר רשות ורי"ש מוסיפין מחול מנ"ל נפקא לי' מדתניא ועניתם אותו וכו' ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' מבעיא לי' דאוכל בעיוהכ"פ כמתענה תשיעי ועשירי והקשו תוס' מנ"ל לר"ע תוספות שבת יו"ט ויוהכ"פ דהא כו"ע מודי דתוספת יוהכ"פ דאורייתא ותי' דיליף משביעית והקשו דהא בפסחים בפ' מקום שנהגו וכן במו"ק איתא דשביעית גופי' ל"ה מדאורייתא ומפרש בירושלמי דיליף משבת בראשית דהוא אסורה לפני' ולאחרי' מותר וקשה לי טובא דהנה בירושלמי דשבת איתא דב"ש וב"ה דפליגי בפ"ק דשבת דאין שורין דיו אלא כדי שישורו מעוד יום ולב"ה שרי וקאמר טעמא דב"ש דמפיק לי' מקרא דששת ימים תעשה מלאכתך שתהי' כל מלאכתך עשוי' מע"ש וב"ה מפיק התירא מששת ימים תעבוד וביום השביעי פי' דקרי בי' דתעבוד גם ביום השביעי א"כ ל"ד כלל תוס' שבת וי"ט לתוספות שביעית דהא לב"ה (דוודאי דר"ע לא אתיא כב"ש) גלי קרא דמותר כהא"ג וא"כ איך יליף תוספת שבת מתוספת שביעית דהוא ענין אחר לגמרי הא האסור בזה מותר ובזה דתוספת של חריש ע"ש הנכנס לשביעית היינו שלא יחרוש בע"ש חרישה המועל לשדה ואילן בשביעית ובשעה שאין החרישה מועלת עוד לשישית אלא לשביעית היינו למו"ש היינו תבואה שהביאה שליש ואסור לקצור אותה אפי' אח"ז אבל לא נשמע דאסור לחרוש בשישית לצורך שישית משום תוספת ואלו תוס' שבת ויו"ט מתשבתו הוא לגמרי להיפוך דמותר לחרוש קודם שבת ויו"ט חרישה המועלת לשבת ויו"ט דהא כל הפירות גדלים גם בשבת ונגמרין בשבת ואסור לחרוש ולזרוע או שאר מלאכות סמוך לשבת מעט לפניהם או מעט לאחריהם (אח"ז ראיתי כי בטו"א הקשה כן מסברא בעלמא וגם בפנ"י הרגיש קצת בזה אבל כאשר כתבתי הנה ילפינן להדיא כן מקרא דשרי כהא"ג ואיך אפרש לילף תוספת שבת מתוספת שביעית כיון דגלי קרא דדומיא דהך תוספת דאסור באיסור שביעית שרי בשבת ויו"ט א"כ מנ"ל תוס' בכהא"ג לאסור מלאכה מעט לפני' או מעט לאחרי' (ובירושלמי פ"ק דשביעית דממעט שביעית מתוס' דיליף משבת בראשית דתוס' שבת מותר מקרא דששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות כדס"ל לב"ה דנשמע דרשאי להתחיל במלאכה אף שיגמור בשבת דירושלמי לשיטתו בפ"ק דשבת ונשמע מהכא שפיר דמותר לחרוש חרישה בשישית אף שהוא לצורך חרישה של שביעית) עוד הקשו הא משביעית רק שייך לילף איסור מלאכה אבל לא עינוי יוהכ"פ דאין נוהג בשבתות וביו"ט ועוד דהא אפי' בשביעית אין אסור רק חרישה וקצירה ולא נטיעה א"כ מנ"ל בשבתות ויו"ט בשאר מלאכות:
והנה בפנ"י הקשה מ"פ הגמ' ורי"ש מוסיפין מחול על הקודש מנ"ל דילמא לית לי' באמת תוספת מחול על הקודש ועוד הקשה בפנ"י כיון דמוקי לה ר"ע אתוספת אמאי אפקי' לקרא משבת ואוקמא אשביעית נוקמא לענין תוספת מלאכה בשבת גופי' וגלי קרא בחריש ובקציר וה"ה לכולהו ועוד יקשה לר"ע אכתי קשה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ל"ל ובב"ח סי' תר"ה הקשה דגמ' דפריך לר"ע האי ועניתם מאי עביד לי' ולא קאמר דאתי למוסיפין על הקודש וכ' דא"כ בחריש ובקציר ל"ל ויקשה א"כ הא גופי' קשיא לוקי בשבתות כקו' הפנ"י:
ונראה ליישב דהנה קשה לי בפסחים דף ה' תניא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי רי"ש ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ופירש"י הלכך האי ראשון בי"ד קאמר וקשה לי כיון דר"ע ס"ל תוספת שבת ויו"ט א"כ איך נפרש האי בראשון בי"ד א"כ עד הלילה איכא למצות תשביתו והא תוספת יו"ט אסור א"כ איך רשאי לשרוף עד הלילה ואין לומר דעד תוספת יו"ט קאמר תשביתו דכשהגיע תוספות יו"ט אסור לבער ולשרוף החמץ כמו כל שאר מלאכה דאוסר בתוספת דא"כ הא נוכל לפרש קרא דיום הראשון בט"ו דהא בזמן תוספת יו"ט כבר מושבת הוא מעולם א"כ שפיר קאמר ביום הראשון תשביתו כשיגיע יום ראשון שהוא ט"ו יהא מושבת מן העולם כיון דע"כ אייריא שהוא כבר מושבת כשיגיע זמן תוספת יו"ט (בשלמא אי לית לי' תוספת יו"ט א"כ ל"ש להקשות דביום הראשון היינו ט"ו רק שיהא מושבת כשיגיע ט"ו דלא משמע לי' לר"ע לפרש קרא כך עמג"ש אבל כיון דגם כשמוקי אי"ד ע"כ תאמר דמשביתו קודם זמן תוספת א"כ גם אט"ו מצי קאי דכבר מושבת מזמן התוספת) אולם ליישב נראה כך דהנה תוספת שבת ויו"ט וכן בכל תוספת יש בתרי גוונא היינו דחייב להוסיף אף דאיני בכלל השבת ויו"ט גופי' או יוהכ"פ גופי' אבל הוא מ"ע בפ"ע כגון הך דילפינן דמתענה בתשיעי הרי דתוספת דעינוי ל"ה מטעם דהוה כעשירי דהא בפירוש כתיב בתשיעי אבל הנה מצינו תוספת דהוה כקדושה עצמה שהוא בכלל עצם הקדושה כדאיתא במו"ק דף ג' יכול ילקה על תוס' רה"ש דאתיא מבחריש ובקציר מפקינן דצריך תוס' כלומר שהשביעית מתחלת משנה השישית דככל דין שביעית יהי' לשישית דהכי קאמר רחמנא דשביעית כבר מתחלת קודם שנת שביעית וא"כ הוא כשביעית הרי דאמרינן תוס' שביעית הוה כשביעית שהתחילה שנת השביעית ממש קודם רה"ש וא"כ ניחא דשפיר ס"ל לר"ע תויו"ט דאורייתא ואפ"ה דריש דהאי ביום הראשון היינו בי"ד דאי ס"ד בט"ו א"כ כשיגיע זמן תוס' יו"ט שנקרא ראשון שהוא בכלל קדושת יום הראשון א"כ יש לו דין יום הראשון לכל מילי וכיון דביום הראשון ממש אין מצות תשביתו דוחה יו"ט ה"ה התוספת יש לו קדושה זו בעצמה והוה כחלק ממנה שאין עשה דתשביתו דוחה לאיסור תוספת דידה א"כ איך קאמר ביום הראשון תשביתו שבכללו נכלל גם התוספת ובכלל יו"ט הוא אע"כ דהאי ביום הראשון בי"ד:
מעתה נשמע מכאן דר"ע דסובר תוספת מלאכה דאורייתא הנה אין זה כקדושה נוסף בעלמא אלא דהוא חלק מהקדושה עצמה ונקרא הוא גופי' ביום הראשון לפי"ז י"ל כל הנ"ל דהנה בכפ"ת הקשה כיון דממעט מעצם היום הזה דכ' גבי אזהרה דתוספת אין מוזהר עלי' א"כ למה לי בעצם היום הזה דגבי עונש אי מאזהרה נתמעט כש"כ דנתמעט מעונש ותי' דאה"נ דדרכו של התנא לדרוש כן אי ל"ה כתיב רק עצם בעונש הוה מוקמינן למעט תוספת מעונש אבל כיון דמייתיא אח"כ מעצם דכ' גבי עונש למעט תוספת אין מוזהר ממילא א"צ האי עצם דכ' גבי עונש למעט תוספת הוא מיותר ללמוד ממנו גז"ש עצם דעצם כדמסיק לקמן:
לפי"ז אני אומר דהכי מתפרש כל הברייתא דבאמת חדא ברייתא הוא עם ברייתא דועניתם (וכדמשמע בת"כ דחד תנא קתני לה וכמש"כ הריא"ף) והי פירשו דכ' ועניתם בט' לחודש הכונה אי לאו הני קראי דמייתיא בתר הכי מעצם עצם הוה ילפינן מדכ' בתש' לחודש תוס' עינוי דהיינו דצריך להוסיף תשיעי על עשירי אבל לא דהוה מכלל העשירי וא"כ לא ידענו עדיין תוס' מלאכות יוהכ"פ וכמו שמקשה באמת בכפ"ת כמש"כ לעיל וע"ז דריש התנא דכ' בעצם היום הזה גבי מלאכה לא תעשו למה כתיב בעצם היום הזה ע"כ דתוספות איסור מלאכה ג"כ דאורייתא וממעט לה מכרת וממילא נשמע דתוספות דאסור משום דהוה מכלל יום העשירי דלכן הו"א דחייב כרת אלא דממעטי קרא דעכ"פ איני מעצומו של יום ממש אלא דאכתי דה"א דמוזהר עלי' קמ"ל אידך קרא דלא תעשו מלאכה בעצם היום הזה דאזהרה ליכא אבל אסור מלאכה איכא ואח"כ קאמר יכול יהא חייב כרת אתוספת עינוי הכונה כיון דילפת מעצם דכתיב גבי מלאכה תוספת א"כ גם גבי עינוי א"צ ללמוד מועניתם ביום התשיעי אלא מדכתיב בעצם הזה גבי עינוי למעט מהכרת נשמע דתוספת עינוי מה"ת (ועדיפא דרשא זו דמדרשא דועניתם אי ילפינן משם תוספת א"כ ל"ה האי תוספת כעשירי ממש דהא כתיב ועניתם בתש' לחודש אבל מהאי קרא נשמע דתוספת הוא ממש כעשירי ומכלל יום עשירי אסור תוספת דעינוי לא מכלל יום תשיעי ורק דאפ"ה גלי קרא דכרת ליכא אף דהוא מכלל יום עשירי ועדיין הו"א דאזהרה איכא בתוספת עינוי דהא באזהרה לא כתיב בעצם לגבי עינוי (דהא לא כתיב אזהרה כלל כדקאמר ר"ל דלא כתיב אזהרה בעינוי ביוהכ"פ) ע"ז יליף מקו"ח מתוספת דמלאכה דאסור בשבתות ויו"ט ואין מוזהר על תוספת ק' דאין מוזהר על תוספת עינוי אבל למעט מכרת שפיר צריך קרא דעצם דגבי עינוי כדי ללמד דתוספת עינוי בכלל יום עינוי דיום עשירי הוא וע"ז קאמר יכול דבאמת אין מוזהר אפי' אעינוי דיום גופי' (וכדס"ל לר"ל) ע"ז אמר דלא לכתוב עונש גבי מלאכה דחייב כרת בעצם היום דניתי בקו"ח מעינוי דעצם היום דחייב כרת דקו"ח איכא דא"ח בשבתות מיו"ט אלא ללמד דאיכא אזהרה גם אעינוי דעצם היום עד כאן הוא הברייתא בת"כ והנה לפי"ז למסקנת הברייתא דילפינן מעצם דכתיב גבי מלאכה וגבי עינוי נשמע תוספת יוהכ"פ בין במלאכה בין בעינוי א"כ ל"צ ע"ז קרא דועניתם אע"כ דועניתם אתי באמת לאכול בתשיעי דהוה כמתענה בתשיעי וע"ז שייך סוף הברייתא קמייתא אין לי אלא יוהכ"פ בין בעינוי בין במלאכה דתוספת דאורייתא שבת ויו"ט מניין ויליף מדכ' תשבתו שבתכם דתוספת שבת ויו"ט ג"כ דאורייתא דהיינו דתוספת הוא בכלל יום השביעי דמתחיל יום השביעי משיעור התוספת (אמנם זהו ס"ל רק ר"ע כמש"כ לעיל אבל רי"ש לית לי' כן כאשר יתבאר) והנה אמרו בגמ' ע"ז מה לעינוי שכן לא הותרה מכללה ולא נוכל למילף מעונש דענשו וכיון שאין מופנה לא יכול ללמד על אזהרה דעינוי והנה זה ליתא בברייתא דת"כ רק הגמ' דחי לה כאן ולכן מסיק להיפך דלא יאמר עונש בעינוי דנילף ממלאכה אלא דהוה מופנה דנלמד אזהרה ממלאכה וחזר ודחי זה דהא לא אתי ממלאכה דנוהג בכל שבתות ויו"ט לכן בא רבינא לתרץ האי תנא עצם עצם קדריש וקאי אדלעיל דקתני בברייתא לא יאמר עונש במלאכה דאתי מעינוי אלא ללמד על אזהרה דעינוי מאי אמרת שאני עינוי דלא הותרה מכללה ואי אפשר לילף מעונש דגבי עינוי הא הוה מופנה וכיון דמופנה לא פרכינן אגז"ש וכאן הוה מופנה דהאי תנא דמסיק דעצם דכ' גבי אזהרה אתי למעט תוספת במלאכה א"כ ממילא מיותר האי עצם דגבי עונש למעט תוספת מעונש דמלאכה א"כ הוה מופנה ושפיר הוה ילפינן מעונש דעינוי אלא ללמד אזהרה על עינוי והיינו דמסיק לאי אפנויי מופנה ללמד דעינוי מוזהר בין דיממא בין דלילה דהנה כיון דאמרת דלכן מופנה דא"צ למעט עונש בתוספת דמלאכה כיון דממעט תוספת מאזהרה מדכתיב עצם גבי אזהרה דמלאכה דנשמע מזה דתוספת הוה בכלל איסור מלאכה דיום עשירי לא דאסור מלאכה במקצת יום תשיעי אלא דעשירי גופי' מתחיל מתוספת היום וע"ז הוה קשיא לי' איך שייך כלל למעט תוספת מעצומו של יום דהא אי באת לדרוש עצם היום עצומו של יום הא לילה גופי' לאו עצומו של יום הוא אלא דבכל שבתות ויו"ט מתחיל קדושת היום מתחילת הלילה אבל איך אפשר למעט תוספת מעונש ואזהרה וא"ל דנלמוד עכ"פ לאסורא דמתחיל קדושת היום משעת התוספת דז"א דתינח לאחריו הוה תוספת להיום אבל תוספת דלפניו דהוה תוספת על הלילה ממנ"פ או דלא הוה כלל בכלל תוספת דעשירי (ול"ה אלא תוספת אסור שנותסף מיום התשיעי א"כ א"צ בעצם היום למעט מעונש דבוודאי כיון שהוא רק הוספה מיום התשיעי ואין נכלל ביום העשירי דליכא עונש דעונש ל"ש רק על יום העשירי) או דתוספת הוא בכלל יום העשירי וממעט תוספת מעונש מדכ' בעצם א"כ נמעט גם לילה מעונש דהא התוספת של בערב הוא שייך ללילה וא"כ אי ממעט אותו מעצם שאין עצומו של יום כן תמעט גם לילה ע"ז קמפרש דבאמת ה' קראי כתיבי א"כ הוה כאלו כתיב בקרא לילה בהדיא בין במלאכה בין בעינוי א"כ תוספת שפיר בכלל עשירי דהיינו בכלל ליל עשירי וממעט קרא מעונש דל"ה עצם ליל עשירי ולאחריו ל"ה עצם יום עשירי וא"כ כיון דשפיר נתמעט מעצם תוספת דמלאכה מעונש ומאזהר' א"כ תיהדר הקו' לדוכתי' כיון דנתמעט מאזהרה א"צ למעט מעונש אע"כ לאפנויי וללמד אעינוי בין דיממא בין בלילה וא"ש דברי הת"ק אבל רי"ש אמר יליף עינוי עינוי הכונה דרי"ש ס"ל דתוספות ילפינן מועניתם ביום התשיעי דתוספות ל"ה מכלל יום העשירי וא"כ א"צ למעט מעונש ומאזהרה מקראי דועצם היום הזה דכתיב גבי מלאכה וגבי עינוי א"כ לא דריש כלל עצם לעצומו של יום למעט תוספת א"כ ל"ש דעצם דעונש מיותר דע"כ מטעם אחר כתבה תורה עצם היום הזה והא דלא כתבה תורה אזהרה גבי עינוי משום דא"צ דילפינן מעינוי עינוי דלא ענוש אא"כ הזהיר ואין לומר א"כ לרי"ש מנ"ל תוספות מלאכה גבי יוהכ"פ הנה לרי"ש ל"ק דהא רי"ש דדריש בחריש ובקציר תשבות לקציר מצוה ולא יליף תוספות שביעית מקרא דתשבות ע"כ דיליף כן מקרא דתשבתו שבתכם דבכל מקום שאתה מוצא שבות מוסיפין מחול על הקודש דכל הקדושת בכלל א"כ ע"כ לדידי' מתפרש הכי אין לי אלא עינוי מנ"ל תוספות במלאכה ביוהכ"פ דכ' תשבתו ומדכ' שבתכם דרשינן לכל מקום שאתה מוצא שבות מוסיפין היינו שבתות ויו"ט ושביעית (והא דבברייתא קתני אין לי אלא יוה"כ היינו משום דברייתא היינו דברי הת"ק דיליף באמת תוספת מלאכה מעצם והא דקאמר בר"ה דרי"ש ס"ל כתנא דברייתא דועניתם דקתני אין לי ביוה"כ שבתות מניין דכתיב תשבתו אין הכונה דגם רי"ש דריש ממש כן אלא דרי"ש סובר כתנא דברייתא דיליף מועניתם ומקרא דתשבתו שבתכם לכל מקום שאתה מוצא שבות כן ס"ל רי"ש ונשמע ממילא גם שביעית) אבל לישנא דברייתא דקאמר אין לי אלא יוהכ"פ זהו לאו לישנא דרי"ש הוא אלא לישנא דת"ק דדריש עצם עצם הוא ס"ל לתוספות מלאכה אתיא מעצם וקרא דתשבתו אתי לשבתות ויו"ט אבל שביעית לא נשמע מהאי קרא משום דבאמת לא דמיא תוספות שביעית לתוספות דעינוי ומלאכה משום דתוספות דשביעית היינו בקציר שישית שנכנס לשביעית דזהו מילתא אחריתא (כמו שהקשיתי לעיל) וא"כ שמעתתא דר"ה ודיומא בחדא מחתא מחתינהו דר"ש לא דריש כתנא דעצם עצם ור"ע ס"ל כתנא דעצם עצם דתוספות מלאכה אתיא מעצם דכתיב גבי מלאכה משום דתוספת היינו מכלל יום השביעי (ולא אתי מזה שביעית כנ"ל לכן צריך קרא אחר על תוספת שביעית בחריש ובקציר תשבות) והאי ועניתם ביום התשיעי דמשמע דתוספות היינו בכלל יום התשיעי לית לי' דקרא דועניתם ביום התשיעי אתי ללמד דכל האוכל הוה כמתענה בתשיעי והיינו כמסקנת הגמ' דיומא וא"כ נתיישבה קו' הפנ"י מנ"ל דרי"ש ס"ל תוספת מה"ת די"ל דמשמע מדרי"ש דדריש עינוי עינוי אתי רק לחלוק על הת"ק בהא דיוהכ"פ כתיב בי' ג"כ אזהרה דיליף גז"ש עינוי עינוי אבל אתוספות דאסור בין בעינוי בין במלאכה לא פליג ע"כ משום דס"ל כתנא דועניתם דהיינו דס"ל כס"ד דתנא דעצם עצם דמתחילה ס"ל דתוספות יליף מועניתם ביום התשיעי רק דמסיק כיון דכתיב עצם נשמע ממילא דתוספות בכלל יום העשירי זה לית לי' לרי"ש אלא דתוספות היינו מכלל יום התשיעי דיליף מועניתם ביום התשיעי:
ונתיישב קו' תוס' לר"ע מנ"ל תוס' דשבתות ויו"ט דהא ס"ל כתנא דעצם עצם לתוספת מלאכה ביוהכ"פ מתשבתו שבתכם יליף שבתות ויו"ט כתנא דברייתא רק דרשא ועניתם בתשעה לחודש ס"ל דלא אתי לתוספת יוהכ"פ דהא לתנא דעצם עצם מהדר הדר ממה דס"ד תחילה בברייתא דמועניתם ילפינן תוספות רק אתי לאוכל בעיוהכ"פ דהוה כמתענה וכדמסיק ביומא וניחא ממילא קו' הפנ"י דאמאי לא מוקי לשבתות ויו"ט דהא לתנא דעצם עצם שבתות ויו"ט יליף מתשבתו שבתכם:
וא"כ לפי"ז י"ל דר"ש ור"ע בפסחים לשיטת דר"ע דס"ל דתוספת הוה בכלל עשירי א"כ ה"ה דתוספת שבת הוה בכלל השביעי ויו"ט הוא בכלל יום הראשון א"כ כיון דביום הראשון א"א לקיים תשביתו אלא ע"כ ביום הראשון היינו ביום י"ד (וביותר ניחא לפמש"כ הפנ"י דלכאורה עדל"ת דיו"ט רק הא דקאמר ר"ע דא"א לקיים תשביתו ביו"ט הוא משום דילפינן מנותר דא"ד יו"ט א"כ כיון דתוספת מכלל יום הראשון א"כ כמו דל"ד תשביתו יו"ט א"ד התוספת רק ע"כ ביום הראשון היינו י"ד) אבל רי"ש דסובר דתוספת דעינוי אין בכלל עינוי דעשירי וכן סובר בכל תוספת אין בכלל יום דשבתון ממש אלא דהוא איסור נוסף א"כ ה"ה תוספת דמלאכה בשבת ויו"ט אין בכלל שביעי או יום הראשון ביו"ט אלא דהוא איסור נוסף דביום השישי כבר איכא מצוה דשבתון א"כ לא יכול ללמוד דיום הראשון היינו בי"ד משום דכתיב ל"ת מלאכה דהא יקשה א"כ משמע דכל יום י"ד יכול לקיים תשביתו עד הערב והא באמת אסור משום תוספת מלאכה אף אי נפרש מעיו"ט ואי תפרש תשביתו עד התוספת ואין תוספת בכלל מצות תשביתו דאסור לבער אז (א"כ ע"כ תפרש כשהגיע התוספת יהא כבר מושבת) א"כ שוב נוכל לפרש יום הראשון כמשמעו בט"ו רק כשיגיע יום הראשון יהא כבר מושבת ולכן ס"ל דבאמת מהא לא נשמע דשפיר רשאי לקיים תשביתו גם ביו"ט וס"ל דהבערה ללאו יצאה אלא דע"כ ביום הראשון משמע י"ד מדכתיב לא תשחט על החמץ ע"כ צריך לבער בי"ד ודו"ק:
והנה כל זה לרבינא אבל ראב"י משני דילפינן משבת בראשית דלא ענש אא"כ הזהיר משום דראב"י פליג ארבינא דמפרש לתנא דדריש מעצם למעט תוספת מכרת דלמסקנא א"צ קרא לזה דכיון דנתמעט מאזהרה נתמעט מעונש ומיותר עצם עצם לגז"ש אלא ס"ל דבאמת אף דנתמעט מעצם דאין מוזהר אתוספות צריך קרא למעט גם מעונש דהא לר"ל חזינן דס"ל בעינוי ביוהכ"פ ליכא אזהרה ועונש איכא רק ס"ל לתנא דברייתא דבעינוי איכא אזהרה משום דיליף שבת שבתון משבת בראשית ור"פ ס"ל ג"כ דצריך קרא למעט תוספת מכרת כיון דהוה בכלל יום עשירי רק אזהרה בעינוי ילפינן דהוא עצמו נקרא שבת וע"ז מפרש אמאי לא אמר כר"פ (דהיינו דנהי דלית לי' דרבינא דעצם מיותר כיון דנתמעט מאזהרה א"צ קרא למעט מעונש אבל אמאי לא אמר כר"פ כיון דכתיב בדידי' גופי' שבתכם מוכח דאקרי שבת ע"ז משני דס"ל דצריך שבתכם דתוספת אסור גם בשבתות ויו"ט דהא האי תנאי דברייתא היינו תנא דועניתם וכמו שבארנו אליבא דרבינא אבל ר"פ ס"ל דא"צ לזה שבתכם ומפרש לברייתא הכי דזה הכל בס"ד אי הוה ילפינן מועניתם תוספות עינוי הוה מפרשינן דתוספות מלאכה ילפינן בין ביוהכ"פ בין בשבת ויו"ט הכל מתשבתו שבתכם (וכמו שבארנו אליבא דרי"ש) אבל כיון דכתיב עצם היום הזה למעט מכרת ומעונש ע"כ דתוספת הוה בכלל יום עשירי א"צ שבתכם לתוספת מלאכה ביוה"כ ובשבת וביו"ט אלא דקרא דשבתכם אתי לומר דאיהו גופי' איקרי שבת וכפירש"י דשבת שבתון לא נשמע דאיקרי שבת אלא לשון מנוחה ומרגוע אבל לא דיומא איקרי שבת אבל מתשבו שבתכם נשמע דיומא גופי' איקרי שבת א"כ שוב א"צ כלל עוד דרשא דתוספות שבת אסור דהכל איקרי שבת דיוהכ"פ איקרי שבת ותוספת אסור דהוא מכללש בת גופי' דמכתבי בעצם למעט מעונש ומאזהרה ה"נ תוספת שבת בראשית אסור דהוא מכלל יום השבת גופי' ותוס' יו"ט באמת לית לי' דיו"א רק איקרי שבתון אבל הוא גופי' לא איקרי שבת אבל ראב"י סובר דלא הדר רק ממה דדריש תחילה דתוספת אסור מועניתם ביום התשיעי דתוספות רק הוה נוסף מצוה בפ"ע ולא מגופי' דיום עשירי נחשב אבל מדרשא דתוספות שבת ויו"ט אסור לא הדר דשבתכם לא אתי ליוהכ"פ ולא איקרי שבת א"כ לא נשמע מיוהכ"פ תוספת שבת בראשית רק מתשבתו ויו"ט אתי משבתכם וכל זה צריך אליבא דראב"י ור"פ אבל לרבינא א"צ לפרש מ"ט לא אמר כראב"י ומאי עביד בועניתם דהא לרבינא פשיטא דהכל הם דברי התנא דעצם עצם דס"ד לדרשו מועניתם אבל כיון דכ' בעצם היום בין בעינוי בין במלאכה נשמע תוספת מה"ת א"צ ועניתם לתוספת יוהכ"פ אלא אתי לדר"ח דאוכל בעיוהכ"פ כמתענה בתשיעי וכדמסיק לתנא דעצם עצם (כמו שפרשתי דהדר ממאי דס"ל תחילה דבעצם דכ' גבי כרת אתי למעט תוספות מכרת דמפרש כל הברייתא עד"ז דרק ס"ד לומר כן אי לא הוה כתיבי כל הני קראי) ושבת ויו"ט ילפינן מתשבתו שבתכם וא"ש הכל כמין חומר:
מעתה נתבאר דהן הן דברי הריא"ף דנקט שתי הברייתות דאין כאן פלוגתא רק דהכי מתפרש הברייתא או לאו דכתוב בעצם היום הוה ילפינן תוספות עינוי מועניתם דתוספת היינו מצוה נוספת דביום התשיעי צריך להוסיף אבל כיון דכ' בעצם היום נשמע דתוספת היינו דנחשב מגופי' דיום העשירי רק דתורה מעטה מכרת ומאזהרה וקרא דוענית את לאוכל בתשיעי כמתענה בתשיעי ועשירי וא"ש הרא"ש דהביא גם דרשא זו דנחשב כמתענה בתשיעי ועשירי:
ובהא ניחא לישב גם שיטת רבינו דכתב בפ"א משביתת עשור דחייבין להוסיף עינוי מדכתיב ועניתם ביום התשיעי מערב עד ערב ולא כתב דתוספת מלאכה אסור ביוהכ"פ וכן בשבת ויו"ט וא"כ קשה עליו דהא בשמעתין דיומא ודר"ה נשמע דתוספת מלאכה ג"כ אסור בין לר"י בין לר"ל ואי ס"ל כמ"ד במ"ק דתוספות שביעית לאו דאורייתא א"כ לית לי' תוספת כלל אף תוס' עינוי ג"כ לית לי' ומוקי קרא דועניתם ביום התשיעי לדרשא דכל האוכל בתשיעי כאילו התענה בתשיעי ועשירי וא"כ אמאי ס"ל לרבינו דתוספת עינוי מה"ת ועוד דהא רבינו כתב לקמן דרשא דכל האוכל בעיוה"כ כאלו התענה בתשיעי ודרשא גמורה הוא דהא בפ"ג דשבועות פסק דאין שבועה להתענות חלה על עיוהכ"פ א"כ ליכא קרא על תוספת עינוי ורבינו יליף מהאי קרא דתוספת עינוי דאורייתא:
אולם נראה לפמש"כ ניחא דהנה בגמ' איתא לאחריו מניין ת"ל מערב עד ערב ויקשה לכאורה אמאי לא יליף וגם לפניו מערב עד ערב וכן הקשה בפנ"י בר"ה דף ט' אך לפמש"כ ניחא דלס"ד דתוספות עינוי הוא תוספת מיום התשיעי ואיני בכלל יום עשירי א"כ אין לילף לפניו מערב עד ערב רק לאחריו שפיר ס"ל דתוספת הוא בכלל יום עשירי שפיר יליף דחייב בתוספת מקרא דעארב עד ערב אבל לפי המסקנא שפיר י"ל דתוספת לפניו נשמע ג"כ מערב דתוספת לפניו הוא בכלל יום העשירי וקרא דועניתם בתשיעי אתי לאוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי וא"כ שפיר נשמע תרוייהו מהיא קראי דועניתם בתשיעי מערב עד ערב:
ולפי"ז ניחא די"ל דרבינו מפרש הא דאיתא בר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' היינו משום דפשיטא להו דר"ע לית לי' כתנא דועצם ולית לי' תוספות רק בשביעית דהאי תוספת מלתא אחריתא דמוסיף לאסור מה שגדל בשישית שכנס בשביעי אבל לא דמוסיפין זמן מיום זה לקדושה שביום הבא אחריו ולכן מוקי קרא דאוכל בתשיעי כאלו התענה בתשיעי וסובר רבינו דגמ' הוכיח כן דר"ע לית לי' תופסת דמלאכה דיקשה מדר"ע דס"ל דביום הראשון היינו מעיו"ט ואי תוספת למלאכה דאורייתא יקשה הא גם מעיו"ט אסור כשהגיע זמן התוספת מלאכה ואי דבאמת תשובתו לא קאי רק על זמן התוספת א"כ א"צ כלל לפרש דביום הראשון היינו י"ד אלא דהכי קאמר כשיגיע יום הראשון יהא כבר מושבת כיון דעכ"פ צריך להשביתו קודם זמן תוספת מלאכה כמו שהקשינו לעיל אע"כ דלית לי' תוספת מלאכה ולכן פסק רבינו כר"ע רק בתוספת עינוי ס"ל דגם לר"ע חייב מדכתיב מערב עד ערב והתוספת בכלל יום העשירי א"כ לא דריש קרא דועניתם לחייב בתוספת מיום התשיעי לכן פריך האי ועניתם מאי עביד לי' ומשני לאוכל בתשיעי כמתענה בתשיעי ולכן שפיר פסק רבינו כאותה ברייתא ודו"ק:
ועיין במו"ק דף ד' בתוס' ד"ה מה להלן דרשב"ג מודה דפורתא צריך להוסיף מחול על הקודש וראיתי ב"ג מצפה איתן שם שהקשה א"כ תיפק לי' דצריך להוסיף משום יו"ט ומאי נפ"מ דרשב"ג מודה דשביעית צריך להוסיף פורתא כיון דצריך להוסיף האי פורתא משום יו"ט של רה"ש אולם לפמש"כ ניחא דהאי פורתא דמוסיף משום יו"ט של רה"ש הנה הוא מעיקרו של יו"ט דאז מתחיל יום של רה"ש א"כ התחלת הוספת של שביעית הוא קודמת פורתא להתחלת יו"ט של רה"ש:
ז') והנה במה שעמדתי להקשות בהא דצריך קרא לחייב עונש בלילה הנה מצינו כיוצא בזה בילקוט פ' תשא מחללי' מות יומת אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום על מלאכת הלילה מניין ת"ל מחללי' דברי ר"א ב"ר יאשיה:
אמנם כבר עמד ע"ז באו"ח קידושין דף כ"ט ע"ב איך ס"ד דליל שבת מותר במלאכה א"כ איך מילה דוחה יום השבת הא אפשר למול ליל שבת דהיינו ליל שמיני ואף דכ' ביום ולא בלילה מ"מ בדיעבד כשר אלא מוכח כיון דעכ"פ מצוה מן המובחר למול ביום דחי שבת ע"ש ולדעתי אין כאן הוכחה דלק"מ דהנה אי נאמר דבלילה אין מוזהר על מלאכה ע"כ מטעם דלילה שייך ליום שעבר וכמו שפי' באמת קודם מ"ת וכמש"כ בהפלאה פ' נח ובכ"ד וא"כ ממילא מילה בליל ח' פסולה משום מחו"ז דהא דליל ח' ראוי' למול רק שייך אליבא דאמת דבלילה חייב ומוזהר על המלאכה דלילה שייך ליום שלאחרי' א"כ ליל ח' שייכה גם ליום השמיני ול"ה מחו"ז כדאמרינן בעלמא לילה לקדושה יום להרצאה וכדאיתא להדיא בירושלמי ר"פ הערל יעש"ה (ובארתי בה' חגיגה) אבל להאי ס"ד דבליל שבת אין מוזהר דלילה הולך אחר יום שעבר א"כ פשיטא דמילה בליל ח' פסולה משום דהוה מחו"ז (ועבח"ס בחי' דף קל"ב דמקרא דשמונת ימים ממעט ליל ח' משום דקודם מ"ת לילה הולך אחר היום):
ובהא יש לתמוה על מה שהעלה בש"א סי' נ"ג להסתפק בליל ח' אי כשר בדיעבד ותליא בפלוגתא דראב"ש ודרבנן אי מילה שלא בזמנו כשר בלילה בדיעבד דלראב"ש דכשר ע"כ ליל ח' פסול משום מחו"ז אבל לרבנן דמילה שלא בזמנו לכתחלה ביום א"כ גם ליל ח' י"ל דאיתמעט רק משום לילה אבל בדיעבד יצא או דנאמר דגם לרבנן פסול והקשה הא קיימ"ל דהיום הולך אחר הלילה שעבר חוץ מקדשים וא"כ בוודאי י"ל דמיעט ליל ח' משום לילה לא משום מחו"ז ודחי זה דהא בקרבן אמרינן דיום השמיני והלאה ירצה למעט לילה וכ' תוס' אף דמביום צותו נפקא נפ"מ דהוה מחו"ז ואם עלה ירד יעוש"ה ותמוה דהא בקדשים דלילה הולך אחר היום שפיר הוה מחו"ז אבל במילה ל"ה מחו"ז ואדרבא מדאמרינן דלילה לקדושה דכשר להקדיש מוכח דלענין קרבן הלילה אחר היום שעבר ולענין הקדושה אמרינן דלילה כיום הבא וכשר לקדושה דלענין קדושה ל"ה מחו"ז ומינה דגם לענין מילה ליל ח' ל"ה מחו"ז כיון דבמצות יום הולך אחר הלילה דלילה שייכה ליום שלאחרי' כדאיתא בירושלמי שם (והנה בירושלמי פ' הערל איתא דרשאי לסוך בחלב חטה או בשמן ויש לתמוה הא חלב חטה מותר מה"ת דמשקין אין כמותן אך י"ל דאייריא בהמחה גוף החטה שטחנו ועשה ממנו חלב חטה אלא דאכתי קשה הא הוה שלכדה"נ):
והנה בשבועות דף י"ג איתא יכול לא יהא יוהכ"פ מכפר אא"כ התענה וקראו מקרא קודש ולא עשה בו מלאכה לא קראו מקרא קודש ועשה בו מלאכה ופירש"י לא קיבל בברכותיו לומר מקדש ישראל ויוהכ"פ ובתוס' הקשו דברכות לאו דאורייתא וכ' דמקרא קודש ששובת ממלאכה בשביל קדושת היום ולא קראו מקרא מקרא קודש שאינה שובת מחמת קדושת היום אלא מחמת שנתעצל לעשות מלאכה ותימא בעיני מגמ' דרה"ש דף ל"א דהא פליגי בהא ר"א ור"ע דר"א דריש מקרא קודש קדשהו בעשיית מלאכה ור"ע דריש שבתון שבות מעשיית מלאכה מקרא קודש קדושת היום וזהו כפירש"י:
מעתה נלמד מהא מילתא חדתא הא דשבתון מ"ע שבות ממלאכה אינה לומר דיעבור בעשה ול"ת אלא דאף בלא עשה מלאכה כלל אם לא שבת מחמת קדושת היום לא קיים מ"ע לשבות מחמת קדושת היום לפי"ז י"ל דבהכי פליגי אי יו"ט עשה ול"ת דלכל אמוראי ס"ל דל"ה מ"ע נוסף על הל"ת רק מ"ע בפני עצמו ושפיר אתי עשה ודחי ל"ת דהעשה אין נמשכת כלל אל הלאו ורב אשי דמחדש דהוה עשה ול"ת ס"ל דהעשה נוסף על הל"ת דמלאכת שבת וכ"כ מזה לעיל עד"א:
ומרמב"ן פ' אמור נשמע שמפרש פי' אחר שכ' על פסוק מקראי קודש שיהי' ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה הוא על כל ישראל להקבץ ביום האלקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה ובהלל לד' בכסות נקי' ולעשות אותו יום משתה וכו' והנה מקרא קודש מלשון קרואי העדה על הכינופיא או קובצית:
ובשבועות דף כ"א הקשו תוס' אמאי לא מקשינן איפכא כל שאיני בזכירה דנשים פטורות דמעשהז"ג איני בשמירה ונ"ל דבר חדש דמ"ע דזכירה ל"ה מעשהז"ג דהא בריש פ"ב דביצה איתא דמחד בשבתא צריך לזכור לכבד את השבת אף דאיתא שם דב"ה מידה אחרת היתה לו היינו דסובר דזה ג"כ מצוה אבל בוודאי דזה עיקר המצוה ונפקא לי' מקרא דזכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן מוכח ברה"ש דף ל"ב דזכרון רק שייך במילתא שהוא תמיד כמש"כ מהרש"א שם בח"א אלא הוה הזכרון בקידוש היום א"כ אינה כלל מעשהז"ג רק הא דהוה ס"ד דנשים פטורות מקה"י משום דזה מצוה נוספת מקרא קודש לכן צריך להקישו דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לומר לך דנשים חייבות דהכל מצוה אחת שצריך לקיים בכל ימי החול לזכור את יום השבת א"כ זה דצריך לזכור בברכה לקדש היום הוה חלק מצוה זו דזכירת יום השבת שחייב בכל ימי החול א"כ למסקנא אין כלל נגד הכלל דמעשהז"ג נשים פטורות לכן ל"ש להקישן להיפך:
ח') והנה בשו"ת מהרי"א או"ח סי' פ"ב הקשה דתוס' קידושין כ' דנשים פטורות מעשה דיו"ט א"כ תדליקו בשמן שריפה נאמר דהקישן הכתוב דכ' שבתון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשון וכיון דאיתנהו בלאו דמלאכת עבודה לא תעשון ישנו במ"ע דשבתון כמו דדרשינן לענין שבת זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה אך לפמש"כ לעיל באות ל"ג ניחא דכיון דכ' בהאי קרא מלאכת עבודה דהיינו מלאכה גמורה שמצד עצמה הוה עבודה בהא שפיר איתקש דנשים חייבות גם בעשה דשבתון אבל במלאכה שאין בכלל מלאכת עבודה כשריפת קדשים בהא לא איתקש עשה דשבתון לכל מלאכת עבודה לא תעשון ולכן ס"ל דנשים פטורות מעשה דיו"ט ולקמן כתבתי בזה דבר נחמד:
עוד י"ל למפש"כ הרמב"ן דהא דדרשו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה היינו משום דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר כמש"כ הרא"ם פ' ואתחנן א"כ ל"ק מקרא דמשבתון מקרא קודש דלא נאמרה בדיבור אחד לכן לא דרשינן לחייב נשים במ"ע דשבתון ובהא ניחא מה שהקשה קול הרמ"ז כיון דנשים מצווים בלאו דלא תחללו יהא מצווין בק"ש שהוא פ' ואהבת:
והנה בברוך טעם בכלל עשה דחל"ת ראיתי שכתב דעשה דיו"ט היינו מדר' מקרא קודש ובזה רבא מודה דהוה עשה ול"ת אבל זה ל"ש רק בחרישה משא"כ לענין הבערה ל"ש למילף איסור עשה ממקרא קודש כיון דשייך להתיר מטעם הואיל ל"ה מלאכה כלל ל"ש מקרא קודש יעו"ש:
ואמנם קשה לי מהא דאיתא בנדרים דף ע"ח בברייתא דדריש אקרא דוידבר ד' אל משה את מועדי ד' אל בנ"י דלא נאמרה שבת עמהם ומפרש דאתי ללמד דשבת א"צ קידוש בי"ד ואמאי לא משני עדיפא דלא נאמרה שבת עמהם דרק ביו"ט הוה עשה ול"ת דכ' מקרא קודש משא"כ בשבת ליכא עשה רק ל"ת דמקרא קודש לא קאי אשבת (וכמש"כ המהר"ם לובלין שבת דף קל"ב דשבת ליכא עשה ול"ת ובאמת תמוה עליו דגם בשבת כתיב שבתון אבל דעת מהר"ם יתכן אי ס"ל כרבא דשבתון ל"ה עשה כלל ביו"ט רק מקרא קודש הוא דהוה עשה וזה העשה ליכא בשבת) וזה התירוץ הי' לכאורה עדיפא מהא דמשני דקמ"ל דא"צ קידוש בי"ד דהא זה דשבת קביעא וקיימא נשמע מקרא דהחודש הזה לכם ועיין חולין דף ק"א וא"כ עדיפא הוה לי' לשנויה דמצינו דפליגי בהא ר"א ור"ע בר"ה דף ל"ב דר"א דריש מקרא דמקרא קודש קדשיהו בעשיית מלאכה ור"ע פליג דילפינן משבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה אלא שבתון קדשיהו בעשיית מלאכה ומקרא קודש אתי לקדושת היום א"כ הוה מצי לאוקמא ברייתא כר"א ובאמת קשה לי הא דפריך ר"ע לר"א דילפינן משבתון שבות שבו פתח הכתוב תחילה הא שפיר קאמר ר"א דמקרא קודש אתי לאיסור מלאכה אף דפתח הכתוב תחילה בשבתון דנשמע מזה מ"ע לשבות ממלאכה דהא שפיר צריכי תרווייהו דלפמש"כ הבית מאיר סי' ה' דבמלאכת שבת ל"ש שליחות דהא עכ"פ גופו נח וכ"כ הח"ס סי' פ"א וסי' ר"ב ובישועת יעקב סי' תצ"ח כתב דנהי דעשה אין עובר אבל בלאו דל"ת מלאכה שייך שליחות וא"כ לפי"ז מסתבר לכאורה דאי ילפינן ממקרא קודש קדשהו במלאכה שייך ג"כ בו שליחות ורק אי ילפינן משבתון ל"ש בו שליחות דהא עכ"פ גופו נח וזהו דדריש ר"א ממקרא קודש דמקרא דשבתון לא נשמע רק לקדש במלאכה הוא עצמו אבל ע"י אחר ליכא עשה ולכן יליף גם ממקרא קודש דקדשהו במלאכה דשייך גם ע"י שליח דעכ"פ ל"ה מקרא קודש כשעושה ע"י שליח:
והנה בהא ענינא תמוה לי טובא בתוס' קידושין הקשו נשים תדליק בש"ש דעשה דחי ל"ת וקשה הא איתא בברכות דף כ' דנשים חייבת בקידוש היום דאיתקש זכור ושמור כל דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וא"כ קשה הא ביו"ט נמי כתיב שמירה את חג המצות תשמור ומזה הא יליף בגמ' חגיגה דף י"ז דמלאכה אסורה בחוה"מ א"כ כיון דביו"ט איתא עשה ול"ת ושמור דל"ת הוא ל"ת א"כ נשים חייבות בשמירה דיו"ט ממילא חייבין בעשה דיו"ט ג"כ דאף דשמור דעשה עשה כיון דאיתנהו בשמירה דל"ת איתנהו נמי בשמירה דעשה א"כ בוודאי נשים חייבות בעשה דיו"ט כמו דחייבין בזכירה בשבת וצ"ע והנה בשעה"מ פי"ב מע"ז הקשה מטעם אחר דנקיש כמו דאשה חייבות בל"ת דיו"ט חייבות נמי בעשה דיו"ט כמו שמקשינן מצה לחמץ לחייב נשים והוא כקו' מהרי"א הנ"ל ותי' דעדיפא לאוקמא בעשה ול"ת ובזה אמרתי ליישב קו' הסוערת על תוס' הא שמן שריפה נמי מעשז"ג דאין נוהגת בלילה די"ל דהא איכא לאו דלא תותירו ומקשינן עשה דבאש תשרופו לל"ת דכל שישנה בלאו דלא תותירו ישנה בעשה דבאש תשרופו דהא בנותר לא דרשינן לחייב בעשה ול"ת אוקמינן הקיש עשה לל"ת ובזה ברור:
ט') והכל חייבין לבנות ולסייע בממונן אנשים ונשים. עכ"מ דנפקא לי' מדכתב ויבואו האנשים על הנשים ולי נראה דיצא לרבינו זה מהא דאיתא במגילה דף כ"ט ג' תרומות כתיב בפרשה של מזבח למזבח של אדנים לאדנים ושל בדה"ב לבדה"ב ופירש"י דכתיב מחצית השקל תרומה לד' יתן תרומת ד' לתת את תרומת תרומת אדנים היתה לאדנים ותרומת מזבח למזבח לקנות מהן ק"צ לכל השנה לכפר על נפשותיכם לבדה"ב זו לא היתה שוה בכולן אלא איש כפי נדבתו שנאמר ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב וכן הוא בירושלמי פ"ק דשקלים נשמע מכאן כמו דמ"ע ליתן שקלים למזבח כן מ"ע ליתן שקלים לבדה"ב דהיינו לבנין בית המקדש אלא דלמזבח הכל בשוה ובבדה"ב איש כפי נדבתו ובשקלים למזבח נשים אין שוקלין ולבדה"ב שוקלין גם נשים:
והנה בפ"ק דשקלים תנן דנשים אין שוקלים אבל אם נתנו מקבלין מהם ובתויו"ט הקשה הא כיון דנשים פטורות א"כ הוה קרבן יחיד דא"ל דמוסרן לדיבור דניחוש שמא לא ימסרנו יפה יפה והנה כהא"ג הקשה תוס' מנחות דף כ"א לבן בוכרי דסובר דכהנים אין שוקלים אפ"ה כל כהן ששוקל אין חוטא ופריך בגמ' והא מייתיא חולין לעזרה ומשני דמוסרו לציבור והקשו תוס' דניחוש דילמא לא ימסרנו יפה:
ואולם נראה דהנה י"ל דהא דנשים פטורות משקלים לא מקרא נתמעט דאף דכתיב בקרא איש כופר נפשו אתי למעט קטן ורק הא דנשים אין שוקלים הוא מטעם דשקלים הוא כדי להביא ק"צ שהם ממ"ע שהז"ג מוספי שבת ר"ח ויו"ט ושתה"ל ועומר וזהו הכל מעשהז"ג ע"כ גם ממצות שקלים פטורים והנה לפי"ז י"ל כיון דכל הטעם דנשים אין שוקלים יען דהוה כמו בכל מעשהז"ג א"כ יכולין נשים להביאן עצמן לידי חיוב כמו בכל מ"ע שהז"ג דנשים יכולין להביא עצמן לידי חיוב ומצוה קעבדי וא"כ לפי"ז הא דאם שקלו נוטלין מהם אין משום דבלא"ה בעי מסירה לציבור אלא דמביאין לפטור עצמן מחיוב דיכולין להביא עצמן לידי חיוב והקרבן עולה גם לשמן של הני נשים דשקלי שקלים דבשלמא אי מקרא נתמעטו ע"כ אין יכולין להביא עצמן לידי חיוב ולא יכולין לשקול לעלות להם למצוה לכן צריך מסירה לציבור אבל כיון שבארנו שאין אלא מסברא דמעשהז"ג בזה יכולין נשים להביאן לידי חיוב ושפיר שוקלים עבור עצמן ואין צריכין כלל מסירה לציבור:
והכי יש להוכיח משבת דף קל"א דפריך שם דנילף מסוכה וקשה אמאי לא דחי דעומר ושתהל"ח לא אתיא מסוכה דסוכה איתא גם בנשים דהא יכולין להביא עצמן לידי חיוב ככל מעשהז"ג ומברכות לישב בסוכה אבל עומר ושתהל"ח אין לנשים חלק בהם כיון שאין שוקלים שקלים ואם שקלו צריכין מסירה לציבור ואין עולה להם א"כ לא מצי אתיא מסוכה וכדדחי לקמן במצה ומזה מוכח דבאמת גם בנשים אם שקלו מקבלין מהם אין הכונה בתורת מסירה לציבור אלא שעולה להם השקלים לשמן ג"כ ויש להם חלק בקרבנות ציבור דיכולין להביאן עצמן לידי חיוב:
אך לכאורה קשה דהנה בהא דפריך דנילף ממצה ומשני דכן איתא בנשים פירש"י ולא אתיא כולהו מנייהו שופר לולב סוכה ושביק להא דעומר ושתהל"ח ונראה לכאורה דכונת רש"י דרק הני דמיפטרי מטעם מעשהז"ג דומיא דמצה אבל עומר ושתהל"ח דפטורי מצד דתורה אימעטה מקרא דאיש כופר נפשו אך י"ל דעכ"פ כיון דאין ממשכנין לנשים ע"כ אין להם חלק בעומר ושתהל"ח ע"כ ל"ש למחשב להו כשאר מעשהז"ג דכיון דאין ממשכנין א"כ ל"ש כלל בדידהו מצות עומר ושתהל"ח ואף דאם אירע שמסרו שקלים מקבלין מהם ועולה להם אבל כיון דסתמא אין להם חלק בעומר ושתהל"ח ע"כ לא קחשוב להו בין הני דפטירי משום מעשהז"ג:
אמנם לכאורה אכתי קשה כיון דאשה לא איתמעט מאיש כופר נפשו דצריך למעט קטן ע"כ קטן שבא לשקול אין מקבלין ממנו בתורת שקלים דידי' אלא במסר לי' לציבור א"כ לכאורה עדיין קשה עכ"פ מקטן דילמא לא מסר לי' יפה ובאמת מקטן בלא"ה יקשה אף דל"ח בעלמא דילמא לא ימסרנו יפה הא קיימ"ל קטן מקני קני אקנוי לא מקנה א"כ לא יוכל להקנות לציבור א"כ אמאי מקבלין ממנו וכבר הקשה כך בשעה"מ ובקצה"ח אולם נראה דבקטן דאתי לידי חילוק לכשיגדל שפיר יכול להביא עצמו ליד חיוב לשקול שקלים שיעלה לשמו ושיהא לו חלק שפיר כמו לכל ישראל ושיהא בכלל הציבור ול"ה חולין בעזרה דרק גבי כהנים לפי מה שטעו לדרוש דפטורים משום דא"כ ליהוי כליל ע"כ דסבירא להו דאם הי' שוקלים והם כאחד מין הציבור הוה צריך להיות כליל על כן אם בכל זה שוקלים שוב הוה חולין בעזרה כיון דל"ה בכלל הציבור לפי טעותם אבל בקטן ששוקל והוא בכלל הציבור שפיר ל"ה חולין בעזרה וא"צ כלל מסירה לציבור:
י') אמנם נראה ליישב עוד דהנה לכאורה קשה לי מ"פ בגמ' דמייתיא חולין לעזרה הא כיון דממחצית השקל זה מביאין כל ק"צ כל השנה א"כ אין מגיע ממחצית השקל זה לקרבן אחד שוה פרוטה לכל אחד מכהנים א"כ אין אחד מישראל שיקנה חלק בקרבנות דפחות מפרוטה לא מצי קני עיין כהא"ג ב"ק דף ק"ה לא הי' פרוטה מגיע ליהוריב מוכח כל שאין מגיע לכל כהן פרוטה ל"ש בה השבה ה"נ הא לא מגיע לכל כהן ממחצית שקל שלו בכל קרבן פרוטה לחלקו א"כ ל"ש לומר דהוה חולין בעזרה דהא לא קני הכהנים כלל שהיא להם החלק בהקרבנות (עתויו"ט פ"ק דשקלים דאין אנו דנין על השקל דהא אין קרב אלא הקרבן) שיהא נקרא קרבנו א"כ רק נקנה להם בכלל הציבור כאחד מישראל א"כ ל"ש שהוא חולין בעזרה אך נראה דהנה במשנה דשקלים איתא דר' ב"ז אמר כל כהן שאין שוקל חוטא אלא דכהנים דורשין מקרא זה לעצמן דכ' כל מנחת כהן כליל תהי' א"כ לה"פ ושתהל"ח קרב משלנו ואין נאכל דהיינו דטעו לדרוש כך לפי"ז י"ל לבן בוכרי הכונה כך דקאי לפי מה שדורשין מקרא זה לעצמן לפטור משקלים מצד דין תורה אפ"ה אם שקלו אין חוטא ועל זה פריך בגמ' שפיר והא מייתיא חולין לעזרה דהא בן בוכרי קאי אם כל כהנים הוה שוקלים דהוה שו"פ אף דפטירי אין חוטאין ואמאי לא חוטאין דהא כיון דלפי דעתו שפטירי דסברי דאם יש להם חלק לכהנים הוה הדין דיהא כליל א"כ אם באמת שוקלים הכהנים א"כ חטא נמי איכא דהא לפי טעותם אין נכללים בשל הציבור א"כ לחלקם ביחד שו"פ הוה חולין בעזרה ומשני דמוסרן להו לציבור והיינו דהא דאין חוטאין הוא במוסרין חלקם לציבור ואין רוצים שיהא להם חלק בכלל ציבור וא"כ ניחא דל"ש להקשות דנאמר שמא לא ימסרו יפה דלזה שפיר שוב אמרינן כל חלק של כהן וכהן הא לא הוה שו"פ דל"ה ממון לענין גזל מהא"ט משום דאמרינן דישראל מחלי לה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט כש"כ בכהנים דל"ש לומר שאין מוסרן יפה ורוצה כל אחד שיהא לו חלק בקרבנות כיון דאין מגיע לחלק כל אחד בכל קרבן שו"פ בוודאי מוחלין ומוסרין יפה:
והנה יש להוסיף עוד לפמש"כ רש"י סוכה דף כ"ז דלרבנן דר"א דיוצאין בסוכה שאולה דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת דאין מגיע לכל אחד שו"פ ובמנ"ח פ' אמור הוכיח מפירש"י בפחות מפרוטה לא מיקרי שלו והקשה ע"ז א"כ איך יוצאין בערבה שאין שו"פ וכתב במהר"ם שי"ק פ' קדושים וז"ל דמבואר בגיטין דף כ' החילוק בין כתבו על איה"נ לכתבו על עלה של זית דאין בו שו"פ דמ"מ חזו לאצטרופי אך משום זה לא חשוב גופו ממון והוי כמו שטר דאין גופו ממון וא"י להקנותו וכך הוא בפחות משו"פ מצד עצמו ואינו חשוב רק מצד דחזי להצטרף וא"כ ניחא דיוצאין בערבה מ"מ חזי לאצטרופי וחשוב כשלו משא"כ בסוכה של כל ישראל שאין לשום אחד מישראל רק פחות מפרוטה אין אדם יכול להקנות לחבירו ולכן איכא למימר דל"ש חזי לאצטרופי ולא מיקני שלו וא"כ לפי"ז ל"ש לומר בכהנים שמא לא ימסרנו יפה משום דרוצה שיהא לו חלק בקרבנות ויהא נקרא של שמו כיון דאין מגיע לחלקו בכל קרבן שו"פ לא מיקרי לכם דחלק הפחות מפרוטה אי אפשר שיהא נקרא על שם הבעלים ושיהא נקרא קרבנו לכן ל"ש דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה וא"כ ניחא נמי הא דנשים וכן קטנים שוקלים שקליהם ומסרו לציבור דלא ניחוש שמא לא ימסרו יפה כיון דבכל קרבן וקרבן אין מגיע לכל אחד מהם שו"פ א"כ לא קנו כלל חלק בקרבנות שיהא נקרא קרבנם א"כ למה ניחוש שלא ימסרנו יפה כיון דאף אם לא ימסרנו יפה לא נקרא קרבנו דלא קנו כלל שיהא נקרא חלקם וקרבנם רק נקנה להם בכלל הציבור שיהא כאחד מהם בוודאי מוסרים לציבור יפה ובהא ניחא נמי קו' שעה"מ דקטן מקני קני אקנויי לא מקני א"כ לא מהני כלל מסירתם לציבור והוה חולין בעזרה דלהנ"ל ניחא כיון דלכל קרבן לא מגיע לחלקו שו"פ א"כ ל"ש דקני שיהא קרבן שלו רק אהני מה דתורמין עליו ומקנים לו חלק בקרבן שיהא מכלל הציבור א"כ א"צ שיהא הוא מקנה לציבור דהבי"ד התורמין עליו אין מקנים לו רק שיהא כאחד מכלל הציבור ועוד כיון דמגיע בכל קרבן לחלקו רק פחות מפרוטה דמסתמא מוחלין גם בקטן מסתמא מחול אף דאמרינן בב"מ דף כ"ב דקטן לאו בר מחילה נינהו היינו בשו"פ אבל בפחות מפרוטה דלא חשיב לגבי ישראל ומסתמא מחיל מהני גם בקטן וגם דמצוה למחול שלא גרע מהא דאמרינן בב"מ שם דאף אי יאוש של"מ ל"ה יאוש היכיא דהוה מצוה דמסתמא ניחא לי' מהני ולכן באמר כלך אצל יפות מהני אף למ"ד יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש וכמו שבארתי בפ"א מאימ"ז ודו"ק היטיב:
י"א) והכל חייבין לבנות אנשים ונשים. וכתב בכ"מ דנפקא לי' מדכתיב ויבואו האנשים על הנשים וכל אשה חכמת לב בידיה טוו אשר נשא לבן בחכמה טוו את העזים ונראה לי ראי' לדבריו דמה דכתיב וכל אשה הי' מפני שהמצוה גם על הנשים והוא מגמ' דשבת דף ע"ד אמר רבב"ח אר"י הטוה את הצמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש משום גוזז ומשום נופץ ואחת משום טווה ר"ה אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך טוי' בכך ומקשה והא תנא ר"נ טוו בעזים ושטוף בעזים ופירש"י את העזים קדריש דמשמע מגופן של עזים וכתיב בחכמה טוו את העזים אלמא קרו לי' טוי' ומשני חכמה יתירה היו עושין כן אבל סתם נשים אין עושין כן והוי כלאחר יד וכתבו התוס' חכמה יתירה שאני והעושים כן בטלה דעתן כמו באנשי הוצל והוקשו משבת דף קמ"ד דמוקמינן דבאתרא ל"א בטלה דעתן ותי' דהיינו משום דאלו הי' לכו"ע הרבה גמלים כמו לאנשי ערבי' ג"כ הי' עושין כן והקשה לפי"ז בספר ישמח משה אכתי כאן דהי' נשים רבות מאוד שעושין ואלו הי' יודעין כן גם בדורות שאחריהם הי' כולן עושים כך א"כ ל"ש בטלה דעתם ותי' דלכאורה יש להבין מה תועלת הי' בזה לטוות מן העזים כשהן חיין ולמה לנו החכמה הזאת ומצאתי למהרש"א בח"א דרצו לטוות במה שאין לו שייכות טומאה כלל דהיינו בבע"ח משום דהוה דוגמת העליונים א"כ לפי"ז תועלת זה אינו רק במשכן אבל לא בשאר דברים וא"כ דומה ממש לאנשי הוצל והנה קיימ"ל כרב כהנא כמו שפסק בפ"ט משבת ובאמת הוא חידוש גדול דכל מלאכת שבת ממלאכת המשכן גמרינן וטוי' זו הי' במשכן ופטור עלי' בשבת משום דבטלה דעתן דאין דרך מלאכה זו בשום מקום רק במשכן לכך בטלה דעתן ולדעת זה כוונה תורה הק' דאם הי' כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן בחכמה טוו את העזים הו"א כיון דכל מלאכת שבת ממלאכת המשכן ילפינן א"כ הו"א דטווי' זו הי' במשכן וודאי חייב עלי' בשבת לכן כתיב אותנה לומר לך דוקא אותנה העוסקים במשכן נשא לבן לכך ולא בשום מקום אף לבעלי חכמה יתירה שאין תועלת בו בשום מקום לכך אין דרך טווי' בכך ופטור בשבת עכ"ד והנה לפי"ז בס"ד דפריך מדכתיב טוו את העזים ע"כ דהי' סובר כיון דכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן דהיינו מדהוצרך בתורה ליכתוב דאין מלאכת משכן דוחה שבת ע"כ משום דהוא מלאכה לענין שבת וא"כ כיון דהוה במשכן טוי' מן העזים גם ע"ז הזהירה תורה שלא יטוו מן העזים בשבת ע"כ דהוה מלאכה לענין שבת דדרך טוי' בכך וע"ז משני חכמה יתירה שאני דהיינו דאין בו תועלת רק במשכן ע"כ בטלה דעתו אבל עכ"פ נשמע מדס"ד דהוה מלאכה ע"כ משום דכל דמה דהוה במשכן הוה מלאכה גם לענין שבת רק דהו"א דמלאכת משכן ידחה שבת גלי קרא דאין דוחה שבת א"כ לס"ד דטוי' מעל העזים הוה מלאכה לענין שבת ע"כ גם ע"ז הזהירה תורה שלא יטוו מעל העזים שלא נאמר דעשה דמקדש ידחה שבת א"כ ממילא נשמע דגם בנשים איכא מ"ע דלבנות המקדש וע"כ הו"א דידחה מלאכת טוי' שמעל העזים בשבת ג"כ ולכן גלי קרא דאין דוחה מוכח דאיכא בדידהו ג"כ מ"ע לבנות ולסייע בבנין המקדש ודו"ק:
י"ב) והכל חייבין לבנות ולסייע בבנין וכו'. והנה יש לתמוה בזה טובא כיון דכתב לעיל דאין בונין בלילה א"כ הוה מעשהז"ג וא"כ נשים פטורות ואיך כתב דגם נשים חייבות במ"ע זו ועוד יותר יפלא דמנ"ל לרבינו דנשים חייבות ואי מקרא דכל אשה חכמת לב וכמש"כ הכ"מ יקשה טובא דהנה הריטב"א קידושין דף ל"ה הקשה כיון דכתיב דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה א"כ נדרוש בנ"י ולא בנות ישראל ואיך הביאו נשים ג"כ תרומה לנדבת המשכן דכתיב ויבואו האנשים על הנשים ותי' דהתם הביאו מעצמן ולא נצטוו בכך אבל לרבינו דכ' דחייבין יקשה שפיר הא כתיב בני ישראל ולא בנות ישראל ומהא דכ' ויבואו האנשים על הנשים לא נשמע ע"כ רק רשות ועוד בשלמא אי ל"ה גזה"כ ונוהג בלילה הי' אפשר לומר דלא ממעטינן מבני ישראל נשים דכבר איתרבאי נשים דנודבין ונודבין כמו איש וכמו דמרבינן נכרי וכמש"כ הריטב"א שם בתירוץ השני ולא גרע משאר נדבה דשייכה בנשים אבל כיון דהוה מעשהז"ג יקשה כיון דכתיב בנ"י דמשמע ולא בנות ישראל א"כ איתמעט נשים דל"ש לומר דאיתרבו בנדבה דהא נדבה לא תליא בזמן ושייכה בלילה אבל בנין מקדש דליכא בלילה הוה מעשהז"ג שפיר י"ל דמיעטה קרא ואיך כתב רבינו דנשים חייבת בבנין מקדש ואומר לישב ואקדים הנה בפ"ב דביכורים במשנה נשים מביאות ואין קורות משום דלא מצי לקרות את האדמה אשר נתת לי וכן פסק רבינו בפ"ד מביכורים ובטו"א מגילה דף כ"ח הקשה הא מעשהז"ג דאין מביאין אחר חנוכה ולא קודם עצרת וא"כ אמאי נשים מביאות ותי' בטו"א לדעת רבינו פ"ג מביכורים דמה שביכרו קודם חנוכה מביאין אף אחר חנוכה א"כ ל"ה ז"ג וקשיא לי דהא ציצית מעשהז"ג כדאיתא בקידושין והוקשו תוס' למ"ד כסות יום חייב בלילה איך הוה מעשהז"ג ותי' כיון דהחיוב בלילה רק יען דהבגד הוה כסות יום א"כ חיובו תלוי בזמן מיקרי מעשהז"ג וא"כ יקשה שוב מביכורים דא"ל כתי' הטו"א יען דאם ביכרו קודם חנוכה מביא דעכ"פ תלוי חיובו בזמן מיקרי מעשהז"ג כמו ציצית ולכן נראה לישב כיון דזה רק חייבה תורה למי שיש לו קרקע א"כ ל"ש דהוה מעשהז"ג נשים פטורות כיון דאין זה חובת הגוף רק החיוב מוטל על מי שיש לו קרקע ואם אשה יש לה קרקע שפיר מחייבת (ועיין גיטין דף מ"ז מוכח כך דליכא חובת הגוף בביכורים) אך לכאורה יש להשיב גם ציצית תלוי רק במי שיש לו בגד בת ד' כנפות ואפ"ה חשיב ז"ג לק"מ דשאני ציצית דהחיוב על האדם ומענשי עלי' בעושה טצדקי לפטור מציצית כדאיתא במנחות דף מ"ב אבל ביכורים אטו חייב אדם ליקח קרקע שיתחייב בביכורים וא"ש אך יקשה לפי"ז א"כ מ"פ בקידושין ל"ל קרא למעט אשה מראי' מזכורך להוציא נשים הא הוה מעשהז"ג ולפמש"כ יקשה דשפיר צריכין למעט אשה דהו"א אף דז"ג נשים חייבות דהא בפסחים דף ה' איתא דמי שאין לו קרקע פטור מראי' א"כ היכיא דתלוי החיוב במי שיש לו קרקע ובאין לו קרקע אין חייב ליקנות קרקע כמו בביכורים הו"א דנשים חייבות לכן צריך קרא למעט אך יש לומר דבנובי"ת הקשה מה קאמר הגמ' דלכך צריך קרא בראי' דלא נילף מהקהל הא ל"ד דהקהל חייבין אף מי שאין לו קרקע משא"כ ראי' ולפמש"כ חדא מתורצת בחברתה דהנה בנוב"י שם הוכיח דרב פליג אדר"א וחייב שאין לו קרקע ולפי"ז א"ש דממנ"פ למ"ד בעי קרקע א"כ בלא"ה לא קשיא למה צריך זכורך דהרי בכהא"ג הו"א נשים חייבות כיון דתלוי בקרקע וא"צ לילף מהקהל ורק עיקר קו' הגמ' ל"ל זכורך רק למ"ד דראי' ל"ב קרקע ע"ז שפיר משני דהו"א לילף מהקהל דא"ל דהא הקהל חייב אף מי שאין לו קרקע בהא קאי עתה ע"כ למ"ד דגם בראי' ל"ב קרקע ועוד יש ליישב לפמש"כ ל"ש פירכא דהקהל באין לו קרקע ג"כ חייב לכן נשים חייבות דהא לפמש"כ נהפוך הוא דנשים חייבות יותר מסברא בראי' למ"ד דבעי קרקע דבתלוי בקרקע ל"ש כ"כ לפטור מטעם מעשהז"ג וכהא"ג כ' ריטב"א בקידושין דל"ש לענין סמיכה לפטור מטעם דהז"ג כיון דחובת קרבן הוא):
י"ג) עוד יש ליישב מה שהקשינו דמ"פ מראי' הא תלוי ביש לו קרקע די"ל דדוקא בביכורים דעיקר החיוב על הקרקע שיש לו אבל כאן החיוב על האדם לעלות ברגל רק שהתורה תלתה בתנאי דיש לו קרקע א"כ כהא"ג שפיר הוה מעשהז"ג ובסברא זו יש ליישב קו' האוהל דוד לפמש"כ תוס' ריש פסחים דאין חיוב בק"פ רק מי שיש לו קרקע א"כ איך מכשירי פסח דוחה שבת הא אפשר להפקיר נכסיו ויהא פטור מק"פ כדאמרינן בשבת דף קל"א לענין ציצית דלא דחי שבת משום דאי בעי מפקיר לנכסיו דיפטור ממצות ציצית להנ"ל י"ל דוקא דאינה מצוה חיובית ורק ע"י מצות ציצית הבגד נעשה המצוה שפיר מהני סברא דאי בעי מפקיר ולא יהא לו במה לקיים מ"ע א"כ אין עליו חיוב כלל לכן א"ד שבת אבל בק"פ נהי דרק ביש לו קרקע חייב בק"פ אבל המצוה הא לא מתקיים עם הקרקע ואין אלא תנאי לקיום המצוה כהא"ג ל"א הואיל דאי בעי מפקיר א"ד שבת דהא עכ"פ מצות ק"פ חייב לקיים ואפשר לעשות בלא קרקע הא לא דמיא אלא להא אי הוה אמרינן דאין חיוב לעשות ק"פ רק למי שיש לו שה ובאין לו פטור וא"ח להמנות על של אחרים אז הוה דומה להא דציצית ול"ה מצי דחי שבת באמת כיון דהמצוה נעשית עם השה אבל הא באמת חייב להמנות על השה ואף באין לו שה חייב בק"פ א"כ ל"ש לומר דאי בעי מפקיר לא ידחה שבת והבן ודאתאן עלה דהאי קו' אוהל דוד הנה לדעתי לק"מ דהנה מי שהוא בדרך רחוקה הא פטור מק"פ ואין חייב אלא בשהוא בירושלים בערב פסח וא"כ נהי דמי שאין לו קרקע פטור מק"פ היינו דאין חייב לעלות וליראות בעזרה להביא פסחו אבל כיון דאנו דנין כשבא להקריב פסחו שהוא עומד עליו בעזרה לקיים המצוה בע"פ שחל בשבת ואנו דנין לומר שלא ידחה משום דאי בעי הוה מפקיר והוה פטור מק"פ הא ל"א יען דאז כבר נתחייב בק"פ דרק כ"ז שלא עלה לירושלים לעשות פסחו אמרינן דאין חייב לעלות לירושלים כדי להביא פסחו אם אין לו קרקע ופטור מק"פ ונפ"מ היכיא דלא הי' רחוק כ"כ שיפטור מטעם דרך רחוקה או דנפ"מ שאין חייב בפסח שני דאי משום דהוה דרך רחוקה הא חייב בפסח שני ובאין לו קרקע דלא הי' עליו בראשון חיוב להביא פסחו לעזרה כמו בראי' פטור גם מפסח שני ודו"ק (ובפ"א מק"פ בארתי עוד בדרך אחר):
והנה הקשו הא דבדרך רחוקה פטור מק"פ שכתבו תוס' פסחים דף צ"א משום דתחומין דאורייתא והא תחומין אין אלא לאו בעלמא ליתי עשה דפסח דבכרת וידחה לל"ת אמנם לפמש"כ ניחא דרק כשהוא בירושלים אית לן דמכשירין ק"פ דוחה שבת דלא אפשר בהפקר דהא כבר הוא בירושלים אבל כשהוא חוץ לתחום ל"ש עדל"ת דע"ז אמרינן שפיר כיון דאי מפקיר הקרקע שיש לו מפטר מק"פ וא"ח לעלות לעשות ק"פ ל"ש כלל עדל"ת ודו"ק:
הדרן לדמעיקרא דתלוי בתנאי שיהא לו קרקע ל"ה כמ"ע שהז"ג וקשה עדיין ממעקה דקחשוב לו ממ"ע שאהז"ג ותיפוק לי' בלא"ה הא רק חייבות במי שיש לה בית וכן במזוזה במי שיש לו דירה וא"כ אף אי הוה מ"ע שהז"ג ג"כ חייבות אך לזה י"ל דשאני ביכורים עכ"פ מביא מה דנתבכרו קודם חנוכה ל"ה ז"ג ורק דקשה ע"ז מציצית דהוה ז"ג משום דכסות יום דוקא חייב י"ל דשאני ציצית דמענשין בעידן ריתחא וחייב לעשות בגד של ד' כנפות וכמו שאכתוב לקמן בארוכה והנה בטו"א הקשה עוד הא עכ"פ בלילה בוודאי אין מביאין ביכורים דאין תנופה ואין קריאה אלא ביום דכתיב הגדתי היום א"כ הוה מעשהז"ג ולכן נראה לחדש טעם אחר יען דתלוי ביכורים בביאת הארץ א"כ הוה חובת קרקע ול"ה חובת הגוף כלל כהא"ג אין לחלק בין נשים לאנשים וחייבות אף שהז"ג ולא יקשה ממעקה דמעקה חייב גם בחו"ל א"כ הוה חובת הגוף רק דלא מתחייב רק במי שיש לו דירה לכן אי הוה מעשהז"ג הי' נשים פטורות וא"כ השתא דאתית להכי גם מראי' ל"ק דאף דתלוי במי שיש לו קרקע הוה חובת הגוף כיון דלא תלוי בביאת הארץ (והנה בהך דרב אמי נראה דלכאורה תמוה אטו משום דל"ש בי' ולא יחמוד איש את ארצך פטרו רחמנא מראי' אך י"ל דבאמת מי שהוא טמא ואין ראוי להראות פטור מקרבן ראי' אלא דחובה עליו לטהר כדי שיבוא לכלל חיוב ראי' כמש"כ רבינו דחייב לטהר ברגל משום קרבנות הנה כל זה במי שיש לו קרקע אבל במי שאין לו קרקע הנה אינו מחוייב לטהר עצמו כדי שיהא ראוי לקרבן ראי' ומזה אייריא ר' אמי ולכאורה יש לומר דבאמת הא רבינו לא הביא הך דר"א ובנובי"ת תמה עליו להנ"ל י"ל כיון דקיימ"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל ולדעת רבינו היינו משום חיוב קרבן ראי' וקרבן שלמי שמחה וכיון דסתמא אמרו חייב אדם לטהר ברגל אף מי שאין לו קרקע נשמע דלית לן הא דר' אמי ודו"ק):
ולכאורה יש להשיב ע"ז דלקמן בשמעתין דחדש פריך מה תלוי בארץ ומה אין תלוי בארץ אי לימא דכתיב ביאה הרי תפילין דכתיב ביאה והקשו תוס' מנ"ל כלל דתפילין חייב בחו"ל ולדעתי י"ל דאי ס"ד דפטור א"כ מנ"ל במשנה דלעיל דמעשהז"ג נשים פטורות דגמר מתפילין כדאיתא בדף ל"ה וכסתם משנה ברכות פ"ב דילמא רק תפילין דתלוי בביאת הארץ וגם ז"ג לכן נשים פטורות אע"כ תפילין חייבין אף בחו"ל ושפיר ילפינן לכל ז"ג דפטורות מתפילין וא"כ מוכח לכאורה דלא כסברתינו דאדרבא יותר יש לפטור נשים במעשהז"ג היכיא דתלוי בביאת הארץ אך א"ש מאוד וודאי בתפילין דלא תלוי בחובת קרקע אי אפ"ה הוה אמרינן דחייב רק בארץ אז הי' בוודאי הסברא נותנת יותר לפטור נשים אבל כיון דמסיק דל"ח תלוי בארץ רק מה שחובת קרקע לפי"ז בוודאי במצוה שרק חובת קרקע מסתבר יותר לחייב נשים אף דז"ג ויצא לנו דצריכין אנו שני טעמים שאמרנו דדוקא בביכורים דתלוי בקרקע וגם בביאת הארץ נשים חייבות אף דז"ג משא"כ ראי' דהוא תלוי בקרקע שיש לו בחו"ל ולא תליא בקדושת הארץ וכן במעקה הוה שפיר נשים פטורות:
ואולם לפי"ז שוב יקשה כקו' הנוב"י איך יליף מהקהל הא הקהל חייב אף במי שאין לו קרקע אך הנה קו' נוב"י נראה ליישב דמה שהוכיח בנוב"י דבהקהל ל"ב קרקע דכתיב וגרך ומניין לגר קרקע בא"י דלא נטלו חלק בא"י ואי בקנה קרקע הא ל"ה רק קנ"פ דחוזר ביובל הוא תמוה דהא רבינו בפ"ד מביכורים פסק דגר מביא ביכורים א"כ הרי דמשכחת בגר שיהא לו קרקע בא"י והיינו בלקח מגוי קרקע בעודו גוי שנתגייר דהוה כקנה מגוי כמש"כ במשל"מ פ"ט מנגעים ובוודאי בקנה מגוי א"א להחזיר כיון דאתא מכח גוי כמש"כ ברבינו פ"א מתרומות ועמשל"מ שם דלכל מילי אמרינן כך (כמו שבארתי לעיל בהלכה א') וא"כ גם בהקהל בעינן קרקע דיש לנו לילף מראי' וכמש"כ בנוב"י ומהא דכתיב וגרך לא נשמע דל"ב קרקע כנ"ל והא דרבינו לא הביא הך דר"א כבר בארתי לעיל דנשמע דלא קיימ"ל דר"א מכח קושיא אחריתא שהקשה בטו"א בחגיגה דף ה' דפריך משמואל שלא העלהו לרגל ויקשה הא כיון שאבותיו בחיים לא הי' לו קרקע ואי בהקנו לו הא הוה רק קנ"פ ע"כ דלית לי' דרב אמי:
והנה יש לפלפל בזה עוד בהא דאיתא בפסחים דף צ"א דיליף מקרא דאשה חייבות בק"פ ויקשה ל"ל קרא הא כיון דחייבות כרת נשים חייבות כאנשים וכבר הקשה כהא"ג בשעה"מ הל' יוסה"ת וכ"ת משום דהוה ז"ג הא כיון דתלוי ביש לו קרקע חייבות אף שהז"ג אך לפמש"כ בתלה בביאת הארץ נשים פטורות א"ש רק ע"ז קשה להיפוך ר"ש דממעט נשים ל"ל קרא הא הוה מעשהז"ג וצ"ל דפליגי אי בעינן קרקע לענין ראי' וק"פ דהוא פלוגתא דרב ור' אמי כנוב"י הנ"ל ועשה"מ תי' באופן אחר ועמש"כ בפ"ח מה' אלו (ועיין רשב"א קידושין שכ' דביכורים ל"ה מעשהז"ג ועיין במקנה שם שחקר למה ל"ה מעשהז"ג אולם הנכון בזה דהנה מעשהז"ג שייך במידי שהזמן גורם החיוב כמו סוכה ולולב ומצינו להיפוך מצות שהזמן גורם הפטור כציצית ותפילין אבל ביכורים אין הזמן גורם לא הפטור ולא החיוב אלא שתלוי בטבע הענין דעד חנוכה מצוי בארצך ומהא"ט כתב הרמב"ן דספירות העומר ל"ח ז"ג משום דהעומר שמביאין אין החיוב בזמן אלא דאז ראשית ביכור התבואה וכהא"ג כתב הטו"א שם):
אמנם קו' הטו"א יש ליישב עוד בדרך אחר ובזה יתישבו גם דברי רבינו פה דהנה אני אומר במידי דנעשה במקדש ל"ש מעשהז"ג דהא כל דבר ומעשה המקדש רק ביום וכהא"ג אמרינן בקידושין דף מ"א שאני קדשים דכל מעשיהן ע"י שליח והא דבראי' והקהל אמרינן דהוה מעשהז"ג היינו משום דהזמן גורם וכפרש"י במשנה דבר שהזמן גורם החיוב ולקמן בארתי בזה דבר נחמד וזהו גם במידי דמקדש חשוב מעשהז"ג אבל מה דהוה בכל עת רק דאין נוהג בלילה דהזמן גורם הפטור משום זה לא מפטרי נשים מטעם מעשהז"ג ובזה א"ש קו' תוס' קידושין דף ל"ו משחיטה וסמיכה דאין נוהג בלילה והוה מעשהז"ג ובזה יתיישב מה דהקשו למה צריך למסקנא לילף מהיקשא דתפילין כיון דיש לילף מהקהל וראי' ובפנ"י כתב דיש לחלק משום דהוה מזמן לזמן ולפמש"כ ניחא יותר דבמקדש מה דאין נוהג בלילה ל"ח ז"ג רק מה דאין נוהג משום דזמן גורם לחיובא זה הוה מעשהז"ג א"כ הו"א בכל מצות כן דל"ח כלל מעשהז"ג רק מצות שהזמן גורם לחיובא ול"ה מחלקין בין מצות שבמקדש לשאר מצות לכן צריך ללמוד מתפילין דמה שאין נוהג בלילה ג"כ הוה מעשהז"ג ופטורות וע"כ לחלק בין מצות שבמקדש לשאר מצות וא"כ ניחא דבנין מקדש מה שאין חייבין בלילה ל"ח מעשהז"ג ונוהג בנשים:
ואמנם בפשיטות י"ל עוד באופן אחר דל"ח מעשהז"ג דרק במצוה שבכל יום מצוה בפ"ע או שאם יקיים היום לא יהא למחר מצוה שייך דהוה ז"ג אבל בנין מקדש עד שיוגמר הכל מצוה אחד א"כ אף שבלילה אין בונין ל"ח מעשהז"ג וכש"כ דא"ש לפמש"כ המקנה בקידושין ובטו"א חגיגה דף ט"ו דהיכיא דלילה רק הפסק הוה לא ביטול מצוה דיתקיים למחר ל"ח ז"ג א"כ א"ש ממילא גם כאן דלא מתבטל המצוה מה שאין בונין בלילה דלכשיגמר יתקיים העשה דבנין המקדש אף שהפסיק ולא בנה בלילה ל"ח ז"ג ושפיר נשים חייבות:
י"ד) מעתה נבוא לישב קו' ראשונה דנמעט נשים מדכתיב בנ"י ולא בנות ישראל לפמש"כ המרדכי דנשים פסולות לקשור ציצית הואיל ואינן חייבות במצוה זו א"כ אי איתא דנשים נתמעטו א"כ יהא פסולין לעשות מלאכה לנדבת המשכן וקרא כתיב ויבואו האנשים על הנשים דא"ל כמש"כ ריטב"א דהוה רק רשות דהא אי פטורות הי' פסולין למלאכת מעשה המשכן:
והנה יש להביא ראי' לדעת רבינו מסוג' דיבמות דף ה' דתוס' שם הקשו שבת עשה ול"ת ואיך ס"ד דעשה דבנין ביהמ"ק דוחה ל"ת ועשה ולדעת רבינו י"ל בנשים דליכא עשה בשבת דז"ג א"כ הו"א בנשים לידחי עשה דבנין ביהמ"ק ל"ת דשבת לכן צריך קרא דא"ד שבת ג"כ מוכח דנשים חייבות במ"ע דבנין ביהמ"ק (וכהא"ג העלה במקנה ליישב אידך קו' תוס' אהא דהו"א עשה דכיבוד דוחה שבת הא הוה עול"ת ותי' דהו"א בנשים לידחי) אך לכאורה יש לדחות ראי' זו דהנה בהפלאה פ' תשא הקשה איך ס"ד עשה דוחה שבת הא אין בעידנא ותי' בעשיית כלים דהחיוב משום מכה בפטיש שייך בעידנא הו"א דדחי וא"כ סוג' דיבמות מייריא מעשיית כלים והנה עשיית כלים גם בלילה איתא א"כ ל"ה ז"ג לכן שפיר נשים חייבות והו"א דבנשים לידחי שבת דליכא אלא ל"ת ואין ראי' דבבנין דאין נוהג בלילה דאפ"ה נוהג בנשים אך לישנא דגמ' מאי לאו בבונה וסותר לא משמע כדברי הפלאה דבכלים אייריא אלא דאייריא בבנין והא דיקשה הא ל"ה בעידנא י"ל דהוה מ"ע דרבים ל"ב בעידנא וכאן דע"י כל ישראל מתקיים המ"ע חשוב בוודאי מצוה דרבים וגם י"ל דכל משהו ומשהו שבונין שבונין הוה מהמצוה שפיר הוה בעידנא כמבואר בנמ"י פ"ב דב"מ גבי מצות מילה:
וכן יש להביא ראי' מיבמות שם מדפריך נגמר מבנין המקדש דלא דחי ל"ת דמחמר ויקשה בנין ביהמ"ק הוה עשה דאין שוה בכל לכן לא דחי ל"ת לחודי' אע"כ דבאמת נשים חייבות והוה מ"ע ששוה בכל וכן יש להוכיח מע"ז דף נ"א דפריך הגמ' למה גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי יון דליתברינהו וליבטלינהו והוכיח הר"י אכסנדרי דהיכיא דמתקן שרי לעבור אל"ת כן לד' אלקיכם וביאר בח"ס סי' רס"ו דהיינו דעשה דבנין מזבח דוחל"ת ואי אין נוהג בנשים הוה עשה דאין שוה בכל אמאי דחי ל"ת דנוהג בנשים אע"כ דנוהג בנשים ונראה להביא ראי' ברורה לרבינו מב"ב דף ד' דבבא בן בוטא נתן עצה להורדוס לנתוץ ביהמ"ק ולבנות במקומו ויש להבין מאי הביאו לבבא בן בוטא לתת לו עצה זו וכי משום דלא הי' יפה כ"כ כמבואר ליוסף בן גריון זהו בוודאי דוחק בשלמא למ"ד דתיוהא חזו בי' ניחא אבל למ"ד דמלכותא שאני הנה זה רק יספיק דלא קאעביד איסורא אבל עכ"פ מה הכרח הי' לו ליתן לו עצה זו ובפמ"ג סי' קנ"ב הקשה יותר לדעת הראב"ד דהלכה דאין מקריבין כשאין בית א"כ איך ביטל מ"ע דהקרבת תמידין בכל יום דעד שנבנה הבית א"א להקריב תמידין ונראה דהנה בר"ה דף ד' איתא דבבנין בית שני הי' מעצים ולא סדו בסידא והקשה בסדר משנה פ"ז מע"ז הא אסור לבנות בנין של עצים ותי' כיון דלא נתן מלכות רשות רק לבנות בשל עצים עשה דבנין מקדש דחי ל"ת ומעתה י"ל דזה הניאו לבן בוטא לתת עצה לסתור המקדש כיון דהי' בנין של עצים ואיכא איסורא אף בקיומו כדמוכח מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דמגילה דהקהל מאחרין ולא מקדימין משום דא"א לעשות מע"ש דכ' לא תטע ולכאורה דברי ירושלמי אין מובנים דהא ע"כ אחר השבת עושין של עץ וע"כ הכונה דלאחר השבת דאז הוה לצורך שרי כמש"כ לעיל דין ט' אבל לעשות מע"ש כיון דאפשר אחר השבת א"כ אסור בקיומו אם יקדימו מקודם השבת ולכן נתן עצה לסתור ולבנותו מאבנים וא"כ יקשה אכתי מאי אהני הא עברו בלאו דלא תעשון כן לד' אלקיכם ומה לי לאו זה או לאו זה וע"כ דעשה דבנין דחי ל"ת דלא תעשון כן ומה גם דלאו דלא תטע עץ מסייע לידחי הלאו דלא תעשון (עב"מ דף ל"א ברש"י ובריא"ף שם) ומעתה יקשה כיון דהורדוס עבד הוה וליכא בדידי' עשה דבנין ובהלאו דל"ת כן מוזהר גם הוא ול"ש בי' עשה דחל"ת וא"כ אכתי קשה איך השיאו עצה לסתור ביהמ"ק לעבור בלאו דלא תעשון אלא וודאי נשים חייבות וה"ה עבד ואיכא למימר דעשה דבנין דוחה ל"ת וא"כ יש מכאן ראי' נכונה לשיטת רבינו ועמש"כ מזה בה"א:
ט"ו) אמנם יש עוד דרך אחר לפני דשפיר הוה בנין ביהמ"ק מעשאהז"ג דהנה תוס' הקשו ל"ל אותו ולא אותה דפטורה מלמול בנה הא הוה מעשהז"ג דאין מלין בלילה אמנם י"ל דהנה קיימ"ל דאין לילה מחוסר זמן דהיינו דכל היכיא דממעטינן לילה מדכתיב ביום אזי אמרינן דלילה אמח"ז משום דגם בלילה חיובא רמי עלי' אלא שאין עבודת לילה כשירה עיין חגיגה דף ח' וזבחים דף י"ב ומנחות דף ו' ודף ק' ומהא"ט אמרינן שם דיום להרצאה ולילה לקדושה ולכן אם קידש מנחה בכלי בלילה חלה עליו הקדושה לאפסולי בלינה ולפי"ז י"ל דרק בציצית הוה מעשהז"ג משום דאין נוהג בלילה יען דבפירוש פטרה הכתוב בלילה מציצית מוראיתם אותו ולא רמיא עלי' מצוה בלילה אבל מילה דלא נתמעט אלא מדכתיב ביום השמיני א"כ שוב אמרינן לילה אמח"ז דמצוה רמיא עלי' וכן הדבר מבואר בירושלמי פ' הערל דבעי התם ליל שמיני מה את עביד ופשוט לי' ליל שמיני כשמיני ואסור לסוכו בתרומה דהוה כערל בזמנו הרי אף דז' ימים מותר לסוכו דל"ה ערל עדיין כיון שאין חיובא עליו בליל ח' אסור דהוה כערל דחיובא עליו רמיא בלילה אלא דבלילה אין המצוה כשירה והוה כערל ביום השמיני וכן מוכח שדעת תוס' בקידושין דף ל"ד שהקשו דשריפת קדשים ידחה יו"ט ותמהו הא שרפ"ק הוה מ"ע שהז"ג עשעה"מ פי"ט מפסה"ק ולפמש"כ ניחא דלילה אמח"ז כיון דכל הטעם דאין שורפין קדשים מדכ' ביום השלישי באש ישרף ולא בלילה כהא"ג רמיא חיובא עלי' אלא דאין לילה כשרה לכל שרפ"ק וכמש"כ בשעה"מ לתרץ הא דל"ה מעשהז"ג מה דאין שורפין קדשים ביו"ט משום דמצוה רמיא עלי' אלא דאסורא גרים יעש"ה וא"כ ניחא גם דברי רבינו פה דנשים חייבות בבנין ביהמ"ק משום דהא דאין בונין בלילה אינו משום דלא רמיא עלי' חיובא בלילה אלא משום דאין כשרה בלילה מדכתיב ביום הקים המשכן נתמעט לילה ואמרינן דאין לילה מח"ז ול"ח מעשהז"ג וא"ש ועמש"כ בפ"ח ממעה"ק ופ"ד מפסהמ"ק דרבינו פסק דלילה אמח"ז:
אחר שכתבתי ראיתי שבספר הרוקח כתב ככל החזיון הזה בהל' לולב וז"ל זמן גרמא נשים פטורות בפ' א' דקידושין כל מצות עשה שהז"ג נשים פטורות כמו סוכה ולולב שאם יעבר הזמן שוב אין לו תשלומין והם ביום ולא בלילה כדאמר בשבת בפ' ר"א דף קל"א ציצית ותפילין אין להם זמן קבוע כל שעתא ושעתא זמנה הוא ואין שייך בהם תשלומין שהרי היום מפטרו אבל מילה שזמנה קבוע ביום השמיני ימול לא הוה מ"ע שזמן גרמא שהרי אם לא נימל בזמנה כל הימים שיבאו תשלומי דיום שמיני נינהו ודמי לפ"א דחגיגה חיגר בראשון ונתפשט ביום שני דכולי תשלומי דראשון הם משו"ה איצטרך בקידושין דף כ"ח כאשר צוה אותו אלקים ולא אותה גבי מילא דלא דמו לתפילין כמו פדה"ב שיכול לפדות מבן ל' ואילך כל שעה שירצה אע"ג דמילה ביום ולא בלילה בפ"ב דמגילה אין מלין ולא טובלין אלא ביום וביבמות דף ע"ב דנימל לשמונה או לשנים עשר אין נימול אלא ביום מן וביום מיהו יש לה תשלומין ולא דמי לתפילין ומדבעינן בפ' הערל יום הבראתו כיום הולדו כדמפרש התם ולא דמי לסוכה ולולב עכ"ד ולפי"ז בנין ביהמ"ק ל"ח מעשהז"ג כיון דכולהו יומא תשלומי דראשון נינהו דאי הוה אפשר לבנות ביומא חדא הוה מתקיים מ"ע ואין עליו עוד חיוב רק שאי אפשר לקיים ביום אחד הוה כולהו תשלומין דיומא קמא (שוב ראיתי באור זרוע ה' מילה שכ' דלכן ל"ה מעשהז"ג דנשים פטורות דרק במצות התלוית בגוף האדם דילפינן מתפילין אבל מצוה שאדם מצוה בה על אחרים כגון מילה דז"ג מחייבה לכן איצטריך אותו ולא אותה והוא ע"ד שכתבתי:
ט"ז) והנה בהך שמעתתא דקידושין אמר רבא פפונאי ידעי טעמא דהא מילתא הקשו כל התורה כולה לתפילין דכ' למען תהי' תורת ד' בפיך ומדעשהז"ג נשים פטורות מכלל דאז"ג נשים חייבות ופירש"י מדכ' בתפלין לפטור מ"ע שהז"ג ותוס' הבינו שכונת רש"י דאי באין ז"ג ג"כ פטורות א"צ קרא דבז"ג נשים פטורות מקו"ח ותמהו ע"ז דילמא הוה ילפינן ממצה והקהל לחיובא ונראה לי כונה אחרת דהנה רש"י פי' הקשו כל התורה כולה לתפילין ולא שבקינן הקישא ונילף בבנין אב ממצה והקהל לחיובא ומעשאה"ג לפטור מת"ת משמע דכל זה משום דהיקש עדיפא לכן לא ילפינן מעשאה"ג לפטור מת"ת ולפי' תוס' לא משום דהיקש עדיף אלא משום דא"כ קרא מיותר לגמרי ועוד הקשה מהרש"א דרש"י פי' למ"ד תפילין אז"ג ויליף איפכא דז"ג חייבות והקשה מהרש"א מנ"ל דילמא כולהו לפטור ונראה ליישב דהנה תוס' יבמות דף ה' הקשו הא ציצית אין שוה בכל אמאי דחי ל"ת דכלאים והנה ליישב זה לכאורה נצטרך לומר באמת כרבנן דר"ש דציצית ל"ה מעשהז"ג ובאז"ג הא נשים חייבות אמנם אי נאמר דנשים פטורות ממעשאהז"ג הדרה קו' לדוכתי' הא ל"ה שוה בכל ונצטרך לומר דבאמת ציצית הוה מעשז"ג ונשים חייבות במעשז"ג כמו במצה והקהל א"כ ממנ"פ ליכא למילף תרווייהו לפטור דא"כ ל"ה שוה בכל ואיך דחי מצות ציצית ל"ת דכלאים ולכך פירש"י דילפינן איפכא אך לכאורה קשה א"כ לעיל דפריך הגמ' ותו מעשאז"ג מנ"ל דחייב נילף מת"ת לפטור משמע דרצה לילף כולהו לפטור ויקשה א"כ ציצית הוה עשה דאין שוה בכל וא"ד ל"ת דכלאים ואולם נראה דהנה קו' תוס' הנ"ל דציצית אין שוה בכל איך דחי ל"ת יש ליישב דהא עכ"פ פשיטא דנשים יכולין להביא עצמן לידי חיובא כשיטת תוס' עירובין דף צ"ב א"כ י"ל רק עשה דכהנים ל"ה שוה בכל יען דאין יכול להביא עצמו לידי חיוב כלל דאין ישראל יכול להחמיר עליו לקיים מ"ע דכהנים ע"כ הוה עשה דאין שוה בכל ולא אלים לידחי ל"ת אבל בציצית דעכ"פ יכולין להביא עצמן לידי חיוב שפיר אלים כמו שאר עשה השוה בכל דזה מיקרי ג"כ עשה השוה בכל ולפי"ז י"ל דהנה בסי' י"א איתא דנשים כשרים לעשות ציצית אך י"א שאין כשרים לעשות ציצית ובתפילין קיימ"ל בסי' ל"ז דנשים פסולות לכתיבת תפילין משום דכל שאין בר קשירה אין בכתיבה ואמאי לא דרשינן כן בציצית ולהנ"ל י"ל דהנה בתפילין קיימ"ל דאין נשים יכולין להביא עצמן לידי חיוב הנחת תפילין א"כ שפיר ל"ה בכלל קשירה ע"כ אינה ג"כ בכלל כתיבה אבל בציצית דיכולין להביא עצמן לידי חיוב שפיר כשרין לעשיית ציצית ומעתה י"ל דהנה למאי דילפינן מתפילין במה מצינו שפיר י"ל דרק ילפינן דפטורין אבל רשאין להביא עצמן לידי חיוב דלענין זה דלא יהא רשאין להביא עצמן לידי חיוב לא נילף מתפילין לכן שפיר פריך דנילף באז"ג מת"ת דפטורין אבל רשאין להביא עצמן לידי חיוב ושפיר הוה ציצית שוה בכל ודחי שפיר ל"ת דכלאים אבל עתה דיליף בהיקש דאין היקש למחצה א"כ אי נילף מתפילין דפטורין ממעשהז"ג ע"כ נילף דגם להביא לידי חיוב אין רשאין (ועוברין בבל תוסיף) כמו בתפילין א"כ באמת גם לעשיית ציצית הוה פסולין וכהאי י"א שבסי' הנ"ל וא"כ אז גם ציצית הוה עשה דאין שוה בכל ואיך דחי ל"ת וא"כ ע"כ לומר דציצית הוה באמת מעשאז"ג כרבנן דר"ש ולכן הוה שפיר שוה בכל דאין לומר דגם אז"ג ילפינן מתפילין דא"כ שוב ע"כ תאמר דנשים פטורות מציצית וא"י להביא עצמן לידי חיוב ג"כ דאין היקש למחצה א"כ שוב ל"ה ציצית שוה בכל ואמאי דחי ל"ת אע"כ דבאין ז"ג נשים חייבות דלא ילפינן מתפילין לפטור מכל המצות דא"ל דנלמוד מבנין אב מת"ת לפטור דז"א דכיון דתפילין גופי' דפטירי רק מת"ת א"כ ע"כ גם הלימוד מת"ת הוא ג"כ לא לבד דפטירי אלא דאין רשאין כלל ללמוד תורה לשם מצוה א"כ שפיר קאמר מדמעשז"ג פטורין וא"י להביא לידי חיוב מכלל דבאז"ג אפי' חיובא איכא דלא ילפינן מתפילין ולא מת"ת דאי נילף גם מעשאהז"ג מתפילין לפטור א"כ תאמר דא"י להביא עצמן לידי חיוב א"כ שוב הוה אש"ב ואין עשה דחל"ת ושפיר נשמע מהיקש זה דבאז"ג נשים חייבות דמדמעשז"ג פטירי אז"ג חייבת כפירש"י וניחא נמי דרש"י מפרש דלמ"ד תפילין אז"ג ע"כ הוה הילפותא איפכא דבז"ג נשים חייבות דאין לומר תרווייהו לפטור מסוכה וראי' א"כ שוב ציצית ל"ה שוה בכל אע"כ אי תפילין אז"ג ונשים פטורות ע"כ דז"ג נשים חייבות וציצית הוה באמת ז"ג כר"ש והוה שוה בכל ודוק:
וע"ז משני מאן שמעת לי' דשבת ז"ת ר"מ הא סובר ב"כ אין מלמדין ופירש"י דלית לי' היקש דאתי למילתא אחריתא רק בנין אב מראי' לפטור דהיינו דאנו חוזרין לסברא ראשונה דז"ג נשים פטורות דמסתברא יותר דילפינן מראי' ולא יקשה הא אין ש"ב דהא אף שאין חייבין כיון דרשאין לקיים שפיר מיקרי ש"ב ועשה דחל"ת וא"כ לא יקשה מה שהקשה תוס' לפירש"י (כפי מש"כ מהרש"ל בכונת התוס' דקשיא להו לפירש"י דאיך בנין אב ממורא מוציא מכלל היקש דנשמע דז"ג נשים חייבות) דלפמש"כ ע"כ מוציא מכלל ההיקש דאל"כ דתילוף מתפילין לפטור א"כ סותר הכלל דבעינן ש"ב אע"כ דמוציא מכלל היקש וא"ל דאכתי נעשה היקש לחיובא ז"א דהא עתה כבר הדר לסברא קמייתא דיותר מסתברא לפטור מז"ג מבאין ז"ג ובאמת באז"ג ע"כ לחיובא ילפינן כדס"ל לר"מ בעירובין דנשים חייבות בתפילין כמו שכ' מהרש"א וא"ש פירש"י כמין חומר:
והנה בפנ"י הקשה ממנ"פ הא דפריך מעשהז"ג מנ"ל דפטירי משמע מסברא דחייבין ואח"כ פריך שאז"ג מנ"ל דחייב משמע מסברא דפטירי ועוד מדפריך לקמן מנ"ל דל"ת חייבין ומשני השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה א"כ מסברא דפטירי א"כ מ"פ בז"ג מנ"ל דפטירי לפמש"כ י"ל דגמ' הוה קשיא לי' קו' תוס' הא לא הוה שוה בכל איך עשה דחל"ת ומהא"ט הוה מתסברא לי' דבאמת חייבין בכל מעשז"ג מסמוכין דחייבין בכלאים וחייבין בציצית ג"כ ומשני דיליף תפילין מת"ת וכל מ"ע שז"ג מתפילין לפטור וע"ז פריך א"כ מנ"ל דבאז"ג חייבין דהיינו דנעשה סמוכין דפטורין מכלאים כקו' תוס' ביבמות דף ד' וא"כ אפי' בל"ת פטורין דגם ל"ת ל"ה שוה בכל וא"כ כש"כ דפטורין ממעשאז"ג והיינו דפריך חדא מנ"ל דבאז"ג חייבין וע"ז משני דנילף ממורא ושוב פריך קו' השני' דגם בל"ת מנ"ל דחייבין כיון דמסמוכין נשמע לכאורה דנשים פטורות מל"ת דכלאים כמו דפטירי ממ"ע דציצית וע"ז משני השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וא"כ ע"כ דלא נדרש סמוכין והא דיקשה א"כ אין שוה בכל איך דחי הל"ת דכלאים נראה לתרץ באופן אחר דהנה תוס' יבמות דף ד' דהקשו אמאי לא דרשינן לחייב נשים בציצית מהיקש דחייבות בכלאים ותי' דהוה נגד הכלל דנשים פטורות ממעשהז"ג ושוב הקשו דנדרש דנשים אין מוזהרין אכלאים כיון דפטורים מגדילים תעשה לך ותמוה מאי קושיא הא ג"כ מוציא מן הכלל דאשה השוה לאיש לכל עונשין שבתורה ונראה דכונת דבריהם כך דכל קושיתם בנוי על יסוד קושיתם בדף ה' דקיימ"ל דעשה שאין שוה בכל ל"ד לל"ת השוה בכל והא ציצית הוה עשה שאין שוה בכל איך דחי לל"ת דכלאים ולכן שפיר הקשו כאן דאדרבא נדרוש דנשים חייבות בציצית דאז ניחא מה דגלי קרא דעשה דציצית דחי ל"ת דכלאים ותי' דהוה נגד הכלל דנשים פטורות ממעשז"ג וא"כ הוה כנגד כלל אחרינא אלא דאכתי תקשה דנקיש להיפך דפטירי מכלאים והוה הל"ת ג"כ אין שוה בכל ושפיר עשה שאין ש"ב דוחה ל"ת שאין ש"ב ולא יקשה דהוה נגד הכלל דהשוו אשה לאיש דהא ע"כ לדרוש נגד הכלל כדי שלא יקשה דאיך עשה שאש"ב דחי ל"ת השוה בכל כנ"ל:
ואולם ליישב קו' התוס' יבמות הנ"ל דנדרוש סמוכין לפטרן מכלאים כדי שיהא לאו שאש"ב נראה לישב דתוס' בקידושין הקשו הא ציצית ל"ה כלל ז"ג דהא חייבין בלילה לרבנן דפליגי אר"ש ותי' דעיקר חיובא דעכ"פ תלוי בזמן והנה קשה לי טובא לפי"ז הדרה קו' תוס' ביבמות לדוכתי דנדרש סמוכין דנשים חייבות בציצית דהא ציצית ל"ה ז"ג כקו' תוס' בקידושין לאמת:
לכן נראה ליישב קו' תוס' דהנה רבינו בה' ציצית פסק דכסות לילה פטור מציצית גזירה שמא יכסה בה בלילה ואח"כ כתב דציצית לובשין ביום ובין בלילה א"כ סותר עצמו כיון דסובר לילה לאו זמן ציצית ואיכא אסורא דכלאים איך כתב דלובשין בין ביום בין בלילה והנה מהר"י אבוהב הובא בב"י סי' ח' תי' דרק כסות לילה פטור משום גזירה שמא יתכסה בה אבל בכסות יום שרי אף בלילה כיון דהותר אסורא דכלאים ביום הותרה אף בלילה ולכאורה קשה אי בכסות לילה אייריא א"כ למה כתב דפטור משום שיתכסה בלילה הא גם ביום יש אסור כלאים ונראה עפ"י מה שהקשה בש"א דנאמר כמו דכסות יום מותר אף בלילה להקל כש"כ דנאמר דיתחייב בגד של לילה ביום כיון שהוא זמן חיוב להחמיר וא"כ י"ל דבאמת כן דחייב ביום בציצית וליכא אסור כלאים מדינא אבל עכ"פ ל"ש לומר דהותר גם בלילה וא"כ בלילה אסור להתכסות ואיכא גזירה שמא יתכסה בה בלילה אבל בגד של יום דעיקר חיובא בשל יום והותרה א"כ שפיר הותרה גם בלילה ע"כ לובשין בין ביום בין בלילה אלא דיקשה לפמש"כ רבינו בפ"י מכלאים דבגכ"ה חייב אלא בשעת עבודה דמ"ע כמו בציצית משמע דבציצית רק משום מ"ע דחל"ת דכלאים שרי אבל ל"א דהותרה וא"כ בלילה הא ליכא מ"ע ואיסור כלאים איכא כיון דל"א דהותרה ומעתה י"ל קו' תוס' כן דהנה בציצית דדחי כלאים אף דמ"ע דציצית איני חיובית בהחלט אפ"ה דחי יען דעכ"פ בעידן ריתחא מענשינן עלי' לפי"ז בוודאי אי ל"א הותרה ובלילה איכא נמי אסור כלאים א"כ ע"כ הא דחייב בלילה בציצית משום דעדל"ת א"כ ל"ח מעשהז"ג דהרי החיוב למ"ע בלילה הוא כחיובא ביום אבל אי אמרינן דבלילה ליכא אסור כלאים בציצית כיון דהותרה ביום הותרה בלילה א"כ יש לומר אף דבלילה ג"כ חייב במ"ע דציצית אבל לא מענשינן עלי' ואפ"ה דחי לל"ת דכלאים כיון דהותרה איסור כלאים לגבי מצות ציצית דעכ"פ מצוה איכא גם בלילה א"כ מיושב קו' תוס' דהוה מ"ע שאהז"ג די"ל כיון דבלילה לא מענשינן עלי' הוה שפיר מעשהז"ג וא"כ ניחא קו' תוס' ביבמות ג"כ דקו' הראשונה שהקשו דנילף מסמוכין דנשים חייבות במ"ע דציצית הא דחו שפיר דהוה נגד כללא דנשים פטורות מז"ג דהא לפמש"כ הוה מ"ע שז"ג כיון דבלילה אף דחייבין בציצית הא לא מענשינן עלי' ורק דקושיא לאידך גיסא דנילף דפטורות מכלאים כיון דפטורות מציצית כדי שיהא גם הלאו אש"ב ודחי שפיר לל"ת דכלאים די"ל דאיסור כלאים שאני דהותרה במקום מצוה בבגכ"ה לכן אף דהוה עשה שאש"ב דחי לל"ת הש"ב א"כ שוב ל"ש לדרוש סמוכין דנשים פטורי מכלאים דהא הוה נגד כללא דהשוה אשה [לאיש ל]כל עונשין שבתורה:
י"ז) והנה בגמ' איתא מ"ע שהז"ג סוכה שופר תפילין וציצית והקשה בח"ס בתשובה הא בתפילין הוא אות ליצ"מ א"כ אף נשים היו באותו נס אמאי נשים פטורות לפי מה שמבואר במגילה דף ה' דנשים חייבות יען דהי' באותו נס וכ' תוס' שם דהוה סברא דאורייתא דבמצה ג"כ חייבין מהא"ט דהי' באותו נס דיצ"מ ותי' דתפילין עיקר האות כמו שדרשו בגמ' שמני כחותם על לבך ולא משום אות ליצ"מ וקשה לי דרש"י פי' ז"ג יען דל"ש בשבת ויו"ט ובמנחות דף ל"ו איתא דהטעם דפטורות בשבת דמקרי אות דכ' לאות על ידך כי הוצאתיך מאמ"צ א"כ חזינן דמהא"ט נקרא מ"ע שהז"ג יען דתפילין לאות על יצ"מ ובשבת איכא אות ובשאר ימות החול דליכא אות על יצ"מ חייבין בתפילין מהא"ט יהי' נשים ג"כ חייבין כיון דבעינן אות ליצ"מ גם נשים חייבין והדרה קו' לדוכתי' ונראה דרש"י במשנה פי' ז"ג דהיינו שהזמן גורם לבוא לפי"ז בתפילין אדרבא הא הזמן גורם לפטור רק דפטור בלילה דאפ"ה מחשב ז"ג ונשים פטורות א"כ ל"ש לומר יען שהי' באותו נס יהא חייבין דהא אין הזמן גורם החיוב דרק במצה דהזמן שהי' באותו נס גורם החיוב לכן שייך לומר דנשים ג"כ חייבות וא"ש קו' מהרש"א דלא ילפינן מסוכה די"ל דהזמן גורם החיוב אבל בציצית דאין הזמן גורם החיוב ע"כ לא מצינן למילף מסוכה ולכן ציצית ילפינן מתפילין וא"ש קו' מהרש"א ועוד י"ל דלפמש"כ בלא"ה לק"מ דהא בשעה"מ הקשה מ"פ הגמ' דל"ל האזרח הא בסוכה אף הן היו באותו נס הו"א דחייבין צריך האזרח למעט נשים ותי' השעה"מ דקאי למ"ד סוכה ממש היו וליכא נס בנשים דלא הי' הולכין במלחמה ורק למ"ד דענני כבוד הי' שייך לומר דהי' באותו נס ומעתה ניחא דל"ש למילף מסוכה דאדרבא י"ל סוכה נשים פטורות דלא הי' באותו נס אבל לא נשמע במצות דהיו באותו נס ולכן יליף מתפילין לפטור דאף דהן הי' באותו נס כקו' ח"ס לאמת אפ"ה פטירי ובהא ניחא הא דכ' תוס' במגילה דהן הי' באותו נס רק דרבנן ולכאורה הא באמת סברא אלימתא הוא וסברא דאורייתא הי' להנ"ל ניחא כיון דגם תפילין הי' באותו נס אפ"ה פטירי נשמע דמדאורייתא ל"א האי סברא רק מדרבנן לפי"ז ניחא גם קו' השעה"מ דשפיר צריך האזרח דאף למ"ד ענני כבוד הי' ג"כ פריך שפיר ל"ל האזרח דהא מדאורייתא ע"כ ל"מ האי סברא דהא תפילין ג"כ הי' באותו נס ופטירי מדהוקש לת"ת א"כ האזרח ל"ל:
י"ח) ובהיותי בזה אמרתי לפרש המשנה בקידושין דהתם תנן כל מצות הבן על האב אנשים חייבין נשים פטורות כל מצות האב על הבן אחד אנשים אחד נשים חייבות כל מעשהז"ג אנשים חייבים נשים פטורות כל מעשאהז"ג אחד האנשים ואחד נשים חייבין כל מצות ל"ת בין הז"ג בין שאין הז"ג אחד אנשים ואחד נשים חייבין והנה בתויו"ט עמד להקשות למה באמת נקט התנא כהאי לישנא דכל מצות הבן על האב כיון דבגמ' מוכיח דע"כ הפירוש כל מצות מוטלת על האב לעשות לבן א"כ יאמר התנא בלשון זה ולמה נקט התנא לישנא המורה להיפוך ותי' דאותן המצות מוטלת על הבן אם לא יקיימן האב אבל העיקר מוטלת על האב אולם יש לתמוה א"כ סיפא דקתני כל מצות האב על הבן ושם ל"ש דמוטלת על האב דהא מורא האב מוטל רק על הבן וכן הקשה באו"ח עוד יש לתמוה דתנא מפרש דאנשים חייבין נשים פטורות וקשה פשיטא דאנשים חייבין דאי אנשים פטורין מי מיחייב וכן במציעתא דאחד אנשים ואחד נשים יקשה פשיטא דאנשים חייבין ואומר דהנה לקמן דף ל"ח איתא במשנה דמצות הגוף נוהג בין בארץ בין בחו"ל ויליף מקרא דכל הימים אשר אתם חיים על האדמה והקשה בחי' ח"ס בסוג' דחדש מנ"ל דילמא הפי' על האדמה היינו א"י כדכתיב על האדמה אשר נשבעתי לאבותיכם לתת לכם ותי' דלמ"ד לקלע"ל א"כ גם א"י חו"ל הוא מוכח דנוהג גם בחו"ל אך הקשה א"כ למ"ד דקלע"ל מנ"ל דנוהג גם בחו"ל ותי' ע"פ רמב"ן שהביא ירושלמי וכן הוא בספרי דמפרשי קרא דוהי' אם שמוע תשמעו וכו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה על לבבכם אפי' כשהם גולים מעל הארץ הטובה מ"מ ושמתם שלא יהא כחדשים בעיניכם כשתחזירו ומובא בפירש"י על התורה והנה בקרא מפורש תפילין ת"ת ומזוזה וה"ה כל כיוצא בזה חובת הגוף אך הקשה לפי"ז א"כ הא דדריש בשמעתין דנשים חייבות במזוזה מדכ' למען ירבו ימיכם דהא לפי הירושלמי וספרי ע"כ הא דכתיב למען ירבו ימיכם בהאי פרשתא אדלעיל קאי והכי קאמר קרא השמרו לכם פן יפתה וכו' ואבדתם בגולה ואז בגולה ושמתם וכו' לשמור רק חובת הגוף תפילין ת"ת לכן השמרו לכם מזה העונש למען ירבו ימיכם על האדמה ותשמרו כל המצות ודרשא גמורה הוא שעלי' סומכין לחייב בכל המצות בחו"ל למ"ד קלע"ל וא"כ מנ"ל להאי מ"ד דנשים חייבות במזוזה דהא כל עיקר חיובם מהך סברא דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם אטו נשי ל"ב חיי ולהך מ"ד לא קאי האי למען ירבו ימיכם אמזוזה רק אדלעיל אמצות התלויות בגוף והניח בצ"ע:
עוד הקשה דהנה לחייב במצות הגוף בחו"ל יש ב' סברות אם ישראל בגולה כיון שכל ישראל גולים א"כ ח"ו תשתכח תורה והמצות אבל כשישראל על אדמתם רק איזה יחידים דרים בחו"ל נהי דראויים לעונש שיצאו לחו"ל מהסתפח בנחלת ד' מ"מ הו"א דלא נצטוו יחידים במצות הגוף ויש סברא להיפוך כשעיקר התורה נוהגת בישראל שהם בארץ אז אפי' היחידים שהם בחו"ל חייבין אבל כשגלו הכל בטלה תורה ומצות לגמרי ח"ו אך בשלמא למ"ד לקלע"ל הנה יש תרי קראי דהיינו ושמתם על לבבכם אפי' כשהם גולים וקרא דכל הימים אשר אתם חיים וכו' נשמע דחייבין בכל גונא אבל אי קלע"ל א"כ לא נשמע מקרא דכל הימים אשר אתם חיים על האדמה דהא נוכל לפרש דהיינו על הארץ הטובה וליכא אלא קרא דושמתם א"כ מנ"ל בזמן שישראל על אדמתם שחייבין המועטין בחו"ל ונראה לי לישב בחדא מחתא דהכי קאמר קרא ושמתם אפי' כשהם גולים למען לא יהא עליכם כחדשים ותוכלו לקיים בארץ ואז תאריכון ימים על האדמה בקדושה שני' וא"כ למען ירבו שפיר קאי אושמתם לא אדלעיל ושפיר דרשינן דקאי אמזוזה ונשמע דרשא דאטו נשי לא בעי חיי וניחא נמי דמוכח דגם כשישראל על אדמתן חייבין בגולה ג"כ כיון דכשהם בגולה חייבין כדי שיאריכו ימים על האדמה בקדושה שני' דהיינו שלא תשתכח מהם התורה והמצות ויכולין לקיים על האדמה בעת קדושה השני' א"כ קו"ח בשעה שישראל על אדמתן דמיעוט ישראל שבגולה בעמוד והחזר קאי שצריכין לקיים המצות כדי שיכולין לקיים המצות כשיזכו ליכנס לארץ ויזכו שיאריכו ימים על האדמה בעת קדושה שני' ועוד יש להוסיף ולומר דהנה בקרא כתיב ולמדתם את בניכם וע"ז קאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה יזכו לקדושה שני' דעי"ז שילמדו לבניהם עי"ז יאריכון בניכם על האדמה בקדושה שני' וא"כ קו"ח כשישראל על אדמתן שאותן שבגולה צריכין ללמד לבניהם כדי שיזכו בניהם לבוא לארץ ויקיימו המצות והתורה על האדמה אשר נשבע וכו' דבזה אין סברא לומר דרק ישראל שעל אדמתן תתקיים התורה על ידיהם דאין סברא לפטור מהא"ט מללמוד את בניהם בחו"ל דהא אולי בניהם יזכו לידור בארץ וא"כ ע"כ קאי האי ושמתם למען ירבו ימיכם גם כשישראל על אדמתן אותן שבחו"ל חייבין ללמד את בניהם א"כ ידעינן ממילא שגם בתפילין ומזוזה דאיירי בי' קרא דחייבין כשהם בגולה כיון דהאי ושמתם קאי ע"כ גם בזמן שישראל על אדמתן ויחידים דרים בחו"ל ודו"ק:
ובמש"כ נכון לישב קו' תוס' לקמן דף ל"ד דבשבת מוכח דהאי למען ירבו ימיכם קאי את"ת א"כ יהא נשים חייבים בת"ת משום דנשי בעי חיי ותי' כיון דכתיב ולמדתם את בניכם דמשמע ולא בנותיכם לא אלים האי סברא דנשי בעי חיי לחייב נשים בת"ת ולפמש"כ י"ל כיון דאי קאי את"ת ע"כ יפורש הכי גם בגולה ילמדו את בניכם שכשיכנסו לארץ יאריכון ימיכם על האדמה וא"כ לענין זה ל"ש לחייב נשים ללמד בנותיהם תורה משום שכשיכנסו לארץ ידעון לקיים התורה למען יאריכון ימיכם על האדמה דהא באמת לא כתיב בקרא דלמען ירבו ימי בנותיהם אלא ימי בניכם ע"כ דלא חייבה תורה ללמד בנותיכם כשהם בגולה דלימוד תורה יוכל להתקיים ע"י בניכם בשלמא אי קרא אייריא מקיום המצוה כמזוזה דאייריא קרא מהם עצמן שישמרו המצות שיקיימו המצות למען לא יהא כחדשים כשיזכו לכנס לארץ בקדושה שני' ועי"ז ירבו ימיכם על האדמה דזה שפיר מצי קאי גם על אשה דהא כתיב בקרא גם ימיכם דהוה במשמע גם אשה אבל אי קאי אלימוד תורה א"א לפרש על לימוד בנותיהם דיחייבו מהא"ט כשיכנסו לארץ יאריכון ימים דהא לא כתיב בקרא כלל למען ירבו ימי בנותיכם ודו"ק כי עמוק:
ובזה ניחא נמי מה שהוקשו תוס' אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה לחייב נשים במעשאהז"ג ובמהרש"א כ' לישב דאי לאו דילפינן ממורא לחיובא במעשאהז"ג גם מזוזה הוה מקשינן לת"ת לפטורא ולא הוה גמרינן לחיובא מסברא דגברא בעי חיי אי לאו דאשכחן בעלמא במצות שלא הז"ג דחייבות אמנם לכאורה יקשה הא פשיטא דגברא בעי חיי הוה סברא אלימתא א"כ להנ"ל ניחא משום דאי נפרש דלמען קאי אדלעיל ל"ש כלל לילף משום דנשי בעי חיי דחייבין כקושית הח"ס וא"כ אי לאו דילפינן ממורא ע"כ הוה מוקמינן דאדלעיל קאי משום דאי קאי אמזוזה הוה קשיא לן איפכא דלפי"ז גם נשים חייבות במ"ע והיכן מצינו דחייבות במ"ע (וכעין סברת תוס' ביבמות דלא דרשינן היקש לחייב נשים בציצית משום דהוה נגד הכלל דנשים פטורות ממעשהז"ג) ומהא"ט הוה מוקמינן ע"כ אדלעיל אבל כיון דמצינו גם באשה דחייבות במ"ע במורא שפיר מסתבר לאוקמא האי למען ירבו אדסמיך לי' ונימא באמת דגם במזוזה נשים חייבות משום דנשי בעי חיי ודו"ק:
והנה במהרש"א הקשה דהא לעיל דף ל' יליף מתיראו שניים במשמע תיפוק לי' משום דכתיב למען יאריכון ימים ואטו נשי ל"ב חיי ותי' באו"ח לפי מה דאיתא ביבמות דף ה' יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה השבת ת"ל איש אביו ואמו תיראו את שבתותי תשמרו וכו' א"כ י"ל דאיצטריך תיראו לשון רבים דהו"א דוקא גבי אנשים הוא דקאמר רחמנא דאין כיבוד אב דוחה עול"ת אבל בנשים דליכא אלא ל"ת הו"א דדחי (ואף דבשבת הוה ל"ת שיש בו כרת הנה בכלל שבתותי תשמרו הוה גם יו"ט כמש"כ רש"י בשבועות י"ד) אמטי להכי כתב קרא תיראו שניים אפ"ה אין עשה דכיבוד דחי שבת ויו"ט דעל שניהם הוא אומר את שבתותי תשמורו והיינו כמש"כ תוס' יבמות דאף לאו דמחמר לא דחי עשה דכיבוד דהוה רק הכשר מצוה (אולם לפי דברי הר"י מירושלים בתוס' דף ל"ד יש לומר הטעם משום דהלאו אלים):
ואקדים עוד דעת תוס' בפסחים דף כ"ט דמשהא חמץ ע"מ לבערו אין עובר עליו כיון דניתק לעשה וביאר בש"א סי' פ"א דבוודאי בעובר על לאו בידים אף דניתק לעשה עכ"פ איסורא עביד ורק בלא עביד מעשה כמו בבל יראה בזה אם משהא ע"מ לבערו ליכא איסורא וכתב דלפי"ז גם בהותיר קדשים ע"מ לשרפו ג"כ ליכא איסורא דבל תותירו והנה העלה עוד בש"א דבנשים ליכא עשה דתשביתו דהוה מעשהז"ג וא"כ בדידהו ל"ה ניתק לעשה גבי נשים וכ"כ בטו"א חגיגה דף ט"ו (ולפמש"כ פנ"י בשמעתין דנשים פטורות מעשה דשרק"ד דהוה ז"ג א"כ ל"ה נותר לאו הניתק לעשה גבי נשים) ולפי"ז יהא חומר בנשים מבאנשים דבנשים לקו ומזה הוכיח דבאמת גם בנשים איכא עשה או דכיון דבאנשים לא לקיא וכ"כ בסדר משנה פי"ב מע"ז והנה לפי"ז לכאורה עדיפא מצינן למימר דבנשים דליכא עשה א"כ משהא ע"מ לבערו עוברים ובאנשים משהא ע"מ לבערו מותר וכן במותיר קדשים ע"מ לשרפו נשים חייבות ואנשים פטורים ואפי' איסורא ליכא אמנם אי אמרינן דכל שיש לאו גם בעשה מוזהרים כמש"כ בש"א וכמש"כ תוס' בשמעתין דכל שיש עשה גם הלאו אלים ולא דחי להעשה כן נמי כל שיש לאו גם בעשה חייבין אך מתוס' דשמעתין מוכח דלית להו האי סברא דא"כ גם בעשה דשבתון נשים מחויבות כיון דאית בהו גם לאו אבל בשו"ת הרא"ש מבואר כדברי הש"א דנשים חייבות בעשה כל שיש עמו לאו:
ומעתה נבוא לפרש דברי המשנה על נכון דכל דינים האלו חדא מכלל חברתה נשמע והכי קאמר כל מצות הבן שהבן חייב ומוטלת על האב האנשים חייבים והנשים פטורים מפורש בגמ' דהיינו מילה פדה"ב ות"ת והנה כבר הוכחנו דהא דחייבין ללמד בניהם גם בחו"ל הוא משום דכתיב למען ירבו ימיכם בקדושה שני' על האדמה ולפי"ז הי' לכאורה סברא לומר דגם נשים חייבות ללמד בניהם למען ירבו ימיכם דאטו נשי ל"ב חיי כקו' תוס' ע"ז קאמר האנשים חייבין דהיינו אף בחו"ל ואפ"ה נשים פטורות כיון דכתיב למען ירבו ימי בניכם נשמע דהא דכתיב ולמדתם את בניכם היינו ולא את בנותיכם כמו שתירצנו על קו' תוס' ואח"כ אמר כל מצות האב על הבן הכונה מצות האב שמצוה מוטל על האב לקיים אף דאיכא ל"ת איכא מצוה בהבן כגון שאמר האב לחלל יום טוב לצורך אונ"פ ובנשים עשה דמורא דחי ל"ת דיו"ט אף שלא במקום מצוה כגון שלא לצורך אונ"פ כמש"כ באו"ח אי לאו דכתיב תיראו דגלי קרא דגם באשה באמת אלים הלאו (ונפ"מ לדינא בשאב הניח עירוב תבשילין והבן לא הניח עירוב תבשילין ואסור לבשל עסי' תקי"ח) ושפיר קמ"ל רבותא באנשים כיון דיש מצוה אצל האב חייבין אנשים לשמוע וכן קמ"ל דאף בנשים אין חייבים לשמוע אלא היכיא דיש מצוה על האב ושפיר נקט אנשים חייבין לאשמעינן דדוקא מצות האב דהיינו כשיש מצוה על האב גופי' אז חייבין אנשים לשמוע וה"ה נשים דחייבות לשמוע יען דמצוה איכא על האב אבל כשאין מצוה על האב פטורות:
ואח"כ מפרש התנא כל מעשהז"ג וכו' וכל מעשאהז"ג וכו' דהנה הני תרי בבות נפקו מכללא דרשא דקתני כל מצות הבן על האב אנשים חייבות ונשים פטורות דהא כ"כ דהא דחייבין ללמד לבניו אפי' בחו"ל נפקי מקרא דלמען ירבו ימי בניכם דקאי אלעיל דכ' ולמדתם את בניכם והנה בהא דלמען ירבו ימיכם דקאי גם את"ת כדאיתא בשבת תליא אי מקרא נדרש גם אלפני פניו כמש"כ באו"ח לעיל דף ל' והוא פלוגתא בכמה דוכתין עב"מ דף צ"ה וסוכה דף ל"ו פלוגתא דתנאי דר"ט ורבנן ועיין ירושלמי סוכה שם בהדס אי בעינן הדר אבל אי ל"ה דרשינן קרא אלפני פניו ל"ה מצי קאי הך למען ירבו רק אמזוזה לא את"ת דהוא לפני פניו א"כ קו"ח דלא קאי אתפילין דמוקדם בקרא ולמדתם ומעתה במעשהז"ג אי נהוג בחו"ל באנשים יחידים הדרים בחו"ל תליא אי אמרינן מקרא נדרש גם אלפני פניו וע"כ כיון דקתני ברישא כל מצות הבן על האב דהיינו שחייב ללמדו תורה דהוכחנו מיתורא דמשנה דקאמר אחד אנשים חייבין דבא לאשמעינן דגם בחו"ל חייבין ע"כ דקאי אלפני פניו א"כ גם במעשהז"ג כתפילין אנשים חייבין אף בחו"ל וא"כ לכאורה הו"א דגם נשים חייבות במעשה"ג כיון דקאי אלפני פניו א"כ שייך לומר אטו נשי ל"ב חיי קמ"ל דאפ"ה נשים פטורות כיון דקתני ברישא דפטורות מת"ת כיון דכתיב ולמדתם את בניכם וע"ז קאי למען ירבו ימי בניכם דנשמע מכל זה דאין חיוב ללמד בנותיכם וכיון דאין חיוב ללמדם נשמע דגם היא אין חייבת ללמוד כדאיתא בגמ' מזה נשמע דגם מתפילין נשים פטורות דאיתקש לת"ת ואף דנשי בעי חיי אלפני פניו ואפ"ה לא מחייבין כיון דפטורות מת"ת אף דשייך אטו נשי ל"ב חיי ע"כ משום דממעט בקרא ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם וכתב ג"כ למען ירבו ימיכם לדרוש ולא בנותיכם ה"נ פטורות מתפילין ולא מחייבין משום אטו נשי ל"ב חיי ושפיר תליא זה במעשהז"ג אנשים חייבין בגולה ונשים פטורות מרישא דקתני דמצות הבן על האב האנשים חייבין ונשים פטורות וכן הא דקתני בסיפא דכל מצות שאהז"ג אחד אנשים ואחד נשים חייבין נשמע שפיר מכללא דכל מצות האב על הבן דאחד אנשים ואחד נשים חייבות והיינו לפמש"כ לעיל דאי ל"ה כתיב מורא ל"ה ילפינן מזוזה דנשים חייבות משום דהוה אמרינן ע"כ דלמען ירבו אדלעיל קאי ולא קאי כלל אמזוזה כיון דבעלמא נשים פטורות מכל מ"ע ורק אחר דכתיב קרא דנשים חייבות במורא שפיר מוקמינן קרא דלמען ירבו דקאי אמזוזה דנשים חייבות משום דאטו נשי לא בעי חיי וממילא נשמע דגם בחו"ל אנשים חייבין במעשאהז"ג כמזוזה אבל אי לאו קרא במורא אז ע"כ למען ירבו הוה קאי אדלעיל ולא קאי כלל אמזוזה כקו' ח"ס א"כ ל"ה ידעינן כלל דאנשים חייבין בחו"ל דהיינו באותן יחידים הדרים בזמן המקדש בחו"ל כאידך קו' הח"ס ושפיר תליא זה בהך דאנשים ונשים חייבין במורא האב ודו"ק ואח"כ תני כל מצות ל"ת בין שהז"ג בין שלא הז"ג אחד אנשים ואחד נשים חייבין וקמ"ל באנשים דחייבין משום דלכאורה מצינן למימר בלאו דבל יראה דליכא לאו באנשים כגון במשהא ע"מ לבערו וכן במותיר קדשים כדי לשרפן ורק בנשים איכא ל"ת משום דבדידהו ליכא עשה דתשביתו ועשה דשרפ"ק כדעת הפנ"י בשמעתין רק דבאמת ליתא כמו שבארנו לעיל דכיון שיש עמו ל"ת גם בעשה הנשים מוזהרים וכן הוא להדיא בירושלמי פסחים פ"ח והבאתי לשונו בפי"ט מפהמ"ק א"כ ליכא לחלק בין נשים לאנשים ולפמש"כ מוכרח כן מהא דנשים חייבות במורא מקרא דתיראו דבארנו דנפ"מ דעשה כבוד לדחי לל"ת דיו"ט משום דגם בעשה דיו"ט נשים מוזהרים כמו על הלאו וכמו שנשמע מדברי התנא ברישא דמתניתין דמצות האב על הבן דאחד אנשים ואחד נשים חייבין דבארנו דקמ"ל דרק כשמצוה על האב אז נשים חייבין אבל כשאין מצוה על האב גם נשים פטורות דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת דיו"ט משום דהל"ת חמור יען שיש עמה עשה ממילא נשמע דה"ה כשיש עם העשה לאו דגם העשה חמור ואיתא גם בנשים א"כ אי משהא חמץ ע"מ לבערו או מותיר קדשים ע"מ לשרפו א"ע דגם נשים פטורות ומעתה יפורש כן אחד אנשים ואחד נשים חייבין דקשיא פשיטא דאנשים חייבין אע"כ דקמ"ל בכהא"ג דלא תימא דבנשים שפיר חייבין בכל ל"ת בין שהז"ג כבל יראה או אין ז"ג כבל תותירו משום דבדידהו משהא ע"מ לבערו ג"כ עובר דליכא בהו עשה אבל באנשים דאיכא בהו עשה א"כ אין חייבין בל"ת דב"י ובל תותירו היכיא דמשהא ע"מ לבערו קמ"ל דז"א דבוודאי כמו דנשים מוזהרות בכל ל"ת בב"י ובבל תותירו אף כשמשהא ע"מ לבערו ולשרפו כן גם אנשים חייבין משום דע"כ הא דנשים מוזהרים לכתחלה אף במשהא ע"מ לבערו אין משום דליכא בהו עשה דתשביתו דהא מרישא נשמע דתנא סובר כל שיש ל"ת עם העשה גם בעשה נשים חייבות אלא ע"כ את"ל דנשים חייבות בבל יראה ובבל תותירו בכל גונא אף במשהא ע"מ לבערו ולשרפו ע"כ דלא כדעת הר"י שבתוס' פסחים דס"ל לחלק בין שאר ניתק לעשה דאסורא איכא עכ"פ לכתחלה משום דקא עביד אסורא בידים אלא כדעת תוס' שם דגם במשהא ע"מ לבערו איכא איסורא א"כ מהא"ט גם באנשים מוזהרים אבל יראה ובל תותירו אף במשהא ע"מ לבערו ולשרפו והיינו דקאמר אחד אנשים ואחד נשים חייבות בכל ל"ת לרבותא דכ"מ שנשים חייבות גם אנשים חייבין ונשמע מזה דמשהא ע"מ לבערו ולשרפו ג"כ אסורא איכא ולפי"ז יש לפרש דגם המשך הסיפא דמשנה דקתני חוץ ממגלח שערו וזקנו ובל תטמא למתים והיינו דמסיפא נשמע דנשים מוזהרים אף בלאו דבל יראה ובל תותירו דהנה בטו"א הקשה אמאי לא חשיב בל תאחר דליכא בנשים כיון דפטורות משמחה דהא בהא תליא כדאיתא בר"ה דף ז' ותי' כיון דהטעם יען דפטורות מעשה דראי' ושמחה א"כ כבר נכלל ברישא דנשים פטורות ממעשהז"ג וא"כ אכתי קשיא ליתני חוץ מבל יראה ובל תותירו דנשים חייבות ואנשים פטורים אע"כ דבאמת משהא ע"מ לבערו עובר עלי' וא"ש דכל הבבות במשנתינו קשורים בה בזה ע"ד אורחא חריפתא ועמש"כ בפי"ט מפהמ"ק עוד בסוג' זו:
י"ט) אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט. הנה הוא גמ' ערוכה שבועות דף י"ד וקשה לי טובא דהנה רש"י שם פירש משום דכתיב את שבתותי תשמרו ואת מקדשי תיראו מוכח דאין דוחה שבת כדאיתא ביבמות דף ה' ויו"ט ג"כ אקרי שבת ולכאורה יקשה הא בסוג' דיבמות מסיק רבא ערוה גופי' ל"צ קרא א"כ אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וקרא דאת מקדשי תיראו לדרוש דמורא מקדש לעולם כדמסיק בדף ה' א"כ לא מוכח דיו"ט א"ד דהא דאין דוחה שבת אין מקרא רק מסברא דעשה אין דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ יו"ט דהוה ל"ת גרידא מסברא עשה דוחל"ת ומינה לן דא"ד יו"ט וצריך לומר דגמ' בשבועות קאי למאי דקאמר הגמ' ביבמות מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא וסובר עדל"ת שיש בו כרת א"כ קרא דשבתותי תשמורו ומקדשי תיראו לדרשא דאין דוחה שבת א"כ שפיר נשמע דגם יו"ט לא דחו דאיקרי שבת וא"כ לפי"ז קשה דהא רבינו בפ"ז מה' אלו דריש מקרא דמקדשי תיראו דמורא מקדש לעולם א"כ הא דאין מקדש דוחה שבת רק מסברא דהוה ל"ת דכרת וא"כ מינה לי' לרבינו דאין דוחה יו"ט דל"ה אלא ל"ת גרידא וא"כ ל"ש לומר דיליף מקרא דשבתותי תשמורו כיון דשבת גופי' דל"ד נשמע מקרא ולא מסברא:
אך לכאורה גם לפירש"י קשה דהנה שיטת רש"י ביבמות דלמסקנא קיימא ג"כ דרשא דמקדשי תיראו דאין דוחה שבת אף דעשה ל"ד ל"ת שיש בו כרת משום דהו"א הכשר מצוה עדיף דדחי ל"ת דכרת וגלי קרא דאף הכשר מצוה ל"ד ל"ת דבכרת א"כ מנ"ל יו"ט דאין לומר דאיקרי שבת דהא דל"ד שבת משום דהוה ל"ת דכרת וגלי קרא דגם הכשר מצוה לא דחי לל"ת דכרת אבל יו"ט דהוה ל"ת שאין בו כרת מנ"ל דאין עשה דמקדש דוחה ל"ת דיו"ט בשלמא לשיטת התוס' ביבמות דאתי קרא למחמר דא"ד לאו גרידא א"כ ה"ה יו"ט א"ד אבל לפירש"י לשיטתו קשה ואולם לפירש"י יש ליישב דהנה כיון דאין בונין בלילה א"כ הוה מעשהז"ג ונשים פטורות א"כ הוה ל"ת שאין שוה בכל דל"ד לל"ת דיו"ט השוה בכל אבל לדעת רבינו א"א לתרץ כך דהא הוא סובר דנוהג בנשים א"כ הוה עשה השוה בכל א"כ לידחי עשה דמקדש ל"ת דיו"ט והנה לכאורה יש לומר יו"ט הוה עשה ול"ת כמש"כ רבינו בפ"ג מיו"ט אבל עדיין לא מעלה ארוכה לשיטת רבינו דבפי"ט מפהמ"ק כתב הטעם דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דילפינן מדרשא דלא עולת חול ביו"ט ולא כתב הטעם משום דהוה עשה ול"ת וע"כ לומר משום דבנשים ליכא עשה דיו"ט כמש"כ תוס' קידושין דף ל"ד עשה דשרפ"ק דחי ל"ת דיו"ט וליתא לל"ת כדעת הריב"א בחולין דף קמ"א ונשאר רק דיו"ט עשה דאין שוה בכל ושפיר נדחה מפני עשה דשרפ"ק ול"ש מאי אולמי האי עשה מהאי עשה דעשה דשרפ"ק הוה עשה השוה בכל דהא שלא בזמנו שורפין גם בלילה ולכן צריך קרא דל"ד (אבל בה' יו"ט אייריא מקדשים טמאים דאין שורפין בלילה ולא נהוג בנשים כמו שהעלה בשעה"מ ועמש"כ מזה בארוכה בפי"ט מפהמ"ק) וא"כ כיון דעשה דבנין מקדש הוה עשה השוה בכל א"כ לדחי ל"ת ועשה דיו"ט דהל"ת כמאן דליתא ועשה השוה בכל דחי ל"ת שאין ש"ב ועוד דליבנו ע"י נשים עצמן דליכא בהו רק ל"ת דיו"ט גרידא ועוד קשה דהנה בב"מ דף ל"ב מצריך קרא דעשה דכיבוד ל"ד עשה ול"ת דהשבת אבידה יען דהוקש כבודם לכבוד המקום אלימא האי עשה א"כ ה"ה דעשה דמקדש אלימא לידחות ל"ת ועשה דיו"ט (כש"כ תוס' ביבמות דף ה' דנגמר דעשה דמקדש אלימא כמו עשה דכיבוד ולכן פריך הגמ' וליגמור מיני' דלא דחי ל"ת אף דמחמר הוה עשה ול"ת כיון דעשה דמקדש וכיבוד אלימא עשה אחריתא כמאן דליתא ואפ"ה ל"ד א"כ לגמר מיני' גם לאו לחודי' ל"ד יעוש"ה):
ונראה ליישב דהנה לכאורה יקשה לפירש"י בשבועות דיו"ט איקרי נמי שבת א"כ למה מוקי קרא במחמר ולא מוקי קרא ביו"ט דליכא בי' כרת ואין לומר דא"כ הוה פריך לי' דנילף בעלמא דעשה דחל"ת ועשה ז"א דהא תוס' הקשו מ"פ הגמ' ליגמר מיני' דבעלמא דחי ל"ת דכרת דהא צריך קרא לגופי' דהו"א עשה דכיבוד אלימא ותי' כיון דיש בו כרת אלימא טפי דלא לידחי לי' עשה דכיבוד ומוכח בעלמא דחל"ת דכרת והנה כקושית התוס' בכיבוד יקשה גם אהא דפריך דנילף מדלא דחי בנין מקדש שבת מוכח דבעלמא דחי ל"ת דכרת הא צריך קרא לגופי' דעשה דמקדש אלימא ואפ"ה ל"ד וע"כ ליישב ג"כ דל"ת דכרת אלימא טפי ואולם אי נוקי ביו"ט שפיר נוכל לומר דצריך לגופי' דהו"א משום דאלימא דחי ואשמעינן קרא דלד' ולא מוכח דבעלמא דחי עול"ת ונראה לתרץ דהנה בסוכה דף מ"ג קאמר אי נמי דאבני סמוך לשקיעת החמה ופירש"י דל"ש אין בנין ביהמ"ק בלילה כיון דיורד מלמעלה בנוי ומשוכלל והקשה בח"ס בחי' הא נטיית אוהל הוה מלאכה משום בונה ולמעלה שובתין שבת ויו"ט ותי' עפ"י תוס' שבת דף צ"ה דבבונה שייך מתוך כיון דמגבן שרי ביו"ט אף דשייך משום בונה וע"כ הא דקיימ"ל דאין בונין ביו"ט היינו משום דבאמת איכא כמה וכמה מלאכות בשעת הבנין טיחת הטיט וסידור האבנים ובהא ל"ש מתוך דרק במלאכת נטיית אוהל בזה כתבו תוס' דל"ש ביו"ט משום מתוך שהותר במגבן ולפי"ז כיון דבנוי ומשוכלל וליכא רק משום נטיית אוהל זהו דהותר ביו"ט מטעם מתוך וכן העלה באמרי אש סי' מ"א (אך בשו"ת מהר"ם שיק סי' רפ"ב כ' דל"ה דבר השוה לכל נפש דאין המצוה על היחיד אלא על כוללת ישראל א"כ ל"ש מתוך דבעינן דבר השוה לכל נפש) ומעתה י"ל דליכא לאוקמא קרא למעט יו"ט ובבונה וסותר דבמאי אי בנין בנטיית אוהל ביו"ט שרי ואי בבנין אבנים ממש א"כ יש כמה וכמה לאווי דיש חילוק מלאכות ביו"ט לענין מזיד א"כ א"צ קרא דא"ד יו"ט דפשיטא דאין עשה דחי כמה לאווי וכ"כ הר"ש מקינון בספר הכריתות סי' קס"ד דלא כפנ"י ביצה דף ח' שכ' דמה לי חד לאו מה לי תרי לאו כדאמרינן בנזיר דף מ"ח דשאני התם דהוה בב"א אבל כאן דהוה בזה אחר זה ועיין בסדל"צ) וא"כ הא דשקיל וטרי דאין בנין מקדש דחי שבת הוא רק במלאכת נטיית אוהל דליכא רק חד לאו דומיא דהעמדת המשכן דליכא בי' מלאכת טיחה וסידור האבנים ובזה הוא דס"ד דלידחי קמ"ל דלא דחי ולכן למסקנא מוקי ג"כ רק במחמר דליכא רק לאו אחד דמחמר ולא מוקי ביו"ט דהא ביו"ט ל"ש לאוקמי אמלאכת נטיית אוהל דהא מותר ביו"ט מטעם מתוך (ויש להוכיח עוד כן לפי מה שהקשה הפלאה פ' כי תשא הא ל"ה בעידנא ולמה צריך קרא דא"ד ותי' דאייריא בעשיית כלים וכבר השבתי לעיל ע"ז אבל לפמש"כ דקאי אמלאכת נטיית אוהל ניחא דהוה בעידנא דבפריסת יריעה נגמר העשה וזה ל"ש ביו"ט דאמרינן מתוך) ומעתה א"ש דברי רבינו שכ' בפשיטות אין בנין מקדש דחי יו"ט משום דרבינו בבנין ממש אייריא ובזה הא ל"ש עדל"ת חדא דהא איכא כמה לאווים ועוד דל"ה בעידנא וא"ש:
והנה יש ליישב עוד בדרך אחר דהנה כ"כ דרבינו בה' יו"ט כתב דאין עשה דשרפ"ק דוחה עשה ול"ת דיו"ט ובפי"ט מפהמ"ק ופ"א מתומ"ס כתב דאיתמעט מקרא דא"ד יו"ט ונראה דהנה תוס' ביבמות דף ה' הקשו דנילף משרפ"ק דאין עשה דחי ל"ת ותי' משום דאפשר למחר ואולם ברשב"א שבת דף כ"ה הוכיח דעשה דשר"ק ל"ח אפשר להמתין דהיום מצותו ואין לך למצות אלא מקומו ושעתו דא"כ גם בבנין ביהמ"ק ל"ש עדל"ת וא"כ איך ס"ד ביבמות לילף מזה דעדל"ת הא אפשר למחר והנה דברי רשב"א נפלאו ממני דהא במ"ק דף ט' דבנין ביהמ"ק (שיהוי לא משה) [שיורי לא משיירינן] וא"כ לפי"ז י"ל דשם בה' יו"ט דאייריא משרפת ת"ט דבזה וודאי חשוב אפשר וע"כ ל"ד לעול"ת דיו"ט אבל בפהמ"ק דאייריא משריפת נותר דבוודאי ל"ח אפשר דמצוה לשרפו בזמנו ולכן הו"א דדחי לעול"ת דיו"ט וצריך קרא וא"כ בבנין ביהמ"ק דאיתא להדיא בגמ' דמ"ק דל"ח אפשר ע"כ ס"ד דדחי אבל למסקנא נשמע באמת מדלא דחי שריפת נותר יו"ט ע"כ דל"א עדל"ת ועשה דיו"ט:
אולם יקשה הא דאיתא בשבועות דאבני בעצרת הא אין דוחה יו"ט ואי נמתין עד למחר איפסל בלינה ויקשה הא מוכח ממ"ק דבנין ביהמ"ק אי אפשר לשהויי כלל וא"כ מ"ק נמתין עד למחר והנה לכאורה עוד תמוה איך שייך לומר דנמתין עד למחר הא מבטלין עבודה שבכל יום ויום והוה חסרון שא"א להמנות אך י"ל דמכאן ראי' לשיטת תוס' שבת דף קל"א דבבנין ביהמ"ק אין אנו דנין משום מכשירי עבודה כיון דהוה מצוה בפ"ע ומצד המצוה א"ד שבת וא"כ ניחא דעל המצוה שפיר נוכל לומר דנמתין עד למחר דאין לומר דא"כ מתבטל עבודה של כל יום דזה הוה רק אי באנו לדון שידחה יו"ט משום מכשירי עבודה אבל כיון דרק דנין אי דחי מצד המצוה עצמה שפיר שייך לומר דהרי אפשר להמתין עד למחר וגמ' דמו"ק באמת רק משום עבודה קאמר דאין רשאי לשהויי:
כ') עוד י"ל דהנה בדברי רבינו פי"ט דשבת שכ' וז"ל דאין עשה שאין בה כרת דחל"ת דשבת יש לפרש דאין כונתו משום דהוה ל"ת דכרת אלא משום דשאני שבת דחמירי ולפי"ז שפיר י"ל גם יו"ט לא דחי דתוס' פסחים דף מ"ז כתב הא דגלי קרא בש"ק דא"ד היינו משום דלאווי דיו"ט דחמירי והעלה בב"ט דהכונה יען דבפסחים דף קי"ח אמרינן המבזה המועדות כאלו עובד ע"ז וא"כ א"ש דאין בנין מקדש דחי יו"ט ג"כ משום דחמירי:
אך בפסיקתא בפסוק ויהי ביום כלות משה שכל ז' ימים הקים משה המשכן ופרקו וביום ז' למילואים העמידו ולא פירקו והלא בתוך ז' הי' שבת ולא עוד דז' למילואים בשבת הי' כיון דיום שמיני למילואים הי' ביום ראשון למעשה בראשית כדאמרינן בת"כ ובסדר עולם (עיין ברש"י גיטין דף ס"א עשר עטרות נטל אותו יום ועי' מש"כ בפ"א מעיוהכ"פ) וא"כ יקשה איך הקים משה את המשכן בשבת הא אית בי' משום בונה אך לכאורה י"ל במשכן דליכא רק בנין אוהל דהוה בעידנא דהרי דרשו ביום הקים דמאליו הוקם ורק פריסת האוהל על המשכן הי' ע"י משה כדאיתא שבת דף צ"ב וכאן אייריא בבנין אבנים לכן א"ד שבת דל"ה בעידנא והא דצריך קרא משום דה"א עשה דרבים ל"ב בעידנא וכמש"כ לעיל שוב ראיתי כי הנה ברייתא דפסיקתא הובא גם בירושלמי ריש יומא ושם עמד ע"ז בשירי קרבן וכתב דבשבת לא העמידוהו (ועתוס' מנחות דף צ"ה דנסיעה לא הי' בשבת משום דמחמר בשבת ופלא תיפוק להו משום סתירת אוהל וכבר תמה ע"ז בטה"ק):
והנה בהפלאה פ' כי תשא הקשה דמדכתיב אך ילפינן דאין מלאכת המשכן דוחה שבת וכן דרשו במכילתא הובא בפירש"י א"כ מוכח דבעלמא דוחה ל"ת דכרת דא"ל בלאו דמחמר דהרי מחמר לא הי' במשכן מדלא הוה אב מלאכה ויש לומר דצריך לגופי' דהו"א דעשה דמשכן חמיר דחי ל"ת דכרת וכמש"כ לעיל דאין לומר דא"כ מ"פ ביבמות דנילף דמדלא דחי שבת מוכח דבעלמא עדחל"ת דכרת דהא עשה דמקדש אלימא וכמו שהקשו תוס' דז"א דכיון דכבר מוכח דאין עשה דמשכן דחי אף דחמירא שפיר נשמע מדגלי דל"ד עשה דמקדש מכלל דבעלמא דחי אך אכתי תקשי דהא במ"ק דף ט' אמרינן דמקדש קדושתו קדושת עולם חמיר ויליף בקו"ח דדחי הקרבה דחינוך יוהכ"פ מדדחי קרבן נשיאים בחנוכת המשכן דל"ה קדושת עולם א"כ אכתי גם לענין בנין מקדש צריך קרא דהו"א דדחי משום דאלימא כיון דקדושתו קדושת עולם וצ"ל דנהי דעביד קו"ח היינו אי חנוכת משכן דחי קו"ח חנוכת מקדש אבל להיפוך אחר דמצינו דאין מלאכת משכן דחי ה"ה מקדש לא דחי דהא מצינו חומרא דמשכן מה דליתא במקדש דמשכן נמשח בשמן המשחה כדאמרינן בשבועות דף ט"ו והנה ממש"כ יש ליישב דברי הירושלמי ופסיקתא הנ"ל כיון דקרבן חנוכת המשכן דחי שבת לכן גם העמדתו דחי שבת דזה הכל צורך חנוכת המשכן והנה לר"א מכשירי קרבן דחי ואפי' מכשירי מצוה דחי א"כ יש לומר דהך אתיא כר"א:
אולם ראיתי מהר"ם שי"ק סי' רפ"ב הקשה לר"א דמכשירי קרבן דוחה שבת א"כ יקשה מקרא דאין בנין מקדש דוחה שבת ואמאי הא הוה מכשירי קרבן דבבנין הראשון לא הי' אפשר להקריב בלא בית ואולם י"ל דבוודאי אם יגמור הבית בשבת ויתחיל להקריב עוד בשבת באמת הוה דחי לר"א אבל קרא אתי למעט היכיא דאף אם יגמור הבנין בשבת כגון סמוך לבין השמשות דלא יהא עוד אפשר להקריב ג"כ בשבת כהא"ג לד' מטעם מכשירי עבודה ורק לענין עדל"ת עכ"פ הוה מצוה נמשכת כל זמן הבנין והו"א דידחה לזה צריך קרא דלא דחי אבל אי משום מכשירין ל"ד וא"כ אף לר"א יקשה אי העמידו בשבת כיון דל"ה מכשירי קרבן לאותו יום דעבודה שעבד משה במשכן לא הי' רק כאלו עבד עבודה בבמה כמש"כ תוס' ע"ז דף ל"ד:
כ"א) ודאתאן עלה על קו' תוס' שבת דנאמר מתוך כגון שצריך לאכול בבית והוה צורך אונ"פ וא"כ נימא מתוך דהותר במגבן נראה ליישב דל"ש כלל מתוך בעשיית אוהל והוא עפ"י דברי הרשב"א סוכה דף ל"ה שהקשה בהא דאסור ללקט ענבים מהדס ביו"ט משום דהוא מתקן כלי נימא מתוך שהותר ללקוט ענבים לצורך הותרה שלא לצורך אונ"פ כשהוא צורך יו"ט דהא קיימ"ל מתוך בצורך יו"ט וכתב וז"ל דלא שרינן מטעם מתוך אלא מלאכה דעלמא שאינו עושה כלי אבל זה שעושה כלי שהוא דבר מסוים והשתא לא עביד מצוה אלא שהוא מתקנו למצוה עכ"ל והסבר דבריו יובן עפ"י מש"כ רשב"א שבת דף קל"א דאף לר"א דסובר מכשירי מצוה דחי שבת אבל בעשיית כלי לא דחי אלא באי אפשר משום דדוקא הבאת כלי הנה ההבאה הוא לצורך מילה לכן אף באפשר מע"ש שרי אבל עשיית כלי אינו לצורך מילה בלבד אלא אף לעשות כלי דהיינו דהעשי' הוה לכלי עצמו ע"כ לא דחי באפשר מע"ש יעוש"ה והנה זה שייך גם לענין מתוך דהיינו כיון דהכלי לגבי עצמו משתמש ונעשה לצורך עצמו שעומד לכל מילי גם לחול עומד ל"ש דהותר לצורך כיון דכאן נתחדש מעשה לצורך עשיית הכלי בעצמו וכהא"ג כתב הר"ן ביצה דף כ"ח דלר"י דמכשירי אונ"פ מותר אפ"ה במשחות של אבן אסור גם לר"י משום דאין להתיר במכשירין יותר מאונ"פ עצמו דאסרינן קצירה וכדומה יען שעומד לימים רבים וכל שהוא עושה כלי הדבר ברור שעומד לימים רבים וא"כ כמו לרי"ו דיליף מכם לכל צרכיכם דמכשירין דחו אפ"ה תיקון כלי אסור אף שהוא לצורך אכילה ה"ה מתוך דילפינן לדידן מלכם לכל צרכיכם יש לאסור מהא"ט כיון דעומד לימים רבים ועומד גם לחול ולשאר תשמישים ל"א מתוך שהותר לצורך כמו בעושה לחול דל"א מתוך וא"כ ניחא בעשיית אוהל ג"כ ל"א מתוך מהא"ט דהוה כמו עשיית כלי שעומד לצורך עצמו ולימים רבים (ובהא ניחא קו' פנ"י ביצה דף י"ב לר"י דמתיר מכשירי אונ"פ א"כ בטלת כל מלאכת יו"ט דהא בכולהו שייך לומר דהוה מכשיר אונ"פ להנ"ל ניחא דבכלי ל"א מתוך) ודו"ק:
והנה בקרבן נתנאל בביצה שם תמה על הר"ן מ"ש מאפי' לראב"ש דסובר יען דהפת נאפה יפה שרי ה"נ הא עכ"פ צריך הוא הכלי לאונ"פ ול"ד לקצירה דשם מרבה במלאכה וכונתו דכאן ריבוי בשיעורין וכיון דצריך הוא לאונ"פ מותר אבל שם מרבה במלאכה אבל לפמש"כ כונה אחרת בהר"ן ניחא דכונתו ע"ד שכ' הרשב"א דלכן מכשירי מצוה דאפשר מע"ש אסורין לעשות כלי משום דהמלאכה נעשית בשביל הכלי להשתמש לכל דבר לא בשביל המצוה דהא אין הכלי עומד למצוה לבד אלא גם לדברים אחרים ולכן מהא"ט גם מתוך ל"ש בעשיית כלי דהמלאכה נעשית בשביל הכלי ה"נ ל"ש מכשירי אונ"פ דהא כיון שנעשה ועומד לימים רבים נעשית המלאכה בשביל הכלי לא בשביל האונ"פ ודמי שפיר לקצירה דאסור משום דעומד לימים רבים:
שוב ראיתי בפנ"י לקמן דף ח' שהקשה באמת להר"ן דסובר כהא"ג ל"א מכשירי אונ"פ מותר מתוס' שבת הנ"ל דסברי דאמרינן מתוך הרי דגם הוא הבין דתליא הא בהא וכיון שהראתיך להרשב"א בסוכה שכתב באמת דמהא"ט ל"א מתוך א"כ א"ש דברי הר"ן ונתיישב קו' התוס' באמת לפי דברי הרשב"א והר"ן ודו"ק:
אמנם בפשיטות יותר יש לומר לישב קו' התוס' דהנה במגבן דחייב משום בונה היינו היכיא דכונתו לבנין וצריך הוא לאותו בנין לעשותה כחתיכה שלימה ומקוצעת כמש"כ מג"א סי' ש"ז סקי"ז אמנם אם הוא שלא לצורך אז ל"ה בנין כלל וא"כ לפי"ז ל"ש מתוך דהא במגבן גופי' כשהוא שלא לצורך ל"ה בכלל בונה ול"ש דהותר שלא לצורך לכן בנין גמור אסור דל"ש דנאמר כשהוא שלא לצורך אונ"פ יהא מותר מטעם מתוך:
כ"ב) ואין דוחה יו"ט. הנה אחר שכתבתי ראיתי במנחת חינוך שהעלה דלכן צריך למעט מקרא דאין בנין מקדש דוחה יו"ט משום דאף דהוה עול"ת דלדעת ריב"א ל"ת כמאן דליתא ולא לקי אבל אחר דממעט קרא שפיר לקי אולם כבר תמהו על הריב"א מגמ' דב"מ דף ל' דדרוש מקרא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות ופריך הגמ' הא ל"ל קרא הא הוה עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי ל"ת ולריב"א קשה מ"פ דאי לאו קרא ל"ה לקי וצריך קרא דוהתעלמת דלילקי ונראה ליישב דהנה בתוס' הקשו הא הוה לאו ועשה דא"ש בכל ובנזיר אמרינן דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה דא"ש בכל דהלאו דזקנם לא יגלחו אינו בנשים וה"נ הוי לאו ועשה דא"ש בכל דהעשה דקדושים תהי' אינו אלא בכהנים ואומר דהנה תוס' קידושין דף ל"ה הקשו הא דתנן דאין מדליקין בשמן שריפה ואמאי הא בנשים ליכא רק ל"ת דהעשה הוה מעשהז"ג ותי' כיון שיש עמה עשה גם הלאו אלים ולא דחי אף הלאו ולפי"ז י"ל דהריב"א סובר דעשה דחי ל"ת וכמאן דליתא משום דמשכחת הלאו בנשים בלא עשה ואידחה הלאו לגבי נשים לכן אף באנשים עכ"פ הלאו כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ולא לקי דלענין ללקות ל"א דהלאו אלים כיון שיש עמה עשה דזה רק אמרינן לענין לדחות דא"י לדחות גם בנשים אבל בוודאי ללקות ל"ש בנשים כיון דליכא בדידהו רק הלאו וכמאן דליתא לכן גם באנשים ג"כ אמרינן דהלאו כמאן דליתא ולא לקי על הלאו אבל בהך עשה ול"ת שבכהן דלא משכחת הלאו דלא יטמא בלא עשה דכשעובר בלאו עובר תמיד גם בעשה כהא"ג מודה הריב"א דל"א דהלאו כמאן דליתא כיון שיש עמה עשה תמיד אלים ולא דחי לי' עשה כלל ובזה ניחא קו' תוס' שהקשו ממצורע דדחי עשה לל"ת שאינו שוה בכל די"ל דשאני בלאו דהקפה שישנו בכל אנשים שאינם כהנים ועשה דקדושים תהיו אין אלא בכהנים וכיון שמשכחת הלאו בלא העשה שפיר י"ל באמת כריב"א דהל"ת כמאן דליתי ולא נשאר אלא עשה ולכן עשה דשוה בכל דעדיף דחי עשה שאין שוה בכל דקילא ובהא ניחא נמי ליישב קו' תוס' בחולין על הרשב"א למה צריכין לומר דהלאו דשלוח הקן כבר עבר בעבר ושקלה ולא קאמר משום דהל"ת כמאן דליתא ולפמש"כ ניחא בשלוח הקן דלא משכחת להל"ת בלא עשה כהא"ג מודה הריב"א דל"א כמאן דליתא כיון שיש עם הל"ת הלאו גם הלאו אלים שלא נדחה כלל ובזה נראה לי לפרש שבאמת זהו כונת תוס' ב"מ שתי' דעשה דמצורע אלים שדחי עשה ומבואר במהרש"א שכונתם דהא דאין עשה דחי ל"ת ועשה הוא משום דמאי אולמי האי עשה מהאי עשה אבל עשה דמצורע אלים דחי לעשה והנה לכאורה צריך ביאור דעכ"פ יש גם ל"ת ואיך נדחה הל"ת אע"כ שגם כונת תוס' אזלי בשיטת הריב"א דהל"ת כמאן דליתא והיינו כיון דמשכחת ללאו בלא עשה דקדושים תהי' שאין אלא בכהנים ולא נשאר רק עשה ומאי אולמי האי עשה מהאי עשה אבל כיון שעשה דמצורע אלים נדחה גם העשה אבל הכא דאין אלים העשה לא נדחה אף הל"ת כיון דלא משכחת הל"ת בלא העשה ולכן לקי ג"כ וא"צ קרא דוהתעלמת:
כ"ג) והנה בגמ' דב"מ משני דצריך קרא דלא דחי עשה דכיבוד עול"ת משום דהוקש כבודם לכבוד המקום וקשה הא משום כבוד המקום גופי' ג"כ אין עשה דחל"ת דהא בנין ביהמ"ק א"ד יו"ט (והנה ביבמות דף ה' משני ג"כ דהו"א דעשה דכיבוד דהוקש כבודם לכבוד המקום הו"א דידחה שבת לכאורה ג"כ יקשה הא משום כבוד המקום ג"כ ל"א דדחי דהא אין בנין ביהמ"ק דחי שבת כדאיתא התם אולם כ"כ תוס' שם דאין זה הטעם מספיק דיהא הו"א דידחה עשה ל"ת דכרת אלא ע"כ קרא אתי ללמד דבעלמא דחי) ואפשר לומר דעכ"פ הא מצינו דקרבן יחיד הקבוע לו זמן דחי יו"ט כגון קרבן ראי' וחגיגה וזהו משום כבוד המקום דלא יראה פניו ריקם וכדאמרינן כהא"ג בביצה דף כ' שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם אבל בשבת קרבן יחיד אף בקרבן הקבוע לו זמן כחגיגה וע"ר א"ד לכן שפיר כתבו תוס' דטעם זה דהוקש כבודם לכבוד המקום אינו מספיק דידחה ל"ת שיש בה כרת דלא דחי רק ק"צ אך יקשה הא ביומא דף נ"א איתא דקרבן יחיד הקבוע לו זמן כמו פר של כה"ג דחי כיון שאין לו תשלומין כקרבן חגיגה א"כ גם בשבת סברא לומר שידחה משום דהוה לכבוד המקום אך באמת מפירש"י פ' קדושים מפרש הקרא דאת שבתותי תשמורו באמר שחוט לי בשל לי בשבת דלא תשמע א"כ מוכח דרש"י מפרש דאי לאו קרא הו"א דדחי ע"כ משום דהוקש כבודם לכבוד המקום ע"כ דכבוד המקום דחי שבת והיינו בק"י הקבוע לו זמן (וכמו שכתב הרא"ם לפרש פירש"י הביאו במהרש"א ביבמות אף דמהרש"א שם הקשה עליו מדברי תוס' הנ"ל שכ' דטעם זה אין מספיק דיהא הו"א דידחה עול"ת שיש בה כרת רק דקרא אתו ללמד דבעלמא דחי לפמש"כ י"ל דרש"י הוכיח מהך דב"מ דטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום סגי דלידחי עול"ת לכן גם הו"א דדחי גם ל"ת שיש בה כרת כיון דמצינו כבר דק"י הקבוע לו זמן דחי שבת) ודו"ק:
והנה בפסחים דף ע"א וביומא דף נ"א פליגי בזה אי דוקא הק"צ או אפי' קרבן יחיד הקבוע לו זמן ג"כ דוחה שבת ונראה דזה תליא בסוג' דיבמות לס"ד דלא חילק בין עשה דיבום דאפשר לחלוץ היבמה ואין המצוה מתבטלת לגמרי אבל למסקנא דהתם איכא למימר דאפי' קרבן יחיד דוחה כל שהמצוה תתבטל לגמרי והא דחגיגה וע"ר א"ד שבת משום דלא תתבטל לגמרי דאפשר למחר דזה שאפשר לחלוץ היבמה או שאפשר למחר שווים הם לענין זה דעכ"פ לא הוה כאלו המצוה מתבטלת לגמרי וא"כ שפיר י"ל דלמסקנא דהתם היכיא דתתבטל המצוה לגמרי גם קרבן יחיד הקבוע לו זמן דוחה ל"ת שיש בה כרת:
כ"ד) ואדאתאן עלה בסברת ריב"א נראה דהנה בירושלמי בשמעתין חברי' אמרו עדל"ת לכן יחפור ויכסה ופריך הניחא למ"ד דעדל"ת אף שאין כתובה בצידה אבל למ"ד דבעינן כתובה בצידה למה מותר לחפור ומשני כיון שהתחיל במצות שחיטה אומרים לו גמור ופירשו המפרשים יען דהתחיל במצות שחיטה אומרים לו גמור גם מצות כיסוי ומכאן הביאו ראי' לכה"ג בסי' כ"ח דכה"ד הוא גמר מצות שחיטה) והדבר דחוק מאי אהני בזה דנימא משום הכי עדל"ת כיון דלית לי' עדל"ת בעלמא ועוד דברי ירושלמי צריך באור דכל עדל"ת מכלאים בציצית ילפינן ל"ה כתוב בצידה ובמראה הפנים הקשה אירושלמי שהביאו תוס' קידושין דף ל"ח דאין עדל"ת רק בעשה דלאחר הדיבור דקשה מירושלמי דשמעתין דפריך דליתא עשה דמצה וידחה ל"ת ומשני דבעינן כתובה בצידה וא"כ אי כונת ירושלמי דבעינן עשה דלאחר הדיבור א"כ יקשה הא כה"ד הוה עשה דלאחר הדיבור ואיך אמר בירושלמי דל"ה כתובה בצידה ונראה דהנה לפי שיטת ריב"א כל היכיא דאיכא עשה ול"ת הל"ת עכ"פ נדחה ולא לקי ולא נשאר אלא עשה ואמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה אבל בדיעבד נדחה גם העשה דאז אמרינן אדרבא מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכן ל"ה מה"ב כן העלה בנוב"י בסוף חלה או"ח אמנם לכאורה י"ל באופן אחר דזה תליא אי אמרינן דל"ת הותרה לגמרי אז שייך לומר דל"ת כמאן דליתא אבל אי אמרינן דרק דחוי' הוה ול"א דהותר ל"ש כסברת הריב"א מעתה לפי"ז יש לומר דהנה במנחות דף מ' איתא סדין בציצית ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ופירש"י דלב"ש דלית לי' סמיכות לית לי' עדל"ת ותוס' הקשו ע"ז דגם לב"ש אית לי' עדל"ת מראשו כדאיתא בנזיר דף מ"ב ובישועת יעקב סי' תצ"ח העלה דלפמש"כ הר"ת במנחות דף מ"א כלאים בציצית הותרה לגמרי ולכן בלילה אין משום כלאים בכסות יום ולכן יש לומר דב"ש דלית לי' סמוכים לא הותרה לגמרי וע"כ בלילה אסור משום כלאים לכן אסרי סדין בציצית גזירה משום לילה וב"ה דסברי סמוכים והותרה לגמרי לכן ל"ש לאסור סדין בציצית גזירה אטו לילה דגם בלילה הא הותרה והעלה שם דלב"ה כל ל"ת הותרה נגד הל"ת כיון דילפינן מכלאים בציצית ולפי"ז י"ל דלב"ש ל"א כסברת הריב"א דל"ש ל"ת כמאן דליתא ולב"ה דהותרה בכל ל"ת ע"כ אמרינן דל"ת כמאן דליתא וממילא שגם העשה אזלה לה אבל לסברת ב"ש דרק נדחה ול"א דהותרה ל"א כסברת הריב"א מעתה יש לפרש ירושלמי הנ"ל דסובר ג"כ יו"ט עשה ול"ת אלא דסובר כיון דהל"ת כמאן דליתא א"כ ממילא ליתא גם לעשה דהנה רבינו בריש ה' יו"ט כתב דהעושה מלאכה ביטל מ"ע חוץ ממלאכת אונ"פ וביאר בלח"מ דכיון דאונ"פ מותר דל"ה בכלל מלאכת עבודה א"כ ל"ש דביטל מ"ע דמ"ע רק שייך היכיא דאיכא ל"ת אבל אי בטלה הל"ת גם עשה ליכא כלל א"כ הכי נמי י"ל אי נדחה הל"ת דיו"ט דהותרה ואזלה לגמרי א"כ ממילא גם עשה ליכא מעתה הכי פירושו הניחא למ"ד דל"ב כתובה בצידה דאף דאין כתובה בצידה כמו כלאים אפ"ה אמרינן הותרה דילפינן מכלאים א"כ אי ליתא לל"ת גם עשה ליכא שפיר יחפור בדקר ויכסה אבל למ"ד דבעינן בצידה דהיינו דרק בכלאים בציצית שכתובה בצידה הותרה אבל שאר ל"ת לא הותרה אצל עשה וא"כ ל"ש לומר דהל"ת כמאן דליתא ולכן ליכא לעשה דרק מכח דיחוי נדחה ע"ז שוב אמרינן אין עשה דל"ת ועשה ולכן פריך למה יחפור בדקר ויכסה ומשני כיון שהתחיל במצוה אמרינן גמור הכונה דאשמעינן בזה כסברת הנוב"י לדעת הריב"א דל"ת כמאן דליתא א"כ נהי דעשה איכא ומאי אולמא האי עשה מהאי עשה על כן לא דחי לעשה אבל כאן בכיסוי דהא צריך שיהא עפר למטה כיון שהתחיל במצוה אמרינן לי' מרוק הכונה דהוה כדיעבד ואלים האי עשה מהאי עשה ודחי גם לעשה דאמרינן אדרבא מאי אולמא האי עשה דיו"ט מהאי עשה דכיסוי וכסברת הנוב"י כיון שכבר התחיל במצות כיסוי ובזה ניחא קו' המראה פנים דסברת תוס' בקידושין דבעינן עשה שלאחר הדיבור תליא ג"כ אי אמרינן הותרה או רק דחוי' דאי אמרינן דהותרה א"כ גם עשה דלפני הדיבור דחי אבל למ"ד דבאין כתובה בצידה ל"א הותרה רק מטעם דיחוי א"כ רק דחי עשה דלאחר הדיבור אבל עשה דלפני הדיבור לא דחי לה לעשה ושפיר כתבו תוס' בשם ירושלמי דלכן אין עשה דמצה דחי לל"ת דחדש משום דאין כתובה בצידה הכונה דל"א הותרה רק מטעם דיחוי וזה ל"ש בעשה שלפני הדיבור:
אמנם מדברי הג"ה מרדכי פ"ק דביצה למדתי פירוש אחר בירושלמי דהקשה אמאי אין שוחטין משום מצות כיסוי הא אפשר לכסות בלילה ותי' חביבה מצוה בשעתה וכן אמרו בירושלמי אם התחיל במצוה אומרים לו גמור ולכאורה נראה דמרדכי מפרש הירושלמי משום חביבה בשעתה דחי יו"ט ולדידן דא"י לקיים חביבה מצוה בשעתה לכן אין שוחטין כדי שלא לבטל חביבה מצוה בשעתה דהיינו בהתחיל במצות שחיטה המצוה לגמרה בשעתה וביריעות שלמה סי' כ"ח הקשה לפי"ז למ"ד דסובר נדנ"ד קרבין ביו"ט הנה רק שחיטה וזריקה דוחה יו"ט אבל הקטרת אימורים דאפשר לערב א"ד יו"ט דל"ש משום חביבה מצוה ידחה יו"ט דרק בק"ע אמרינן במנחות דף ע"ב דקרבין ביו"ט משום חביבה מצוה בשעתה וא"כ כיון דא"י לקיים באימורים להתירה להקריב משום חביבה בשעתה וקשה איך רשאין לשחוט נודנ"ד אך הדבר ניחא דלכאורה קשה דלפי פירושו נשמע מירושלמי דאף למ"ד דל"א עדל"ת כיון שאין כתובה בצידה אפ"ה דחי משום דחביבה מצוה בשעתה והא לא מצינו רק היכיא דגוף המצוה ראוי שידחה רק דנאמר דאפשר לאחר יו"ט ע"ז אמרינן חביבה בשעתה וקרב ביום כדאיתא בהך דמנחות אולם ע"ד שכתבתי לעיל נראה לפרש דסברת הירושלמי לפי דעת המרדכי כך דלמ"ד דל"ב כתובה בצידה ואמרינן הותרה דחי מצות כה"ד ואף דאפשר בלילה הא אמרינן דהותרה כמו דאמרינן בכלאים אף דאפשר בבגד בת ג' כנפות אפ"ה דחי יען דהותרה (ורק היכיא דאפשר לקיים שניהם ממש אמרינן דלא דחי מדרבנן עכ"פ) אבל למ"ד דבעינן כתובה בצידה ובא"כ בצידה רק דחוי' א"כ היכיא דאפשר להמתין עד הערב אין דוחה וא"כ אמאי יחפור בדקר הא אפשר לכסות בלילה וע"ז משני כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור והכונה נראה כך כיון דבעינן עפר למטה דבאין עפר למטה אין רשאין לשחוט מטעם דלא יכול לקיים מצות כה"ד למטה כמבואר בשמעתין דביצה וא"כ כיון שהתחיל ע"כ במצות כיסוי אומרים לו גמור לכסות למעלה דהיינו דחביבה מצוה בשעתה שעתה זמנה לגמור המצוה:
כ"ה) ואין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט. והנה שבת פשיטא לי' לרבינו שא"ד דהוה ל"ת דכרת ע"כ לא הוצרך רבינו לבארו וכבר כתב כן בפשיטות בה' שבת פי"ט ולכן רק כתב לאשמעינן דגם יו"ט אף דל"ה ל"ת דכרת אפ"ה לא דחי מהטעם שבארנו והנה לכאורה גם בשבת איכא הו"א דידחה דהא עבודה דחי שבת וביהמ"ק הוה הכשר עבודה דאין לומר הא מקריבין אעפ"י שאין בית כמש"כ רבינו לקמן בפ"ו מה' אלו דז"א דהאי רק אי יש לנו מזבח מקריבין כמו שיבואר בדברינו בפ"ו וא"כ אכתי הו"א שדחי שבת והוא מבואר במכילתא פ' ויקהל וז"ל והדין נותן ומה עבודה שאין באה אלא מכח המכשירין הרי הוא דוחה שבת מכשירי עבודה שאין באה אלא מכחן אינו דין שידחו את השבת כגון שנטל קרני מזבח או שנפגמה הסכין שומע אני יתקנם בשבת ת"ל ויקהל משה וכו' בחול ולא בשבת וא"כ לפי"ז הו"ל לרבינו להביא דאין בנין ביהמ"ק ובכללו המזבח דוחה שבת דהו"א דאף דבנין ביהמ"ק מצד המצוה עצמה ל"ד שבת משום דהוה ל"ת דכרת אבל בנין מזבח דאיכא קו"ח מעבודה שפיר הו"א דדחי אי לאו קרא וע"כ לומר כתי' התוס' כיון דהוה מצוה ל"ה בכלל מכשירי עבודה והיינו דלא כמכילתא ומזה הוכיח רבינו דגמ' דילן לית לי' הך דמכילתא דמזבח עדיף מעבודה גופי' אולם באמת דברי התוס' צריכין תלמוד וכבר הקשה הח"ס עכ"פ למה גרע מזבח משום דהוה מצוה יותר משאר מכשירי עבודה ונראה לישב דהנה בשבת דף קל"א פריך הגמ' לר"א דמכשירי עבודה דחי שבת מ"ט דציצית ומזוזה דלא דחי והק' תוס' מ"פ הא כיון דליכא קרא לרבות א"ד וכתבו לתרץ דהוה לי' למילף מסוכה והקשו ע"ז אדרבא לילף מכיבוד אב ומבנין ביהמ"ק דלא דחי ותי' דשם ל"ה הכשר אלא מצוה גופי' וע"ז הקשה בח"ס עכ"פ לא גרע משאר הכשר עבודה ואפ"ה לא דחי נילף מינ' דל"ד מכשירי עבודה ותי' דר"א סובר מקריבין אעפ"י שאין בית ובמשכן שאני דאכתי ל"ה מוטל החיוב להקריב עד שהועמד המשכן ואולם אכתי קשה נהי דמקריבין אעפ"י שאין בית אבל עכ"פ מזבח בעינן והוה בוודאי מכשירי עבודה ולפי המכילתא עוד דעדיף מעבודה דעבודה רק אתי מכח המכשירין ע"י המזבח ואפ"ה אין בנין מזבח דוחה שבת כדאיתא במכילתא (וכן הוא בירושלמי בפרק ר"א דמילה דמזבח שנפגם בשבת א"ד שבת וכן בירושלמי פסחים פ"ו) ואכתי נילף מיני' דאין מכשירין עבודה דוחה שבת ולישב אומר דהנה שם איתא ארי"ו לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה שבת שהרי שתהל"ח לא למדן ר"א אלא מגז"ש הבאה הבאה מעומר ומפרש ואזיל לאפוקי ציצית ומזוזה והקשו תוס' דמשמע דאי לאו דאשכחן דר"א גמר גז"ש הוה גמרינן לציצית ומזוזה ממילה ותימה דהא שאני מילה דדין הוא דמכשירי ידחו שבת דהיא עצמה דוחה שבת אבל בציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת ובמהרש"א הוסיף להקשות עוד ב' קו' איך אפשר למילף כלל ממילה כדמסיק לקמן יען דבידו להפקירו ועוד דמילה נכרתו עליה י"ג בריתות (אף דמהרש"א הקשה כך אתוס' דהו"ל להקשות כן עכ"פ נשמע מדבריו דיש להקשות לרי"ו) עוד איתא התם דהאי גז"ש מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר ופירש"י דבעומר בעינן קצירה לשמה א"כ קצירה גופי' מצוה כדכתיב וקצרתם את קצירה אבל בשתהל"ח לא כתיב קצירה והקשו בתוס' א"כ הא גופי' נילף מגז"ש דיהא קצירה מצוה ונראה לפרש דהא דקאמר רי"ו לא לכל אמר ר"א דהא שתהל"ח יליף מגז"ש אין הכונה דאשמעינן רי"ו דלא נילף שאר מצות ממילה אלא אתי לאשמעינן דלא ילפינן כל מצות מסוכה לולב ושופר אבל ממילה וודאי אין לילף דשאני ציצית ומזוזה שאין במצותן דחיית שבת וגם דמילה נכרתו עלי' י"ג בריתות ולא יקשה קו' התוס' והמשך דברי רי"ו הכי דאי ס"ד דר"א סובר דבכל מצות דוחה שבת דילפינן מסוכה לולב ושופר א"כ גם שתהל"ח ל"ה צריך גז"ש מעומר רק דשפיר נשמע ממילה דהא שתהל"ח גופי' דחי שבת דלחם מעכבין את הכבשים כדאיתא במנחות דף מ"ה וגם פירכא דנכרתו עלי' י"ג בריתות ל"ש כל כך בשתהל"ח כמו שיבואר להלן אבל כיון דחזינן דלא יליף ממילה רק בגז"ש מעומר ולא יליף ממילה ע"כ נשמע דגם ציצית ומזוזה לא ילפינן מלולב ושופר דהא בהא תליא דהנה בתוס' רי"ד קידושין כ"ט כתב דהא דמצוה על האב למול את בנו אין הכונה על המילה עצמה אלא על ההשתדלות והכנות המצוה ולכן ל"ה מילה מעשהז"ג דההשתדלות המצוה שעל האב יכול להעשות גם בלילה וגם קודם יום השמיני וכן נשמע מתוס' ע"ז דף כ"ז ולפי"ז אין לילף ממילה משום דמכשירין היינו המצוה גופי' המוטלת עליו וע"ז קאי ביום השמיני ימול בשר ערלתו אפי' בשבת וא"כ הרי מפורש בקרא דמכשירין גופי' דחו שבת דזהו גופי' המצוה המוטלת עליו להשתדל ע"י המכשירין וההכנות להכניסו בבריתו של אאע"ה כגון אם צריך איזמל למולו הנה הוא בכלל המצוה המוטלת עליו לעשותו וזה יהא אפי' בשבת אמנם לפי"ז לכאורה גם קצירה דשתהל"ח אין ליליף ממילה דמילה המכשירין עצמן המצוה לעשותן דוקא ביום השמיני אך הדבר ניחא דהנה הא דמכשירי מצוה יש לפרש בב' פנים דכל שאפשר לעשותו מע"ש אין דוחה שבת וטעמא דר"א דסובר דדחי אף דאפשר לעשות מע"ש כיון שאין מצוה לעשותן קודם הזמן דהרי אמרה תורה דמכשירי מילה דהיינו ההשתדלות יהא ביום השמיני א"כ המצוה גופי' רק ביום השמיני דהא מלישנא דיום ממעטינן גם לילה ולענין לילה בוודאי נתמעט דאין מצוה להכינו בלילה דהא דזריזין מקדימין למצוה הוא רק מצפרא כדאיתא בריש פסחים וכ"כ בחי' ח"ס וא"כ כמו דמביום נשמע דמצוה להכינו ביום לא בלילה כן לענין שמיני נשמע דההשתדלות הזה צריך לעשות בשמיני לא בשביעי ע"כ שפיר דחי שבת אבל עוד יש לפרש מכשירי מצוה היינו דאין גופן מצוה אלא הכשר למצוה ולכך לדידן ל"ד שבת וטעמא דר"א דדחי משום דסובר דהכל הוה כמצוה אריכתא כמש"כ רשב"א בשמעתין ומעתה נחזי אנן הנה גמ' דקאמר דלכן לא יליף ציצית ומזוזה משום דאין זמנו קבוע והנה זה יתכן אי אמרינן דמכשירין דל"ד לרבנן משום דאפשר מע"ש ור"א סובר דדחי אף דאפשר מע"ש דבהא ל"ש אפשר מע"ש כיון שאין המצוה להכן ולעשותן קודם ע"ש כגון לולב דצריך לחתכו מאילן וכן שופר צריך לתקנו א"כ כשאמרה תורה ולקחתם לכם ביום הראשון או יום תרועה יהיה לכם נשמע ממילא שגם התיקון דחי שבת דאין לומר הא משכחת לקיים ולקחתם לכם בלולב שכבר הי' נחתך מאילן מע"ש וכן השופר שכבר תיקון לתקוע בו מע"ש דז"א דמאחר דאין חיוב עליו להקדים ולתקן הלולב והשופר מקודם א"כ כשאמרה תורה שיעשה המצוה ביום ההוא מסתברא דתורה לא עשתה מזה ציווי על דעת שכבר הי' לולב ושופר מוכן בידו דמסתבר כיון שאמרה תורה לקיים מצוה זו בשבת והמצוה תלוי במחוסר מעשה בוודאי כונת התורה שיהא הכל נעשה ביום ההוא שהמצוה מוטלת עליו ולכך סובר ר"א שפיר דמכשירין גם כן דחי דל"ח באפשר מאתמול ואמנם בציצית דאין זמנו קבוע וא"כ גם קודם שבת הי' צריך לקיים המצוה ובוודאי הי' לו הציצית בבגדו והמזוזה בפתחו קודם שבת א"כ אם אירע שאין לו ציצית ומזוזה הנה מזה בוודאי לא אייריא התורה רק כונת התורה לומר דחייב אף בשבת לקיים המצוה כשאין מחוסר המעשה וכהא"ג ר"א מודה דחשיב אפשר מע"ש דל"ד לשופר ולולב דשם מכשירין שפיר דחי כיון דמחוסר מעשה והוא אין מחויב להכינה מקודם מסתמא קרא דביום אייריא שגם מכשירין יעשה בשבת משא"כ ציצית דאין זמנו קבוע ומסתמא כבר הי' לו מע"ש א"כ אף אי הוה כתיב קרא בפירוש ביום אפי' בשבת ל"ה נשמע דמכשירין ג"כ יהא נעשין בשבת ע"כ גם מלולב ושופר אין ללמוד דשפיר חשוב אפשר מאתמול:
ובזה מיושב קו' תוס' דאדרבא נילף מבנין מזבח דל"ד שבת דז"א דכיון דהוה מצוה לבנותו א"כ גם מע"ש הי' החיוב עליו ומסתמא הי' לו מזבח א"כ אף דגלי קרא דעבודה דחי שבת כונת התורה הי' רק באם כבר הי' המזבח עומד כאשר הוא מצווה ועומד עליו מע"ש כיון שהוא מצוה מצד עצמה א"כ ל"ש לומר כשאמרה תורה עבודה דוחה שבת מסתמא גם הקמת המזבח לצורך העבודה בכלל דז"א כיון דמצוה לבנות מזבח סתמא כבר הי' מזבח בנוי מע"ש א"כ כשאמרה תורה דעבודה דוחה לא נשמע דיהא כונת הכתוב שגם המכשירין הבהמ"ק והמזבח יעשה בשבת וזה כונת התוס' דביהמ"ק שאני דהוה מצוה כיון דהוה מצוה לעשות מקדש ומזבח ומצוה זו הי' עליו גם מע"ש לכן לא נשמע דמה שאמרה תורה עבודה דוחה שנאמר שהי' בכלל גם הקמת המזבח לצורך העבודה ודו"ק:
וא"כ י"ל דהיינו באמת מה דדחי הגמ' דאין לילף ציצית מלולב ושופר יען דזמנו כל היום והי' המצוה חלה עליו כבר מאתמול לעשות המעשה שיהא יכול לקיים גם למחר מצות ציצית כהא"ג לא דחי שבת ולא נשמע מלולב דאדרבא הא נשמע מעבודה דאין מכשירין דוחה שאין ביהמ"ק ומזבח דוחה יען כיון דהוא גופי' מצוה ומאתמול הי' עליו המצוה לעשות המזבח לא שוב אפשר מאתמול גם לר"א ומודה ר"א בכהא"ג דאין מכשירין דוחה שבת וא"ש:
וע"ז פריך אדרבא ציצית כל שעתא ושעתא זמנו ומסיק משום דבידו להפקירו והנה זה צריך תלמוד מאי הוה דבידו להפקירו דנאמר מהא"ט דל"ד כיון דהוא רוצה לקיים המצוה ולא להפקיע המצוה ע"י הפקר למה יגרע משאר מכשירין אך הדבר ניחא דהנה מדחזינן דר"א לא יליף ממילה רק מגז"ש מעומר ע"כ משום דממילה אין לילף יען דמילה המכשירין גופי' מצוה משא"כ בשתהל"ח המכשירין אין גופו מצוה אלא הכשר מצוה א"כ זה יתכן אי מפרשינן טעמא דרבנן דמכשירין לא דחי משום דאין גופן מצוה ור"א סובר דהכל וכן מצוה אריכתא ומילה המכשירין גופי' מצוה כסברא השני' שכתבנו אבל אי הוה אמרינן דלכו"ע מכשירין הוה כמצוה אריכתא ואין חילוק בין גוף מצוה דהכל מהמצוה רק הטעם דל"ד משום דאפשר מע"ש ולכן אפי' מילה דמכשירין מגוף מצוה לד' לרבנן וטעמא דר"א דל"ח אפשר היכיא דאין מצוה להכין מע"ש א"כ שפיר הוה מצי ר"א לילף ממילה דא"ל מילה שאני דמכשירין הם מגוף מצוה דהא עכ"פ הרי אפשר מע"ש ואפ"ה דחי א"כ גם מכשירי מצוה דחי ומדלא יליף ר"א ממילה ע"כ משום דלא תלוי באפשר דהיכיא דהוה מגוף המצוה דחיא אף דאפשר ויליף מעומר דנשמע דאף דאין המכשירין מגוף המצוה דחי משום דהוה כמצוה אריכתא א"כ אדרבא ציצית הו"ל למילף מסוכה ולולב דאין לומר דציצית שאני דכל שעתא ושעתא זמנו שפיר חשוב אפשר מאתמול גם לר"א דהא כיון דלא יליף ממילה ע"כ משום דסובר דלא תליא באפשר מאתמול רק דתלוי אי המכשירין מגוף המצוה דר"א סובר דכמצוה אריכתא דמיא דכיון דגוף המצוה אי אפשר מאתמול מכשירין דילי' ג"כ דחיא אף דאפשר מאתמול כיון דהוה כמצוה אריכתא הוה כאי אפשר מאתמול (יען דאין מתחייב במכשירין רק ביום שמתחייב בהמצוה גופי' וכיון דטעמא תלוי רק אי הוה כמצוה אריכתא) א"כ סוכה לולב ושופר ג"כ מכשירין דחי דכמצוה אריכתא דמיא ודכ' ביום הראשון היינו דעשיית המכשירין הוא בכלל ולקחתם לכם דמשעת עשיית המכשירין מקיים מצות ולקחתם א"כ גם בציצית נילף דדחי דהא ג"כ שייך לומר דהוה כמצוה אריכתא דהא בכל שעתא ושעתא זמנו א"כ בוודאי גם העשי' מגוף המצוה יחשב וע"ז שפיר משני דשאני הכא דאפשר לאפקירי ל"ד שבת והכונה כיון דמצי לאפקועי המצוה ל"ש לומר דהמכשירין יהא נחשב מגוף המצוה וכמצוה אריכתא דאי יפקיר הבגד והבית לא יתחייב בעשיית הציצית והמזוזה כלל לכן שפיר גם לר"א ל"ד:
ומעתה יתפרש דברי רי"ו הכי דלא לכל אמר ר"א מכשירין דחי דהא לא יליף שתהל"ח אלא מעומר דדחי ולא יליף ממילה משום דמילה שאני דהמכשירין עצמן מגוף המצוה אדרבא הוה לי' למילף מסוכה ולולב ע"כ דלא ילפינן מסוכה א"כ גם ציצית ואינך אין לילף מסוכה דכמצוה אריכתא דמיא:
ומעתה נתיישב ק' תוס' שהקשו דנילף מבנין ביהמ"ק ומזבח דל"ד שבת מוכח דמכשירין לא דחי דז"א דכיון דבנין ביהמ"ק ומזבח מצוה בפני עצמה ל"ש דהוה כמצוה אריכתא מעבודה (דבנין מזבח הוא בכלל מצות בנין ביהמ"ק והוא מ"ע אחת כמו שבארתי לעיל בדין א') ועל כן לא דחי שבת ואפשר שזה הי' גם כונת התוס' דל"ד מכשירין דהוה מ"ע בפ"ע דע"כ אין לילף דמכשירין לא דחי שבת מבנין ביהמ"ק כיון דהוא מצוה בפ"ע ל"ש לומר דהוה כמצוה אריכתא לגבי עבודה ומשום המצוה גופי' ג"כ אי אפשר שידחה כיון דאפשר מאתמול אבל בשאר מכשירין דשייך לומר דהוה כמצוה אריכתא שפיר דחי ונסתלקה קו' ח"ס מעל תוס' ודו"ק:
ובזה יש ליישב שיטת הר"ש הובא במרדכי הביאו הב"י סי' י"א דסובר דגם בשבת אם נפסקו ציצית עובר בעשה ודעת הר"י דא"ע בשבת כיון שאין יכול לעשות ציצית בשבת והקשה המג"א הא בשמעתין אמרינן דציצית כל שעתא ושעתא זמנו הוא ותי' דזהו רק לר"א דסובר מכשירין דחי ומצי לקיים גם בשבת אבל לרבנן דלד' שבת לא חל עליו חיוב מצות ציצית והנה לפמש"כ מוכח כדעת הר"י דהא כיון דמסיק דבידו להפקירו לכן ל"ה כמצוה אריכתא ול"ד שבת ול"א בשבת דכל יומא זמנו גם לר"א ובזה ניחא מה דקשה לכאורה לדעת הר"י הנ"ל מדברי הרמב"ם פ"א משבועות שכ' הנשבע לבטל מצות ציצית הוה שבועת שוא ואי כדעת הר"י אמאי הוה שבועת שוא כיון שאין יכול לקיים המצוה משום השבועה א"כ פטור הוא מהמצוה להנ"ל ניחא די"ל דרק לגבי עשיית ציצית בשבת דהוה רק מכשירי מצוה שפיר כתב הר"י כיון דא"י לעשות פטור דא"ל כל שעתא ושעתא זמנו דהא כיון דבידו להפקירו לא הוה כמצוה אריכתא לכן אף לר"א לא דחי שבת אבל לענין נשבע לבטל מצות ציצית דאנו דנין על המצוה עצמה שפיר הוה שבועת שוא כיון דכל שעתא זמנו חייב לקיימה:
כ"ו) ומעתה הבוא נבוא ליישב קו' תוס' שהקשו דהא גופי' נילף מעומר וקצירה מצוה שיהא לשם שתהל"ח ואם מצא קצור קוצר דהנה לכאורה קשה על לשון הברייתא דנאמר הבאה בעומר ונאמר הבאה בשתהל"ח מכשירין דוחה שבת ותמוה הא דקצירה דוחה בעומר אין מטעם דקצירה הוה מכשירי עבודה אלא מטעם דקצירה גופי' הוה מצוה ואיך יליף למכשירין אך הדבר ניחא דהנה באמת דעת רבינו דנקצר ביו"ט כשר ואפ"ה דוחה שבת ותמהו עליו כיון דאפשר מע"ש נקצרי' מע"ש ונראה דרבינו הוכיח זה מכח שמעתין די"ל דבוודאי משום מצוה ל"ד כיון דאפשר לעשותן מע"ש אבל משום מכשירין שפיר דחי כיון דהעבודה א"א מע"ש גם מכשירין דילי' דוחין ולכן נקט בברייתא דגם שתהל"ח נילף הבאה מעומר דידחה משום דברייתא סברי ג"כ נקצר ביום כשר וא"כ משום מצוה עצמה לא נדחה דהא אפשר מע"ש אבל מצד מכשירי עבודה שפיר דחי ונשמע שפיר גם בשתהל"ח דוחין משום מכשירין וא"כ ל"ק מה שהקשינו איך יליף מקצירה הא שם משום דיש מצוה לקצור דאדרבא אי משום המצוה ל"ה דחי כיון דאפשר מע"ש אבל מצד מכשירי עבודה שפיר דחי וא"כ גם בשתהל"ח דחי וע"ז אמרו דהאי גז"ש מופנה דאי לא מופנה איכא למפרך מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר דמצוה לקצור דוקא בלילה של שבת לכתחלה עכ"פ וא"כ אף דאפשר מע"ש דנקצר ביום כשר שוב דחי מטעם מכשירין דשייך לומר דהוה מגוף מצות עומר ומצוה אריכתא כיון דקצירה בזמן הבאתו למצוה עכ"פ אבל בשתהל"ח דאם מצא קצור אין קוצר ול"ה מצוה בשבת לקצור ע"כ גם משום מכשירין ל"ד דאין לומר א"כ תילף דבאמת אם מצא קצור קוצר גם בשתהל"ח דז"א דהנה אי תילף דאם מצא קצור קוצר דבענין קצירה לשמה א"כ הוה קצירה גופי' מהמצוה א"כ אדרבא נשמע מבנין ביהמ"ק דא"ד שבת כיון דהוה מצוה בפ"ע דל"ד לעומר דקצירה מצוה ודחי היינו משום דקצירה במועדו מצוה לכתחלה בעת הבאתו דתלוי הקצירה בזמן הבאתו והקרבתו אבל בשתהל"ח כיון דל"ב קצירה בזמן הבאתו והקרבתו א"כ אדרבא נילף מבנין ביהמ"ק דלא דחי כיון דהוה מצוה בפ"ע לא מצי דחי לא מצד שהיא מצוה דהא אפשר מע"ש ולא מצד דהיה מכשירי עבודה כיון דל"ה כעבודה אריכתא ודו"ק ואין להקשות אכתי הא גופי' באמת נילף ז"א דהא לא מצי למילף לחדש מצוה חדשה דליבעי קצירה במועדו בשעת הבאתו והקרבתו ותוס' רק הקשו דנילף שיהא מצוה לקצור לשמה אבל לא שיהא מצוה לקצור בזמנו בשעת הקרבתו דזה פשיטא דאין לילף מטעם אין גזירה שוה למחצה:
והנה ראיתי בח"ס שכ' ליישב קו' תוס' דע"כ לא יליף ר"א בקצירה גופי' מצוה דאז אין הדחי' משום מכשירי עבודה רק משום דהקצירה עצמה דחי ולא נשמע דמכשירין דוחין ומנ"ל לר"א דמכשירי פסח דוחין את השבת דבשתהל"ח שאני דקצירה גופי' דוחה משום דזמנו בשבת כמו בעומר וע"כ דהי' לו איזה דרשא דלא ילפינן דשתהל"ח מצותו לקצור ביום הבאתו ולדעתי קו' התוס' לא היתה מעולם דנילף שתהא מצוה לקצור בעת הבאתו כמו בעומר דפשיטא להו דר"א לא דריש כן מכח זה עצמו שכ' הח"ס דא"כ מנ"ל דשאר מכשירין דחי שבת רק דתוס' הוקשו דנילף דהוה מצוה עכ"פ לקצור לשמה ונשמע דגם מכשירי עבודה דחי שבת כמו שתהל"ח דחי מטעם מכשירין ורק לפי מה שהעלינו גם הא לא קשיא דאדרבה אי יש מצוה בפ"ע בקצירה ל"ה כעבודה אריכתא א"כ אדרבא הוה ילפינן מביהמ"ק ומזבח דל"ד שבת יען דהוה המצוה בפ"ע ול"ה כעבודה אריכתא וגם לקצירת עומר לא דמי יען דמצותו במועדו בזמן הבאתו ונתיישב היטב קו' תוס' ודו"ק:
ומעתה ניחא גם קו' מהרש"א דלפמש"כ לא הי' כלל דס"ד דרי"ו דנילף ציצית ומזוזה ממילה אלא דאשמעינן דלא ילפינן מסוכה דמדלא יליף ר"א שתהל"ח ממילה נשמע דסובר דלא ילפינן ציצית מסוכה והיינו באמת מטעם דמסיק דבידו להפקירו אבל ממילה בוודאי אין לילף בלא"ה משום דנכרתו עלי' י"ג בריתות ואין לומר אכתי שתהל"ח איך ס"ד דנילף ממילה הא נכרתו עלי' י"ג בריתות יש לומר דלגבי שתהל"ח שצורך גבוה אין זה חשוב חומרא כדמוכח בשמעתין מדהוצרך ר"ע לאשמעינן דמכשירי חביתי כה"ג א"ד משום דממילה לא נשמע יען דחביתי כה"ג צורך גבוה איכא למימר דדחי ועדיף ממילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות וניחא נמי אידך קו' מהרש"א הא אין לילף ציצית ממילה מטעם שאמרו בגמ' דאפשר להפקיע ע"י הפקר לפמש"כ ניחא דהא לא רצה כלל לילף ציצית ממילה דרק אתי לאשמעינן דלא ילפינן ציצית מסוכה והיינו כדמפרש ואזיל בגמ' משום דאפשר להפקירן ודו"ק:
כ"ז) והנה יש ליישב עוד קו' תוס' ומהרש"א הנ"ל בפשיטות דהנה ברשב"א בריש ראד"מ הוכיח מדקאמר לר"א דמותר להביא איזמל בר"ה ויקשה כקו' תוס' הא אפשר בהיתר ותי' דמילה הותרה יען דמילה גופי' דחי שבת והוה כמילה אריכתא והנה סברת תוס' בקושיתם איך נילף ממילה דשאני מילה דהוא גופי' דחי שבת הנה סברא זו שייכה אם באים לילף דהותרה מכשירין אפי' באפשר בהיתר ע"ז יש לומר דשאני מילה משום דסבר הותרה שבת בגוף המצוה אבל אי באנו ללמוד דמכשירין דחוי' אצל שבת באי אפשר בהיתר דוקא אז אין זה סברא לחלק משום דגוף המצוה אין בו דחוי שבת משא"כ מילה דהא כיון דעכ"פ הוה יום הראוי לאותו מצוה מכשירין דידי' שפיר מצי כן למילף דדחי ולפי"ז י"ל היינו דאשמעינן רי"ו דבאמת בשתהל"ח הא ג"כ אין בגופו דחיית שבת (ועח"ס שכ' דתליא אי הלחם מעכבין הכבשים דאיכא דחי' בשתהל"ח אבל באמת אכתי תקשה דעכ"פ בלחם עצמו אין בהבאתו דחי' ול"ד למילה כנ"ל שתהא קצירתו דוחה שבת) והנה ראיתי כי בירושלמי באמת דחי כן שפריך שם למה צריך רי"ו לילף גז"ש ביכורים ביכורים ולא יליף ממילה ומשני שעיקר דחייתו שבת ומכשירין מלאכה והכונה כנ"ל שעיקר דחייתו אין בו מלאכה רק במכשירין רק י"ל דעכ"פ היכיא דאי אפשר בהיתר כגון אם לא מצא קצור דקוצר דלענין זה שפיר מצינן למילף ממילה דדחי שבת וה"ה דהוה מצינן למילף ציצית ומזוזה ממילה דידחה כהא"ג באא"פ בהיתר קמ"ל רי"ו דזה אינו דאי באנו למילף ממילה שיהא דחי בא"א ג"כ אנו צריכין למילף מטעם הותרה כמו במילה וזה לא נוכל למילף משום דשם במצוה גופי' יש בו דחיית שבת שייך לומר כסברת הרשב"א כיון דהותרה הוה כמילה אריכתא וא"כ אין לילף שתהל"ח ציצית ומזוזה ממילה רק מסוכה ולולב שפיר נוכל למילף משום דבאמת מהני לא שמעינן דהותרה רק דדחוי' הוה כיון שאין במצותן דחיית שבת ולא נשמע דדחי רק היכיא דא"א בהיתר וע"ז דחי דגם מסוכה אין לילף ציצית ומזוזה משום דאפשר להפקירן והיינו כיון דלא באת ללמוד דהותרה רק דדחוי' הוה וכיון שבידו להפקירן ל"א דשבת דחוי' אצל מכשירין דציצית ומזוזה:
ולפי"ז יתפרש דברי הרי"ו הכי דלא לכל אמר ר"א דמכשירין דחי והיינו דקמ"ל משום דס"ד דילפינן דעכ"פ בא"א דחי דדחוי' הוה ובזה אין לחלק בין אי יש בהמצוה דחיית שבת וא"כ גם בציצית ומזוזה ילפינן ממילה קמ"ל רי"ו דכיון דחזינן דיליף שתהל"ח מעומר וע"כ דלא מצי למילף ממילה משום דאי באנו לילף ממילה ע"כ לילף דגם באפשר בהיתר דוחין וזה הא אי אפשר לילף משום דכ"ה דגם במילה גופי' איכא דחיית שבת ולכן הותרה לגמרי גם במכשירין דהוה כמצוה אריכתא ולכן רק יליף מעומר דרק דחוי' הוה ול"ד באמת רק באי אפשר (וסובר דנקצר ביום פסול וא"א מע"ש) א"כ גם ציצית ומזוזה אין לילף ממילה משום דשם יש במצוה גופי' דחיית שבת והותרה בשבת ואף באפשר בהיתר דחי משום דהוה כמצוה אריכתא וכקו' התוס' באמת:
ומעתה מיושב גם אידך קו' תוס' דנילף דאי מצא קצור קוצר דז"א דאי הוה יליף גם זה דאי מצא קצור קוצר דקצירה גופי' מצוה א"כ ל"ה צריך לילף מעומר דהא נשמע שפיר ממילה דאין לומר במילה שאני דיש בו דחיית שבת והותרה גם במכשירין דהוה כמצוה אריכתא דז"א דהא אי קצירה מצוה גם שתהל"ח הוה הכל כמצוה אריכתא ובאמת ע"כ לומר דהלחם מעכבין את הכבשים והוה כאלו יש במצוה גופי' דחיית שבת א"כ ממילה הוה לי' למילף וא"צ לילף לענין מכשירין מעומר ועכ"ל דלא ילפינן לאם מצא קצור קוצר דיהא קצירה מצוה ולכן אין לילף ממילה דשאני דהותרה שבת לגבי מילה דהמכשירין כמצוה אריכתא דמיא ושפיר דייק דע"כ מופנה דאל"כ אכתי אין לילף מעומר דשם אם מצא קצור קוצר וניחא נמי קו' מהרש"א דאיך ס"ד למילף ממילה הא ציצית ומזוזה בידו להפקירו דלפמש"כ אי הוה ילפינן ממילה הוה ילפינן ע"כ גם דהותרה ואי אמרינן הותרה אין סברא לחלק בין אפשר להפקירן דזה רק הוה סברא לחלק שלא נילף מסוכה דהילפותא מסוכה רק דדחוי' הוה שבת אצל מכשירין דבזה שפיר שייך לומר דכיון דאפשר להפקיע ולא יצטרך לדחות את השבת ל"ד כלל ומילה אדרבא הי' סברא לומר דאין מכשירין דוחה כיון דאין המצוה נוהגת בשבת אם לא יחלל קדושת שבת לכן אין מכשירין דוחין כלל לכן צריך קרא במילה דדחי שבת וכן משמע במנחות דאמרינן אברים ופדרים דחי שבת יען דכבר דחתה שחיטה את השבת אבל קצירה דלא דחתה עוד שבת אין דוחה שבת ולפי סברת תוס' כמו דאמרינן דאיברים ופדרים דחי שבת יען שכבר דחתה שחיטה השבת כן נאמר גם קצירה דחי שבת יען שסופו שגוף המצוה ידחה שבת אע"כ דל"א סברא זו וא"כ שפיר הוה ילפינן מזוזה וציצית ממילה דדחי מכשירין השבת מעתה זהו סברת תוס' להלן כל שגוף המצוה נוהגת בשבת בלי שום דיחוי שפיר מכשירין דידי' דוחין את השבת בנין ביהמ"ק דהוא גופי' מצוה וא"י לקיים המצוה רק בדיחוי אמרינן דלא דחי ואין נוהגת כלל בשבת וא"כ לא יקשה הא בנין ביהמ"ק הוה מכשירי עבודה דגם משום מכשירי עבודה א"י לדחות כיון דעבודה גופ' א"א לקיים בלא דיחוי לכן באמת לא דחו ולא יצטרך לחלל השבת בעבודה גופי' (כדאמרינן כהא"ג בהאי ינוקא דאישתפך חמימי דפליגי הפוסקים באישתפך חמימי דשלאחר המילה אי אמרינן ימול ואף שיצטרך אח"כ לחלל השבת הרי פנ"פ דחי שבת או לא יעול כדי שלא יצטרך לחלל שבת אח"כ משום פנ"פ כן יש לומר לענין מכשירין דיש סברא לומר דאדרבא היכיא דגוף המצוה א"א בלתי דיחוי אז אין מכשירין דוחה דאי נאמר שידחה ע"כ ידחה שבת בגוף העבודה מוטב שלא יחלל שבת במכשירין כדי שלא יצטרך לדחות שבת בגוף העבודה):
ופשוט יותר יש לישב קו' תוס' איך ס"ד לילף ציצית ומזוזה ממילה דגוף מצוה יש בו דיחוי שבת לכן גם מכשירין דחו אבל ציצית ומזוזה דאין במצוה דיחוי גם מכשירין לא דחי ונראה דאין דהנה לקמן הקשו תוס' דנילף מכיבוד אב ומבנין ביהמ"ק מכשירין דוחין ותי' דאנן הכי קאמרינן כל היכיא דמצוה נוהגת בשבת גם מכשירין דחי שבת אבל כיבוד אב ובנין ביהמ"ק הוא גופי' הוה המצוה לכן לא דחי וכ"כ דח"ס תמה הא בנין ביהמ"ק הוה גם מכשירי עבודה וידחה מטעם מכשירי עבודה ונראה דהנה יש לכאורה לומר סברה הפוכה מסברת תוס' הנ"ל דהיכיא דבגוף המצוה אין בו דיחוי א"כ המצוה נוהגת גם בשבת לכן גם מכשירין דחי דהא הוא גברא דחזי לקיים המצוה דנוהגת בשבת בלי שום דיחוי והוה יום דנתחייב בו באותה מצוה לכן גם מכשירין דידי' דחי שבת אבל היכיא דגוף המצוה ג"כ אי אפשר לקיים רק ע"י דיחוי שבת שפיר יש לומר דמכשירין לא דחי דהא אף אחר שיעשה המכשירין עדיין א"י לקיים המצוה בלתי דיחוי א"כ יש לנו לומר דאין מכשירין דוחין ולא יצטרך לדחות שבת לקיים עיקר המצוה דומיא דאמרינן בפסחים דף ס"ט דלכן לא דחי שבת משום דהוה גברא דלא חזי דהוא טמא וא"כ לקרבן פסח ול"א שיזה כדי שיהא ראוי להקרב ק"פ ולדחות השבת (ויש להוסיף עפמש"כ בח"ס לעיל דף ק"ו דקשה לכאורה דילמא איצטרך ביום השבת דמילה דחי שבת דהו"א דלא ידחה דהא לאחר המילה שיצטרך לחלל שבת מפני פנ"פ והעלה בח"ס דלזה א"צ קרא דמאחר דעתה המצוה מוטלת עליו לקיים המצוה אף שלאחר כן יצטרך לחלל שבת הא יהא פנ"פ וידחה שבת אך כ"ז ניחא אי א"צ לחלל שבת משום מכשירין אבל לומר דמכשירין ידחו ויצטרך אח"כ לחלל שבת משום פנ"פ מוטב שלא לדחות שבת במכשירין ולא יצטרך לחלל שבת אח"כ משום פנ"פ) ולפי"ז י"ל דאדרבה במזוזה וציצית דאין בו דיחוי מסתבר יותר דמכשירין ידחו דהמצוה נוהגת בשבת בלי שום דיחוי:
כ"ח) והנה כבר הבאתי לעיל דפליגי הר"י והר"ש בנפסקו ציצית מבגדו בשבת אי שרינן ללבוש יען כיון דאי אפשר לעשות בשבת אין כאן מצוה ושרי ללבוש ודעת הר"ש דאסור ללבוש דהוא בקום ועשה ציצית ונראה לי דמתוס' שבת דף קל"א מוכח כשיטת הר"ש תוס' ד"ה ושוין העלו דמהיכיא תיתי דציצית ומזוזה ידחו שבת וכ' דהוה ילפינן מסוכה ולפי"ז צריך לומר דציצית ומזוזה אם עבר זמנה בטלה דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי אבל בציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בכך אפי' קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם עכ"ל ודבריהם צריכין ביאור דפשיטא דציצית ומזוזה בכל יומא מחייב בכך ולמה צריכין להכריח זאת מהא דילפי מסוכה ולכך נראה דכונתם כך דהנה דעת הר"י דליכא איסור בשבת ללבוש בלא ציצית כיון דא"י לעשות הציצית הרי הוא בשב וא"ת ציצית ופטור מלעשותו ואף דהוא לובש בקום ועשה והיינו כס"ד בתוס' יבמות דף צ"א דבתחילת הלבישה לא מתחייב בציצית אלא אחר שכבר לבשו וא"כ הוה תמיד בשב וא"ת ודעת הר"ש כמסקנת תוס' ביבמות דבשעת לבישה כבר חייב ללבוש בגד עם ציצית א"כ הוה בקום ועשה ומג"א הקשה א"כ גם בחול לשתרי משום כבוד הבריות כיון דהוא בשב וא"ת (והיינו דמג"א ס"ל דלר"י בשבת ג"כ אין שרי אלא משום כבוד הבריות אבל לטו"ז שם להר"י שרי אפי' שלא משום כבוד הבריות דליכא איסור כלל בשבת הרמ"א רק הכריע כן לחוש לדעת הר"ש דאין שרי רק בשבת ולכן לא הותר רק במקום כבוד הבריות) ואמנם לדעתי יש לישב דהנה ידוע שיטת הר"י בתוס' פסחים דף כ"ט דמשהא חמץ ע"מ לבערו אין לבערו אין עובר ובש"א הקשה א"כ גם בגזילה נאמר דבמשהא ע"מ לקיים המ"ע דהשבת הגזילה לא יהא עובר ואולם נראה דלק"מ דרק בחמץ דאפשר לקיים המ"ע דתשביתו שלא יבוא כלל לעבור על הלאו דהא עשה דתשביתו הוה עשה שקדמו ללאו וא"כ כשהוא ביו"ט בשב וא"ת ע"מ לבערו א"ע כיון שא"י לבערו ביו"ט אבל קודם זמנו דאפשר בביטול עובר אף דמשהא ע"מ לבערו דכיון דלא ביטלו הרי הוא מחזיק בו כבשלו ואסור ורחמנא אוקמא ברשותו לעבור עליו אבל בגזילה דהעשה בא אחר עבירות הלאו בזה בוודאי גם משהא ע"מ לבערו עובר ולפי"ז י"ל דהיינו סברת הר"י לענין ציצית דבשבת דא"י לעשות ציצית והרי הוא משהא אח"כ ע"מ לעשות ציצית לאחר שבת א"כ לא עבר כלל אעשה אבל בחול שבידו לעשות הציצית בכל יום שפיר איכא עבירה גם בשב וא"ת ודמיא לחמץ שהי' אפשר לבטל דעוברי' אף דמשהא אח"כ ע"מ לבערו מעתה יש לפרש זה כונת תוס' דבוודאי אי לאו דהוה צריכין לומר דיליף ציצית ומזוזה מסוכה הוה אפשר לומר דציצית ומזוזה ל"ח כעבר זמנו דנהי דכל שעתא ושעתא זמנו היינו בחול אבל בשבת דאיכא איסורא דשבת וא"י לקיים המצוה א"כ ליכא מצוה כלל ודמי להך דמשהא ע"מ לבערו דליכא איסורא אבל כיון דע"כ לס"ד הוה ילפינן ציצית מסוכה א"כ אי ס"ד כהר"י דבשבת ליכא איסורא בשב וא"ת א"כ איכא למפרך דשאני סוכה דאי עבר זמנה בטלה דהיינו דבטלה וחיסר למ"ע אבל בציצית דבשבת ליכא חיובא כלל ל"ש עבר זמנה חיסר המצוה א"כ אין לילף מסוכה אע"כ דבציצית ומזוזה בכל יומא חיובא רמיא עלי' אפי' בשבת ואי לא יעשה היום בשבת ביטל מ"ע של היום לכן שפיר ס"ד לילף מסוכה וא"כ נשמע דתוס' סברי כהר"ש:
והנה כעת ראיתי במהר"ם שיק שהקשה ג"כ אמאי בנין ביהמ"ק לא דחי מטעם מכשירי עבודה וא"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית ז"א דהרי קודם בית ראשון לא הי' מקריבין עדיין והנה לכאורה דבריו תמוהים דהרי הי' מקריבין בבמה אולם למדתי עפ"י דבריו לפרש כונת התוס' על נכון שכ' דבנין ביהמ"ק הוה מצוה דכונתם כן דהנה בירושלמי פ"ק דר"ה מבואר דבלילה אין מכשירי עבודה דחי שבת משום שלא הגיע הזמן וכן במילה אין מכשירין דוחה בלילה ועח"ס בחי' על שבת ומעתה י"ל אי באנו לידון שביהמ"ק ידחה שבת מטעם מכשירי עבודה ל"ש לומר דלא הגיע זמן עבודה דהכל בכלל מכשירין א"כ בכל שעתא זמנו הוא אלא דא"א כל זמן שלא נגמר המכשירין א"כ לא דמי ללילה דאין מכשירין דוחה יען דאכתי לא הגיע זמן המצוה של יום אבל בשבת הרי כבר הגיע הזמן אלא דלא נגמרו עדיין המכשירין אבל אי אמרינן דבנין ביהמ"ק מצוה בפ"ע א"כ אין לדחות גם מטעם מכשירי עבודה דאין כאן חיוב עבודה כל זמן שלא קיים המצוה ודמיא ללילה דאין מכשירין דוחין:
אלא דגם לפירוש זה אכתי קשה ממזבח שנפגם דא"ד שבת וצ"ל דלר"א באמת בנין מזבח שנפסל דחי שבת ורק לדידן דמכשירין שאפשר מע"ש א"ד שבת גם בעבודה שפיר אמרו אף שנפסל מזבח בשבת ולא הוה אפשר מע"ש אפ"ה א"ד שבת:
כ"ט) הנה הרמב"ן פ' קדושים כתב על פסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו וז"ל ולרבותינו בכאן מדרש אמרו יכול יהא בנין ביהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ד' ועל דרך האמת מצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מקדשו יצוה בו שמירה ומורא והנה אין מלאכת ביהמ"ק דוחה שבת והמקדש ואם תשכיל תבין נראה הכונה שנתן טעם שמסברא אין בנין ביהמ"ק דוחה שבת דהנה בענין שבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מלבד דצריך שמירה ממלאכה הנה מצווה הכתוב זכור את יום השבת לקדשו דהא אדם צריך לקדשו במעשיו ובעבודת השם כי שמור הוא ל"ת שלא לחלל יום השבת בעשיית מלאכה או ע"י הילוך חוץ לתחום או ע"י הוצאה מרשות לרשות או ע"י שיעשה מלאכה ע"י אחר או ע"י עבדו ובהמתו מכש"כ לדבר כמו שאמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר ובחינת זכור הוא עשה שהוא מקדש השבת בכל מיני קדושה כי כל יום השבת הוא בקדושה ודביקות אלקי משמחה רבה ועצומה בנפש יתירה דאית בי' והנה הוא מקדש את השבת בכל מיני קדושה ולפי"ז יש בשבת שתי קדושת האחד שקדשו הב"ה והאחד ע"י האדם שע"י מעשיו מקדש את השבת והן הן הדברים אשר כ' תוס' שבועות שהבאתי לעיל דצריך לשבות מחמת קדושת היום:
אמנם הרא"ם פ' ויקהל הקשה דלמה לי קרא להשמעני דמלאכת המשכן א"ד שבת הא שבת הוה עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכמו שהבאתי לעיל ובספר ישמח משה כתב לתרץ דזה דוקא במעשה כמו כלאים בציצית וכדומה שהוא במעשה ובפועל בזה איני יכול לדחות ל"ת ועשה לא כן עשה דשבת דהיינו שבות דאמרה תורה שהוא רק בשוא"ת דינו כמו לאו לכן הו"א דעשה דמלאכת משכן יהי' דוחה שבת וע"כ צריך קרא והנה לפי מה שבארנו דבאמת ל"ת ועשה דשבת שנכלל בזכור ושמור הנה הוא עשה דצריך לקדש את השבת בפועל ע"י עבודת ד' ולהוסיף קדושה ביום השבת וכדכתיב ושמרו בנ"י את השבת לעשות את יום השבת דהיינו בשני בחינות הנ"ל ושמרו בנ"י בחינת שמור שהוא בשוא"ת ולעשות את השבת דהיינו בקום ועשה בבחינת זכור וא"כ הוה שבת עשה ול"ת כמו בשאר עשה דקום ועשה ומסברא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וזהו שכתב הרמב"ן דזה כונת הכתוב את שבתותי תשמרו היינו צוה בשבת הגדול היינו מה שקדשו השי"ת ובשבת שהוא מקדשו דהיינו שהאדם מוסיף בו קדושה ע"י מעשיו הקדושים וצוה בו שמירה ומורא דהיינו שצריך שמירה ממלאכה וזהו הקדושה שקבעו בו השי"ת ומורא דהיינו שהאדם צריך להוסיף בו קדושה ויראה וא"כ הוה עשה בקום ועשה ועל כן אין מלאכת ביהמ"ק דוחה השבת והמקדש דהיינו בשמירת השבת ממלאכה והמקדש היינו העשה שהאדם צריך לקדשו דאין עשה דמקדש דוחה ל"ת ועשה כמו בכל עשה ול"ת והא דקשיא למה לי קרא י"ל לפי מה שכתבתי שפיר צריכין קרא דעשה דמקדש לא דחי לעול"ת דשבת משום דהוה מכשירי עבודה והא עבודה דחי שבת בק"צ אך לכאורה קשה על הרמב"ן שכ' דמסברא אין בנין מקדש דוחה שבת והמקדש דהא ק"צ יוכיחו דדחי שבת ומקדש ובנין מקדש הוה ג"כ צורך עבודת קרבנות ציבור וצ"ל דהוא סובר ג"כ כסברת התוס' בשבת שהבאתי לעיל דבנין מקדש הוה מצוה בפ"ע ולא הוה מכשירי עבודה:
אולם ראיתי בספר סידורו של שבת שהעלה דבאמת מהא"ט צריך קרא דהו"א דלידחי יען דהוה צורך עבודת הציבור ויען שדבריו הם קלורין לעינים אמרתי להעתיק דבריו וז"ל יכול יהא בנין ביהמ"ק דחי שבת ולכאורה מפני מה הו"א שבנין ביהמ"ק ידחה שבת יתפרשו עפ"י דברינו כי אמרו רז"ל דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות וע"כ אמר הכתוב אלה הדברים אשר ציוה ד' לעשות אותם פי' הנה הל"ט מלאכות אלו שנתהוה בעולם הוא עבור שצוה ד' לעשות אותם כלומר לתקן את כל הל"ט קללות שנתקללו ע"י חטא אדם הראשון ובטורח הל"ט מלאכות מתקנים אותם כי לעשות הוא לשון תיקון ע"ד ובן הבקר אשר עשה וא"כ ששת ימים תעשה מלאכה כלומר החיוב עליך לעשות מלאכה בכדי לתקן המעות וקלקל מה שגרם החטא אבל וביום השביעי יהיו לכם קודש שאפי' הלכם שהוא מה שאתם מענגים נפשיכם גם זהו קודש ונמשך ממקום הקודש וכל הרע שבתוכו נתבטל ונתגרש והולך לו מפני פחד קדושת ד' והדר גאונו ביום ש"ק וכיון שהלכם הוא קודש ואין בו בחי' בירור ניצוצת על כן כל העושה בו מלאכה יומת כי חלילה לו לשבת חוץ עתה לקרב נשמתו אל החיצונים והנה מצינו בכמה מצות שדוחין מצות שבת כמו התמיד וקצירת העומר שהמה ק"צ ומזה הי' ההו"א שגם בנין ביהמ"ק יהא דוחה שבת כיון שגם הוא עבודת הציבור אבל לפי שצוה הקב"ה שיהא בבנין המקדש כל הל"ט מלאכות כדי שיקנו הל"ט קללות לשבר כוחות ההם ע"י בנין המצוה וא"כ בהכרח הי' צריכין להתקרב אליהם לברר משם מה שצריך לברר ובשבת אסור זה הבירור ועל כן נאסר להם גם מלאכת המשכן ולכן אחר שצוה על מעשה שבת נכלל בזה שדוחין אף בנין המקדש אף שהי' לכאורה ראוי להיות כמו בק"צ שדוחה שבת ועל כן אמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת פי' שחלילה לכם לעורר כח אש החיצוני ביום השבת אף שהוא כדי לברר הטוב מאתם אסור בשבת וכיון שבמלאכת המשכן נצטוו דוקא שיבררו ויתקנו הל"ט מלאכות ע"כ נאסור להם הבנין בזה עכ"ד:
אח"ז בא לידי ספר קרית ספר להמבי"ט שנדפס מחדש וראיתי שקצת הרגיש במה שהערנו והעלה דלכן א"ד שבת דהא גם מקדש חייב לירא את שמו ולשמור שבתותיו ולדעתי שלזה כיון הרמב"ן בעומק דבריו ודו"ק:
ל) והנה בטעמא דעשה דחל"ת הרבה טעמים נאמרו אבל אני למדתי דבר חדש מדברי הירושלמי פ"ב דב"מ אמשנה דאמר לו אביו הטמא ואל תחזיר אבידה שאל ישמע לו ופריך בכל אתר את אומר מ"ע קודמת והכא את אמר אין מ"ע קודמת למצות לא תעשה שניא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום מזה נשמע דטעמא דעשה דחל"ת הוא משום דמ"ע חיובא רמיא אגוף וחלה תחילה אאדם לקיימה דהל"ת שהיא במניעה מאוחרת היא ואין חלה על הגוף מיד אלא בשעה שבא לעבור חלה המניעה עליו שלא לעשותה וע"כ פריך דבכל אתר עשה קודמת למצות ל"ת וע"ז משני שאני הכא דהוא ואביו חייבין בכבודי בזה מיושב מה שהקשו תוס' בב"מ דף ל"ב למה ל"א באמת שידחה לעשה ול"ת מטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום להנ"ל ניחא דלא יכול לדחות מה"ט דאדרבא אמרינן הוא ואביו חייבין בכבודי ואמנם בספר הכריתות נתן טעם דעשה דחל"ת הוא משום דהוה כאלו נתנה על תנאי דאין מצוה בהל"ת היכא דאיכא עשה והביא מירושלמי ומספרי דשניהם בדיבור אחד נאמרו ואולי יש לכוין סברתו גם בהא דאמר בירושלמי דעשה קודמת להל"ת דהיינו משום דנתנה על תנאי:
והנה איתא בסוג' דריש יבמות דאין עשה דחל"ת שיש בה כרת אבל עשה שיש בה כרת דחי שפיר לל"ת שיש בה כרת יעו"ש דקאמר שאני פסח דעשה שיש בה כרת ונראה דהא"ט דדחי דאיתא בסוף מס' מכות במשנה ר"ח בן גמליאל אומר מה אם העובר על מצוה אחת נוטל את נפשו עלי' דמתחייב כרת העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו והיינו כסברת הרמב"ן פ' יתרו דגדול העושה מצוה מן הנמנע שלא לעבור על הל"ת דהעשה אהבה ול"ת יראה (וכ"כ באבן עזרא פ' ואתחנן לפרש את ד' אלקיך תירא ואותו תעבוד במ"ע אף דרמב"ן השיג עליו שם אבל הוא מטעם אחר יעו"ש) מעתה זה הקו"ח הא שייך גם לדחות ל"ת שיש בה כרת כמו ששנה התנא מה העובר על מצוה אחת וכו' העושה מצוה על אחת כמה וכמה:
והנה ראיתי בירושלמי פ"ג דשבועות וז"ל שוא ושקר בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לומר ולא אוזן יכולה לשמוע וכן מחללי' מות יומת וביום השבת שני כבשים וכן לא תלבוש שעטנז גדילים תעשה לך וכן ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבוא עלי' וכן לא תשוב נחלה וכל בת יודעת נחלה כל אלו השניהם בדבור אחד נאמרו וכן הוא אומר אחת דיבר אלקים שתיים זו שמעתי עכ"ד מזה נשמע ג"כ שטעמו של ירושלמי בהא דעדל"ת כאשר הבאתי לעיל ונראה לי דבזה יש לפרש הא דאיתא בירושלמי פ"ק דביצה דאין עדל"ת אלא אם נאמרה בצידה אבל כה"ד לא נאמרה בצידה ל"ד לל"ת דיו"ט ותמהו הא כל עשה דדחי ל"ת ל"נ בצידה להנ"ל י"ל דנאמרה בצידה לא נחשב אלא מה דקבלו חכז"ל דבדיבור אחר נאמרה כמו עשה דקרבנות עשה דציצית ועשה דיבום אבל מה דלא נאמרה בדיבור אחד כגון מצות כה"ד דהא אי בעי לא שחוט וליכא למצות כה"ד ל"ש דנאמרה בדיבור אחד ל"ה נכתבה בצידה לא דחי לל"ת והסברא כך כיון דנאמרה בדבור אחד א"כ פה שאסר פה שהתיר ולא נשאר אפי' איסורא ולא חוטא מקרי אבל מה דלא נאמרה בדיבור אחד ל"ש עדל"ת דהא המבוה מה"ב כמו שכתב בש"א דלכאורה בכל עדל"ת הוה מה"ב אלא דגלי קרא דדחי אבל לשיטת ירושלמי לא דחי באמת וחוטא מקרי:
ובהא ניחא לי הא דכ' הראשונים דל"ש עדל"ת רק במידי דישנו בשלו אבל בשל חבירו ל"ש עדל"ת כגון בלולב הגזול והיינו דבדבר שחוטא רק להקב"ה שייך עשה דוחה דפה שאסר פה שהתיר דהקב"ה מוותר על מה שחוטא האדם לפניו בקיום מ"ע אבל בשל חבירו אין יכול הקב"ה לוותר במקום קיום מ"ע לכן אין עדל"ת ובהכי ניחא לי נמי מה שהקשו המפרשים דאאע"ה קיים כל התורה כולה אמאי לא קיים מצות מילה קודם שיצטוה ותי' משום דכ' לא יוסף להכותו וחובל בעצמו הרי עובר בלאו לא יכול לעשות כשאינו מצוה ולכאורה אכתי קשה א"כ גם מצות ציצית איך מצי לקיים הא עובר אל"ת דכלאים אך להנ"ל ניחא דל"ת דכלאים בזה חוטא להקב"ה ע"כ במקום מצוה להקב"ה אין כאן חטא להקב"ה אבל איסור חובל בעצמו הנה זה דבר שחוטא האדם לגבי עצמו אי לאו שציוה הקב"ה בפירוש דרשאי ומצוה לחבול בעצמו אין האדם רשאי לוותר מחלקו מה שזכותו בתואר אדם בעבור מצוה שעושה בה לגבוה ובהא אשכחנא פתרי להא דאיתא בתענית דף י"א דהיושב בתענית מקרי חוטא דכ' מאשר חטא על הנפש וכתבו תוס' דאף דמקיים מצוה עכ"פ חוטא מיקרי ובספר גבורת ארי תמה הא בכל עשה דחל"ת נאמר דיהא חוטא כנ"ל רק כיון דהדין דעשה דחל"ת לא נקרא חוטא א"כ ביושב בתענית או במקבל נזירות כיון דמצוה קא עביד אמאי מיקרי חוטא להנ"ל ניחא דמשל גבוה הקב"ה מוותר בקיום במצוה אבל משל חובת האדם לגבי עצמו אין הקב"ה מוותר לגבי קיום המצוה לגבוה:
והנה ביבמות דף ז' מסיק דצריך עלי' גבי יבמה שהיא ערוה עליו כיון דדחי עשה לל"ת דשבת דכרת הו"א ידחה גם בג"ע לכן צריך עלי' וקשה לי לפמש"כ ל"ש עדל"ת בשל אחרים דלא חייבה תורה לקיים מצוה בשל אחרים דהנה בגזל ס"ל לר"מ דיהרג ואל יעבור כמש"כ בשמ"ק כתובות דף י"ח דאין יכול להציל עצמו בממון של חבירו וכן נמי אין פנ"פ דוחה איסור דגזל ומהא"ט נמי קיימ"ל דבג"ע יעבור ואל יהרג כיון דבג"ע הרי חומס של אחרים את האשה האסורה עליו והנה בשבת פנ"פ דוחה שבת דשבת אין נוגע לאחרים רק לנפשו ולכן בשבת יעבור ואל יהרג א"כ מינה נמי אף אי עשה דחי לל"ת דשבת אף שיש בה כרת יען שאין נוגע רק לנפשו אבל ג"ע דנוגע גם לה א"כ כמו דפנ"פ א"ד ויהרג ואל יעבור כן לא נשמע מזה דעדל"ת גבי עריות יקשה למה צריך עלי' וצ"ע:
אלא דיש להקשות עוד דהא במשנה דמכות שהבאתי איתא ר"ש אומר ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו' וכתיב אשר יעשה האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ר"ש בר רבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם הוא הנפש ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה על אחת כמה וכמה מעתה יקשה למה עשה דחל"ת הא אם יושב ובטל מלעבור על לאו הוה כקיים מצוה והא כבר בארנו דבגזל ל"ש עד"ל וכיון דר"ש מדמה לגזל ועריות א"כ מהא"ט לא ידחה כלל ל"ת:
ל"א) אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט. הנה בתפארת ישראל פ"ק דמידות כתב דרשאי לבנות ע"י עכו"ם ומדבריו נראה דהותר אמירה לנכרי ביו"ט לבנות בביהמ"ק (ועמג"א סי' רע"ו בנין ביהכנ"ס ע"י נכרי לא הותר אמירה דהוה שבות רחוקה כדאיתא בשבת דף קי"ז) ואולם לפי דבריו יקשה א"כ למה צריך קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט הא אפשר לבנות ע"י נכרי וראיתי במנחת חינוך שעמד על זה:
אולם כבר הקשו כהא"ג למה מילה דוחה שבת הא אפשר ע"י נכרי למ"ד מילה בנכרי כשרה ולכן נראה לישב דהנה הקשיתי בהא דילפינן מקרא דאין שליחות לנכרי כדאיתא בקידושין דף מ"א וב"מ דף ע"א מה אתם בני [ברית] אף שלוחכם בני ברית דהא בגיטין דף כ"ב אמרינן דנכרי אדעת' דנפשי' עביד אפי' עשאו שליח אין דעתו לעשות אדעת משלחו א"כ ל"מ להיות כלל שליח של אדם כמותו כיון שאין דעתו לעשות אדעת משלחו לא יכול להיות כמותו אך יש לומר דבוודאי בכתיבת גט דבעינן לשמה ולכן אף שעושה מעשה הכתיבה בשליחות הישראל אין זה הוכחה שעושה לשמה כדעת משלחו דמעשה הכתיבה לחוד ומחשבת לשמה לחוד אבל בתרומה דהוה מעשה לתרום אי לאו דעושה אדעתא ישראל למה עושה אותה מעשה א"כ המעשה עצמה מוכיח שעושה בשליחות הישראל:
ובזה נכון לישב קו' הח"ס סי' פ"ד לפי מה דאמרינן בב"מ דיש שליחות לנכרי לחומרא א"כ הא דבעי בגמ' ב"מ דף צ"א בחסום פרה ודש בה אי אסור מצד אמירה לנכרי תיפק לי' מצד שליחות לנכרי לחומרא וכבר הקשה כך בשו"ת פנ"י להנ"ל י"ל בוודאי במעשה מצוה דאי לאו שכונתו ע"ד ישראל למה עושה אותה מעשה שפיר המעשה מוכיחה דעושה אדעת ישראל אבל בחסום פי פרה אין זה הוכחה דעושה כן אדעת ישראל דהא מדרך לחסום השור בדישו שלא תאכל מהדישה כהא"ג שפיר אמרינן דאף לחומרא אין שליחות לחומרא דנכרי דאדעתי' דנפשי' עביד ולא עביד כלל אדעת משלחו:
ולפי"ז ניחא דא"א לבנות ביהמ"ק ע"י נכרי דהא כתיב ועשו לי מקדש ובעינן עשי' לשמה כמו שיבואר בה' כ' א"כ ממנ"פ אי נכרי אדעתי' דישראל עביד א"כ איכא חילול יו"ט דיש שליחות לנכרי לחומרא ואי אמרת דליכא שליחות אפי' לחומרא ע"כ משום דאדעתי' דנפשי' עביד א"כ ל"ש שליח של אדם כמותו מבטל המ"ע דועשו לי מקדש לשמי לשם השי"ת ובהא ניחא נמי אידך קושיא ממילה אמאי דוחה שבת הא אפשר למול ע"י נכרי דהנה בח"ס בתשובתו תירץ לזה דעכ"פ המצוה שעל האב למול את בנו מצוה זו לא מקיימת ע"י נכרי דאין שליחות לנכרי לכן דחי שבת ולדעתי קשה לזה מגמ' דשבת דף קל"ז דאמרינן דאי איכא אחר ליעבד אחר ופירש"י ולא ליקום אב לגבי' והקשה בברוך טעם א"כ דאב אין מקיים העשה יבוא העשה שעל האב ולידחי לעול"ת דצרעת ותי' כיון דעשה דאב לא נכרתו עלי' י"ג בריתות לא מצי לדחי לעול"ת דצרעת וא"כ כש"כ דלא יכול לדחות שבת וא"כ הדרה קו' לדוכתי' איך דחי שבת למול ע"י נכרי ואף דעשה דאב אין מתקיים לא אלים עשה זו דמילה לדחות לעול"ת דצרעת אמנם התבו"ש סי' כ"ח כתב ליישב הך דשבת דפריך אי איכא אחר ליעבד אחר דהיכיא דאביו מכבד לאחר למול שניהם מקיימין המצוה ועדיף משליחות דכשעושה בתורת שליחות אז מצוה בו יותר מבשלוחו אבל כשעושה כן כשמכבד בתורת כיבוד למי שמהדר אחר המצוה שניהם מתבסמים יעוש"ה והסבר הדברים הוא כן דהנה קיימ"ל זכי' מטעם שליחות וא"כ כשמכבד לאחר שיזכה לו בהמצוה הנה עדיף משליחות וא"כ גם במילה ע"י נכרי כשמכבדו למול לא בתורת שליחות אלא בתורת זיכוי שמזכה לו בהמצוה מקיים האב ג"כ המצוה א"כ הדרה קו' לדוכתי' ליעבד ע"י נכרי דכהא"ג שפיר מקיים האב המצוה גם ע"י שמל הנכרי דיהא עכ"פ נימול לדעת האב ועוד דלפמש"כ הד"מ סי' רס"ב בשם או"ז וכן דעת הש"ך סי' שפ"ה דל"מ שליחות במילה וכמו שביאר בקצה"ח שם דהוה מצוה שבגוף א"כ ע"כ הא דמכבדין לאחר משום דס"ל דל"ב כלל שיעשה המצוה בגוף רק שיהא נעשה המצוה לדעתו וסברי דכל שנימול לדעת האב מתקיים המ"ע ע"י האב דל"ב שימול דוקא בעצמו וא"כ הדרה קו' לדוכתי' דימול ע"י נכרי ואמנם לפמש"כ ניחא דבנכרי אדעתי' דנפשי' עביד א"כ כשמלו ע"י הנכרי דלא עביד כלל לדעת האב ל"ה שליח ולא מזכה לו כלל לכן דחי מצוה דידי' לל"ת דכרת דחמור מ"ע דמילה לדחות ל"ת שבכרת והא דאמרינן בשבת אי איכא אחר לעבד אחר היינו משום דשם לא מתבטל כלל המ"ע דכל שנעשה לדעת האב קיים המ"ע המוטלת עליו אבל ע"י נכרי לא מהני שליחות דהא לא נעשה שליחו כלל לדעת האב ואין דעתו לזכות לו כלל ודו"ק היטיב:
ל"ב) ואין מבטלין תינוקת של בית רבן לבנין ביהמ"ק. והוא גמ' שבת דף קי"ט ותמוה לי הא במגילה דף ט"ז איתא גדולה ת"ת מבנין ביהמ"ק שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא עלה עזרא חזינן דאף ת"ת של גדולים אין מבטלין ולמה כתב רבינו תשב"ר והן לכאורה קשה לאידך גיסא דבמ"ק דף ט' מבואר דמצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת והוא ירושלמי פ"ק דשבת ולא מודה רשב"י דמפסיקין לעשות סוכה ולולב וכן בירושלמי פ' אלו עוברין נמנו בלוד אין שם מי שעושה המעשה קודם וא"כ אפי' מצוה דעלמא מפסיקין מכש"כ לבנין ביהמ"ק ולמה אמרו ת"ת גדול מבנין ביהמ"ק ונראה דהנה בנין המקדש לא נאמרה המ"ע ליחיד לעשותה אלא המ"ע על כל ישראל וא"כ י"ל לפמש"כ הטו"ז יור"ד סי' רנ"א דלכן לא עלה עזרא משום דידע דאפשר להעשות ע"י אחרים ע"י זרובבל שעלה לבנות ביהמ"ק א"כ ניחא דאין מבטלין ת"ת דהמצוה לא תתבטל דתעשה ע"י אחרים ואף שהוא לא קיים כיון שהעשה לא נאמרה על היחיד רק שתתקיים ע"י כוללת ישראל ולפי"ז יש ליישב גם דברי רבינו דהנה במהרש"א הקשה ברוך בן נרי' גופי' אמאי לא עלה להנ"ל י"ל דברוך בן נרי' הוה ת"ת דרבים א"כ אף אי תתבטל לגמרי בנין ביהמ"ק אין מבטלין אבל בת"ת ביחיד הדין דמבטלין ולכן רק פריך מעזרא וצריך לשניי דהוה אפשר א"י אחרים (אך במדרש שה"ש איתא דברוך ב"נ לא עלה מפני רוב זקנה ולק"מ קו' מהרש"א) ולפי"ז י"ל זה שכ' רבינו דאין מבטלין תשב"ר הכונה אף אם לא הי' אפשר לבנות בלתם מי שלומד עמהם אין מבטלין דהוה כת"ת דרבים והיינו משום דת"ת דידהו עדיפא דהוה הבל שאין בו חטא כדאיתא שם לכן אין מבטלין ועוד י"ל דהנה בריש מגילה איתא מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה קו"ח מעבודה חמורה שמבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה ת"ת דקיל אין דין שמבטלין ופריך ות"ת קיל הא מדאמר מלאך ליהושע עתה באתי מוכח ת"ת חמורה מעבודה ומשני ת"ת דרבים של כל ישראל שאני ויש לתמוה מ"פ דת"ת חמורה כיון שחומרת התורה שמביא לידי מעשה כירושלמי הנ"ל א"כ מהא"ט גופי' ע"כ דמפסיק לממ"ג כמו שמפסיקין לשאר מצות וכן יקשה להיפוך למה צריך כלל קו"ח הא מ"ש משאר מצות שמפסיקין מת"ת וכן הקשה במחהש"ק סי' תרפ"ז לכן אומר דיש ב' אופנים ת"ת דרבים מי שלומד עם אחרים כל היום ומי שאין לומד רק עת קבוע בשעה אחת ומעתה משכחת לפעמים ביטול הלימוד לגמרי אם בשעה זו שקבוע ללמוד יקרא מגילה ולאח"כ לא יהא אפשר להם לקבוע ללמוד אבל משכחת ג"כ שלא יהא ביטול ת"ת לגמרי דאחר קריאת מגילה יקבע שעה אחרת ללמוד וא"כ רק אנו דנין אם להקדים קריאת המגילה או הלימוד כיון ששעה זו קבוע להם ללמוד ומעתה עושה קו"ח מעבודה שאפ"ה לממ"ג מבטלין קו"ח לת"ת דרבי שלמד ברבים עת קבוע דמפסיקין לממ"ג אף דעי"ז יבטל לימוד ת"ת דרבים ול"א דיעסוק בתורה בעת ההוא ואח"כ יקרא מגילה וזה נראה כונת מג"א רסי' תרפ"ז אבל לשאר מצות כהא"ג אין מבטלין ת"ת דרבים רק לממ"ג מקו"ח דעבודה ובזה יש ליישב גם דברי הרמ"א שם שמפרש דעת רבינו בה' מגילה דמש"כ דממ"ג דוחה כל המצות היינו להקדים ויפלא לכאורה א"כ ת"ת דהוה ביטול מצוה דבשעה שקורא מגילה הוא מתבטל מת"ת דמצותה תמיד וחסרון שאין יכול להמנות ולפמש"כ א"ש דרמ"א יפרש דהאי ת"ת דרבים שהי' עת קבוע ללמוד שעה או שתיים עם אחרים ואם יקרא מגילה יכול לקבוע הלימוד אחר קריאת המגילה וא"כ אנו רק דנין אם להקדים ללמוד כיון ששעה זו קבוע ללמוד או מקרא מגילה קודם ויקבע הלימוד הקבוע אחר קריאת המגילה וא"ש הקו"ח אבל לענין דחייב לבטל מת"ת עכ"פ לזה ל"צ קו"ח כלל ומעתה אומר לענין בנין ביהמ"ק אם הוא לומד ברבים עם אחרים עת קבוע ואם יעסוק בבנין יתבטל עת הקבוע ולא יהא יוכל ללמוד אח"כ כלל אז א"צ לבטל לבנין ביהמ"ק ורק מי שלומד תמיד ברבים ע"כ מבטל דזה ל"ח ביטול רק דיחוי כיון שע"כ יפסיק דאל"כ לא יקיים מצוה לעולם בירושלמי דשבת הנ"ל דהפסק מת"ת ל"ח ביטול רק דיחוי כיון דע"כ יתחייב להפסיק למצוה דכשצריך לעסוק במצוה אין עליו חיוב לימוד כלל ורק כשיש לדון איזה יקדים ע"ז אמרינן בנין ביהמ"ק קודם ולפי"ז א"ש דעזרא אם הי' עולה לבנין ביהמ"ק הי' מתבטל מת"ת שהי' לומד אצל בב"נ ולאו מכל אדם זוכין ללמוד זה אין מבטלין אפי' אם לא יתבטל הת"ת דיהא אפשר ללמוד אח"כ דלשאר מצות מבטלין משום בנין ביהמ"ק וכש"כ לשאר מצות אבל תשב"ר אין מבטלין משום מצות חינוך כמו בגדולים דמבטלין ת"ת משום קיום המצות (שוב ראיתי כעין זה בשו"ת מהר"ם שיק סי' רפ"ב) והיותר נ"ל בזה הוא דבוודאי מי שהוא בירושלים החיוב על כל אחד לסייע בבנין אף לבטל ת"ת כמו לשאר מצות אבל מי שהוא בחו"ל אין מחויב לעלות לירושלים לבנין ביהמ"ק דנהי דישיבת ירושלים מצוה אפ"ה משום ביטול ת"ת פטור לעלות לדור שם כמו שהעלה בח"ס סי' רל"ד א"כ אף לבנין ביהמ"ק אין מחויב לעלות וזהו גדול ת"ת מבנין ביהמ"ק אבל בוודאי מי שהוא בירושלים מחויב לבטל ת"ת לסיוע לבנין ביהמ"ק:
והנה בגבורת ארי תענית דף ל"ה הקשה אהא דאיתא התם דלר"י מבטלין תשב"ר בת"ב ומ"ש מהא דלבנין ביהמ"ק אין מבטלין אדרבא כש"כ הוא דאין מבטלין להתאבל על חורבן ביהמ"ק ולפמש"כ ניחא דבנין ביהמ"ק אין מבטלין דאין המצוה על כל אחד אבל צער חורבן ביהמ"ק מוטל על כל אדם ובהא ניחא מה שהקשה המקנה בקידושין דף ל"א איך ס"ד דבנין ביהמ"ק דחי שבת כיון דאפי' ת"ת לא דחי ולפמש"כ א"ש דבנין ביהמ"ק הטעם משום דאין מבטלין משום דאין המצוה על כל אחד מישראל והא אפשר להבנות ע"י אחר אבל אי אין בנין ביהמ"ק ידחה שבת אז אין שום אחד מישראל שיבנוהו שפיר הו"א דדחי דאין לומר דהא אפשר לבנות אחר השבת דזה ל"ח אפשר דהא מבטל ע"י הקרבת הקרבנות ועוד שכבר כתבתי דשיהוי בנין ביהמ"ק לא משהינן:
ל"ג) והנה האי שמעתתא דמגילה הכי איתא התם והשתא דאמרת מדינה ומדינה עיר ועיר לדרשא לחלק בין מוקף חומה לאין מוקף חומה מימות יהושע ולחלק בין שושן לשאר עיירות משפחה ומשפחה למאי אתי אריב"ח להביא משפחת כהונה ולוי' שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה דאר"י אמר רב כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן וכו' מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה קו"ח מעבודה ופריך מיהושע דמוכח דת"ת גדול מהקרבת תמידים ומשני ת"ת דרבים שאני ויש להבין דהנה בקידושין דף מ' איתא וכבר היו ר"ט וזקנים מסובין בעליית בית נתזה ונשאלה זו לפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר"ט ואמר מעשה גדול נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ולפי"ז יקשה מאי קסברי בית רבי אי סברי מעשה גדול א"כ למה צריכין קו"ח פשיטא דמבטלין מת"ת למעשה למקרא מגילה וע"כ דסברי כר"ע דת"ת גדול לכן צריכין קו"ח א"כ יפלא מאי פריך הגמ' מיהושע הא באמת ת"ת גדול מעבודה וצריכין להפסיק מדבר רשות לתורה יותר מלעבודה ונענשין על ביטול תורה יותר מעל עבודה והא דעשו קו"ח מעבודה היינו לענין להפסיק מת"ת למעשה ועוד דהנה פשיטא דלמצות חייב להפסיק דאל"כ מי שעוסק בתורה לא יצטרך לעשות מצוה וכן הוא בירושלמי פ"ק דשבת שמבטלין מת"ת לכל מצות שבתורה שא"א לעשות ע"י אחרים וכן הוא במ"ק דף ט' אלא דהו"א למגילה א"צ להפסיק כיון דיש עוד שהות לקרות אלא שמפסיקין לקרות עם הציבור משום פרסומי ניסא וזה ילפינן שפיר מקו"ח מעבודה דמפסיקין משום פרסומי ניסא ושפיר ילפינן דלענין מצוה קיימ"ל דאורח חיים פן תפלס שאין לאחר מצוה אחת משום מצוה אחרת כיון דיש שהות ואפ"ה מפסיקין מעבודה לממ"ג משום פרסומי קו"ח לת"ת שמפסיקין משום פרסומי ניסא ומ"פ מיהושע ויותר יש להקשות עד"ז דהנה קו' הגמ' מיהושע ע"כ רק יתכן אי אמרינן תלמוד גדול יען שמביא לידי מעשה ולכן עביד קו"ח דמפסיקין לממ"ג מקו"ח דעבודה דאי לאו קו"ח מעבודה הו"א נהי דמביא לידי מעשה הרי אפשר לעשות שתיהן דיש עוד שהות לממ"ג ולכן פריך מיהושע דנשמע הא גופי' דתלמוד גדול מצד עצמו ולכן נענשין ע"ז תחילה אבל להירושלמי הנ"ל מ"פ הא אף ר"ע ע"כ מודה דמפסיקין מת"ת למצות רק דהו"א כיון שיש שהות אין מפסיקין ע"ז עושה קו"ח מעבודה:
ונראה ליישב דהנה גמ' משני ת"ת דרבים עדיפא יקשה גם בדבי רבי הא הוה ת"ת דרבים וצ"ל דרבים דקאמר היינו דכל ישראל ולפ"ז י"ל דת"ת דיחיד יש סברא לומר אף דגדול תלמוד כר"ע אפ"ה מפסיקין דאל"כ לא יקיים מצוה מעולם ואנן בעינן ע"מ לעשות כירושלמי הנ"ל אבל כאן בדבית רבי שהי' ת"ת דרבים אף דל"ה ת"ת דכל ישראל עכ"פ למדו ברבים והי' אפשר לקרות המגילה לאחר שיעמדו התלמידים וכמו דאיתא בברכות דף י"ג ק"ש של ר"י הנשיא הי' שמע ישראל ומפרש ר"ש בנו של רבי דחוזר וגומרה אחר שעמדו התלמידים וא"כ כאן דפסקו מלימוד לממ"ג שפיר פריך אי ס"ד דסברי ג"כ ת"ת גדול למה הפסיקו אף דל"ה ת"ת דרבים דכל ישראל ואיך ילפי בקו"ח מעבודה כיון דת"ת גדול דא"ל דלענין להפסיק ע"כ מפסיק מת"ת למעשה דאל"כ לא יקיים מצוה לעולם דהרי אפשר לקיים המצות כאשר יעמדו מלימוד ת"ת דרבים בשלמא ת"ת דיחיד כל היום מצוה ללמוד א"כ ע"כ יבטל למצוה ומה לי אי מבטל עתה או אח"ז אבל בלימוד רבים יכול לקרות אחר שיעמדו מלימוד דרבים ואיך עביד קו"ח מעבודה וע"כ מוכח דסובר דמעשה גדול אף בת"ת דרבים וע"כ פריך מיהושע דמוכח דתלמוד תורה דרבים גדול:
אך לכאורה הא גופי' קשיא כיון דרבי אין מפסיק לק"ש משום ת"ת דרבים וא"כ מ"ש דהפסיקו לממ"ג והנה יש לתרץ דמבואר ב"ק דף י"ז דלאגמורי ת"ת עדיף א"כ רבי דהוה לאגמורי ת"ת דרבים אין מפסיק לק"ש אבל התלמידים הפסיקו רק לא בפעם אחת ולא נתבטל רבי מן הלימוד אבל לענין מקמ"ג בציבור הפסיקו לגמרי בפעם אחת ולכך ממילא גם רבי הפסיק משום דלדידהו הוה לגמור מפסיקין גם מת"ת דרבים ובזה ניחא מה שהקשה מהרש"א במגילה דלמה לא פריך על ברוך בן נרי' למה לא עלה לבנין ביהמ"ק כמו שהבאתי לעיל די"ל לדידי' הוה לאגמורי בת"ת דרבים אבל בעזרא דהוה לגמור לכן פריך למה לא עלה עוד יש לישב דהנה מת"ת מפסיקין לק"ש משום דאל"כ לא יהא זמן לקרות כל היום וכפירש"י ביומא דף ל"ז משא"כ ק"ש הי' רבי אומר אותה אח"כ כשגמר הלימוד דרבים ולכן לא הי' רבי מפסיק לק"ש ותדע דהרי ביומא שם קאמר דאנשי מעמד אין מפסיקין ומאחרין וא"כ למה כהנים מפסיקין לק"ש הא עבודה חמורה ע"כ לפרש הטעם דאנשי מעמד דיכולין לקרות אח"כ לכן אין מפסיקין לק"ש ולפי"ז י"ל דעשה קו"ח מאנשי מעמד דאפ"ה מפסיקין למ"ג דה"ה מת"ת דרבים אף שיכול לקרות אח"כ מפסיקין לקרות בציבור ובזה ניחא מה שהקשה רשב"א דהנה תוס' הקשו למה לא הקריבו התמיד ותי' דביטלו המעמד מפני המלחמה והקשה ע"ז הרשב"א א"כ רק מוכח דת"ת עדיף ממעמד אבל לא מעבודה לפמש"כ דהקו"ח באמת ממעמד מדמפסיקין לממ"ג א"כ סובר דממ"ג עדיף ממעמד ושפיר פריך מיהושע (ועיין בשבי"ד לאאדאמ"ו הגזצ"ל באו"ח סי' תקפ"ז שכ' דשם הגיע זמן ק"ש תחילה קודם לזמן עבודה ולדעתי קשה מהא דאיתא ביומא אהאי משנה דתמיד דמפסיקין לק"ש דקורא עם אנשי משמר לא יצאו א"כ הגיע זמן תמיד קודם לק"ש):
ובהא ניחא מה שהקשה הפנ"י הא ע"כ עבודה חמורה דדחי שבת ות"ת נדחה מפני שבת דאין קורין לאור הנר ואמנם לכאורה לק"מ דהרי גם מקמ"ג נדחית מפני שבת דהא גזרו שמא יעבירנו אך אכתי תיקשי לריב"ל דסובר להלן דכשחל בשבת דורשין מעניני פורים ופירש"י מעניני האגרת ופריך והא משה תיקון אפי' ביו"ט ולכאורה פורים הוה רבותא טפי דאטו משום דתיקון ביו"ט נעשה כן גם בפורים וכבר הקשו תוס' ע"ז ומתרץ דהו"א גם לענין לדרוש נגזור אטו קרי' משום דרבה שמא יעבירנו קמ"ל (ותמוה לי הא בר"ה דף כ"ט מתרץ קראי אהדדי דזכרון תרועה קאי אשבת דמזכירין ולא גזרינן בקריאה אולם הא י"ל דהנה הפנ"י כתב לפרש הא דפריך יו"ט נמי הכונה דהא ביו"ט בלא"ה יש אות בשאר מצות אפ"ה קורין פורים שחל בשבת פשיטא דקורין בדרשת האגרת דבזה פרסומא ניסא כמו בקריאת האגרת וע"ז משני הו"א נגזור אטו קרי' כיון דתכלית לפרסומא ניסא כמו ע"י הקרי' שפיר יש לגזור דמיחלף אטו קרי') וא"כ לפי"ז הדרה קו' פנ"י לדוכתי' הא שבת דוחה עבודה דא"ל גם מקמ"ג נדחית מפני שבת דז"א דהא דנדחה מקמ"ג מפני שבת היינו משום דמקיימים עכ"פ פרסומי ניסא ע"י דרשות האגרת ות"ת מבטלין משום שבת לגמרי ואמנם לפמש"כ דאייריא בת"ת דלאגמורי והא זה בוודאי אין מבטלין דאימת רבן עליהן כמו שאמרו בשבת דף י"ג דתינוקת קורין מפני שאימת רבן עליהן כש"כ בגדולים שלומדים אצל רבים דלא גזרינן די"ל דמידכרי אהדדי:
ובזה יש ליישב מה שדייק בטו"א במגילה דף ד' שאמרו שמא יעבירנו ד"א והא"ט דשופר והא"ט דלולב ולמה לא אמרו הא"ט דט"כ והזאה לפמש"כ י"ל דבאמת הא דגזרו בכל הני משום דעכ"פ אפשר לקיים המצוה ע"י לימוד מענינא דיומא ובשופר הא גלי קרא זכרון תרועה דמקיימי המצוה בזכרון דברים ע"כ שפיר גזרו ולכן רק שייך לומר הא"ט דשופר ולולב דכמו דגזרו בפורים משום דמקיים עכ"פ פרסומי ניסא בדרשא:
ובהא נכון לישב גם דברי רבינו בה' מגילה שכ' דאין קורין מגילה בשבת לפיכך מקדימין מע"ש ושואלין ודורשין בענינו של יום כדי להזכיר של פורים ועלח"מ שהקשה מאי לפיכך אי ל"ג כש"כ דיש לדרוש דל"ש דרבה ולפמש"כ ניחא דהי' קשה לרבינו למה גזרינן שמא יעבירנו וצריך לומר דלא מבטלינן לגמרי יען דדורשין בענינו של יום וזהו שכ' לפיכך קורין מע"ש ושואלין ודורשין כדי להזכיר של פורים ואיכא פרסומא ניסא בלא קרי' האגרת לכן שפיר גזרו:
ל"ד) אין מבטלין תינוקת של בית רבן. שכ' לכאורה קשה מאי רבותא הא איתא בסנהדרין דף י"ט אמר רשב"נ אמר ר"י כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו שנאמר אלה תולדות אהרן ומשה וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראת על שמו והנה רבינו בפ"א מת"ת כתב דהוא מ"ע ללמד בן חבירו תורה כמו שהוא מ"ע ללמד את בנו א"כ פשיטא דאין מבטלין תשב"ר משום בנין ביהמ"ק דהוא ג"כ מ"ע ומה לי מ"ע זו ממ"ע דבנין ביהמ"ק:
ונראה ליישב על נכון דהנה בנדרים דף ל"ז תנן המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא ופריך שם מקרא מ"ט לא משום דקמהני לי' מדרש נמי קמהני לי' ומשני דמדינא שרי דילפינן מקרא דמה אני בחנם אף אתה בחנם שאסור ליטול שכר על הלימוד ואינו מהנהו אבל מקרא לא ילמדנו דלימוד מקרא הוא לקטנים ומשתרשי' לי' שכר לימוד ופיסוק טעמים והנה הר"ן הקשה תיפוק לי' דנהנה מהמצוה ותי' דמצללה"נ והקשה הטו"א א"כ קשיא ממשנה למ"ד מצלה"נ א"כ אמאי שרי ללמוד ואמנם ל"נ דלק"מ דלהאי מ"ד מצינן לומר דס"ל כיון דהוה עול"ת דישנה בשאלה עשה דלימוד תורה דחי לה ולמ"ד דס"ל דלא דחי לעול"ת דנדרים כדמוכח לעיל דף ט"ו וכמש"כ שם הרשב"א האי מ"ד מצי סובר באמת דמצללה"נ וכמש"כ הר"ן אך לכאורה א"כ לפמש"כ רבינו בפ"י מנדרים המודר הנאה מחבירו המדיר עובר בלאו דבל יחל א"כ אמאי אין מלמדו מקרא נימא עשה דחל"ת אך י"ל דנהי דהמלמד בן חבירו תורה מקיים מ"ע אבל הנה איתא בכתובות דף מ' אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה א"כ ה"נ בבן חבירו אי אמר דלא בעינא ללמוד תורה אין חיוב עליו ללמדו דדוקא בבנו איתא בכתובות דף נ' דעד י"ב שנים מגלגל עמו ואם לאו יורד עמו לחייו (ע"ש לתי' קמא גם למקרא יורד עמו לחייו) אבל בבן חבירו אין חייב לירד עמו לחייו בשלמא ללמדו מדרש ואגדה דאין מקבלין שכר רק משום המצוה שפיר מצינן לומר דעדל"ת דא"ל אי אמרה ל"ב ליכא לעשה לא מצי לדחות דהא אז ליכא מצוה ואין נהנה וליתא לאסורא כלל א"כ שפיר עשה דחל"ת ממנ"פ (ולפמש"כ הנובי"ת סי' כ"ג דדעת הר"ן בנדרים דף ט"ו דקרא דלד' קאי על נדר ולא על שבועה א"כ מקרא ילפינן דחל במקום מצוה ול"ש עדל"ת י"ל דבוודאי לענין מלמדו מקרא אסור דל"ש עדל"ת דגלי קרא אבל במלמדו הלכות דליכא הנאה רק בקיים המצוה שפיר י"ל דל"ש לאסור משום דמצות לה"נ דעדל"ת):
מעתה י"ל דזה דקאמר דאין מבטלין תשב"ר לבנין ביהמ"ק דאף דלענין עדל"ת לא מצי לדחות משום דאין העשה ללמד בן חבירו חיובית דליכא מ"ע רק ברוצין ללמוד אבל הכא בתשב"ר דאיכא עכ"פ עליו חיוב ללמוד אין מבטלין אפי' לבנין ביהמ"ק:
והנה בתענית דף כ"ט איתא תינוקת של בית רבן בטילין בת"ב משום שנאמר פקודי ד' ישרים משמחי לב זו דברי ר"מ ורי"ו סובר דאין מבטלין והנה בגבורת ארי שם הקשה דהא פשיטא דלאו משום לתא דקטנים דהא ל"ש בקטנים אבילות אלא משום לתא דרבן וא"כ יקשה לר"מ דס"ל דמבטלין משום רבן הא בשבת דף קי"ט אמרינן דאין מבטלין תינוקת של בית רבן אפי' לבנין ביהמ"ק אף דהרב חייב בבנין אפ"ה אין מבטל מללמוד עמהם א"כ מסתברא דכש"כ מפני צער חורבן הבית דאין לרבן לבטל מללמוד עמהם וא"כ מ"ט דר"י דסובר דמבטלין ותי' דבשב וא"ת שאני אמנם ל"נ ליישב דהנה כל קושיתו יען דפשיטא לי' דהא דמבטלין אין משום לתא דקטנים אלא משום לתא דרבן והא הביא דברי המרדכי בפ"ב דמו"ק דמפרש שהוא משום לתא דקטנים והביא דברי הירושלמי שפירש הא דאמר בפ"ד דיבמות מה במקום שאסור לספר ולכבס ואשבת שחל ט"ב בתוכה קאי דהכי קאמר דאפי' לקטנים ואסר לגדולים לספר ולכבס בגדיהם תדע דבטלי קצרי דבי רב משמע דאפי' בגדי קטנים אין מכבסין ואין מספרין באבילות של ת"ב מה שא"כ באבילות דעלמא מכבסין ומספרין לקטנים ש"מ גבי ת"ב אסור לגדולים לעשות לקטנים דבר שגדולים אסורים בו כמו לספר ולכבס מותר לארס גבי אבילות שמותר לגדולים לספר ולכבס לקטנים בימי אבל הקטנים אינו דין שמותר לארס עכ"ל א"כ מתבאר דהוא משום לתא דקטנים וא"כ ל"ק מהא דסובר דמבטלין תינוקת של בית רבן משום אבילות דידהו:
ונראה ראי' מן התורה דאין לבטל בנין ביהמ"ק משום לימוד תורה ממשה רבינו ע"ה גופי' דהנה בכל מלאכות המשכן הי' הציווי למשה עצמו כדכתיב ועשית מנורת זהב טהור ועשית שולחן עצי שיטים ועשית את הקרשים למשכן וא"כ למה עשה משה ע"י שליח הא מצוה בו יותר מבשלוחו אך הנה איתא ביומא דף ע"ב ר"י רמי כתיב ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון עצי שטים מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו פירש"י ואע"ג דקראי לאו בהאי סדרא כתיבי אסמכתא בעלמא הוא דקאמר פי' דאין זה הארון שעשה משה קודם עלותו על ההר כדכתיב בפ' עקב ועשית לך ארון עץ א"כ חזינן דקודם עלייתו אל ההר עשה משה בעצמו וא"כ למה לא עשה בעצמו כל המשכן וכתב בהפלאה פ' תרומה דהטעם כיון שאחר שירד משה מן ההר ולמד התורה לכל ישראל כאשר אמרו לו קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו ואחז"ל בר"פ אלמנה ניזונית כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו יראת שמים והטעם בזה מפני שהם מצווים לעשות מלאכתו וכיון שכל כונת משה הי' לקרב את ישראל להיות מורא שמים עליהם כדכתיב מה ד' שואל מעמך לכך לא נמנע מלעשות המשכן ע"י אחרים ומזה למד עזרא שכל זמן שרבו ברוך בן נרי' קיים לא עלה מירושלים לסייע לבנין ביהמ"ק:
והנה תוס' ספ"ק דב"ק כתבו בשם שאלתות דלמוד גדול ממצות תפילין דהלימוד מביא לידי מעשה ובטו"א חגיגה באבני מילואים הקשה סתירה לדבריו ממש"כ תוס' ע"ז בשם שאלתות דמוכרין ס"ת כדי לקיים המצות לא לבד כדי ללמוד תורה ולהשיאו אשה אלא אף משום שאר מצות ובח"ס יור"ד סי' רנ"ד כתב לישב בוודאי כדי שלא תתבטל משם מצוה מוכרין ס"ת אבל היכיא דלא מתבטל המצוה אלא דניחא לי' יותר בקיום מצוה מן המובחר כדי ללמוד אצל רבו שלבו חפץ בו או לישא ההוגנת לו יותר בזה התירו רק כדי לישא אשה וללמוד תורה אצל מי שלבו חפץ יותר:
אמנם לי קשה מגמ' דיבמות דף ק"ה כל האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה ומקשה פשיטא ומשני ל"צ כגון דאגמרי' לאחרינא והלך ועשה מה"ד יקבל שכר על העשי' קמ"ל הרי דלאגמורי' עדיף טפי מלילמוד לעצמו משום דאחרים מקיימין המצות וזהו דלא כגי' השאלתות:
ל"ה) והנה כתיב בעזרא ד' וישמעו צרי יהודה ובנימין כי בני הגולה בונים היכל לד' אלקי ישראל ויגשו אל זרובבל ואל ראשי האבות ויאמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלקים ולא (ולו קרי) אנחנו זובחים ויאמר להם זרובבל לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו כי אנחנו יחד נבנה לד' אלקי ישראל ויש לתמוה מה ראה על ככה להרחיק את האנשים כפי קבלת חכז"ל דקאי על הכותים אשר הי' אז ג"כ עובדים לאלקי השמים ואשר רצו ג"כ להיות ידם עמם בבנין בית הבחירה למהר ולהחיש מעשהו כי בוודאי היו ממהרים לעשותו אם היו גם הם מסייעים בבנין הכי משום שהם לא שמרו והתחזקו בתורת ד' כמו יהודה ובנימין מונע אותם מלבנות עמהם בית לד' והנה ראיתי להחכם מר"ם מלבי"ם בפירושו שביאר על נכון דהנה הכותים הי' עובדין בשיתוף כמש"כ את ד' היו יראים ואת אלהיהם הי' עובדין כי אף שהודו כי יש גבוה מעל גבוה שומר בכ"ז הי' מאמינים בחוקי הטבע שמסר הקב"ה הנהגת העולם אל הטבע ומנהגי הטבע שהמה המזלות והכוכבים ולכן כאשר ראו שישראל בונים היכל לד' להם לפי דעתם שהקב"ה מסר הנהגת העולם אל חוקי הטבע חשבו שגם בנין בית הבחירה לא תהי' בהשגחה פרטיות ובסיוע אלקות רק בדרך הטבע ולזאת חשבו שלהם יאה יותר ליתן ידם להם לבנות בית הבחירה כי הם לא הי' בגולה והי' שוקדים על שמריהם ועל כן אמרו ככם נדרוש לאלקים דקרו לי' אלקאה דאלקאה דהיינו שגם הם מאמינים באלקי השמים ולו אנחנו זובחים (אבל הכתיב ולא כיון שבאמת עובדים בשיתוף ומאמינים בחוקי הטבע אין עבודתם מתיחס להשי"ת) שאנו חושבים אותו לאל עליון נעלה על כל אלקים אבל ויאמרו לא לכם ולנו השיבו חא"א שתשתתפו עמנו בעבודות ד' ותעקרו להיות לכם חלק בהבית כיון שאתם חושבים להגיע אל התכלית ואל גמר בנינו בדרך הטבע שתהי' מתיחס הבנין לכם ולנו לעוצם ידינו ומפעלינו בדרך הטבע והי' לכם ולנו חלק באותו בנין אבל לא כן מחשבותי כי אנחנו יחד נבנה לד' אלקי ישראל שם ישראל מורה על השגחתו הפרטיות המיוחדת על ישראל בלתי אמצעי ואין עמו אל נכר ושום עבודת שיתוף לא כפי מנהגם לשתף ש"ש וד"א דהיינו הנהגת הטבע על כן הבנין לא תתיחס לכם ולנו רק לעזר אלקי את"ד בהספה משלי:
ונראה דהיינו מה דאיתא בערכין דף ה' דלכן אין להם לסייע משום רפיון ידים כדכ' ויהי' עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות והכונה כיון שהכותים חושבים כי הכל נעשה בדרך הטבע ושנקרא הבנין אל שם הבונים ובאמת היא לא תצלח כי אם ד' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו וכו' יש לחוש לרפיון ידים שלבסוף ירפו ידיהם שלא יזכו לעזר האלקי ובאמת האדם בדרך הטבע לא יעלה בידו לבנות לכן אין מקבלין מהם לבדק הבית וכן פסק רבינו בפ"ח ממת"ע:
ונראה לי עוד בטעמא דמילתא דהנה קיימ"ל דחיישינן שמא לא ימסור יפה לציבור א"כ כש"כ נכרי שאין מוסר יפה לציבור א"כ אין לו חלק כלל במצות בדה"ב שמסתמא כונתו להשאיר לעצמו זכות וא"ל א"כ תיפוק ליה דנמצא נעשה משל יחיד ומשל נכרי ז"א דבזה שפיר אמרינן הא בטיל ברוב שנהי דבשל ישראל ממון אין בטל אבל בשל נכרי שפיר בטיל ע"ד שכ' השמ"ק ספ"ק דכתובות דלנכרי ליכא חז"מ ובהא ניחא הא דכ' רבינו בפ"ח ממ"ע דלביה"כ מקבלין והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי היינו שיהא קנוי לישראל ומוסרו יפה לישראל ואין מקדישו כלל לשמים ואין משאיר לו זכות אבל אם לא אמר טענין גניזה שמא לבו לשמים ומשאיר לו מסתמא זכות ואין מוסרן יפה לכן צריך גניזה ובהא ניחא מה דכתיב במלכים ט' שנתן שלמה המלך עשרים עיר לחירם מלך צור ותמהו והא איכא לאו דלא תחנם ונראה דהא"ט דהנה מבואר בדברי רבינו דאסור ליטול מגוי לסייע לביהכנ"ס מכש"כ דאסור ליטול מנכרי לבנין ביהמ"ק והנה חזינן בדוד הע"ה שקנה הגורן מארונה היבוסי בכסף מלא יען כי הבין דוד הע"ה שחביבה לי' שיהא המקדש נבנה בחלקת שדה שלו דיהא לו חלק במקדש (כמש"כ במנחת חינוך סי' רפ"ד) כן ירד שלמה המלך ע"ה לסוף דעתו של חירם שחביבה לי' שיהא נקרא שמו על עצי ארזים וקרשים ששלח לו אף דשילם לו הנה אפי' בישראל אמרו דלא מהני מסירה לציבור דחיישינן שמא לא ימסור יפה יפה אף דידע הישראל דצריך שיהא בא מן הציבור כש"כ דיש לחוש בנכרי דלא ימסור יפה יפה לכן מסר לו עשרים עיר בא"י שחביבה ג"כ ועל דעת זה בוודאי ימסור יפה כיון שנשאר לו חלק בא"י עכ"פ:
והנה בפרקי דר"א איתא דגזרו על פתן של כותים לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא ומבואר בחולין דף ה' ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה א"ל רבי זירא לר' יעקב ב"א שמא לא שמע רבי אלא כשאין ישראל עומד ע"ג א"ל דמי האי מרבנן כדלא גמירי אנשי שמעתתא כשאין ישראל עע"ג למימרא בעי קבלה מיני' או לא קבלה מיני' ת"ש דאמר רנב"י אני ראיתי את רי"ו שאכל משחיטת כותי אף ר' אסי אכל משחיטת כותי ותהי בה ר"ז לא שמיעא להו דאי הוה שמיעא להו הוה מקבלי או דלמא שמיע להו ולא קבלוהו הדר פשיט לנפשי' מסתברא דשמיע להו ולא קבלוהו דאי ס"ד לא שמיע להו ואי הוה שמיע להו הוה מקבלי לה לה היכי מסתייעא מילתא למיכל אסורא וכו' ואי ס"ד לא קבלה מיני' לישני כאן כשישראל עומד על גביו כאן כשאין ישראל עע"ג אלא לאו ש"מ קבלי' מיני' ש"מ ומ"ט גזרו בהו רבנן דמות יונה מצאו להן וגזר עליהן ר"מ ור"מ לטעמי' דחייש למעוטא:
והנה המימרא זו תמוה דהא רשב"א כ' דס"ל דנמנו שלא לסמוך אחותך כזית בשר משום דנחשדו על נבילה כמומר לתאבון אבל עע"ג מהני דל"ח חיישינן למיעוט עע"ז ויקשה א"כ אמאי אמר דדמי האי מרבנן כדלא גמרי שמעתתא בשאין עע"ג מאי למימרא הא שפיר צריך לאשמעינן דנימנו דלא יהא מהני עע"ג ועוד מאי קפריך אי ס"ד לא קיבלה לישני דרי"ו אכל כשישראל עע"ג והא כיון דסתמא קאמר רי"ו אכל משחיטת כותי ע"כ דאכל ע"י כזית בשר ונותן לו בלא עע"ג ונראה ליישב על נכון דהנה הרא"ש בריש מכילתין אהא דשחיטת נכרי נבילה אפי' ראו אחרים ששחטו יפה כ' ופירש הר"י הטעם משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו והרמב"ם פי' משום דכ' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר הכתוב שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינם דברים של טעם שהתורה הזהירה שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו ונראה ליישב דרבינו ס"ל דאי בביתו של נכרי א"כ סתמא אין עע"ג מאי למימרא דילמא לא שחיט שפיר אע"כ בביתו של ישראל דמסתמא עע"ג והנה לפי"ז נשמע דקרא דוקרא לך דאייריא ממה שזבח בתוך ביתו ומקרא דוזבחת אתה למד אפי' אינו בביתו של ישראל מעתה י"ל כותי כשזבח בביתו מסתמא ליכא ישראל עע"ג ואין שרי אלא כשחותך כזית בשר ונותן לו אבל כשזבח בביתו של ישראל מסתמא ישראל עע"ג והנה ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה א"כ יש להסתפק אם על שחיטת כותי שבתוך ביתו נמנו ול"מ חותך כזית בשר דאסור מקרא דוקרא לך או על שחיטת כותי בבית ישראל ובעע"ג ואסור מקרא דואכלת וזבחת ונראה דדבר זה תליא אי כותי גירי אמת או גירי אריות דאי אמרת כותי גירי אמת הן א"כ הא דנמנו על שחיטת כותי מסתמא רק בביתו של כותי דאסור מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו דכיון דלא אפשר להתיר אלא ע"י חותך כזית בשר ונותן לו א"כ בוודאי קרינן בי' שפיר ואכלת מזבחו אבל בביתו של ישראל לא ידעינן דאסרוה דהא בר זביחה הוא דאף שמצאו שעע"ז הא ל"ה אלא מעוטא ולמיעוטא ל"ח דנגזור דכל כותים לא מקרי בר זביחה אבל אי כותי גירי אריות הן א"כ הא דהתירו לאכול משחיטתן קודם שגזרו עליהן ע"כ יען דידעו דפירשו אח"כ מעע"ז מרצונם כמש"כ תוס' לעיל דף ג' והוה כמו נכרים שאין עע"ז דלדעת רבינו דשרי בגדול עע"ז א"כ כשמצאו להן דמות יונה לכו"ע חיישינן למעוטא כיון דמעיקרא לא הי' גירי אמת רק כ"ז שעמדו בחזקתן שאין עע"ז הי' אוכלין משחיטתן ע"י עע"ג אבל כשמצאו שמעוטא עע"ג שוב חיישינן אף למעוטא דנתבטלה החזקה שהוחזקה שאין עע"ז והדרא לדינא דהוין כמו נכרים דלא נתגיירו כלל (ועמש"כ בפ"ב מאיסורי מזבח דבעלמא הולכים בתר חזקה אחרונה שהוחזקה לפנינו לא בתר חזקה הראשונה א"כ הא דנמנו עליהם ואסרוה אפי' בביתו של ישראל דמסתמא עע"ג אפ"ה אסור וע"כ כששאל ר"ז שמא לא שמע רבי רק בשאין ישראל עע"ג דהיינו דלא נמנו לאסור רק אזה דל"מ בחתך כזית בשר ונותן לו יען דכ' ואכלת מזבחו וכיון דלא שרי אלא בחותך בשר ונותן לו א"כ היינו מזבחו ממש שפיר נמנו לאסור אף בביתו של ישראל אבל בעומד ע"ג דאין אסור אלא משום וזבחת ואכלת לא גזרו דשפיר בר זביחה הן דס"ל גירי אמת הן ולמיעוטא עע"ז לא חיישינן אבל ר' יעקב בר אידי אמר דדמי כדלא גמרו שמעתתא דס"ל דסתמא באין ישראל עומד ע"ג היינו בביתו של כותי וא"כ מאי למימרא פשיטא דאסור מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו מזבח שלו שהוא בביתו ומה"ד אסור וא"צ לנמנו עליו אע"כ בעע"ג דהיינו בביתו של ישראל דהוא ס"ל דחיישינן למיעוטא ע"כ גזרו שפיר אף בביתו של ישראל אף דמסתמא עע"ג ופריך הגמ' קיבלה מיני' או לא קבלה מיני' כיון דס"ל דל"ח למיעוטא א"כ בוודאי לא קבלה מיני' דל"ח למיעוטא או דילמא קבלה מיני' משום דכותים גירי אריות הן שפיר חיישינן למיעוטא דהדרה לחזקה ראשונה ומייתיא דא"ר אסי אני ראיתי את רי"ו שאכל ותהי בה ר"ז והנה רי"ו ס"ל דל"ח למיעוטא א"כ אי איתא דלא קיבלה אמאי תהי בה ר"ז הא שפיר אכל רי"ו דהא בוודאי לא אכל בביתו של כותי רק בביתו של ישראל דמסתמא עע"ג ולמיעוטא לא חיישינן והיינו דדייק בפשיטות דרי"ו לא אכל רק דעע"ג אע"כ קיבלה מיני' דכותים גירי אריות הן ע"כ חיישינן למיעוטא דהדרה לחזקה הראשונה ולכן תהי בה ר"ז אבל תו' דידי' שפיר אכל דס"ל גירי אמת הן ול"ח למיעוטא ע"כ אכיל שפיר בביתו של ישראל דהיינו בעמד ע"ג ומיושב קו' תוס' דהקשו דמוכח הכא דר"ג דיבנה ס"ל גירי אמת הן מדס"ל דשחיטתן מעיקרא הויא שריא לפמש"כ ניחא דלמסקנא ס"ל כיון דגירי אריות הן ע"כ אסור אפי' בביתו של ישראל דעע"ג אבל מעיקרא ס"ל דשרי בביתו של ישראל בעע"ג כיון דפירשו מעע"ז הוה נכרי שאין עע"ז דס"ל לרבינו בפ"ב משחיטה דשחיטתו כשרה כיון דלית לי' הדרשא דוזבחת ואכלת רק מפיק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו לאסור בביתו של ישראל ובעע"ג כשעע"ז וא"ש הנ"ל: