אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק א · הלכה ח

הלכה ו

א') כשבונין ההיכל וכו' אין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית וכו' ואח"כ מכניסין. והנה זה פלוגתא דר"י ורנ"ח בסוטה דף מ' ופסק כרנ"ח והקשה בכ"מ למה שבק דרי"ו ופסק כרנ"ח ועוד דרבי סובר כר"י ותי' דהוה הכרעה שלישית דל"ה הכרעה ומשל"מ תמה דהא ל"ה הכרעה שלישית כלל דהא רבי רק מפרש טעמא דר"י דבמקדש נראין דבריו ונראה ליישב על נכון דבסוטה איתא שמיר שבו בנה שלמה את ביהמ"ק שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן דברי ר"י אמר לו רנ"ח וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות מגוררת במגירה א"כ מת"ל לא נשמע בהבית בהבנותו שהי' מתקן מבחוץ ומכניסן בפנים אמ"ר נראין דברי ר"י באבני מקדש ודברי רנ"ח באבני ביתו והנה לכאורה יש להקשות לר"י למה יליף כך מקרא דמסע נבנה שהוא דברי קבלה ולא יליף מקרא דאבנים שלימות ולכאורה י"ל דזה רק במזבח אבל במקדש לא שמענו אולם במכילתא איתא דעביד קו"ח דאסור לבנות גזית ומה אם מזבח הקל אסור לבנות בו גזית דכ' לא תבנה אתהן גזית היכל וקדק"ד החמורים אין דין שלא יהא בונין בו גזית ת"ל לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים אמנם זה לענין איסור לבנות בו גזית אבל לענין פגימה שפיר מצי ללמוד בקו"ח דפסול להיכל ולקדק"ד (ובאמת בתוספתא וכן בדברי רבינו בפרקין מבואר שכן גם בעזרה פוסל ועזרה הא קיל ממזבח וליכא קו"ח ע"כ דל"ה אלא גילוי מילתא בעלמא) וא"כ קשה שפיר למה צריך ר"י ללמוד מקרא דמסע נבנה אך הדבר ניחא דהוא ס"ל דלא ילפינן מהתם דדורות משעה מהר עיבל לא ילפינן דאי ילפינן דורות משעה א"כ אף בנבנה כבר יהא בו איסור משום דלא יניף עלי' ברזל וכיון דכתיב לא יבנה דמשמע דרק כשבונה אבן שהניף עליו ברזל עושה איסור בשעת הבנין וכמש"כ רבינו לקמן אבל כשכבר נבנה אין עליו איסור דלא תניף עליהן ברזל ואין בהן פסול ע"כ דדורות משעה לא ילפינן ולכן רק יליף ממסע נבנה דגלי קרא דכמו דאיכא איסור דלא תבנה אתהן גזית במזבח כן איכא איסור לבנות במקדש ומהא"ט גם אבנים פגומות פסולים למקדש דכתיב אבן שלימה וע"ז אתי רנ"ח ופליג דכי אפשר לומר כן דהיינו לדידך דלא ילפת דורות משעה וליכא איסור רק לבנות אותן אבנים במקדש והא כתיב אבנים יקרות במגירה הרי דלא נפסלו לבנות אלא הקפידא שלא ישמע בפנים רק מתקן בחוץ ומכניס בפנים וכדכ' לא נשמע בבית בהבנותו אבל אבנים פגומים מודה רנ"ח דפסולים למקדש מקרא דאבן שלימה ובזה אין חילוק בין מזבח לאבני מקדש אלא דאבני מזבח אפי' מתקן מבחוץ פסולים וא"כ כיון שנפגמו אין להם תקנה ובאבני עזרה אף שנפגמו אפשר לתקן מבחוץ ולקבוע בבנין וע"ז אמר רבי נראין דברי ר"י באבני מקדש והכונה כך דהנה תוס' סוכה דף מ"ט הקשו מהיכן לקחו אבנים שאין פגומים למזבח ותי' דרק באבנים שכבר הוקדשו נפסלים בברזל קודם שהוקדשו יכול לתקון בברזל אף למזבח ועוד תי' דלקחו אבנים מנחל וא"כ כן יש לחלק לענין אבני מקדש בין אם כבר הוקדשו לבין לא הוקדשו עדיין ולפי"ז סובר רבי כך דילפינן שפיר דורות משעה ממזבח דהר עיבל וא"כ הכי קאמר רבי בוודאי לפי מה דסובר ר"י דלא ילפינן דורות משעה (או דלא ילפינן כלל אבני מקדש מאבני מזבח) ורק מקרא דאבן שלימה מסע נבנה שמעינן דפסולין לבנות באבנים שסתתן בברזל בזה וודאי נראין דברי רנ"ח כיון דרק מהאי קרא נשמע שפיר י"ל דרק בפנים אסור לתקן אבל בחוץ מותר לתקן אבל באמת רבי חולק בהא אר"י וסובר דילפינן כך מאבנים שלימות דכתיב בהר עיבל וילפינן דורות משעה וכן ילפינן אבני מקדש מאבני מזבח וא"כ אי ילפינן מהתם נראין דברי ר"י דבוודאי אי הילפותא מאבנים שלימות דכ' במזבח אין חילוק בין תיקנו בחוץ דאף דתיקנו בחוץ פסולין למקדש כמו למזבח דפסולין אף דתיקנו בחוץ ולפי"ז עשה רבי הכרעה כן הא באבני מקדש דהיינו שכבר הקדשו שפיר מצינן למילף ממזבח דפסולין אפי' תיקנו הא באבני ביתו דהיינו קודם שהקדישו רק תיקנו לביתו אז אין נפסלין למקדש דבלא הוקדשו אין לילף ממזבח (ואולי משום דסובר במזבח גופי' רק פסול אם תיקנו אחר שהקדשו כתי' קמא בתוס' סוכה הנ"ל) וע"כ שפיר נראין דברי רנ"ח באבני ביתו דבתיקנו בחוץ כשרים לבנין מקדש (ואין לומר הא אם תיקנו לצורך אבני ביתו פסולין לגבוה כמש"כ רבינו לקמן בדין כ' אבנים שחצבן לביהכנ"ס אין בונין לגבוה הנה הבאתי לעיל דברי שו"ת בית אפרים דרק בבונין לשם הדיוט בפירוש פסולים לגבוה אבל בסתמא כשרים לגבוה דהא בונין בחול ואח"כ מקדישין כדאיתא במעילה א"כ נוכל לפרש הא באבני ביתו היינו שחצבן סתמא שלא הוקדשו למקדש) וא"כ לפי"ז שפיר הוה דברי רבי הכרעה שלישית שמכריע בין אם הקדשו תחילה דאז נראין דברי ר"י ובין אם לא הקדשו תחילה דנראין דברי רנ"ח ושפיר יש לומר דאין הלכה כרבי יען דהוה הכרעה שלישית (כמש"כ בכ"מ הגם שהוא לא פירש כן וזה שפיר הוה הכרעה שלישית כיון דסובר פלגא כמר ופלגא כמר עתוס' בב"ק דף קט"ז וחולין דף קל"ז) אף לכאורה קשיא על זה דפריך הגמ' וליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרן לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויקשה הא לפמש"כ לא ילפינן דורות משעה דהא באמת גם במזבח לא מחייב לדורות משום לא יניף עליהן ברזל רק משום לא תבנה אתהן גזית עיקרו בשעת הבנין אבל בבנוי כבר אין משום לא תניף עליהן וגם משום אבנים שלימות אין לפסול רק מקרא דאבן שלימה מסע נבנה והנה לכאורה יש לומר דהא התם קאי אליבא דרבי דסובר דנאסר לגבוה ולדידי' שפיר ילפינן דורות משעה כדקאמר נראין דברי ר"י באבני מקדש אם סתתן בברזל פסולין אם כן שפיר במזבח אין צריך לדרשא דאבן שלימה רק מקרא דאבנים שלימות ושפיר איכא גם לאו דלא תניף עליהן ברזל:
ובזה מיושב מה שהקשה במנחת חינוך לדעת רבינו וכן דעת בעל החינוך דאם בנה אבן שתקן בברזל עובר על הלאו אבל לא חייב אם הניף וקשה כיון דבגמ' דע"ז דקאמר אבנים שלימות אמר רחמנא ע"כ דיליף דורות משעה א"כ גם אלא תניף עליהן ילפינן דורות משעה ואמאי אין עובר על הנפת ברזל ולפמש"כ ניחא דזה רק לרבי ואנן לא קיימ"ל כרבי דהוה הכרעה שלישית ולכן רק משום אבן שלימה מסע נבנה הוא דבעינן שלימות וכן רק כשבנה עובר אלא תבנה גזית:
שוב ראיתי במעיין החכמה שכ' ליישב מה שהקשה המשל"מ לקמן דין ט"ו אמה דלא מנה רבינו מ"ע דאבנים שלימות תבנה את מזבח ד' אלקיך דאבן שנפגם שלא ע"י ברזל עובר בעשה ותי' דזה רק לשעה נאמרה בבית עיבל והא דגם במזבח בבית עולמים בעינן שלימות רק ילפינן ממזבח שבהר עיבל במה מצינו וע"כ לא בא במניין מ"ע או דבאמת רק ילפינן מדברי קבלה דכתיב אבן שלימה מסע נבנה וראיתי במהר"ם שיק על תרי"ג מצות הקשה עליו מגמ' דע"ז הנ"ל דקאמר לתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא הרי דילפינן דורות משעה והעלה שם דבאמת תרווייהו צריכין דמזבח ילפינן שפיר דורות משעה דאבנים שלימות בעינן אבל אבני מקדש לא ילפינן ממזבח ע"כ בעינן קרא דאבן שלימה מסע נבנה:
והנה לפמש"כ יקשה עליו א"כ למה כתב רבינו דרק עובר כשבנה אבן שתיקנו בברזל הא עובר משום לא תניף עליהן וכמו שהקשה המנחת חינוך אבל לפמש"כ ניחא דבאמת לא ילפינן דורות משעה ומגמ' דע"ז לא קשיא דשם קאי לרבי ולדידי' הא בארנו דסובר באמת דילפינן דורות משעה:

ב') מעתה נבוא לישב אידך קו' אמאי פסק הלכה כרנ"ח נגד רי"ו (והנה לפמש"כ לעיל לכאורה יש ליישב קו' זו ג"כ דכיון דאין הלכה כדברי המכריע א"כ שפיר נשמע דהלכה כרנ"ח דכיון דרי"ו דיליף מאבן שלימה מסע נבנה סובר ג"כ דלא ילפינן דורות משעה (או דלא יליף מקדש ממזבח ולית לי' קו"ח דמכילתא) א"כ ע"כ דלא קיימ"ל כר"י דמהאי קרא דאבן שלימה מסע נבנה נשמע דפסול ע"י ברזל דא"כ אבני עזרה שנפגמו פסולים ומתוספתא מוכח דמפרש דמתקן מבחוץ וכ' דמהני תיקון אחר שנפגמו) ונראה דהנה בכ"מ כתב לתרץ דשמעתין דתמיד כרנ"ח דמוקי התם דמייתיא ומתקני מעיקרא ופי' במשל"מ שכונה דהא הוה מצי לתרץ ע"י שמיר וחזינן דלא משני הכי רק דמתקני מעיקרא מוכח דמוקי כן יען דהלכה כוותי' דרנ"ח ולדעתי אין מזה הוכחה דהא בס' באר שבע מפרש דמתקני ע"י שמיר ואף דנאיד במשל"מ מפירוש זה אבל הא יש עוד פירושים אחרים עי' תוספות הרא"ש למס' תמיד דפי' דבס"ד סבור דליכא אבנים קטנות וגדולות וע"ז משני דמייתיא מעיקרא אבנים קטנות ולא הי' הקו' כלל מכח לא תניף א"כ אחר דמשני דהי' מעיקרא קטנים וגדולות שפיר י"ל דע"י שמיר נעשו וכן בראב"ד בפירושו למס' תמיד פ"י דפריך מי מפלגי דאף דע"י שמיר אסור לעשות פגימה ומשני דלא הי' אבן אחת בפגימה שלה אלא שהי' קטנים וגדולות ולעולם בנעשו ע"י שמיר וא"כ אין הוכחה מכאן דגמ' קאי כרנ"ח ונראה לישב דתוס' זבחים דף נ"ד הוקשו אי בבית שני הי' שמיר א"כ הא דע"ז באבני מזבח דגנזו חשמונאים יקשה לעבד ע"י שמיר ותי' ע"י שמיר א"א בלי פגימה והקשו ע"ז מר"י דסובר בסוטה דביהמ"ק נבנה ע"י שמיר ואבני ביהמ"ק בעינן ג"כ שלימות בלי פגימה ולתרץ נאמר דר"י סובר ע"כ דאין פגימה פוסל באבני עזרה ורנ"ח סובר דפוסל ולכן א"א ע"י שמיר וראיתי ברא"ש יוסף חולין דף י"ח שהעלה כן באמת דבהא פליגי ולפי"ז רבינו דסובר להלן דאבני עזרה שנפגמו פסולין וכ' הכ"מ שם שמוכח כן מתוספתא א"כ לכן פסק רבינו כרנ"ח (והנה בלב ארי' בחולין דף כ"ד כתב דבר השכל ליישב קו' תוס' אמאי לא תיקנו אבני מזבח ששקצו ע"י שמיר דזה הוה כממילא א"כ ל"ה ביטול ע"ז ואמנם לדעתי ז"א דהא גמ' מקשה שם שני קו' חדא דנתברינהו ודחי הא אבנים שלימות אמר רחמנא וכ"ת ננסרינהו לא תניף עליהן ברזל א"כ שפיר הקשו תוס' דאפשר ע"י שמיר דהא כבר נתבטל ע"י ששברו האבנים רק כדי שיהא שלימות יתקנם ע"י שמיר וע"כ דע"י שמיר א"א בלי פגימה) אך לכאורה יש לדון לסתור פירוש זה דר"י חולק וסובר דאין פגימה פוסל באבנים א"כ תהדר קו' התוס' יקחו לעזרה ולמה גנזוהו ליעבוד להו ע"י שמיר ואי דנשאר פגום הא לעזרה לא מיפסל אך י"ל דכמו דמשני דלאו אורח ארעא דלישקלינהו לנפשייהו כך לאו אורח ארעא להוריד לקדושה אחרת קלה הימנה לאבני עזרה וכמש"כ להלן בסוף פרקין אך במכילתא פ' יתרו איתא דהיכל חמור מקדושת מזבח וא"כ אכתי יקחנו לאבני היכל וצ"ל דשמעתין דע"ז קאי אליבא דרנ"ח דאבני עזרה והיכל בעינן ג"כ שלמין ולפי"ז נתישבו דברי רבינו ברווחא דכיון דפשיטא לי' כרנ"ח מכח האי דע"ז דא"א ע"י שמיר אף להיכל גם כן פוסל פגימה א"כ ע"כ דהלכה גם בהא כר"נ דשרי לסתות אבנים בברזל בחוץ דמקדש דאל"כ איך נבנה המקדש דע"י שמיר הא א"א בלי פגימה וא"ל יתקן ע"י ברזל בחוץ ויהא ראוי לאבני היכל ואמאי גנזוהו לאבני מזבח ז"א דכיון שהי' קדוש בקדושת מזבח איכא איסור בלא תניף ברזל ונתישבו דברי רבינו ועמש"כ לקמן בדין י"ג באופן אחר וכן בפ"ט מביאמ"ק:

ג') עוד יש ליישב על נכון די"ל דר"י בזה לשיטתו קאי דסובר בכמה דוכתין דדריש קרא דלדברים ככתבן אתי בזבחים דף נ"ט דריש ג' אמות דברים ככתבן וכן בפסחים דף כ"ב סובר לגר בנתינה ולנכרי במכירה דברים ככתבן ולכן סובר גם הכא דברים ככתבן ורבינו פסק בכל הני דאמרן דלא כר"י דלקמן בפ"ב פסק כל המזבחות גבהן עשר אמות וכן בפ"ג מזכ"י פסק לגר או בנתינה או במכירה ג"כ דלא כר"י א"כ חזינן דרבינו לא פסק כר"י דנדרוש הקרא לדברים ככתבן א"כ גם בהך דהכא דדריש ר"י קרא אבן מסע שלמה נבנה לדברים ככתבן לא פסק כוותי':
אולם המפורשים הקשו לדעת רבינו מפ"י דע"ז דשם פסק לגר בנתינה ולנכרי במכירה משמע דפסק כר"י דדרשינן לדברים ככתבן אך הדבר ניחא דקשה לכאורה דבפ"ח ממא"ס פסק כר"א דלא תאכל איסור הנאה משמע וסובר ג"כ חשב"ע דאורייתא ולר"י הא חשב"ע לאו דאורייתא וכבר עמדו ע"ז המפורשים ע"כ אומר דהא לפמש"כ מוכח מכמה דוכתין דפסק דלא כר"י דלית לי' לדברים ככתבן א"כ לפי"ז הא דסובר בה' ע"ז לנכרי במכירה י"ל לא מדרשא זו אלא משום איסור לא תחנם וכדאיתא בע"ז דף כ' וכמש"כ רבינו שם אבל לגר באמת פסק או במכירה ולר"י ע"כ בנתינה א"כ הרי דלא פסק באמת כר"י וא"ש:
והנה על קו' תוס' בזבחים שהקשו למה לא גייז לי' ע"י שמיר י"ל לפמש"כ הראב"ד בפירושו לתמיד דאף שעושה ע"י שמיר כיון שעושה האבן כעין פגימה כזה כמין גם יונית פסול משום אבן שלימה וכונתו נראה כך דהנה בסוכה דף מ"ט הקשו תוס' ל"ל לטעם פגימה באבני מזבח תיפוק לי' דאפי' לא נפגמה שלימות בעינן עכ"פ כדמוכח בזבחים דפריך ונגייז ומשני אבנים שלימות משמע דחסרון ג"כ פסול ותי' דכונה אי גייז אי אפשר בלי פגימה וע"י ברזל א"א משום לא תניף ואמנם הראב"ד נראה שמפרש כפשטי' דלאו דוקא פגימה אלא דשלימות בעינן והא ל"ה שלימות וא"כ מיושב קו' תוס' הנ"ל דא"א ע"י שמיר משום דאף אי יעשה בלי פגימה עכ"פ אינן שלימות והא דיקשה לראב"ד קו' תוס' למה נקט באבני מזבח פגימה תיפוק לי' משום דשלימות בעינן יש ליישב ברווחא דבוודאי אם לא הי' עדיין בבנין אז רק נפסל משום פגימה אבל כשהי' כבר בבנין כהך דזבחים זה נפסל גם משום פסול דאין שלימות שיש בהן חסרון וראב"ד אייריא ג"כ בשכבר הי' בבנין ועיין ראב"ד שם שתחלה מפרש ומי מפלגי יען דס"ד דחותכו כשהוא בבנין ואח"כ כתב פירוש השני דעכ"פ אין שלימות וא"כ יש לומר שכונתו כך דלעולם ס"ד דאייריא בבנין וע"ז פריך ומי מיפלגי כיון שהוא בבנין א"כ אף בלי פגימה נפסלת דעכ"פ אינן שלימות:
ובהא ניחא גם אידך קו' תוס' אמאי דמשני אבנים שלימות אמר רחמנא ולא משני דלא תניף עליהן כתיב וכן יקשה בהך דתמיד אבל לפירושו של הראב"ד דאייריא ע"י שמיר אפ"ה פסול משום דאינן שלימות ניחא ולפי"ז גם בהך דזבחים י"ל כך דבאמת ע"י שמיר אייריא רק דעכ"פ חסרון הוה לכן שפיר משני משום דאבנים שלימות בעינן ולא משני מקרא דלא תניף דהא אייריא ע"י שמיר:

ד') הנה בענין הכרעה שלישית ראיתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו כתב וז"ל ולקושטא דמילתא אין דור ג' מכריע ולא דעת ג' מכריע לקיים דברי המפרשים ולא נאמרו דברים הללו אלא כתנאי כי הכא וכו' ולמאי דקשה לן בגווה דהא ר"ג לאו דעת ג' קאמר אלא יהיב טעמא לדעת ב"ש לקיים דבריהם וקא מסהיד אנפשי' אני אכריע ודור אחד הוא ורי"ו הוא ניהו מארי דהאי כללא דאמר רי"ו כל מקום ששניים חולקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות ואע"ג דדילמא במתניתין בלחוד אתמר הא רי"ו הוא דאמר הכא בפי' הלכה כדברי המכריע ואנן ניקום ונימא לי' דלא ידע הכי דמי מכריע וע"ש שהעלה דשייך האי כללא נמי בברייתא:
והנה בהא דהלכה כדברי המכריע פירש"י בב"ק דף קט"ו משום דנעשה המכריע כרבים ולית הלכתא כיחיד לגבי רבים ובמהר"ם שי"ק על סהמ"צ הקשה דמאי סברא איכא דהוה כרבים הא אמרינן פ"ק דיבמות דב"ה הי' רבים מב"ש אלא דב"ש מחדדו טפי וא"כ מה יוסיף אם יהי' עוד דיעה אחת מכריע ולי נראה לישב דהנה בעירובין דף י"ג איתא דאמר ר"א אמר שמואל ג' שנים נחלקו שמאי והלל יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כב"ה וכו' מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם וכתב בריטב"א דשאלו בני צרפת האיך אפשר שיהיו אלו ואלו דברי אלהים חיים זה אוסר וזה מתיר ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראה לו השי"ת על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאסור ומ"ט פנים להתיר ושאל להקב"ה ע"ז ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהי' ההכרעה כמותן את"ד ודבריו צריכין ביאור איך שייך לומר דהקב"ה מסר הדבר לחכמי הדור להכריע ולפסוק ההלכה כטוב בעיניהם וגם הקשו הא דמסיק בגמ' דהלכה כב"ה יען שנוחין ועלובין היו ואטו משום שנוחין ועלובין היו יהא הדין כדבריהם ונראה הענין כך דאיתא במדרש שהקב"ה הראה למשה כל מה שעתידין לחדש דהיינו דזה חלקם משמים וכשיבואו ויזכו למה שהוכן להם ויגלו הטעם לחכמי הדור ואז יהי' הדין כאשר יבררו ויקבעו הלכה כפי אשר נתגלה בדור ההוא אמנם קודם שבאו אלו החכמים ולא נתגלה טעמים הנה ההלכה כאידך מ"ד דפליג עלי' דכל זמן שלא נתגלה הטעם באמת ההלכה כאידך מ"ד דאין לך בהקדש אלא מקומו ושעתו אך אכתי הי' לנו למיחש דמעשיהם גרמו שלא זכו לגלות הטעם האמיתי לפי אותו דור ע"ז אמרו שנוחין א"כ בוודאי נגלה להם האמת לפי אותן הימים (ובאמת יתודע טעמם לעתיד כמש"כ בזוה"ק):
אמנם הנה מפירש"י בכתובות דף נ"ד נראה שמפרש הא דאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים באופן אחר דשם בד"ה הא קמ"ל כתב וז"ל אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידי' קאמר מר יהיב טעמא להתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי לי' בענינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא הטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט עכ"ל והביאו בתיו"ט בהקדמת ספרו (וכהא"ג פירש"י סוטה כ"ב ד"ה ולא שימש ת"ח וז"ל שע"י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובד"מ לזכות ולחייב ובטהרת לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתין מ"ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בנייהו כך וכך) דיכולין להיות שניהם אמת לפי שינוי הדברים ומעתה כשאחד מחכמי הדור מכריע במקצת כחד תנא ובמקצת כחד תנא ונותן טעם לדבריו הנה אין אלא כמברר שלפי שינוי הדברים נשתנה הטעם ודברי שניהם קיימין באמת זה הוה מכריע ממש מהא"ט הלכה כוותי' והא דפירש"י דהמכריע הוה כרבים אין רצונו לומר שמהא"ט פסקינן כמכריע אלא דבא לשלול הא דבהכרעה שלישית אין הלכה כמכריע משום דתרווייהו פליגי עלי' ולית להו האי טעמא של המכריע א"כ הוה המכריע יחיד ולכן הוה קשיא לי' א"כ במכריע ג"כ נאמר דהמכריע הוה יחיד לגבי כולהו ע"ז כתב פרש"י דכיון דהוה מכריע ממש ומקיים דברי שניהם לפי שינוי הדברים לא הוה המכריע היחיד רק אדרבא דהתנאים דפליגי אהדדי הויין עם המכריע כרבים לגבי אידך בר פלוגתא כיון דמחד טעמא ס"ל להבעל מכריע כתרווייהו:
ונראה לי להביא ראי' לפירש"י דהנה ר"פ הוא דאמר כן בכתובות דקמ"ל דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא והנה במנחות דף נ"ו איתא אמר ר"פ ש"מ דחקינן ומוקמינן מתניתן בתרי טעמא ולא מוקמינן בתרי תנאי והיינו דאי מוקמינן בתרי טעמא אנו מקיימין דברי תרי תנאי דהא גם דברי התנאים שניהם אמת דלפי שינוי הדברים משתנה טעמם א"כ מתוקמא מתניתין כתרי תנאי ג"כ אבל אי מוקמינן למתניתין בתרי תנאי ובחד טעמא לדברי האחד מתניתין שלא כדין מתניא דלפי האי חדא טעמא א"א שיהא דברי שניהם צודקין ודו"ק:
ואמנם קשה לי עוד אדברי הריטב"א דהעלה דלכך אלו ואלו דברי אלקים חיים שהשם נתן התורה לבני אדם כאשר יתגלה להם הטעם מן השמים בכל דור ודור כן יהא הדין וכאשר בארנו הא אמרו משרבו התלמידים שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל וקאי אתלמידי ב"ש וב"ה ואילך שייך לומר על זה אלו ואלו דברי אלקים חיים כיון שידענו בהם שהוא משום שלא שימשו כל צורכן:
אבל לפירש"י א"ש הא דאמרו ולא שימשו כל צורכן דחללה שלא ידעו מילתא בטעמא אלא שבאמת שני הטעמים אמת לפי מה שישתנה הענין ישתנה הדין ואם הי' משמשין כל צורכן הי' יודעין לברר היטב לפי שינוי הענין ורק מפני שלא שימשו כל צורכן לא ידעו לברר הדין לפי שינוי הענין אבל בגוף הדין חלילה שטעו ולא ידעו שורש הדין ושייך שפיר דברי אלקים חיים שלפי שינוי הענין יכול להיות שניהם אמת:
ובזה יתבאר על נכון משנה פ"ק דעדיות דתנן דמזכירין דברי היחיד שאם יבוא בי"ד אחר לסמוך עליו אם נראה להם דעתו ואמר ר' יהודא א"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלה שאם יבוא בי"ד אחר ויאמרו כך קבלנו נאמר להם שהם דברי היחיד עתיו"ט שתמה טובא הא כבר אמר שמזכירין דברי היחיד שאם יבוא בי"ד אחר לסמוך עליו יכולין לסמוך עליו (ועיין מ"ת הקב"ה אמר צדיק אחד עתיד לפתוח לפני בפ' פרה בת שנתיים) להנ"ל ניחא דהנה כיון שאמרינן אלו ואלו אמיתיים בשינוי הענין א"כ מהא"ט מזכירין דברי היחיד שאם יבוא בי"ד לסמוך עליו היכיא דימצא שינוי הענין שנוטה לדין דבשינוי הענין כזה גם האחרים הוה מודין יכולין לסמוך עליהן אבל ר' יהודא אמר א"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלה כיון דעכ"פ באותה פלוגתא בענין זה דברי היחיד בטלין למה מזכירין דברי היחיד דאי משום שיצא להורות כדבריו בשינוי ענין אין לנו לשנות דברי היחיד בענין זה אשר רבו עליו ודברי היחיד כמאן דליתא אלא שאם יבוא בי"ד ויאמרו כן קבלנו בענין זה ממש נאמר להם דברי יחיד הם אבל אם יאמרו כדברי היחיד בשינוי הענין שפיר יכולין לסמוך עליו:
אמנם ממה שפירשו הראשונים נראה דאף באותו ענין בלא שינוי ענין אם מצד הכרעת דעתם לסברת היחיד יכולין לחלוק על הרוב שבדור שלפניהם דאעפ"י שאין יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמניין הוא כיון שבאותו בי"ד עצמו הי' אחד שחלק עליהם יכולין בי"ד שלאחריהם שנראה להם דבריו יכולין להורות כדבריו:
ובזה יש לפרש דהיינו טעמא דהלכה כמכריע היכיא דל"ה הכרעה שלישית דאף דבדור שלפניהם לא נראין להם דברי היחיד אם יבאו בי"ד אחר ויכריע כדברי היחיד כיון דאדעתי' דידהו סומכין יכולין לעשות כדברי היחיד אחר זה ראיתי כי הדבר מפורש ברמב"ן על התורה פ' שופטים על פסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וז"ל והצורך במצוה הזאת גדול מאוד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדיעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו מחלוקת ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר וכו' או שאמרו כן לפי משמעות הקרא או כוונתה כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה אפי' יהי' בעינך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משמרת מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול עכ"ד הרי כדברי הריטב"א:
שוב ראיתי בתורת משה פ' קרח שכ' אהא דאמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים וז"ל ויש להסביר דמ"ט שערים נתגלו למשה ושער נון לא נתגלה וידוע הוא שיש הרבה דברים שאין השכל יוכל או קשה עליו להשיג אבל רואה בעין שכן הוא אין כאן קושיא וכדמצינו שאמר חם לא ראיתיו לא האמנתיו שהי' קשה לו להשיגו ואעפ"כ ראה שאמת הוא וכמו שכ' בחוהל"ב ולפי"ז נהי לפי השגתינו נראה שזה טמא אפשר אם היינו משגים השער נון שהיא ידיעה יותר היינו משיגים שטהור הוא ולכן מי שלומדים תורה לשמה ומבקש להשיג האמת אפשר לכוין האמת לפי שער נון דאע"ג דלא נתגלה מ"מ אפשר שיזכה להתבונן בינה ניצוץ משער נון כמו שפירשו על יהושע ב"נ שהי' לו התבוננת בשער נ' ועפי"ז יש להבין מה שאמרו בב"מ פ"ו דלמעלה במתיבתא דרקיע אמרו ספק קדם בהרת לשער לבן טמא שגם להם לא נתגלה יותר ממ"ט שערים אבל הקב"ה אמר טהור ולפני מותן יכול להשיג שער נון לכן נאמר שרבה ב"נ שמת מיתה שגופו טהור ויצאתה נשמתו בטהרה היינו בנשיקה הוא הי' יכול להכריע והכריע ואמר טהור שהגיע לשער נון כמו שכתבנו ביהושע בן נון עכ"ד (ובס' אמרות טהורות לההגה"ק מו"ה דוב ז"ל וכן בספר בני יששכר כ' דברים עמוקים בזה וע"ש בדבריהם הקדושים):
והנה כדברי פירש"י הוא בגמ' דחגיגה דף ג' ובאבות דר"נ פי"ט דדריש בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות ועוסקין בתורה הללו אוסרין והללו מתירין שמא יאמר האדם האיך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד נתנן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא וכו' אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאין ואת דברי מטהרין את דברי האוסרין ודברי המתירין וכתב בפ"י ר"ח וקנה לך לשמוע אלו ואלו שכולן מתבררין לך באיזה מהן הלכה ברורה שאעפ"י שנראין חולקין חוזרין ונימנין וגומרין ומסכימין בסוף כדכתיב את והב בסופה מבואר מכאן הא דאמרינן אלו ואלו דברי אלקים חיים היינו דכולן מרועה אחד נתנו הכל נלמד מתורת אלקינו דשנים צודקים לפי שינוי הענין וכ"כ בפירוש בנין יהושע על אבות דר' נתן יעוש"ה עוד נ"ל ראי' לפירש"י מהא דאיתא בסנהדרין דף ל"ד בעו רב אסי מר"י אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו א"ל אין מונין אלא אחת מנה"מ אר"א אמר קרא אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא לשני מקראות:

ה') אמנם במהר"ש הקשה עוד דהא איתא שם בב"ק ובכמה דוכתין דהכרעה שלישית אינה מכרעת ופירש"י משום דב"ש וב"ה גילו דעתם דלא ס"ל סברת הבעל מכריע ואיכא למימר דלא ס"ל כלל האי טעמא א"כ מוכח אע"ג דשווין בדינם אם אינן שווין בטעם אחד לא מיקרי רבים לגבי אחרינא וא"כ יקשה לשיטת מהרי"ק בשורש מ"א דס"ל דהלכה כרבים אף שאין מסכימין מטעם אחד רק שיש לכל טעם אחר אפ"ה אזלינן בת"ר וכן הובא להלכה בסי' כ"ה סעיף ה' וא"כ יקשה אמאי הכרעה שלישית אינה מכרעת ולא מקרי רוב הא כיון ששווים בדינם אף שאין שווין בטעם מיקרי רוב וא"כ כמו בכל מכריע דהלכה כוותי' יען דנעשה המכריע כרבים א"כ גם בהכרעה שלישית שפיר שייך לומר דהוה רבים אף שאין מטעם אחד ולי נראה דלק"מ דהא בכהא"ג בהכרעה שלישית מצינן למימר באמת דלא אהני לן האי מכריע כלום כקו' המהר"ש הראשונה לאמת דהא ב"ש וב"ה רבים הוה ומה יוסיף אם יהי' עוד דיעה אחת דמכריע כיון דלאו מחד טעמא הוא דס"ל כתרווייהו וכולהו תנאי לית לי' כהך סברא של המכריע וא"ש:
והנה הביא במהר"ם שיק קו' הפרמ"ג בפתיחה לתערובות מנ"ל מקרא דאחרי רבים להטות דהמיעוט בטל ברוב דכאן אינו מתבטל אלא דסמכינן על רוב ונראה לישב דהנה בע"ז דף ח' פליגי דת"ק ס"ל כל שיש רוב חכמה ורוב מניין אזלינן בתרי' אפי' להקל וריב"ק ס"ל דהלך אחר המחמיר ובספר גט פשוט בכללים הקשה מ"ט לא ניזל בת"ר חכמה ומנין אפי' להקל ותי' בוודאי בנתקבצו יחדיו אזלינן בתר הרוב חכמה אפי' להקל אבל התם אייריא בלא נתקבצו יחדיו אמרינן דילמא אי הוה שמיעא להו טעמא דידהו הוה הדרי בהו לכן להקל לא אזלינן בת"ר חכמה ומנין ולפי"ז היכיא דנתוועדו ואין כאן רוב חכמה ומנין רק רוב מנין לחודי' והמיעוט במנין הם הרוב החכמה הנה הוה לן למיזל בתר רוב חכמה אמנם הנה קיימ"ל דל"א בת"ר חכמה (כמש"כ בב"י סי' תקי"ח דבסנהדרין הוה גזה"כ דלא אזלינן בת"ר חכמה) רק בתר רוב מניין א"כ אי איכא רוב מנין אף דרוב חכמה כנגדו אזלינן בתר רוב מנין משום דרוב חכמה הוא רובא דליתא קמן ורוב מנין הוה רובא דאיתא קמן ומעתה התינח אי מטעם ביטול ניחא אף דהמיעט רוב חכמה כיון דהוא מיעוטא במנין המנין נתבטל ברוב המנין אבל אי הא דאזלינן בת"ר בסנהדרין לא מטעם ביטול אלא דסמכינן על הרוב א"כ יקשה אמאי מהני כיון דרוב חכמה כנגדו אע"כ מטעם ביטול:
ובהכי ניחא לי הא דילפינן ביטול מאחרי רבים להטות התינח היכיא דהוה מב"מ בטעמא ובשמא אבל היכיא דהוה מבשא"מ בשמא אמאי בטיל (דהא אי הוה מבשא"מ בטעמא הא באמת לא בטיל ברוב א"כ גם בשא"מ בשמא נאמר דלא בטיל) אבל לפמש"כ ניחא דהא בסנהדרין גופי' אף דאיכא רובא דליתא קמן רוב חכמה המנגד לרוב מנין אזלינן בת"ר מנין ה"נ אף דאיכא מבשא"מ בשמא המנגד ואפ"ה בטיל ברוב כיון דהוה מב"מ בטעמא (ולדעת הרמ"א בסי' צ"ח אפי' מב"מ בשמא ובשא"מ בטעמא ג"כ בטיל ברוב למ"ד דאזלינן בתר שמא אף דמבשא"מ בטעמא מנגדו אפ"ה בטיל לפמש"כ ניחא דמקרא מוכח אף דאיכא רוב אחר המנגדו אפ"ה בטיל ואף דש"ך באמת הקשה על הרמ"א דאיך שייך ביטול ברוב במב"מ בשמא כיון דמרגיש טעמא הנה כבר כתב בחי' חוות דעת לישב על נכון ועבשו"ת יעבץ סי' קנ"ח שכ' דמדאמרינן בפ' אד"מ דבדנ"פ מתחילין מן הצד דכ' לא תענה על רב אלא אעפ"י שבכ"מ דעת היחיד בטלה נתנה תורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול מזה נשמע דדבר חשיב מה"ת ל"ב):
ובהכי ניחא לי מה דאיתא במרדכי לישב מה שהקשו הא דילפינן מוארב לו דל"א בת"ר הא סנהדרין ג"כ קבוע וכתיב אחרי רבים להטות ותי' דהדיבור נייד והדבר צריך ביאור להנ"ל ניחא דהא דהמיעוט הוה קבוע משום דברובא דעלמא הוה הוא הרוב כמו בט' ישראל ונכרי אחד דברובא דלפנינו הוא המיעוט אבל בעלמא הוה הנכרי רובא גלי תורה אף היכיא דהוה פירש אזלינן בת"ר דאיתא קמן אף דרובא דליתא קמן הוה כנגדו אבל בקבוע ל"א בת"ר כיון דזה הקבוע הוה רובא דליתא קמן וא"כ בסנהדרין נמי דנימא קבוע היינו משום דגם בסנהדרין שכיח זה שהמיעוט הוא רוב חכמה רובא דליתא קמן אפ"ה אזלינן בת"ר וע"ז שפיר כתב המרדכי דהוא נייד דהיינו דהאי רוב חכמה אינו מיעוט הקבוע דהא ידיעת החכמה יתירה דאית בהאי מיעוט זהו נייד:
והנה הר"ש מקינון כתב לישב דסנהדרין הוה קביע שאין ניכר והא קיימ"ל דל"א בתר קבוע רק בקבוע הניכר:
ואמנם קשה לי לפי' מנ"ל כלל קבוע מוארב לו דילמא לאו משום קבוע אמרה תורה וארב לו פרט לזורק אבן לגיו אלא מטעם אחר שהנה בשמ"ק בב"ק דף ו' הביא להקשות אהא דילפינן מעשירי וודאי ולא עשירי ספק דקפץ אחד מן המנויין לתוכו פטור דל"ה עשירי וודאי ואמאי לא נאמר כל דמפריש מרובא פריש ותי' דבאמת כל דפריש מרובא פריש ל"ה וודאי אלא דספק כזה התירה תורה מעתה נוכל לפרש דלעולם בעלמא אזלינן בת"ר אף בקבוע דהא אחרי רבים להטות דכתיב גבי סנהדרין גופי' הוה קבוע (דהא דל"מ קבוע שאין ניכר הוא רק אחר דילפינן מוארב לו דל"א בת"ר משום דהוה קבוע ע"כ לומר באין ניכר ל"א קבוע אבל אי לא ילפינן מוארב לו קבוע אז הוה אמרינן גם סנהדרין הוה קבוע אף שאין ניכר אלא דלא איפכת לן בקבוע דגם בקבוע אזלינן בת"ר) והא דממעט תורה וארב לו פרט לזורק אבן לגיו היינו כמו דכתיב עשירי וודאי ולא עשירי ספק ול"א בת"ר ה"נ גילתה תורה וארב לו אי וודאי ארב לו אז חייב אבל אי זרק אבן לגו אף דהוה רוב ישראל עכ"פ ל"ה וודאי אין חייב מיתה דלחייבו מיתה בעינן וארב לו וודאי וצ"ע:
והנה בשמ"ק בכתובות הקשה מנ"ל לילף מוארב לו קבוע בעלמא דילמא דוקא בדינ"פ הוא דממעטינן קבוע דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה אבל בעלמא אף בקבוע אזלינן בת"ר ותי' הא דילפינן רוב מאחרי רבים להטות גבי נפשות הוא דכתיב וכיון דגלי קרא דבקבוע ל"א בת"ר א"כ לא ידעינן רוב כלל אמנם לפי מה שהקשיתי עדיין הקושיא במקומו דהא באמת בסנהדרין קבוע הוה א"כ נשמע דבעלמא אמרינן רוב אף בקבוע דומיא דסנהדרין והא דגלי קרא וארב לו רק לגבי דינ"פ מטעם דבעינן והצילו העדה וכש"כ דיקשה לשיטת השמ"ק דרוב גופי' רק ספק א"כ לא נשמע כלל קבוע די"ל לא משום קבוע מיעטה התורה זורק אבן לגיו אלא משום דל"ה וארב לו וודאי דאף דאיכא רוב ל"ה וארב לו וודאי ועוד יש להקשות עד"א אף אי נאמר דלא כשיטת השמ"ק בשם הרא"ש הנ"ל דכל רוב ספק הוה רק דנימא דכל דפירש הוה וודאי אבל בקבוע שפיר י"ל דהרוב הוה וודאי וא"כ יקשה דילמא בעלמא אזלינן בת"ר אף בקבוע דאף דהאי רוב ל"ה וודאי התורה התירה (דהא בסנהדרין ג"כ קבוע ואזלינן בת"ר רק הכא כיון דכ' וארב לו בעינן וודאי והיכיא דהוה קבוע ל"ה וודאי לכן לא קרינן בי' וארב לו) אמנם אי אמרינן כתי' המרדכי דמיעוט סנהדרין ל"ה קבוע כלל דהוה נייד ניחא והנה בהא ניחא לי ליישב קו' תוס' בכתובות ספ"ק לר"ש מנ"ל קבוע כיון דדרש מוארב לו פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה דהנה בסנהדרין הקשו ג"כ תוס' לר"ש מנ"ל קבוע דלר"ש ל"ש כלל קבוע דהא בעינן שיתכוין לזה ולא לאחר ותי' דמשכחת באמר לזה שעומד במקום פלוני אני מכוין ולכאורה משמע שכתבו לתרץ בזה השני קושיות גם קשיא ראשונה דשפיר נשמע גם לר"ש קבוע ונראה לבאר דבאמת בהאי תירוץ מתורץ גם קו' הראשונה:
דהנה בהפלאה העלה דלפי דברי תוס' דלר"ש משכחת קבוע באומר לזה שעומד שם אני מתכוין מוכח קבוע אף באינו ניכר יע"ש א"כ לפי"ז לר"ש אין צריך לתרץ הא דבסנהדרין ל"ה קבוע משום דאין ניכר אלא משום דל"ה קבוע כלל דהדיבור נייד א"כ דבסנהדרין ל"ה קבוע כלל א"צ לר"ש כלל קרא דבקבוע ל"א בת"ר דהא ממילא נשמע כיון דרוב ילפינן מאחרי רבים להטות א"כ בעינן דומיא דסנהדרין והיכא דל"ה דומיא דסנהדרין לא ידעינן כלל דאזלינן בת"ר וכמש"כ בשמ"ק רק לדידן דאית לן קבוע רק בניכר לכן צריך קרא וארב לו דבאין ניכר ל"ה דין קבוע וסבירא לן דגם בסנהדרין הוה קבוע (ול"א הסברא דהדיבור נייד) ואפ"ה אזלינן בת"ר א"כ אי ל"ה כתיב קרא וארב לו הוה אמרינן רוב אפי' בקבוע הניכר נמי ול"ה מחלקין בין ניכר לאין ניכר דהוה דנשמע מסנהדרין דאזלינן בת"ר ורק מדגלי קרא וארב נשמע ע"כ לחלק דוארב לו דאייריא בקבוע הניכר ל"א בת"ר ובסנהדרין ל"ה קבוע הניכר ולכן בעינן קרא דוארב לו אבל לר"ש א"צ קרא כלל כיון דסבירא לי' ע"כ גם באין ניכר אמרינן קבוע וא"כ א"ש דבזה שמתרצין בתוס' קו' השני' דלר"ש משכחת קבוע באומר לזה שעומד שם אני מכוין ומוכח דס"ל אף בקבוע שאין ניכר ל"א בת"ר ממילא נתיישבה קו' הראשונה מנ"ל קבוע דהא ממילא נשמע כיון דל"ה דומיא דקרא דאחרי רבים להטות דכתיב גבי סנהדרין דשם ליכא קבוע דהמיעוט ל"ה קבוע כלל משום דנייד א"כ כל היכא דל"ה דומיא דסנהדרין ממש ל"א כלל בת"ר והוא עצה עמוקה:
אולם נראה לישב עוד ע"ד נאות דהנה רש"י פי' שם דלא תימא דקבוע הוה כרובא דמנ"ל הא דילמא רק כמחע"מ ולכאורה הוא דבר מתמיה דנאמר דמיעוט הקבוע הוה כרובא:
אך הדבר ניחא כיון דבאמת ברובא דעלמא הוי האי מיעוטא דנכרים רובא דעלמא א"כ הו"א דלכן אמרה תורה דקבוע דהוה כרובא דליתא קמן (וכן נמי בט' חניות הו"א הא דאמרינן קבוע היינו משום דנגד רוב חניות הוי האי חנות אחת דמוכרת נבילות רובא דעלמא דהא רובא דעלמא הם מוכרת נבילות וטריפות וגם משכחת דאותה חנות האחת יש בה בשר הרבה מכל הט' חניות המוכרת בשר כשר כמו שחקר בפמ"ג סי' ק"י בשער הקבוע בהא דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב אם יש בחנות אחת טריפות הרבה מכל הט' חניות אי אמרינן ג"כ כל דפריש מרובא פריש ה"נ יש לחקור בקבוע דהוה כרובא כיון שמוכרת הוא לבדה הרבה מכל הט' חניות) ע"ז כתב פירש"י דא"כ מינא לך דהא אף אי ל"ה אלא כמחע"מ ג"כ שפיר פטור דס' נפשו' להקל אמנם קשה לי טובא על פירש"י דהא שפיר י"ל דתורה אמרה קבוע הוה כרובא משום רובא דעלמא וכי תימא מנ"ל דמה"ט אמרה תורה וארב לו דילמא רק משום דהוה כמחע"מ הא שפיר נשמע מקרא דקבוע הוה כרובא דהא לכאורה יש לחקור אי קבוע כמחע"מ א"כ אי הרוב ישראלים הוה קרובה להזורק האבן א"כ אי הוה רק כמחע"מ הוה אזלינן בתר קורבה (באמת בח"ס הקשה כן אגמ' דילמא אתי למעט קורבה דקבוע מוציא מידי קורבה וכתב דרחוק למצוא אופן שיתחייב משום קורבה אבל לדעתי על הגמ' לא קשה דכתיב וארב לו אתי למעט בכל גונא זורק אבן לגיו בין לאפוקי היכא דקרובה אליו בין היכא דאין קרובה אלא דהוה רובא אבל על פי' רש"י קשה) וכיון דקרא כתיב למעט זורק אבן לגיו משמע בכל גוונא אתי למעט אפי' אי הוה קרובה א"כ בשלמא אי הקבוע הוה כרובא ניחא דמעטה תורה בכל גונא אפי' אי הרוב קרובה משום דהמיעוט הקבוע הוה כרובא ורוב וקרוב הוי אזלינן אחר הרוב ולכן פטור אפי' קרובים אליו אבל אי הוה כמחע"מ הוה מחייב אם הישראלים קרובים אליו א"כ נשמע שפיר מקרא דקבוע הוה כרובא:
אך על פירש"י ל"ק דרש"י פי' כן אגמ' דנקט מחעמ"ח שפיר כתב לפרש הטעם דרק הוה כמחע"מ לא כרובא ורק אי קשיא הא קשיא אגמ' דלמה למדו דהוה כמחע"מ ולא למדו דהוה כרובא דלפמש"כ נשמע דהוה כרובא לזה אני אומר דהנה באמת כתיבי תרי קראי למעט קבוע וארב לו וקם עליו כמש"כ בשמ"ק בכתובות וא"כ הכי מתפרש מוארב לו נשמע דהוה כמחע"מ היכיא דהמיעוט הקבוע הוה ממיעוט רובא דעלמא ג"כ והיכיא דהמיעוט הקבוע הוה מרובא דעלמא דהוה כרובא נשמע מקרא דוקם עליו דל"א בת"ר רובא דאיתא קמן ונשמע ממילא דאף בישראלים קרובים אליו ג"כ פטור דהא רוב וקרוב הלך אחר הרוב והכא מיעוט הקבוע דהוה מרובא דעלמא הוה כרובא מעתה י"ל דבאמת לר"ש נשמע קבוע מוקם לו וסבירא לי' ג"כ קבוע רק דלדידי' לא נשמע רק דקבוע הוה כמחעמ"ח אבל לא דהוה כרוב כיון דליכא אלא קרא אחד וקם עליו למעט קבוע ובאמת לר"ש היכיא דהמחצית ישראל קרובים אליו חייב מטעם קרוב (דבזה שפיר י"ל דר"ש פליג אחכמים ורק לענין קבוע כמחע"מ לא מסתבר דפליג דלא מצינו דלר"ש לית לי' קבוע) ודו"ק:

ו') אמנם הנה קו' הר"ש מקינן דגם בסנהדרין הוה קבוע י"ל בפשיטות כיון דמאחרי רבים להטות ילפינן ביטול וכבר כתבתי דבפמ"ג הקשה מנ"ל דמשום ביטול דילמא משום דסמכינן ארוב ובארנו דאי משום רוב א"כ כשמיעוט הוה רוב חכמה ל"ה ידעינן אי ניזיל בת"ר סנהדרין ואיך כתבה תורה מילתא דפסיקא אחרי רבים להטות כיון דלפעמים המיעוט הוה רוב חכמה (עיין פירש"י ריש סנהדרין במתניתין ד"ה שומע אני דבטובה וזכות הלך אחריהם שאפי' מיעוט המזכים ורבים המחייבים כתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות ודברי רש"י תמוהים דאדרבה כיון דאפי' מיעוט המזכין פטור א"כ אינו מוכח דאזלינן לטובה בתר רוב ובמהר"ש מצוה ע"ו כתב לפרש על נכון דהא אפי' מיעוט המזכין פטור ול"א בת"ר יען מופלגים בחכמה ומכריעין את המרובים וא"כ מזה עצמו מוכח דאזלינן בת"ר היכיא דלא הוי לרעה דאזלינן בת"ר דיעות) וע"כ משום ביטול הוא דהמיעוט נגרר אחר הרוב וחייבין להורות כהרוב א"כ ל"ש כלל קבוע דהא כאשר יעמדו למניין ויהא רוב מחייבין או פוטרין המיעוט נתבטל ונגרר אחר הרוב ונהפך האיסור להיתר (וכמש"כ תוס' ב"ק ר"פ המניח ובזה מובן דברי השמ"ק בב"מ בשם הרא"ש שכ' דרוב ל"ה וודאי וכ' דהאיסור המיעוט נהפך להיתר ולכאורה תמוה הא אדרבא אי לא הוי וודאי ל"א דנהפך האיסור להנ"ל ניחא דכוונתו לחלק דבסנהדרין הוה רוב מטעם וודאי דהא המיעוט כמאן דליתא צריכין לבטל דעתו ונהפך האיסור להיתר אבל בעלמא רוב מטעם ספק דהא בקבוע ל"א בת"ר (ועמש"כ אדאמוה"ג זצ"ל בפתיחה לאו"ח כיון דהמיעוט צריך להורות כהרוב ונהפך האיסור להיתר וכ"כ בפתיחה לתערובת בחיור"ד) נשמע דהא דאיתא ביבמות דב"ה הי' רבים אלא דב"ש מחדדי טפי ול"א דנגררין אחר הרוב להורות כב"ה היינו משום דלא התוועדו יחד כמו הסנהדרין שיושבין לדון לכך אין חייבין לעשות כהרוב כמש"כ הב"י בסס"י י"ג בשם רשב"א וכמש"כ לעיל דברי הג"פ (ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' ר"ז שהקשה על הרא"ש שפסק בשם רבו מהר"ם דיכול למיטען קים לי והקשה הוא מד' התוס' ב"ק הנ"ל שכ' דשאני גבי דיינים דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וא"כ איך יטעון קים לי כהמיעוט והוכיח מזה דהרא"ש ס"ל לחלק בין היכיא שהרוב הוא מן הכלל כולו ונשאו ונתנו פא"פ הוא דאמרינן דהמיעוט כמאן דליתא דמי אבל לא היכיא שהמיעוט לא נו"נ פא"פ עם הרוב ל"א דהמיעוט כמאן דליתא דמי יע"ש) והנה כך הוא במשנה דעדיות פ"ה גבי עקביא בן מהללאל שאמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר לו ולמה לא חזרת בך אמר לו שאני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי המועטים ולאחוז בדברי המרובים ותמוה מאוד וכתבו לפרש דהי' מחצה ע"מ או דבהא גופי' פליג אי הוה רוב או אינהו הווין הרוב שקיבל מהם ר' עקביא ב"מ ובספר שושן עדות כתב לפרש דבשני צדדים הי' רבים רק צד הא' הי' מרובים בדיעות אבל צד האחר הוי מרובים בחכמה ובחריפות וטרם שיצא הבת קול דהלכה כב"ה הי' זה אצלם שוה מי שירצה פסק כרוב מנין ומי שרצה פסק כרוב בנין היינו כהמיעוט דחריפי טפי שהרי טרם שיצא הבת קול מי שרצה לעשות כב"ש הי' עושה כמבואר בתוס' יבמות דף י"ד והיינו היכיא דלא נתוועדו יחדיו דאי נתוועדו יחדיו פשיטא דבסנהדרין שעמדו למנין הלכו אחר רוב דיעות לא אחר רוב חכמה:
אך לפי"ז יקשה דהדרה קו' לדוכתא מהך דע"ז דס"ל לריב"ק דבדאורייתא הלך אחר המחמיר ול"א בתר רוב חכמה ורוב מנין כיון דלא נתוועדו יחדיו א"כ כש"כ היכיא דליכא רק רוב מנין לחוד או רוב בנין לחוד דיש לנו ליזול אחר המחמיר וכן פסק רבינו כריב"ק בפ"א מה' ממרים והנה לכן העלו הראשונים דרך אחר דמייריא בכהא"ג דהוי לכל אחד חדא חומרא בהך גיסא וקולא באידך גיסא ולכן לא הלכו להחמיר רק יש עושין כב"ש ויש עושין כב"ה דאין עושין כדברי המחמיר בשניהם דהוה כסיל בחושך כדאיתא בפ"ק דעירובין דף י"ג ובחולין דף מ"ד והנה בספר ברכות משה שיצא מחדש (מחברו מ"ח הרב הגאון העצום מו"ה משה פאללאק זצ"ל שהי' אבדק"ק באניהאד בעל המחבר ספר וידבר משה על התורה) שהקשה דתמוה טובא למה לא נחמיר בדאורייתא כגון בהך דשדרה וגלגולת וכי מפני שהחמיר בטומאה דשמא הלכה כב"ש צריך להקל בטריפות אתמהה אדרבה צריך להחמיר בטריפות ג"כ דילמא הלכה כב"ה (והביא דברי תוס' בר"ה דף י"ד שכ' באמת כן דאם מספקא לי' עבדי' כתרי חומרא רק שמסוג' לא משמע כן דהא מבואר להדיא בשמעתין דברייתא זו נשנית קודם בת קול או אליבא דמ"ד אין משגיחין בבת קול ולא ידענא הלכתא כמאן ומ"מ קרו לי' כסיל בחושך הולך) ואמנם לי נראה דא"ש דהא כל הספק הי' אם אזלינן בתר רוב מנין או בתר רוב חכמה וא"כ זה דפסק להחמיר בטומאה כב"ש ע"כ דס"ל דהולכין בתר רוב חכמה דאי לא למה יחמירו בדאורייתא כיון דב"ה הוה רוב (ואף דבדאורייתא הולכין אחר המחמיר הכא דיש צד קולא ג"כ יש לנו ליזול אחר הרוב) מעתה גם להקל יש לו לפסוק כב"ש כיון דס"ל דאזלינן בתר רוב חכמה וכן מי שמחמיר כב"ה בטריפות משום דס"ל דאזלינן בתר רוב מנין א"כ גם להקל בטומאה יש לו לפסוק דהלכה כב"ה דרוב מנין עיקר וכבר הערותי על זה שם בספר הנ"ל:
והנה כאשר נדברנו בזה עם ידינ"פ הרב המאה"ג החריף ובקי טובא כמו"ה אברהם מ"ש פראנקל נשיא מדינתינו נ"י אמר לי בזה דבר הגון לפרש מה ששנו רבותינו אל תהי דן יחידי אלא אחד ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאים ולא אתה ואמר עפי' הקדמות שזכרנו לעיל מדברי הראשונים דהכי קאמר אל תהי דן יחידי אף שאתה גדול ומחודד טפי יען כי שעכ"פ אין אלא אחד ונעשה הדין עפ"י אחד והם מרובים ואל תאמר קבלו דעתי יען שדעתך נכונה יותר הם מחוייבין לכוף דעתם לדעתך וממילא לא יהא נעשה הדין עפ"י אחד ע"ז אמרו שהם רשאים כי הם המרובים הם רשאים לכוף דעתך לדעתיהם לבטל דעתך להורות כמותם אבל לא אתה שאף שחכמתך מרובה אין מחויבין לבטל דעתם לילך אחר רוב חכמה והוא נכון:
והנה זה דבר היוצא מן הכלל דבדנ"ש ל"א בת"ר ברוב מנין דכתיב לא תהי' אחרי רבים לרעות דבעינן שנים מחייבין יותר על האומרים לפטור ואמנם דבר זה צריך תלמוד והנה במהרמ"ש במצוה ע"ו כתב דהיינו מהא"ט דלפעמים נגד רוב מנין יש רוב חכמה גבי המיעוט ולכן החמירה תורה דבעינן תרי גברא יותר וכעין דאמרינן בחולין צ"ז הואיל ואין כל הבצים מכוונת בעינן אחד יותר מס' ה"נ כיון דאין חכמות סנהדרין כולן שוות ולכן בעי' עוד אחד להשוות דיעות סנהדרין ולא חילקה תורה אם כולן שווין או לא דלא נתנה תורה לשיעורין וכל שאפשר למעט הנס ולסמוך שבוודאי השי"ת לא יביא תקלה על ידיהם המיעוט בנס עדיף את"ד:
אבל אני אמרתי בזה דרך אחר דהנה בשו"ת בית אפרים יור"ד סי' ב' חקר אם חזקת כשרות הוא מטעם רוב כשרים או הוא ענין טבעי יצמח בנפש האדם והקשה לר"מ דחייש למיעוטא איך אמרה תורה עפ"י שניים עדים יקום דבר ושמא הם ממיעוט שקרנים ואמאי לא מוכיח מזה בחולין דאזלינן בת"ר וראיתי בשו"ת בית יצחק אה"ע סי' קי"ט שכתב ליישב עפ"י מה שהעלה בשו"ת בית יעקב בה' עגונה בהא דאמרינן בשבועות דף ל"ג כגון שהי' קרובים בנשותיהן והם גוססת מהד"ת רוב גוססין למיתה קמ"ל השתא מיהו לא מיתא ויקשה ל"ל ששניהם גוססין הרי בחדא סגי דאם אחת מתה אינן קרובין וכ' דהגמ' רוצה לאשמעינן רבותא ולכן קאמר ששניהם גוססין כלומר דשניהם הם ממיעוט הוי מיעוטא דמיעוטא ושפיר קמ"ל רבותא אף לר"מ וסברא זאת נמצאת גם בפנ"י בהקדמה לסדר נשים ד"ה אבל לר"מ דלחוש לשני עדים שאינן בקיאין הוי מיעוטא דמיעוטא א"כ ניחא דמה שאמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר וודאי נכון גם לר"מ דלחוש לשני עדים שהם דמיעוט הוי מיעוטא דמיעוטא יע"ש לפי"ז י"ל היינו דבעינן בדינ"פ תרי דתורה חיישה למיעוטא שמא זה האחד שיתר על האומרים לפטור טעה בדין כיון דכל הני שקולין דעת המחייבין כדעת הפוטרין ואין לנו אלא דעה זו שנוסף עליהם וזה יכול להיות שטעה בשיקול הדעת דא"ל דעכ"פ בין הכל איכא רובא לחיובא מיתה חיישינן למיעוטא בדנ"פ אבל אי איכא תרי הוה כמיעוטא דמיעוטא לחוש שטעו ולמיעוטא דמיעוטא ל"ח אף בדנ"פ:
אך י"ל בפשיטות יותר ע"ד הנ"ל דבדנ"פ באמת בעינן רוב חכמה ורוב מנין כאחד כיון שאנו צריכין לומר דהמועט נתבטל דעתו וכמאן דליתא ע"כ לומר דמסתמא הרוב משיגין האמת יותר ולפ"ז אם יש לנו רק אחד המחייב הנה זה אנו צריכין להשלים הרוב מנין אבל זה האחד לא יכול להשלים שיהא גם הרוב חכמה עמהם אבל אם יש אחד המחייב כיון שא"צ אותו להשלים הרוב מנין שפיר אהני דעתו שנאמר דעל ידו נשלם הרוב חכמה שמסתמא כיונו האמת ולכן הצריכה תורה שנים לחיובא:
ואמנם הנה תוס' בסנהדרין כ' תירוץ אחר דרובא לרדיא ל"ה רוב מעליא וכ' הב"ח סי' רל"ב יען דאיכא נגד זה רוב שבהמות שנלקחין לשחיטה ואמנם לפי מה שבארנו לעיל יקשה דלא מתרצתא בזה קו' תוס' שהוקשה בראשונה דגם בדיני נפשות אזלינן בתר רובא בסנהדרין אף דגם בסנהדרין איכא לפעמים רובא דעלמא כנגד הרוב מנין דהיינו רוב חכמה ואפ"ה אזלינן בתר רובא וע"כ הא דמהני רוב מחייבין משום דהמיעוט נתבטל ומבטל דעתו והוא מטעם ביטול ומעוטא כמאן דליתא א"כ היינו כתרוצם בב"ק וא"כ סוף כל סוף צריכין לדבריהם שבב"ק א"כ למה חידשו כאן עוד סברה אחרת אך לפי מה שבארנו ניחא דבאמת מהא"ט בעינן תרתי מחייבין כדי שיהא רוב מנין ורוב חכמה עמהם דהיינו תרתי רובא אבל ברובא לרדיא ליכא אלא חדא רובא דרוב נלקחין לשחיטה:

ז') והנה בכל החזיון שהעלינו לעיל רווחא לנו שמעתתא אשר תקשו בה כל הראשונים שמעתתא דתינוקות בכתובות דף י"ד מעשה בתינוקת שנאנסה על העין ואמר ריב"נ אם רוב העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה ופריך בגמ' כמאן אי כר"ג אפילו ברוב פסולין מכשיר אי כרי"ש אפילו ברוב כשרים פוסל אמר רב יהודה אמר רב בקרנה של ציפורי הי' מעשה וכדרב אמי והוא שהי' רוב סיעה של בני אדם מסייע בהדה אבל פירש אחד מציפורי הולד שתוקי ואמר ר' זעירי הא דאזלינן בתר רוב העיר כשיש רוב סיעה בהדה ואין הולכין בתר רוב סיעה לחודא ולא בתר רוב העיר לבדה ופריך נימא כל דפירש מרובא פריש דאזלה אינהו לגבייהו (וחד גי' מאי איכא דאזלה איהו לגבייהו ורש"י מוחק הגירסא וכ' בשמ"ק דא"כ לא משני על זה מידי וכפי שיתבאר בדברינ' יש ליישב זה הגירסא על נכון) ומשני דקא אזלה איהו לגבייהו (ולחד גירסא לא צריכה דאזלה לגבייהו ועט"ז סי' ד' ובבכ"ש שם) ופריך ומי בעינן תרי רובא הא ט' חניות בשר בנמצא אזלינן בתר רוב ולא גזרינן אטו קבוע ומשני מעלה עשו ביוחסין והנה תוס' וכל הראשונים הקשו מ"פ מר"ג הא ר"ג דמכשיר ברוב פסולים הוא רק בטוענת ברי ובשיש לה מיגו או היכא דשייך בודקת ומזנה ותוס' תי' ס"ד דאייריא בטוענת ברי ומשני בקרונה של ציפורי הי' מעשה ובעינן תרי רובא היינו משום דמוקי באין טוענת ברי ותמוה דלא נשמע כן מגמ' דאייריא דהדר מיני' ומוקי באין טוענת ברי או כר"ג בטוענת ברי ולכתחילה בעינן רוב כשרים ואף דלר"ג לעיל רק רוב אחד בעינן הוא ס"ל דבעינן תרי רובא לכתחילה ועיין בבעל המאור ובמלחמות דלכל הפירושים שפירשו בין לשיטת רש"י דמוקי באינה טוענת ברי וכר"י בין לשיטת התוס' דמוקי כר"ג קשה טובא ונראה לבאר על נכון דהנה בח"ס בחי' העלה דהא דמשני דמעלה עשו ביוחסין לכן בעינן תרי רובא לא מסתבר דנחמיר ביוחסין יותר מבכל התורה דסגי ברוב אחד רק אי סבירא דל"א בממון בתר רובא והיינו משום דנגד רובא דזבני לרדיא יש רוב דעלמא דנלקחין לשחיטה כסברת הב"ח סי' רל"ב (שכתבנו לעיל שכתב לפרש כן דברי תוס' סנהדרין דף ג') א"כ ה"נ ביוחסין כיון דיש רובא דעלמא דפוסלין לכהונה לכן בעינן תרי רובא אבל לרב דס"ל הולכין בממון אחרי הרוב אף דאיכא רובא דעלמא כנגדו גם ביוחסין ל"ב תרי רובא רק משום גזירה אטו קבוע ועי"ש:
וקשה לי לדבריו מ"פ ומי בעינן תרי רובא הא בשר הנמצא אזלינן בת"ר ולא גזרינן אטו קבוע וכי תימא בשאין דלתות נעולות הא אמר ר"מ אפי' בשדלתות נעולות הא אדרבא בשדלתות נעולות דליכא רובא דעלמא שפיר סגי ברוב אחד רוב מקולין משא"כ בהא דבעינן תרי רובא משום דאין דלתות נעולות ואיכא רובא דעלמא לכן בעינן תרי רובא ונהי דאזלינן אליבא דרב היינו לענין רובא דזבני לרדיא אזלינן בת"ר אף דמתנגד רובא דאינשי דלא מיזבני לרדיא אבל עכ"פ פשיטא דרוב זה גרע גם לרב מהיכיא דליכא כלל רובא דעלמא מתנגד כגון בדלתות נעולות לכן סגי ברוב ומ"פ ומי בעינן תרי רובא דבוודאי בדלתות נעולות סגי ברוב אחד משא"כ היכיא דאיכא רובא דעלמא מתנגד בעינן תרי רובא אף דבעלמא ל"ב תרי רובא ורב אפי' בממון דאזיל בת"ר דזבני לרדיא דרובא עיקר הכא בעינן תרי רובא ול"א בת"ר העיר אף דרוב העיר עיקר כיון דאיכא למיגזר אטו קבוע ונראה דהנה זעירי דאמר אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי אפי' היכיא דדלתות מדינה נעולות וליכא רק רוב אחד אפ"ה לא סגי ברוב כשרים יען דאייריא בשותקת ור"ג דמכשיר אפי' ברוב פסולים היינו בברי וע"ז קמפרש הטעם למה לא סגי ברוב כשרים בשותקת בשדלתות נעולות משום דגזרינן דילמא אזלה לגבייהו והוה מחע"מ גזרינן כן בכל רוב (וכן היכא דהיתה בשדה דליכא רק רובא דעלמא ג"כ לא סגי דגזרינן אטו רוב העיר א"כ לא מכשירין בשותקת רק היכיא דאיכא תרי רובא רוב העיר לפירש רבינו בנבעלה בשדה ולדעת שאר מפורשים אפי' בנבעלה בעיר ובשדלתות עיר אינן נעולות ואיכא רוב דעלמא ג"כ וע"ז פריך ומי בעינן תרי רובא דהיינו אמאי דקאמר בשדלתות נעולות דלא סגי ברוב העיר א"כ בנמצא אמאי הלך אחר הרוב כשדלתות מדינה נעולות הא ליכא אלא רוב אחד נגזור שמא יקח מן הקבוע וע"ז משני מעלה עשו ביוחסין דמשום מעלה גזרינן אטו קבוע ומינה לדידן דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב יען שיש רוב אחר כנגדו אף בלא טעמא דגזירה אטו קבוע בעינן תרי רובא סיעה וכיון דאין דלתות מדינה נעולות ואיכא סיעה כשרים תנשא לכהונה וכדאיתא במשנה והנה בשמ"ק הקשה הא ע"כ ידע מטעם קבוע לכן בעינן תרי רובא א"כ מ"פ אח"כ מ"ט דלא סגי ברוב העיר להנ"ל י"ל דמתחילה ידע ג"כ דבעינן תרי רובא דעלמא וא"צ לטעם קבוע רק בהא דקאמר רוב עיר לחוד ל"מ וכן רוב סיעה ברחוק מן העיר לחוד ל"מ משמע אף דליכא לדון רק ארוב אחד של עיר או של סיעה אפ"ה בעינן תרי רובא להתירא ע"כ שפיר פריך מ"ט ומסיק משום גזירה דילמא אזלה לגבייהו וגזרינן ברוב סיעה וע"ז פריך שפיר מט' חניות דהא כאן ליכא רק ברוב אחד אפ"ה גזרינן:
ובהא א"ש מה שהקשה הטו"ז סי' ו' לדעת רבינו דמשום מעלה ביוחסין בעינן תרי רובא א"כ לס"ד דלא ידע הא"ט א"כ מ"פ ומי בעינן תרי רובא והתניא ט' חניות הו"ל להקשות הא אפי' חד רוב ליכא דהא כשרה אפי' בר"פ וגם לפי מה דמתרץ משום מעלות יוחסין בעינן תרי רובא אבל חד רובא עכ"פ בעינן מדינא כההיא דט' חניות וזה איני דהא קיימ"ל כר"ג דאפי' בר"פ מכשיר בשלמא להר"ן דמחלק בין טוענת ברי ניחא אבל כפמש"כ הב"י לדעת רבינו קשה אבל לפמש"כ ניחא דבס"ד ידע ג"כ דכאן בעינן תרי רובא מצד הדין כמו בממון משום מעלת יוחסין היכיא דאיכא רובא דעלמא כנגדו ורק היכיא דליכא רובא דעלמא כגון בעיר דליסגי ברוב אחד רק משום גזירה ל"מ רוב העיר ושפיר קשיא מט' חניות וע"ז מסיק משום יוחסין גזרינן ממילא לא מהני רק תרי רובא ומינה נשמע לדידן בלא גזירה בעינן תרי רובא משום מעלות יוחסין כמו בממון כנ"ל ולא יקשה הא אדרבא אפי' בר"פ כשרה דזה בטוענת ברי אבל כאן הא אייריא בשותקת (דאף דלהב"י המשנה אייריא בטוענת ברי אבל האי דפירש אחד מציפורי ובעל י"ל גם לפי' של הב"י אייריא בשותקת ולכן ל"מ אפי' רוב העיר כשרים משום גזירה דקבוע ויתבאר עוד בה' פהמ"ק):

ח') כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים. וקשה לי מנ"ל לרבינו הא בקרא כתיב אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ונראה דס"ל לרבינו דזה רק למצוה מן המובחר משום זה אלי ואנוהו א"כ בדיעבד היכיא דליכא אבנים אין מעכב כמש"כ תוס' סוכה דף כ"ט ד"ה לישב דכל היכיא דבעינן זה אלי ואנוהו בדיעבד אין מעכב ולכן בונין שפיר בלבנים דלא עדיף ממנורה אי לא יכולין לעשות של זהב עושין של מתכות ונראה לי ראי' דהנה לקמן בה"י כתב רבינו ומרצפין את כל העזרה באבנין יקרות וקשה לי הא במגילה דף כ"ב אקרא דאבן משכית לא תתנו בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה אאבנים של ביהמ"ק ויקשה ל"ל קרא ע"ז למה יהא ס"ד דאסור להשתחוות בביהמ"ק דבשלמא למאן דמפרש אבן משכית אבן מצוייר וכמש"כ בראב"ע ושאר מפרשים וכ"כ רבינו בסהמ"צ מל"ת י"ב וא"כ הוה ניחא דקמ"ל דאפ"ה במקדש מותר אבל רבינו דכ' דמצרפין בעזרה באבנים יקרות ולא כתב מצויירים וכ"כ להדיא בפ"י מה' ע"ז וז"ל במד"א בשאר הארצות אבל במקדש מותר להשתחוות אל האבנים שכ' בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים המפולצות במקדש (דהיינו מגוררות במגירה כמש"כ בכ"מ בה' ח') וא"כ פשיטא דשרי להשתחוות במקדש אולם אי אמרינן דהא דכתיב בקרא אבנים גדולות יקרות ליסד הבית היינו כדי להתנאות א"כ אי בעי לעשות להתנאות אבנים מצויירים שיש בהן הידור טפי רשאי וא"כ אי לאו קרא דבארצכם הו"א דאסור לרצף באבנים מצויירים דא"כ יהא אסור להשתחוות ע"ז כתיב בארצכם דבארצכם אסור בכל גונא אבל במקדש אי בעי לעשות הידור יותר באבנים מצוירים שרי דבמקדש שרי להשתחוות בכל גונא א"כ נשמע דרק משום הידור לכן אי לא מצאו אבנים רשאי לעשות בלבנים:
אמנם מפירש"י מגילה דף כ"ב יש ללמוד דאסור לרצף בלבנים דפי' בד"ה לא אסרה וז"ל בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בביה"כ דוגמת של מקדש עכ"ל וא"כ אי איתא דבביהמ"ק שרי גם בלבנים א"כ ל"ש איסור לעשות דוגמת דביהמ"ק כיון דבביהמ"ק גופי' שרי בלבנים א"כ לא קפיד אאבנים א"כ ל"ש לאסור דוגמתו בביה"כ אע"כ דבאבנים דוקא ובביה"כ שרי בלבנים דל"ה דוגמת ביהמ"ק וכ"כ במג"א סי' קל"א ס"ק כ' דרצפת לבנים שרי דאבן כתיב ולבנה לאו אבן מיקרי דכ' ותהי להם הלבנה לאבן יעי"ש:
אמנם לפי"ז הי' אסור לבנות רצפת אבנים בביה"כ אפי' שלא להשתחוות משום לא תעשון אתי וכן צידד לומר בס' נר מצוה סי' קל"א דאסור לכתחילה לעשות אפי' בלא השתחוי' אמנם לפי מה שבארתי דלרבינו אפי' של לבנים שרי במקדש א"כ ל"ש כלל האיסור דלא תעשון אתי דלא קפיד קרא אאבנים דיכולין לרצף בכל מה שירצו:

ט') הנה כתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עלי' אפי' להשי"ת והנה במגילה אמרינן דא"ח אלא בפישוט ידים ורגלים ובע"ז איתא בהוריות דף ד' אפי' לא השתחוה רק השתחוי' בעלמא חייב וכבר הקשה כן בבאר שבע והנה במהר"ם שיק בסי' ש"צ כתב לחלק בע"ז כיון שמשתחוה עצמו אפילו בלא פישוט ידים מקבל אותו לאלקות חייב אבל במקדש בודאי לקבל אלקות שמים בודאי סגי בהכי אבל מצות השתחוי' איני מקיים אלא בפישוט ידים ורגלים דהקרקע דמקדש הוא קדוש יותר מאויר העזרה לכן צריך דוקא פישוט ידים ורגלים וה"נ קאמר בארצכם לא תתנו להשתחות עלי' ואסור לעשות שום דבר להדיוט כמו שעשו במקדש מנורה וכדומה ממילא נמי משמע להשתחות עלי' אסור היינו בפישוט ידים ורגלים:
והנה במהר"ם שיק סי' תצ"ג הקשה אהא דהצריכה תורה לאסור אבן משכית לא תתנו בארצכם אפי' לשמים וכן הא דאסרה תורה לא תטע לך אשירה אצל מזבח דהא רמב"ם פ"ו מע"ז כ' דכל הני הטעם משום שעשאו חוק לע"ז וקשה ל"ל קרא וכש"כ דקשה למה מותר אבן משכית במקדש:
אמנם כבר הקשה כן בחינוך לדעת הרמב"ם ותי' דצריך קרא כדי ללקות והא דשרי במקדש אין קושיא דהא מזבח ג"כ אסור חוץ למקדש משום שעשאו חוק לע"ז כאשר הוזהרנו שלא לעשות מצבה משום הא"ט אפ"ה במקדש שרי ועש"ה שהאריך בזה:
והנה בירושלמי ע"ז פ"ד איתא אמר רי"ו מצבה כל שהוא יחידת מזבח כל שאבניו מרובות חזקי' אמר מצבה כיון שפגמה בטלה מזבח צריך לפגם כל אבן ואבן וכתב הפ"מ דאתי לפרש מצבה דקרא דאבן יחידת נקרא מצבה ונפ"מ להא דחזקי' דמצבה כיון שפגמה בטלה והנה קשה לי למה קאמר נפ"מ זו הא יש נפ"מ לענין רשאי להקים דאי מצבה אבן אחת עבר אלאו דלא תקום מצבה ואין לומר דמקים מצבה רק עובר במקום לע"ז א"כ לענין זה בוודאי אין נפ"מ דאם מקים לע"ז בין אבן אחת בין הרבה אבנים עובר בלא תקום ז"א דאיסור דלא תקים מצבה אין במקום כדי לעבוד ע"ז אלא אם מקים להקריב עליו לשמים איכא ג"כ לאו כפירש"י בפ' שופטים:
אולם בדברי רבינו פ"ו מע"ז כתב דאם מקים מצבה אפי' לעבוד את ד' לוקה ואפ"ה כתב דמצבה שאסרה תורה הוא בנין שהכל מתקבצין אצלה אפי' לעבוד את ד' ויקשה הא מבואר בירושלמי דמצבה רק אבן אחת:
וכן יקשה לפירש"י בפ' ראה דכתב מזבח של אבנים הרבה מצבה של אבן אחת והוא בימוס ששנינו בע"ז דף מ"ג אבן שחצבה מתחלתה לבימוס ויקשה כיון דאייריא ממצבה לעבוד ע"ז וקמ"ל קרא דחייב משעת הקמה א"כ אין חילוק בין אבן אחת להרבה אבנים דחייב משעת הקמה שמקים לע"ז ולכך באמת מהדר בירושלמי למצוא נפ"מ דמצבה אבן אחת הוא שאם נפגם כבר נתבטלה:
והנה עוד קשה לי לפירוש רבינו דסובר אפי' בהרבה אבנים אסור להעמיד מצבה א"כ א"צ קרא לזה דהוא בכלל לא תעשון אתי דילפינן דלא יעשון ככל אשר עושין אתי בביהמ"ק בשלמא אי מצבה אבן אחת ניחא דל"ה דומיא דמזבח שבביהמ"ק ע"כ צריך להזהיר עלי' בפ"ע אבל אי הוה מהרבה אבנים א"כ כבר מוזהר עלי' מכל אשר יעשון אתי:
אולם מה שהקשיתי לפירש"י נראה דיש לישב דלא מייריא ממצבה לעבודת ע"ז והא דכ' דהיינו בימוס אין אלא לראי' דמצבה אבן אחת דהא הכתוב דאסרה מצבה אפי' בשעשאה לשמים יען דעתה שנואה למקום דמעיקרא היתה אהובה ועתה שנואה משום דעשאוהו חוק לע"ז ע"כ מביא דהיינו בימוס דבימוס של ע"ז אבן אחת א"כ מהא"ט מצבה של אבן אחת אסורה אף בעשאוהו לשמים וא"ש:
והנה בראב"ע פ' שופטים כ' דמצבה היינו לע"ז ולחייב עלי' משעת הקמה וכ"כ בפירושו בפ' ויצא ותמוה לי דהא לע"ז איכא קרא אחרינא דחייב עלי' משעת הקמה דכ' בפ' בהר לא תקים לך פסל ומצבה וכתב רבינו בסהמ"צ כי כן הי' עושין הבונין מצבה משימים עלי' ע"ז (והיינו בימוס שהביא בפירש"י לעיל) אך י"ל דהנה בירושלמי פ"ד דע"ז ה' ד' איתא כתיב לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם לא הי' עשי' לא הי' קימה א"ר הילא כל שאלו תיפול לא תקיימנה שלא יהא לה תקומה מבואר דקרא זה אייריא בנעבדה כבר אבל קרא דלא תקים לך מצבה בא לאסור אפי' לא עבדה כל שמעמיד אותה כדי לעבדה:
והנה לכאורה יש להביא ראי' לדעת הסוברים דמצבה היינו לעבודת ע"ז (וכדמשמע מירושלמי הנ"ל דלא מצא נפ"מ רק בנפגם האבן דביטלה והיינו בנעבד לע"ז כנ"ל):
והיא מגמ' דמנחות דף ק"ט דפליגי בבית חוניו אי הוה בית לע"ז וסובר ר"י דבית חוניו לאו לע"ז הוא ומפרש דהלך לאכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה קרבנות שנאמר והי' ביום ההוא יהי' מזבח לד' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה:
וקשה הא אסור להעמיד מצבה בשלמא מה שהקריב קרבנות כ"כ תוס' שם היינו שהי' מעלה קרבנות לבני נח אבל הא עבר בלא תקים מצבה ומוכח דאין עובר אלא תקים מצבה רק לע"ז:
אולם י"ל דהא בלא"ה הא ע"כ עבר אלא תעשון אתי והוא בנה בית בצורת הבית א"כ באמת י"ל דעבר גם אלא תקים מצבה:
ראיתי בשו"ת עמק שאלה שהביא בשם שו"ת שמן רוקח דקנין מקומות בביהכ"נ אין אלא קנין פירות ולא כקנה"ג כיון דאסור לנתוץ דבר מביה"כ אין זה אלא קנין פירות כמש"כ רמב"ם פכ"ט ממכירה שהקונה לפירות אין יכול לשנות בגוף הקרקע ומזה יצא לו כיון דאינו אלא קנ"פ לא הוי קניית המקומות אלא כבית זה אני משכיר לך דמבואר בסי' שי"ז דכיון דנפל א"ח לבנותו וא"כ גם בביהמ"ד היכא דנפל אין לבעלי המקומות חלק בו ובשו"ת הנ"ל סימן ד' הקשה לפי"ז על מה שאמרו דבשל כרכים א"א למכור משום דאחרים נתנו חלק בו דא"כ כשנפל או נסתר שוב לא שייך האי טעמא דהרי לאחרים ג"כ אין להן חלק בו אף שגם אחרים נתנו ועוד דדברי בעל שמן רוקח היפוך מדברי הריב"ש בתשו' דקניית מקומות בביה"כ הם מתהום ארעא כמו בכל קנינים הרי שיש בזה קנה"ג וכתב עוד ובאמת י"ל דקרקע ביהכ"נ יכול לחפור תחת ביה"כ שיחין ומערות דאף דגם הקרקע נתקדשה בקדושת ביה"כ היינו קרקע העליונה מה שצריך לגוף ביה"כ לעמוד עליו אבל מ"מ יכול לחפור בורות דהרי בית המקדש שנתקדשה הקרקע ולדעת הרמב"ם גם עתה בחורבנו חייב כרת בנכנס טמא למקום מקדש ואעפי"כ קיימ"ל דמחילות לא נתקדשו וכיון שכן בקניית מקומות שוב יש להם קנה"ג בקרקע וכמש"כ הריב"ש אבל מ"מ בהעצים והלבנים שפיר י"ל כשמן רוקח כיון דאסור לנתוץ דבר מביה"כ אין בהעצים ולבנים רק קנ"פ דהוא קנין דמים ולכן שפיר יש לחלק בשל כרכים בין העצים והלבנים לגוף המקום כיון דאין בהם לאחרים רק קנ"פ בעומד בבנינו ועתה כשנפל נסתלק הקדושה מהם דהא קדושת דמים פקעה בכדי וא"ל דעכ"פ אם דעתו לחזור ולבנותו עדיין קדושתן עליהן וכמש"כ המג"א סי' קנ"א סקי"ג דע"ז שפיר כתב המ"ב. כיון דכבר יש להן ביה"כ להתפלל וודאי דאין עוד דעת אחרים לבנות בהאבנים מה איכפת להו באבנים אבל בבנין הקרקע דיש לאחרים קנה"ג וא"כ כשקדשו הקרקע הזה קדה"ג לדעת הר"ן ובזה אינם יכולים להפקיע קדושת המקום שלא לדעתם ובזה מיושב קו' המג"א על המ"ב דמ"מ אין יכול למכור של חבירו דהא אינו אלא במה שגוף הדבר של חבירו אבל לא בהעצים ולבנים שאין לאחרים בהם רק קנין פירות בבנינו וכבר נפל ונסתר מחמתו עכ"ד:
אמנם קשה לי מהא דאיתא באהלות פט"ו מ"ה חצצו בארצו טומאה בחיצון כלים שבבית טמא וכו' שארצו באוהל של בית כמוהו עד התהום ובתויו"ט כ' דלשון הספרי כל אשר באוהל לעשות קרקע הבית כמוהו ובמג"א סי' קל"א סקכ"א למד מכאן לענין איסור השתחוי' על הריצפה משום אבן משכית דל"מ הפסק הריצפה דקרקע לא חשוב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום וא"כ למה יהא מותר לחפור תחת קרקע ביהמ"ק כיון דריצפה נתקדשה עד התהום:
אולם דעת רבינו דבאמת שרי כשריצפה מפסיק בין אבן משכית יעי"ש:
ונראה להביא ראי' דע"כ קרקע הוה הפסק דהא רבינו לקמן בפרקין כ' דאין בונין מזבח על בנין אבנים דבעינן מחובר באדמה אף דבונין תחתיו מתחת לקרקע מחילות כמו שהוכחנו שם ע"כ משום דקרקע הוה הפסק לבנין אבנים שמתחת הקרקע ע"כ לחלק בין טומאה דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת ולכן קרקע אינו חוצץ:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה