מעשי למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק א · הלכה ג
א') כיון שנבנה המקדש בירושלים וכו'. וקשה לי דהנה בשבועות דף ט"ז קאמר שם דמקדש קדושתו קדושת עולם והוכיחו תוס' דאף למ"ד לקלע"ל אפ"ה לענין זה הוה קדושת עולם שאין לבנות בית במקום אחר ואף דבמה מותרת דלקלע"ל אבל לקדושת בית קלע"ל והכונה כי הנה לקדש בית להקריב ק"צ וקרבנות חובה לזה נתקדשה ירושלים לעולם דאין להקריב במקום אחר ורק לאסור במה להקריב בו קרבן יחיד נדונ"ד לענין זה לקל"על וא"כ יש להקשות אמה שכ' רבינו דאין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים דהא זה אפי' למ"ד לקלע"ל ורבינו הא כתב בפ"ו מה' אלו דקדושת הבית קלע"ל ואסור בבמה וא"כ הוה לי' לאשמעינן דאפי' לבנות מזבח להקריב בו קרבנות יחיד אסור ג"כ לדורי דורות דירושלים אין אחרי' היתר אבל לשון זה שכ' רבינו משמע דוקא בית מקדש להקריב בו קרבנות ציבור אסור חוץ מירושלים וזה כמ"ד לקלע"ל:
ויש ליישב דהנה במגילה דף י' איתא שמעתי שמקריבין בבית חוניו ופריך ממשנה דירושלים אין אחרי' היתר מוכח דבמות אסורות והקשה בצל"ח דילמא באמת במות אסורות והא דקתני דירושלים אין אחרי' היתר היינו לקדש בית במקום אחר לתוס' שבועות הנ"ל ונראה דתוס' הקשו אמאי הדר רי"צ הא מצי אתיא כתנא דסובר לקלע"ל ותי' הר"ח דאפ"ה במות אסורות ולכאורה קשה דהא בכמה דוכתין משמע דאי לקלע"ל במות מותרת אך נראה דכונת הר"ח דבזבחים דף ק"ח איתא במשנה אינו חייב אש"ח עד שיעלה על ראש המזבח ר"ש אומר אפי' על הסלע או על האבן חייב ויליף ממנוח דמיקרי העלאה וא"כ י"ל בוודאי אי אסור לבנות בית במק"א גם מזבח להקריב בו קרבנות אסור ורק הא דלקלע"ל היינו לומר דמותר להקריב בחוץ על הסלע אבל למ"ד קלע"ל גם זה אסור (ועכהא"ג בשמ"ק בכורות דף ד' לחלק בין במה לבמה דבמת יחיד בראש גגו מותר ובין מזבח בנוי חוץ למשכן רק שם הוא הסברא להיפך) ולפי"ז י"ל דהכי פריך דהא בית חוניו הי' שם מזבח וא"כ למ"ד לקלע"ל עכ"פ קדושה ראשונה ל"ב לענין זה דאין לבנות בית המקדש או להעמיד מזבח כיון דירושלים אין לה היתר וקשיא לרי"צ דמקריבין בב"ח וא"כ למ"ד דא"ח אש"ח כשמעלה על הסלע רק על המזבח בנוי א"כ ע"כ למ"ד דלקלע"ל מותר להקריב בחוץ על מזבח בנוי אז באמת גם לבנות בית להקריב בו ג"כ אין איסור דמש"כ תוס' שבועות דאסור לבנות בית לכו"ע הוא רק ניחא למ"ד דחייבין בש"ח כשמקריבין על הסלע דאז י"ל בשעת היתר הבמות מותר להקריב בחוץ על הסלע אבל לא לבנות מזבח או בית קבוע להקרבה וא"כ א"ש דרבינו הא סבירא לי' בפי"ט ממעה"ק דא"ח כשמעלה בחוץ על הסלע א"כ לדידי' ל"א כסברת תוס' בשבועות ושפיר כתב דאין בונין בית להקרבה לדורי דורות רק בירושלים דהיינו כמ"ד קלע"ל ודו"ק:
אולם יש להקשות לרי"צ דסובר דמקריבין בב"ח וסובר דמותר להקריב על מזבח למ"ד לקלע"ל וכן מותר לבנות בית להקריב בו א"כ קשה הא דאיתא בר"ה דף כ"ד דלא יעשה אדם בית תבנית היכל דלמה לא יעשה שהרי אם ירצה יכול להקריב בתוכו בשלמא לשיטת תוס' דאף למ"ד לקלע"ל אסור לבנות בית מקדש במק"א ניחא דרק בירושלים מותר לבנות בית מקדש אבל במק"א אסור לבנות בית תבנית היכל אבל לרי"צ דהוכחנו דס"ל דמותר לבנות בית להקריב בו על מזבח א"כ אמאי אסור לבנות בית תבנית היכל הא אפשר להקריב בו:
והנה ראיתי בשו"ת בית אפרים סי' י' שהקשה כעין זה לרי"צ דמקריבין בב"ח א"כ אמאי אסור לבנות תבנית היכל הא יכול להקריב בו דא"ל דוקא אם נעשה מתחילה לגבוה אבל אם נעשה מתחילה להדיוט שוב אין לעשות ממנו לגבוה דז"א דזה במפרש להדיוט אבל בסתם מותר לגבוה ודוחק לומר דמייריא באמר להדיוט ואמנם הא לק"מ דהא לפמש"כ תוס' בשבועות דאף אי לקלע"ל אפ"ה אסור לבנות בית להקריב ורק בתורת במה מותר להקריב א"כ י"ל דעכ"פ הוא בכלל האיסור דלא יבנה בית תבנית היכל להקריב בו בתורת במה דזה הוה כשאר בית להדיוט כיון שאין בו קדושת מקדש ורק לפמש"כ דלרי"צ ס"ל דלא כתוס' שבועות דאם רצו לבנות בית מקדש במק"א רשאין דהא בית חוניו הי' גם בית בנוי בתבנית בית המקדש עם מזבח כדין מזבח שבמקדש אפ"ה ס"ל דמותר להקריב בו בזה"ז א"כ שפיר קשה הא דאסור לבנות בית תבנית היכל איך משכחת כיון דיכול לבנות בו מזבח ויכול להקריב בו קרבנות כיון שאין קפידא דוקא לבנות בית המקדש במקום בית מקדשינו:
ולכן נראה ליישב דקו' בית אפרים מעיקרא ל"ק דהא בעינן שיעשה מתחילה לגבוה בית תבנית היכל כדאיתא בתוספתא ובירושלמי שהביא רבינו לקמן בפרקין דאין עושין כלי אלא מתחילה לשם גבוה וא"כ כל שבנה סתם איכא איסורא משום לא יעשה אדם בית בתבנית היכל ובאמת כבר הקשה ע"ז בבית אפרים מהא דשמואל במעילה דף י"ד דבונין בחול ואח"כ מקדישין והוכיח מזה דההוא דבונין בחול היינו בסתם אבל לא יקרא עליו שם הדיוט והך דתוספתא דלא יעשה אלא לשם גבוה מתחילתו היינו לאפוקי כשיחד מתחילה להדיוט אולם לא נהירא לפענ"ד דהא כתיב בקרא ועשו לי מקדש ודרשו במכילתא והובא בפירש"י לי לשמי דהיינו שבעינן שיבנו לשם גבוה בפירוש והא דאין בונין אלא בחול היינו משום שלא יבוא לידי מעילה אבל הזמנה לגבוה בעי ובהזמנה בעלמא אין בו משום מעילה וא"כ שפיר י"ל דדוקא כשמזמינו לגבוה רשאי לבנות בית תבנית היכל אבל כל שבונה סתמא איכא משום שלא יבנה בית תבנית היכל ודו"ק:
ב') ואומר זאת מנוחתי עדי עד. הנה בזבחים דף קי"ט פליג ר"י סובר מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים ר"ש אומר מנוחה זו ירושלים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ונחלה זו שילה ורשב"י זו וזו ירושלים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד ונשמע דלרשב"י ירושלים איקרו ג"כ מנוחה א"כ לפי"ז רבינו דכתב דנאסרו כל המקומות לבנות בית לד' משמע דעד ירושלים לא הי' כלל איסור הבמות ע"כ פסק כרשב"י וכן מוכח מדכתב פסוק דזאת מנוחתי ללמד דירושלים איקרי מנוחה (ואין לומר דסובר כר"ש דמנוחה ירושלים ונחלה זו שילה ולעולם גם בזמן שילה נאסרו הבמות ז"א דאיך פסק נגד סתם משנה דנחלה זו ירושלים וע"כ פסק כרשב"י דאז ניחא דלא פסק כסתם משנה בהא כיון דגם ר"ש פליג את"ק וחזר והודה לר"ש זו וזו ירושלים דעכ"פ בהא שווין דמנוחה זו ירושלים וא"כ מוכח דפסק כרשב"י) וא"כ קשה לי טובא דרבינו בפי"ט ממעה"ק פסק דאף בבמה בעינן דוקא מזבח ואם העלה על הסלע פטור והיינו כר"י בזבחים דף ק"ח ור"ש חולק שם דל"ב מזבח וחייב בהעלה על הסלע ומייתיא ראי' ממנוח דלא בנה מזבח ור"י סובר הוראת שעה היתה ובדף קי"ט פריך למ"ד זו וזו שילה ממנוח דהקריב בבמה ומשני ג"כ הוראת שעה היתה א"כ אין צריך לומר דרשב"י דסובר זו וזו ירושלים דהוראת שעה היתה וסובר כר"ש והיינו כיון דסובר דל"ב מזבח ומביא ראי' ממנוח דמיקרי העלאה ולית לי' דהוראת שעה היתה מאי אמרת הא עבר אש"ח לזה סובר דבמות באמת הותרה בשילה דזו וזו ירושלים הא בשילה במות מותרת (ואף דלגי' דידן ר"ש סובר מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה א"כ לדידי' ג"כ הבמות אסורות בזמן שילה הנה בטו"א מגילה דף ט' כתב באמת דזה ט"ס דר"ש סובר מנוחה זו ירושלים כיון דקאמר אח"כ זו וזו ירושלים דהא סתם ר"ש רשב"י הוא) וא"כ מעתה יקשה לרבינו כיון דסובר דאין חייב משום העלאה בבמה רק על מזבח ע"כ מפרש דהך דמנוח הוראות שעה היתה דהעלה על הסלע דלאו דרך העלאה בכך א"כ איך פסק כאן כרשב"י דזו וזו ירושלים דמנוח לאו הוראת שעה היתה אלא דלא הוי אסור להקריב בכלל בזמן שילה בבמה דלשיטתו דמנוח הוראת שעה היתה מצינן למימר דזו וזו שילה ומנוח שאני דהוה הוראת שעה (והנה בספר בן יחאי כ' שיש חילוק בין הזמן שהי' נקרא ר"ש סתם שהוא קודם לכתו למערה ולאחר צאתו קראוהו רשב"י ומשו"ה לא רמינן דידי' אדידי' לפי שנתעלה תורתו מאוד בהיותו במערה וחזר מתלי תלים של הלכה שאמר שלא אליבא דהלכתא וא"כ נתיישב בזה קו' הטו"א אבל קושיתו מדף ק"ח קשיא מר"ש אר"ש וע"כ דט"ס הוא כמש"כ הטו"א דאז א"ש דר"ש בין מעיקרא בין אח"כ כשיצא מן המערה ס"ל דמנוח הוראת שעה היתה ולא הי' בזה חזרה כלל) וא"כ קשיא דכאן פסק רבינו כרשב"י ובה' מעה"ק פסק כר"י אך י"ל דא"ש דהנה רבינו בפי' המשנה בזבחים דף ק"ח כתב וז"ל ור"י אמר שלא נקרא לו שם המעלה אפי' בחוץ אלא במזבח ומביא ראי' ממנוח שנאמר ויעל על הצור דלא עשה איסור במעלה על הסלע ור"ש סובר הוראת שעה היתה ומוכח דגי' אחרת הי' לרבינו וגרס כך אמר ר"ה מ"ט דר"י דכתיב ויבן מזבח לד' אמר רי"ו מ"ט דר' יוסי דכ' ויקח מנוח ויעל על הצור כמש"כ בספר מעין גנים ולפי"ז סובר גם ר"ש דבשילה הי' הבמות אסורות והיינו כגמ' דידן ר"ש סובר מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה וא"כ רבינו דפסק דמעלה על מזבח דוקא חייב א"כ לית לי' סברא דהוראת שעה דאדרבה ממנוח ילפינן דמעלה על הצור פטור לכן סובר דזו וזו ירושלים כדי שלא יקשה ממנוח דלא נאסר כלל עוד הקרבה בזמן שילה ולא ניחא לי י"ל למימר דהוראת שעה היתה ודו"ק:
ג') והנה לכאורה עדיין יש להקשות דרבינו פסק כמ"ד זו וזו ירושלים והא בגמ' אליבא דמ"ד זה נשאר בקשיא דאל המנוחה ונחלה מבעיא לי':
ונראה ליישב דהנה בגמ' פריך אח"כ הניחא למ"ד זו וזו שילה היינו דכתיב אל המנוחה שנחו מכיבוש ואל הנחלה דפלגו התם אבל למ"ד זו וזו ירושלים בשלמא נחלה נחלת עולמים אבל מנוחה מאי מנוחה ומשני מנוחת הארון ולפי"ז י"ל אחר דמשני דמנוחה היינו מנוחת הארון שוב גם מה דנשאר לעיל בקשיא ניחא דהא ירושלים היינו נחלת עולמים ומנוחה מנוחת הארון דהיינו אבית עולמים דזה לא נתבטלה דקדושת המקדש לא נתבטלה וא"כ קדושה זו בא אחר זה היינו אחר שנבנה המקדש והכניסו לשם הארון ע"כ שפיר חילקן הכתוב לתרתי אל המנוחה ואל הנחלה דנחלה ומנוחה הם שני קדושת נפרדות דנחלה קאי אנחלת עולמים אקדושת ירושלים ומנוחה קאי אקדושת המקדש וגמ' דנשאר בקשיא היינו משום דס"ד דמנוחה היינו מדכתיב זאת מנוחתי עדי עד כדקאמר לעיל (כקו' הפמ"א שאביא לקמן):
אך לכאורה אם כן אכתי קשה דהוה לי' לומר אל הנחלה ואל המנוחה דהא מנוחה הוא מעשה מאוחרת דהא לעיל פריך למ"ד אל המנוחה זו ירושלים ואל הנחלה זו שילה דהול"ל אל הנחלה ואל המנוחה ומשני דלא מבעיא אל המנוחה לא באתם אלא אף אל הנחלה לא באתם והנה זה שייך לתרץ להאי מ"ד דסובר נחלה זו שילה אבל למ"ד זו וזו ירושלים רק דחילקן הכתוב יען דמנוחה דקאי אמנוחת ארון בביהמ"ק שהי' מאוחרת א"כ הדרה קו' לדוכתי' דהול"ל אל הנחלה ואל המנוחה אך הדבר ניחא דהנה בפמ"א הקשה מ"פ הגמ' מאי מנוחה הא כבר מפרש לעיל דמנוחה היינו דכתיב זאת מנוחתי עדי עד וכתב לפרש יען דמצינו שגלתה שכינה בבית ראשון א"כ איך קראת התורה מנוחה וע"ז משני מנוחת הארון דהא הארון לא גלה רק שנגנז במקומו וא"כ לפי"ז י"ל דהא דירושלים נקראת נחלת עולמים וקשה ג"כ איך הוה נחלת עולמים הא גרשו משם וצריך לתרץ כיון דקדושת ירושלים ומקדש לא בטלה נקרא נחלת עולמים שפיר וא"כ ניחא דכתיב אל המנוחה תחלה משום דרק ע"י המקדש שהוא מנוחת הארון עי"ז נקרא ירושלים נחלת עולמים לכן הקדימו הכתוב אל המנוחה שע"י מנוחת הארון עדי עד עי"ז הוה ירושלים נחלת עולמים וקראה הכתוב אל הנחלה וכהא"ג כתב תוס' זבחים דף ס' בד"ה מאי וז"ל וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח אבל חומת ירושלים קיימת ולא בטלה קדושתה לענין קדק"ד לע"ל זהו תימא לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית ואיך יתכן שקדושת הבית תתבטל וקדושת ירושלים קיים עכ"ד והיינו כדברינו:
אולם באמת תמוה לי אדבריהם שם בזבחים ממ"ש שם דף ס"א דאם קלעים קיים לא מיפסל משום יוצא וכ' בשמ"ק דקמ"ל כיון דאין קלעים אלא מחמת המשכן ע"כ הו"א משנסתלק קדושת המשכן בטלה קדושת קלעים ושייך משום יוצא קמ"ל הרי אף דנעקר משכן אפ"ה קדושת קלעים לא בטלה כך י"ל לענין קדושת ירושלים דאף דקדושת ביהמ"ק בטלה אבל קדושת ירושלים לא בטלה ויש לחלק דש"ה דגלי קרא אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ול"ב קדושת הקלעים כיון דלא נסתלקו הקלעים יעוש"ה וא"ש:
והנה ראיתי בהפלאה פ' ראה דברים מתמיהים שכ' וז"ל ואמרינן בזבחים אלא למ"ד נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים אל המנוחה ואל הנחלה מבעי' לי' קשיא וכיון דאמרינן דכל קשיא יש לה תירץ י"ל דאם הי' זוכין הי' נכנסין מיד לכל א"י וירושלים ולא הי' צריכין לשילה ואם לאו ע"כ יבואו לנחלה תחילה שהוא שילה ותמוה דזה הקשיא אל המנוחה ואל הנחלה מבעיא לי' לא נשאר בקשיא כלל דשפיר משני לה דלא מבעי' קאמר רק הקושיא אחרת הוא דנשאר בקשיא דהו"ל למימר אל המנוחה ונחלה לכוללם יחד ולמה חילקן הכתו' ועל זה הא אינו עולה תירוצו כלל:
ד') והנה בזבחים דף ס"א תניא בשעת סילוק המסעות קדשים נפסלין וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה ופירש"י כשמורידין את המשכן ומסלקין את המזבחות בעת המסעות במדבר וקדשים נפסלין בשר קדק"ד מפני סילוק המזבח הוא מדקתני דזבים ומצורעים משתלחין שאין מצורע נכנס לדגלי השבטים ולא זב למחנה לוי' נושאי הארון כדאמרינן לקמן אעפ"י שנסע אוה"מ הוא אלמא נפסלין דקאמר לאו משום דנפסלו ביוצא הוא דהא אוה"מ חשיב לי' ופריך התם מהא דתניא בשני מקומות קדשים נאכלין מאי לאו הא בקדק"ד הא בקדק"ל דבקדק"ל אף שנפגם המזבח אוכלין אמר רבינא אידי ואידי בקדק"ל הא רי"ש והא רבנן ואיבעית אימא הא והא בקדשי קדשים ומאי משני מקומות קודם שיעמידו הלוים המשכן והא לאחר שיפרקו הלוים המשכן מה"ד איפסל להו ביוצא קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא ונסע אוה"מ אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ופירש"י דלאו דוקא קודם אלא לאחר שהעמידו הכל המשכן והמזבח דאין לפרש ממש קודם שהעמידו המשכן וכבר העמידו המזבח במקומו אוכלין קדק"ד הלא תחלה נוסעין בני גרשון ומעמידין המשכן ואח"כ בני קהת מעמידין המזבח ואם שינו הסדר והעמידו המזבח תחלה האיך שוחטין קדשים קודם דהא קודם שהעמידו המשכן פסולין כמו בשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל לכן לא גרסינן לי' ואי גרסינן לי' י"ל שלמים דוקא כתיב בהו ושחטו פתח אוה"מ ולי נראה ליישב שפיר הגי' כאן קודם שהעמידו המשכן כאן לאחר שהעמידו הלוים את המשכן דהנה זה שכ' רש"י דאי אפשר לפרש שהעמידו המזבח ואח"כ הקימו המשכן משום דבנסיעתם בני קהת קודם לנושאי המשכן ומעמידין אותו קודם שמעמידין בני קהת המזבח הנה סדר זה רק יתכן עפ"י דברינו שבארתי לעיל בה' א' דהנה בני קהת הם הוליכו גם הארון והנה אם הארון הוא מכלי המקדש ואין צורך העבודה והקרבנות כמו המזבח א"כ שפיר היו יכול' להעמיד הארון קודם המשכן ומדקפיד קרא שיהא סדר נסיעתם והקימתן תחילה משכן ואח"כ ארון ומזבח מוכח דארון ג"כ צורך העבודה אמנם לפי"ז הי' קשה לי' הא דקאמר דאייריא לאחר שיפרקוהו הלוים את המשכן ופירש"י שפרקו המשכן הקרשים והיריעות והמזבח קיים והיינו משום דרש"י סובר אף בנסתלקו קלעי החצר לא נפסלו קדק"ד ביוצא אבל תוס' הקשה ע"ז דאי נסתלקו קלעי החצר ע"כ נפסל ביוצא דל"ש אעפ"י שנסע אוה"מ הוא לענין שלא נפסל ביוצא ורק אייריא במזבח וקלעי החצר במקומו רק שפרקו הקרשים וקמ"ל דלא תימא כיון דאין הקלעים אלא מחמת המשכן שבתוכו א"כ משנסתלק קדושת המשכן בטלה קדושת קלעים ושייך משום יוצא קמ"ל אעפ"י שנסע אוה"מ הוא כיון שלא נסתלקו הקלעים עיין שמ"ק והנה לפי"ז כאשר ינוחו תקדם הנחת המשכן והארון והקלעים עדיין אין במקומו כי הם מסתלקין עם המזבח ובאים מאוחרין למקום הנחתן ולפי"ז אפשר לפרש כן כאן קודם שיעמידו הלוים את המשכן דהיינו הקלעים אבל המשכן עם הארון כבר העמידו א"כ כשבאין אח"כ נושאי המזבח והקלעים א"כ מיד קודם שהעמידו הקלעים כבר ראוי לשחיטה ולאכילת קדשים לפי שיטת רש"י דאין מפסיל ביוצא אף שאין כאן קלעים וכאן לאחר שיפרקו המשכן לפי פירש"י דקאי אכל המשכן או לפי תוס' דקאי רק על הקרשים ולא על הקלעים וא"כ שפיר היה בשני מקומות דהיינו קודם העמדת הקלעים וכבר העמידו המשכן וכאן אחר שפרקו המשכן והקלעים עדיין במקומן ולא יקשה מעתה קו' רש"י מהא דאין שוחטין קודם שיעמידו הלוים המשכן דשם קאי אקודם העמדת המשכן והארון דמזה אייריא התם מקודם פתיחת ההיכל שהוא מהא"ט דשם הארון דהיינו בקדק"ד וא"כ אי כבר העמידו הארון והמשכן ואף שלא העמידו הקלעים מותר לישחוט ונתיישב היטב גירסא דידן (ובאמת יש לתמוה אפירש"י שכ' דאין לפרש דהעמידו שלא כסדר הארון והמזבח והמשכן לא העמידו משום דא"כ הא אין שוחטין קודם פתיחת דלתות ההיכל הא מבואר בתוס' לעיל דף נ"ד ד"ה פרבר דלול שהי' אחורי קדק"ד מכשיר לשחיטה משום דסגי ביכול לראות קדק"ד וא"צ לראות בהיכל וא"כ כיון שהעמידו הארון שהוא עיקר קדושת קדק"ד ורואה הארון הוה כראה בהיכל ומותר לשחוט א"כ כאן שהעמידו הארון עם המזבח שהרי הארון נוסע עם המזבח הרי הוה שפיר לפני ד' אף דלא העמידו הקרשים וכמו שבארנו דהארון הוא צורך העבודה והקרבנות וביותר יש לתמוה לפירש"י א"כ הא דאמרינן בעדיות פ"ח מקריבין אעפ"י שאין בית הא ליכא היכל והוה כמו שחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל וכדאמרינן בדף נ"ד דאם לא הקימו המשכן אין יכול לשחוט וע"כ לומר דשם ליכא כלל קדושת ההיכל כיון שפרקו המשכן ולא העמידוהו אבל אי קלע"ל הרי יש כאן היכל דהארון הרי נגנז במקומו ובכל מקום שהוא אוה"מ הוא כמו שאמרו אעפ"י שנסע אוה"מ הוא אבל לפירש"י דאפי' הקימו הארון כל זמן שלא הקימו המשכן הוה כמו קודם פתיחות דלתות ההיכל א"כ מאי מהני דקדלע"ל דהארון נגנז במקומו דהא לפירש"י אף דקדלע"ל היינו אם יקימו ההיכל אבל כ"ז שלא הקימו ואין כאן פתיחות דלתי ההיכל ל"ה לפני ה' אך יש לישב דבמדבר דל"ה רק קדושה לשעתה דאם נסתלק הארון והמזבח תסתלק הקדושה לגמרי לכן ל"מ עד שהעמידו המשכן ג"כ דהכל תלוי בקדושת מחיצות אבל בבית המקדש דאיכא קדושת מקום ע"כ אף קודם שנבנה הבית מקריבין כיון שיש מזבח והארון נבלע במקומו הוה כאלו כל הבית עומד על מכונו עם ההיכל והקלעים וכמו שבארתי לעיל בפ"א דלכן משכן צריך משיחה משום דאין שם קדושת מקום דכל הקדושה רק ע"י שהעמידו המשכן שנמשח נתקדש המקום כל זמן שעומד שם המשכן ולכן קודם שהעמידו המשכן אף שהעמידו המזבח וארון אין כאן קדושת מקום כלל משא"כ במקום המקדש שנתקדש המקום קדושת עולם ע"י כל אלו כה"ג ומלך ובשתי תודות כדתנן בפ"ג דשבועות וא"צ קדושת מחיצות ולכן אף דליכא בית הוה כעומד ורואה בהיכל דהא ע"י קדושת הריצפה תיקדוש הבית לע"ל למ"ד קדלע"ל דא"צ עוד קידוש בשתהל"ח דמיד שיבנו המחיצות יתקדשו ע"י קדושת הריצפה והוה שפיר כרואה בהיכל):
אך לכאורה קשה מזבחים דף מ' דאמרינן נפחת תקרת ההיכל אין מזה דליכא אוה"מ א"כ כש"כ בחרב הבית דליכא אוה"מ ואין אוכלין שם קדק"ל אולם נראה דזה דוקא בכבר נשחט הקרבן דאחזי כבר להקרבה ולהזיית ההיכל לכן בנפחת אין מזין אבל בהקדיש אחר שחרב הבית דלא איחזי להקרבה בפני הבית דליכא מחיצות קיימות שפיר מהני הא דקדלע"ל כאלו הבית והקלעים קיימים אח"ז ראיתי כי בספר עבודה תמה עמד ע"ז למ"ד דקד"ר קלע"ל ומקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין שם קדק"ל מהא דזבחים והוכיח מזה דבאמת הלכה דלקדלע"ל ולדעתי ז"א דהא אף אי בחרב הבית אמרינן דלקלע"ל הא פשיטא בזה דבנפל תקרת היכל דבזה לא פקע קדושתו וא"כ אכתי קשה הכי גרע בנפל תקרת הבית מחרב הבית למ"ד קדלע"ל ולכן נראה הנכון כמש"כ דשם הטעם יען דכבר נשחט בעוד התקרה קיימות ואיחזי להזי' בעודו קיים לכן בנפחת אח"כ אין מזין:
ובהא ניחא לי הא דאיתא במנחות דף צ"ה דפריך אהא דתניא דבשעת סילוק מחנות קדשים נפסלין וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן מהא דתניא הוגללו הפרכת הותרו זבין ומצורעין ליכנס לשם ומשני הא ר"א הא רבנן דתניא ר"א אומר יכול דחקו זבין ומצורעין לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהא חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה וכו' בשעה שט"מ משתלחין זבין ומצורעין משתלחין בשעה שאין ט"מ משתלחין זבין ומצורעין אין משתלחין ובטה"ק הקשה לפירש"י זבחים דף ס' דמפרש דלרבנן אין זבין ומצורעין משתלחין ע"כ מוכח דמחנו' לא בטלה והא דקדשים נפסלין משום דנעקר המזבח ממקומו והקשה דאדרבה דוק לאידך גיסא מדטמאי מתים אין משתלחין לרבנן ע"כ דבטלו מחנות אולם הוק' בצל"ח פסחים דף ס"ח ובס' גבונת ארי' תענית דף כ"א ובס' דורש לציון הא הכא שאני דבטלה מחנה שכינה א"כ אף לרבנן אין זבין ומצורעין משתלחין ונראה דלפמש"כ ניחא דהא איירי שהקלעים במקומן רק המשכן והארון נסתלק א"כ הוה כאלו מחנה שכינה במקומה דהא בזה שנסתלק המשכן והארון אמרינן אעפ"י שנסע אוה"מ הוא רק דאפ"ה ס"ל לר"א כיון דאין ט"מ משתלחין גם זבין ומצורעין אין משתלחין אבל רבנן סברי כמו בק"צ הבא בטומאה דאין ט"מ משתלחין (משום דיש להם היתר בק"פ הבא בטומאה לכן בכל ק"צ אין ט"מ משתלחין כמש"כ הרמב"ן פ' מטות דאף בתמידין ומוספין הבאים בטומאה אין ישראל ט"מ משתלחין כמש"כ פ"ז מה' אלו) אבל זבין ומצורעין משתלחין כן נמי בהוגללו הפרכות לרבנן ט"מ אין משתלחין דיש להם היתר בק"צ הבא בטומאה אבל זבין ומצורעין משתלחין ולכן רק לר"א מותר לזבין ומצורעין ליכנס לשם כיון דס"ל היכא דק"פ בא בטומאה דאין ט"מ משתלחין (וצל"ח בפסחים שם הקשה אמאי נקט פסח הבא בטומאה אף בתמיד הבא בטומאה אין ט"מ משתלחין והעלה דבאמת רק בק"פ כן אבל בקרבן תמיד הבא בטומאה רק כהנים אין משתלחין אבל ישראל ט"מ משתלחין ואולם כבר כתבתי דלרמב"ן בכל ישראל ט"מ אין משתלחין בכל ק"צ הבא בטומאה א"כ ע"כ הא דנקט בק"פ הבא בטומאה באמת הוא הדין בקרבן תמיד) אין זבין מצורעין משתלחין כן בהוגללו הפרכות כיון דאין ט"מ משתלחין וא"כ מיושב טה"ק לשיטת רש"י דמהא דאין ט"מ משתלחין אין להוכיח דמחנות בטלה לגמרי דכיון דט"מ יש להם היתר בק"צ הבא בטומאה לכן כיון דעכ"פ אין הארון והמשכן במקומו לכן אין ט"מ משתלחין אבל אי בטלה מחנה שכינה לגמרי א"כ אמאי זבין ומצורעין משתלחין הא ליכא כלל מחנות וא"ש:
ה') ובמש"כ יש מקום בראש לישב שיטת השו"ע סי' ק"נ שכ' דצריך לפתוח דלתות ביהכ"נ כנגד מקום הארון ובשו"ת ח"ס סי' כ"ז הקשה דבתוספתא פ"ג ממגילה אין פותחין פתחי בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהי' פתוח למזרח שנאמר והחונים לפני משכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה וקשה לכאורה דמייתיא קרא דפ' במדבר להחונים לפני המשכן ולא מייתיא קראי מפ' תרומה שפתח אוה"מ וחצר המשכן הי' למזרח ולישב על כן נאמר דמשם אין ראי' שהקפידא דוקא למזרח ולא שיהא מקום הכניסה נגד ומול הארון והכרובים אלא אז כשחנו לפני הר סיני הי' מעמד המשכן לפי המקום והזמן ההוא ואם אלו יארע להם באחת החניות מקום מוכשר להסב פני המשכן באופן אחר ויהי' הקודש קדשים למזרח יהי' הכניסה למערב כפי המקום המוכשר לד' וכמש"כ בש"ע הנ"ל בבתי כנסיות שלנו קמ"ל בתוספתא דלא שהקפידא שהפתח יהי' לעולם דוקא במזרח ולא באופן אחר כלל וזה מוכח שפיר מהך קרא דפ' במדבר שהרי חנויות הדגלים הי' קבועים ברוחותיהם יהודא דוקא במזרח ולא באופן אחר כלל וראובן לדרום וכן כולם וכן הלוים על מקומתם כאשר יחנו כן יסעו ואי ס"ד דהסבת פני המשכן ישתנה לפי הזמן והמקום א"כ אין להחליט שמשה ואהרן ובניו החונים לעולם במזרח שיהי' לפני המשכן לפני אוה"מ כי לפעמים יהא חניות המזרח אחורי המשכן ואיך תליא קרא תניא בדלא תניא לפני המשכן קדמה ולפני אוה"מ מזרחה הא חניות משה ואהרן למזרח עולם קבוע וקיימו לעולם לפני אוה"מ שיהא מזרחה אין לו קבע ואיך תלה זה בזה אע"כ מוחלט בהחלט דפתחי המשכן צריכין להפתח דוקא למזרח ולא לצד אחר כנלפענ"ד לישב תוספתא הנ"ל א"כ ממילא מוכח דבבתי כנסיות שלנו הקפידא דוקא שיהא הפתח למזרח ואפי' יהא מעמד הארון הקודש למזרח ג"כ כמו שאנו מתפללין וקשה על השו"ע שכ' לפתוח פתח מול ארון הקודש שלא לצד מזרח וצע"ג עכ"ד אבל לפמש"כ הנה נכון הדבר דהנה זה שצידד רש"י לומר דאף אם ימצאו ששמנו והניחו מזבח קודם ג"כ אי אפשר משום דא"כ ל"ה נגד פתח ההיכל ושלמים ששחטו קודם פתיחת ההיכל פסולים הנה באמת צריך ביאור מה הכרח יש להם לשנות הסדר והעמידו המזבח קודם שהעמידו המשכן כיון שהמשכן נוסע תחילה:
אך להנ"ל י"ל דהנה כיון שכל שאפשר צריכין להעמיד קודש הקדשים למערב ע"כ כך הי' גם דרך נסיעתן שתחילה נסעו נושאי המשכן דרך מזרחה ואחריהם נושאי הארון והמזבח והעמידו במערב אחר שכבר העמידו המשכן במזרח ולכן כשבאו למקום חנויותן ולא הי' המקום מוכשר להעמיד המשכן מזרחה הוכרחו להסב אחורנית להעמיד המשכן למזרח והי' מוכרחים לשאת המשכן אחורנית כדי להעמידו למזרח א"כ כבר הגיע המזבח למקום חנויותו קודם שהגיע המשכן למקום חנויותו ולכך משכחת שפיר שהי' הכרח להם לשנות להעמיד המזבח קודם שהעמידו המשכן א"כ שפיר משכחת ששינו דהיינו שע"י שהי' הכרח להם הי' צריכין להעמיד המשכן והקודש הקדשים למזרחו יהא חנויותן אחורי המשכן כי הם ע"כ צריכין לחנות לרוח מזרחית וע"כ דפתחי המשכן צריכין להפתח דוקא למזרח אף אם קודש הקדשים יהא ג"כ למזרח ואז שפיר המחנות חונים לפני פתח אוה"מ מזרחה ולכך אפשר שמשום זה שינו להעמיד המזבח קודם המשכן כיון שלפי מקום המוכשר צריכין להעמיד המשכן והקודש הקדשים למזרח העולם ולכן נושאי המזבח באו תחילה למקום חנייתן והעמידו המזבח תחילה קודם שחנו שנושאי המשכן הי' צריכין לשאת את המשכן להעמידו לצד מזרח ע"כ שהסבו נסיעתן לצד מזרח אחורנית א"כ נושאי המזבח חנו קודם שהעמידו המשכן וע"ז דחי רש"י דזה אי אפשר דא"כ איך שחטו קרבנות קודם העמדת המשכן הא הוה קודם פתיחות דלתות ההיכל:
אמנם בזה יש תשובה גדולה לדברי חת"ס דלדבריו דפעמים באמת שינו והעמידו היכל למזרח א"כ ע"כ דהעמידו הקלעים עם המזבח לאחורי ההיכל או בצידו א"כ הוה כאלו לא נפתחו דלתות ההיכל דהא הקפידא שיהא נפתחין דלתות ההיכל הוא משום שיהא לפני ד' ויכול לראות לתוכו וע"כ דבאמת היכיא דהעמידו ההיכל דהיינו הקדק"ד למזרח אז העמידו הקלעים למערב והי' פתוחין להיכל (דדוחק לומר דגם במשכן הי' לול באחורי המשכן דהיינו אחורי ההיכל להכשיר הקלעים שאחורי ההיכל לשחיטת קדשים) א"כ לפי"ז נשמע ע"כ כשיטת המחבר דהכניסה צריך שיהא לעומת הארון ומה שהקשה הח"ס א"כ למה לא הביא דרשא דפ' תרומה הנה לפי האמור י"ל אדרבא דהא גופי' אשמעינן דכיון דישראל חנו למזרח תמיד שכך הי' נסיעתן וכיון שהי' צריכין לחנות לפני אוה"מ אשמעינן קרא דתמיד כך הי' צריכין לחנות שהקדק"ד יהא במערב והקלעים במזרח וכניסתן למזרח וישראל חנו כנגד פתח אוה"מ הרי דהקפידה תורה שיהא תמיד כך כניסתן למזרח ושבאמת ע"כ העמידו בכל פעם הקדק"ד למערב א"כ מינה נשמע דגם בביהכ"ס היכא דהארון למערב שצריכין להיות הכניסה למזרח שיהא כנגד הקדק"ד והיינו בבבל שמתפללין לצד מערב אבל אנו דמתפללין לצד מזרח וצריך להיות הארון במזרח אז הכניסה מצד מערב כנגד הארון וכמש"כ תוס' ברכות דף ו' שכ' וז"ל דוקא הם שהי' מנהגם להתפלל לצד מערב אבל אנו מתפללין למזרח שאנו במערבו של א"י כמו שפירש להם לצד מערב וכו' וא"ש דברי השו"ע (ועיין ירושלמי פ"ה מעירובין מי הי' מכוין להם הרוחות הדא הוא דכ' ונסעו הקהתים נושאי המשכן זה הארון והקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת שעליהם הי' הארון נתון ופי' בק"ע שהי' ממתנים עד שבאו הקהתים עם הארון כדי שידעו איך יעמידו המשכן לאיזה צד ועפירש"י זבחים דף ס"א שהי' מעמידים המשכן תחילה שאין דרך כבוד שיהא הארון ממתין עד שיקימו המשכן שלא הי' לו מקום להכניסו ועיין בשם אפרים פ' בהעלותך שהקשה מפירש"י ולכן מפרש דקאי אנסיעה שעמדו עם המשכן עד שנסע הארון שידעו לאיזה רוח יסעו יעו"ש ואמנם אף שמפרש הירושלמי דקאי אנסיעה אבל גם פירש"י דהעמידו תחילה המשכן שלא ימתינו עם הארון א"ש) ודו"ק:
ו') שנאמר זאת מנוחתי עדי עד. והנה במשנה איתא דירושלים זו נחלה ופי' רבינו במשנה נקרא ירושלים נחלה לעמידת קדושתה לעולם ועלי' אמר שהשם ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא שבחר בו ג"כ שנאמר כי בחר ד' בציון כי יעקב בחר לו יק' [ישראל] לסגולתו כי לא יטוש ד' עמו ובאר גודל מעלתה ואמר זאת מנוחתי עדי עד וכן איתא במכילתא פ' בשלח עד יעבור עמך ד' עד יעבור עם זו קנית לפי שכל העולם שלך ואין לך עם אלא ישראל שנאמר עם זו יצרתי לי ארבעה נקרא קנין ישראל נקראו קנין שנאמר עם זו קנית שמים וארץ נקראו קנין שנאמר קונה שמים וארץ ביהמ"ק נקראו קנין שנאמר הר זו קנתה ימינו התורה נקראת קנין שנאמר ד' קנני ראשית דרכו יבואו ישראל שנקראו קנין לארץ שנקראת קנין ויבנו ביהמ"ק שהוא קנין בזכותה של תורה שנקראת קנין לכן נאמר עם זו קנית בהר נחלתך בהר שהבטחת בו שנאמר בהר קדשי בהר מרום ישראל ארבעה נקרא נחלה ביהמ"ק נקראו נחלה שנאמר בהר נחלתך א"י נקרא נחלה שנאמר בארץ אשר ד' אלקיך נותן לך נחלה וכן התורה נקראת נחלה שנאמר וממתנה נחליאל וכן ישראל נקראו נחלה שנאמר עמי ונחלתי ישראל אמר הקב"ה יבואו ישראל שנקראו נחלה ויבנו ביהמ"ק שנקראת נחלה בזכות התורה שנקראת נחלה לכך נאמר בהר נחלתך וכתב המפרש נקראו נחלה כדבר הננחל מדור לדור עד עולם וקמ"ל שאלו ד' דברים הם נחלה עולמית דברים קיימות לעולם ואתי לאשמעינן שאף ביהמ"ק נקרא נחלה אעפ"י שחרב מ"מ הרי הוא בקיומו בבנינו וכ' לשם טעמים חדא כפי שאמחז"ל שלא שלטה יד האומות בבנינו אלא שנסתלק ולא נשרף כלל אלא לעין הרואה והרי הוא בקיומו ועוד כיון שהבטחנו הקב"ה להחזיר לנו והבטחת הקב"ה הוא כמעשה ולכך הוא בכלל שנקראו נחלה שהם לעולם תורה נקרא נחלה שהוא מעולם ועד עולם וכן ישראל הם לעולם וכן איתא במדרש רבה ויקרא הבן יקיר לי אפרים כל מקום שנאמר לי איני זז לעולם לא בעוה"ז לא בעוה"ב בכהנים כתיב וכהנו לי בלוים כתיב והיו לי הלוים בישראל כתיב כי לי בני בתרומה ויקחו לי בבכורות כתיב כי לי כל בכור בסנהדרין כתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל בא"י כי לי כל הארץ בירושלים אשר בחרתי לי מלכות בית דוד כי ראיתי בבניו לי מלך במקדש ועשו לי מקדש במזבח מזבח אדמה תעשה לי בקרבנות תשמרו להקריב לי בשמן המשחה שמן משחת קודש יהי' זה לי הא בכל מקום שנאמר לי איני זז לא לעוה"ז ולא לעוה"ב ופירש מהר"ש יפה ז"ל איני זז יראה הטעם שבאמרו לי תולה אותו בהקב"ה והשם שהוא קיים כך זה שנאמר בו לי קיים איני זז שמעלתם וקדושתם אינה יורדת לעולם והענין בכהנים שהכהונה לאהרן ברית מלח ולא תסור מהם אעפ"י שחטאו כמו שהוסרה ממלכי צדק שניתנה לאברהם וכמו שהוסרה מהבכורים שהיתה עבודה עליהם וכשחטאו בעגל הוסרה מהם ונתנה לכהנים וכן הענין בהלוים שמעלת לוי לא תסור לשבט אחר לעולם וכך בישראל נשבע ד' שלא להחליפם באומה אחרת וכן בסנהדרין אין מורידין מגדולתן דמעלין בקודש ואין מורידין וכך בא"י שאין קדושתה ניטלת ממנה וכך השגחת ד' כאומרו תמיד עיני ד' אלקיך בה וכך הענין בירושלים שאחר שנבחרה שוב אין ארץ אחרת במקומה כי נוב וגבעון ושילה שהי' המשכן בהם תחילה ושוב הובאה לירושלים שנקראת נחלה כדאיתא בזבחים כמו כן בדוד שאין מלכות פוסקת מזרעו כמו שנפסק משאול וכן בשמן המשחה שלא נעשה אחר במקומו כי אותו שעשה משה ע"ה קיים לעולם והא דיקשה דבבכורות כתיב ג"כ לי ואפ"ה נדחו משהוקם המשכן וניתנה לכהנים במקומם י"ל אעפ"י שנדחו מפני מ"מ לא פסקה קדושתם דהא צריכין פדיון והמשכן והמזבח יראה אעפ"י שבבנין שלמה נסתלקו מ"מ הם קיימים לעולם במקום שנגנזו ולא יהי' בהם הפסד (כדאיתא במס' סוטה שנגנזו במחילה תחת ההיכל) ומה שדרש על תרומה א"א לומר על קיום הדברים שיביאו התרומה דהא בכלל זה אוה"מ והמזבח שמהדברים שהביאו תרומה נעשה ומה צ"ל עוד מקדש דהיינו ג"כ אוה"מ ומזבח וי"ל שמפני ג' תרומות נאמרו שם ואחד מהם בקע לגלגולת לקנות מהם קרבנות הציבור כמ"ש רז"ל לכן אמר לי לומר דאין תרומה זו לצורך האדנים והמשכן הצריכין לאותה שעה בלבד כי יש כאן תרומה שהוא מצוה לדורות תמיד וכמש"כ הרמב"ן בפ' כי תשא עלינו מצוה לתת שלישית השקל לשנה שיהא מביאין שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית מפני שהי' עולה על הדעת שאין תמידין נוהגין אלא בזמן שהמסעות נוהגין כמש"כ בספרי על מה שנשנית פ' התמיד ר' יהודה אומר לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר הי' המסעות נוהגין והתמידין נוהגין פסקו המסעות פסקו התמידין אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל שיהא נוהגין בתמידין והטעם סברא זו לפי כשמסעות נוהגין הי' ד' הולך לפניהם ולכך יכבדוהו בתמידים שהוא כמתאכסן אליהם אבל כשפסקו המסעות לא הודיעם שלעולם שכינה עמהם כמו במשכן (ובזה כתב בהפלאה לישב פי' רש"י פ' פנחס דאת הכבש האחד תעשה הוא ציוו לדורות ורמב"ן תמה הא כתיב עולת תמיד לדורותיכם וכתב הפלאה הכונה שהי' מקום לטעות רק באוה"מ ובאמת הדבר מבואר כן בספרי) ולכך אמר לי לומר שיהיו מעשיהם נעשים לעולם א"נ שהיו קיימין ע"י שמתעסקין בדיניהם כדאיתא סוף מנחות יעש"ה והנה מה שהקשה למה כתיב במקדש לי הא כבר נכלל במה שאמר באוה"מ ובמזבח לי ונ"ל דמזה ראי' לשיטת רבינו דכונת ועשו לי מקדש לא קאי אמשכן אלא אבית עולמים ובא לומר דמקדש כשיחרב ג"כ בקדושתו כי הוא נבלע במקומו וכמש"כ לעיל שדרשו חכז"ל שלא נשרף ולא שלטה בו יד האומות אלא נבלע במקומו ובספר עשרה מאמרות פירש בזה קרא זכור ד' לבני אדום האומרים ערו ערו עד היסוד בה משמע דלא נעשה בפועל ולא שלט בו יד אויב אלא נגנז במקומו ועדיין הבית קיים ואליהו מקריב בו בכל יום תמידין רק שנתעלם מן העין ובזה תי' המפורשים מה דקשה לכאורה דאיך שרף הקב"ה את ביהמ"ק והרי קיימ"ל הנותץ אבן אחת מן המזבח לוקה דכ' לא תעשון כן לד' אלקיכם והקב"ה שומר כל התורה להנ"ל ניחא דלא שלט בה באמת האש ויסוד דברים אלו יובנו עפמש"כ לקמן בה' ד' דברי הערוך לנר דף מ"א בהא דאמרו דבנין העתיד ירד מן השמים דהיינו שישראל יבנו בית המקדש ואח"כ ירד לעומתו מקדש מן השמים שיהא כנשמה בתוך הבנין לפי"ז גם בבית ראשון הי' רוח הקדושה ששרוי בו כנשמה בגוף ובעת החרבן עלה הרוחנית שבתוכו למעלה ושוב הי' רשאי לשרוף העצים והאבנים שאין בהן עוד רוחניות הקדושה ואולי שגם עצם הבנין הגשמי נבלע במקומו כאשר עלה הרוחניות שבו למעלה ועמש"כ בפ"ו מה' אלו והבן:
ז') הנה דעת רבינו דירושלים איקרי מנוחה וכבר הבאתי שיש לתמוה עליו דלכאורה משמע מגמ' דמנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים (וכעת ראיתי בספר פרי האדמה בפירושו על הרמב"ם שעמד בזה) אמנם נראה להביא ראי' לשיטת רבינו דאיתא בויקרא רבה פ' ל"ב על קרא דאשר נשבעתי באפי אם יבואון על מנוחתי באפי נשבעתי וחזרני בי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים הם אל מנוחה אחרת ר' לוי בשם בר קפרא אמר למלך שכעס על בנו וגזר עליו שלא יכנס עמו לפלטין מה עשה המלך עמד וסתרה ובנאה והכניס בנו עמו לפלטין נמצא מקיים שבועתו ומכניס בנו כך אמר הקב"ה אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינם באים אבל באים למנוחה אחרת הנה מוכח דקאי על ירושלים דנשבע דלא יבואו למנוחה זו ירושלים רק לעתיד לבוא יבוא למנוחה זו שיכנסו לירושלים אמנם קשה לי דהנה בנדרים דף מ"ו איתא קונם לביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר בית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכתב הר"ן הוי יודע דכי היכא דבית זה חמור מביתך לענין מכרו לאחר הכי נמי ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו בכל שהוא ביתך משמע ואם אמר בית זה ונפל אף שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא לי' אבל הרשב"א פ' המביא תניין כתב דאף האומר בית זה אם נפל אסור דכניסת קרקע קאסר עלי' והארץ לעולם עומדת והנה בפרשת דרכים הביא סברת הרשב"א וכ' דהריטב"א בחידושיו דחה דברי הרשב"א וסבר אם נפל מותר ליכנס והביאו ראי' ממדרש קהלת וכפי סברת הריטב"א אף באומר קונם לביתך אם נפל ובנאו מותר ליכנס דאין חלוק בין קונם לביתך לקונם בית זה ומטעם זה באים דור המדבר לעת"ל משום דנחרב הבית וד' נשבע אם יבואון אל מנוחתי והכונה למנוחה זו אינם באם אבל באים למנוחה אחרת והנה לפי"ז יקשה לדעת הרשב"א והר"ן דסובר דאסור ליכנס באומר קונם לביתך א"כ כיון דנשבע אם יבואון אל מנוחתי אסורין גם במנוחה אחרת וכ' לתרץ לפמש"כ הש"ך סי' רי"ו דאם אמר ביתך שאני נכנס וקנה בית אחר לא נאסר דאף למ"ד קונם ביתך אם נפל אסור אם קנה לו בית אחר מותר שלא הי' כוונתו אלא על בית שהי' לו בשעת הנדר א"כ לפי"ז ניחא דבית שלישי שיורד מן השמים מעשי ידי יוצר והו"ל כקנה בית אחר לגמרי ועדיף מיני' דשם עכ"פ דומה לבית ראשון במהותו ואיכותו משא"כ בבית שלישי שלא הי' לעולמים ואין להשותם בשום דבר לא באבניו כי הם ספיר גזרתם חפצי שמים לא בעציו כי הרי הם עצי עדן ולא במהותו שכולו רוחני וא"כ עדיף טפי מקנה בית אחר שכ' הש"ך דמותר להר"ן דמאי אמרת הקרקע שעליו קאי הבית ג"כ נאסר לא כן הוא דלדעת הר"ן הא לא חייש לכניסת לקרקע ונמצא דגם לדעת הר"ן לדברי הש"ך דור המדבר מותרים לעת"ל ודלא כדעת הרשב"א עיי"ש:
וקשה לי דהנה יש להוכיח דהעיקר כסברת הרשב"א דבית זה ונפל אסור דהקרקע אסורה דקרקע לעולם עומדת דהנה קיימ"ל דק"ר קלע"ל וכתב רבינו בפ"ו דהמקום נתקדש וקשה לכאורה הא אמרינן בע"ז דבאו בה פרוצים וחללוה א"כ גם קדושת המקדש נתחלל וכבר הרגיש בזה בריטב"א מכות דף י"ט ולישב נראה לפי סברת הרשב"א הנ"ל דקדושת המקום קרקע עולם שמקודש כבר מאאע"ה כמש"כ רבינו בפ"ב מה' אלו בזה שפיר אמר רבינו דמקום דמקדש מתקדש לעולם ואסור לזר ליכנס לשם וכן אם הי' אפשר לבנות שם מזבח מותר להקריב אבל קדושות המחיצות נתחלל ע"י פרוצים ואם חזר ובנאו הוא קדושה חדשה ואם כן הדרה הקו' לדוכתי' אמאי דור המדבר מותרים בה לע"ל הא כיון דקרקלע"ל משום דקדושת המקום שהוא קרקע עולם בקדושתו עומדת ולא אזלינן בתר המחיצות דאי אזלינן בתר המחיצות א"כ נאמר באו בה פרוצים וחללוהו א"כ אמאי קדלע"ל הא הוה קדושה חדשה אולם אי אמרינן כמ"ד דמנוחה זו שילה א"כ הקב"ה רק נשבע שלא יבואו למנוחת שילה אבל לירושלים שפיר דומה לקנה בית במקום אחר דמותר ליכנס וכדברי הש"ך א"כ לפי"ז אדרבא מוכח דלאותו מפרש ע"כ נדרש דמנוחה זו שילה אולם לדעת רבינו נראה לישב לפי מה דאיתא במדרש דלעתיד יתרחב א"י למאוד וירושלים יתרחב כמו א"י א"כ גם הקרקע עולם הוה קרקע חדשה לכן שפיר מותרים דור המדבר ליכנס לירושלים שנקרא מנוחה והיינו דקאמר למנוחה זו אין נכנסין אבל נכנסין למנוחה אחרת לע"ל וא"ש:
ועיין פסחים פ' אלו עוברין אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל ועיין במהרש"א שזה התוספתא הוא לענין אכילת קדשים וכתב באור יקרות דהטעם הוא דמשמעות הגמ' הוא שיהא ההוספה אכל ארבע רוחות והיינו כ"ד שעות ואיתא בגמ' דשבועות אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד ושני לחמי תודה שנאכלין ליום ולילה לכן א"י להיות יותר מכ"ד שעות דשוב יהא הלחם פסול א"כ צריך ההוספה דוקא שש שעות כדי שיהא בין הכל כ"ד שעות ול"נ דאין זה קו' דהכי לא הי' יכולין לקדש ב"ד בשתי לחמי תודה מצד זה ובשתי לחמי תודה מצד השני ותדע דהא מסתמא לא קידשו בלילה דכמו דכ"ש אין מקדשין בלילה כן הקידוש בלח"ת מסתמא אין מקדשין בלילה וא"כ אי אפשר לקדש בי"ב שעות אם ההוספה מכל צד הי' שש שעות:
והנה בהא דפליגי אי קדושת שילה יש אחרי' היתר קשה לכאורה דמקרא מוכח להדיא דיש אחרי' היתר דכתיב לא תעשון כן לד' אלקיכם כי אם אל המקום אשר יבחר וכו' לשכנו תדרשו ובאת שמה ופי' הרמב"ן עפ"י ספרי הקב"ה לא יגלה להם מקום מקדש עד שידרשנו ע"י נביא וכ' בח"ס על התורה דלפי"ז לכשיבנה ביהמ"ק ע"כ לנתוץ ולהרוס המקדש שהי' עומד שם המזבח והארון כדי לבנות ביהמ"ק במקומו ואלו לא חטאו ולא נחרב שילה ע"י פלשתים הי' ישראל בעצמן צריכין לנתוץ ולהרוס ולבנות ביהמ"ק לכשיתגלה להם המקום והיינו דכ' את מזבחותיהם תתוצון ל"ת כן לד' ופירש"י אזהרה לנתוץ אבן ממזבח ביהמ"ק ואמר כ"א אל המקום לשכנו תדרשו אז הותר לנתוץ ותעשון כן לנתוץ מקדש ד' כדי לבנות ביהמ"ק בית עולמים א"כ לפי"ז אף אם לא חרבה שילה ע"כ הי' נפקע קדושתה שקדושה לא הי' עולמית רק עד זמן שיתגלה מקום המקדש א"כ ע"כ עתה שנחרבה שילה יש אחרי' היתר דמעיקרא לא נתקדשה רק לזמן אך י"ל דבוודאי אי לא נחרבה שילה הי' ג"כ רשאין לנתוץ מקדש שילה לכשיבנה הבית עולמים במקום שיתגלה להם ע"י נביא דממילא הי' נפקע קדושת שילה כיון שנתחללה וירדה הקדושה קדושת עולמים על מקום אחר אבל במשכן נוב וגבעון דעדיין לא נתגלה מקום המקדש ליבנות בית עולמים לא היתה הקדושה נפקעת ולא הי' רשאין לסתור מקדש שילה ולקבוע מזבח ומשכן בנוב וגבעון ולכן רק ע"י דנחרבה פקע קדושתה ולכן שפיר פליגי אי שילה יש אחרי' היתר כל זמן שלא נבנה הבית עולמים:
אמנם מש"כ הח"ס לפרש דלזה כתיב לשכנו תדרשו כדי שיהא רשאין לנתוץ ולבנות ביהמ"ק (הנה בוודאי אין כונתו שיהא רשאין לנתוץ כדי לבנות במק"א דז"א דקודם שנבנה אין רשאין לנתוץ כיון דצריך להקריב הקרבנות בוודאי חייב אם נותץ אבן אחת רק נראה שכונתו) ע"ד דאיתא ביצה דף ה' דדבר שנאסר במנין צריך מניין אחר להתירו כמו במעמד הר סיני שהקב"ה אמר שהצאן והבקר אל ירעו מול ההר ההוא וצריך קרא במשוך היובל המה יעלו בהר כן בזה צריך להתיר אף דכשכבר יהא בית עולמים על תלו בנוי וחלה הקדושה במק"א הוה אסור לנתוץ בית המקדש שבשילה משום דכל דבר שנאסר ע"י הקב"ה צריך היתר ע"י הקב"ה לכן צריך קרא לשכנו תדרשו דאז רשאי לנתוץ (והנה בצל"ח ביצה דף ה' כ' בפשיטות דכל שחלה הקדושה פעם אחת לא תיפקע בכדי ולכן כיון שקנה ההר הקדושה לשעתו שהי' משכן לשכינה כבר קנה קדושת עולם אפי' תסתלק השכינה משם צריכין לינהוג בו כבוד ומורא ורק דגלי קרא דפקעה הקדושה אולם יש לומר דמשם אין ראי' כיון דלא חלה הקדושה על מקום אחר דהא נעלה הענן מההר אחר זה ולא ירדה השכינה עד שנבנית אוה"מ ולכן לא פקעה הקדושה אבל בבנין בית עולמים דחלה הקדושה על מק"א הוה פקע הקדושה שפיר רק כיון שנאסר ע"י הקב"ה צריך היתר ע"י הקב"ה לכן צריך קרא כנ"ל ודו"ק:
והנה איתא במגילה דף ט"ז דיוסף בכה על משכן שילה וכבר תמה בה"ג מהרצ"ח מה בכה הרי כן הי' יעותד ליחרב שאין בית עולמים רק בירושלים דהא ג' מצות נצטוו בכניסתן לארץ לבנות בית עולמים ונ"ל דאם זכו ישראל שימי שילה יעמדו עד שיגיע העת לבנות בית עולמים בנין עדי עד לא הי' נחרב בית ראשון כי הי' מתקיים השני מקדשות ע"י מקדש שילה ומקדש בית עולמים בירושלים רק יען שלא זכו וחרבה שילה ע"י כן לא נתקיימה בית עולמים הבית הראשון שנבנה וגם בזה אם זכו ישראל הי' מתקיים בבית השני גדול יהי' כבוד בית האחרון מן הראשון אבל לא זכו ישראל גם לזה ובית האחרון אשר עליו ניבא גדול יהיה לא נתקיים עד לעתיד:
עוד י"ל דעכ"פ נהי דחרבה הא אפי' ביהכ"נ שחרב לא פקעה קדושתה ומשכן שילה פקעה כל הקדושה ע"כ בכה ובהפלאה פ' ראה כ' דקדושה יש בה באמת ולא משמע כן כיון דס"ל דיש אחרי' היתר ועל זה בכה שפיר:
אולם לפמש"כ לעיל לק"מ דל"ה צריך ליחרב המקדש שילה כי אם הי' בנוי הבית עולמים הי' ממילא מתבטל הקדושה אף כשהוא בבנינה ועתה שחרבה באו פריצים וחללהו לכן בכה שפיר:
ח') עוד שם ואומר זאת מנוחתי עדי עד וכו' עד אמצא מקום לד' הנה לעיל מיני' כתיב נשבע לד' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי וענין שבועה זו צריך ביאור דהא כתיב ויאמר נתן אל המלך כל אשר בלבבך עשה כי ד' עמך ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ד' אל נתן לאמר וכו' האתה תבנה בית לשמי ע"ש פירש"י בשם המדרש וקשה מ"ט לא אמר הקב"ה לנתן מיד שלא יבנה והניח לנתן לטעות בהוראתו לאמר לדוד עשה וכ' בח"ס בנדרים דף פ"ט דהענין כך היא דהע"ה נשבע לד' לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לד' ופי' לשון זה שתלה נדרו בתנאי שאם יתן שנת לעיניו על יצועי מטתו טרם ימצא מקום לד' לא יבוא באוהל ביתו ולא יכנס לשם והנה איתא בנדרים שם דא"א להתיר נדר עד שיחול הנדר א"כ לא הי' אפשר להתיר נדרו ג"כ עד כשיחול וישן על ערש יצועי שאז חל הנדר בהכנסתו לאוהל ביתו ע"כ הניח לנתן הנביא לטעות בהוראה ולומר לו כל אשר בלבבך עשה כי ד' עמך ועל סמך זה שכב באותה הלילה על יצועי וחל הנדר אז ויהי בלילה ההוא ויהי דבר ד' אל נתן האתה תבנה ביתי לשמי ועי"ז התחרט והותר לו נדרו על הכנסתו לביתו וע"ש:
אמנם הנה זה פלוגתא דאמוראי אי חכם יכול להתיר הנדר קודם שחל אולם יש להוכיח דהלכה כמ"ד דחכם א"י להתיר עד שחל הנדר דהנה תניא שאיני נהנית ולאביך אם אינו תושה לפיך ר"נ אומר לא יפר וחכ"א יפר ואיתא שם דראב"י ס"ל דכי היכיא דפליגי בהפרה ה"נ פליגי בשאלה לחכם ורב פפי אמר דפליגי בהפרה אבל בשאלה ד"ה אין חכם מתיר כלום אא"כ חל הנדר דכ' לא יחל דברו לא יחל חלות הנדר ורבינא מסיק דבשאלה כ"ע לא פליגי דמיפר ואעפ"י שלא חל הנדר והנה קשה לי דלעיל דף ס"ח בעי אי בעל מיגז גייז או אי קלושי אקלושי ופשט מדקתני הפר האב ואח"כ מת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו ופליגו בזה ב"ש וב"ה דלב"ש יכול להפר חלקו דמיגז גייז ויכול לירש חלק הבעל ולב"ה איקלושי מיקלש וליכא אלא איסור בעלמא ואינו חשוב להורשו לאב ונפשט האיבעיא וקשה לי איך נפשט מינה האיבעיא דהנה יש להבין במאי פליגי ב"ש וב"ה ונראה דהנה לעיל בפ"ב כתב הר"ן דלכן אין שבועה חל על הנדר אף שהדין נותן דאיסור גברא יחול אאיסור חפצא משום בנדר הוה איסור גברא בלאו דבל יחל הוה איסור גברא כשאר איסורין והסבר הדברים נראה כך דהא לפי מה דפליגו אמוראי אי חכם יכול להפר הנדר קודם שחל דלמ"ד דיכול להתיר קודם שחל ע"כ דאיסור נדר עליו משעת אמירה וזהו ע"כ איסור גברא רק אח"כ כשחל הנדר הוה איסור חפצא ג"כ מעתה י"ל דמסתברא דב"ש דסברי מיגז גייז הנה משום דסבירא לי' דנדר הוה איסור חפצא לבד דס"ל דאין מיפר אלא כשחל הנדר א"כ ל"ה רק איסור חפצא לבד ובזה אמרה תורה אבי' ובעלה מפירין נדרי' ע"כ דמיגז גייז דאל"ה במאי הם שותפים אבל אי אמרינן דהוה איסור גברא וא"ח אז א"צ לומר מיגז גייז דמסתבר לומר דמי שמיפר תחילה מיפר הא"ח והאחר מיפר גם האיסור גברא דהאיסור חפצא הופר ע"י האב ונראה שזה באמת סברת ב"ה והנה זה פשיטא דהאיסור גברא שנשאר לקי ג"כ עלה דאל"כ אכתי אמאי לא חלה עלי' שבועה דהוה איסורא בעלמא והוה חמור על קל כידוע וא"כ מעתה קשה לי איך נפשט מדב"ה האבעיא דלא לקי דהא לב"ה נהי דאיקלש הנדר דאזיל מיני' האיסור חפצא אבל איסור גברא נשאר הרי ג"כ לקי וא"כ אדרבא בהך איבעיא בשני זתים נפשט דלקי אכל שני זתים כיון דל"א מיגז גייז רק דנשאר האיסור גברא שחל עלי' משעת אמירה כל זמן שלא הפירו שניהם:
אך לכאורה יש לומר דהנה בשמעתין איתא דר"נ אמר זו דברי ב"ש אבל ב"ה אומר דלא יפר דמיקלש איקלש והא לר"נ ס"ל דגבי הפרה א"י להפר עד שחל הנדר א"כ ל"ה אלא איסור חפצא א"כ לדידי' לב"ה דמיקלש קליש היינו דהאיסור חפצא גופי' מיקלש לי' וא"כ לא לקי לב"ה ושפיר נפשט האיבעיא מדר"נ אבל באמת ז"א דהא לא קיימ"ל כר"נ דאנן קיימ"ל דלגבי הפרה יכול להפר אף שלא חל הנדר א"כ לדידן הוה איסור גברא ואיסור חפצא א"כ ממילא לב"ה אף במקלש קליש דהיינו דאיסור גברא לבד נשאר הא על איסור גברא לקי ג"כ א"כ לדידן ל"ש לומר דנפשט דלא לקי דהא לדידן ע"כ דלקי לב"ה משום איסור גברא וא"כ איך קפשט מדר"נ דקאמר זו דברי ב"ש אבל לב"ה מיקלש קליש דבוודאי לר"נ לשיטתו איפשטא האבעיא שפיר אבל לדידן להלכה לא נפשטה האיבעיא כלל כיון דלית הלכתא כר"נ דסובר דגבי הפרה א"י להפר עד שחלה הנדר א"כ ל"ה אלא איסור חפצא:
אך י"ל דבוודאי למ"ד דפליגי גם בשאלה לחכם ולב"ה גם בשאלה יכול להתיר קודם שחל הנדר שפיר מוכח דלב"ה איכא איסור גברא נוכל לפרש דהיינו טעמא דב"ש וב"ה דפליגי אי הוה גם איסור גברא או איסור חפצא לבד אבל כיון דאנן קיימ"ל דלשאלה לא פליגא דבעינן שיחול הנדר א"כ ע"כ הכרח לנו לומר דהא דבהפרה לב"ה יכול להפר קודם שחל הנדר משום דאיכא איסור גברא עכ"פ דע"כ גם לענין שאלה ג"כ יהא מהני קודם שחל הנדר א"כ מוכח דהלכה כמ"ד דלענין שאלה לכו"ע אין יכול לשאול עד שחל הנדר ומיושב קושיתינו על נכון אבל אם כן תיקשי לשיטת הר"ן דס"ל דבנדר איכא איסור גברא הא לפמש"כ מוכח מדקיימ"ל דלענין שאלה צריך שיחול הנדר תחילה מוכח דליכא איסור גברא בנדר רק איסור חפצא:
אמנם לכאורה אכתי יש לומר דאיכא איסור גברא משעת אמירה והא דלשאלה אין יכול להתיר עד שחל הוא מטעם שכ' הרא"ש דסמוך לי' יחל דברו ככל היוצא מפיו שבא לכלל עשי' וגלי קרא דרק אז יכול להתיר כשבא לכלל עשי' ואם כן שפיר נוכל לפרש דלדידן טעמא דב"ה משום דאיכא איסור גברא וא"ח רק דאיסור חפצא הלכה לה ולא נשאר רק איסור גברא דמקלש קליש איסורא ועל איסור גברא לא לקי והא דלא חל שבועה אנדר היינו דכל זמן שלא הותר האיסור חפצא לקי אבל יחל דברו לכן גם האיסור גברא חמור ולא מצי חל שבועה על האיסור גברא ודו"ק אך א"כ יקשה הא הר"ן גופי' לא מפרש כן דהר"ן מפרש דלמ"ד דצריך שיחול הנדר תחילה היינו משום דמפרש לא יחל חלות הנדר ולא משום דסמוך לי' ככל היוצא מפיו א"כ ל"ש לחלק בין שאלה להפרה דאי בהפרה אמרינן דיש לו הפרה קודם שחל יען שיש איסור גברא משעת אמירה גם בשאלת נאמר כן א"כ לכאורה נסתרו דברינו הנ"ל:
ואמנם באמת פירושו של הר"ן מוכרח דלא כהרא"ש מהא דאיתא בדף י"ד דפריך מ"ש נדר דדרשינן לא יחל דברו לד' שבועה נמי כתיב לא יחל דברו לד' ומשני דנדר איסור חפצא ובארנו שם דהיינו דבנדר דמפרשינן לא יחל חלות הדבר דהוה איסור חפצא ע"כ שפיר מתפרש אף במקום לד' לא יחל וזה ל"ש לפירש הרא"ש (ואמנם יבואר להלן דרך אחר במה דמשני דנדר איסור חפצא ובזה יתכן גם לשיטת הרא"ש):
ט') והנה בהאי ענינא דנשבע דוד לבנות ביהמ"ק יקשה לכאורה הא מושבע ועומד הוא כדפריך בכמה דוכתין ואין לומר כדמשני בנדרים דף ח' אהא דאמר רב גידל אמר רב מניין שנשבעין לקיום המצוה דכ' נשבעתי ואקיימה משפטי צדקך ופריך מושבע ועומד הוא ומשני התם לזרוזי נפשי' קעביד וא"כ ה"נ לזרוזי נפשי' קעביד ז"א דהנה ברדב"ז ח"ג סי' תמ"א כ' דנדרי דוד רק בנדרי צדקה דבהא הוא דמסיק בגמ' דלזרוזי' נפשי' שרי וז"ל כדמעיינת שפיר תשכח דאין הדברים אמורים אלא בנדבה ונדר שאין מקיים בה מצוה כגון קרבנות שאיני מחויב בהן מן הדין אלא בא להתחייב בהן וכו' אבל צדקה הוא מ"ע שהוא מחויב בה ונשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשי' לפיכך אם רואה עצמו מתרשל במצות צדקה מצוה עליו לאמר הרי עלי ולא יכול לחזור וכו' תו איכא טעמא אחרינא בצדקה שהרי לא התיר הנסיון במצוה מן המצות אלא במצות צדקה והאומר סלע זו לצדקה כדי שיחי' בני ה"ז צדקה דכ' בחנוני נא בזאת והמעשר היינו צדקה וטעמא דמילתא משום תקנת עניים ואם הנסיון שהוא אסור מה"ת דכ' לא תנסון וכו' התירו הכתוב מפני תקנת עניים הנדר שאיני אסור אלא שלא ליתי לידי תקלה אינו דין שהוא מותר לעניים וכ"ו שגם הכשרים נודרין מעות לצדקה דכ' נשבעתי ואקיימה וכ' ודוד כשר הי' עכ"ל (ועיין רשב"א חולין דף ב' דבצדקה שרי לנדור רק בקרבנות אסור לנדור והיינו דבצדקה הוה כנודר לזרוזי' נפשי') וא"כ אכתי תקשה מהא דנשבע נדר לאביר יעקב והנה בר"ן שם כתוב וז"ל מכאן נראה לי ראי' דכל מידי דאתיא מדרשא אעפ"י שהוא מה"ת כיון דלא מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו:
אולם ראיתי בראב"ן הביאו בש"א סי' ס' שכתב בשם הצרפתי לפרש הא דפריך והא מושבע ועומד הוא דהכונה וכי מושבע ועומד שלא מצינו בקרא בפירוש שקוה"י על היין אלא שחכמים דרשו זכרהו על היין (והיינו כסברת הר"ן) והראב"ן דחה פירוש זה דהא כל התורה מדרש חכמים הוא ומה שדרשו חכמים הוא מצוה שבע"פ ונתנה בסיני:
אך בריטב"א משמע דמפרש דקו' הגמ' וכי מושבע ועומד הוא דהא הוה רק דרבנן דקידוש והבדלה על היין רק דרבנן נשמע אי הוה דאורייתא אף שאין מפורש אין שבועה חלה עליו (ועשו"ע סי' רל"ט דפסק דמה שאין מפורש בתורה שבועה חלה עליו כשיטת הר"ן) (ועיין לקמן שכתבתי לישב) א"כ קשה מה שהקשיתי מדוד שנשבעין לקיים המצוה דאין שבועה חלה כלל אולם עוד כתב הר"ן דלענין בל יחל שפיר חל אם נשבע לקיים המצוה רק לענין קרבן לא חל ובחי' רע"א סי' רל"ח כתב ראי' לזה מדברי תוס' שבועות דף כ"ז דריב"ב דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים דס"ל דא"צ להיות בלאו והן דמ"מ מודה דנשבע שלא לאכול נבילה דלא חל משום דאין איסור חע"א ה"ה לדידן דקיימ"ל כת"ק דנשבע ולא קיים דפטור משום דליתא בלאו והן היינו לענין קרבן אבל לענין בל יחל יש חילוק בין נשבע לקיים מ"ע בין לקיים מל"ת מעתה תמוה לי סוג' דנזיר דמוקי קרא דמיין ושכר יזיר בנשבע שלא אשתה ונדר בנזיר דגלי קרא דחל ויקשה הא א"צ קרא דבנזיר דאנו דנין לענין מלקות שפיר חל לקיים המצוה ול"ל קרא ע"ז ומוכח דאי לא קרא ל"ה חל דלא כר"ן אולם נראה דהנה במרדכי בפ"ג דשבועות הביא דברי הירושלמי שם בנדר בליל פסח שלא לאכול מצה פי' הואיל ואסור עליו מצה בכל פעם מיגו דחל שבועה על מצה של רשות חל נמי על מצות מצוה כדאמרינן בנזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה כיין רשות עכ"ד (והנה מה שדברי המרדכי תמוהים יתבאר במק"א) אבל עכ"פ נלמד מדבריו דדייק מהך דנזיר דבכולל שבועה חלה לבטל את המצוה והנה זה לחד אוקימתא שם ומסקנא מוקי בנשבע שלא לשתות ונדר בנזירות דאין שבועה ונדר חל על שבועה וא"כ לשיטת המרדכי דמשם ילפינן יהא נשמע מהכא דבכולל חלה אפי' לקיים המצוה (כמו שהוא שיטת הר"ן נדרים דף י"ח דלא כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' תרי"ו) מעתה לפי"ז י"ל קו' רע"א הנ"ל דבאמת מהתם ילפינן אבל אי לאו קרא דנזיר ל"ה חל אף לבל יחל ומהתם הוא דילפינן דחל לקיים המצוה לבל יחל עכ"פ (אולם ברמב"ן פ' חקת כ' דאפי' בקיום מ"ע איני מתחייב קרבן ולא מלקות וכבר הרגיש בזה ברע"א שם) וא"כ א"ש נמי מה שהקשינו מהא דדוד הע"ה נשבע לבנות ביהמ"ק דשפיר חל וקיים המצוה עכ"פ לענין אבל יחל והנה לפי שיטת המרדכי דמהתם ילפינן א"כ למסקנא דמוקי בנשבע שלא לשתות ואח"כ נדר בנזיר א"כ נשמע אפי' בנשבע לקיים האיסורין ג"כ חל דהא שם בנשבע שלא לשתות ונדר בנזיר הוא לקיים האסורין:
אולם הנה דברי המרדכי הנ"ל לכאורה תמוהים דהא לר"ש דלית לי' כולל ע"כ הך דמיין ושכר יזיר דחלה בנשבע שלא לשתות הוא גזה"כ א"כ מיני' נשמע דלרבנן ג"כ גזה"כ וא"כ מנ"ל לילף משם אליבא דרבנן דחל בכולל בלקיים האיסורין דילמא גם לרבנן גזה"כ כמו לר"ש (וכבר הקשה עליו בס' ביאור מרדכי פ"ג דברכות) ונראה דדעת המרדכי דנזיר הוה איסור חפצא וכל איסור חפצא היינו איסור מוסיף (כמו שהעלה באבני מילואים סי' י"ב) ובאיסור מוסיף ר"ש מודה וא"כ אצ"ל דהוה לר"ש גזה"כ ומיני' נשמע דלרבנן ג"כ ילפינן מהכא דנדרים חלים לקיים האיסורין (וא"צ לומר מטעם כולל דזה רק בשבועה צריך לרבנן מטעם כולל) מטעם דנדרים איסור חפצא והוה מוסיף (וממילא נשמע לרבנן גם בשבועה חלה לקיים האיסורין אף דל"ה איסור חפצא חלה בכולל וא"ש דברי המרדכי דהא לרבנן אית להו כולל בעלמא (ולקמן יבואר באופן אחר) וא"כ הדרה קו' לדוכתי' איך נשבע לקיים המצוה הא בזה ליכא כולל והיכא דליכא כולל אין חלה רק בנדרים משום דהוה איסור חפצא וכל איסור חפצא הוה מוסיף לכן נראה דבאמת דוד הע"ה לא נשבע לבנות רק בתורת נדר קיבל עליו וכדכ' נדר לאביר יעקב והא דכ' דנשבע היינו רק על זה שלא יבוא אל ביתו:
י') ונראה להביא ראי' דנדרים חלים על איסורין לקיים דהנה בשבועות דף כ"ז איתא דריב"ב דן קו"ח אם חל ארשות לא יחול אמה שמושבע ועומד כדאיתא בשבועות והקשו תוס' דאאחע"א יוכיח ונראה ליישב דהא קיימ"ל במוקדשים דאיסור חע"א דגלי קרא כל חלב לד' דמוקדשין חל על חלב כדאיתא במעילה דף י"ז מוכח מזה דנדרים חלים על איסורין לקיים דהא נדרים הוה ג"כ איסור חפצא כמו מוקדשין ומחד טעמא הוא דחלין על איסורין לקיים וא"כ ל"ש לעשות יוכיח מהא דאאחע"א דאדרבא הרי מוקדשין דהוה איסור חפצא חלים באמת על איסורין לקיים וא"כ ה"ה דנדרים חלין על איסורין לקיים מהא"ט הדין נותן דחל בנדר לקיים המצוה:
אולם לכאורה קשה דהחילוק בין קדשים לאיסורין דלא חלין זה על זה אף דס"ל דאין איסור חע"א דהרי הוה לקיים האיסור הראשון ולחייבו בתרתי לכאורה הוא מהא"ט גופי' דאיסורין דהוה רק איסור גברא לכן לא חלין אבל קדשים דאיסור חפצא חל אאיסורין דעלמא דהוה רק איסור גברא א"כ מהא"ט בנשבע לקיים המצוה לא יחול כמו דאאחע"א דהוה איסור גברא ושבועה ג"כ איסור גברא א"כ הדרה קו' תוס' לדוכתי' דאחע"א יוכיח דמה"ט נמי נימא דשבועה לא חלין לקיים המצוה אך יש לומר לפמש"כ האבני מילואים הנ"ל דאיסור חפצא חל יען דהוה איסור מוסיף א"כ שבועה ג"כ י"ל דהוה איסור מוסיף דהא קיימ"ל דעל מצוה א"צ לפזר יותר מחומש כמבואר בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו ועכשיו שנשבע דמוזהר בלאו צריך ליתן כל ממונו (ובה' כהמ"ק כתבתי אריכות ע"ז) ושפיר דן ריב"ב קו"ח ומיושב קו' על נכון (ועיין בסי' רל"ח דשבועה חל אאיסור שאין מפורש בתורה כמו לחבול בעצמו להנ"ל א"ש דחל משום דהוה מוסיף דכיון שאין מפורש בתורה א"צ לבזבז כל ממונו כדמחלקינן כהא"ג בסי' תרי"א דבאין מפורש בתורה אין חייבין להפרישן:
ובהא יש מקום אתי ליישב קו' הבית אפרים סי' ל"ה דאיך נשמע מכל חלב לד' דאיסור מוקדשין חל אחלב הא צריך קרא להנאה בעלמא שאין בו איסור אכילה כגון הנאת סיכה והדלקה דמשום חלב ליכא איסור כלל ומשום מוקדשין אסור בהנאה דא"ל אי לא חל לאכילה לא חל לענין הנאה דהא בפי' המשנה בכריתות כתב במוקדשין לא תליא איסור הנאה באיסור אכילה דהא אף במידי דליכא אכילה איכא איסור מוקדשין א"כ איסור מוקדשין במידי דאכילה דאיכא איסור חלב לא חל אף במוסיף לפמש"כ ניחא דהדרשא דכל חלב לד' היינו ממש הדרשא דכי ידור נדר לד' דדרשינן במקום לד' אי אתה מיחל ה"נ האי קרא דכל חלב לד' הכונה ג"כ כיון דהוה איסור חפצא חלה אף במקום שהוא לד' דהיינו שאסור משום איסור אחר איסור חלב אפ"ה מוקדשין חלה:
אולם עדיין קשיא לשיטת המרדכי לפמש"כ הנובי"ת סי' קי"ז דלר"ש דלית לי' מוסיף נדרים לא חלין על איסורין דהא דאיסור חפצא חל היינו משום דהוה איסור מוסיף דמוסיף איסור חפצא והא לר"ש גם מוסיף לית לי' א"כ נסתר מה שכתבנו דלר"ש ג"כ חל משום דהוה איסור חפצא דהא כיון דלית לי' איסור מוסיף בעלמא גם נדרים לא חלין וע"כ גזה"כ היא א"כ הדרה קו' לדוכתין מנ"ל לילף משם דלרבנן שבועה חלה לקיים המצוה בכולל:
אולם הדבר ניחא דהא בירושלמי דנזיר הביאו הריטב"א בנדרים פ"ב איתא וז"ל ר"א בשם ריב"ח הריני נזיר מיין של ערלה ל"א כלום חברי' אמרו מחלוקת כר"ש פי' המ' ר"ש הוא דסובר אאחע"א אבל לרבנן דפליגי עליו אסור ואר"י כאן בנדרים כאן בשבועת נדרים חלים על איסורין ואין שבועות חלין על איסורים פי' דלעולם הא אפי' לר"ש אסור דמודה הוא בנדרים דחלין על איסורין ונזירות נדר הוא ואיסור חפצא א"כ מוכח דנדרים חלין על איסורין ואפי' לר"ש מכש"כ לרבנן וכן נזירות חל כיון דהוה איסור חפצא א"כ מה דהקשה הנוב"י הא כיון דל"ה אלא איסור מוסיף והא ר"ש לית לי' איסור מוסיף ע"כ דהיינו לענין אאחע"א דכל איסור הוה רק איסור גברא והוה כנשבע לקיים המצוה אבל נדרים דאיסור חפצא שפיר חל גם אאיסורין דיש לו עדיפותא דהוה איסור מוסיף ג"כ ע"כ עדיף משאר מוסיף דשאר איסור מוסיף עכ"פ ל"ה אלא איסור גברא וא"ש (שוב ראיתי ברמב"ן במלחמות ספ"ג דשבועות דמירושלמי נשמע דנדרים חלים לקיים המצוה כיון דהוה איסור חפצא עדיף מכולל ומוסיף):
והנה בהא דנדרים חלין על דבר מצוה מדכ' כי ידור נדר לד' לא יחל דברו אפי' במקום לד' הוא בבל יחל איתא בגמ' בנדרים דף ט"ו דפריך עלה ומ"ש שבועה דכתיב לד' לא יחל דברו דלד' אתה מיחל דלא חלה על דבר מצוה ומשני הכא באומר ישיבת סוכה עלי והכא באומר שבועה שלא אשב בסוכה ולכאורה תמוה א"כ דסברא הוא קרא ל"ל כדפריך בעלמא מכדי סברה הוה קרא ל"ל וגם קשה בהא דמשני הכא קאמר ישיבת סוכה עלי איך מתורץ בזה קו' הגמ' דכאן דריש מלד' לרבות ובשבועה דריש לד' למעט ועיין ר"ן שנדחק לפרש:
לכן אומר לפרש ברווחא דהנה ברשב"א הקשה ליתי עשה ולידחי ל"ת ותי' דהוה עשה ול"ת ובשעה"מ תמה דהא קרא קדריש וכתב לפרש דקו' רשב"א הוא א"כ לילף דל"א עדל"ת וע"ז כתב דש"ה דהוה עשה ול"ת ואכתי קשה הא איתא בשאלה א"כ נשמע דבשישנו בשאלה ג"כ לד' וקשיא מיבמות דף ה' דאמרינן דמצורע דחי עול"ת דנזיר מהא"ט דישנו בשאלה ויש ליישב דהנה האי סברא דישנו בשאלה נדחה נראה דיתכן רק לפירש הריב"א שבתוס' פסחים דף מ"ז דל"ת כמאן דליתא ולא נשאר רק העשה וכיון דעשה קיל שפיר דחי לה עשה דמצורע דל"ש מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה דהא עשה דנזיר קילא דישנו בשאלה אבל אי ל"א כסברת ריב"א כדעת תוס' שם בפסחים וכן בקידושין דף ל"ד שיטת הר"י טוב עלם בוודאי לא מסתבר לומר יען דישנו בשאלה לכן יהא עשה דחי לעול"ת כאחת:
ולפי"ז י"ל דכאן בנדרים דאיסור חפצא וחל ע"כ אחפץ דעומד החפץ באיסור א"כ ל"ש לומר דל"ת כמאן דליתא וכיון דל"ש לומר כן ל"ד לעשה ול"ת דנדר אף דישנו בשאלה ולא יקשה נילף מכאן דל"א עשה דחל"ת ועשה דהא בנדר שאני דע"כ חל האיסור על החפץ ל"ש דל"ת כמאן דליתא ועוד אדרבא דוק משבועה דגלי קרא לד' דדחי משום דישנו בשאלה כנ"ל:
והנה רמב"ם בפי' המשנה כאן כתב לבאר למה באיסור חפצא חל אמצוה וז"ל דתורה לא ציותה מצוה רק במקום שהוא היתר אבל במקום שיש איסור לא ציותה תורה ודמיא לאם לא מצא מצה רק דאיסורא כמצה של טבל ומעשר שני דהוה מה"ב ה"נ כיון דאיכא איסורא במקום איסור לא ציותה תורה מצות סוכה והוא תמוה דהא עשה דוחל"ת ול"ה מה"ב ובמצה של טבל ממעט מקרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ וכדברים האלה כתב גם בנמ"י בשמעתין וכבר תמה ע"ז בישועת יעקב בה' פסח (וכבר דברינו מזה לעיל):
ונראה דכונת רבינו דגם לדידי' קשיא לי' נימא לעשה דחל"ת ועשה דישנו בשאלה כיון דל"ת כמאן דליתא עשה ידחי לעשה דנדר אמנם זהו שייך אי אמרינן כסברת הריב"א אבל אי ל"א כסברת הריב"א בארנו דל"ש לומר דידחה לעול"ת דישנו בשאלה דהא פשיטא דעול"ת דישנו בשאלה עכ"פ חמירא מעשה לחודה וע"כ העלה רבינו דלא אמרינן כלל דל"ת כמאן דליתא (וכל כונתו לאפוקי מדעת הריב"א דס"ל דל"ת הותרה רק כשיטת תוס') והיינו משום דמסתברא דל"א דל"ת כמאן דליתא משום דבוודאי דתורה לא ציוותה העשה רק במקום היתר אבל לא במקום איסור וכדאמרינן ביבמות מכדי ל"ת חמירא רק דקרא גלי דדחי אבל ל"ש לומר דהותרה הל"ת במקום עשה וא"כ היכיא דאיכא עשה ול"ת לא דחי כלל אף דישנו בשאלה והביא ראי' ממצה של טבל דל"ד וס"ל רבינו דהטעם דבטבל ג"כ איכא ל"ת ועשה דאיכא עשה דהפרשה וכן במעשר איכא מ"ע דנתינה (עיין במהרמ"ש בספר המצות והארכתי בזה במק"א) וא"כ ה"ה בסוכה נמי לא נתנה התורה המצוה במקום ל"ת ולכן לא דחו לעשה ול"ת ולקי נמי אל"ת כיון דל"א דל"ת כמאן דליתא כדמוכח מתוס' חולין דף קמ"א כאשר יתבאר לקמן בפרק זה וזה נכון בכונת רבינו (והנמ"י) ודו"ק:
ולי נראה עוד דזה אי אמרינן דל"ת כמאן דליתא תליא בהא אי אמרינן דילפינן כל ל"ת מלאווי דחסימה לענין לאו שאין בו מעשה א"כ ה"נ ל"ש מלקות במקום מצוה כיון דע"י העבירה נעשה המצוה ל"ה דומיא דחסימה (כמו דממעטין בטעה בדמ"צ ועשה מצוה מקרבן משום דכל חיובא דקרבן מע"ז ילפינן ובטעה בדמ"צ לא הוה דומיא דע"ז פטור כדאיתא בשבת דף קל"ז) לכן אמרינן דהל"ת כמאן דליתא דבמקום מצוה לא נאמרה הל"ת אבל הנה במכות דף י"ג יליף דלאו שאין בו מעשה דלא לקי משום דכתיב לעשות דוקא במעשה חייב א"כ ל"ב דומיא דלאווי דחסימה אז אדרבא מסתברא כסברת רבינו דהיכא דאיכא עבירה לא ציוותה תורה המצוה כלל ורק דקרא גלי דדחי אבל ל"ש דהותרה הל"ת וכמאן דליתא ואי איכא גם עשה לא נדחה אף הל"ת:
ובזה יש מקום אתי ליישב קו' ח"ס ס' רנ"א לריב"א דל"ת כמאן דליתא א"כ ליכא כרת וחטאת כדאיתא במכות דף י"ג א"כ איך יפרנס סוג' דשבת בשני תינוקת ושכח ומל של ע"ש בשבת דר"א מחייב חטאת כיון דליכא ל"ת לא מחייב חטאת להנ"ל ניחא דהא התם מפרש בגמ' דר"א יליף מעכו"ם דאמרה רחמנא לא תעביד ואי עביד חייב ור"י סבר כעכו"ם דלא עביד מצוה אבל עביד מצוה פטור א"כ ר"א דלית לי' האי סברא דדומיא דעכו"ם בעינן ה"ה דלית לי' דכל לאווי בעינן דומיא דחסימה א"כ לר"א ל"ש כלל לומר כסברת הריב"א דל"ת כמאן דליתא וא"כ אף דאיכא מ"ע לא נדחית הל"ת דשבת ואיכא שפיר כרת וחיוב חטאת (ועיין בישועת יעקב ה' לולב) ודו"ק:
הדרן לדמעיקרא די"ל דזה הכונה בגמ' דפריך מ"ש נדר דכ' לד' לא יחל דברו דהיינו דדרשינן דלא דחי עשה לעול"ת דנדרים אף בישנו בשאלה א"כ דוק מינה בעלמא דלא דחי וא"כ קשיא הך דיבמות דעשה דחי ל"ת ועשה דישנו בשאלה נילף מהכא דלא דחי ואי תיקשי משבועה דמשמע דגלי קרא דבמקום לד' אתה מיחל דדחי עשה ול"ת דישנו בשאלה כהך דנזיר מצורע ניליף להיפוך מהכא דלא דחו דמנ"ל למידרש אשבועה לידרוש דידחה אדרבא ניליף דלא דחי לעול"ת דישנו בשאלה וה"נ בנזיר לא ידחה וע"ז משני הכא בדאמר ישיבת סוכה עלי והכא באומר שבועה שלא אישב בסוכה דהיינו דאין ללמוד זה מזה דבאומר ישיבת סוכה עלי שפיר י"ל דכיון דחל אחפץ ל"ש לומר דל"ת כמאן דליתא דזה שייך באיסור גברא אבל באיסור חפצא ע"כ הל"ת במקומה עומדת (וכמש"כ רבינו בפי' המשנה הנ"ל דדומה למצה של טבל ומעשר שני דהוה ג"כ איסור חפצא ל"ש כמאן דליתא אדרבא מסתברא לומר דבמקום איסור ליכא למצוה ונהי היכא דל"ה אלא ל"ת ע"כ דחי לה אבל אי איכא עשה בהדה ל"ש דל"ת ליתא ושממילא נדחית עשה הקל דישנו בשאלה) ובשבועה דהוה איסור גברא א"כ ל"ש לדרוש לד' במקום לד' אי אתה מיחל דהא העשה דחי לה וכמאן דליתא (והעשה ממילא נדחית דישנה בשאלה לכן ע"כ תדרוש להיפך במקום לד' אתה מיחל דאין חל כלל השבועה והוה שבועת שוא:
א"כ לפי"ז נתיישב קו' רשב"א הנ"ל והמפורשים דהקשו דנילף מכאן דעשה לא דחי ל"ת ועשה דאדרבא מדגלי קרא בשבועה במקום לד' אתה מיחל נשמע אדרבא דהיכיא דהוה איסור גברא דחי עשה לל"ת ועשה היכא דישנו בשאלה כמו בל"ת דנזיר דהוה ג"כ איסור גברא:
ובזה ניחא מה שהקשה בשו"ת מהרי"ט אהא דפריך בריש נזיר והא מושבע ועומד הוא במ"ע דקידוש ויקשה והכתיב נזיר להזיר לד' דאפי' במקום לד' חל לפמש"כ א"ש מאוד דהא ביבמות אמרינן דדחי לל"ת ועשה דנזיר יען דאיתא בשאלה ע"כ משום דדמי לשבועה דרשינן במקום לה' אתה מיחל (והיינו כמסקנת רש"י שם דנזיר לא דמיא לנדר דחל ע"ד מצוה ורק יותר יש לדמותו לשבועה):
והנה בחו"י סי' ר"ב הקשה הא עכ"פ חל בכולל כמו שבועה דחל בכולל אולם לפי מה שיתבאר להלן דנזירות לא דמי לגמרי לשבועה משום דבנזיר אוסר עצמו על החפץ משא"כ נזיר נאסר גופו מחפצא אם כן ממילא נתישב קו' זו דל"ש לומר דכמו דנאסר גופו מיין היתר נאסר גופו מיין מצה והנה בחי' רע"א בסי' רט"ו הקשה בהא דמסיק שם בנזיר דקרא דמיין ושכר יזיר אתי לנשבע מיין ואח"כ אמר הריני נזיר דלא חל אמאי הא אסור בחרצנים וזגין והוה איסור כולל ונראה דא"ש דהנה בהא דס"ל לר"ל בשבועות דף כ"ד דל"א כולל רק בבא מאליו העלה בחי' ישי"ע בה' נדרים דהטעם כיון דלא חל בשעת אמירה לא מצי להתפשט אח"כ רק באיסור הבא מאיליו דחל אהיתר מתפשט שפיר אח"כ גם על האיסור והנה בנדרים דף פ"ג מסיק דל"ש דמופר ליין ואין מופר לזג יען דאין נזירות לחצאין א"כ ל"ש לומר דחל על זג ומתפשט על היין דאיסורא דכיון דלא מצי לחיל על זג אם לא חל על יין דאין נזירות לחצאין וא"כ י"ל אף לרי"ו דפליג אר"ל וס"ל דאמרינן כולל אף בלא בא מאיליו משום דסובר דבאים כאחד כאן מודה דל"ש כולל כיון דאין נזירות לחצאין אין כאן התחלת שם נדר היכא דלא מצי חל איין ואדרבה גם אזג לא חל (ובשו"ת זכרון יוסף הקשה דיחול בכולל דטומאה ותגלחת עיין בקונטרסי הנספח לשבי"ד על יו"ד לאדאמוהגזצ"ל שהבאתי דברי שעה"מ דל"א כולל בשני שמות):
שוב נתישבתי לפמש"כ במרדכי רפ"ג דשבועות להביא ראי' דשבועה חלה ע"ד מצוה בכולל מהך דנזיר שאסור מיין מצוה כיון הרשות א"כ ממילא ניתישבה קו' החו"י דהא אדרבא שבועה מנזיר ילפינן דחל והיינו מדגלי בנזיר ילפינן שבועה מיני' א"כ ל"ש להקשות דיחול בכולל כמו בשבועה ול"ל קרא דהא אדרבא שבועה מנזיר ילפינן ודו"ק:
י"א) עוד יש לפרש בדרך אחר הא דמשני דבנדר אייריא באמר ישיבת סוכה עלי והכא באמר שבועה שלא אשב בסוכה שהדבר צריך פירוש איך יתיישב בזה קו' הגמ' דפריך מ"ש בנדר דרשינן לד' אפי' במקום לד' בבל יחל ובשבועה דריש להיפך:
ונראה דהנה לקמן דף צ' פליג אי חכם מתיר קודם שחל הנדר דלחד מ"ד חכם מתיר אף דלא חל הנדר עדיין דכתיב לא יחל דברו משמע חלות הנדר אבל אחרים מוחלין לו אחר חלות הדבר (עיין רא"ש שכ' משום דסמוך לי' ככל היוצא מפיו יעשה משמע דאיכא מעשה) ולחד מ"ד לא יחל דברו כמשמעתו שדבריו לא יחל אבל אחרים מוחלין לו לפי"ז י"ל דאתיא הך דהכא כמ"ד לא יחל דברו היינו חלות הדבר ואיכא איסור חפצא לפנינו חתיכא דאיסורא לכן דרשינן אפי' במקום מצוה לא יחל חלות הדבר להתיר האיסור חפצא אבל שבועה דהוה רק דיבור בעלמא א"כ לא יחל דברו בוודאי אשעת אמירה קאי דלא יחל מה שביטא בשפתיו ולא דרשינן חלות הדבר לגבי שבועה לכן דריש במקום מצוה אתה מיחל דברו דבמקום לד' אתה מיחל דיבור בעלמא:
ולפי"ז א"ש לשון הגמ' דאביי משני שפיר הכא קאמר ישיבת סוכה עלי והכא באמר שבועה שלא אשב בסוכה וכיון שיש חילוק דנדרים הוה איסור חפצא משא"כ שבועה איסור גברא ממילא נתישבה דרק בנדרים (דרשינן אפי' במקום לד' אי אתה מיחל) דקאי אחלות הנדר דנעשה איסור חפצא והאיסור לפנינו לכן מסתברא לדרוש במקום לד' אי אתה מיחל האיסור חפצא משא"כ בשבועה דהוה איסור גברא ואין כאן אלא דיבור ל"ש לדרוש אי אתה מיחל חלות הדבר במקום לד' לכן דרשינן להיפך דבמקום מצוה אתה מיחל דיבור בעלמא שביטא בשפתיו ודו"ק (והנה בזה יש גם כן ליישב מה שהקשה במהרי"ט הא בנזיר ג"כ כתיב נזיר להזיר לד' נשמע דאפי' במקום מצוה בבל יחל כמו שהבאתי לעיל לפמש"כ רק בנדר דדרשינן בל יחל חלות הנדר שייך לומר דאף בדבר לד' בל יחל חלות הנדר דהוה איסור חפצא אבל בנזיר להזיר ל"ש לדרוש כהא"ג דנזיר אוסר עצמו מיין ולא קאסר יין עליו לכך דרשינן לד' ג"כ בבל יחל דמשעת אמירה כבר חלה האיסור אגברא קודם שבא לידו המצוה כמו בשבועה ודו"ק:
והנה במשא"כ א"ש מה שהקשו תוס' שם בנזיר אפירש"י מהא דמשני בנשבע לשתות יין ואח"כ נדר בנזיר יקשה ג"כ הא מושבע ועומד הוא ומה שפירש"י לחלק בין מושבע מפי עצמו למושבע מהר סיני והביא ראי' משבועות הוא תמוה (ועיין בשו"ת חו"י סי' י"ב ובש"א סי' ס' ובתומ' סי' ע"ג שהאריכו בזה) אבל לפמש"כ ניחא דרק בנשבע מהר סיני דהעשה אינו בשאלה דרשינן מלד' דבמקום לד' אתה מיחל דעשה דחי ל"ת ועשה דאיתא בשאלה וע"כ פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא אבל בנשבע לשתות דהעשה ג"כ ישנו בשאלה לא מצי דחי לעשה ול"ת דנזיר (דהל"ת שישנו בשבועה אין מצטרף לדחות עיין ב"מ דף ל"א ברי"ף ובמג"א סי' תמ"ו) ולא שייך לדרוש מלד' דבמקום שבועה אתה מיחל דמה לי שבועה מה לי נזירות הכל ישנו בשאלה וכן ניחא מה שהקשו תוס' אדרבא נאמר דגלי קרא דחל דלהנ"ל א"ש דא"כ הוה קשיא לי' קראי אהדדי דבשבועה גלי קרא במקום לד' אתה מיחל וכאן תדרוש לד' אי אתה מיחל ונזירות הא דמי לשבועה דלנדרים אין לדמותו דהוה איסור חפצא ול"ש לומר דל"ת כמאן דליתא ולא מצי דחי לעול"ת דנדרים דישנו בשאלה כמו שבארתי לעיל לכן ע"כ דרשינן להיפך במקום לד' ג"כ אי אתה מיחל (וכן לפי תי' שני שכתבתי א"ש דבנדרים דאין מיפר עד שחל הנדר ואיכא איסור חפצא לפנינו לכן דרשינן במקום לד' אי אתה מיחל חלות הנדר וזה ל"ש בנזירות דיכול לשאול אף קודם שחל הנזירות א"כ ל"ש לדרוש אפי' במקום מצוה דהא קודם שחל הנזירות אינו אלא דיבור בעלמא ודמיא לשבועה דדרשינן במקום לד' אתה מיחל הדיבור ודו"ק):
אולם בהא אי נזירות איסור גברא או איסור חפצא דפליגי בה גדולי פוסקים האחרונים (המהרי"ט ומהרי"ב וכן במאירי במס' נזיר בארוכה ועש"ך סי' ר"ו וטו"ז סי רי"ט הביאו מהגהות מרדכי דנזירות ל"ד לנדר דהוה איסור חפצא משא"כ נזיר קאסר נפשי' מן חפצא ובדמ"ר מסופק אם דומה לשבועה) נראה לי לבאר על נכון דהנה בנדרים דף ד' איתא! ומן הכא נפקא והא מהתם נפקא כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות מה"ד חידוש הוא דלא מתפיס לי' לחטאת נזיר בנדר הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר ועובר בב"ת אלא מאי חידושי' סד"א הואיל ומצי אמר הריני נזיר אפי' מן חרצן הוי נזיר אימא לא ליעבר עלה בב"ת קמ"ל וכו' אלא מאי חידושי דסד"א הואיל ואם גילח על אחת משלשתן יצא לא לעבר עלי' בב"ת קמ"ל ואיבעית אימא מאי חידושי משום דלא מתפיס לי' בנדר ודקשיא לך חטאת חלב קאתי לכפרה חטאת נזיר למאי אתא והרי חטאת יולדת וכו' ההוא קא שריא לה למיכל בקדשים והנה כל שקליא וטריא צריכה תלמוד ותמוה מאוד איך ס"ד מעיקרא לומר דחטאת נזיר קולא דלא מתפיסו בנדר הא חטאת חלב פשיטא ג"כ דלא אתי בנדר וכן יקשה למסקנא דחטאת יולדת אתיא לאשתרויי בקדשים עכ"פ במאי עדיף מחטאת נזיר ולמה ניתא לי' חטאת יולדת יותר מחטאת נזיר אי לא יליף לי' מקרא דדרוש ידרשנו גם יולדת לא נפיק משם (וכבר הקשה זאת בגליון ש"ס) עוד קשה דר"נ הקשה תיתי קרבן נזיר במה הצד מחטאת חלב ושלמים ותי' כיון דלאו מגופי' דקרא נפיק אלא במה הצד היקשא עדיף דכל מה הצד פרכינן כל דהו והקשה בגליון הש"ס דהא זה אין דרשה ולימוד דין חדש מכח מה הצד אלא דפשטא דקרא מייריא בכל חטאות ואשמות וגם אחטאת נזיר אלא דהי' מקום לומר מסברא להוציאו מכל חטאת כיון דקילא כיון דמצינו בחטאת חלב ושלמים אף דקיל איתינהו בב"ת ממילא אין לדרוש דקרא לא אייריא מחטאת נזיר וא"כ שורש הדין דחטאת נזיר מקרא דכי דרוש ידרשנו נפקא:
ואולם נראה לבאר על נכון דהנה אי אמרינן דנזיר ל"ה איסור גברא אבל גם לא איסור חפצא רק איסור תורה דתורה ריבתה בנזיר מצות יתירות כמו שרבתה תורה בכהנים מצות יתירות א"כ מסתבר דל"ש בקרבנות נזיר בל תאחר דהוא לא קיבל עליו כלל המצות רק תורה הטילה עליו מצות קרבנות אלו כשבא לגלח א"כ כיון דליכא כלל בקבלת נזירות סרך נדר ושבועה מצד דיבורו אלא דתורה הטילה עליו חיוב זה א"כ מאי בל תאחר יהא שייך בזה והיינו דקאמר דל"ש בנזיר ב"ת דלא מתפיס בנדר דהיינו דליכא כלל בזה שום סרך נדר ושבועה וע"ז דחי חטאת חלב ג"כ אין מתפיסה בנדר דנהי דזה לאו מחמת קדושתי' יתירה רק ע"י חטאיו שגרם ע"י מעשיו אבל עכ"פ אין בא בנדר ג"כ ואפ"ה עובר בב"ת וע"ז דחי אלא דחידוש דנזיר הוא דנדר מן חרצנים הוה נזיר לכולו דהנה סברא הנ"ל אי נזיר הוה איסור חפצא או איסור תורה נראה דתליא בפלוגתא דא דאי אמרינן דתורה רבתה עליו המצות א"כ כיון שנדר בחרצן הטילה עליו תורה כל חומרת נזיר תגלחת וטומאה וקרבנות א"כ לא בא כלל מכח דיבורו ובטוי שפתותיו ע"כ ל"ש דמתפיס בנדר דהא לא נדר כלל רק מחרצן ואפ"ה חייב בקרבנות רק דתורה הטילה עליו כל מצות יתירות א"כ ל"ד לשאר חטאות וע"כ פריך הניחא למ"ד דבעינן שיזיר מכולן דלדידי' מסתברא דמכח נדרו חייב בכולהו לא ממצות התורה א"כ חיוב קרבנות נזיר ג"כ מכח נדרו אתי א"כ שוב מקרי דמתפיס בנדר ולא גרע משאר חטאת וע"ז קאמר סד"א כיון דאם גילח על אחת משלשתן יצא לא יעבור בב"ת היינו ג"כ מהאי סברא דמצד נדרו אין חייב כלום רק תורה הטילה עליו דאי משום נדרו חייב למה מגלח על אחת מהן כיון שלא קיבל עליו בתורת נדר אע"כ דהוא לא קיבל עליו כלל רק תורה הטילה עליו ולכן בדיעבד אם על אחת מהן גלח ג"כ קיים המצוה ולכן ס"ד דלא יעבור בב"ת קמ"ל ואיבעית אימא היינו חידושי' דלא מתפיס בנדר ודקשיא לך חטאת חלב קאתיא לכפרה הכונה דעתה בא לחדש דלא תליא כלל בפלוגתא אי מגלח אאחת או אי הוה נזיר בהזיר מאחת רק דלכ"ע הוה נזיר איסור תורה וא"כ ל"ד כלל חטאת חלב לחטאת נזיר דעכ"פ מה דבא לכפרה הוא מצד נדרו שמרצונו מביא החטאת כדי לכפר עליו אבל חטאת נזיר למאי אתיא רק התורה הטילה וא"כ אין בכלל הקרא דדרוש ידרשנו כיון שהכל ממצות התורה לא מרצונו לנדור מאלו וע"ז פריך הרי יולדת הנה יולדת פשיטא לי' דהוה בכלל חטאת דנהי דתורה חייבתה אבל לא בתורת קדושה יתירה ומצות יתירה רק לאשתרוי' בקדשים א"כ אף דאין בכלל חטאת סתם עכ"פ אתיא במה הצד מחטאת חלב ושלמים כקו' הר"ן גבי נזיר ותי' הר"ן ל"ש בהא דאית לי' פירכא דהא לא הוה לימוד חדש רק כג"מ בעלמא (כקו' הגליון הש"ס על הר"ן באמת) דאנו לא באנו לילף דבר חדש דסתמא דקרא בכל חטאות אייריא גם בחטאת יולדת רק שיש קצת סברא לומר דאין בכלל שאר חטאת עכ"פ תיתי במה הצד א"כ יקשה הא גופי' גם בנזיר תיתי במה הצד וע"ז משני דחטאת יולדות בא לאכשרויי בקדשים א"כ ברצונו עכ"פ מקדיש הקרבן לאכשרויי בקדשים א"כ דמי קצת למתפיס בנדר אבל חטאת נזיר שהתורה הטילה עליו כשאר מצות דאל"ה למאי אתא אע"כ למצוה בעלמא א"כ ל"ה כלל בכלל חטאת דקרא וא"כ גם במה הצד משלמים ל"ש לילף דע"ז שפיר תי' הר"ן דאיכא שום פירכא דע"ז לא יקשה קו' רע"א בגליון הש"ס דלא באנו למילף דבר חדש דלפמש"כ הוא באמת לימוד בדבר החדש דמעיקר הדין אין חטאת נזיר ענין כלל לחטאת סתם לענין בל תאחר כיון דאין זה מצד נדרו כלל אלא כשאר חיוב שהטילה תורה אמי שקיבל עליו בנזיר א"כ גם במה הצד אין למילף כדברי הר"ן ודו"ק היטיב:
הנה נתבאר בזה דענין נזירות אין איסור חפצא אלא דתורה חייבה אותו בכך ודמי לשאר איסורין ובשאר איסורין הא קיימ"ל אין איסור חל על איסור רק בכולל ומוסיף ולר"ש אף בכולל ומוסיף אין איסור חע"א ודו"ק:
עוד הבאתי ראי' לשיטה זו מהא דאיתא בנדרים דף י"ד כיצד נדר בתוך נדר הריני נזיר היום הריני נזיר היום משא"כ בשבועה ובגמ' מפרש ר"ה באומר הריני נזיר למחר אבל הריני נזיר היום לא חל ופריך ממשנתינו דקתני הריני נזיר היום משא"כ בשבועה באומר שבועה שלא אוכל ענבים ושלא אוכל ענבים וקשיא לר"ה ומשני משא"כ בשבועה היינו באומר שלא אוכל ענבים ואח"כ נשבע שלא אוכל ענבים ותאנים וער"ן שנתקשה במה פליגי הס"ד והתרצן ומפרש דתחילה ס"ד דנזירות שני' הוא חוץ משלשים ראשונים ואח"כ ס"ל דנזירות שני' כ"ט יום מהם בכלל שלשים ראשונים רק נשאר יום אחד ואין נזירות פחות מל' יום לכן מונה שלשים וע"ז הקשה הר"ן אכתי ל"ד כלל דהא נזירות שני' עכ"פ מונה חוץ משלשים ראשונים א"כ ל"ד לנשבע שלא אוכל ענבים ותאנים וכן נתקשו בפירוש השמעתתא בתוס' וברא"ש:
ועפ"י הדברים הנתנים למעלה אתי שפיר דהנה בס"ד ס"ל מדקתני כיצד יש נדר בתוך נדר ומפרש הריני נזיר ע"כ דנזירות מטעם נדר מצד קבלתו דאי נזירות איסור תורה יקשה קו' התוס' אמאי נקט יש נדר בתוך נדר ומפרש נזיר וע"כ דנקט כן כיון דס"ל דנזיר מטעם נדר לכן שפיר קתני משא"כ בשבועות בנשבע שלא אוכל ענבים וחזר ונשבע שלא אוכל ענבים וקשיא לר"ה וע"ז משני דדמי לנשבע שלא אוכל ענבים ותאנים יען דס"ל עתה דנזיר איסור תורה הוא דקדושה יתירה קבל עליו והנה זה שייך בפעם ראשון אבל בפעם שני ל"ש דקיבל עליו קדושה יתירה דכבר הוא נזיר ע"כ דנזירות שני' בתורת נדר וחל אכ"ט ימים הראשונים ליתסר בתורת נדר לבד אבל כיון שנשאר יום הל' וזה היום הוא אסור משום נזירות שני' א"כ האיסור של זה היום שוב הוה איסור תורה ואין נזירות פחות מל' וצריך ע"כ למנות ל' יום מחדש שיהא כל הל' יום אסור עליו באיסור תורה כשאר נזיר לא מפאת נדרו ודו"ק (והנה עפ"י דברינו אלו יש לישב עוד דברי המרדכי שהבאתי לעיל עד"א דהנה לפמש"כ דלר"ש דסובר עד שיזיר מכולן סובר דנזירות הוה איסור חפצא (לא כאיסור תורה) ובאיסור חפצא חל אמצוה גם לר"ש כמש"כ לעיל דעדיף מאיסור מוסיף ואין צריך לומר דהוה גזה"כ וכן ל"ש לומר לר"ש דחל מטעם כולל דלר"ש הא לית לי' כולל אבל לרבנן דסברי משיזיר מאחד מהן הוי נזיר ע"כ דתורה הטילה עליו מצוה זו א"כ הוה כשאר איסור תורה דרק איסור גברא כמו בשבועה דילפינן דלא חל מדכ' לד' דבמקום לד' אתה מיחל כן גם בנזיר הא דכ' להזיר לד' משמע ג"כ דלא חל אדבר מצוה דבמקום לד' אתה מיחל א"כ ע"כ הא דגלי קרא מיין ושכר יזיר דחל אדבר מצוה או למסקנא לקיים דבר מצוה ע"כ רק משום כולל א"כ באמת ילפינן מכאן דאפי' שבועה חלה בכולל וכמו שכ' המרדכי ואצ"ל דהוה גזה"כ ודו"ק):
אמנם עוד נראה לישב קו' תוס' בנזיר לפירש"י לפמש"כ הראב"ד בה' שבועות דכולל ל"ש רק אם קדם זמן ההיתר דהיינו בנשבע שלא לאכול מצה קודם פסח אבל בנשבע בפסח דקדם זמן האיסור ל"ש כולל (ועיין ח"י וישועת יעקב סי' תפ"ה) וא"כ י"ל בשלמא לס"ד דבקדושה ואבדלתא אייריא שפיר פריך דל"ש לומר דגלי קרא דחל דא"כ נילף מכאן דשבועה חל בכולל בנשבע לבטל את המצוה ולכן משני בנשבע לשתות ואח"כ קיבל עליו בנזיר דע"ז שפיר י"ל דגלי קרא דחל דהוה גזה"כ דא"ל דניליף מיני' דחל בכולל דהא ל"ש בזה כולל דהא שתי' ראשונה דמצוה דנשבע לשתות קדמה לו דשתי' ראשונה הוא עליו בחיוב שבועה ול"ש שבועה דהיתר רק אחר ששתה כבר וקיים השבועה כהא"ג ל"א כולל וא"ש (שוב ראיתי בריב"ש סי' צ"ח וכן במהרי"ט סי' מ"ו שכתבו סברא זו וראי' מזה לסברת הראב"ד):
וכן יש להוכיח מדברי רבינו פ"א משבועות שכ' נשבע לבטל המצוה כגון ציצית ותפילין דלא חל וקשה לכאורה אמאי לא חל אתפילין דאין חובה עליו כל היום בשלמא ציצית דקחשיב אף דלכאורה מצוה שאין חובה על האדם כבר כ' בלח"מ פ"ה דאייריא בנשבע שילבש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית אבל בשלא יניח תפילין דהוה כולל דאין חייב כל היום אמאי לא חל דהוה כנשבע שלא יאכל מצה סתם דחל אך לפי שיטת הראב"ד ניחא דבנשבע שלא יניח תפילין בשעה שחייב בתפילין לא חל בכולל והוה שפיר שבועת שוא וכן בציצית לכאורה צריך לפרש דאייריא באומר שלא ילבש ציצית ביום דאל"ה הוה כולל דבלילה א"ח בציצית אבל לפמש"כ בנדר ביום ל"ש כולל כיון שכבר חייב א"כ א"צ לפרש שלא ילבש ביום רק בסתמא ג"כ לא חל (ועיין פמ"ג סי' תפ"ה) וא"ש והנה הבאתי לעיל דעת רשב"א דאף בנדר חל על דבר מצוה אבל לעבור על דבר מצוה לא חל כגון בנדר לאכול נבילות וכמבואר בסי' רט"ו וקשה לי דבנדרים דף ס"ה במשנה פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומרים לו אלו היית יודע שאתה עובר על לא תיקום ועל לא תיטור ולא חיישינן שיאמר דלא הוה נדר דלא חמירא לאינשי וקשה הא אם יאמר דאדעתא דהכי נדר אף דאיכא לאו דלא תטור א"כ הוה כנדר לעבור על המצוה ולא חל הנדר כלל כמו בנדר לאכול נבילות דלא חל וא"כ איך פותחין לו בכתוב בתורה (דבשלמא אי אין פותחין לו במה שכתוב בתורה א"כ אף שנדר שלא ישאלנו לא הוה כנשבע לבטל המצוה כיון בנדר סתמא בזה ליכא לאו אבל אם פותחין לו ואומר אדעתא דהכי נדר א"כ הוה נדר לעבור על הלאו א"כ לא חל כלל הנדר) בשלמא בהך דקתני דפותחין בואהבת לרעך דהוה נדר לבטל מצוה דנדר חל אדבר מצוה ניחא דפותחין לו אבל בלאו דלא תיקום דהוה לבטל לאו שבתורה קשה דלא חל כלל (ועיין ירושלמי ריש פרק ר' אליעזר דפריך הא כופין את הבן שיזון את האב ומשועבד לזונו ומשני באמת הניית אב עלי ומבואר בסי' רכ"ח דפותחין בזה אלו היית יודע שאתה חייב במזונותיהן ובשירי קרבן הקשה ע"ז דמשמע מירושלמי דמשועבד לזונו חל הנדר ותי' דהא דכופין הוא רק משום מ"ע דכבד ונדר חל על דבר מצוה יע"ש וע"כ ה"נ בואהבת לרעך שפיר פותחין דחל לבטל המצוה אבל בולא תיטור דהוה ל"ת אין הנדר חל כלל לבטל מצות ל"ת) וצ"ע:
והנה כיוצא בזה איתא בירושלמי פ"ז דפיאה הנוטע כרם להקדש חייב בשביעית ר"ז בשם רי"ו ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו ופריך לאכלו א"א שאין יוצא בלא פידיון לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קרדום מדמי שביעית ולכאורה קשה כיון דנדר איסור חפצא כדילפינן מכי ידור נדר לד' וחלה לבטל המצוה א"כ ה"נ הקדש חלה שפיר לבטל מצות שביעית דלאוכלן בקדושת שביעית הוא מ"ע כשאר מ"ע א"כ נדר חל לבטל המצות וא"כ מ"פ דא"א לאוכלן ונראה דמ"ע דלאוכלה בקדושת שביעית הוה לאו הבא מכלל עשה לאוכלה ולא לסחורה וכדומה ואין נדר חל לעבור בקום ועשה:
אך הנה לעיל העלתי דגם לבטל בקום ועשה נדר חלה ג"כ גם כאן אמאי לא חלה ההקדש אף דהוא לבטל מ"ע דהיינו דבוודאי אין רשאי לעבור בקום ועשה אבל הנדר חלה ה"נ ההקדש יהא חלה עכ"פ ואם א"י לקיים נדרו משום איסור שביעית כדקאמר שם בירושלמי הנה הוא עובר באמת בבל יחל וא"כ קשה מ"פ דילמא באמת הכי קאמר דשביעית נוהג בהקדש ואף דאי אפשר לקיים שניהם הוה כנודר לבטל המצוה דעובר בבל יחל דבהקדש ג"כ שייך בל יחל כדאיתא בנדה דף מ"ו בשלמא למסקנא דהטעם דשביעית הוה אפקעתא דמלכא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכן אין הנדר חלה כלל ניחא אבל לס"ד דמשום דכ' לד' (והיינו משום דס"ד דשביעית ל"ה אפקעתא דמלכא כמו שיתבאר בפ"ו מה' אלו) שפיר חל ההקדש ושביעית חלה עליו קשה מ"פ דילמא חל לעבור בבל יחל:
י"ב) והנה בהא דאמר דוד נשבעתי לד' אם אמצא מקום לד' ולכאורה קשה מהא דאמרו והא מושבע ועומד מהר סיני וכיון דמלך מצווה לבנות בית הבחירה א"כ אין שבועה חלה עליו כנ"ל נראה לישב דהנה בהא דמסיק בנדרים דלזרוזי נפשי' קעביד נראה דכונתו ע"ד שאמר דהע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום ויום הייתי אומר למקום פלוני אני הולך לבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאין אותי לבהמ"ד ולביהכ"נ ופי' המפרשים דבתחבולות תעשה לך מלחמה דהיצה"ר בא לעכב על האדם עשיית המצות מה לעשות לרדותו ולנצחו ואמר האדם למקום פלוני אני הולך ובאותו התעוררות ילך לביהמ"ד וכן אמר דוד חשבתי דרכי למקום פלוני הולך כדי שעי"ז ובאותו כח אלך לביהמ"ד ולביה"כ וזה"כ ג"כ דלזרוזי נפשי' נשבע כדי שיצה"ר לא יעכב עליו קדם ונשבע לקיים משפטי צדקך:
והנה לכאורה יקשה ודקארי לה מאי קארי לה בוודאי שרי לזרוזי נפשי' דלא יעכבנו היצה"ר ואם שרי לעשות בתחבולות כדי לזרוזי נפשי' כש"כ דשריא לישבע כדי לזרוזי נפשי':
ונראה דהנה במהרש"א הקשה אמאי לא פריך אקרא דנשבעתי ואקיימה דבגמ' משמע דפריך רק לרב גידל דאמר מניין שנשבעין לקיים המצוה ונראה דהנה מצות ד' אפשר לקיים בדרך ציווי ולכן נקרא מצות שעושין רק מפני ציווי השי"ת ע"ד שאמרו מצות בטילות לע"ל דלע"ל לא יקיימו המצות בדרך ציווי כי משכלם יבינו לעשות ככל אשר ציוה ד' עפ"י התורה וכמו אאע"ה דקיים כל התורה כולה בלי ציווי רק עפ"י שכלו שזכה להשיג שא"א להשלים עצמו רק בעשיית מעשי המצות וכן יהי' לעתיד ואמנם מי שמקיים המצוה עפ"י שכלו הנה יש ליצה"ר שליטה עליו להעבירו ולעכבו מלקיים המצוה אבל מי שקיים המצוה בתורת ציווי מד' הנה אין היצה"ר יכול לעכב עליו מלקיים המצוה כי השית"ב בעזרו כמו שאמרו אלמלא עוזרו לא הי' יכול לקיים דהשי"ת אין מניחו לעכבו מן המצוה שנאמר ולא יעזבנו בידו מעתה י"ל דהנה בקרא כתיב נשבעתי ואקיימה משפטי צדקך דהיינו לקיים בתורת משפטים שכל המצות השכל מחייבם ובזה השטן מקטרג מאוד ואין לו סיוע מהשי"ת לכן צריך לגבור מעצמו על היצה"ר דהיינו בתחבולות לערוך מלחמה נגדו וכמו שאמר דהע"ה בכל יום הייתי אומר למקום פלוני אני הולך או ע"ד שבועה לזרוזי נפשי' ועל כן על הקרא לא הוי קשיא לי' אבל רב גידל אמר מניין שנשבעין לקיים המצוה בתורת ציווי ורצה ללמד מקרא דואקיימה משפטי צדקך וע"ז שפיר קשיא לי' הא אין נשבעין לקיים המצות דלקיים בתורת ציווי אין צריך לזרוזי נפשי' בשבועה דהשי"ת מגין והמצוה מגינו בעידנא דעסיק בי' ומקרא דואקיימה משפטי צדקך הא אין ראי' כיון דאייריא לקיים המצות בתורת משפטים שלעבוד ולקיים המצות לפי שכלו דע"ז אין הבטחה שהשי"ת בעוזרו נגד היצה"ר כיון שאין הקב"ה מבקש זאת מן האדם לכן צריך שפיר לשבע לזרוזי נפשי' ואפ"ה משני דלזרוזי נפשי' שרי דאף דמקרא אין ראי' דאייריא לקיים המצוה בתורת משפטים אפ"ה פשיטא לי' לרב גידל דשרי לשבע כדי לזרוזי נפשי' א"כ ניחא דשפיר י"ל גם בהך דנשבע דוד לד' נדר לאביר יעקב הי' רק לזרוזי' נפשי' דשרי:
אמנם נ"ל לפרש ולישב בדרך אחר קו' הח"ס אקרא זה דלמה העלים הקב"ה מעיקרא מנתן הנביא דהנה בקרא כתיב ויאמר דוד זה בית ד' אלקים וזה מזבח לעולה לישראל:
ונראה כיון דזה הוה גוף קדושה ובגוף קדושה הזמנה מילתא הוא כאשר יתבאר בפרקין א"כ בזה שאמר זה בית ד' בזה הזמין המקום לקדושת בית ד' ולמקום המזבח א"כ בזה כבר נתקיים שבועתו שמצא מקום לד' ולכן אמר לו הנביא תחילה כל אשר בכחך עשה הכונה שאף שלא יבנה הוא בעצמו אבל ההזמנה בכחו לעשות ע"כ יעשה הזמנה עכ"פ ובזה יקיים תנאי של הנדר ורשאי לבוא אל ביתו וא"כ א"צ לומר שהשי"ת העלים מן הנביא העתידות שדוד לא יבנה הבית דאין כאן העלמה כלל רק שכן הי' רצון הבורא ית"ש מעיקרא שדוד יזמנה לקדושה ובזה יקוים תנאי של הנדר והותר לו לבוא אל ביתו: