מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ט · הלכה יד
א') מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש וכו'. הנה רבינו פסק כרבי דב"ח אסור דקנסו רבנן וקשה לי הא גמ' מסיק כר"פ דבאו פריצים וחללוהו א"כ לית לי' דגזרו רבנן ועוד קשה רבינו פסק בה' אימ"ז פ"ד דבגבוה אדם אוסר דבר שא"ש אף בלי מעשה א"כ כלי אחז מדינא נאסר לא משום גזירה ונראה ליישב דלכאורה קשה לדעת רבינו בפ"א מבהב"ח דנשתמש להדיוט פסול לגבוה א"כ ב"ח לא גרע משימוש להדיוט וכן מאי פריך מאבני מזבח דלבטליהו ולושקלינהו למזבח איך יהא ראוי למזבח הא ל"ג מנשתמש להדיוט ונראה דחדא מיתרצת בחברתה דהנה בעהמ"א פי' דילמא משום דמאוס ופשוט לי' ממזבח דמאוס לגבוה ור"פ דחי דבאו פריצים וחללוהו ומדינא אסור וקשיא לי' מכלי אחז ותי' דכ"ש אין פודין ורמב"ן במלחמות הקשה הא ע"כ ס"ל גם אבני עזרה אין לו פידיון וכדאיתא בתוספתא דאל"כ יקשה ליפדינהו ואפ"ה נאסרו משום דבאו פריצים וחללוהו ולכן תי' דגזה"כ באו פריצים ונתחלל ע"י גוים משא"כ אחז מפריצי ישראל אמא"מ והנה לדעת בעהמ"א י"ל דסבירא לי' דבבאו פריצים ונעשה חולין ל"ש פידיון והרמב"ן סובר הא דכ' ובאו פריצים היינו שיכולין לאסור אבל לא דהוה חולין ולכן הקשה דלפדינהו והנה רבינו בפ"א מבהב"ח ס"ל אבני עזרה א"פ וכ' במשל"מ דהוכיח כן מהך דע"ז דקשה ליפדינהו אע"כ דאין לו פידיון א"כ סובר רבינו הך דבאו פריצים היינו מגזה"כ והנה בפרד"ר הקשה קו"ח דשל גבוה שנשתמש להדיוט שיאסור ובח"ס סי' מ' תי' דאא"ד שא"ש ותמוה הא עתה קאי דאא"ד שא"ש א"כ גם של גבוה נאסר ולא גרע מנשתמש להדיוט דאסור לגבוה ולכן אומר דאין הטעם משום דאא"ד שא"ש אלא משום דגנאי לגבוה אבל בשל גבוה שנשתמש להדיוט אין גנאי להשתמש בו לגבוה לפי"ז לרמב"ן דלא יצא לחולין לגמרי שפיר י"ל דבשל גבוה שנשתמש בה הדיוט עדיף דאין גנאי להשתמש לגבוה ולכן שפיר פריך דלבטלינהו וצריכין לדר"פ אבל בשל דידי' לא גרע ב"ח מהדיוט וא"ש דלא יקשה דהא לגבוה אא"ד שא"ש די"ל דזהו בשל חולין אבל בשל גבוה א"י לאסור לגבוה ג"כ ואין לומר דהוה קו"ח כקו' הפרד"ר דהא כבר כתבנו דליכא קו"ח דבשל לגבוה ל"ה גנאי כמו בשל חולין והכ"נ לא מאוס לגבוה אם הי' של גבוה קודם שנאסרה:
אך אכתי קשה דהא היכא דל"ח לגבוה יש לו פידיון כמו דמוכח מע"ז גבי כלי אחז כפירש"י דף נ"ה א"כ גם אבני מזבח ועזרה כיון דל"ח שוב מהני פידיון ואין לומר דלאו אורח ארעא דאכתי ראויין לאבני עזרה דל"ש לומר דאבנים שלימות בעינן דהא לאחר פידיון רשאי לנסרן קודם שיקדישנו ונראה באם יפדינהו ויהא חזי לגבוה לעזרה שוב אין לו פידיון דרק בכלי שרת דא"ח לעולם ככלי אחז בהא מהני פידיון אבל כאן דיהא חזי ועומד לגבוה שוב ל"מ פידיון:
וענין בית חוניו עיין ירושלמי פ"ו דיומא:
הנה רבינו פסק דבב"ח נאסרו כל הכלים והיינו כרבי וקשה למה פסק כרבי דהא בגמ' דחי ר"פ ש"ה דכ' ובאו פריצים וחללוהו משמע דאתי למידחי דרבי דלא קיימ"ל כרבי:
ועוד דהרי רבי דסובר כלי ב"ח אסור דמוקי הך דכלי אחז דהכנו שגנזו שהקדישו אחריהם תחתיהן יען דסובר א"א דבר שא"ש כדמוכח לקמן דף נ"ד וכיון דרבינו פסק כמ"ד דא"א דבר שא"ש א"כ ע"כ הך הכנו שהקדישם ולא נאסרו וא"ל לגבוה אדם אסור דשא"ש ז"א דהרי רש"י דף נ"ד הקשה ליפרקינהו להדיוט וצ"ל דהיינו דקאמר בגמ' עשה מעשה אסרה ול"מ אף לפדות להדיוט אבל אי אמרת דא"א דבר שאין שלו להדיוט רק לגבוה א"כ קשיא ליפרקינהו א"כ ע"כ מוכח דבאמת לא קיימ"ל כרבי דמוקי שהכנו אחרים תחתיהן א"כ לית הלכתא כרבי גם בהא דנאסר כלי ב"ח:
ונראה ליישב דבגמ' הקשה נתברינהו ופי' בעהמ"א וע"כ כרבי דב"ח נאסר ודחי אבנים שלימות לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא ותוס' זבחים דף נ"ד הוק' נעביד ע"י שמיר ותי' אפשר שיהא פגום כחגירת ציפורן והוק' אדר"י בסוטה דסובר דביהמ"ק נבנה ע"י שמיר וע"כ לומר לר"י באמת ע"י שמיר הוא בלא פגימה וא"כ ע"כ גמ' דע"ז דלא כרי"ו והנה שם איתא דרבי סובר כר"י וא"כ לרבי עדיין יקשה נעביד ע"י שמיר ורבי לשיטתו שפיר מוכח דנאסר אף אי נבטלינהו ונעביד ע"י שמיר והנה רבינו בפ"א מבהב"ח כ' דבונין מזבח אבני גזית והקשה בראש יוסף חולין דף י"ח הא אבני גזית היינו דשפייה ועשאו חלק ובמזבח כתיב לא תניף ברזל ותי' דגזית ושפי' ע"י שמיר והנה ע"כ סובר כרבי דע"י שמיר אין כאן פגימה וא"כ אתי שפיר אף דקאמר רב פפא באו פריצים כיון דעדיין קשה ליתברינהו ולבטלינהו ונעביד ע"י שמיר א"כ ע"כ דנאסר לגבוה דמאוס כמש"כ ה"ה ב"ח וא"כ אף דמכלי אחז אין ראי' כיון דא"א דשא"ש אפ"ה ע"כ הלכה כרבי כיון דאפשר בשמיר מוכח דאף ע"י ביטול מאוס לגבוה וכרבי לפירושו של בעהמ"א (והנה בראש יוסף כ' דר"י סובר דבעזרה והיכל ל"ב שיהא בלי פגימת חגירת ציפורן ובהא פליגי דלרנ"ח צריך שיהא בלי פגימה והנה לפי"ז לכאורה נדחה דברי דגם לרבי א"א לעשות ע"י שמיר דלמזבח בעינן שלא יהא בו פגימה אך יש לקיים דברינו דהרי יקשה נעביד ע"י שמיר ויקחהו להיכל או לעזרה ולמה גנזוהו דבשלמא ע"י ברזל כמבואר בפ"א מבהב"ח אבל ע"י שמיר ראוי להיכל ולעזרה ולפי"ז י"ל בשלמא לרבי לשיטתו דאין פגימה פוסל באבני עזרה שפיר פסק אסור גם עזרה כיון שהקדישו אסור להניף ברזל ב"ח אסור דאית לי' הוכחה מאבני מזבח דאל"כ נעביד כ"י שמיר ולקחהו לעזרה אבל רבינו דפסק בפ"א מבהב"ח דאבני עזרה שנפגמו פסול א"כ אין הוכחה מאבני מזבח א"כ למה פסק בב"ח כרבי וליישב י"ל דא"כ קשה למה פסק כרנ"ח דלא כר"י כיון דכרבי ס"ל הכא א"כ מוכח דלא פליגי אי באבני עזרה פגימה פוסל אלא דפליגי אי אפשר לעשות ע"י שמיר בלא פגימה ורבינו פסק דע"י שמיר אפשר בלא פגימה כרבי ופסק שפיר בב"ח ג"כ כרבי):
אך לכאורה יקשה הרי רבינו בפ"א מבהב"ח כ' דבונין באבנים גדולות ומתקנין בחוץ והיינו כרנ"ח וא"כ לא פסק כרבי ור"י י"ל דבאמת תמה בכ"מ איך שבק לדרבי ור"י ופסק כר"נ לכך נראה דרבינו סובר בוודאי בהא הלכתא כרבי דאפשר ע"י שמיר בלא פגימה וכדמוכח מגמ' בגיטין ס"ח בהאי עובדא דאשמדאי רק סובר דבהא גם ר"י ורבי מודה דאם לא אפשר בשמיר יכול לעשות ע"י ברזל בחוץ וזה שכ' רבינו שיקחו אבנים גדולות ואם לא מצאו יבנו בלבנים ואח"כ כתב ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית אלא מפצלין מבחוץ והיינו דאם לא אפשר באבנים ע"י שמיר סובר לרבי שרי בברזל ובלבד שלא יעשו בהר הבית כי כן איתא במכילתא דבונין עזרה והיכל באבני גזית ע"י ברזל וסובר רבינו דרבי מודה לזה ופלוגתתם רק אם אפשר בשמיר ובהא פסק באמת כרבי ודו"ק:
ב') הנה רבינו פסק דכלי חוניו נאסרו לגבוה ותמהו הא בגמ' מייתי ראי' לימא מסייע לי' מאבני מזבח ששקצו אנשי יין ודחי ר"פ משום דבאו בה פריצים וחללוהו משמע דר"פ דחי לי' משום דלית לי' הא"ט שאסרו משום קנס ומדשקיל וטרי אליבא דר"פ דליתברינהו ולשקלינהו ומשמע דהכי קיימ"ל וא"כ למה פסק רבינו כהא"ט דקנסא ונראה ליישב דתוס' הקשו דכאן משמע דרק לגבוה קנסו בכלי אחז ולא להדיוט משום דאא"ד שא"ש ולקמן דף נ"ד מייתא ראי' מכלי אחז דאא"ד שא"ש מדגנזום ותי' דהכי מייתא ראי' מדאסרו לגבוה בלי מעשה בגוף החפץ א"כ היכא דעשה מעשה בגוף החפץ אוסר אף להדיוט (ואף דבשמעתין משמע דרק משום קנס בהא פליגי אסוג' דלקמן דסבר דמה דין נאסר לגבוה ודלא כלחם סתרים שנדחק בדבריהם) וא"ל א"כ דמפרש דפליגי נוכל לפרש דפליג דלית לי' לאו אורח ארעא וא"כ אפשר בפידיון וע"כ דגם להדיוט אא"ד שא"ש י"ל דתוס' פליגי בהא אפירש"י דהא כ"ש אין לו פידיון ורק רש"י סובר דבדלא חזו שפיר פודין אבל תוס' פליגי דאין פודין כ"ש אף בדלא חזו אמנם ראיתי בח"ס בח"י שכ' לפרש דברי תוס' דלא פליגי הסוג' כיון דסוג' דלקמן רק מייתי ראי' דאי לאו דאא"ד שא"ש במעשה ל"ה קונסין לאסור לגבוה במעשה זוטא ע"ש א"כ לדבריו הך דכלי אחז שגנזו רק בתורת קנס והוא עצמו כתב אח"כ לשיטת רש"י דהא דגנזו הוא ע"כ מדינא ולפי דבריו לשיטת תוס' דסוג' דלקמן שפיר סובר דמשום קנס א"כ גם לפירש"י הוה מצי לפרש כך דאי לאו דאא"ד שא"ש במעשה ל"ה קונסין לאסור במעשה זוטא אע"כ כהבנת לחם סתרים דמדינא נאסר לגבוה וע"כ כמש"כ דגם לתוס' הסוג' חולקים שוב ראיתי בתב"ש שכ' ג"כ לפרש דבריהם דהסוגיות לא פליגי) אמנם רש"י לקמן דף נ"ד פי' דהני דייק דאי אין נאסר להדיוט לפרקינהו אמאי גנזום אע"כ דאף להדיוט אסור משום דאא"ד שא"ש ולפי"ז נשאר קו' התוס' דלעיל משמע דרק לגבוה נאסר רק מטעם קנס וצריך לומר ג"כ דהסוגי' חולקת והקשה הר"ן דאכתי קשה לפדינהו ולבטלינהו ויהא מותר להדיוט וא"ל דלא אורח ארעא לאשתמושי כיון דסוג' חולקת אדלעיל וסובר דא"א דשא"ש א"כ לית לי' הך לאו אורח ארעא כיון דסובר דלהדיוט אסור דאל"כ לפרקינהו מוכח דלית לי' דלאו אורח ארעא דא"כ אף פידיון לא מהני אולם לענ"ד י"ל דאין הסוג' חלוקים כלל דבוודאי דחוק לומר דהסוג' פליגי אהדדי היכא דלא מצינו פלוגתא דתנאי אך הענין כך דהנה בהא דפליגי כמה אמוראי אי אדם אוסר דשא"ש יש להבין במאי פליגי ונראה דהסברא כך דהנה בכל חפץ יש לו לאדם שני קנינים קניין השווי וקניין עצם החפץ שהוא שלו וברשותו ולכן אם אחד בא לאסרו הרי מפקיע ממנו עצם החפץ אשר שלו היו וברשותו וע"י שאסרו אין עוד ברשותו דאיה"נ אף אי יש לו בעלים אין ברשותו כמש"כ הריב"ש הביאו בקצה"ח סי' ת"ו ואידך מ"ד סובר אדם אוסר הנה הוא סובר דאיה"נ הוה שלו וגם מיקרי ברשותו ולכן ל"ד להקדש דא"י להקדיש דאי מקדיש הדבר א"כ ע"כ מוציאו מרשותו ועט"ז סי' ה' דאפי' ע"י מעשה א"י להקדיש דבר שא"ש ובהכי ניחא לי ליישב קו' תוס' על פירש"י בחולין דכ' דאם הרביצו קנאו ויכול לאסרו ותמהו הא רק קנאו להתחייב באונסין אבל אינו שלו ועוד דא"כ מ"פ ממנסך יינו הא כיון דנסכו מגביהו וקנאו לאסור שא"ש להנ"ל י"ל כיון דעל שויו שהרי נתחייב באונסין ואף דמפקיע גוף החפץ מרשותו הא בלא"ה ברשות גזלן הוא לכן שפיר יכול לאסור ולא יקשה ממנסך יינו דבהא רק נעשה גזלן משום שהגביהו לאסרו א"כ ל"ש לומר דבלא"ה אין ברשותו דהא אי לא אסרו ל"ה גזלן א"כ רק ע"י שנאמר דאסרו נעשה גזלן א"כ שוב ע"י האיסור אתה מוציאו מרשותו א"כ אין כח לאדם להפקיע מרשות הבעלים החפץ שלהם אע"כ דבכל מקום אדם אוסר דבר שא"ש משום דגם איה"נ יש לו בעלים והוה עדיין ברשותו של בעלים אך קשה לי לפי"ז מאי מייתי ראי' מעולא אמר רי"ו הא רי"ו ס"ל שניהם אין יכולין להקדיש א"כ בלא"ה אין ברשותו אבל ר"ה תלמידו דרב דס"ל בב"ק דף ס"ב כמשנה דצנועין דהא רב ס"ל דליתא למשנה דעירובין מקמא דאיו ודהלוקח יין א"כ מוכח דסובר כמשנה דצנועין דהוה ברשות הנגזל ול"ש לדידי' הא"ט דבלא"ה אינו ברשותו א"כ לדידי אין סברא שיהא יכול לאסור ומאי מייתי מרי"ו ויבואר בה' אימ"ז:
אמנם זה בחפץ של הדיוט אבל בחפץ של גבוה דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ואף ע"י גזילה א"י מגזא דרחמנא ואי יאסור אותו להדיוט מפקיע מבי גזא דרחמנא דכל דאסור בהנאה אין להקדש בו שום דמים ומפקיע מגזא דהקדש כדאיתא בפסחים דף כ"ח האוכל חמץ להקדש לא מעל ע"כ של גבוה לכו"ע אין יכול לאסור להדיוט (ועיין מש"כ מהרש"א קידושין נ"ז דאיה"נ כגון פיגול ונותר אין בו מעילה דפקע איסור קדשים ובארתי בה' מעילה ובפ"א מאימ"ז עיין סברא זו בלח"מ פ"ד מאימ"ז דבשל גבוה אא"ד שא"ש ולפמש"כ מובן ועיין רא"ש נדרים דף ל"ה דמפרש לימא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דאא"א שא"ש ואף דשם יש מעשה אע"כ כמש"כ בשל גבוה אא"ד שא"ש) ולפי"ז יש להבין דכאן מוכיח מכלי אחז דנאסר אף להדיוט מדלא פרקינהו יקשה האיך יכול כלל לאסור של הקדש ולהפקיע הדבר מרשות הקדש דאף אי יכול לאסור של הדיוט של גבוה איך יכול לאסור כיון דאי חל האיסור מפקיע הדבר מרשות הקדש אך הדבר ניחא דהנה רש"י פי' דהא דכ' דהכנו דהטבילוהו והקדשנו דמשחו בשמן המשחה ובשו"ת מהרי"א הקשה כיון דסובר דלא קנסו לגבוה א"כ למה צריך כלל למשחו בשמן המשחה דא"ל משום חיבת הקדש כעין שכ' הרמב"ן פ' וישלח דז"א דהא מועלין בשמן המשחה כשמשח לכלים שא"צ משיחה ובשו"ת ח"ס תמה דרבי אמר ברוך המקום שהחזיר לי אבידתו במה החזירו לו כיון דאפשר לפרש קרא דהכנו הקדשנו היינו בטבילה ובמשיחה לעבודה ונראה דהנה במנחות דף כ"ב איתא דמה שנשתמש להדיוט פסול לגבוה וכמש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח א"כ ממילא ניחא דנהי דאא"ד שא"ש אבל עכ"פ ל"ג שימש לע"ז מאם שימש להדיוט דפסול לגבוה וע"כ צריך משיחה מחדש והא דכ' רבינו דפסול לגבוה הא כיון דמשחו תחילה כבר הרכיב עליו קדושה חדשה היינו משום דרבינו סובר דעבודת מקדשתו א"כ לא חזיא להשתמש לגבוה ממילא אין קדושה חלה עליו אבל למ"ד משיחתן מקדשתן א"כ במה שמשחו כבר פנים חדשות בא לכאן דכבר נתקדש ע"י משיחה קודם שמכניסו לעבודה וא"כ י"ל רש"י כאן קאי למ"ד משיחה מקדש כמש"כ בח"ס סי' ל"ז א"כ לא איכפת לן במה ששימש בו להדיוט אבל עכ"פ משיחה בעי דאי לא משחו שנית כיון דאישתמש בו הדיוט פקע קדושה ראשונה שמחמת משיחה ראשונה דלא חזו לעבודה עד שימשחנו שנית ואולם רבי אמר החזרתי לי אבידתי דכבר הקשה הפרד"ר דנעשה קו"ח כלי שנשתמש להדיוט פסול לגבוה א"כ כלי גבוה שנשתמש בו הדיוט לא כש"כ (כדעביד כהא"ג קו"ח בירושלמי דכלי מלך שנשתמש בו הדיוט אל ישתמש בו מלך) והא לא מצינו ובח"ס או"ח סי' מ' כ' לתרץ דל"ש לעשות קו"ח כיון דאא"ד שא"ש (והך דירושלמי הי' כברשות כיון דקני בכיבוש מלחמה אך באמת זהו דוחק דנאמר דקנאו בשבי מלחמה לכן י"ל לפמש"כ ניחא דשל הדיוט שפיר אא"ד שא"ש אבל כאן בשל גבוה ל"ש קו"ח דבשל גבוה אא"ד שא"ש) א"כ זהו דאמר רבי החזרת אבידתי כיון דאנן השתא קיימינן דאא"א דבר שא"ש א"כ נהי דכלי שעבד בו להדיוט פסול לגבוה אבל כלי גבוה לא נאסר בשימש להדיוט א"כ אי לא קנסו א"צ משיחה אע"כ דקנאו לאסור לגבוה ושפיר קנסו דשוב לא עדיף מחפץ של הדיוט דאדם אוסר דשא"ש במעשה וא"כ רק שייך דקנסו שיהא כמו של הדיוט דאא"ד שא"ש כהא"ג כ' בשעה"מ ה' אימ"ז דהקשה הא כ"ש אין לו פידיון ותי' כיון דל"ח יש לו פידיון א"כ ה"נ כיון דל"ח לגבוה הוה כמו של הדיוט דאא"ד שא"ש) ושפיר מוכח דקנסו וא"כ אין כאן סתירת הסוגי' דשני סוגי' עולים בקנה אחת וא"כ מיושב גם קו' הר"ן דגם סוגי' דלקמן מצי סברי שפיר דלאו אורח ארעא ע"כ לא מהני ביטול לאשתמשי א"כ לא מוכח דאסור להדיוט דהא לא מצי ליפרקינהו להדיוט משום דלאו אורח ארעא די"ל דלענין באו בה פריצים שפיר אמרינן לאו אורח ארעא דנהי דבאו בה פריצים רק אהני דיכול לאסור אבל לא דפקע כל הקדושה דאז ל"ש לאו אורח ארעא אע"כ דנשאר בו צד קדושה עד דאמרינן בעלמא אין הקדש יוצא לחולין בלא פידיון ולכן אף דע"כ נתחלל אפ"ה אין ראוי להשתמש בו להדיוט אבל להשתמש להדיוט ע"י פידיון ל"א דלאו אורח ארעא והא דיקשה א"כ אבני מזבח ג"כ ליפדינהו ולבטלינהו ויהא שרי להדיוט ע"כ משום דלאו אורח ארעא גם ע"י פידיון די"ל כדעת הר"ן דל"ש ביטול בע"ז של ישראל שעבדו נכרים וכיון דקנסו לגבוה שוב נאסר אף להדיוט וביטול ל"ש כיון דלא פקעה דלית לי' באו פריצים וחללוהו ולפי"ז הא דפריך אח"כ לתברינהו ולשקלינהו לנפשייהו צריך לפרש ג"כ בדרך בשלמא דהיינו אי ל"א כר"פ אלא דאסור מטעם קנס ניחא דלא יכול להקשות לשקלינהו לנפשייהו דהא אסור בלי פידיון מאי אמרת לפדינהו י"ל כיון דקנסו לגבוה ממילא נאסרה להדיוט ג"כ דמעתה אא"ד שא"ש ואי דלתברינהו י"ל כמש"כ הר"ן דל"מ ביטול בשל ישראל אבל לדידך לתברינהו ולישקל לנפשייהו ע"י ביטול ומשני לאו אורח ארעא הכונה דנהי דבאו בה פריצים בכ"ז לא פקעה הקדושה לגמרי בכדי ולכן אסור להשתמש להדיוט ובזה ניחא דלא מצי לשנוי' אקושיא דלעיל דלכן ל"מ לתברינהו ויהא שרי לגבוה כיון דעכ"פ נעשה בו מלאכה להדיוט דז"א כיון דע"כ צד קדושה עדיין עליו דאל"כ יקשה לשקלינהו לנפשייהו וע"כ דלאו אורח ארעא כיון דאישתמש בהו לגבוה וא"כ מהא"ט גופי' דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט מהא"ט גופי' ל"ש לומר אם נשתמש בו להדיוט שלא יהא חזי לגבוה כיון דלאו אורח ארעא הוה עדיין כמו כלי גבוה דאישתמש להדיוט דלא נאסר לגבוה (עוד י"ל כיון דבאו בה פריצים וחללוהו כבר נתחללה קדושה עד שא"ר לפידיון דלית בה עוד קדושה שיחול עלי' פידיון כמו שנראה שהוא דעת בעהמ"א דלא יקשה עליו קו' הרמב"ן דגם אבני מזבח לפדינהו וע"כ דאבני מזבח קדושת כ"ש יש לו להנ"ל י"ל אבני מזבח דבאו בה פריצים נכרים נפקו לחולין ולכן ל"ש בהו פידיון דלא מצי חלה עלי' קדושת פידיון אבל בכלי אחז דל"ש בהם באו פריצים כמש"כ הרמב"ן במלחמות דבפריצי ישראל לא נאמר בהם באו פריצים וחללוהו או כמש"כ בעהמ"א דבכ"ש דאין לו פידיון ויש מא"מ ל"ש באו בה פריצים וע"כ לא פקע קדושתה לגמרי וע"כ שפיר מהני פידיון דיש עוד קדושה לחול וגם להיפך ל"ש לומר דלא נפקו לחולין ע"י שום פידיון דכ"ש אין לו פידיון דכיון דא"ר לגבוה מצי לפדות כמש"כ שעה"מ אע"כ דגם להדיוט נאסר) אך לכאורה אכתי קשה דע"כ לפי האי שמעתתא ל"א הא דלאו אורח ארעא דזה רק צריך לתרץ אי אמרינן אא"ד שא"ש וע"כ הא דאבני מזבח נאסרו משום דבאו בה פריצים וע"ז קשיא אכתי לבטלינהו ולשקלינהו לנפשייהו וצ"ל דלאו אורח ארעא אבל אי אמרינן דאאד"ש שפיר נאסרו אבני מזבח וא"צ לטעם דבאו בה פריצים וקשיא כקו' הר"ן דלבטלינהו ולשקלינהו לנפשייהו ע"י פידיון ובהא ל"ש לאו אורח ארעא כיון דנאסרה לגבוה מדינא שפיר הוה אורח ארעא לפדותם לנפשייהו אך א"ש דנהי דא"צ לומר באו בה פריצים דבלא"ה הא אא"ד שא"ש דהא עכ"פ קרא כתיב באו פריצים ולמאי אתי אע"כ לומר דנתחללה הקדושה שעוד לא מצי לחול בו פידיון ובלא פידיון הא וודאי אסור להדיוט וע"כ שפיר גנזו וניחא שפיר קו' הר"ן דלא מצי להקשות לפדינהו כיון דבאו פריצים נתחללה לא מצי לחול הקדושה על הפידיון לפי"ז נתיישבו השתי סוג' לפירש"י:
מעתה קשה על רבינו איך ס"ל אי כשיטת רש"י הא פסק באמת דאפי' בשל הדיוט אא"ד שא"ש וא"כ אי אפשר לפרש כרבי דהקדשנו היינו דגנזום דהא לא נאסרה להדיוט וע"כ לומר דהקדשנו היינו שחזרו והקדישום וא"כ איך פסק דכלי בית חוניו נאסרו דקנסו דהא מהאי דהקדשנו מוכח דלא קנסו כלל ואין לומר א"כ מאי הקדשנום כיון דלרבינו א"א לפרש במשיחה דלית לי' משיחה לדורות ע"כ האי הקדשום בשירות ושימוש לגבוה (דרק לר' יוסי דס"ל דנאסרה ע"י שימוש להדיוט צ"ל הקדשנום במשיחה אבל לרבינו דאא"א דשא"ש לא נאסרה לגבוה בשימוש הדיוט וראוי שפיר לגבוה א"כ הקדשנום היינו בשימוש לגבוה ואי מפרש כתוס' דההוכחה מדנאסרה לגבוה בלא מעשה נאסרה להדיוט במעשה ואא"ד שא"ש ג"כ יקשה הא כיון דרבינו ס"ל דלגבוה אא"ד שא"ש כמש"כ בפ"ד מאימ"ז א"כ אכתי לא נשמע בב"ח דנאסרה בתורת קנס דקנסו גם בכלים אך נראה ליישב דע"כ מוכח כרבי דקנסו מהא דאבני מזבח ששקצום אנשי יון דהנה לכאורה קשה מ"פ לתברינהו ולבטלינהו והא אכתי אסור משום שימוש להדיוט כיון דחללוהו הוה חולין וא"ר עוד לגבוה לפמש"כ בעהמ"א דבאמת פריך להוכיח דלא כר"פ דל"א באו בה פריצים וחללוהו ושנעשה חולין אלא דאסור משום דמאוס וקנסו לאסור לגבוה א"כ נשאר של גבוה ובשל גבוה אין נאסר משום שימוש להדיוט (ובזה מובן מה שתמהו על ר"י אסכנדרי דדייק דכדי לתקן מותר לנתוץ הא שאני הכא דבאו פריצים וחללוהו דקושיתו הי' לרבי דלית לי' באו פריצים איך סתרו המזבח ע"כ כדי לתקן שרי) וע"ז דחי דאבנים שלימות בעינן וברזל א"א משום לא תניף עליהן ברזל וכבר הקשו תוס' זבחים דף נ"ד וכן בחולין דף ח"י דליעבד ע"י שמיר ותי' דא"א בלי פגימה כחגירת ציפורן והקשו מסוטה דס"ל לרי"ו דביהמ"ק נבנה ע"י שמיר דאפשר בלי פגימה ונשמע דגמ' דע"ז דלא כרנ"ח דסובר דביהמ"ק נבנה שלא ע"י שמיר אלא ע"י ברזל דמחוץ לבית מותר להניף ברזל ומוכח משם דרבי סובר כר"י דנבנה ע"י שמיר א"כ לרבי תקשה אכתי לתברינהו ולתקנינהו ע"י שמיר מזבח אע"כ דקנסו לגבוה דמאוס א"כ רבי לשיטתו מוכח ע"כ דקנסו וא"ל דלשקלינהו לנפשייהו י"ל דרבי סובר ג"כ דלאו אורח ארעא וכן אין להקשות א"כ מנ"ל דנאסר להדיוט דאא"ד שא"ש דילמא רק לכן גנזו לכלי אחז משום קנס דהא א"א בפידיון דכ"ש אין פודין ואף דל"ח לגבוה כיון דרק ל"ח משום דקנסו אין לו פידיון יצמח מזה הקנס קולא:
ג') אמנם י"ל דבאמת לרבי לא מוכח מכלי אחז דאא"ד שא"ש והא דאיתא בדף נ"ד דכלי אחז גנזו משום דאא"ד שא"ש להדיוט הוא באמת דלא כרבי רק כרנ"ח דלדידי' הא דאבני מזבח הצרכו גניזה משום דא"א דלתברינהו דאבנים שלימות אמר רחמנא וא"א ע"י שמיר דהא כל הקושיא לפירש"י דהסוגי' סתרי אהדדי משום דדחיקא להו לומר דהסוגי' פליגי בפלוגתא דליכא רמיזא בין התנאים אבל לפי מה שבארנו באמת תליא בפלוגתא דרבי ורנ"ח דלרבי הך דכלי אחז ע"כ משום קנס כדמצינו באבני מזבח דגנזום משום קנס ולרנ"ח שפיר נשמע מטעם דאא"ד שא"ש הצרכו גניזה ובכלי אחז ג"כ אינו משום קנס אלא משום דאא"ד שא"ש (גם י"ל עד"א דאי אמרינן דרבי אית לי' כרנ"ח דאבני עזרה מותר להניף ברזל א"כ י"ל דע"כ רבי דסובר דקנסו לגבוה בכלי אחז דלית לי' דנאסר להדיוט מדלא פרקינהו משום דסובר כרנ"ח דכ"ש אין לו פדיון מה"ת דא"ל לא תניף עליהן ברזל דאכתי יבנו אותן בעזרה כקו' התב"ש (אלא דבתב"ש הקשו יבנוהו בלשכה משום דבלשכות לכו"ע מותר להניף עליהן ברזל לדידי נראה דהא ל"ק דזה הוה כחול ולא אורח ארעא כעת נדפס תורי"ד ראיתי שהרגיש בזה דהא ראוי לעזרה ושקיל וטרי אי שייך בזה לומר לאו אורח ארעא) מעתה י"ל כיון דרבינו פסק כר"י דע"י שמיר אפשר בלא פגימה מדכ' בפ"א מבהב"ח דבונין אבני גזית וכ' בראש יוסף חולין דף י"ח דהיינו ע"י שמיר שאפשר בלי פגימה מוכח שפיר אבני מזבח וכן כלי אחז שהצריכו גניזה הכל משום קנס וא"כ ה"ה בב"ח קנסו גם בכלים וא"ש:
והשתא לא קשיא הא רבינו פסק דלגבוה אא"ד שא"ש בלי מעשה כמו שהקשיתי לעיל די"ל הא אי מפרש כפירש"י לא מצינו בגמ' האי דינא דלגבוה אא"ד שא"ש בלי מעשה רק הא דגנזו הוא משום קנס והא דלא פרקינהו י"ל משום דכ"ש אין לו פידיון כיון דמה דלא חזו לגבוה הוא רק משום קנס ל"ש להקל שיהא לו פידיון א"כ ע"כ הא דסובר בפ"ד מאימ"ז דגם לאחר הקדש אא"ד שא"ש באמת רק משום קנס ולכן רק משום שימוש לע"ז גנזו אבל משום שימוש להדיוט ל"ה גונזין דמשום שימוש להדיוט ל"ש קנס ולכן בשל גבוה ששימש להדיוט לא נפסל לגבוה:
ומעתה נבוא לסוגי' דלקמן דתחילה דייק מאבני מזבח ודחי כדר"פ ויקשה הא לפירש"י ע"כ צריך לפרש דדייק דאסור להדיוט ג"כ מדלא פרקינהו ולשקיל לנפשייהו אע"כ דא"א דשא"ש ואי דלבטלינהו כיון דהוה של ע"ז לא מהני ביטול וא"כ מאי משני כדר"פ הא גם לר"פ יקשה להו הא דלאו אורח ארעא כמש"כ הר"ן אבל לפי דרכינו נכון דבוודאי ע"י פדיון ל"ש לאו אורח ארעא כיון דהוה כחולין גמורים רק בלא פדיון שייך דלאו אורח ארעא כמו דאמרינן בעלמא אין הקדש יצא בלא פדיון (שוב ראיתי בח"ס שהרגיש לחלק בין ע"י פידיון ל"ש לאו אורח ארעא אולם מש"כ הח"ס להקשות אר"ן דהא עכ"פ קרא כתיב באו פריצים וחללוה וא"כ מאי תי' הר"ן דל"ש ביטול דהוה ע"ז של ישראל דהא כיון דבאו פריצים וחללוהו נעשה חולין והוה ע"ז של נכרי ולדעתי לק"מ דהא הר"ן קאי שם לשיטת רש"י דאא"ד שא"ש וא"כ א"צ כלל לטעמא דר"פ דהא מדינא נאסר והא דכ' באו פריצים וחללוהו רק לומר דאין מועלין בו אבל לא שזכו בהם נכרים רק הא דאוסרים הוא משום דאא"ד שא"ש והנה בח"ס כ' דלכן ל"ש דבאו פריצים וחללוהו דרק בנטלוהו ממקדש שייך דחללוה ובזה ניחא גם שיטת הר"י אם כנדרי דהא לפי מה דלית לי' דחללוהו איך סתרו המזבח הא עבר אלא תעשון אע"כ כדי לתקן שרי) וא"כ הכי דייק באמת תחילה מאבני מזבח כיון דלעיל מסיק דלגבוה קנסו א"כ ל"ה רק כמו בשל הדיוט דאא"ד שא"ש ה"נ אוסר וע"כ לא מצי לפרקינהו ולבטלינהו ולכן גנזום וע"ז דחי דילמא כדר"פ דמעתה לא יקשה דלשקלינהו לנפשייהו ולבטלינהו דוודאי בדר"פ שייך לאו אורח ארעא ומיושב מה שיש לדקדק דרש"י לא מפרש אקו' קמייתא מאבני מזבח דמוכח דאא"ד שא"ש להדיוט מדלא פרקינהו דהא באבני מזבח כבר הקשה לעיל כן לפי מה שבארנו דהקושיא בתורת בשלמא דהיינו בשלמא אי מטעם קנס ניחא דל"ש לשקול לנפשייהו ע"י פידיון כיון דאא"ד שא"ש ואי דלבטלינהו הא בשל ישראל ל"מ פידיון ע"כ א"צ רש"י לפרש דהא עיקר ההוכחה דהקשה לעיל אדר"פ הי' רק מכח זה דבשלמא אי מטעם קנס ליתא דנאסר שפיר אף להדיוט ע"כ ל"ש לפרקינהו ולטלו לנפשייהו ורק בכלי אחז הוצרך רש"י לפרש דהקו' הי' דלפרקינהו ולטלו לנפשייהו דזה אין מבואר בגמ' לעיל וא"כ הסוג' אין חולקים כלל דגם לעיל קפריך בתורת בשלמא אי משום קנס ניחא דלא יכול ליטול לנפשייהו ע"כ משום דאא"ד שא"ש וביטול אין לו וא"כ מוכח דקנסו לגבוה וממילא נאסר גם להדיוט משום דאא"ד שא"ש:
ומביא ראי' מאבני מזבח לרבי דבכלי אחז קנסו ולקמן מייתי ראי' מכלי אחז אאבני מזבח דכיון דבלא"ה ע"כ צריך לומר דאא"ד שא"ש להדיוט א"כ מוכח שגם באבני מזבח גנזו משום דאא"ד שא"ש ע"כ אי אפשר לפרקינהו וליטלו לנפשייהו וא"צ לדר"פ כיון דבלא"ה מוכח דאא"ד שא"ש וא"כ אדרבא מוכח משתי הסוג' דהלכה כרבי דאסרו מטעם קנס לגבוה וממילא נאסר גם להדיוט ומיושב שיטת רבינו:
והנה לפמש"כ יש ליישב קו' הר"ן דהקשה לפרקינהו ולבטלינהו דלפמש"כ הסברא כך דבהקדש אא"ד שא"ש משום דאי חלה האיסור ע"כ פקע ההקדש ולכך הוצרך לקנסא דאפ"ה חלה האיסור אף דעי"ז תפקע ההקדש ונשמע דעכ"פ בההדיוט אא"ד שא"ש דאי בהדיוט אא"ד שא"ש לא חלה האיסור משום דאי אמרת דחל האיסור ל"ה שלו ומפקיע רשות וממון חבירו א"כ ע"כ בהקדש בוודאי אא"ד שא"ש דל"ש דקנסו שיכול להפקיע ההקדש דאין לגרוע רשות ההקדש מרשות הדיוט לכך רק אי בהדיוט אא"ד שא"ש אף דבשל הקדש שורת הדין שלא יכול להפקיע רשות הקדש אבל מטעם קנסא חל האיסור להפקיע רשות ההקדש ולפי"ז הא דפירש"י דמוכח דאסור להדיוט מדלא פרקינהו ע"כ יפורש הכי אי ס"ד דלא נאסר לפרקינהו אבל השתא דנאסר שוב אי אפשר לפדות דהא פקע ההקדש ולכן הצריכו גניזה ולא יקשה מאבני מזבח לפדינהו ולבטלינהו דהא כיון דחל האיסור פקע רשות ההקדש ולא מהני פידיון וא"ל דלבטלינהו בלא פידיון כמו דקאמר לר"פ דס"ל מטעם באו פריצים וחללוהו דלבטלינהו בלא פדי' ז"א דאי אמרת דמהני הביטול א"כ פקע האיה"נ ולא פקע כלל רשות ההקדש ואסור לשקלינהו לנפשייהו ופידיון לא מהני כיון דפעם אחת חלה האיה"נ ופקע הקדישו אין תופס פדיונו ודו"ק עוד י"ל עד"א דבוודאי קדושת דמים שייך בכל דבר הקדש ולכן של גבוה א"י לאסור דהא מפקיע קדושת הדמים שיש להקדש בכל דבר ולכן א"י לאסור ולכן כיון דקנסו לגבוה ופקע ההקדש שוב יכול לאסור אף דאכתי איכא בי' קדה"ג שעומד לשרת לגבוה משום זה יכול לאסור דהא אף באיה"נ לא פקע קדה"ג כמש"כ תוס' כריתות דף י"ג ולכן פיגול ונותר עדיין קדשי ד' מיקרי (דלא כמו שנראה ממהרש"א קידושין דף נ"ז) וא"כ א"י לפדינהו כיון דהק"ד פקע ולישקלינהו לנפשייהו ג"כ א"י דהא עכ"פ איכא בו קדה"ג ובהא ניחא ליישב שיטת בעהמ"א שכ' דבאו בה פריצים רק שייך בישראל רק בכלי אחז הטעם משום דכ"ש אין פדיון ותמהו עליו מגמ' דנדרים דף ס"ד דאמרינן דבלשאצר נהרג על שנשתמש בכ"ש דבאו פריצים וחללוהו הרי דגם בכ"ש נעשה חול ויצא לחולין ע"י פריצי ישראל ולפמש"כ ניחא דהא דקאמר דיצא לחולין היינו דק"ד פקע אבל קדה"ג שפיר נשאר וע"כ נענש בלשאצר:
והנה לכאורה יקשה לפמש"כ דבשל גבוה ל"א אא"ד שא"ש א"כ מ"פ מחטאת העוף אש"ח לא לחייב הא בשל גבוה ל"א אא"ד שא"ש אך י"ל לפמש"כ בתב"ש סי' ד' דמשמעתין משמע מפירש"י דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ל"ה אלא מדרבנן גזרו עליהם חזקי' וסייעתו א"כ מה מקשה חולין משוחט חטאת בחוץ וקשה איך דרבנן מהני לפטרו מש"ח ותי' כיון דמדברי קבלה אתא לן מהא דגנזו כלי אחז כדאורייתא דמי אפי' לפטרו מע"ז א"כ ניחא גם לפי דברינו דמדין דאורייתא ממש ל"ש לאסור בשל גבוה לגבוה אבל כיון דקנסו כדמוכח מכלי אחז שוב גם בשל גבוה אא"ד שא"ש כמש"כ שזה גופי' הקנס שיהא יכול לאסור של גבוה כמו בשל הדיוט:
אבל יותר י"ל דבבהמה דהוא גופי' קדושה לגבוה לקרב לכו"ע אין לו פדיון מה"ת באמת לא פקע ע"י איה"נ כדמוכח מכריתות דף י"ג וא"כ יכול לאסור למ"ד אא"ד שא"ש דהא לא פקע ההקדש ורק בכ"ש דמה"ת יש לו פדיון פקע ע"י איה"נ דלא גרע מבאו פריצים וחללוהו דהא אי חל האיה"נ היינו באו פריצים ע"כ אמרינן דלא חל ולא פקע ול"ה כבאו פריצים אבל כיון שקנסו לגבוה דל"ח עוד לגבוה שפיר אמרינן דיכול לאסור אף להדיוט דכיון דקנסו דיחול האיסור ע"כ פקע הקדישו ואסור אף להדיוט ובזה יש ליישב שיטת השו"ע דבסי' ד' הביא ב' דיעות אי בשותפות יכול לאסור ובח"מ סי' שפ"ה פסק דיכול לאסור וכ' הב"ח דסובר כשיטת הר"ן דלאכילה אא"ד שא"ש ותמה ש"ך דהטעם שכ' הר"ן דלכן יכול לאסור משום דנהי דלא אסר לה אבל עכ"פ לא שרי לה זה ל"ש ביי"נ ולפמש"כ ניחא דלאכילה שפיר אא"ד שא"ש רק דחייב לשלם וזה שייך גם ביי"נ אך לכאורה יש להקשות דאדרבא מר"ן משמע סתירה לדברינו דא"כ למה צריך הר"ן לומר דאסור באכילה מדלא שרי תיפוק לי' דבאכילה יכול לאסור אך לק"מ דכיון דאיה"נ לא חל גם איסור אכילה לא חלה לזה צריך הר"ן לומר דעכ"פ לא שרי ממילא אסור באכילה ובהכי ניחא מה שהקשיתי לעיל הא לא גרע מדבר שהשתמש להדיוט דאסור לגבוה די"ל דנהי דבאו בה פריצים וחללוהו היינו דפקע הק"ד אבל הקדה"ג נשאר וא"כ הוה עדיין של גבוה ששימש להדיוט הא לא נאסר משום ששימש להדיוט:
והנה בשו"ת מהרי"א סי' כ"ט הקשה לרמב"ן פ' וישלח בפסוק ויטמון אותם יעקב תחת האלה שכ' ולא בשחיקה ושריפה כדין ע"ז משום שכבר ביטלום הנכרים אלא לטהרת הקודש להקריב קרבן ד' צווה כן ותמה משמעתין דקאמר דמשו"ה הוצרכו לגנוז אבני מזבח דכ' אבנים שלימות משמע דאי לא"ה היו בונים מהם מזבח כיון שביטלום ונראה לפמש"כ בעהמ"א לפרש קו' הגמ' דבשלמא אי כרבי ניחא משום דמאיסי לגבוה קנסום אבל לדידך דבאו פריצים וחללוהו ולית לך דקנסו משום דמאיסי א"כ לישקלינהו למזבח א"כ אדרבא מבואר דבאמת לרבי י"ל דמאיסי לגבוה מדרבנן כדברי הרמב"ן:
ובזה ניחא מה שהקשה הרמב"ן תיפוק לי' כיון דקודם ביטול אסרו ה"ה לאחר ביטול דיש דיחוי אצל גבוה דלהנ"ל היינו דפריך בשלמא אי כרבי ניחא דמאיסי ואף ביטול ל"מ משום דיחוי אבל לדידך דיצאו לחולין א"כ ל"ש דנדחו דהוה כשאר חולין שנעבדו דלא קנס בכלים ול"א דנדחו כיון דלא הוה מעולם קדוש דהוה חולין גמורים כשנאסרו:
ובזה יש ליישב קו' הר"ן על הרמב"ן דסובר דע"ז של ישראל שעבדו נכרי יש לו ביטול א"כ אכתי לתברינהו ולפרקינהו ולישקול לנפשייהו דא"ל דלאו אורח ארעא דהא לית לי' לאו אורח ארעא להנ"ל ניחא למ"ד דלית לי' באו פריצים א"כ ל"מ ביטל דהא הוה דיחוי:
והנה בבעהמ"א הקשה דכאן מסיק באו פריצים וחללוהו ולקמן יליף מכלי אחז נימא ג"כ באו פריצים ולכאורה תמוה נהי דבאו פריצים משום זה עדיין לא זכו בו דנהי דיצא מרשות גבוה אבל עדיין אינו שלהם:
אך א"ש דבעהמ"א קאי עתה דבכ"ש ג"כ יש לו פדיון ויוצא ע"י מעילה לחולין א"כ בוודאי לא גרע באו פריצים ממעילה שיצא לחולין לגמרי ונקנה להמועל בו כדמוכח בקידושין דף נ"ב דאם מעל בו קנאו לקדש בו אשה וליקנות בו חפץ וע"ז תי' בעהמ"א דכ"ש אין לו פדיון כיון דרבי סובר כרנ"ח ע"כ באמת ל"ש באו פריצים חללוהו כל זמן שלא זכו בה אבל לאחר שזכו בו שפיר י"ל גם בכ"ש שייך באו פריצים ונתחללו ובזה ניחא ג"כ קו' היד שאול כיון דבלשאצר זכה בכיבוש מלחמה שפיר דבאו פריצים וחללוהו ויצא לחולין:
והנה ברמב"ן תי' דלרווחא דמילתא הוא דמשני דכתיב לא תניף עליהם ברזל אבל איה"נ דהוה מצי לדחות דא"ר לגבוה משום דמאיס ונדחה מלהיות ראוי לגבוה אולם קשה לי דהא כ"כ בפ"א מבית הבחירה דהרמב"ן פ' יתרו כתב דרק ע"י ברזל אסור אבל ע"י שאר מיני מתכות רשאי להניף עליהן כדי להחליקן א"כ יקשה אמאי גנזו הא אפשר בשאר מתכות וצריכין לומר דלא הוה אפשר כ"כ ע"י שאר מיני מתכות דרכיך ועדיף להניף בברזל וא"כ הדרה קו' לדוכתי' דא"צ לרווחא דמילתא דהא אין כאן רווחא דמילתא דהרי אפשר לדחות דאכתי הוה להם לתקן בשאר מיני מתכות א"כ עדיפא הוה לי' לשנויי דל"מ כלל אף שיתקנו בשאר מיני מתכות כיון דא"ר לגבוה משום דמאיס:
בקו' יד שאול לבעה"מ דכ' דלכן בכלים דאחז ל"א באו פריצים וחללוהו משום דכ"ש אין להם מעילה והקשה מנדרים דף ס"ג דבלשאצר שימש בכלי חול הא לא יצא לחולין ונראה ליישב לפמש"כ הח"ס סי' מ' לכך לא שייך דכלי גבוה נאסר בשימש להדיוט משום דאא"ד שא"ש ובכ"ש אין מעילה לצאת לחולין ורק בנשתמש ברשות שייך דנאסר לגבוה כך י"ל בלשאצר שכיבש ברשות בוודאי יצא לחולין ונאסרו שוב לגבוה כמש"כ הח"ס באבשלום שקנאו פלגש דוד בשב"י אבל אחז לא השתמש ברשות אין יכול לאסור לגבוה ע"י שימוש הדיוט וגם אי' לחולין:
עוד י"ל עפמש"כ פ"א מבהב"ח ליישב קו' הח"ס לחלק בין מעילה בשימש דאין יוצא לחולין ובין מעילה בש"ר דיוצא לחולין שפיר נאסר בשימוש א"כ ניחא גם בלשאצר שהוציא מרשות גבוה ע"י מלחמה ולקחו לעצמם זה שפיר נאסר בשימש הדיוט לגבוה ויצא לחולין דכהא"ג אין מא"מ ודו"ק היטב:
והנה לכאורה יקשה לבעהמ"א קו' אחת ממנ"פ דהקשה בכלי אחז נאמר באו פריצים ותי' כ"ש א"פ ואין מועלין ולכאורה קשה לר"מ דסובר גם קדה"ג מתחלל א"כ איך יליף מכלי אחז דא"א דילמא שם משום דבאו פריצים ונתחלל אך לזה י"ל למסקנא קדה"ג אין מתחלל לר"מ והנה רמב"ן דחי דבמזיד אין מועלין ורק ע"כ דבעהמ"א קאי למ"ד מזיד מתחלל א"כ קשה אף כ"ש כך וע"כ דקאי למסקנא דלר"מ ג"כ קדה"ג אין מתחלל אך אכתי קשה א"כ אין ראוי להדיוט וא"ל דא"כ ליפרקינהו דהרי כ"ש אין נפדה וע"כ לתרץ דל"ח לגבוה פודין א"כ שוב קשה מנ"ל דא"א שם באו פריצים יצא ע"י מעילה לחולין לכך נאסר וא"ל קדה"ג אין מתחלל דהרי בקידושין מוכח לר"מ מאי דל"ח לגבוה גם קרבן מתחלל כמש"כ הפנ"י שם וא"כ יקשה דבב"ק מוכח דר"מ סובר א"א וכמש"כ תוס' שם ויקשה מנ"ל לר"מ דא"א דהא לא מוכח מכלי אחז:
וליישב י"ל דלפמש"כ השלט"ג למסקנא לית לי' לרבי באו פריצים וא"כ גם ר"מ יליף מאבני מזבח דא"א כיון דלא דריש באו פריצים ובזה מיושב קו' פלתי דקאמר חטאת מאי מעשה רבה ל"ה תיובתא דהרי תוס' כתבו מדאחז לגבוה במעשה זוטא להדיוט במ"ר וא"כ אי מ"ר אוסר רק מכלי אחז ממילא לגבוה במעשה זוטא וחטאת תיובתא ולפמש"כ יליף ממזבח דא"א להדיוט דאל"כ ליפרקינהו וא"צ לומר דלגבוה קיל ונאסר במ"ר:
והנה בהאי ענינא דכלי אחז מבואר בדה"י פ"ט שבימי אחז נתבטל העבודה במקדש רק עשו עבודה בבמות עד שבא יחזקיה' וטיהר הבית ופתח דלתות המקדש ונראה שלזה כיון רבינו בפ"ב מה' תענית שכ' וביטל התמיד מבית ראשון ובס' גבורת ארי הקשה דמנא לי' לרבינו הא ולדעתי כיון רבינו על ימי אחז שביטל התמיד עד שבא יחזקי' ונדב העולת התמיד לבוקר ולערב כדכ' בדה"י ל"א וכדאיתא בערכין דף י"א:
כהן שהרג הנפש במשנה דבכורות ספ"ז (עתוס' תענית דף כ"ו) אלו כשרין באדם שנעבד בו עבירה והיינו רובע ונרבע ושהרג האדם מוכח דנעבד עבירה כשר באדם ואולם יש ס"א דלא גרסי ושהמית האדם וכ' בתיו"ט דמש"ה לא גריס' לי' דהא איתא בברכות כהן שהרג הנפש לא ישא את כפיו וה"ה למגלה עריות וכ"ש לעבודה (עיין הפלאה על התורה איך נתכהן פנחס הא הרג הנפש) אולם בילקוט פ' שופטים ובספרי ר"ש אומר לפי שמצינו ברבע ונרבע שפסולין לגבי מזבח יכול אפי' באדם אם רבע או נרבע יהא פסול למזבח ת"ל הוא בזבח דברתי ולא בזובח מבואר דלא פסול באדם וכן הוא בת"כ והביאו בילקוט פ' אמור והא דהביא בתיו"ט מבכורות אשתמיטתי' דברי תוס' יבמות דף ו' וסנהדרין ל"ה רציחה דוחה עבודה משמע דכהן רוצח כשר לעבודה והא דברכות לא ישא כפיו רק דרבנן:
ובזה ניחא קו' צ"ק במנחות דף ה' דטריפה נילף מקו"ח דבע"מ מותר להדיוט ופסול לעבודה טריפה דאסורה אינו דין שפסול לגבוה בין הקרבן בין המקריב ולהנ"ל ניחא די"ל בהמה שהמית האדם עפ"י עדים יוכיח דאסור להדיוט ולגבוה וכהן שהמית האדם כשר לעבודה כדמוכח מקרא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי:
שם רבינו לא הביא דרוצח פסול לעבודה ובה' תפלה הביא דאין נכ"פ מקרא דידכם דמים מלאו ובפמ"ג סי' קכ"ח עמד ע"ז וכ' דסמך אמש"כ בה' תפלה אלא דזה דוחק וכ' דאפשר לומר דבשלמא עובד ע"ז דכ' נאום ד' לא יגשו אלי הוה כד"ת כמו הלבשת ערומים דחשבו ד"ת יען דכ' כה אמר ד' משא"כ בקרא ידיכם דמים מלאו לא כתב כן לכן אין פוסל דיעבד ולכתחלה לא יעבוד:
ולכן נראה לי דרבינו לא כתבו בין הפסולים יען דהורג הנפש הוא גברא קטילא אף שהרג בלאו התראה וגרע מבע"מ כמבואר בדברי רבינו בפ"ד מרוצח ה"ט דשפיכת דמים חמירא יען דהוא מצות דבין אדם לחבירו וכל מי שיש בידו עון זה הוא רשע גמור צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עוונותיו וזכיותיו לפני אלקי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלי' לא היה דבר אחד ששקול כנגדו אלא דמי נבות ולכן מחמירין בהורג נפש יותר מבשאר עבירות שאפי' לא היה התראה מכניסין אותו לכיפה עד שתבקע כריסו א"כ שפיר הוה גברא קטילא ופסול לעבודה אבל זה רק במזיד אבל בשוגג הא ילפינן מקרא בפ"ב דמכות דחוזר הוא לשרתו:
אולם לפי"ז קשה מסנהדרין דף ל"ה מעם מזבחי תקחנו למות דרציחה דוחה עבודה ולהנ"ל יקשה הא גברא לא חזו כלל דגברא קטילא הוא ותוס' הקשו מנכ"פ ותי' דרק חומרא בעלמא הוא וכן יש להוכיח מירושלמי גיטין דף ל"ח דלית לי' כלל הא דלא ישא כפיו דקאמר שלא תאמר איש פלוני הורג הנפש הוא יברכנו אמר הקב"ה אני מברך ע"כ דס"ל הא דלא ישא כפיו רק חומרא בעלמא הוא לפי"ז יש לומר לאידך גיסא דהא"ט דרבינו דלא הביא דרוצח פסול דיליף מהך דסנהדרין דלא מיפסל לעבודה ול"א דהוה גברא דלא חזו והא דכ' דלא ישא את כפיו נ"ל עפ"י רמב"ן פ' בשלח ויהיו ידיו אמונה נשא י' אצבעות לרום השמים לרמוז על עשר ספירות ובזה באמונה הנלחם לישראל ובכאן נתבאר ענין נשיאות כפים בברכת כהנים וסודו (ומדברי רמב"ן משמע דלא סבירא לי' דצריך לכוין לרשום באצבעות שם הוי' כאשר כתב המג"א סי' רכ"ח בשם הבחיי פ' בשלח וכן הוא בזוה"ק ר"פ משפטים) ולכן מי שהרג הנפש א"ר לנכ"פ דידיו דמים מלאו ודו"ק:
וקשה לי עוד דהא רבינו בפ"ב מעכו"ם כ' ישראל שעבד עכו"ם וכו' וכך המינים מישראל אין מקבלין אותם בתשובה לעולם א"כ כיון דאין מקבלין אותם בתשובה א"כ פשיטא דפסולים לעבודה ומאי רבותי' דפסולים לעבודה והנה אמת הקשו על רבינו מהא דכ' בה' תשובה פי"ג דאם שב מרשעו ומת וכו' כל הרשעים והפושעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה מקבלים אותם שנאמר שובו בנים שובבים הנה ראיתי ברדב"ז על לשונות הרמב"ם שכ' לפרש דבוודאי מקבלין אותם בתשובה אלא דאין מחזקים אותם בבעלי תשובה וא"ח לחזקתו לעולם ואפשר שלזה כיון הרב במלת לעולם כלומר אין מקבלין אותם להיות תשובתם לעולם וקשה לי א"כ מאי רבותי' דפסול לעבודה כנ"ל וצ"ע: