מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ט
הלכה א
א') זר שעבד במקדש עבודתו פסולה וחייב מיתה ביד"ש שנאמר והזר הקרב יומת מפני השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה והיכן הוזהר וזר לא יקרב אליכם איזהו זר כל שאין מזרע אהרן הזכרים שנאמר וערכו בני אהרן והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן. ויש להבין דרבינו לא כתב מנ"ל דמחלל עבודה דבגמ' יש פלוגתא מנ"ל דמחלל עבודה וניחזי אנן בגמ' יליף רי"ש מקו"ח מבע"מ וטמא ופריך שכן אסורין בבמה וקאמר אנן יוכיח וסובר דאסור בבמה ואח"כ קאמר רב משרשיא דאתיא מיושב ומחדא מהנך והנה רבינו ע"כ לית לי' דיליף מאונן דהרי בפ"ב כתב רבינו דיליף אונן מקו"ח מבע"מ ובגמ' איתא דמבע"מ לא אתיא רק מבע"מ וזר וא"כ אי אונן יליף מקו"ח דבע"מ וזר ע"כ זר א"א דנילף מאונן דאונן גופי' היא דיליף מזר ובע"מ רק י"ל דהרי רב משרשיא מסיק דאונן יליף מיושב ומחדא מאינך וא"כ י"ל דיליף שפיר מבע"מ ומיושב דאונן אסור וזר יליף מיושב ובע"מ ג"כ כדרב משרשיא או דשפיר יליף זר מאונן ובע"מ כיון דאונן ילפינן מבע"מ ומיושב ולא צריך לילף מזר:
או י"ל דיליף זר מבע"מ ומיושב ואונן ילפינן שפיר מזר ומבע"מ אלא דיש להבין דהא א"א לילף זר מיושב דהרי בגמ' מבואר דיושב דמחלל רק יען דלעמידה בחרתיו וזר הוה כדאיתא דף כ"ג והא דבגמ' קאמר דיליף זר מיושב כבר הקשה כן בפמ"א ובטה"ק תי' דבדף כ"ג פליגי ר"נ וברייתא דבברייתא יליף משינה הכתוב לעכב וא"כ רב משרשיא סובר כברייתא דמשינה לעיכוב ילפינן דמחלל ואני הכרחתי הדבר דהרי גמ' פריך מנ"ל דיושב כשר בבמה ומשני לפני ד' ומעתה אי פסול דיושב היינו דהוה כזר א"כ פשיטא כשר בבמה ע"כ דרב משרשיא יליף משינה לעיכוב אבל רבינו בפ"ה כתב רק קרא דלעמוד לשרת משמע דיליף חילול מקרא דלעמידה בחרתיו דהוה זר א"כ א"א לילף זר מיושב וע"כ כתי' הנ"ל דיליף מאונן ובע"מ ואונן ילפינן שפיר מיושב ומבע"מ ודו"ק:
והנה אי יליף מבע"מ ומאונן ע"כ צריך לומר דאונן אסור בבמה והא דכתיב קרא דמן המקדש לא יצא משמע במה כשר י"ל משום דלגופי' צריך לדעת רבינו בפ"ב ובסה"מ מל"ת קס"ה שזה איסור תורה שלא יצא מן המקדש על מתו (ערדב"ז סי' תשע"ו) וכמש"כ בטה"ק על דברי רש"י:
ולדעתי מוכרח כן כיון שרבינו כתב בני אהרן ולא בנות אהרן משמע מזה כבר ידעינן דנשים מחללין עבודה ואהדרה לאיסורא קמא כזרים ממש והנה אי טעמו של רבינו מקו"ח א"כ יקשה ממנ"פ אי יליף מקו"ח מיושב הא בנשים ל"ש קו"ח מיושב דהרי תוס' כתבו דקו"ח יען דיושב אוכל במורם מקדשים א"כ ליכא בנשים קו"ח זה וע"כ דיליף מאונן ובע"מ וע"ז יקשה כאמור דהרי רבינו יליף אונן מקו"ח בע"מ ומזר וע"כ כמש"כ דרבינו יליף אונן מבע"מ ומיושב וזר ילפינן שפיר מבע"מ ומאונן כמש"כ לעיל ולפמש"כ להלן דיליף מקרא דכתיב בלאו ידעינן דמחללין א"ש ברווחא כיון דנשים איקרי זר בכלל קרא דלא יקרי זרים:
והנה מקרא וודאי אין לומר דיליף רבינו מדרשא דוינזרו דהרי לא הביא רבינו כלל דרשא זו רק בפ"ד לענין טמא אלא דקשה הרי גם קו"ח לא הביא ולכן לכאורה י"ל דל"צ בזר קו"ח דהנה בטה"ק חקר למה צריך קרא זר מחלל הא כתיב זר לא יקרב וכל מה דאמר רחמנא ל"ח ל"מ ותי' בקדשים ל"ש זה דבעינן שינה כתיב לעיכוב אמנם לפמש"כ ריטב"א הביאו בשעה"מ דהיכא דכתיב לאוו ל"ב שינה לעיכוב בקדשים א"כ שפיר ידעינן דזר פוסל ומחלל עבודה כיון דכתיב לאו כל זר לא יקרב אליכם ולכן לא הביא רבינו לא קו"ח ולא דרשא דקרא משא"כ בקידוש ידים בפ"ה ובאונן דליכא לאו הוצרך רבינו לכתוב דרשא מנ"ל דפסול ומחלל יעו"ש:
ויותר נראה דהנה גמ' קאמר מה לצד השוה שמוזהרין אף אני אביא זר שמוזהר והיכן מוזהר מוזר הקרב וכן גבי אונן קאמר אף אני אביא שמוזהר א"כ מוכח דהיכא דאין מוזהר ל"ש קו"ח דאיכא למיפרך מה להני שמוזהרין וכ"כ תוס' דלכן א"א לילף מגזלן דאין מוזהר ובטה"ק חקר דנימא דאף זה נילף בקו"ח דיהא מוזהר והביא מדברי משל"מ פ"ה מיסודי תורה (עמש"כ בסוג' דמקדש בחולין בעזרה) דאין עושין פירכא בשום מקום על קו"ח מה ללמד שכן מוזהר דגם זה נוכל לילף דיהא מוזהר אלא דהכי אגמרי הלמ"מ כל דבר שתלמוד בקו"ח רק לאיסור ולא למלקות ולי נראה דלפמש"כ הריטב"א הנ"ל ביומא דף נ"ג דהיכא דכתיב לאו הוה לעיכובא ובשעה"מ ה' ק"פ תמה טובא ובח"ס חו"מ העלה דרק שם יען דכתיב חוקה לכן הוה לאו לעיכובא וא"כ מעתה כאן לענין חילול שייך שפיר לפרוך מה להני שהן מוזהרין וכיון שמוזהר בדין הוא שיחלל ולכן אף אני אביא זר שמוזהרין ובדין שיתחלל אבל בלא קו"ח לא הי' מחלל אף דכתיב לאו וא"כ א"ש לעולם יליף מקו"ח מבע"מ ורק הביא קרא דלא יקרב כיון דהקו"ח רק לגלות כיון דמוזהר מחלל והבן היטב ועמש"כ בפ"ג מבאמ"ק:
ב')
והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן. וראיתי בפרד"ר דרך מצותיך ח"ג כ' וז"ל נסתפקתי אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה וא"ת תיפוק לי' דחייבות מיתה משום מחב"ג דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וחייבים מיתה כזר וכש"כ בפ"י מכהמ"ק הא לא קשיא שהרי התוס' בפ"ק דקידושין דף ל"ו ד"ה חוץ כתבו וא"ת תיפוק לי' דכל הני אינם כשירות בנשים לפי שהן מחב"ג דהא אמרינן בפ"ב דזבחים דאפי' כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגכ"ה לא הוה מחב"ג והרשב"א בחי' כ' תי' שני של תוספת וא"כ יש להסתפק אם חייבות מיתה דומיא דזר ומיהו עבודה מחללי כמש"כ מהרימ"ט בחי' ועיין מש"כ רבינו לקמן דין י"א ואם הי' זר אינו לוקה אלא אחת משום זרות וכ' הכ"מ וטעמא משום דלא הוזהרו מלעבוד טמא ומחב"ג אלא מי שהוא ראוי לעבודה אבל הזר הואיל ואינו ראוי לעבודה אין עובר בשום אחד מאלה עכ"ד ועיין תוס' יבמות דף ל"ג זר בטומאה וטה"ק זבחים ובשעה"מ ה' עיוהכ"פ:
ג')
איזהו זר כל שאינו מזרע אהרן. ובספר נ"מ כ' דנשמע מכאן דאף לוי זר הוה מעבודתו פסולה דהוה כזר ששימש והביא ראי' ממש"כ רבינו בפ"י מכהמ"ק דמחוסר בגדים עבודתו פסולה דהוה כזר ששימש וכן מדקאמר מזרע אהרן הזכרים נשמע דנשים מחללי עבודה וגם חייבין מיתה כזר ששימש:
הלכה ב
א') אלא בד' עבודות. וכ' הכ"מ אף דלוי פליג פסק כרב ומשל"מ הקשה מירושלמי דרי"ו ס"ל כלוי ובשי"צ הקשה מב"י סי' תק"ט שכ' דהלכה כלוי נגד רב והביא שם דלאו כללא הוא דהיכא דדרשא משמע כרב הלכה כרב ורק נשאר קו' משל"מ מירושלמי ועוד דרבא דבעי היכל מאי ס"ל ע"כ כלוי וראיתי במהר"ם ברבי תי' ע"ד הפלפולא דלכאורה קשה ל"ל קרא נילף מבית הפרוכת דהוה עבד"ת אף שלא גמר כל הזאות כמש"כ תוי"ש דא"ל דנכנס לקטורת דהא הוה הבערה שלא לצורך דמקלקל בהבערה פטור וליכא חיוב הבערה א"כ י"ל דלוי וכן ברייתא דת"כ דתה"ד חייב היינו משום דסובר מקלקל בהבערה חייב א"כ ע"כ הא דלמבית הפרוכת היינו בנכנס להזות א"כ מוכח דעבד"ת הוה וא"צ קרא להזאות היכל רק לתה"ד דאבל אנן קיימ"ל מקלקל בהבערה פטור א"כ קרא בנכנס לקטורת איירי וצריך אידך קרא להזאת היכל ולא לתה"ד ולכן פסק כרב (ובה' תומ"ס בארתי בדרך אחר דתליא בפלוגתא דיומא דף ס"א אי כל הזאה בפ"ע עבודה הוה):
ב')
ואין הזר חייב מיתה אלא על ד' עבודות. וכ' הכ"מ דהוא מימרא דרב אף דלוי פליג ופסק כרב ובמשל"מ הקשה דבירושלמי פליגי בה רי"ו ור"ל דרי"ו מחייב בתה"ד ג"כ א"כ הוה לי' לפסוק כרי"ו וכ' בנר מצוה ליישב דלפי גמ' דידן לא פליגי בהא רב ורי"ו דהא בדף כ"ג נחלקו רי"ו ור"ל בהרמה גופה דר"ל ס"ל דלאו עבודה ורי"ו סובר דעבודה הוא א"כ י"ל דמטעם זה פוטר ר"ל לזר שתרם מפני שאינו עבודה ודלא כירושלמי דס"ל דעבודה הוא אלא דפטור בזר משום דתה"ד הוה עבודת סילוק אך תלמודא דידן ס"ל דלר"ל ס"ל דלאו עבודה הוא ומטעם זה פוטר בזר ורי"ו דאמר עבודה היא פוטר בזר משום דהוה עבודת סילוק ואתיא דרי"ו כרב ולכן פסק רבינו כרב:
הלכה ג
בין שזרק בחוץ וכו'. וכ' הכ"מ דהיינו בהיכל וכ' בשי"צ הכונה דלכן צריך לאשמעינן היכל יען דהוה בחוץ וא"כ ליכא למשמע מועבדתם דהתם לא כתיב אלא מזבח או לפני ולפנים (וכעין דכ' מהרש"א שם לפרש האי אלא מעתה זר שסידר הלחם יתחייב) וכ' עוד בשם המאירי לפרש האי בחוץ הן הזאת של מצורע אעפ"י שאין במזבח אלא כנגד קדק"ד כדכתיב לפני ד' יע"ש:
הלכה ד
הקטיר וכו'. הקשה במשל"מ דלא הביא בין פסול כדיומא דף כ"ד ובשי"צ תי' כיון דחזינן דבאידך ברייתא לא תלי' בין פסול א"כ ע"כ משום דמילתא דפשיטא כיון דאם עלה לא ירד חשובה עבודה:
במשל"מ לקמן [על הל' ט"ו] הביא מיומא דף מ"ו דאפשר לעשות המערכה למטה אצל המזבח מוכח הא דאמרינן וכי זר קרב אצל מזבח היינו משום דאסור לקרב לגבי מזבח וקשה לפי"ז ממנחות דף כ' דפריך וכי ס"ד דזר קרב אצל מזבח ויקשה הא אפשר לעשות למטה בשלמא אי הכונה משום דעבודת מזבח פסול בזר ניחא אבל לפי דברי המשל"מ קשה אך י"ל עפמש"כ תוס' מנחות דף י"ח דפריך וכי זר קרב היינו משום דמליחה אחר הגשה שהיא בראשו של מזבח ומסתמא לא ירד ועלח"מ פ"ה מאימ"ז וח"ס בח"ו מזה:
והנה כאן מבואר דחיוב הקטרה בכזית וראיתי בשו"ת מהרי"א סי' ס"ו שכ' הא חיוב הבערה בכ"ש א"כ קשה מיבמות דף ל"ג דאמרינן איסור זרות איכא איסור שבת ליכא הא אדרבא איסור שבת קדים בכ"ש ואיסור זרות אח"כ בכזית א"כ איסור שבת איכא זרות ליכא ונראה ליישב דהנה בירושלמי פ"ב דשבת משני לר"י חייב משום מבשל ויקשה אמאי לא משני כן בתלמודא דידן ותי' במראה הפנים דאיסור זרות משמע לי' אפי' בכ"ש כגון במהפך בצינורא ומבשל ליכא בכ"ש לפי"ז מוכח דהאי איסור הקטרה דאמרינן היינו ג"כ בכ"ש כהך דמהפך בצינורא ובזה ליכא משום בישול וא"כ לא קשה דאיסור שבת קדים דהאי הקטרה ג"כ בכל דהוא רק כיון שיש באותו אבר כזית כבר חייב אף אהקטרה כל דהו:
ועוד יותר נראה דהנה על קו' המ"פ י"ל כיון דאיסור הקטרה בכזית ואיסור בישול כגרוגרת משמע לי' לגמ' דידן דלית לאוקים באיסור בישול משום דמשמע לי' בהאי איסור זרות כבר יש חיוב שבת וע"כ רק משום הבערה ולכן פסק דבהבערה ליכא אלא מלקות וזה ניחא לר' יוסי אבל לר"ש שפיר י"ל דבאמת משום הבערה לא חשוב לי' דהוה לאו וסובר ג"כ דללאו יצאה ורק חייב משום מבשל א"כ שוב איסור זרות קדים דזרות בכזית והקטרה דשבת בכגרוגרת משום מבשל דמשום הבערה ל"ה אלא לאו ושפיר קאמר משום זרות מחייב ולא משום שבת:
אך לכאורה אכתי יקשה לדברי הא עכ"פ גם משום הבערה חייב עכ"פ מלקות והוא בכ"ש וקודם לאיסור זרות דעכ"פ חטאת ליכא הא בזרות ג"כ רק לאוו ואף דא"כ קשה גם מאי פריך לר"י דללאו יצאה עכ"פ לאו איכא כמו שהקשו תוס' באמת הנה לזה היטיב אשר דיבר במהרי"א לתוס' שבת ק"ו מוכח למ"ד ללאו יצא מקלקל בהבערה פטור א"כ קו' הגמ' דאפי' לאו ליכא אבל לר"ש דסובר מקלקל בהבערה חייב ל"ש תי' זה אך הדבר ניחא דרק לר"י הקשו תוס' דהוה לאו בזרות אבל לר"ש באמת בזרות יש חיוב חטאת דר"ש קאמר בשם ר"ע רבו בסנהדרין דף פ"ג דחייב אזרות סקילה ויש כאן חיוב חטאת ורק לר"י הקשו גם זרות לאו הוה ולר"י שפיר תי' מהרי"א דאפי' לאו ליכא כאן דהוה מקלקל בהבערה והבן:
ובזה ניחא לי דברי ירושלמי דמסיק משום מבשל וכ' בק"ע דאי משום הבערה ל"ה לאו לר"י והקשה א"כ קשה הא דפריך לעיל לר"י למה לא חייב משום מבעיר כיון דגם לירושלמי סובר ר"י ללאו יצאה להנ"ל ניחא דבאמת לירושלמי לית לי' לר"י ללאו יצאה אלא לחלק יצאה ולכן פריך למה לא חייב משום מבעיר והא דקאמר בזר שעבד חייב ב' משום זרות ומבשל ולא משום מבעיר אין משום דסובר ללאו יצאה אלא כיון דסובר לחלק יצאה ע"כ סובר ג"כ מקלקל בהבערה פטור דר"ש דמחייב מקלקל בהבערה משום דכ' לא תבערו ומבואר בתוס' שבת ק"ו למ"ד לחלק יצאה או ללאו יצאה ע"כ סובר מקלקל פטור וכיון דמחלל עבודה הוה מקלקל בהבערה וע"ז מסיק דבאמת משום מבשל חייב לא משום מבעיר והדבר נכון מאוד:
אבל המקטיר קטורת ביוה"כ בקדק"ד א"ח מיתה עד שיקטיר מלא חפניו. ובס' נר מצוה הקשה תיפוק לי' דאפי' אם לא הקטיר כלל חייב על הכניסה דהא אפי' כה"ג שנכנס שלא לעבודה חייב מיתה ולכן העלה דזרים לא הוזהרו בלא יבוא ע"ד שכ' תוס' קידושין דף ל"ו דנשים דלא נצטוו בבגכ"ה לא הוו מחוסרי בגדים אף דדעת רבינו בפ"א מה' אלו דמעלות אלו דקתני בפ"ק דכלים דאורייתא נינהו היינו דאיכא איסורא דאורייתא אבל מיתה ומלקות ליכא והביא דברי המשל"מ בפ"ט מה' אלו דס"ל כיון דבפ"ו מה' אלו כ' דבע"מ הוא באזהרה דלא יבוא קו"ח דגם זר מוזהר על זה ובנר מצוה הקשה עליו דמק"ו רק נשמע איסורא אבל מלקי לא לקי דאין עונשין מפ"ד והביא דברי השעה"מ שהוכיח דזר מוזהר אביאה ריקנית מדלא דחי בזבחים דף כ"ב מה לבע"מ שחייב אביאה ריקנית ובנר מצוה דחי דעדיפא קפריך והביא דברי השעה"מ דכהן מב"ג דהוה כזר חייב ג"כ אביאה ריקנית ובנר מצוה דחי דא"כ הא דכ' רבינו בפ"א מבאמ"ק הט"ו דכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתויי יין או שכור משאר משקין או פרוע ראש לקי ואמאי לא כ' גם מחוסר בגדים אע"כ דאין זר חייב אביאה ריקנית כש"כ דאין כהן מחב"ג חייב אביאה ריקנית:
הלכה ה
א') והמסדר ב' גיזרין חייב וכו'. וכ' הכ"מ פלוגתא דרב ורי"ו ופסק כרי"ו והקשה בשיח יצחק דבגמ' משמע דגם לוי כרב מדלא הוסיף אלא תה"ד וכן הקשה בשירי קרבן בירושלמי והוסיף עוד להקשות דרבינו נתן טעם דעצים קרבן הוה הרי הוא כמקטיר איברים משמע שר"ל דלכן לא חשוב בגמ' רק ד' עבודות ול"ח ב' גיזרין דבכלל הקטרה הוא וא"כ יקשה מ"פ הגמ' סידור שני גיזרין ליחייב ומשני בהא פליגי ומ"פ דילמא לכו"ע חייב רק לא קחשבינן לי' דבכלל הקטרה הוא:
ונראה ליישב דהנה בירושלמי איתא באמת דלכו"ע חייב לכן י"ל דתליא בהא אי אמרינן עצים קרבן הם כרבי שפיר הוה בכלל הקטרה אבל אי עצים ל"ה קרבן ל"ה בכלל הקטרה וא"כ י"ל רבינו פסק כמ"ד עצים קרבן הן דהוא פלוגתא במנחות דף כ' ולכן כ' עצים קרבן הן ובכלל הקטרה (וע' בכ"מ ובלח"מ בפ"ה מאימ"ז שכ' דרבינו פסק כמ"ד עצים קרבן הן והא דא"צ מלח הוא מדברי קבלה דא"צ מלח) וגמ' קאי למ"ד דעצים לאו קרבן הן:
עוד י"ל דביומא דף כ"ו כ"ז לחד לישנא קאמר רי"ו דחייב משום עבד"ת א"כ שפיר קשה אמאי ל"ח גם לוי מדלא הוסיף גזרי עצים דנדע שהוא עבודה תמה דלא תימא דל"ח עבודה תמה כמש"כ תוס' שם לכן שפיר פריך משני גזרי עצים אבל למסקנא דמסיק דרי"ו לא קאמר הטעם דעבודה תמה אלא דהוא עבודת היום א"כ י"ל דלא פליגי והא דלא חשבוהו יען דבכלל הקטרה שזה ג"כ עבודת יום וא"צ לאשמעינן שהוא עבודה תמה (עי' תוס' שם דהא דקאמר רי"ו מפני שהוא עבודה כן הוא המסקנא גם לל"ב) א"כ לא מוכח דלוי ס"ל כרבי ושפיר פסק רבינו כרי"ו:
ב') שם הקשה הכ"מ דלא חשב הממצה והא בפ"ז ממעה"ק כ' דמיצוי מעכב ובשי"צ על תוי"ש כ' דממצה דקתני לא קאי אעולת עוף אבל הממצה דחטאת עוף לא קתני דבפלוגתא לא קמיירי דפלוגתא הוא במעילה א"כ הממצה דעולת העוף היינו הזאת דחה"ע והרי זה בכלל א' מכל הזיית דם שהזכיר וממצה דחה"ע לא הביא כיון שלא מתבאר בגמ':
ג') אבל היוצק והבולל והפותת והמולח מניף ומגיש ומסדר לחה"פ וכו'. וכ"כ בפי"ט ממעה"ק דכל אלו פטור לפי שאין גמר עבודה ואני תמה כי בפ"א מפהמ"ק כ' כל המנחות שיוצק או בלל זר כשר מקמיצה ואילך מצות כהונה למד על יציקה ובלולה שכשרה בזר הרי דכשר אפי' לכתחלה ואיך כ' דלוקה ונפסלין וכן למה צריך לטעמא יען דיש אחרי' עבודה כיון דכשר בזר לכתחלה כשר גם בחוץ כדמוכח במנחות דף י"א דהא בהא תליא הנה הך דהכא יש ליישב עפ"י הא דאיתא במנחות דקאמר משנה דלא כרי"ו דחשיב ט"ו עבודות יציקות ובלילות דאם כהן אין יודע בהן אין לו חלק בכהונה וע"כ דזר פסול בהן ומשני כאן במנחת כהנים כאן במנחת ישראל מנחת ישראל דבת קמיצה היא מקמיצה ואילך מצות כהונה מנחת כהנים דלאו בת קמיצה מעיקרא בעי כהונה ודחי רבא מנחת כהנים מהיכא איתרבי ליציקה ממנחת ישראל מה התם כשר בזר אף הכא כן א"ד אר"נ ל"ק כאן בנקמצות כאן בשאין נקמצות א"ל רבא מכדי שאין נקמצות מהיכא איתרבי ליציקה מנקמצות מה התם כשר בזר אף הכא כן והנה קשיא לי דלקמן דף ע"ה הקשו תוס' דבעי גז"ש קרבנך ליציקה ובלילה ומ"ש הא כבר ידעינן כן מקרא דכ' מנחה ותי' דבאמת רק צריך לימוד לענין מת"ש ובתי' השני כ' דעיקר ידעינן מקרבנך וגלוי מילתא בעלמא דכל מנחות שווין ומנחה רק צריך דלא נמעט כמו דממעטינן מאפה והנה לפי תי' השני א"כ קשה מהך דמנחות דקאמר דרק יליף כן מנקמצות ומשל ישראל א"כ מוכח כתי' הראשון וצ"ע:
והנה ל"נ ליישב קו' תוס' עד"א דוודאי למ"ד דסולת בוללן שייך לחלק בין מחבת למרחשת יען דזה מעשה עבה וזה רכה ולפי"ז לעולם רק גילוי מילתא בכל מנחות דשווין והא דבעי קרבנך היינו לענין מחבת ומרחשת דוקא וא"כ לא קשיא מהך דמנחות דמוכח לכאורה דעיקר ילפותא ממנחת ישראל ליציקה דהוה גילוי מילתא משום די"ל דגמ' קאי אליבא דרבי דחלות בוללן א"כ ל"ל דהוה ג"מ בעלמא דא"כ ל"ל גז"ש דקרבנך וע"כ דעיקר ילפותא ממנחה וקרבנך רק למת"ש וא"כ שפיר דחי כיון דיציקה מישראל יליף כמו התם בזר ה"ה כאן בזר כשר אבל לדידן דקיימ"ל סולת בוללן כמבואר בפי"ג ממעה"ק שפיר י"ל דג"מ בעלמא הוה ורק למרחשת יען דמעשה רכה ל"ד למחבת צריך גז"ש דקרבנך ומנחה לא בעי רק דלא נמעט כמו דממעטינן מאפה א"כ ל"ש דחוי הגמ' דיציקה משל ישראל מה התם בזר דהרי רק ג"מ הוה וא"כ שפיר י"ל הא דחייבת בלאו ביציקה בהני דאין נקמצות או במנחת כהנים דלאו בר קמיצה והך דפ"ט מפהמ"ק איירי בכל מנחות דיש בהן קמיצה אז זר כשר לכתחלה:
אמנם בפי"ג ממעה"ק כתבתי להקשות דע"כ דלא כר"ש דלר"ש כל שאין נקמצות ליכא פתיתה והגשה כדאיתא דף ס' וא"כ איך מוקי באין נקמצות וא"כ תיקשי פתיתה והגשה דחשוב ר"ש דכהן אין מודה פסול לעבודה ואמנם לדידן דיש הגשה ופתיתה אף באין נקמצות הן במנחת הסולת והן במנחת כהנים שפיר נוכל לאוקמא הכא באין נקמצות והך דפהמ"ק בנקמצות ולפי"ז משנה פי"ד דזבחים איירי באין נקמצות רק דאכתי מהך דאיתא בפי"ט ממעה"ק לא מתרצי בהא:
לכך אני אומר דהנה בתויו"ט תמה מאוד על לשון המשנה דחשיב יציקה ובלילה ואח"כ מטיב נרות ואינך ואח"כ כ' הקומץ ומקבל יען שאין גמר עבודה וכן רבינו כ' כן כאן ובמעה"ק תחילה יציקה ובלילה ואח"כ מטיב הנרות ומסדר שולחן ואח"כ חוזר למעשה מנחה וכ' קומץ ומקבל ופלא מאוד:
ול"נ דא"ש מאוד דבוודאי בהך דיציקה ובלולה ליכא חיוב כלל אלא באינך מטיב הנרות ומסדר שולחן קומץ ומקבל דם בהני יש חיוב דמקמיצה וקבלה מצות כהונה רק פטור יען שאין אחרי' עבודה ולכן לא נקט קומץ עם שאר מעשה מנחה ונקט מסדר שולחן ומטיב נרות ואח"כ קומץ ומקבל דם דרק בהני איכא הטעם יען שאין אחרי' עבודה ולכן נקט רבינו כלשון המשנה דטעמא רבה איכא בהא:
והנה הריטב"א בקידושין דף ל"ד העלה דאותן שיש בהן הגשה מהגשה ואילך מצות כהונה ובאותן שאין בהן הגשה מקמיצה ואילך מצות כהונה והנה לא מצינו מנחה שצריכה קמיצה ואין בה הגשה אלא מנחת כהנים לר"ש כמש"כ תוס' שם במנחות וא"כ לריטב"א המשנה אתיא כר"ש ואין לומר דכוונתו על מנחת חוטא דנקמצת ואין בה הגשה אלא דיקשה מגמ' דמנחות שהבאתי דמוקי באין נקמצות אפי' יציקה וכש"כ הגשה בכהן ובנקמצות מקמיצה ואילך משמע דלא כדבריו ולקושית הריטב"א נ"ל עפ"י גמ' דמנחות דמשנה דקחשיב הגשה בכהן איירי באין נקמצות כגון מנחת כהנים וחוטא ודלא כר"ש והא דמקמיצה ואילך מצות כהונה בנקמצות ולפי"ז יש ראי' לדברי רבינו לפי דרכו דבנקמצות אז מקמיצה ואילך אבל באין נקמצות חייב זר עלי' אבל אין מחלל עבודה ובאמת ה"ה יציקה ובלילה וכמש"כ מהרימ"ט שם ול"ב קרא דרק למדין מהגשה:
רק דיש לתמוה אמש"כ הריטב"א דלכן ל"ח פתיתה בלילה ויציקה יען דכשר בזר דהא לר"ש כל הני פסולות בזר והנה במהרי"ט כ' דלא נקש הני דידעינן מהגשה דפסולות בנשים ולכאורה תמוה דכל הני כשירות בזר וצריך לומר אליבא דר"ש קאי אמנם ל"נ דהגשה לכתחלה בעי כהן והו"א אשה ג"כ לכתחלה שהיא כהנת כשרה לזה ממעט כהנות אבל יציקה ובלולה לכתחלה כשר בזר ודלא כמהרי"ט ודלא כריטב"א אלא דלמהרי"ט הקשה לו היכא ס"ד כלל נשים לכתחלה כשרה בהגשה הא הוה מ"ע שהז"ג אבל לדידי הא ל"ק דרק בסמיכה הקשה תוס' הא הוה מ"ע שהז"ג אבל הגשה שהוא חלק מעבודה ל"ש ז"ג דעיקר הכשירו של קרבן הוא ביום וכמש"כ במקנה ומהרי"ט גופי' כרב כן בסמיכה רק תוס' לית להו בסמיכה האי סברא דאינו חלק מעבודה אבל הגשה דהוא חלק מעבודה ל"ה ז"ג ע"כ שפיר הו"א אפי' כהנת כשר לכתחלה ולכן ממעט דלכתחלה לא אבל באמת כשר דהרי לא הגיש כלל כשר ודו"ק:
אח"ז ראיתי בשעה"מ ה' יו"ט הרגיש קצת במה שכ':
ונראה דיצא לרבינו כך מברייתא סנהדרין דף פ"ג אזהרה ליוצק ובולל מניין ת"ל קדושים תהיו ולא יחללו וגמ' דחי אסמכתא ואח"כ פריך מטמא ששימש במיתה ומסיק דבתיובתא א"צ לדחוק דאפי' באזהרה אינו ושפיר מתפרש הברייתא כפשטי' דהוה באזהרה:
הלכה ו
ד') ההפשט וניתוח והולכת עצים כשרה בזרים וכו'. ותמוה דבגמ' דזבחים דף י"ג יליף זה מקרא דוהקריב זה הולכה לא מקרא דוהקיר וראיתי בשי"צ ביומא שהרגיש בזה וכ' שט"ס בדבריו וצ"ל והקריב וקאי רק אהולכת עצים לא אהפשט וניתוח:
ה') והמטיב את הנרות. ולקמן כ' הדלקה כשר בזר והיינו דרבינו ס"ל דהטבה לאו היינו הדלקה ותימא רבה דרבינו בפ"ג מתומ"ס כ' דהטבה היינו הדלקה אמנם כבר תמה עליו בשו"ת הרשב"א לכן אני אומר דכוונתו כך דהנה מצינו דכתיב לא תבשל ודרשו חכמז"ל שתורה אפיקתה לאכילה בלשון בישול לומר דרק בישול אסרה תורה ובחולין דף קי"ג אמרינן דגלי קרא כשם שלקה אאכילה לקי אבישול כן נמי אמרינן הכא כיון דא"א להדלקה בלא הטבה הוציא רחמנא ההדלקה בלשון הטבה אבל עבודת הטבה דקרא לאו היינו ההדלקה ולפי"ז א"ש דרבינו כאן כ' דחייב אהטבה ובהדלקה כ' דכשר דהטבה לאו היינו הדלקה אלא דהדלקה נקראת גם הטבה כיון דא"א להדלקה בלא הטבה ובפ"ג מתומ"ס יבואר יותר:
אח"ז בא לידי שו"ת שו"מ ח"ג סי' ע"ה שעמד קצת על זה וכ' וז"ל הן אמת שצריך להבין לפמש"כ רבינו דהדלקת נרות הוא הטבתן א"כ מה זה שבפ"ט מבמ"ק כ' כיון שהטיב את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן והא הדלקת הנרות זהו הטבתן עכ"ל ופלא דעדיפא הוה לי' להקשות שרבינו כאן כ' דזר המטיב את הנרות חייב א"כ מפורש יוצא בדבריו שהטבה לאו היינו הדלקה:
אמנם נראה ליישב דבקרא כתיב בין הערבים אמנם אי דרשינן טעמא דקרא לפי מה שבארתי בפ"ח מבית הבחירה המצוה להדליק הוא שזה כבוד לפלטרין של מלך ולהאי טעמא באמת גם ביום צריך להדליק אלא דנפ"מ דאם מדליק בין הערביים דמפורש בקרא אין להדליק אלא בפנים דהדלקה במקומן בעינן אבל אם מדליק ביום שהוא רק מפני שזה כבוד לפלטרין של מלך ולזה סגי אם מדליק בחוץ ומכניסן לפנים וא"כ ניחא הא דמשמע במשנה דביום ליכא מצוה היינו להדליק בפנים הדלקה במקומה ל"ב אבל עכ"פ צריך שתהא דולקת גם ביום:
וכבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי טובא מוה' אברהם מ"ש פראנקל נ"י נשיא הוא בישראל אמר לי דבר נכון להוכיח כדברי רבינו דגם ביום איכא מצוה להדליק מהא דאיתא בשבת דף כ"א מאי חנוכה כשנכנסו היונים להיכל טימאו כל השמנים וכו' מצאו פך חתום בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים ויש לדקדק אי המצוה רק בלילה א"כ הוה לי' לומר שלא הי' בו להדליק אלא לילה אחת דבכלל יום לא משמע לילה דבשלמא ימים משמע שפיר גם לילות כדאיתא בסוכה דף מ"ג אבל יום דמשמע ועתו למעט לילה ל"ש ליקרות לילה בשם יום אלא וודאי דמצוה להדליק גם ביום ובאמת לא הי' בו רק להדליק על יום אחד ואפשר נמי דלא הי' בו אלא כדי להדליק אלא יום אחד היינו שהיום קצר מהלילה וכדאמרו במנחות דף פ"ח שהי' משערין שיהא שיעור שידליק ליל טבת הארוכות א"כ לא הי' בו להדליק כדי שיעור לילה אחת בחודש כסליו שהיא ארוכה מהיום וע"כ נקט כדי יום אחד בלא לילה ולא כדי שתדליק בלילה אמנם כיון שמצאו ביום כ"ב כסליו בין הערבים הצריכו להדליק מיד בין הערבים אף שלא הי' בו שיעור שתהא דולקת כל הלילה ונעשה בו נס שהי' דולקת כל הלילה וגם הי' להדליק בבוקר ביום כ"ו חנוכה א"כ נעשה מיד נס שהיתה דולקת כל הלילה הארוכה וגם יום כ"ו ונס זה נעשה בכל שמונה ימים דהיינו ליל ויום דבכלל ימים שפיר גם לילות כגמ' דסוכה הנ"ל וע"כ שפיר הי' נס כל השמונה ימים ומיושב קו' המפרשים הא לא הי' נס רק בשבעה ימים להנ"ל א"ש דהי' נס שפיר גם ביום הראשון שלא הי' בו שיעור אלא להדליק רק יום בלא לילה ואפשר שלא הי' באותו פך אלא להדליק יום אחד מימים הקצרים ודלק כל הלילה והיום ודפח"ח שוב ראיתי כהא"ג במהרש"א בח"א חולין דף נ"ה ומפרש דלזה רמז קרא מובז ליום קטנות ולהנ"ל א"ש יותר לישנא דקרא דנקט יום קטנות דהנס הי' מחמת יום קטנות:
הלכה ז
א') והדלקת נרות כשרה בזרים וכו'. וראב"ד השיג דלכתחלה פסול ובשי"צ על תוי"ש תי' דא"כ מאי חילוק יש בין הדלקת נר להצתת אליתא דהצתת אליתא ג"כ אינה במיתה דיש אחרי' עבודה כמש"כ תוי"ש דהיינו סידור ב' גזרין ורק לאו איכא א"כ לכתחלה לא א"כ הוה בלאו כמו הצתת אליתא ובגמ' מבואר דל"ד להדדי וכ' דדעת הראב"ד דבאליתא אפי' דיעבד פסול אבל בהדלקת נרות רק לכתחלה ומהא"ט השיג על הריטב"א שכ' הכ"מ דמשמע דממיתה מעטי' קרא אבל אזהרה איכא דומיא דעבודה שאין תמה א"כ תיקשי מה בינה להצתת אליתא:
והנה ראיתי במלחמות ביומא דכה"ג אין מטיב הנרות רק מדליקן דהטבה רק הכשר עבודה הוא ויפלא דהדלקה לאו עבודה רק הטבה והן כהא"ג צ"ע גם על תוס' דף כ"ו שכ' שהטבה תחילת עבודה הוא כמו שהקשה מהרש"א שם אך בשי"צ כ' ליישב דכונה תחילת עבודת צורך פנים דהדלקה צורך פנים אבל על הרמב"ן ל"ש לתרץ כן דכ' מכשירי עבודה דהא הדלקה לאו עבודה הוא וכן יקשה למה צריך כלל לפייס על ההטבה כיון דהדלקה בכה"ג וההטבה רק מכשירי עבודה כמש"כ תוס' דלכן מפיסין אהטבה משום הדלקה והא הדלקה גופי' בכה"ג (ועי' במלחמות כהא"ג דמפיסין לקטורת היינו מחתה והקשה הא קטורת בכה"ג למה מפיסין במחתה ותי' דלא ליתן לאינצו' דגם מחתה מעשרת וזה ל"ש בהטבה) וצ"ע:
ב') הוציאן לחוץ והדליקן וכו'. בספר לחם יהודא הקשה הא קיימ"ל הדלקה עושה מצוה ובעינן דוקא במקומו וכ' בשי"צ שם דלכאורה י"ל בנ"ח משום דהרואה אומר לצרכו הדליקה וזה ל"ש במנורה אלא דמדברי רבינו בה' חנוכה משמע דבעי הדלקה במקומו ותי' דשאני נ"ח דכבתה א"ז לה א"כ רק הדלקה מצוה לכן בעינן דוקא במקומו אבל במנורה דמצוה שיהא דולק מהני גם בהדליקה בחוץ דהא לדעת רבינו פ"ג מתומ"ס גם בבוקר הי' מדליק דס"ל דמצוה שיהא דולק כל היום ואפי' להחולקים עליו בנר מערבי מודין דבעינן תמיד א"כ כשהניחה במקומו נתקיים מצות הדלקה במקומו ועוד דהא בשבת דף כ"א דריש להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאלי' וכן כ' רבינו בפ"ג מתומ"ס ושם דף כ' מייתי גמ' ראי' מהא דלא בעינן שיהא אוחז ברובו ופי' תוס' שכונה דהיכא דקפיד תורה שלא יכבה סגי בהעלאת שלהבת ובפנ"י הוסיף לבאר דבשבת כהא"ג אין רשאי רק לעלות שלהבת בזה מקיים מצות הדלקה ואם רוצה להוסיף להדליק מחלל שבת א"כ לפי"ז זר שמדליק רק כדי ששלהבת עולה מאלי' זהו מצות הדלקה ומה שאח"כ מוסיף ודולק הוא נעשה ממילא לא ע"י זר וכן יכול להכניסו מיד לפנים א"כ נמצא דשפיר נעשה מצות הדלקה בפנים דהיינו מה שמוסיף ודולק עד שנאחז האור ברובו נעשה בפנים לכן שרי להדליק בחוץ וכן ע"י זר כיון שעכ"פ מצות הדלקה שיהא עולה מאלי' עד שיאחז האור ברובו וזה נעשה ממילא א"כ מה לי אם תחלת הדלקה ע"י זר או כהן כיון שבלא"ה עיקר מצות הדלקה נעשה ממילא:
אמנם בספר לחם יהודה כ' ליישב עד"א כיון שאמרו הדלקה לאו עבודה היא וכשרה בזר ואי אמרת דהדלקה דמנורה במקומה בעינן מאן מעייל זר להתם הרי מבין האולם ולמזבח אינו יכול להכנס וע"כ מה שאמרו הדלקה לאו עבודה היא הוא לענין אם הוציא המנורה לחוץ דהא נרות קביעי ואפי' הראב"ד לא נחלק על ההוצאה אלא על ההדלקה שאינה כשרה לכתחלה ושאני חנוכה דהדלקה עושה מצוה הוא מפני דקיימ"ל כבתה א"ז לה ושיעורה מועט משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק אבל מנורה זקוק לה אם כבתה דכ' תמיד שתהא דולקת מערב עד בוקר והך טעמא נמי דאמרינן התם למ"ד הנחה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן דהרואה אומר לצרכה דולק ל"ש גבי מנורה דאין דומה לה גבי הדיוט:
אך אכתי קשיא לי טובא במש"כ רבינו דמותר לזר להדליק ואמאי נהי דלאו עבודה הוא אמאי זר כשר מ"ש מהגרלה שדעת רבינו בפ"ג מעיוהכ"פ דפסול בזר דהגרלה מעכב וכאן הרי ג"כ הדלקה מצוה ומעכב אך י"ל לפמש"כ השי"צ דהדליקן בחוץ לכן כשר כיון שדולק בפנים אח"ז א"צ שיהא ההדלקה עצמה בפנים דהמצוה נמשכת דקיים מצות הדלקה בפנים לכן כשר גם בזר (כדאיתא מנחות דף ח' מדכהונה ל"ב פנים נמי לא בעי ה"נ מסתבר לומר איפכא מדפנים ל"ב כהונה לא בעי) משא"כ בהגרלה דבעי מעשה הגרלה לפני ד' לכן כיון דגם מעכב פסול בזר:
ובמש"כ ניחא לי ליישב מה שהקשה במשל"מ פ"ג מתומ"ס דכאן כ' רבינו הדלקה בזר יען דלאו עבודה ושם כ' דאף דהוצאה לאו עבודה פסול בבע"מ כש"כ בזר ולפמש"כ ניחא דשאני הדלקה דכשר בחוץ משום דמתקיימה מצות הדלקה בפנים לכן זר לאו מידי עביד אבל בהוצאה נהי דלאו עבודה כיון דמצוה הוא ומעכב והכרח לעשותו להוציאו לחוץ (עיין זבחים דף י"ח דזה מיקרי עבודה המעכבת) לכן בעי כהונת כמו בהגרלה:
והנה במשל"מ שם תי' דבהוצאה בעינן בגכ"ה ולפי"ז י"ל מה שהקשיתי מהגרלה די"ל כיון דבעי בגכ"ה לכן זר פסול אבל לענין הדלקה א"צ לזה רק כמו שכתבתי וכן מוכח מדברי המשל"מ גופי' שכ' בפ"ט מה' אלו כדברים האלו על דברת תוס' דכי ס"ד זר קרב לגבי מזבח ויקשה הא תוס' סברי בסוכה דף נ"ד דכניסה שרי בזר ורק כונת תוס' קרב אצל מזבח היינו כיון שמקום מקודש הוא אף דלאו עבודה לא יגש א"כ יקשה מהדלקת הנרות דזר יכול להדליק אף שהנרות במקום מקודש יותר ממזבח ותי' דל"ד להדלקה דיכול להוציאה לחוץ להדלקה לכן ל"ד לתה"ד ולהוצאת הדשן א"כ בהא גופי' נמי יש ליישב קו' המשל"מ שבה' תומ"ס הנ"ל דלכן אף דלאו עבודה בע"מ פסול דא"ד להדלקה דכשר בחוץ אך יקשה דגמ' משני דהצתת אליתא עבודה ויקשה אף אי לאו עבודה כיון דהוא בפנים ומעכב פסול בזר:
מעתה לפי"ז רבינו בזה לשיטתו פ"ג דכלים שחולק שם עם הראב"ד דס"ל דמנורה הוה דבר שעשוי לנחת דאסור לטלטלו דבעינן תמיד ולרבינו משמע שם דבמנורה אין הטעם משום תמיד דס"ל דרשאי לטלטלו ולהוציאו לתיקון להדליקו ואי הוה בעינן תמיד במנורה הוה אסור להוציאו לתיקון להדליקו וכן מוכח מדבריו בפי"ב משום דכ' רבינו שאומרים אל תגעו בשולחן ולא כ' שאומרים גם אל תגעו במנורה משום דסובר כאידך מ"ד דבמנורה ל"ב תמיד ויכול לטלטלו ולהוציאו לחוץ להטביל כדאיתא בסוף חגיגה:
אחר זה ראיתי בשו"ת שו"מ ח"ג סי' ע"ה שהרגיש קצת במה שהקשיתי וכ' וז"ל כיון דהדלקה עושה מצוה למה יכשר בזר אף שהכניסן אח"כ בפנים מ"מ בעת הדלקה הי' זר מדליקן שוב מצאתי בתשובה מאהבה עכ"ל הגאון והנה הקשה כאלו הוא מילתא דפשיטא ובאמת לאו מילתא דפשיטותא הוא די"ל כיון דלאו עבודה הוא כשר בזר אף דמצוה ורק אי קשיא הא קשיא מהגרלה כמו שבארנוה לעיל:
ג') והדליקה בחוץ. הדלקה לאו עבודה וכתב הכ"מ בשם הריטב"א וז"ל תימא דהא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות ואפשר לומר דלהכי לא אפקי' בלשון חיוב דבר אל אהרן ויעלה את הנרות לומר דלאו עבודה היא לחייב עלי' מיתה בזר כשם שא"ח בעבודה שאינה תמה ולכאורה תמוה הא בעבודה שא"ת רק פטור ממיתה אבל עבודתו פסולה וא"כ לדבריו יהא אדרבא זר פסול להדלקה ועוד קשה דבגמ' דף כ"ד פריך הדלקה לחייב ומשני הדלקה לאו עבודה משא"כ הצתת אליתא עבודה הוא וקשה מ"פ מהצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר הא גם הדלקה דינו הכי אלא דאין זר ח"מ מדלא כתיב בלשון חיוב שידליק אהרן לכך בדיעבד כשר אבל לכתחלה צריך דהא כתיב אהרן לכן מחוורתא כאידך טעמא דלכן לאו עבודה היא משום שאין בה טורח והא דיקשה א"כ אמאי כתיב אהרן י"ל שנתן הקב"ה מתנה וזכות לאהרן ובניו שיזכו הכהנים במצות הדלקה ושיהיו קודמים לישראל כמבואר במדרש שהובא ברמב"ן שאמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן:
והנה במעיי"ח הקשה על דברי ריטב"א שהביא שם הכ"מ במה שתמה הא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך וגו' וכ' דלכך אפקי' שאינו במיתה ומשמע דלאו איכא כמו עבודה שאינו תמה והקשה במעיי"ח דביומא דף כ"ד מוכח כרבינו דשם קאמר הדלקה לאו עבודה והקשה מן הצתת אלי' ומשני הצתת אליתא עבודה הדלקה אינו עבודה והצתת אלי' בוודאי אינו עבוד"ת א"כ מוכח דהדלקה אינה עבודה כלל ואפי' ל"ת ליכא וכ' במהר"ם שיק דוודאי הדלקה אינו עבודה וכמו שאמרו נמי בזבחים י"ד ובכמה דוכתי שחיטה לאו עבודה ופי' התוס' משום דאיתא גם בחולין וה"נ הדלקה בעינן אף בהדיוט דגנאי לבית בלא נר ואמרו חז"ל בשבת דף כ"ב וכי לאורה הוא צריך אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל וא"כ עיקר הוא לעדות ולכן א"ש דהדלקה לאו עבודה והא דכתיב יערוך אהרן ובניו היינו משום דזר אסור ליכנס שם והדלקה במקומה בעינן למצוה אמנם דעת הריטב"א נראה דהדלקה היא צורך וכבוד להיות למשכן ד' ולפי הס"ד דחשוב עבודה היא נקרא עבד"ת אם הי' עבודה מצד עצמה אבל אם נימא דהיא עצמה אינה עבודה אלא ליתן ירק ולעבודה א"כ שוב לא מיקרי עבוד"ת והיינו דפריך מעיקרא מהצתת אליתא ומינה ה"ה הדלקת מנורה הוה עבודה מצ"ע וממילא הוא עדיפא מהצתת אליתא דאין גמר עבודה ואינו עבוד"ת משא"כ הדלקת נר שהוא גמר וסוף אותו מצוה וע"ז משני הדלקת נר א"ע דאף את"ל דהוה עבודה שבא לכבוד העבודה מ"מ שוב אינו גמר עבודה:
ד') הוציא מנורה לחוץ והדליקן זר. בזה ניחא לי' קו' חמורה אמש"כ רבינו בפי"א מטמאי משכב דשולחן נטמא בשעה שמוציאין לחוץ להראות ויקשה א"כ מ"ד דחשוב בברייתא מנורה וקשה הא מנורה אין מוציאין לחוץ להראות ולהנ"ל ניחא דגם מנורה מוציאין לחוץ להדליק כשירצו ואולי י"ל דמוציאין אותן ג"כ כדי להראות חיבתן הנר מערבי דהולך ודולק ועדות לישראל כי שכינה שורה ודו"ק:
אולם חוץ מזה יש ליישב קו' הנ"ל דבאמת הקשה במשל"מ מהיכן הוציא רבינו דמוציאין לחוץ וכ' דכן הוא בירושלמי דמוציאין לחוץ ואז נטמא:
והנה מירושלמי הלז מבואר דלא סגי לומר דנטמא אף כשהוא במקומו יען דמטלטלין לעולי רגל אלא דסובר דלא נטמא רק בשעה שמטלטלין אותן הגם דלשון רבינו יש לפרש כך דבאמת נטמא אף כשעומד במקומו כיון שמטלטלין עכ"פ אותו והא דכ' בשעה שמוציאין היינו משום דסובר דע"ה אין נכנסין להיכל דלא כרש"י אבל ירושלמי משמע דפריך למה הא כלי העשוי לינחת טהור ומשני בשעה שמוציאין מוכח רק בשעה שמוציאין נטמא והיינו משום דכ"ע עשוי לנחת ואסור לטלטלו לכן רק כשמטלטלין באותו שעה נטמא ול"ד לשאר כלי המטלטל דנטמא אף כשמונח משום דאין אסור לטלטלו כאשר יבואר שיטת ראב"ד להלן וא"כ לפי"ז י"ל ירושלמי סובר ג"כ דנכנסין לפנים להשתחות כפירש"י אלא דסובר דשולחן לא נטמא בפנים רק בשעה שמטלטלין וא"כ תינח בשולחן דכ"ע אבל מנורה דמתכות דנטמא אף בפנים שפיר קאמר תנא דברייתא שהי' מזהירין כשנכנסו ע"ה לפנים שלא יגעו במנורה אף כשעומד במקומו וזהו דבר נעים:
ובזה נראה להבין השגת ראב"ד בפ"ג מה"כ שהקשה דשולחן שאני דאסור לטלטל דכתיב תמיד וטו"א השיג ממגילה דף כ"ה ולהנ"ל י"ל דראב"ד סובר כיון דבירושלמי מוכח דמשני בשעה שמוציאין ולא משני דהוה כלי מטלטל בשעה שמראין לע"ה וא"כ כיון דאסור לטלטל א"כ בשעה שמונח במקומו אין נטמא אף דלפעמים מטלטלין אלא דוקא בנטמא בשעה שטלטלהו וא"כ לפי"ז לס"ד דאין מטלטלין כלל ג"כ י"ל הא דס"ד דהוה כלי עשוי לנחת ואין מקבל טומאה היינו דוקא משום איסור לטלטל ודו"ק:
ולדעת רבינו י"ל דהוא סובר אי כלי העשוי לנחת ואין מטלטלין כלל מקבל טומאה א"כ במנורה דמטלטלין לפעמים למה לא יטמא בשעה שעומד במקומו אע"כ דעשוי לנחת אין מקבל טומאה וכשמטלטלין לפעמים נחית חד דרגא כיון דאסור לטלטל אין מקבל טומאה רק בשעת טילטול:
ה') אם הדליק זר. והראב"ד השיג ע"ז וכ' הכ"מ דרש"י מפרש הא דאיתא ביומא דף כ"ד הדלקה לאו עבודה הוא דאין בו טורח כיון שהדליק ברוב היוצא השלהבת עולה למעלה הביא דברי הריטב"א שהקשה הא בקרא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך ואפשר לומר דלהכי לא אפקה רחמנא בלשון חיוב ויעלה אהרן לומר דלאו עבודה הוא לחייב עלי' מיתה כשם שאין חיוב בעבודה שאינה תמה ותמוה דלהא"ט תהא עבודתו פסולה כמו בכל עבודה שאינה תמה אבל עבודתו פסולה כמבואר בדברי רבינו ולכן נראה ליישב דהנה ביומא דף ס' איכא בגמ' גבי מצות שילוח דכשר ע"י זר דשילוח ע"י איש עתי אין מעכב ותמהו א"כ אמאי דוחה שבת ובארתי בה' עיוהכ"פ דהכונה כך דאין מעכב היינו שאין מעכב העבודה אבל עכ"פ חיסר מצות שילוח ולכן משום כדי לקיים מצות שילוח דוחה שבת והבאתי ראי' לזה כן י"ל כאן כיון דכ' בהעלותך נשמע הא דכ' אהרן אינה אלא למצוה דהיינו דזה מצוה הוא שידליק אהרן אבל אינה מעכב ההדלקה דגם זר רשאי להדליק ונתקיים מצות ההדלקה גם בזר אבל איה"נ דנתבטל מצות הדלקת הנר ע"י אהרן:
אמנם קשה לי מהאי עובדא דהובא בשבת דף ל"ב בגר שבא להתגייר ע"מ שיעשהו כה"ג ובאבות דר"נ פט"ו ביתר ביאור דהכי קאמר לי' ב"ה דצריך ללמד איך מדליקין הנרות בפנים ואיך מקריבין הרי דפשיטא לי' דהדלקת נרות אין אלא מבפנים ופסול בזר ואף כי יש לדחות אין במשמעות המאמר:
הלכה ט
א') סידר מערכה פורקה. והנה בכ"מ הקשה הא בגמ' דחי לה ומסיק סידר שני גזרי עצים חייב אבל במערכה כשר בזר כיון דכשרה בלילה ותי' דקו' הגמ' הי' רק אמאי חייב כיון דכשרה בלילה אבל הא ל"ק לי' למה פסולה דאף דכשרה בלילה פסול בזר והנה באמת כן העלו בתוי"ש כדבריו אך קשה לי דבפ"ז ממעה"ק כ' רבינו שריפת קדשים כשרה בלילה ובזר וכ"מ לא מצא מקומו ול"נ שיצא לו מכאן דמי איכא מידי שכשרה בלילה ופסול בזר וא"כ כיון דש"ק בלילה ה"ה דכשר בזר וא"כ יקשה אי נאמר דרבינו ס"ל דרק חיוב ליכא אבל פסול איכא קשה מנ"ל זר כשר בשרק"ד והנה הי' נראה לתרץ דרבינו מפרש הסוגי' כך דפריך מאיברים ומשני סוף עבודה דיממא ותה"ד תחילת עבודה דיממא ועפירש"י ותוס' שנדחקו ול"נ לפרש דס"ד דפריך כיון דכשרה בלילה כשרה בזר נמי וע"ז מקשה מאיברים ותה"ד ומשני בוודאי מצינו כשרה בלילה ופסול בזר היכא שאין עיקר מצותו בלילה אלא הוא מצות יום שעבר אלא שנאנס ומקריב בלילה או בתה"ד דתחילת עבודה דיממא רק שיכול להקדים מבלילה (וכ"כ רבינו פ"ב מתומ"ס מצותו משיעלה העמוד השחר) אבל היכא דעיקר מצותו בלילה כמו סידור מערכה (כעין מש"כ תוס' ד"ה איכא) כשר בזר מעתה עיקר קו' ר"ז יען דסובר דמערכה עיקר מצותו בלילה כמש"כ תוס' וכן מוכח בדף כ"ד פריך אלא מעתה סידור מערכה ליחייב ומאי קושיא הא כשרה בלילה אין זר חייב עלי' אע"כ דכל הקו' הי' יען שר' זירא סובר שמצוה בלילה אבל הוא סובר דכשר בלילה אבל לא שמצותו בלילה וכיון שכן שפיר פסולה בזר ולכן פריך דליחייב עלה ג"כ ורבינו בפ"ב מתומ"ס כ' סידור מערכה בבוקר שנאמר בבוקר על ח"מ שנקט קרא דגזרי עצים א"כ ע"כ סובר דהוה עיקר מצותו ביום כמו בגזרי עצים א"כ נהי דכשר גם בלילה כיון שעיקר מצותו ביום פסול בזר אלא דלכאורה אכתי יקשה ממש"כ רבינו דשרק"ד כשרה בלילה ובזר מנ"ל כיון שאין עיקר מצותו בלילה מנ"ל דכשר בזר והנה י"ל כך דלל"ב דפריך כ"ז ארי"ו מטעם דאין עבודה תמה ולא פריך מטעם שהוא עבודת לילה היינו משום דסובר דהוה עבודת יום שכל מצותו ביום ואין כשר בלילה וא"כ הא דחזר רי"ו ממערכה היינו מפני הקו' דאין עבוד"ת לכן קאמר דדוקא בבגז"ע אבל לעולם עבודת יום הוה לכן שפיר כתב רבינו סידור מערכה בזר פסול אבל חיוב מיתה ליכא משום דל"ה עבוד"ת אבל לעולם מה דכשר בלילה כשר בזר ובמש"כ יש ליישב מה שהקשה בשי"צ למה לל"ב לא קשיא דבעינן עב"ת משום די"ל דלל"ק עדיפא לי' להקשות דאי כשר בלילה ע"כ אפי' פסול ליכא בזר (דלא כמש"כ בתו"ש) ולל"ב פריך מכח עב"ת אחיוב מיתה דוקא וא"כ שפיר כ' רבינו דשק"ד בלילה וכשר בזר כדפריך וכי יש עבודה שכשר בלילה ופסול בזר דה"ק ע"כ דאפי' פסול ליכא דהא לכן הוה עדיפא לי' להקשות מדכשר בלילה כשר בזר כנ"ל:
אולם יש לקיים דברי הכ"מ דאף דכשר בלילה אפ"ה פסול איכא בזר רק חיוב מיתה ליכא והא דיקשה מנ"ל בשרפק"ד שכשר בזר כתבתי במקומו שיצא לו כן מדברי ירושלמי פ"ה דיומא דאיתא שם להדיא שכשר בזר אבל לעולם מהא דכשר בלילה אין ראי' שכשר בזר וכן יש להוכיח מהך דירושלמי שכ' קו"ח איברים כשר בלילה ופסול בזר זו שכשר בזר אינו דין שכשר בלילה ולא קאמר פשוט אין לך פסול בלילה וכשר בזר וכיון שכשר בזר כשר בלילה ומדלא קאמר הכי וצריכא לעשות קו"ח מוכח דלאו בהא תליא די"ל דכשר בלילה ופסול בזר וה"ה איפכא כשר בזר ופסול בלילה וא"ש:
ב') סידור המערכה כשרה בזר ובכ"מ תמה הא מאתקפתא דר"ז וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר משמע דסידור מערכה כשרה בזר וכתב די"ל דלא פריך אלא משום דמחייב לי' מיתה אבל פסולא איכא ואמנם אי מהא לא איירי דהא לל"ב דרי"ו דפריך וכי יש לך עבודה שיש אחרי' עבודה ופסולה בזר וזהו וודאי לא הי' הקושיא רק על חיוב מיתה דלענין פסולה מיפסל אפי' אינו עב"ת ומילקי נמי לקי כמבואר בדברי רבינו אבל מהא דכשרה בלילה לא פריך לה כלל וכן מוכח מדברי רבינו דכ' לעיל דעל ניסוך המים והיין ח"מ והא כשרה בלילה כדאיתא בריש תענית ועל ני"י נמי עכ"פ בבאין בפ"ע כשר בלילה וגם נסכי יין נדבה כשר בלילה ואפי' נסכן בלילה כשר וא"כ יקשה כאתקפתא דר"ז ורי"ו יש לך עבודה דכשרה בלילה וזר חייב עלי' אלא וודאי דס"ל כל"ב דר"ז ולית לן האי כללא דכל שכשרה בלילה כשרה בזר וכבר עמד ע"ז בגבורת ארי' תענית דף ב' וכ' דלל"ק דר"ז צריך לחלק בין נסכים הבאים בפ"ע דלא מחייב זר עלי' אלא אנסכים שבאים עם הזבח אבל מנסה"מ קשה וכ' להכריח מזה דלא גרסינן כלל הא דנהמ"י כשרה בלילה ואמנם רבינו גרס לה ופסק כן בפ"י מתומ"ס ע"כ לומר דבאמת פליגי בהא דלל"ק דר"ז לא ילפינן נה"מ מנהיי' ורבינו פסק כל"ב א"כ ניחא נמי הך דסידור המערכה דפסולה דפסק כל"ב דר"ז:
אולם לכאורה ז"א דהא מבואר בירושלמי פ"ד דסוכה דרי"ו ס"ל דנה"מ כשר בלילה וא"כ קשיא לאתקפתא דר"ז דפריך לרי"ו וכי יש עבודה שכשרה בלילה ע"כ לומר דס"ל גם בנה"מ לחלק בין אם באה עם הזבח דאם הביאן עם הזבח ולא נסכן ביום פסולה בלילה שלאחרי' ויליף לגמרי מנהי' דג"כ יש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפ"ע אבל בדברי רבינו דלא מחלק בין באה בפ"ע לבאה עם הזבח דסתם וכ' סתם אין הזר חייב מיתה אלא על נה"י והמים משמע אפי' בבאה בפ"ע א"כ קשה אך א"ש די"ל דרבינו ס"ל כיון דעכ"פ עיקר מצותן דנסכים להביאן ביום בין נה"י בין נה"מ לכן חייב זר עלי' ולכן לל"ב דר"ז ניחא לי' דאף דכשרה בלילה חייב עלי' דהכי עיקר מצותן לעשות המערכה בבוקר ולכן שפיר ס"ל דסידור מערכה פסולה בזר אף דכשרה בלילה ודו"ק:
הלכה י
בע"מ א"ח אלא על עבודה תמה. ובכ"מ לא הערה מקורו ואמנם הוא ת"כ פ' אמור דדריש אשר יהי' מום לא יקרב וכו' מניין היציקות והבלילות ת"ל לא יגש יכול יהי' חייבים על כולם ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה יצאו אלו שאינם משום עבודה דהיינו שאינו עבודה תמה:
והנה במשל"מ כתב וז"ל שתויי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה שהזר חייב עלי' מיתה כמו שביאר שם בטמא ובע"מ וכו' ומסוג' דזבחים דף ח"י נראה דמחוסר בגדים ושתויי יין דינם שוה וכ' בספר נ"מ דמבואר בתכ"ה דשתוי יין חייב אפי' על עבודה שאינה תמה דהכי שנינו התם חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות ובעבודת אלו אין חייב עליהן מפני שאינן עבודה תמה ואפ"ה שתויי יין חייב וכמש"כ בס' קרבן אהרן שם וכן נראה מדברי רבינו דין י' שכ' הטמא ובע"מ ושלא רחוץ ידים א"ח אלא על עבודת שהזר חייב עליהן משמע דג' אלה שווים לזר לחייבם בעבודה תמה הא אחרים שאסורים בעבודה חייבים אפי' על שאינה תמה עכ"ד:
הלכה יא
א') טב"י ומחכ"פ ומחב"ג ושלא רחוץ ידים חייב עכאו"א. ותמוה למאי נפ"מ אי למיתה בי"ש ל"ש במיתות ואי לענין מלקות הא בלא רחוץ ידים אין בו מלקות דהוא רק עשה אח"ז ראיתי שבמנ"ח עמד ע"ז:
ב') ואם הי' זר אינו לוקה אלא אחת וכו'. וכ' הכ"מ שהוא תוספתא דהזר דא"ר לעבודה א"ע בשום אחת מאלה אטומאה ומחוב"ג ורחוץ ידים ואנכי הרואה כי הוא ספרי פ' קרח דאיתא התם והזר הקרב יומת בטהרה או אלא בטומאה אמרת בטומאה על הכניסה חייב כרת הא אינו אומר אלא בטהרה הרי דזר טמא א"ח אטומאה משום דלא משכחת דבלא"ה חייב אכניסה והנה בספר ז"ר הקשה הא גבי כהן ששימש בטומאה ג"כ קשיא טמא ששימש במקדש האיך משכחת דבכניסה חייב וצ"ל כדמשני הש"ס כגון בהיפך בצינורא וא"כ לגבי זר אימא נמי דחייב בטומאה וכגון שנטמא בפנים והפך בצינורא ואי לית לי' לספרי שינויא דהש"ס א"כ גבי כהן ג"כ קשיא טמא ששימש איך משכחת ולי יקשה יותר דהא בזר שפיר משכחת כגון בפסח הבא בטומאה דכניסה מותר ואם שימש בטומאה חייב משום טומאה דעבודה בטומאה לא הותר לזר דלכהן הותר ולא לזר כדאמרינן ביבמות דף ל"ג לגבי בע"מ ששימש בטומאה ועל כן רק בכהן הוא דקשיא לי' לגמ' טמא ששימש איך משכחת והנה במהר"ם ברבי בחי' לשבועות דף ו' תי' לק"ו הזר דמשכחת דכה"ג דלר"ש כה"ג ששימש בטומאה ליכא כרת על הכניסה דבפ"ג דהוריות ס"ל לר"ש מקרא דונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל לאפוקי כה"ג שאין חטאיו שוה לקהל פטורין מקרבן עולה ויורד אטומאת מקדש א"כ גם כרת לא מיחייב ואם שימש בטומאה חייב אבל בזר שפיר הקשה הספרי איך משכחת הנה בזה ניחא ק"ו הז"ר אבל קושיתינו דבזר משכחת בפשיטות בקרבן הבא בטומאה דאין טמאי מתים משתלחין עדיין לא נתיישבה ונראה דספרי סובר כשיטת הצל"ח פסחים דף פ"ז דאף דתמיד קרב בטומאה זר אסור ליכנס רק בק"פ הבא בטומאה אבל כהן שרי ליכנס אבל לעבוד עבודה אסור מה שא"צ לעבודה וא"כ ניחא דבזר הוא דקשיא לי' דחייב אכניסה אבל אכהן ל"ק דמשכחת בק"צ הבא בטומאה דליכנס שרי אבל לעבוד עבודה אסור בשאצ"ל ועביד עבודה בטומאה:
ונראה ראי' לדברי רבינו מיבמות דף ל"ג דנקט זר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה ולא נקט זר ששימש בטומאה משום דבזר ליכא חיובא משום טומאת וכ"כ תוס' שם:
אך הנה דברי תוס' דיבמות תמוהים אלי שדבריהם סותרים למש"כ בשבועות דף ז' דשם איתא יש לי להביא בענין זה ג' טומאות והקשו תוס' האיכא טובא כגון האוכל תרומה בטומאה וטמא ששימש אלא נקט הני לרבותא אע"פ שהן חמורות ותמוה הא בטמא ששימש ליכא חיובא בזר והלא שעיר הפנימי אין מכפר רק אזרים לא אכהנים אטמ"ק דכתיב אשר לעם כדרשינן שם דף י"ג ובזר ליכא חיובא אשימש בטומאה וכן יקשה אמש"כ תוס' שם דף ו' ד"ה אימא שהק' וה"נ דהוה מצי למיפרך אימא טמא ששימש שאפשר להיות איסור עבודה בלא איסור מקדש וקשה ג"כ הא כיון דשעיר פנימי אין מכפר אכהנים א"כ ס"ד דקרבן עויו"ר חייב גם בטמא ששימש א"כ שעיר פנימי אמאי מכפר דאין מכפר אכהן רק אזר וכל הדרש דקאי אטמ"ק משום דחייב עויו"כ והרי זר א"ח עוי"ו אם שימש בטומאה וא"כ השני דרשות דשעיר פנימי אין מכפר רק אמה שחייב הכתוב בעו"י והדרשא דאין מכפר רק אישראל סתרי אהדדי וא"כ לא שייך להקשות אימא טמא ששימש דזה ליכא בזר רק בכהן אך לזה יש ליישב הגמ' הקשו ואימא תרומה ואי אמרינן דזר א"ח אטומאה מטעם שכ' התוס' ביבמות דכ' איש איש מבני אהרן מהא"ט ל"ש גם איסור תרומה בטומאה בזר דאזהרתו מקרא דאיש איש מבני אהרן דבר השוה בזרעו של אהרן כדאיתא ביבמות דף ע"ד וכיון דגמ' פריך ואימא תרומה א"כ סובר דזר חייב אאכילה בטומאה א"כ ה"ה דחייב ג"כ אשימש במקדש ולכן הקשו דנימא ששימש בטומאה אבל ראשונה קשיא דאדרבא מדלא פריך ואימא תרומה א"כ סובר דל"ש בזר א"כ גם שימש בטומאה ל"ש בזר ולכן נקט רק ג' טומאות ומה הקשו דלינקט תרומה ושימש בטומאה דל"ש בזר וכן קשה אמש"כ תוס' שם ד"ה וכפר שכ' ומדאיתקש ליכא למימר דא"כ תרומה נמי דהא לפמש"כ זר א"ח אאכילת ת"ט ושעיר פנימי אין מכפר רק אישראל לא אכהנים וכהא"ג יקשה אפירש"י דף י"ג דמפרש מזבח כמשמעו ופירש"י אם הקטיר קטורת בטומאה ויקשה הא אין מכפר רק אזר ובזר אין חייב אם שימש בטומאה:
ג') שם אבל בזר פטור אם חיסר בגדים. הטעם בזה כ' בשומ"ר סי' מ"ו דהא הטעם דבגדים חסרים דמשוו להו כזר דאין כהונתן עליהם וזה ל"ש בזר דהוא זר הוא מצ"ע:
ד') זר וטמא אין חייב אלא אחת. כ' בכ"מ דזר אין מוזהר על טמא וכן שיטת תוס' יבמות דף ל"ג וקשה לדבריהם מריש פ"ב דזבחים דקאמר מה לאונן שאין בבמה משמע דטמא ישנו בבמה כמו שכ' בבה"ז על תויו"ט סוף זבחים שכ' דטמא שרי בבמה וכמו שתמה בטה"ק על הרמב"ן פ' שמיני כ' דאין חיוב בשתויי יין בבמה כי האזהרה לכהנים בעבודתן ואין כהן מקריב בבמה והקשה בטה"ק א"כ לפי"ז בטמא דליכא בזר א"כ ליתא בבמה וקשה א"כ מגמ' הנ"ל דמבואר דאיתא טמא בבמה וכן קשה גם לרבינו ותוס':
אך נראה ליישב דהנה הא דכ' הרמב"ן יען דליכא בזר ליכא בבמה מזה אכתי אין להכריח דאיסור בטומאה ג"כ אין רק לכהנים משום די"ל דשאני שתויי יין דאסרה תורה לכהנים כשירצו לעבוד עבודה לא ישתו יין והנה זה בוודאי ל"ש בזר דאיך נאמר דאזהר תורה לזר כשירצה לעבוד לא ישתה יין דזר לאו בר עבודה א"כ ליתא גם בבמה אבל איסור טומאה הנה אם הי' בא האזהרה כך כשירצו לעבוד לא יטמאו הי' ניחא בזר לא נאמר אבל בטומאה לא באה האזהרה ע"ז דבט"מ נצטוו כהנים אף בלא עבודה ובשאר טומאות לא באה האזהרה שלא יטמאו אף בשעת עבודה אלא כך בא האזהרה שלא יעבוד כשהוא טמא א"כ לפי"ז שייך זה גם בזר שלא יעבוד בטומאה דיהא חייב שנים וגם דניתוסף בו חילול דהרי אם קרב בטומאה עלה לא ירד דיש היתר בציבור ואם עביד בזרות ג"כ יש היתר בבמה ולא ירד כדאיתא בדף כ"ט ואולם בזר שהוא טמא דל"ש דהותר בבמה דקרבן ציבור ליכא בבמה א"כ לא הותר בטומאה (אי נאמר דטמא שייך בבמה) א"כ עלה ירד ולכן שפיר שייך גם בזר שלא יעבוד בטומאה וממילא איכא טמא בבמה ג"כ וא"כ לרמב"ן י"ל דטמא שייך בזר באמת ולכן איתא בבמה ורק בשתויי יין זה בוודאי לא נאמר רק לכהנים דאזהרה בא על לכתחלה כשירצה לעבוד לא ישתה יין א"כ ל"ש זה בזר דזר אסור לעבוד משא"כ בטומאה שבא האזהרה כשכבר טמא לא יעבוד ואם עבד חייב תרתי ומחלל עבודה שאם עלה ירד וא"ש:
ומעתה י"ל אף לדעת תוס' ורבינו ניחא שאף דסברי דבזר לא הוזהר כלל על הטומאה אפ"ה איתא בבמה דלא תליא בזרות דבשלמא שתויי יין אי לא הוזהר לזרים א"כ בבמה דזר כשר אין כאן חילול כלל כיון דלא הוזהרו על כך (ודמיא למש"כ תוס' קידושין דף ל"ו דנשים דלא נצטוו על בגכ"ה ל"ש בהו כלל מחב"ג) אבל בטומאה נהי דבזר לא הוזהרו על טומאה היינו רק לחיוב שבלא"ה מוזהרין משום זרות אבל פשיטא דשייך חילול עבודה בדידהו ונפ"מ דנאמר שירד דזר טמא אין הותר בבמה ממילא ירד דא"ל כיון דלא הוזהר אין כאן חילול משום טומאה וליכא בבמה וממילא אף בפנים לא ירד כמו בשתויי יין יען דלא הוזהר אמרינן דאין בו חילול בזר וממילא מותר בבמה דז"א דדוקא בשתויי יין דקאי על לכתחלה שלא ישתה כשרוצה לעבוד א"כ בזר ע"כ לא הוזהר אמרינן דל"ש בו חילול כלל אבל איסור טומאה הרי אף לכהנים לא הוזהרו שלא יטמאו כשירצו לעבוד אלא אם הם טמאים לא יעבוד ואם עבד חייב וא"כ אף דבזר שבלא"ה מוזהר אמרינן דאין חייב משום טומאה ג"כ אבל חילול שייך בו דהרי גם כהנים לא הוזהרו שלא יטמאו כשירצו לעבוד אלא שלא יעבדו בטומאתן ואם עבדו חיללו העבודה א"כ נהי דבזר ליכא חיוב אבל החילול שייך בו ג"כ וא"כ גם בבמה כשעבד בטומאה חילל ושוב אף בפנים נפ"מ בחילול שמצד עבודה דנאמר עלה לא ירד כיון שאין לו היתר בבמה כאמור וא"ש:
ויש להסביר הסברא יותר דבסוגי' רפ"ב דזבחים מבואר דמה שאין מוזהר אין ללמוד שיחלל דיש לומר מה להני שכן מוזהר דמה שמוזהר מסתברא שמחלל ג"כ וא"כ זה ניחא בשתויי יין דזר אין מוזהר שלא ישתה א"כ י"ל אף אי עבד אין מחלל דהיינו במקדש אם עלה לא ירד רק איסור זרות יש וכן בבמה שרי לגמרי אבל בטומאה ל"ש לומר כיון דבזר אין מוזהר שלא יעבוד בטומאה לא יחלל דז"א דזר בלא"ה מוזהר שלא יעבוד אבל בשתויי יין דהאזהרה שלא ישתה א"כ שייך שפיר הסברא יען שלא הוזהר שלא ישתה א"כ אין בו חילול מצד שהוא שתו"י:
וכן מוכח מתוס' זבחים דף ט"ז דבנשים שייך חילול עבודה בטומאה מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה עיין פי' דבריהם בבה"ז וצ"ק וטה"ק עכ"פ מוכח דשייך חילול והא נשים כזרים א"כ סותרין דבר' ביבמות ולפמש"כ שם לענין חיוב ליכא בזרים אבל חילול מצד טומאה יש:
והנה בזה יש לי לומר פרפרת דתוס' שם כתבו דוטהרה מכלל שהיא טמאה שייך לאוקים בעבודה בטומאה דשייך בנשים דכשרה לשחיטה ותמהו דליכא חילול בשחיטה דכל פסולים כשרים לשחיטה גם טמא ולכאורה הי' נראה לפמש"כ בפ"א מפהמ"ק לר"ע בשר נחירה הותר במדבר לא הי' שחיטה רק בכהנים וכן ראיתי אח"ז רב שכ"כ במהר"ם מינץ סי' ט"ו וא"כ י"ל דכוונת תוס' במדבר הי' שייך חילול בשחיטה דפסולים מחללין עבודה דרק בכהן כשר אך לכאורה ז"א א"כ גם נשים פסולים לשחוט וי"ל דנשים אף במדבר כשרים דעכ"פ הם מזרעו של אהרן דהיינו כהנת אלא דאכתי זה דוחק לכן י"ל דהנה רש"י דף י"ד פ"י דשחיטה לאו עבודה שכשר בפסולים ותוס' הוק' דע"ז אנו דנין ואיך עושה יוכיח מן הקושיא ותי' בטה"ק שרש"י דייק מטמא דקיימ"ל ספ"ק דמעילה שטמא עושה שיריים א"כ נתפס הפסול בקרבן אפ"ה כשר בשחיטה ע"כ עבודה הוא וא"כ לפי"ז י"ל לר"ע במדבר באמת זר הי' כשר אבל טמא הי' פסול בשחיטה דגרע דעושה שיריים ונתפס הפסול בקרבן ולפי"ז נשים טהורות כשר לשחיטה במדבר כזר אבל אי הן טמאין מחללין עבודה וקאי תוס' על זמן המדבר אז טמא או נשים טמאין מחללין בשחיטה ג"כ והנה עכ"פ יהא איך שיהא מתוס' הנ"ל מוכח עכ"פ בנשים שייך חילול טומאה אף דהם כזרים וא"כ לכאורה סותרין דבריהם שביבמות לפמש"כ ניחא דשם לענין חיוב אבל חילול שייך בזר בטומאה:
עוד נראה לי בדרך אחר ליישב הא דטמא איכא בבמה דהנה כ"כ דתוס' כ' דשייך בנשים טמאים חילול כיון דכשירה לשחוט בקדשים א"כ שייך לדרוש וטהרה מכלל שטמאה ונראה הכונה כך דהנה איסור טומאה באמת לא נאמר בהאי פרשתא רק לכהנים ולא לזרים אפ"ה שייך חילול גם בזרים ונפ"מ או לענין דנאמר עלה ירד דזר טמא חילל או שפסולין בבמה ונפקא באמת מהכא דדרשינן וטהרה מכלל שטמאה כאשר יבואר דהנה אם נניח דלא נאמר טומאה לזרים ול"ש בהו חילול מצד טומאה אלא מצד זרות א"כ בנשים ל"ש לדרוש וטהרה מכלל שטמאה לענין עבודה דבלא"ה נשים זרים הוה ומחללין ורק אי שייך חילול מצד טומאה בזרים שייך לדרוש וטהרה מכלל שטמאה וכן אי נאמר נשים פסולות לשחוט וגריעי מזר דלאו בר עבודה כלל (והיינו דגרע מזר דאף אי עלה ירד ואף בבמה לאו בר עבודה הן א"כ בלא"ה ירד א"כ אין נפ"מ במה שהם טמאים ל"ש לדרוש וטהרה מכלל שטמאה לענין עבודה) אבל לכך הקדימו דכשרים לשחוט א"כ לא גריעי מזר א"כ שייך לדרוש וטהרה מכלל שטמאה דגלי קרא דמחללין העבודה מצד טומאה ונפ"מ דעלה ירד ונאמר באמת דמוכח מהכא זר טמא מחלל עבודה וגם בבמה באמת שייך חילול דטומאה א"כ שייך שפיר לדרוש וטהרה הכלל שטמאה לענין חילול שאר עבודות והכי קאמר רחמנא אף דכשירות לשחיטה אף כשהם טמאות לענין עבודה טמאה ומחללין עבודה דנאמר דהוה כזר טמא שעבד דירד דפסול גם בבמה כיון דשייך טומאה באשה ובזר ונתיישבו תוס' יבמות דבאמת חיוב ליכא דהיינו לחייבו שתיים דלזר לא אזהר רק לכהנים אבל חילול עבודה נשמע מוטהרה מכלל שטמאה דמוכח דשייך בזרות כיון דשייך חילול דטומאה באשה וא"ש הכל:
הלכה יב
א') זר ששימש בשבת ובע"מ בטומאה וכו'. והנה הראב"ד השיג דזה דוקא בב"א וכ' הכ"מ דהא רבינו ס"ל באיסור כולל אחע"א כדאיתא בפ"ח ממא"ס א"צ בב"א ועוד כיון דבברייתא דקתני זר ובע"מ ולא תני מליקה ע"כ בכולל איירי לכן נקט רבינו סתם ול"נ דבהא עדיין לא נסתלקה השגת הראב"ד דהנה בפי"א ממעה"ק כתב רבינו דמליקה זר חייב עלי' משום דהוה בב"א דנבילה רק לכהנים הותרה ולא לזרים וא"כ קשיא לי' כיון שכ' שם הטעם דהוה בב"א א"כ למה לא כ' גם כאן דמשכחת בב"א אך זה ג"כ יש לכאורה ליישב דהרי בגמ' פריך לבר קפרא דחשיב בברייתא זר ובע"מ ומליקה שיירה משום דמליקה לא משכחת רק בב"א גם ר"ש מודה וברייתא בכולל לכן ר"ש חולק ומעתה כיון דרק בב"א לכן כ' רבינו הטעם דבב"א אבל היכא דמשכחת גם בכולל לכן מסתים סתם לי' רבינו אבל כד דייקת אכתי תיקשי קו' הראב"ד דרבינו שם הוסיף דמליקה הותר רק לכהנים וא"כ יקשה חדא דאמאי לא כתב גם כאן דשבת וטומאה הותרה לכהנים ולא לזרים כדקאמר ר"ח בהני תלת ועוד כיון דשייך לומר דהותרה בין לכהנים בין לזרים א"כ לאידך מ"ד הא דל"א דהותרה הוא רק היכא דהוא בב"א חל קל על חמור כמש"כ תוס' אבל אי הוה רק חל בכולל באמת הטעם דאמרינן דהותרה בין לכהנים בין לזרים כמש"כ תוס' דבכולל לא חל קל על חמור וא"כ היינו דקשיא לי' לראב"ד על רבינו למה לא ביאר כאן דאיירי בב"א ולכן ל"א הואיל והותרה גם לזרים הותרה דא"ל דלכן נקט סתם יען דחל גם בכולל א"כ שוב הי' לנו לומר כיון דהותרה הותרה גם לזרים דהוה קל על חמור והשגת הראב"ד על רבינו הוא השגה גדולה:
ועוד דהנה לכאורה קשיא לי הא דפריך בשמעתין לבק"פ מברייתא דשבקה מליקה ע"כ בב"א מודה וברייתא בכולל איירי וקשה לי דילמא איירי בב"א והא דלא חשוב מליקה דבמליקה ל"ש לומר הואיל והותרה הותרה לזרים דבמליקה י"ל דהא דמותר לכהנים אין מטעם הותרה כלל אלא מטעם עדחל"ת (וכבר עמד בס' דל"צ אתוס' מנחות דף מ"ה דנימא מטעם עדל"ת) ולכן מודה ר"ש דחייב תרתי אבל בזר ובע"מ דע"כ מטעם הותרה א"כ הותר גם לזרים י"ל דאיירי אף בב"א ואפ"ה לר"ש רק חייב אחת משום דהותרה אף לזרים וא"כ נהי דאיפרך בק"פ ממליקה אבל משבת וטומאה לא איפרך דשפיר פליגי בב"א:
ולכאורה י"ל כיון דחשוב בע"מ ששימש בטומאה והא ר"ש סובר ביומא דף ז' דט"ד א"כ ל"ש לומר טעם דר"ש משום כיון דהותרה הותרה אף לבע"מ דהא ט"ד בציבור ואפ"ה אמרינן הואיל ואידחי דלא חל לכהנים לא חל אזרים דאאחע"א דע"כ עיקר הטעם לא משום דהותרה הותרה אלא לומר דא"א חע"א א"כ במליקה ג"כ עכ"פ שייך אין איסור חע"א בזרות אך ז"א דבזבחים דף ל"ג הא ס"ל לרבא דהואיל ואידחי אידחי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ל"א וכן מוכח בפסחים דף צ"ה דדחקו טמאים ונכנסו להיכל פטורין אף למ"ד ט"ד דהא רבינו ס"ל בפ"ב מביאת מקדש דבנכנסו להיכל פטורין:
אמנם לפי"ז יקשה לאידך גיסא הא במנחות דף מ"ה אמרינן בפשיטות דמליקה אישתרי בכהנים א"כ ל"א דדחוי' הוא אלא דאישתרי א"כ מאי פריך הא י"ל דפליגי בב"א דלר"ש אמרינן הואיל והודחה הודחה כיון דס"ל ט"ד ולרבנן דס"ל ט"ה בציבור ל"א הואיל ואישתרי אישתרי וכן לענין שבת דתליא ג"כ אי ט"ד אי ט"ה בציבור (אף דלכאורה ביומא דף מ"ו משמע דלכו"ע שבת הותרה בציבור הנה בח"ס או"ח סי' פ"ה הוכיח דלמ"ד ט"ד גם שבת דחוי' בציבור ע"ד שכ' הכ"מ פ"ב דשבת לענין פנ"פ בשבת דתליא ג"כ אי ט"ד או ט"ה) א"כ ל"א הואיל והותרה הותרה משא"כ במליקה דלכו"ע הוא מטעם דאישתרי ושכן מצותו בכך כדמשמע במנחות דף ה' ובדף מ"ה וא"כ בהותרה ל"א הואיל והותרה הותרה לכן שבקה ברייתא לענין מליקה למחשבה ומ"פ לבק"פ הא י"ל דשבקה משום דלר"ש שבת וטומאה הוה דחוי אמרינן הואיל ואידחי אידחי אבל במליקה דע"כ הטעם משום דאישתרי לא משום דחוי' וכדאמרינן במנחות דאישתרי מליקה לגבייהו גם ר"ש מודה דל"א הואיל והותרה הותרה:
עוד קשה לי דהנה רש"י פי' שחיטה לאו עבודה הוא ואין כאן משום זרות ודקדק בשעה"מ פ"ג ממעה"ק דעכ"פ משום שחיטה חייב וכן נראה לי מירושלמי פ"ק דשבת דפריך אאחרנייתא משום מאי מחייב אשחיטה שחיטה בזר כשרה ולא פריך בפשיטות אמאי חייב כלל כיון דשחיטה בזר כשרה א"כ גם משום שבת לא מחייב:
אמנם נראה דתליא סברא זו אי אמרינן בעלמא נשים סומכות רשות א"כ נשים רשאים לשחוט בשבת (ועשה"מ פ"א מעיוהכ"פ דנשים בשאר עבודות חייבות מיתה כמו זר ששימש) וא"כ ה"ה דזר רשאי לשחוט בשבת אמנם למ"ד נשים אין סומכות א"כ אסורות לשחוט בשבת ה"ה דזר אסור לשחוט בשבת ומעתה בהא פליגי בק"פ סובר דהותרה לזרים שחיטה וטומאה במקדש כיון דבשחיטה הותרה זרות ובע"מ לכן גם בשאר עבודות שייך לומר דהותרה במקדש לזרים כגון בהקטרה (ואף לר' יוסי דס"ל ללאו נתנה הא חייב גם משום בישול כדאיתא בירושלמי פ"ב דשבת) ור"ח סובר גם בשחיטה לא הותרה לזרים בשבת כש"כ שאר עבודות דיש בו משום זרות דלא הותר שבת ובע"מ (והנה לפי"ז אין הטעם הא דהותרה משום דלא חל אזרות דבשחיטה דליכא זרות אפ"ה פטור אשבת ואבע"מ לכן לבק"פ דסובר דבשחיטה ליכא זרות ומצי חיל איסור שבת ואפ"ה שרי זר לשחוט בשבת ע"כ משום דס"ל דהותרה וה"ה לבע"מ בטומאה) והנה להאי טעמא לא תליא כלל באיסור חע"א דהא עיקר פלוגתתם בשחיטה דל"ש אאחע"א אפ"ה לר"ח חייב משום שבת לכן בעבודה בוודאי חייב משום שבת וחייב תרתי וכבר הוקשו הראשונים איך תליא פלוגתתם אי אמרינן הותרה באיסור חע"א והנה תוס' תי' דאי הותרה הוה קל על חמור דלא חל וקשה לי על דבריהם אי כוונתם יען שהותרה לכהנים הוה קל על חמור א"כ ל"ה לי' לבק"פ לומר דהותרה הותרה אלא כיון דהותרה וקל אאחע"א כדקאמר בכולי' ש"ס ואי כוונתם יען דהותרה גם לזרים הוה קל דלא חל הא ליכא למימר דהא ע"ז אנו דנין אם חל אזרים:
אולם נראה דשפיר הא בהא תליא דלמ"ד דבשחיטה הותרה שבת בזר ע"כ הותרה מכללה לכן שוב בשאר עבודות ג"כ לא מצי חייל דהא קילא דהותרה מכללה שבת במקדש אצל זר ג"כ לכן לא מצי חייל אאיסור זרות ולר"ח דחייב בשחיטה אשבת דלא הותרה מכללה א"כ שפיר מצי חייל בשאר עבודות אאיסור זרות דלא הותרה שבת לזר ול"ה קל על חמור:
מעתה לפי"ז קשיא קו' עצומה א"כ הא דדן בק"פ גם במליקה הותרה לזרים איסור נבילה והא לא מצינו בשום מקום שהותרה לזרים איסור נבילה היכא דליכא משום זרות כמו דמצינו בשבת וטומאה דהותרה בשחיטה וא"כ ע"כ לפרש הא דלב"ק הותרה לזרים היינו דס"ל כפשטה ג"כ שייך לומר דהותרה הותרה וכן מוכח בירושלמי פ"ב דשבת דבמליקה לא מצינו דהותר לזרים בלא איסור זרות דפריך שם הרי מליקה שרי לכהנים ואסור לזר ומשני דכ' לא יאכל קודש וצריך פירוש אכתי למה חייב משום נבילה בזר נאמר דהותרה אבל לפמש"כ א"ש דכונה בשלמא בשבת וטומאה שייך לומר דהותרה לזרים כיון דבשחיטה ליכא משום זרות ליכא משום שבת וטומאה ג"כ אבל במליקה דתמיד איכא איסורא דזרות דלא יאכל קודש א"כ ל"ש דהותרה לזרים דהא ע"ז אנו דנין אם מצי חל אזרות או לא חל אזרות א"כ מעתה יקשה מ"פ גמ' לבק"פ דאלו מליקה שיירה דבמליקה ל"ש לומר דקיל דהותרה מכללה כנ"ל ולכן רק בזר בשבת ובע"מ בטומאה דהותרה מכללה בשחיטה לא חל בב"א נמי דקל על חמור לא חל אף בב"א (כמש"כ הרמ"ע מפאנו דבאיסור ב"א ג"כ לא חל קל על חמור דהא דבב"א לא חל רק משום דאיזה מהן מפקית כמש"כ הריטב"א בקידושין משא"כ בקל על חמור אמרינן דחמור חל וקל לא חל) ולכן רק קתני פלוגתא בזר ובע"מ דלר"ש לא חל אבל במליקה דלא הותרה מכללה חל בב"א ולא פליג ר"ש במליקה:
והנה ליישב ע"כ נאמר דמוכח דלא כדעת הרמ"ע מפאנו הנ"ל אלא דבב"א גם קל על חמור חל דרק בכולל לא חל על חמור אבל בב"א חל מעתה שוב עומדת קו' הראב"ד כחומה דבזרות ובע"מ לא מחייב תרתי רק בב"א דבכולל הא לא מצי חל דאנן קיימ"ל דקל על חמור לא חל בכולל (דהא במעילה פליגי רב ולוי אי חל נבילה אטמאה והוק' תוס' אטו פליגי בפלוגתא דתנאי אי אחע"א ותי' דלוי סובר שאני נבילה דגלי קרא דחל אחלב ה"ה דחל אטמאה ורב סובר דלא חל אטמאה דרק אחלב חל דקיל דהותרה מכללה וע"כ ללוי ל"א הטעם דהותר מכללו משום דסובר דקל על חמור חל א"כ מוכח דרב ס"ל דקל על חמור לא חל (ולדידי' שפיר י"ל כמש"כ תוס' דהא בנבילה חל אחלב אף דהוה קל על חמור יען דחלב קיל דהותרה מכללה וא"כ רבינו דפסק שם כרב סובר דקל על חמור אינו חל ולא משכחת דיחול רק בב"א כמו במליקה ויפה השיג הראב"ד) דאמאי לא כתב רבינו גם כאן דרק חל בב"א:
ב') אולם נראה ליישב עד"א דהנה על קו' התוס' דטומאה על בע"מ הוה כולל מב' שמות שתי' דיליף מהקרבה דבע"מ דכתיב בלשון קריבה וכן אכילה בלשון קריבה אבל ברמב"ן מוכח דלית לי' תי' תוס' ואך נ"ל ליישב דבריהם לפמש"כ רש"י בפ"ב דזבחים הא דיליף מוינזרו שימש בטומאה משום דסמיך לי' אח"כ איש כי יקריב וסובר רש"י מלשון יקריב תרתי שמעת מיניה הקרבה ואכילה וכמו שביאר יפה דבריהם בטה"ק א"כ לפי"ז שפיר הכל מחד שם ואך עוד יש ליישב קו' התוס' דבפסחים דף ע"ג איתא דאכילת תרומה איקרי עבודה מדכ' ועבדתם עבודת מתנה היינו מתנות כהונה דהויא אכילה (ועבב"ק דף ק"י עבודתו ועורה קרי אכילת הבשר עבודתו) ולכן אם נמצא בן גרושה וחלוצה פטור מקרן וחומש וא"כ הוה הכל שם אחד:
ואמנם הא דאיקרי עבודה נראה דתליא בפלוגתא דהנה ביומא דף כ"ג דריש רב מקרא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק (ולוי חולק שם אבל בקדק"ד דריש גם הוא למעט עבודת סילוק) וא"כ ע"כ לא דריש דאכילה איקרי עבודה דהרי צריך למעט עבודת סילוק וראיתי בשי"צ שהרגיש בזה וכ' דזה אסמכתא והוא דחוק דבפסחים משמע דדרשא גמורה הוא דהני לא דרשי כלל האי דרשא ולאו עבודה הוא וכן מוכח ביומא דף ס"ט שאני אכילה דצורך עבודה אבל לא דהוה עבודה (ועיין מנחות דף כ"א דאוכלין קדק"ד בהיכל) ובירושלמי יומא פליגי ג"כ רב ורי"ו דלרי"ו ל"ב עבודת מתנה וא"כ י"ל דרי"ו לא דריש כלל עבודת מתנה למעט עבודת סילוק אף בפנים ודריש אכילה דאיקרי עבודה דשם בפסחים קאי לרי"ו וכן מצינו פלוגתא דרב ור"י בהא בירושלמי פ"ח דתרומות רב יליף מקרא בירך חילו דנמצא חלל עבודתו כשרה ורי"ו יליף מקרא דובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם וכי ס"ד לכהן שלא יהי' בימים ההם אלא לנמצא חלל וקאמר דפליגי דלרב דוקא כהן העובד ולרי"ו אף כהן שאין עובד לרב דוקא בקדשי מקדש ולרי"ו בקדשי הגבול והיינו בתרומה כדסובר בפסחים ולפימש"כ רב ורי"ו לשיטתו רב יסבור דאתי לעבודת סילוק ורי"ו לאכילת תרומה וקדשים והא דפליגי בכהן מקריב לכאורה אין לו ביאור ונראה שכוונתו דלאפוקי כהן בע"מ שאוכל בתרומה וקדשים כשנמצא חלל חייב ולרי"ו פטור והיינו משום דלרב לא איקרי אכילה עבודה ורק כיון שעכ"פ הוא כהן עובד פטור כשנמצא חלל ולרי"ו דאיקרי עבודה לכן אף בבע"מ איקרי אכילתו עבודה א"כ ניחא כיון שנטמא ונאסור באכילה דהוה ג"כ עבודה נאסר ג"כ בעבודה גמורה והוה שפיר משום אחד:
עוד יש ליישב דהנה תוס' הוק' לר"ח דסובר לר"י אית לי' כולל א"כ א"א ונעשית חמותו למה ל"א כולל ותי' כולל מ"ב שמות ל"א והוקשו א"כ הא דר"ח ג"כ כולל מ"ב שמות מיגו דאיתסור באכילה בטומאה איתסר נמי בעבודה ותי' דתרווייהו בלשון אחד נאמרה דכי יקרב בע"מ וכן איש כי יקרב דכונה אאכילה אולם ברמב"ן לא ניחא לי' בהא ותי' דאיירי בליכא קרובים דבעינן בכולל שהי' הדבר הנאסר בעולם (כשיטת רבינו לענין מוסיף) והנה יקשה עוד גם זר בשבת הוה כולל מ"ב שמות דהא דנאסר במלאכה ובעבודה אין מטעם מלאכה דהא זריקה וקבלה לאו מלאכה הוא ולפי"ז י"ל היינו באמת מה דקשיא לי' לראב"ד דסובר להלכה דל"א כולל מ"ב שמות דסהא"ט מפרש רבינו בפי' המשנה דלרבנן נידון בחמור' היינו בחמותו ונעשה אשת אביו כמש"כ בשו"ת מהר"ם א"ש ואמנם נראה ליישב דלכאורה קשיא דרש"י כ' דאי הוה נאסר כהנים בשבת בעבודה הוה מיקרי מוסיף אבל כיון דלא נאסרו רק כולל הוה ויקשה הא כהנים נאסרו בעבודה בשבת אף בק"צ לר"ה ביומא דף מ"ו ושבת דף כ' דאין אברים ופדרים מאיברי תמיד מקריבין בשבת (ובשומ"ש סי' מ"ו הקשה הא מוסיף לגבי קרבן יחיד ול"נ כיון דבסוג' קאי דבעי מוסיף בדבר זה עצמו והלא כאן איירי בק"צ לא בקרבן יחיד וע"כ קשה רק כמש"כ מאיברים שניתותרו) והנה י"ל לשיטת רש"י ותוס' יומא דף מ"ו דפליגי רק אליבא דר"מ אבל לר' יוסי דסובר רק ד' מערכות ולא עשו מערכה בפני עצמו לכו"ע מותר בליל שבת א"כ ליכא איסור מוסיף אבל רבינו מפרש הך דיומא אף לכ"ע פליגי אי מקטירין בשבת כמש"כ משל"מ פ"א מתומ"ס וא"כ הדרה קו' לדוכתי' אך א"ש דזה לר"ה התם בק"פ סובר התם דדחי שבת וא"כ כאן י"ל גם ר"ח סובר בהא כבק"פ ולבק"פ ל"ה מוסיף רק כולל וסובר לר' יוסי ל"א דהוה מוסיף כיון דסובר דמקטירין בשבת ולפי"ז רבינו דפסק בפ"א מתומ"ס דאין מקטירן בשבת שפיר הוה איסור מוסיף ולכן א"צ לרבינו לכתוב דוקא כשהוא בב"א כיון דהוה איסור מוסיף:
וכן י"ל לענין טומאה למ"ד ט"ד א"כ ביש טהורין אין דוחה א"כ ע"י טומאה אי תוסיף איסור אף בכהן שאין בע"מ וחשיב מוסיף ורק בשמעתין קאי אי ט"ה בציבור ורבינו פסק כמ"ד ט"ד וא"כ יש איסור מוסיף והנה י"ל אכתי משכחת דטומאה הוה מוסיף דנאסר בעבודת כגון טומאת זב ומצורע דלא נדחה בק"צ בכהנים א"כ שם טומאה איתא במוסיף וא"כ י"ל דרבינו דפסק בה' אמ"ב זונה חשוב איסור מוסיף דשם זונה הוה איסור מוסיף ה"ה הכא ס"ל דשם טומאה חשוב איסור מוסיף (וי"ל דב"ק ור"ח סברי באמת גם במוסיף משכחת רק דסברי מאן דאית לי' כולל אית לי' מוסיף מאן דלית לי' כולל לית לי' מוסיף אבל להלכה אף דכולל דב' שמות ל"ח כולל מוסיף הוה ולכן סתם רבינו דחל כיון דמשכחת ע"י מוסיף ועיין רמב"ן שהקשה אמה שאמרו דשבת קיל בהבערה דללאו יצאה הא איכא חומר שבת דשם שבת חמור הוא בשאר מלקות וצ"ל א"כ הוה כולל מ"ב שמות ואין חל):
עוד י"ל דבשע"ה הקשה לפירש"י שבת איוהכ"פ הוה מוסיף יען שחייב מיתת בי"ד א"כ שבת אזרות הוה נמי מוסיף וכן יקשה מטומאה דחייל אבע"מ דהוה במיתה וצ"ל דקאי לר' יוסי הבערה לאו הוה לכן ל"ח מוסיף וכן קאי לרבי דבע"מ ששימש במיתה א"כ טומאה אין מוסיף אבל להלכה הבערה חייב מיתת בי"ד הוה מוסיף וכן בע"מ לא הוה רק בלאו א"כ טומאה הוה מוסיף אזרות דטומאה במיתה:
ג') הנה בחולין דף ק"א איתא וסבור ר"י דאחע"א והתניא ר"י אומר אין נבילות עוף טמא מטמא דכתיב נבילה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה יצא זו דמוזהר משום לא תאכלו טמאה אבל לא משום ל"ת נבילה והקשה מהרש"ל ממכות דף י"ז ריסק ט' נמלים ואחד חי חייב משום נבילה ותי' דבט"ש כתיב נבלת שרץ אבל בעוף טמא לא נקרא נבילה ובמהרש"א תמה עליו דהא תוס' מכות כ' דהטעם משום דנבילה חל אחלב חל נמי אטמא וכוונתו דהיינו כלוי דסובר במעילה דף י"ז דמצטרף נבילה ושרצים לטמא בטומאת נבילות יען דמצינו דחל נבילה אחלב חל אשרצים אבל רב סובר דאין מצטרף דל"א מיגו דחל נבילה אחלב חל אטמא ואולם כבר הקשה בשעה"מ א"כ קשיא ללוי מר' יודא דמוכח דסובר דלא חל אטמא ול"א יען דחל אחלב חל אטמא:
(ולדעתי שגם מהרש"ל לא נעלם ממנו דברי תוס' דטעמא דלוי יען דחל אחלב חל אטמא אלא דהוה קשה לו כקו' שעה"מ מר"י דסובר דלא חל נבילה אטמא משום דחלב הותר מכללו וע"ז כ' מהרש"ל לחלק דרק אעוף טמא לא חל דל"ד לחלב דחלב איקרי נבילה דהא כ' חלב נבילה לא תאכלו אבל עוף טמא לא איקרי נבילה ע"כ ל"א מדחל אחלב חל אנבלת עוף אבל אנבלת בהמה דאיקרי נבילה שפיר חל כמו דחל אחלב ואתי לוי שפיר כר"י וראי' לדברי מדברי שמ"ק כריתות דף ו' שהקשה כן מר"י קשיא ללוי ותי' בעוף טמא לא איקרי נבילה משא"כ בהמה ושרץ איקרו נבילה ועיין שמ"ק בכריתות דף ד' שהקשה עוד לר"י אף דאאחע"א הרי קרא כתיב דנבילה חל אחלב א"כ חל גם אטמא ותי' משום דחלב לא הותר מכללו בבהמה א"כ שפיר חל נבילה הנה לפי"ז גם קו' ראשונה ללוי דהא ללוי ל"ש הסברא דהותרו מכללו דהוא סובר דחלב לא הותר מכללו בבהמה א"כ שפיר חל נבילה אטמא כמו דחל אחלב עכ"פ הרי מבואר בשמ"ק שהקשה כקו' שעה"מ לרי"ו אמאי לא נאסר לרי"ו דחל נבילה אטמא כמו דחל אחלב) ונראה ליישב דהנה תוס' בזבחים דף ע' הקשו ל"ל קרא דחל נבילה אחלב הא הוה כולל (ומש"כ תוס' מוסיף הכונה מידי דהוה אמוסיף דחל אפי' אין חמור על קל עתוס' יבמות דף ל"ג) וא"ל דמהכא ילפינן הא שאני הכא דהותר מכללו ונראה דחדא מתורצת בחברתה דהנה תוס' זבחים דף ס"ט הוקשו דר"י הא סובר אאחע"א ולכן אין מטמא בטומאת נבילות עוף טמא ובזבחים סובר דנבילות עוף קדשים מטמאה טומאת בלוע ואמאי כיון דאין אחע"א ותי' דש"ה דאין במינו נבילה ודבריהם תמוהים דמאי אהני סברא דאין במינו נבילה לומר דדוקא שם אין אאחע"א דלמ"ד אאחע"א אפי' היכא דיש במינו איסור אאחע"א (ואי כוונתם לחלק דאף דלאיסור נבילה אין חל אבל טומאת נבילות חל דלא תלוי באכילה א"כ אפשר לתרץ פשוט דלא תלוי איסור אכילה באיסור טומאה וכן נתקשה בצ"ק דלא הועילו בתירוצים כלל אך בשעה"מ פי"ז מאי"ב כ' לפרש דבריהם דבאיסור נבילה שייך אאחע"א אבל טומאת נבילות לא תלוי' באאחע"א לכן שפיר י"ל דלא ממעט מטומאה אלא במין שאין בו נבילה כנבילת עוף טמא והנה גם פירושו דחוק ועוד דהא לא נזכר בתוס' חילוק זה דהא זהו עיקר קושיתם דבשמע דחולין איתא דתליא טומאה באי אמרינן אחע"א) ועוד קשה לי לדבריהם מתוס' מעילה שכ' דללוי כמו דחל נבילה אחלב חל אטומאה דהא ל"ד כלל כיון דאין במינו נבילה אבל בחלב יש במינו נבילה ושוב אנו צריכין לסברת מהרש"ל דמצינו גם בשרץ שם נבילה נבלת שרץ משא"כ בעוף לא מצינו כן ל"ה במינו נבילה אבל מהרש"א דלא ניחא לי' בכך קשה (וזהו כקו' שעה"מ שהקשה ללוי קשה מר"י רק לתוס' קשה יותר כיון דיש סברא לחלק בין יש במינו נבילה א"מ מ"ט דלוי דמדמה חלב לשרצים ועוד דשאני חלב דהותר מכללו כמש"כ תוס' זבחים דאין ליליף מיני' ועוד קשה א"כ בחולין דף צ' דקאמר אימור דשמעת לי' ר"י טמאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' והא נשמע מדר"י דסובר נבילה חל אקדשים דהוה ג"כ קל על חמור לכן נראה לפרש דבריהם דהנה בהא דאין אחע"א יש שני סברות חדא לומר כיון דבלא האיסור לא הטילה תורה עליו עוד איסור אחד ויש סברא אחרת דבאמת התורה אסרה בכל גונא אלא דלא מצי חייל ונפ"מ דלא לקי תרתי אבל איסורא איכא (והוא פלוגתת רש"י ותוס' ביבמות דף ל"ב דלפירש"י שם חל לענין איסורא ונפ"מ לקוברן בין רשעים גמורים ולפי' התוס' ורמב"ן דזהו רק באיסור כולל למאן דלית לי' כולל חל עכ"פ לקוברן בין רשעים גמורים אבל בשאר עניני אאחע"א אפי' לענין איסורא ג"כ לא חל: