מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ט · הלכה יב
א') זר ששימש בשבת ובע"מ בטומאה וכו'. והנה הראב"ד השיג דזה דוקא בב"א וכ' הכ"מ דהא רבינו ס"ל באיסור כולל אחע"א כדאיתא בפ"ח ממא"ס א"צ בב"א ועוד כיון דבברייתא דקתני זר ובע"מ ולא תני מליקה ע"כ בכולל איירי לכן נקט רבינו סתם ול"נ דבהא עדיין לא נסתלקה השגת הראב"ד דהנה בפי"א ממעה"ק כתב רבינו דמליקה זר חייב עלי' משום דהוה בב"א דנבילה רק לכהנים הותרה ולא לזרים וא"כ קשיא לי' כיון שכ' שם הטעם דהוה בב"א א"כ למה לא כ' גם כאן דמשכחת בב"א אך זה ג"כ יש לכאורה ליישב דהרי בגמ' פריך לבר קפרא דחשיב בברייתא זר ובע"מ ומליקה שיירה משום דמליקה לא משכחת רק בב"א גם ר"ש מודה וברייתא בכולל לכן ר"ש חולק ומעתה כיון דרק בב"א לכן כ' רבינו הטעם דבב"א אבל היכא דמשכחת גם בכולל לכן מסתים סתם לי' רבינו אבל כד דייקת אכתי תיקשי קו' הראב"ד דרבינו שם הוסיף דמליקה הותר רק לכהנים וא"כ יקשה חדא דאמאי לא כתב גם כאן דשבת וטומאה הותרה לכהנים ולא לזרים כדקאמר ר"ח בהני תלת ועוד כיון דשייך לומר דהותרה בין לכהנים בין לזרים א"כ לאידך מ"ד הא דל"א דהותרה הוא רק היכא דהוא בב"א חל קל על חמור כמש"כ תוס' אבל אי הוה רק חל בכולל באמת הטעם דאמרינן דהותרה בין לכהנים בין לזרים כמש"כ תוס' דבכולל לא חל קל על חמור וא"כ היינו דקשיא לי' לראב"ד על רבינו למה לא ביאר כאן דאיירי בב"א ולכן ל"א הואיל והותרה גם לזרים הותרה דא"ל דלכן נקט סתם יען דחל גם בכולל א"כ שוב הי' לנו לומר כיון דהותרה הותרה גם לזרים דהוה קל על חמור והשגת הראב"ד על רבינו הוא השגה גדולה:
ועוד דהנה לכאורה קשיא לי הא דפריך בשמעתין לבק"פ מברייתא דשבקה מליקה ע"כ בב"א מודה וברייתא בכולל איירי וקשה לי דילמא איירי בב"א והא דלא חשוב מליקה דבמליקה ל"ש לומר הואיל והותרה הותרה לזרים דבמליקה י"ל דהא דמותר לכהנים אין מטעם הותרה כלל אלא מטעם עדחל"ת (וכבר עמד בס' דל"צ אתוס' מנחות דף מ"ה דנימא מטעם עדל"ת) ולכן מודה ר"ש דחייב תרתי אבל בזר ובע"מ דע"כ מטעם הותרה א"כ הותר גם לזרים י"ל דאיירי אף בב"א ואפ"ה לר"ש רק חייב אחת משום דהותרה אף לזרים וא"כ נהי דאיפרך בק"פ ממליקה אבל משבת וטומאה לא איפרך דשפיר פליגי בב"א:
ולכאורה י"ל כיון דחשוב בע"מ ששימש בטומאה והא ר"ש סובר ביומא דף ז' דט"ד א"כ ל"ש לומר טעם דר"ש משום כיון דהותרה הותרה אף לבע"מ דהא ט"ד בציבור ואפ"ה אמרינן הואיל ואידחי דלא חל לכהנים לא חל אזרים דאאחע"א דע"כ עיקר הטעם לא משום דהותרה הותרה אלא לומר דא"א חע"א א"כ במליקה ג"כ עכ"פ שייך אין איסור חע"א בזרות אך ז"א דבזבחים דף ל"ג הא ס"ל לרבא דהואיל ואידחי אידחי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ל"א וכן מוכח בפסחים דף צ"ה דדחקו טמאים ונכנסו להיכל פטורין אף למ"ד ט"ד דהא רבינו ס"ל בפ"ב מביאת מקדש דבנכנסו להיכל פטורין:
אמנם לפי"ז יקשה לאידך גיסא הא במנחות דף מ"ה אמרינן בפשיטות דמליקה אישתרי בכהנים א"כ ל"א דדחוי' הוא אלא דאישתרי א"כ מאי פריך הא י"ל דפליגי בב"א דלר"ש אמרינן הואיל והודחה הודחה כיון דס"ל ט"ד ולרבנן דס"ל ט"ה בציבור ל"א הואיל ואישתרי אישתרי וכן לענין שבת דתליא ג"כ אי ט"ד אי ט"ה בציבור (אף דלכאורה ביומא דף מ"ו משמע דלכו"ע שבת הותרה בציבור הנה בח"ס או"ח סי' פ"ה הוכיח דלמ"ד ט"ד גם שבת דחוי' בציבור ע"ד שכ' הכ"מ פ"ב דשבת לענין פנ"פ בשבת דתליא ג"כ אי ט"ד או ט"ה) א"כ ל"א הואיל והותרה הותרה משא"כ במליקה דלכו"ע הוא מטעם דאישתרי ושכן מצותו בכך כדמשמע במנחות דף ה' ובדף מ"ה וא"כ בהותרה ל"א הואיל והותרה הותרה לכן שבקה ברייתא לענין מליקה למחשבה ומ"פ לבק"פ הא י"ל דשבקה משום דלר"ש שבת וטומאה הוה דחוי אמרינן הואיל ואידחי אידחי אבל במליקה דע"כ הטעם משום דאישתרי לא משום דחוי' וכדאמרינן במנחות דאישתרי מליקה לגבייהו גם ר"ש מודה דל"א הואיל והותרה הותרה:
עוד קשה לי דהנה רש"י פי' שחיטה לאו עבודה הוא ואין כאן משום זרות ודקדק בשעה"מ פ"ג ממעה"ק דעכ"פ משום שחיטה חייב וכן נראה לי מירושלמי פ"ק דשבת דפריך אאחרנייתא משום מאי מחייב אשחיטה שחיטה בזר כשרה ולא פריך בפשיטות אמאי חייב כלל כיון דשחיטה בזר כשרה א"כ גם משום שבת לא מחייב:
אמנם נראה דתליא סברא זו אי אמרינן בעלמא נשים סומכות רשות א"כ נשים רשאים לשחוט בשבת (ועשה"מ פ"א מעיוהכ"פ דנשים בשאר עבודות חייבות מיתה כמו זר ששימש) וא"כ ה"ה דזר רשאי לשחוט בשבת אמנם למ"ד נשים אין סומכות א"כ אסורות לשחוט בשבת ה"ה דזר אסור לשחוט בשבת ומעתה בהא פליגי בק"פ סובר דהותרה לזרים שחיטה וטומאה במקדש כיון דבשחיטה הותרה זרות ובע"מ לכן גם בשאר עבודות שייך לומר דהותרה במקדש לזרים כגון בהקטרה (ואף לר' יוסי דס"ל ללאו נתנה הא חייב גם משום בישול כדאיתא בירושלמי פ"ב דשבת) ור"ח סובר גם בשחיטה לא הותרה לזרים בשבת כש"כ שאר עבודות דיש בו משום זרות דלא הותר שבת ובע"מ (והנה לפי"ז אין הטעם הא דהותרה משום דלא חל אזרות דבשחיטה דליכא זרות אפ"ה פטור אשבת ואבע"מ לכן לבק"פ דסובר דבשחיטה ליכא זרות ומצי חיל איסור שבת ואפ"ה שרי זר לשחוט בשבת ע"כ משום דס"ל דהותרה וה"ה לבע"מ בטומאה) והנה להאי טעמא לא תליא כלל באיסור חע"א דהא עיקר פלוגתתם בשחיטה דל"ש אאחע"א אפ"ה לר"ח חייב משום שבת לכן בעבודה בוודאי חייב משום שבת וחייב תרתי וכבר הוקשו הראשונים איך תליא פלוגתתם אי אמרינן הותרה באיסור חע"א והנה תוס' תי' דאי הותרה הוה קל על חמור דלא חל וקשה לי על דבריהם אי כוונתם יען שהותרה לכהנים הוה קל על חמור א"כ ל"ה לי' לבק"פ לומר דהותרה הותרה אלא כיון דהותרה וקל אאחע"א כדקאמר בכולי' ש"ס ואי כוונתם יען דהותרה גם לזרים הוה קל דלא חל הא ליכא למימר דהא ע"ז אנו דנין אם חל אזרים:
אולם נראה דשפיר הא בהא תליא דלמ"ד דבשחיטה הותרה שבת בזר ע"כ הותרה מכללה לכן שוב בשאר עבודות ג"כ לא מצי חייל דהא קילא דהותרה מכללה שבת במקדש אצל זר ג"כ לכן לא מצי חייל אאיסור זרות ולר"ח דחייב בשחיטה אשבת דלא הותרה מכללה א"כ שפיר מצי חייל בשאר עבודות אאיסור זרות דלא הותרה שבת לזר ול"ה קל על חמור:
מעתה לפי"ז קשיא קו' עצומה א"כ הא דדן בק"פ גם במליקה הותרה לזרים איסור נבילה והא לא מצינו בשום מקום שהותרה לזרים איסור נבילה היכא דליכא משום זרות כמו דמצינו בשבת וטומאה דהותרה בשחיטה וא"כ ע"כ לפרש הא דלב"ק הותרה לזרים היינו דס"ל כפשטה ג"כ שייך לומר דהותרה הותרה וכן מוכח בירושלמי פ"ב דשבת דבמליקה לא מצינו דהותר לזרים בלא איסור זרות דפריך שם הרי מליקה שרי לכהנים ואסור לזר ומשני דכ' לא יאכל קודש וצריך פירוש אכתי למה חייב משום נבילה בזר נאמר דהותרה אבל לפמש"כ א"ש דכונה בשלמא בשבת וטומאה שייך לומר דהותרה לזרים כיון דבשחיטה ליכא משום זרות ליכא משום שבת וטומאה ג"כ אבל במליקה דתמיד איכא איסורא דזרות דלא יאכל קודש א"כ ל"ש דהותרה לזרים דהא ע"ז אנו דנין אם מצי חל אזרות או לא חל אזרות א"כ מעתה יקשה מ"פ גמ' לבק"פ דאלו מליקה שיירה דבמליקה ל"ש לומר דקיל דהותרה מכללה כנ"ל ולכן רק בזר בשבת ובע"מ בטומאה דהותרה מכללה בשחיטה לא חל בב"א נמי דקל על חמור לא חל אף בב"א (כמש"כ הרמ"ע מפאנו דבאיסור ב"א ג"כ לא חל קל על חמור דהא דבב"א לא חל רק משום דאיזה מהן מפקית כמש"כ הריטב"א בקידושין משא"כ בקל על חמור אמרינן דחמור חל וקל לא חל) ולכן רק קתני פלוגתא בזר ובע"מ דלר"ש לא חל אבל במליקה דלא הותרה מכללה חל בב"א ולא פליג ר"ש במליקה:
והנה ליישב ע"כ נאמר דמוכח דלא כדעת הרמ"ע מפאנו הנ"ל אלא דבב"א גם קל על חמור חל דרק בכולל לא חל על חמור אבל בב"א חל מעתה שוב עומדת קו' הראב"ד כחומה דבזרות ובע"מ לא מחייב תרתי רק בב"א דבכולל הא לא מצי חל דאנן קיימ"ל דקל על חמור לא חל בכולל (דהא במעילה פליגי רב ולוי אי חל נבילה אטמאה והוק' תוס' אטו פליגי בפלוגתא דתנאי אי אחע"א ותי' דלוי סובר שאני נבילה דגלי קרא דחל אחלב ה"ה דחל אטמאה ורב סובר דלא חל אטמאה דרק אחלב חל דקיל דהותרה מכללה וע"כ ללוי ל"א הטעם דהותר מכללו משום דסובר דקל על חמור חל א"כ מוכח דרב ס"ל דקל על חמור לא חל (ולדידי' שפיר י"ל כמש"כ תוס' דהא בנבילה חל אחלב אף דהוה קל על חמור יען דחלב קיל דהותרה מכללה וא"כ רבינו דפסק שם כרב סובר דקל על חמור אינו חל ולא משכחת דיחול רק בב"א כמו במליקה ויפה השיג הראב"ד) דאמאי לא כתב רבינו גם כאן דרק חל בב"א:
ב') אולם נראה ליישב עד"א דהנה על קו' התוס' דטומאה על בע"מ הוה כולל מב' שמות שתי' דיליף מהקרבה דבע"מ דכתיב בלשון קריבה וכן אכילה בלשון קריבה אבל ברמב"ן מוכח דלית לי' תי' תוס' ואך נ"ל ליישב דבריהם לפמש"כ רש"י בפ"ב דזבחים הא דיליף מוינזרו שימש בטומאה משום דסמיך לי' אח"כ איש כי יקריב וסובר רש"י מלשון יקריב תרתי שמעת מיניה הקרבה ואכילה וכמו שביאר יפה דבריהם בטה"ק א"כ לפי"ז שפיר הכל מחד שם ואך עוד יש ליישב קו' התוס' דבפסחים דף ע"ג איתא דאכילת תרומה איקרי עבודה מדכ' ועבדתם עבודת מתנה היינו מתנות כהונה דהויא אכילה (ועבב"ק דף ק"י עבודתו ועורה קרי אכילת הבשר עבודתו) ולכן אם נמצא בן גרושה וחלוצה פטור מקרן וחומש וא"כ הוה הכל שם אחד:
ואמנם הא דאיקרי עבודה נראה דתליא בפלוגתא דהנה ביומא דף כ"ג דריש רב מקרא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק (ולוי חולק שם אבל בקדק"ד דריש גם הוא למעט עבודת סילוק) וא"כ ע"כ לא דריש דאכילה איקרי עבודה דהרי צריך למעט עבודת סילוק וראיתי בשי"צ שהרגיש בזה וכ' דזה אסמכתא והוא דחוק דבפסחים משמע דדרשא גמורה הוא דהני לא דרשי כלל האי דרשא ולאו עבודה הוא וכן מוכח ביומא דף ס"ט שאני אכילה דצורך עבודה אבל לא דהוה עבודה (ועיין מנחות דף כ"א דאוכלין קדק"ד בהיכל) ובירושלמי יומא פליגי ג"כ רב ורי"ו דלרי"ו ל"ב עבודת מתנה וא"כ י"ל דרי"ו לא דריש כלל עבודת מתנה למעט עבודת סילוק אף בפנים ודריש אכילה דאיקרי עבודה דשם בפסחים קאי לרי"ו וכן מצינו פלוגתא דרב ור"י בהא בירושלמי פ"ח דתרומות רב יליף מקרא בירך חילו דנמצא חלל עבודתו כשרה ורי"ו יליף מקרא דובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם וכי ס"ד לכהן שלא יהי' בימים ההם אלא לנמצא חלל וקאמר דפליגי דלרב דוקא כהן העובד ולרי"ו אף כהן שאין עובד לרב דוקא בקדשי מקדש ולרי"ו בקדשי הגבול והיינו בתרומה כדסובר בפסחים ולפימש"כ רב ורי"ו לשיטתו רב יסבור דאתי לעבודת סילוק ורי"ו לאכילת תרומה וקדשים והא דפליגי בכהן מקריב לכאורה אין לו ביאור ונראה שכוונתו דלאפוקי כהן בע"מ שאוכל בתרומה וקדשים כשנמצא חלל חייב ולרי"ו פטור והיינו משום דלרב לא איקרי אכילה עבודה ורק כיון שעכ"פ הוא כהן עובד פטור כשנמצא חלל ולרי"ו דאיקרי עבודה לכן אף בבע"מ איקרי אכילתו עבודה א"כ ניחא כיון שנטמא ונאסור באכילה דהוה ג"כ עבודה נאסר ג"כ בעבודה גמורה והוה שפיר משום אחד:
עוד יש ליישב דהנה תוס' הוק' לר"ח דסובר לר"י אית לי' כולל א"כ א"א ונעשית חמותו למה ל"א כולל ותי' כולל מ"ב שמות ל"א והוקשו א"כ הא דר"ח ג"כ כולל מ"ב שמות מיגו דאיתסור באכילה בטומאה איתסר נמי בעבודה ותי' דתרווייהו בלשון אחד נאמרה דכי יקרב בע"מ וכן איש כי יקרב דכונה אאכילה אולם ברמב"ן לא ניחא לי' בהא ותי' דאיירי בליכא קרובים דבעינן בכולל שהי' הדבר הנאסר בעולם (כשיטת רבינו לענין מוסיף) והנה יקשה עוד גם זר בשבת הוה כולל מ"ב שמות דהא דנאסר במלאכה ובעבודה אין מטעם מלאכה דהא זריקה וקבלה לאו מלאכה הוא ולפי"ז י"ל היינו באמת מה דקשיא לי' לראב"ד דסובר להלכה דל"א כולל מ"ב שמות דסהא"ט מפרש רבינו בפי' המשנה דלרבנן נידון בחמור' היינו בחמותו ונעשה אשת אביו כמש"כ בשו"ת מהר"ם א"ש ואמנם נראה ליישב דלכאורה קשיא דרש"י כ' דאי הוה נאסר כהנים בשבת בעבודה הוה מיקרי מוסיף אבל כיון דלא נאסרו רק כולל הוה ויקשה הא כהנים נאסרו בעבודה בשבת אף בק"צ לר"ה ביומא דף מ"ו ושבת דף כ' דאין אברים ופדרים מאיברי תמיד מקריבין בשבת (ובשומ"ש סי' מ"ו הקשה הא מוסיף לגבי קרבן יחיד ול"נ כיון דבסוג' קאי דבעי מוסיף בדבר זה עצמו והלא כאן איירי בק"צ לא בקרבן יחיד וע"כ קשה רק כמש"כ מאיברים שניתותרו) והנה י"ל לשיטת רש"י ותוס' יומא דף מ"ו דפליגי רק אליבא דר"מ אבל לר' יוסי דסובר רק ד' מערכות ולא עשו מערכה בפני עצמו לכו"ע מותר בליל שבת א"כ ליכא איסור מוסיף אבל רבינו מפרש הך דיומא אף לכ"ע פליגי אי מקטירין בשבת כמש"כ משל"מ פ"א מתומ"ס וא"כ הדרה קו' לדוכתי' אך א"ש דזה לר"ה התם בק"פ סובר התם דדחי שבת וא"כ כאן י"ל גם ר"ח סובר בהא כבק"פ ולבק"פ ל"ה מוסיף רק כולל וסובר לר' יוסי ל"א דהוה מוסיף כיון דסובר דמקטירין בשבת ולפי"ז רבינו דפסק בפ"א מתומ"ס דאין מקטירן בשבת שפיר הוה איסור מוסיף ולכן א"צ לרבינו לכתוב דוקא כשהוא בב"א כיון דהוה איסור מוסיף:
וכן י"ל לענין טומאה למ"ד ט"ד א"כ ביש טהורין אין דוחה א"כ ע"י טומאה אי תוסיף איסור אף בכהן שאין בע"מ וחשיב מוסיף ורק בשמעתין קאי אי ט"ה בציבור ורבינו פסק כמ"ד ט"ד וא"כ יש איסור מוסיף והנה י"ל אכתי משכחת דטומאה הוה מוסיף דנאסר בעבודת כגון טומאת זב ומצורע דלא נדחה בק"צ בכהנים א"כ שם טומאה איתא במוסיף וא"כ י"ל דרבינו דפסק בה' אמ"ב זונה חשוב איסור מוסיף דשם זונה הוה איסור מוסיף ה"ה הכא ס"ל דשם טומאה חשוב איסור מוסיף (וי"ל דב"ק ור"ח סברי באמת גם במוסיף משכחת רק דסברי מאן דאית לי' כולל אית לי' מוסיף מאן דלית לי' כולל לית לי' מוסיף אבל להלכה אף דכולל דב' שמות ל"ח כולל מוסיף הוה ולכן סתם רבינו דחל כיון דמשכחת ע"י מוסיף ועיין רמב"ן שהקשה אמה שאמרו דשבת קיל בהבערה דללאו יצאה הא איכא חומר שבת דשם שבת חמור הוא בשאר מלקות וצ"ל א"כ הוה כולל מ"ב שמות ואין חל):
עוד י"ל דבשע"ה הקשה לפירש"י שבת איוהכ"פ הוה מוסיף יען שחייב מיתת בי"ד א"כ שבת אזרות הוה נמי מוסיף וכן יקשה מטומאה דחייל אבע"מ דהוה במיתה וצ"ל דקאי לר' יוסי הבערה לאו הוה לכן ל"ח מוסיף וכן קאי לרבי דבע"מ ששימש במיתה א"כ טומאה אין מוסיף אבל להלכה הבערה חייב מיתת בי"ד הוה מוסיף וכן בע"מ לא הוה רק בלאו א"כ טומאה הוה מוסיף אזרות דטומאה במיתה:
ג') הנה בחולין דף ק"א איתא וסבור ר"י דאחע"א והתניא ר"י אומר אין נבילות עוף טמא מטמא דכתיב נבילה וטריפה לא יאכלו לטמאה בה יצא זו דמוזהר משום לא תאכלו טמאה אבל לא משום ל"ת נבילה והקשה מהרש"ל ממכות דף י"ז ריסק ט' נמלים ואחד חי חייב משום נבילה ותי' דבט"ש כתיב נבלת שרץ אבל בעוף טמא לא נקרא נבילה ובמהרש"א תמה עליו דהא תוס' מכות כ' דהטעם משום דנבילה חל אחלב חל נמי אטמא וכוונתו דהיינו כלוי דסובר במעילה דף י"ז דמצטרף נבילה ושרצים לטמא בטומאת נבילות יען דמצינו דחל נבילה אחלב חל אשרצים אבל רב סובר דאין מצטרף דל"א מיגו דחל נבילה אחלב חל אטמא ואולם כבר הקשה בשעה"מ א"כ קשיא ללוי מר' יודא דמוכח דסובר דלא חל אטמא ול"א יען דחל אחלב חל אטמא:
(ולדעתי שגם מהרש"ל לא נעלם ממנו דברי תוס' דטעמא דלוי יען דחל אחלב חל אטמא אלא דהוה קשה לו כקו' שעה"מ מר"י דסובר דלא חל נבילה אטמא משום דחלב הותר מכללו וע"ז כ' מהרש"ל לחלק דרק אעוף טמא לא חל דל"ד לחלב דחלב איקרי נבילה דהא כ' חלב נבילה לא תאכלו אבל עוף טמא לא איקרי נבילה ע"כ ל"א מדחל אחלב חל אנבלת עוף אבל אנבלת בהמה דאיקרי נבילה שפיר חל כמו דחל אחלב ואתי לוי שפיר כר"י וראי' לדברי מדברי שמ"ק כריתות דף ו' שהקשה כן מר"י קשיא ללוי ותי' בעוף טמא לא איקרי נבילה משא"כ בהמה ושרץ איקרו נבילה ועיין שמ"ק בכריתות דף ד' שהקשה עוד לר"י אף דאאחע"א הרי קרא כתיב דנבילה חל אחלב א"כ חל גם אטמא ותי' משום דחלב לא הותר מכללו בבהמה א"כ שפיר חל נבילה הנה לפי"ז גם קו' ראשונה ללוי דהא ללוי ל"ש הסברא דהותרו מכללו דהוא סובר דחלב לא הותר מכללו בבהמה א"כ שפיר חל נבילה אטמא כמו דחל אחלב עכ"פ הרי מבואר בשמ"ק שהקשה כקו' שעה"מ לרי"ו אמאי לא נאסר לרי"ו דחל נבילה אטמא כמו דחל אחלב) ונראה ליישב דהנה תוס' בזבחים דף ע' הקשו ל"ל קרא דחל נבילה אחלב הא הוה כולל (ומש"כ תוס' מוסיף הכונה מידי דהוה אמוסיף דחל אפי' אין חמור על קל עתוס' יבמות דף ל"ג) וא"ל דמהכא ילפינן הא שאני הכא דהותר מכללו ונראה דחדא מתורצת בחברתה דהנה תוס' זבחים דף ס"ט הוקשו דר"י הא סובר אאחע"א ולכן אין מטמא בטומאת נבילות עוף טמא ובזבחים סובר דנבילות עוף קדשים מטמאה טומאת בלוע ואמאי כיון דאין אחע"א ותי' דש"ה דאין במינו נבילה ודבריהם תמוהים דמאי אהני סברא דאין במינו נבילה לומר דדוקא שם אין אאחע"א דלמ"ד אאחע"א אפי' היכא דיש במינו איסור אאחע"א (ואי כוונתם לחלק דאף דלאיסור נבילה אין חל אבל טומאת נבילות חל דלא תלוי באכילה א"כ אפשר לתרץ פשוט דלא תלוי איסור אכילה באיסור טומאה וכן נתקשה בצ"ק דלא הועילו בתירוצים כלל אך בשעה"מ פי"ז מאי"ב כ' לפרש דבריהם דבאיסור נבילה שייך אאחע"א אבל טומאת נבילות לא תלוי' באאחע"א לכן שפיר י"ל דלא ממעט מטומאה אלא במין שאין בו נבילה כנבילת עוף טמא והנה גם פירושו דחוק ועוד דהא לא נזכר בתוס' חילוק זה דהא זהו עיקר קושיתם דבשמע דחולין איתא דתליא טומאה באי אמרינן אחע"א) ועוד קשה לי לדבריהם מתוס' מעילה שכ' דללוי כמו דחל נבילה אחלב חל אטומאה דהא ל"ד כלל כיון דאין במינו נבילה אבל בחלב יש במינו נבילה ושוב אנו צריכין לסברת מהרש"ל דמצינו גם בשרץ שם נבילה נבלת שרץ משא"כ בעוף לא מצינו כן ל"ה במינו נבילה אבל מהרש"א דלא ניחא לי' בכך קשה (וזהו כקו' שעה"מ שהקשה ללוי קשה מר"י רק לתוס' קשה יותר כיון דיש סברא לחלק בין יש במינו נבילה א"מ מ"ט דלוי דמדמה חלב לשרצים ועוד דשאני חלב דהותר מכללו כמש"כ תוס' זבחים דאין ליליף מיני' ועוד קשה א"כ בחולין דף צ' דקאמר אימור דשמעת לי' ר"י טמאה דאיסור לאו קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי' והא נשמע מדר"י דסובר נבילה חל אקדשים דהוה ג"כ קל על חמור לכן נראה לפרש דבריהם דהנה בהא דאין אחע"א יש שני סברות חדא לומר כיון דבלא האיסור לא הטילה תורה עליו עוד איסור אחד ויש סברא אחרת דבאמת התורה אסרה בכל גונא אלא דלא מצי חייל ונפ"מ דלא לקי תרתי אבל איסורא איכא (והוא פלוגתת רש"י ותוס' ביבמות דף ל"ב דלפירש"י שם חל לענין איסורא ונפ"מ לקוברן בין רשעים גמורים ולפי' התוס' ורמב"ן דזהו רק באיסור כולל למאן דלית לי' כולל חל עכ"פ לקוברן בין רשעים גמורים אבל בשאר עניני אאחע"א אפי' לענין איסורא ג"כ לא חל:
ד') והנה יש להכריח כשיטת רש"י דהנה בשבועות תנן נשבע שלא יאכל נבילות וטריפות חייב ופריך הגמ' והא מושבע ועומד הוא מהר סיני ובשו"ת אבני מילואים הקשה אמאי לא פריך סתמא דאאחע"א ותי' דנהי דאין אחע"א ללקות עליו אבל איסורא איכא ולכן פריך משום דנשבע ועומד דאפי' איסור ליכא דשבועה לא חלה על שבועה אף לאיסורא א"כ נשמע דמצד דאאחע"א איסורא מיהא איכא אמנם אני אומר הנה זה שייך בכל איסורין אבל לענין שיחול איסור נבילה על מין טמא אפי' לאיסורא נמי לא חייל כאשר אבאר דהנה בהא דאאחע"א יש שני טעמים מתוס' נראה שהוא מקרא דומתו בו כי יחללוהו דמזה נפקא בעלמא דאין אחע"א כמש"כ תוס' בשמעתין ואמנם למ"ד דבכולל איסור חע"א ל"ש לומר דיליף מקרא דומתו בו כי יחללוהו דא"כ בכולל נמי לימא דאאחע"א דנילף מהאי קרא וע"כ לומר דמסברא בעלמא אאחע"א והנה בוודאי זהו רק לענין ללקות עליו אבל דנאמר שלא יהא אפי' איסורא זה לא נשמע מסברא בעלמא וא"כ רק למ"ד דלית לי' כולל ולדידי' ילפינן מומתו בו כי יחללוהו שפיר י"ל דנילף משם דאפי' איסורא ליכא כמו בתרומה טמאה דממעטין משום דמחולל ועומד א"כ בוודאי ליכא אפי' איסורא כלל דמחולל ועומד (וכן משמע מדברי רבינו דכ' דאין קודש כלל ובראש יליף והקשה דהא לפי הא"ט לכאורה משמע אפי' בטוה"ג קדים ג"כ פטור ובשמעתין משמע דבטוה"ג קדים חייב ולפמש"כ ניחא דרבינו נקט האי לישנא לומר דאפי' איסורא ליכא דאאחע"א בנטמא תרומה קודם אבל לא היכא דטוה"ג קדים) אבל למ"ד דאית לי' כולל ולא יליף מקרא ע"כ איסורא איכא דמסברא לא נדע דלא חל אפי' לאיסורא (והא דכ' ומתו בו כי יחללוהו דמשמע דאפי' כולל לא י"ל דסובר דהנה בשבועות מסיק ר"ל בהא דמושבע ועומד דבאיסורא הבא מאליו ל"א כולל והיינו מהא"ט דהיכא דלא חל כלל אף לאיסורא ל"א כולל ג"כ כמש"כ הא"מ א"כ כן י"ל גם בתרומה דכיון דשייך לומר דאין קודש דמחולל ועומד לכך גם כולל ל"א א"כ ל"ד לשאר אין איסור חע"א דעכ"פ לאיסורא חל וממילא אמרינן שפיר כולל) ומעתה י"ל דכך סברת תוס' דהנה אי אמרינן דאף דאין אחע"א אבל איסורא איכא א"כ לענין לטמא טומאת נבילות שפיר חל אבל אי אמרינן דליכא אפי' איסורא א"כ גם לענין טומאה לא חל וא"כ לפי"ז במין טמא דשייך לדרוש דלא תאכל נבילה במין שאין בו טמאה דוקא אמר רחמנא אבל לא במין דאיכא משום לא תאכל טמאה א"כ ליכא כלל איסור נבילה א"כ גם לענין לטמא לא חל ולכן שפיר תלינן טומאה באיסור נבילה אבל בקדשים דיש במינו נבילה א"כ רק שייך לומר דאין אחע"א ללקות אבל איסורא ע"כ איכא וכיון דאיסור נבילה איכא שפיר מטמא ג"כ דלא תליא טומאה באיסורא לומר כיון דאאחע"א לענין ללקות לא חל טומאה ג"כ וא"כ ניחא דר"י סובר דנבילות עוף קדשים מטמא טומאת נבילות וסובר באיסור כולל דחל א"כ לא יליף מומתו בו כי יחללוהו א"כ איכא איסורא וכיון דאיכא איסורא שפיר מטמא אף דלא חל לענין ללקות עליו ומעתה ניחא דלא יקשה מהא דפריך בגיה"נ איסור חמור כקדשים מי שמעת לי' דכאן בקדשים הא דאיסור גיד חל באמת אין חל רק לאיסורא בעלמא ושם דקתני דגיד נוהג במוקדשים משמע כדינו ללקות עליו ע"ז שפיר פריך מי שמעת לי' ולפי"ז ניחא גם ללוי דהנה נבילה דחל אחלב היינו ללקות עליו כדאיתא לעיל דף ל"ח וא"כ היכא דגלי קרא דחל אפי' ללקות עליו בהא בוודאי אין לחלק בין יש במינו נבילה וכיון דחל ללקות משום נבילה אחלב כן נמי חל אטמאה אך לכאורה אכתי קשה א"כ נבילה אקדשים ליחול אפי' ללקות עליו כמו דחל אחלב אך הדבר ניחא דבאמת לכאורה קשה איך יליף לוי מדנבילה חל אחלב חל אטמאה הא נבילה שפיר חל אחלב מכח כולל כמש"כ תוס' חולין שם אבל נבילה אטמאה ל"ה כולל אך א"ש דהנה למ"ד דאית לי' כולל א"כ קשה קו' תוס' למה צריך כלל קרא דחל אחלב תיפוק לי' משום כולל וע"כ לומר דלמ"ד דאית לי' כולל היינו ר"מ באמת רק להכי גלי קרא לומר דאיסור נבילה שאני דחל אחלב מצד עצמו לא משום כולל וכיון דחל אחלב מצ"ע שפיר חל גם נבילה אאיסור טמא אבל למ"ד דלית לי' כולל א"כ הא דגלי קרא ואכול לא תאכלוהו דחל נבילה אחלב הוא אך מטעם כולל א"כ ל"ש לומר דחל אקדשים מטעם דחל אחלב דשאני נבילה אחלב דהוה איסור כולל וא"כ ניחא דמהא"ט לית לי' לר"י דחל אטמא ג"כ דליכא כולל וניחא נמי ללוי דלא יקשה מדר"י די"ל דלוי סובר כר"מ דאית לי' כולל ומיושב קו' השעה"מ על נכון:
ולפי"ז יש ליישב מה שהוקשו תוס' בזבחים אמאי לא יליף ר"מ מקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ותי' דר"מ סובר איסור חע"א ותמוה הא ר"מ לית לי' איסור חע"א לפמש"כ י"ל כוונת תוס' באמת ר"מ אית לי' אחע"א בכולל וא"כ קרא דחלב נבילה גלי דחל אחלב מצד שהוא חלב לא מצד שהוא כולל וא"כ כיון שחל מצד שהוא חלב א"כ שפיר חל גם אטמא אף דליכא כולל א"כ אין למעט מקרא זה דנבילה לא יאכל לטמאה בה דהרי שפיר חל נבילה אטמא כמו שחל אחלב א"כ ל"ש לדרוש יצא זה שאין נבילה דשפיר מצי חל איסור נבילה מצד שהוא חל אחלב ע"כ לא מצי דריש למעט מהאי קרא דע"כ גם טמא איקרו נבילה:
והנה תוס' זבחים דף ס"ט הוק' דר"י סובר דאין איסור חע"א ולכן ס"ל דעוף טמא אין מטמא בטומאת נבילות ובזבחים סובר דנבילה חל אקדשים דמלק נמצא טריפה ותי' דש"ה דאין במינו נבילה ודבריהם תמוהים דמאי אהני סברא דאין במינו נבילה לומר דדוקא שם אין איסור חע"א דלמ"ד אאחע"א הוא אפי' היכא דיש במינו איסור אאחע"א (וא"ל דכוונתם לחלק דאף דלאסור נבילה אין חל אבל טומאת נבילות חל דלא תלוי אכילה בטומאה א"כ אפשר לתרץ פשוט דלא תלי איסור אכילה באיסור טומאה וכן נתקשה בצ"ק) ועוד קשה לי מתוס' מעילה דף כ"א שם דללוי כמו דחל נבילה אחלב חל אטמאה דהא ל"ד כלל דשאני הכא דאין במינו נבילה אבל בחלב הא יש במינו נבילה בבשרו ונראה ליישב קו' דתוס' כיון דאאחע"א אמאי נבילת עוף קדשים מטמא דהנה על קו' תוס' ל"ל קרא דנבילה חל אחלב הא הוה כולל יש לומר דל"ה כולל דהא באמת איכא איסור א"ז גם אבשר כמש"כ תוס' בשבועות והקשה בלב אר"י איך חל איסור נבילה אאיסור א"ז ואמנם בארתי במק"א דאיסור נבילה עם איסור א"ז הוה (א"ז) איסור אחד דהרי לכן הוא נעשה יען דאין זבוח כדמוכח מדברי מהרש"ל שהובא בטו"ז סי' י"ט דברכת שחיטה עיקר לטהר מידי נבילה ושייכה גם בטריפה דאין מתיר באכילה א"כ איסור שא"ז שיש עליו מחיים שבא מקרא דוזבחת וכשמטהר מידי נבילה כבר קיים המצוה דוזבחת דאזלה איסור שאין זבוח כיון שיטהר מידי נבילה אך דעת הטו"ז שם דזביחה רק בא להתיר באכילה א"כ וודאי איסור א"ז הוא איסור אחר ואף דטוהר מידי נבילה כיון דלא הותר באכילה ע"י השחיטה לא מתקיים המצוה וזבחת ואכלת א"כ לדידי' איסור א"ז לא משום נבילה וקשה קו' הלב אר"י (אך מדברי רבינו פ"ד ממא"ס משמע דתליא נבילה בשחיטה שבא לטהר באכילה א"כ מוכח להדיא אף דשחיטה לטהר באכילה אפ"ה תליא בי' איסור נבילה וא"כ אף לטו"ז י"ל כך דאיסור א"ז ונבילה הוה כחדא איסורא ועמש"כ אאמהנגזצ"ל בספרו שבילי דוד בסוף או"ח) והנה צריך לומר דאפ"ה חל אאיסור דא"א בענין אחר כמש"כ תוס' ריש גיה"נ לענין גיד דחל מחיים מעתה לפי"ז שפיר חל אחלב ג"כ כמו דחל אאיסור א"ז חל אחלב אבל לא מטעם כולל אלא כיון דחל אא"ז חל אחלב ולזה שפיר צריך קרא (וכ"כ תוס' דף ל"ז דטריפה חל אחלב במיגו דחל אא"ז וזה דלא כמש"כ מהרש"א בשבועות שכ' דטריפה רק חל לאחר ששחט ופקע איסור א"ז) וא"כ לפי"ז ניחא קו' תוס' דגם נבילה חל אחלב ג"כ כמו דחל אאיסור א"ז אבל זה רק שייך בקדשים דיש במינו איסור א"ז אבל בטמא דאין במינו איסור א"ז ל"ש לומר מיגו דחל אאיסור א"ז לכן אין חל איסור נבילה ג"כ ואין מטמא:
מעתה ניחא גם מה שהקשו תוס' בזבחים אמאי לא יליף ר"מ מקרא דנבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה דל"ש נבילה בטמאה ותי' דר"מ סובר איסור חע"א ותמוה הא ר"מ רק כולל אית לי' וכבר תמה כן בהגרע"א אבל לפמש"כ ניחא דכולל ל"א רק היכא דלאיסורא חל עכ"פ בלא כולל אז אמרינן דכולל אהני גם ללקות וא"כ כיון דעכ"פ איסורא איכא ל"ש למעט מהאי קרא דלא ליטמא כיון דאית לי' כולל ע"כ אית לי' היכא דל"ה כולל דעכ"פ איסורא איכא וכיון דאיכא איסורא שפיר מטמא ואין למעט מהאי קרא שטמאה אין מטמא בנבילה והחלוק שבין יש במינו נבילה לית להו אליבא דר"מ דזהו רק סברת ר"י (או דתוס' סברי עתה דלר"י באמת אפי' לאיסורא אין איסור חל על איסור בעלמא וע"כ ממעט שפיר מקרא זה דאין מטמא כיון דליכא אפי' איסורא דנבילה בעלמא והא דנבילה חלה אקדשים יען דחל נבילה אחלב מיגו דחל אאיסור א"ז כמש"כ אבל בעלמא אפי' איסורא ליכא ולכן ממעט בטמא שאין מטמא בנבילה דל"ש מיגו דחל אא"ז דבטמא ליכא במינו א"ז אבל ר"מ דסובר בכל אאחע"א דעכ"פ לאיסורא חלה שפיר עוף טמא מטמא בטומאת נבילה:
ה') והנה בהא דאיתא בשמעתין דלמ"ד אין בגידין בנו"ט איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא הנה ממש כהאי שקליא וטריא הוא לעיל ריש פרקין דפריך אטו משום דאקדשי פקע איסור מיני' וקאמר דסובר אין בגידין בנו"ט ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא והקשו מזה אשיטת רבינו דסובר דלוקה אגיד של נבילה והיינו מטעם דאחשבי' וכמש"כ הרשב"א וא"כ ה"נ כיון דאיסור גיד איכא ע"כ איכא גם איסור מוקדשין וגם איסור טומאה ונראה ליישב דהנה קשה לי טובא לסברת הרשב"א דמטעם אחשבה לוקה אגיד של נבילה מהא דאיתא בחולין דף צ"ג דמייתי הא דאמר עולא עץ הוא ורחמנא אסרה והקשה במהרש"א הא לפמש"כ תוס' גם לר"ה אית לי' עץ הוא אלא דסובר דלמ"ד יש בגידין בנו"ט לא אסרה רחמנא אלא קנוקנות א"כ בזה דאמר עולא עץ הוא אין זה תשובה אדברי ר"ה כיון דזה דעץ הוא גם ר"ה מודה ונראה דבהא פליגי דלר"ה נמי עץ הוא אלא דסובר דלמ"ד אין בגידין בנו"ט לא הא"ט דאסרה תורה כיון דאכלה אחשבה לאכילה א"כ לדידי' לאו עץ הוא ולמ"ד יש בגידין בנו"ט סובר דל"א אחשבה ואין אסור אלא קנוקנות וע"ז בא עולא ואמר דעץ הוא והתורה אסרה ולא משום דאחשבה לאכלה לא אמרינן דמשום הכי יהא חייב אלא דהא גופי' גזה"כ דאף דעץ התורה אסרה ומיושב קו' מהרש"א על נכון א"כ מוכח דלהלכה דקיימ"ל כעולא ל"א כלל סברא אחשבה (אלא דיש לומר לרשב"א באמת בהא פליגי הסוג' בחולין ופסחים דנשמע דל"א אחשבה מדאמרינן דלר"ש דאין בגידין בנו"ט אסור בהנאה דל"ש כשהותרה נבילה הוא וגידה הותרה דאין גיד בכלל נבילה ול"א אחשבה משום דסבירא לי' כעולא דלית לי' סברא דאחשבה וסוג' דחולין דאוכל גיד של נבילה לקי שתים אתיא כר"ה דאית לי' סברא דאחשבה):
אמנם לפמש"כ לעיל יש ליישב על נכון די"ל דל"ש כולל רק היכא דעכ"פ איסורא איכא וכ' אלה דסובר באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל דהנה תוס' חולין דף פ"ט הוק' דנוקי משנתינו כמ"ד יש בגידין בנו"ט רק דסובר דאין איסור חע"א אפי' בכולל ואיסור חמור ויש לומר דהנה לכאורה נהי דסובר אין בגידין בנו"ט הא כבר כ' המפרשים דטעם קלוש איכא וא"כ יש להקשות נהי דלגבי איסור גיד הוה חידוש דתורה אסרה באכילה הגיד שאין בו טעם גמור ואיך יחול עליו שם איסור אכילה על הגיד לבד אבל היכא דיש איסור על כל הבהמה כגון נבילה או טמאה או מוקדשין א"כ כיון דפשט האיסור בכל הבהמה שפיר יש לומר דפשט האיסור בכולי גם בגיד כיון דעכ"פ טעם קלוש יש בו וא"כ איך תליא זה אי יש בגידין בנו"ט או לא דעכ"פ שפיר יכול לחול עליו שם איסור אגב כל הבהמה דפשטה איסורי' בכולה (ונפ"מ בגיד שנעשה נותר שייך לומר אין בגידין בנו"ט ולא חל עליו שם נותר דבזה דנין רק על הגיד לבד ובזה ניחא דלא יקשה לרבינו מהא דמוקי בפסחים דגידין ישרפו כר"י דיש בגידין בנו"ט והא לרבינו אף אי אין בגידין בנו"ט איסורא מיהו איכא א"כ חל עליו איסור נותר אבל לפמש"כ ניחא דרק חל אבשר ואגיד לאיסורא אבל אם נעשו גידין לבדן נותר לא חל אף לאיסורא) אך הדבר ניחא דבאמת מבואר בדברי רבינו בפ"ב מה' מא"ס דאיסורא דנבילה יש בכל הגידין אף בגידי היתר שבבהמה ונראה דהיינו מהא"ט שאף שאין בגידין בנו"ט פשט האיסור בכולה אבל רק לאיסורא בעלמא אבל אין לוקין כיון דעכ"פ אין בו טעם גמור ולא ראוי לחול עליו האיסור רק אגב כל הבהמה משום זה אין ללקות אך זהו ניחא בגידי היתר אבל בגידי איסור דאנו צריכין לבוא עליו מצד איסור חע"א בכולל והיכא דאי לאו כולל ליכא אפי' איסורא ל"א כולל א"כ ה"נ אי לאו דאיכא כולל דחלה אהתירא אבשר חלה גם אגיד שאין בו טעם ל"ה חלה אפי' לאיסורא דהא אין בגידין בנו"ט ורק מטעם כולל חל האיסור וגם שוב נאמר דחל עליו האיסור ללקות ג"כ מצד כולל זהו ל"א ולכן ליכא אפי' איסורא ולפי"ז י"ל דהיינו דקאמר דסובר אין בגידין בנו"ט ואיסור מוקדשין ליכא דהיינו דאי לאו דנאמר כולל ל"ה אפי' איסורא לכן ל"א כולל באמת וליכא אפי' איסורא בעלמא ומיושב קו' תוס' דאי אמרינן יש בגידין בנו"ט אפי' אי ל"א כולל ג"כ עכ"פ איסורא איכא (כשיטת תוס' ביבמות דלמ"ד דלית לי' כולל אבל עכ"פ איסורא איכא והיכא דל"ש כולל אפי' איסורא ליכא) א"כ לא מצי לומר איסורא גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דבוודאי אף אי לית לי' כולל אבל עכ"פ איסורא איכא משום מוקדשין ולכן רק מוקי כמ"ד אין בגידין בנו"ט דליכא אפי' איסורא ואז באמת ל"א כולל כלל ולכן איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא אולם לפי"ז י"ל יותר דשפיר אתיא כר"מ דר"מ סובר ג"כ אין בגידין בנו"ט רק הא דחל איסור מוקדשין היינו משום דפשטה קדושה בכולה וא"ל א"כ אמאי קאמר איסור מוקדשין ליכא י"ל דכבר הקשה בש"א מ"פ הגמ' פשיטא אטו משום דאקדשי פקע איסור גיד מיני' ואמאי לא הא עשה דל"ת ונראה דלק"מ די"ל לס"ד הוה סבור אין בגידין בנו"ט רק האיסור חל יען דפשטה בכולה אבל עשה ליכא כיון דאין בגידין בנו"ט וע"ז מסיק הגמ' דאיסור מוקדשין איכא איסור גיד ליכא דאין בגידין בנו"ט וכי תיקשי לר"מ י"ל ר"מ סובר באמת דחל אף דאין בגידין בנו"ט דהא פשטה בכולה וכי תיקשי פשיטא י"ל דהא איכא רבותא דהו"א דלא כר"מ דליכא איסורא כלל דאי אמרינן דלא חל ללקות אף איסורא ליכא דהא לאיסורא הוה קל על חמור דלא חל וע"כ דחל נמי ללקות:
אמנם זה ניחא לעיל דאיסור גיד קדים אבל כאן בטומאה דאיסור טומאה קדים א"כ ל"ש לפרש דאיסור גיד איכא טומאה ליכא דהא טומאה קדים ע"כ צ"ל דרק מלקות ליכא אבל איסורא איכא וכמש"כ רבינו בפ"ח ממא"ס דהאוכל גיה"נ מבהמה וחי' הטמאים פטור ואינו כאוכל משאר קדשים שאין הגידין בכלל בשר מעתה י"ל דבגיה"נ של נבילה ושל עולה לוקה שתיים אין משום כיון דחל איסורא אבשר חל נמי אגידין דפשטה איסורא בכולה (דסברת רשב"א דאמרינן אחשבה בשעת אכילה זה הסברא לא ניחא לרבינו אלא מטעם דפשטה בכולה) ולכן לקי דבאיסור כולל אית לי' דאחע"א דהא דבגמ' משמע דלא חל בכולל היינו דקאי למ"ד דסובר באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל משום דהיכא דאי לאו דאיכא כולל אפי' איסורא ליכא ל"א כולל אבל רבינו דפסק כרי"ו דסובר גם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל חזינן דאף דאי לאו דהוה כולל ל"ה חל כלל אפי' לאיסורא דהא היכא דמושבע ועומד לא חל כלל אפי' לאיסורא אפ"ה אית לי' כולל א"כ גם בגיה"נ אף דאי לאו כולל ליכא אפי' איסורא דהא אין בגידין בנו"ט אפ"ה היכא דאיכא כולל דפשטה איסורא בכולה חל אפי' ללקות עליו וניחא דפסק דלוקה שתיים וניחא ג"כ מה דהקשה עוד בשעה"מ דבפ"ב מה' אלו כתב דהאוכל מנבילה וטריפה או מבהמה וחי' הטמאין מן העוף מן העצמות ומן הגידין אעפ"י שהוא אסור הרי זה פטור וכ' הה"מ דיצא לרבינו כך ממש"כ בר"פ העור והרוטב העצמות והגידין טמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות מפני שאין בהן לאו של נבילה א"כ מבואר דס"ל דאין בהן מלקות א"כ למה כ' באוכל גידין של נבילה שחייב משום נבילה ומה נשתנה גיה"נ מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה דהאוכל מגיה"נ מבהמה הטמאים פטור שאין בגידין בכלל הבשר וכ' הה"מ דהיינו ממש"כ שאין מלקות בגידי טמאה וא"כ הדבר תמוה מאוד שהרי באוכל גידי נבילה וטריפה כ' ג"כ דאין בהן מלקות כדרך שכ' בבהמה טמאה וא"כ איך כתב דבגיה"נ של נבילה חייב שתיים ולפמש"כ ניחא דבגיה"נ של נבילה אי לא נאמר כולל דחל על איסור גיד ללקות אז אפי' איסורא ליכא דהא אין בגידין בנו"ט ורק חל לאיסורא משום דאמרינן כולל ופשטה איסורא (דהא טעם קלוש עכ"פ איכא) בכולה ולכן ע"כ חל גם לענין מלקות בכולל והא דגבי גידי היתר לא לקי וליכא רק איסורא לזה י"ל דרק בגידי איסור אמרינן דחל לאיסורא ע"י כולל דפשטה בכולה לענין זה שיהא לו הדין כשאר בשר הבהמה ע"כ לקי ג"כ דאל"כ לא יחול אף לאיסורא דקל על חמור לא חל משא"כ בגידי היתר דחל עליו רק לאיסורא משום דפשטה בכולה אבל א"צ לומר כלל שיהא שוה כשאר בשר הבהמה ודו"ק כי הוא רעיון עמוק:
ובזה מיושב מה דהקשו מפסחים דאמרינן למ"ד אין בגידין בנו"ט ל"ה בכלל נבילה ואסור בהנאה ורבינו פסק דגיה"נ מותר בהנאה להנ"ל ניחא דשם קאי לר"ש דלית לי' כולל א"כ אף דתאמר דפשטה איסורא בכולה וחל איסור נבילה גם אגיד אפ"ה לא לקי לדידי' דלית לי' כולל וכיון דלא מצי לחול משום דאין איסור חע"א אפי' לאיסורא לא חל שוב ל"א כלל דפשטה בכולה ואחשבה רחמנא שיהא להגיד כדין בשרו דהא לא מצי לחול מטעם דאאחע"א אפי' בכולל א"כ ל"ה בכלל נבילה ול"ש דהותרה נבילה גידה נמי הותרה דל"ה בכלל נבילה לכן לר"ש שפיר אסור בהנאה אבל לדידן דחל לאיסורא עכ"פ שפיר בכלל נבילה הוה ושייך לומר דהותרה נבילה גידה נמי הותרה לכן פסק דמותר בהנאה ודו"ק:
ו') מעתה נבוא ליישב קו' שעה"מ מבהמה טמאה דאין לוקה ולמה בשל נבילה לקי ונראה בהקדם מה דקשה עוד בהא שכ' דגיה"נ ליכא בבהמה טמאה דמי שבשרו מותר יצא זו שבשרה אסור ותמה בס' מהר"ם ברבי כיון דרבינו סובר אין אחע"א א"כ לא דרשינן מי שבשרו מותר וא"כ אמאי לא יהא חייב משום נבילה דהא ל"ש אאחע"א כיון דאין בגידין בנו"ט ליכא איסור טמאה וכן הקשה בספר מעין חכמה:
ונראה דלפמש"כ נכון דהנה כ"כ לעיל פי' המשניות דסובר גם לרבינו איכא איסורא דגיה"נ בבני יעקב (אף דבה' מלכים כתב דיעקב אבינו נהג כן אין כוונתו לומר שנהג כן מצד עצמו אלא כוונתו דלא נהג כן רק בבני יעקב לא בשאר ב"נ אבל לעולם דנהג כן משום שנצטוה בכך וכמו שכ' הח"ס בחי' ראי' לזה מקרא דכתיב עד היום הזה ואי רק מצד שנהג כן ל"ה לי' ליכתוב עד היום הזה כיון דלאחר כך לא נצטוו בזה) וא"כ הוה איסור חמור וקשה משמעתין דמשמע דרק לר"י אמרינן דחל מטעם דחמור דנהג בבנ"ח ועוד דלרבינו קושטא דמילתא דפליגי רק בדרשא דמי שבשרו מותר (דלא כמש"כ תוס' שרק לס"ד הוה סבור דפליגי בהאי דרשא) ובגמ' משמע דפליגי אי הוה איסור חמור ונראה דלפמש"כ לעיל הא דלר"י לא חל נבילה אטמאה אפי' לאיסורא הוא משום דכל שאין במינו נבילה שייך שפיר לומר דלא חל אפי' לאיסורא ולפי"ז בטמא ג"כ אין גיד חל אפי' לאיסורא לת"ק וא"כ רי"ו דסובר דחל איסור גיד אטמא צריך הוא ליתן טעם למה נבילה לא חל אטמאה אפי' לאיסורא ובגיד יהא חל אפי' ללקות עליו דהא לשיטתו הי' הדין נותן דאפי' איסורא ליכא לזה אמר ר"י והלא לבני יעקב נאסר להם גיה"נ ובהמה טמאה מותרת להם א"כ הי' בשרו מותרת להם וכיון דבשרו הי' מותר לכן שפיר נהגי גם בבהמה טמאה ולכן נהי דעתה בהמה טמאה בשרו אסור ל"ש למעט גיה"נ מדרשא דאין בשרו מותר שלכן אפי' איסורא ליכא יען שבמינו אין בשרו מותר דהא בשרו הי' מותר כשנצטוו על הגיד וא"כ שפיר איכא איסורא עכ"פ וכיון דע"כ לא נתמעט מאיסורא שוב חלה גם ללקות עליו מטעם זה גופי' דהוה איסור חמור דהוה נוהג בב"נ וע"ז השיבו חכמים מסיני נאמרה אלא שנכתוב במקומו והיינו כפי' רבינו דבאמת הי' אסור גיד בטמאה לבנ"ח אבל לנו הי' נתחדש איסור חדש מסיני ולישראל נאמרה זה הלאו שבתורה ואז הי' כבר בשרו אסור משום טמאה ול"ה מין שבשרו מותר לכן גידו לא נאסרה ואפי' איסורא ליכא וא"כ ל"ש לומר דמשום איסור חמור יהא חלה עליו איסור גיד דנתמעט מקרא דבעינן שיהא מין שבשרו מותר מעתה אף דרבנן סברי דאאחע"א אפ"ה צריכין לדרשא דבשרו מותר דהיינו דהיכא דאין מין בשרו מותר ליכא אפי' איסורא דאי משום דאאחע"א הוה עכ"פ חל לאיסורא בעלמא ולכן שפיר נתן רבינו הא"ט דליכא אפי' איסור גיד משום דאין מין שבשרו מותר ולכן אף דאין בגידין בנ"ט אפ"ה ל"ש דיחול איסור גיה"נ כיון דליכא איסור טמאה דהא נתמעט משום דאין בשרו מותר והנה אמת נכון הדבר:
ומיושב מה שהקשה בשעה"מ דלמה בגיה"נ של בהמה טמאה כ' דרק איסורא איכא ובגיד של נבילה כ' דלקי שתיים דלהנ"ל ניחא דבשל נבילה דאיכא איסור גיד ואחשבה רחמנא נמי לאכילה לכן כיון דפשטה איסורא בכולה שיהא שוה כבשרו אהני נמי לעניין ללקות אבל בטמאה דמעיקרא חל איסור טמא קודם דחל איסור גיד א"כ ל"ש לומר כיון דפשטה בכולה גם בגיד לענין איסורא פשטה בכולה גם ללקות דשוה גידו לבשרו כיון דאיסור גיד עדיין לא בא ל"ש דאחשבה רחמנא לאכילה ואינו כבשר דאיסור טמא איכא משעת יצירה ואיסור גיד אינו אלא כשנתקשה על הכף דהא לפי מה שבארנו אין אנו דנין אשעת אכילה אי אחשבה רחמנא לאכילה לענין איסור גיד רק דהכי קאמרינן דאחשבה אשעה שחלה איסור נבילה דבשעה שחלה שכבר הי' איסור לכן נמי פשטה איסורא בכולה שיהא שוה כבשרו דהא תורה נתנה ע"כ לגיד דין בשר דאסרתו לאכילה אבל בטמא דאיסור גיד עדיין ליכא א"כ אף דפשטה איסורא בכולה אבל לא דהוה כבשרו לכן לא פשטה איסורא רק שיהא עליו שם איסור אבל לא ללקות כמו בשאר גידי היתר ולפי"ז הדין נותן כשבא איסור גיד לחול הוה חל שפיר ללקות עליו דהוה איסור חמור דהא איסור טמאה ל"ה אלא איסורא בעלמא ועל הגיד אי חל הוה לקי ג"כ לזה כ' רבינו דאפ"ה לא חל איסור גיה"נ דבעינן מי שבשרו מותר יצא זה שבשרו אסור ולכן לא כ' רבינו הטעם דאין אחע"א דהא שפיר הוה חל כיון דאיסור טמאה אינו אלא איסור בעלמא:
ובזה ניחא מה שהקשה ברי"ם בהא דפריך הגמ' וסובר ר"י אין בגידין בנו"ט והא בג"ה של טמאה מחייב שתיים והקשה דילמא כיון דאין בגידין בנו"ט ולא מיקרי אכילה רק יען דתורה קריא אכילה שוב מיקרי אכילה גם לענין טמאה א"כ ל"ש אאחע"א דהא אי לאו איסור גיד ל"ה חלה איסור טמאה והוה כאיסור ב"א ולפמש"כ א"ש דלא אשעת אכילה אמרינן אחשבה רק אשעה שחלה האיסור אנו דנין ושפיר איסור טמא קדים וחל לאיסורא לבד דאז עדיין לא אחשבה רחמנא כבשר וכשחל איסור גיד ללקות עליו ל"ש לומר דיהא חלה איסור טמאה למפרע על הבהמה גם ללקות עליו משום טמאה דאין זה סברא לכן אין לוקין משום טמאה ודו"ק:
ז') ובהא ניחא לי ליישב קו' הראב"ד על מש"כ רבינו בפ"ד ממא"ס דאין נבילה וטמאה מצטרף וראב"ד השיג דהא הלכה כוותי' דלוי דתניא כוותי' ותי' הה"מ דהא פסק רבינו דאין איסור חע"א והקשה בלח"מ הא תוס' כ' דטעמא דלוי ניחא אף למ"ד דאאחע"א משום דכמו דנבילה חלה על חלב כן חל אטמא והנה לפמש"כ ליישב קו' תוס' בזבחים ניחא גם הא דהא אמרנו לחלק לענין קדשים וחלב שפיר חל נבילה משום דאיכא בהו איסור א"ז שבא מכח איסור נבילה ומיגו דחל אא"ז חל אחלב כקדשים משא"כ בטמא ליכא א"ז שאין במינו שחיטה וכ"כ רבינו להדיא בפ"ד ממא"ס וז"ל אין איסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראויין לאכילה ואם נשחטה שחיטה כשרה והי' מותרים באכילה אבל מינין שאין שחיטה מועלת להן אין לוקה משום נבילה אלא משום בשר טמא הרי דכ' דתליא זאת בהיתר בשחיטה וא"כ י"ל דרבינו סובר דמהא"ט שפיר חל נבילה אחלב משום דבאותה בהמה אהני השחיטה ויש במינו שחיטה להתיר הבהמה באכילה לכן חל איסור נבילה מיגו דחל אא"ז אבל אבהמה טמאה לא מצי חייל כיון דליכא איסור א"ז ול"ש בהו היתר שחיטה לכן פסק דלא כלוי רק פסק כר"י דדריש מקרא דנבילה וטרפה לא יאכל דלא חל איסור נבילה יען דאין במינו שחיטה ולוי ע"כ דלא כר"י רק כר"מ דלא יליף מהאי קרא כמו שהקשו תוס' זבחים באמת וע"כ דר"מ סובר דמהאי קרא לא נוכל למעט טמא משום דאיסור נבילה שפיר חייל כיון דחל אחלב חל אטמא ולית לי' הסברא דאחלב חל מיגו דחל אאיסור א"ז וא"כ רבינו דפסק כר"י ממילא לית הלכתא כלוי:
מעתה נשמע דיש ליישב עוד באופן אחר קו' תוס' ל"ל קרא דנבילה חל אחלב תיפוק משום כולל די"ל דבאמת בחלב ל"ש איסור נבילה יען דלא בא להתירו באכילה כמו שנראה מדברי רבינו הנ"ל אי לאו כולל ל"ה בחלב אפי' איסור נבילה דהא ל"ש שבא להתירו באכילה והוה כאין במינו שחיטה וכבר כתבנו לעיל דהיכא דאי לאו כולל ליכא אפי' איסורא אז ל"א כולל ולכן צריך קרא דאפ"ה חל אבל לא מטעם כולל רק דגלי קרא מגזה"כ דחל ולפי"ז היינו סברת לוי דסובר מיגו דחל אחלב חל אטמא דהא ע"כ מה דחל אחלב רק מגזה"כ (משום חומרא דנבילה דמטמא כמש"כ תוס' יבמות דף ל"ג לכן שפיר חל גם אטמאה) וסובר בהא כר"מ דלא יליף מהאי קרא דלא חל נבילה אטמא משום דכיון דר"מ סובר בעלמא דאמרינן כולל א"כ הא דגלי קרא בחלב ע"כ משום דבחלב ל"ה חל יען דאין במינו שחיטה ל"ש דחל מטעם כולל לן מגזה"כ דחל אחלב מצ"ע א"כ ה"ה דחל אטמא וליכא לילף מהאי קרא דנבילה לא יאכל לטמאה בה דהא שפיר חייל איסור נבילה אטמא כמו דחל אחלב:
ובזה יש לפרש שבאמת זה כוונת תוס' שכ' דע"כ ר"מ לא יליף מהאי קרא יען דסובר אחע"א ותמהו הא רק בכולל אית לי' לר"מ דאיסור חע"א לפמש"כ ניחא דהכי קאמרי כיון דאית לי' כולל א"כ ע"כ הא דגלי קרא דחל אחלב מגזה"כ א"כ ה"ה דחל איסור נבילה אטמא מגזה"כ וליכא למעט מהאי קרא דרק למ"ד דל"א כולל א"כ קרא דגלי נבילה חל אחלב היינו דגלי דחל בכולל א"כ אטמא דליכא כולל לא מצי חייל שפיר נשמע מהאי קרא דלא יאכל לטמאה בה כיון דלא חל אטמא דל"ה כולל לא מטמא:
ח') והנה במה שכתבנו לעיל אי אאחע"א אבל איסורא איכא נראה דבר חדש לי דהוא פלוגתא דאמוראי בחולין דף קי"ד דפליגי חד מ"ד ס"ל כיון דאין לוקה על אכילתו אין לוקה על בישולו דלהכי אפקי רחמנא בלשון בישול ואידך ס"ל כיון דלוקה על בישולו לוקה על אכילתו ותוס' ד"ה הא תמהו במאי פליגי האיכא סברא נמי להיפוך כדמסיק כיון דעל בישולו לוקה לוקה על אכילתו ונראה דהאי מ"ד ס"ל היכא דאין אאחע"א אפי' איסורא ליכא א"כ ע"כ כיון דאפקי' בלשון בישול לומר דאף על בישולו לא ילקה דאין כאן בב"ח ואידך ס"ל דאיסורא איכא ול"ש לומר דלא יהא חייב על בישולו דהא איכא עכ"פ איסור בב"ח גם לאכילה לכן אמרינן להיפך דלכן אפקי' בלשון בישול לומר כיון דלוקה על בישולו דהאיכא איסור בב"ח לוקה נמי על אכילתו (ובהא מתפרש שפיר תוס' שם דף י"ג ד"ה קסבר שמואל דדבריהם צריכין תלמוד דכ' דתרווייהו מחד קרא נפקא לסברא הנ"ל ניחא ודו"ק):
ובהך דר"ל דס"ל איסור כולל באיסור הבא מאליו ובאיסור ע"י עצמו ל"א כתב לי בני הרב המאה"ג החו"ב כש"ת מוה' אהרן זילבערשטיין אבדק"ק קערעצקע והגליל דבר נכון דהנה בא"מ הקשה מהא דאמרה נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים דהק' התוס' הא אין אחע"א אשת איש ותי' ע"י מיגו דחל על בעלה חל על עלמא והא התם ג"כ איסור ע"י עצמו הוא ואפי"ה אמרינן דחייל ע"י כולל ע"ש בסי' י"ב ולענ"ד נ"ל דהק' בתוס' מהא דמתניתין דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות וקחשיב מוקדשין אף דהוי איסור הבא ע"י עצמו ונ"ל דהא דקאמר ר"ל באיסור ע"י עצמו ל"א אחע"א צריך ביאור דמאי שנא וי"ל דלקמן בד"ה אלא כתב רש"י דהן משכחת בדברים המותרין והק' התוס' הא אף בדברים האסורים משכחת באומר סתם שאוכל ואינו מזכיר האיסור ותי' דאליבא דר"ש דלא ס"ל איסור כולל כתב רש"י דמשכחת בדברים המותרין והק' מהר"י בן לב הא לר"ש לא חייל שבועתו כלל לא בלאו ולא בהן ותי' מהרש"א דלר"ש נמי נהי דלא חייל שבועתו על איסור חייל על ההית' עיי"ש היוצא מדבריהם להר"י בן לב כיון דלא חייל אאיסורי' לא חייל שבועתו גם ההיתר ולמהרש"א חייל שבועתו עכ"פ אדברים מותרין וי"ל דר"ל סובר היכא דלא אמרינן כולל לא חייל כלל אף על אהיתר כיון דלא מצי לחול אדברים איסורין גם על המותרין אינו חייל וכמש"כ בהר"י בן לב והא תינח באיסור הבא ע"י עצמו י"ל הכי משא"כ באיסור הבא מאליו כגון איסור יוה"כ דע"כ חייל על דברים מותרין וכיון דלא מצית לומר דלא חל כלל ולהכי מדחייל על דברים המותרין חייל נמי על איסורין דס"ל לר"ל אם חייל חל על כל דברים אף על איסורין ואי לא חייל אאיסור גם אהיתר לא חל ומיושב קושי' התוס' מהקדש דהתם ע"כ איסור הקדש חל על חלק הבהמה המותר ומדחייל ההקדש על בשר הבהמה המותר חייל נמי על החלב:
אולם אכתי ק' דכתב מהרש"א בד"ה אלא דבכולל סתם גם ר"ל מודה דחלה השבועה ולא פליג אלא בכולל מפורש ודבריו צריך ביאור מ"ט דר"ל דבכולל סתם אית לי' איסור חע"א ובמפורש לא ס"ל אחע"א ונ"ל דכבר כתבתי לעיל פלוגתא דמהר"י בן לב והמהרש"א אי חלה השבועה עכ"פ על דברים המותרין ולהמהרש"א גם לר"ש דלית לי' אחע"א אפי' בכולל אפי"ה חלה השבועה על הדברים המותרין ודברי' אלו ג"כ צריכין הסבר גדול דהא מצד הסברה אי חייל השבועה יחול כולו על כל הדברים שנשבעה ואי לא חיילה על דברים האיסורין גם על דברים המותרין לא יחול דמנלן להפריד שבועתו ולחלק דבריו בסכינא חריפתא אמנם הנה מצינו דכוותי' בעלמא דאמרינן פלגינן דיבורא ולפי"ז ר"ש דס"ל פלגינן דיבורא גיטין דף ט' לדידי' שפיר י"ל דנהי דלא חייל שבועתו על דברים האסורין מ"מ על המותרין חל וכמש"כ המהרש"א:
ומעתה י"ל דפלוגתייהו דרי"ו ור"ל דהכא באיסור כולל הנה פליגי באמת אי אמרינן פלגינן דיבורא בירושלמי גיטין פ"א הלכ' א' מובא בב"י סי' נ"א בכותב נכסיו לשני בני אדם והעדים פסולין לזה ורחוקים לזה קאמר רי"ו דלא מהני מתנתו כלום ור"ל סובר דלזה מהני עדותו ולזה לא מהני ומדמה הירושלמי התם אי פלגינן דיבורא א"כ י"ל כמו דס"ל לר"ל פלגינן דיבורא כן ס"ל נמי הכא דשבועתו חייל רק על ההיתר ולא על דברים האסורים והא תינח באיסור הבא ע"י עצמו שאסרו עליו ע"י שבועה בהא י"ל דפלגינן דבריו משא"כ באיסור הבא מאליו באיסורין דל"ש זה ולכן ס"ל דבאיסור הבא מאליו אחע"א דמגו דחייל על דברים המותרין חייל נמי על איסורים ומהא"ט יש נמי לחלק בין כולל סתם וכולל מפורש דכתב מהרש"א דאף ר"ל מודה בכולל סתם דאמרינן איסור חל על איסור דכהא"ג כתבו תוס' בכתובות דף י"ח ד"ה ואין אדם דבאנוסים היינו מחמת ממון ל"א פלגינן דיבורא דנהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות משום דמחמת ממון או נפשות פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל גבי פלוני רבעני לרצוני פלגינן משום דלרבנן הוא דיבור בפני עצמו עיי"ש ולפי"ז בכולל סתם ולא אמר שאוכל שחוטה וטרפה שפיר אית לי' איסור כולל אבל בכולל מפורש שאמר שבועה שאוכל כשרה וטרפה דהוי טריפה דיבור בפני עצמו שפיר י"ל דפלגינן דבריו ושבועתו חייל רק על כשרה ולא על טרפה:
ולפי"ז מיושב היטב קושי' הא"מ מהא דנטולה אני מן היהודים דהתם אסרה וכללה על עצמה תשמיש של כל העולם סתם דלא אמרה בפירוש הן של בעלה והן של עלמא אלא סתם ולהכי גם ר"ל מודה דחייל באיסור כולל דלא אמר ר"ל באיסור דע"י עצמו לא חייל בכולל היינו בכולל מפורש דעל רי"ו קאי דמוקי בכולל מפורש:
וגם קושי' התוס' מיש אוכל וחייב ד' חטאות מתורץ היטב דהתם בודאי לא שייך לומר פלגינן דיבורא דמסתמא מקדיש הבהמה סתם שאין אומר שמקדיש הבשר והחלב להכי שפיר חייל ע"י כולל: