מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ו · הלכה י
א') כהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה ואינו עובד להבא ואם עבד לא חלל שנאמר ברך ד' חילו אף חולין שבו תרצה. ומבואר בכ"מ דרמב"ם פסק כר' יהושע והקשה דלכאורה משמע בגמ' רק למפרע כשר ומדברי רבינו משמע דלא חילל אף מכאן ולהבא וכ' כיון דלא אשכחן בקרא דמחלל מה"ת שיהא מחלל וע"ז תמה בשעה"מ אי אמרת דלא חילל א"כ מאי מייתי בקידושין דף ס"ו מבן גרושה למקוה שנמצא חסר דלא פסול למפרע והקשה תוס' הא שאני בן גרושה דאף שוודאי חלל מעיקרא אפ"ה כשר ותי' דנפ"מ עכ"פ בשטבל במקוה ועבד ונודע שהי' חסר מקודם יש להכשיר ג"כ כמו בבן גרושה (ועיין במהרש"א שכתב דבטהרות ל"ש זה הסברא רק בכהן שטבל ולכאורה מאי חילוק בזה ונראה דמצינו טמא כשר בעבודת ציבור א"כ ה"ה כאן שפיר י"ל בהוחזק בכשרות וטבל אף שנמצא חסר גזה"כ דכשר כמו בבן גרושה והבן היטב) וריטב"א ורמב"ן כתבו ליישב קו' תוס' יען דחזינן דאלימא כך החזקה דהי' בחזקת כשרות אין פסול למפרע ה"ה במקוה ולדעת רבינו ל"ש תירוץ הלזה (וראיתי בחידושים שלי על התורה שכן הקשיתי מדידי זה רבות בשנים שזכיתי לכוין לקו' זו) כיון דסובר דמכאן ולהבא כשר ג"כ בדיעבד אין ראי' עדיין למקוה דמכאן ולהבא פשיטא אם עבד כהן שטבל במקוה חסירה דפסול הקרבן דטמא מחלל עבודה א"כ ה"ה דאין לדמותו לבן גרושה להתיר למפרע והניח בצ"ע ועוד קשה א"כ ר"א דפוסל סובר דהוה חלל וודאי ומחלל עבודה א"כ למה פליגי בנמצא חלל ולא פליגי בעלמא בעבר ועבד בן גרושה אי מחלל עבודה אי לאו:
ולי נראה ליישב דיש לדקדק בדברי רבינו שכ' אם עבד עבודתו כשירה למפרע ואח"כ כתב אם עבד לא חילל ולא כתב דעבודתו כשירה וליישב כל זה נקדים עוד קו' שעה"מ מפ"י דתרומות דכ' רבינו אם אכל תרומה ונודע שבן גרושה פטור מחומש וחייב בקרן וכ' הכ"מ הטעם יען דרק אם עבד כשר ומכאן ולהבא לא לכך חייב בקרן ויקשה לרבינו דסובר כאן דגם מכאן ולהבא כשר א"כ אף מקרן יפטור לענין בדיעבד גם להבא כשר ואין חילוק לענין לשעבר ולהבא לענין דעבד עוד הקשה בשעה"מ דבה' עדות כ' רבינו היו מעידין שהוא בן גרושה אף שאין באים לחייב לא ממון ולא מלקות אפ"ה לוקה העדים אף דל"ש כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו ולרבינו דחייב לשלם קרן א"כ הכהן מסתמא כבר אכל תרומה וא"כ אם הוא בן גרושה חייב לשלם מה שאכל ובא לחייב ממון ופשיטא דלוקין העדים דהרי באים לחייב ממון:
ונראה ליישב הכל בחדא מחתא דהנה יש ב' מיני עבודת עבודה שא"א לתקן אם עבד זר או טמא כגון קמיצה וזריקה ויש עבודות כגון אם קיבל זר או טמא ויש דם הנפש יחזור ויקבל כדאיתא בפ"ג דזבחים וכן בהולכת הדם יכול לחזור כהן ולהוליך (עיין ספ"ק דזבחים) ומעתה זה שנמצא ב"ג דלר"א פסול היינו בין אם עבד מה שא"א לתקן דחילל בין עבודה שאפשר לתקן צריך לחזור ולתקן כגון לקבל דם שנית אבל לר' יהושע עבודה שא"א לתקן פשיטא דלא חילל אלא אף עבודה שאפשר לתקן לחזור ולקבל דם העבודה כשירה אבל מכאן ולהבא לא יעבוד כלל ואם עבד אז יש חילוק עבודה שאפשר לתקן יחזור ויקבל אבל עבודה שא"א לתקן ל"א דיפסול אלא אמרינן דלא חילל ובזה מדוקדק לשון רבינו מתחלה כתב ונמצא חלל עבודתו כשירה והיינו דא"צ לתקן אבל מכאן ולהבא לא כתב רק לא חילל דהיינו עבודה שא"א לתקן ולכך לא כתב עבודתו כשירה דאז הי' משמע אף עבודה שאפשר לתקן ובאמת עבודה שאפשר לתקן פסולה וצריך לחזור ולקבל לכן רק כתב דלא חילל ומדוקדק לשון רבינו היטב:
ועתה נבוא ליישב שאר הקו' בהקדם מה דיש להקשות עוד לפי הבנת הכ"מ ושעה"מ דגם להבא בדיעבד כשר מהא דמכות דף י"ב פליגי בנמצא כה"ג בן גרושה אי מתה כהונה או בטלה כהונה וקאמר דאף לר"י דכשר בנמצא ב"ג רק בעבודה מגזה"כ דבירך ד' חילו אבל לענין שאר דברים הוא כחלל ובטלה כהונה ורבינו בה' רוצח פסק דבטלה כהונה והקשה הכ"מ הא הלכה כר"י ולדידי' יש לפסוק דמתה כהונה ותי' דסובר כתי' הגמ' דרק בעבודה יען שכתיב קרא ותמהני דהתינח אי הי' סובר רבינו מכאן ולהבא פסול שייך בטלה כהונה אף דלענין עבודה רק מכאן ולהבא לענין שאר דברים למפרע ל"ה כהן אבל אי מכאן ולהבא ג"כ כשר א"כ איך שייך בטלה כהונה הרי עדיין כהן כשר מיקרי לענין דיעבד ואי לענין לכתחילה הרי גם למפרע אין כשר לכתחילה ואין כאן חילוק בין לשעבר ולהבא ומאי בטלה כהונה שייך וצ"ע לכאורה אך לפי דברינו נכון מאוד דלמפרע אפי' עבודה שאפשר לתקן כשר ומכאן ולהבא רק לא חילל אבל עבודתו פסולה ואם יכול לתקן צריך לתקן א"כ לענין עבודה הוה בטלה כהונה דהיינו בעבודות שאפשר לתקן א"כ שוב שפיר י"ל כיון דלענין שאר עבודות שאפשר לתקן מכאן ולהבא פסול הוה א"כ למפרע רק כשר מקרא דבירך ד' חילו א"כ שייך שפיר רק לענין עבודה שכך גזה"כ אבל לענין שאר דברים בטלה כהונה:
ולפי"ז ניחא דמדמה גמ' מקוה לב"ג כמו בבן גרושה דלענין עבודה שאפשר לתקן הוה (כמהה) [כבטלה] כהונה מכאן ולהבא ופסולה אפ"ה למפרע כשרה יען דעד עתה הי' מחזיקין אותו בחזקת כשרות כן נמי בטבל במקוה ועבד אף שנודע שמקוה חסרה היתה כשר מגזה"כ יתן דעד עתה הי' המקוה בחזקת כשרות דהרי גם לענין בן גרושה לשאר דברים למפרע הוה כבטלה כהונה ורק לענין עבודה א"צ לתקן מה שעבד כבר מגזה"כ כן בכהן טמא שטבל ועבד יש להכשיר למפרע אף דפסול מכאן ולהבא והוא נכון:
(וא"כ אדרבא מכאן ראי' לשיטת רבינו דהראי' שפיר מב"ג דנהי דלשאר דברים ל"ה כהן למפרע רק לענין עבודה יען דהוחזק בכשרות וכסברת רמב"ן והנה ראי' לסברת רמב"ן וריטב"א מדרשא דת"כ דדרשו אמו וודאי אביו חזקה מניין ותמהו א"כ לאו אביו הוא ותי' בח"ס כיון דעכ"פ מטעם רוב רשאי לעבוד עבודה וכאילו וודאי כהן הוא שוב הו"א דאסור לטמא לאביו חזקה וא"כ מיושב דרק כאן פליגי ר"א ור"י דבעלמא באמת לא מחלל לכ"ע רק פוסל כבידו לתקן ופליגי שפיר לענין דלמפרע עם נפסל העבודה וצריך לתקן):
ועתה נתיישב גם קו' שני' מתרומה כיון דרק לענין לא חילל כשר מכאן ולהבא יען דחלל אין מחלל עבודה אבל לענין עבודה שאפשר לתקן פסולה מכאן ולהבא רק לשעבר כשר וא"צ לתקן לכן צריך לשלם קרן עכ"פ:
ולפי"ז א"ש דכתבו בעדים זוממין דליכא חיוב ממון בבן גרושה דהנה כיון דלענין עבודות שלא אפשר לתקן לא חילל א"כ עכ"פ יש לו לענין זה דין כהן עדיין א"כ למה יצטרך לשלם הקרן ורק ע"כ לומר כן דהנה יש ג' מיני תשלומין בתרומה באכל זר במזיד תרומה שבא ליד כהן צריך לשלם מדינא ואם אכל תרומה שלא בא ליד כהן רק צריך לשלם לצאת ידי שמים ואין ב"ד מחייבין אותו לשלם דממון שאין לו תובעין ובשוגג התשלומין לכפרה ואמנם כיון שזה לענין חילל גם דיעבד כשר וא"כ אין התשלומין לכפרה מהדין דהרי לא משלם חומש וא"כ כאן שהוא שוגג ע"כ תשלומין רק לצאת ידי שמים לכן ל"ש בעדים זוממין שבאים לחייבו ממון דהרי הוה ממון שאין לו תובעין דאם נתנו לו תרומה א"כ הוא תרומה שלא בא ליד כהן עדיין והתשלומין רק לצאת ידי שמים ואף שהוא בשוגג אכל דסבור שכהן הוא והתשלומין לכפרה כיון דלא חילל להבא ולשעבר אפי' מה שעבד ובידו לתקן כשר א"כ גם בשוגג אין תשלומין רק לצאת ידי"ש ולפי"ז כיון שיש עדים שהוזמו א"כ שקר ענו בו והוא יודע בנפשו ששקר הוא א"כ ל"ש דיחייב לשלם לצי"ש להיות לו כפרה כיון שיודע בנפשו שלא אכל אין צריך להביא לכפרה:
אך יקשה דבכריתות דף כ"ה פליגי רב ורי"ו בהפריש אשם תלוי ע"פ עדים והוזמו לרב יצא וירעה בעדר דל"ש לבו נקפו א"כ סבור דימצא עדים להזימן ורי"ו סובר אף דמפריש ע"פ עדים והוזמו ירעה עד שיפול בו מום דאמרינן אף כהא"ג לבו נקפו ומקדישו הקדש גמור וכן פסק רבינו בפ"ה מכהמ"ק א"כ לפי"ז גם כאן שאף שהוזמו עדים אפ"ה לצאת י"ש בוודאי ישלם כדי שיהא לו לכפרה דלבו נקפו א"כ באו לחייבו ממון ואמאי כתב רבינו באמרו בן גרושה לא באו לחייבו ממון אולם נראה דאפ"ה ל"ש כאן חיוב ממון כיון שעכ"פ מה"ד אין חייב לשלם ואין ממשכנין אותו ע"י ל"ה כבאים לחייבו ממון וא"ש והבן היטב:
והנה אפשר עוד ליישב דכוונת רבינו לא יעבוד היינו שלא יגמור עבודה ואם עבד דהיינו שגמר עבודה לא חילל כיון שהתחיל בהיתר וכמו שסובר רבינו בפ"ה מרוצח באם נמצא רוצח ועבד בשוגג דמזבח קולט ויגמור עבודה (עמשל"מ ה' ביאת מקדש פ"ג) אבל עבודה שהי' בידו לתקן אם עבר ועשה צריך לתקן אבל למפרע אפי' עבודה שבידו לתקן כשרה ואם עשה עבודה אחרת והתחיל שלא ברשות אז באמת חילל ובזה נתיישב ג"כ כל הק' הנ"ל כמובן:
ומה שהקשה עוד בשעה"מ דנאמר חלל יוכיח י"ל לפי המבואר בזבחים דף ט"ו דעושה קו"ח וצ"ד השוה שמוזהרין ומחללין עבודה משא"כ בחלל דליכא רק עשה דבני אהרן הכהנים ודרשינן ולא חללים ע"ב ספרא ובר"ה דף ט"ו היטב א"כ ל"ש יוכיח כיון דאין מוזהר (וראיתי שוב כי בטה"ק בזבחים דף ט"ו הרגיש בקו' שעה"מ ותי' כמש"כ):
ובזה שכתבתי למעלה נראה לי ליישב קו' אחריתי הקשה אותה בתשו' מהרי"א א"ח סי' מ"ז דהנה רבינו בפי"ב בה' תפלה כתב דחלל אין נושא כפיו וקשה לפמש"כ בי' שם דהיכא דאין מחלל עבודה שרי לישא כפיו (ושם כ' טעם רבינו לענין שתה יין ג"כ מה דמחלל בעבודה פסול בנ"כ קצת ראי' יש לזה מהוראה דרק אסור במקום דמחלל בעבודה והבן) ולכן לא הביא רבינו דין נושא נשים בעבירה לא ישא כפיו כיון דאין מחלל עבודה וא"כ למה כ' חלל א"נ כפיו הא אין מחלל עבודה ואולם לפמש"כ ניחא כיון דעבודות שיכול לחזור ולעבוד פסול באמת לכן פסול בנ"כ אף דאין מחלל כיון דעכ"פ העבודה פסולה וצריך הכשר לחזור ולעשותו משא"כ בנושא נשים בעבירה לא נפסלה עבודה ואף שיכול הכשר לעשות העבודה ולכך נראה שבאמת בנושא נשים פסולות מותר לישא כפים לדעת רבינו כמש"כ שם אבל בשאר עבירות אין מונעין אותו:
אלא דיש להבין לפמש"כ בתשו' הרא"ם סי' נ"ט דהאי נושא נשים בעבירה ומטמא למתים פסול לעבודה היינו מה"ת דילפינן מוקדשתו דפנו בע"כ כדאיתא יבמות דף פ"ח פירש"י הלקהו עד שמגרש וביאר שם הרא"ם דכ"ז שלא גי' הוה מחולל והביא כך מת"כ (והנה מדברי הרא"ם עכ"פ מוכח דבוודאי לא מפרש כפי' השני שכ' דחלל רק בדיעבד קודם שנודע עבודתו כשרה אולם אי נאמר כדברינו לעיל רק מה דעבד כבר כשר ויגמור א"ש גם קו' מהרי"א דלכן אין חלל נו"כ משום דעכ"פ מכאן ולהבא אם התחיל חילל והוה כמו הורג נפש דלא יעבוד ומה שעבד גומר ואין נושא כפיו משא"כ בשאר עבירות דנושא נשים אף אם התחיל לא מחלל לכן נ"כ ודו"ק) והקשה ע"ז א"כ אמאי עבודתו כשרה ותי' דגם בחלל סובר רבינו דעבודתו כשרה ולפמש"כ דבחלל באמת מחלל וע"כ לומר דמהא"ט ג"כ כתב רבינו רק לא חילל אבל לא כ' דכשר א"כ י"ל עבודה שיכול אחר לעשותו באמת פסולה וא"כ הדרי' קו' לדוכתי' למה חלל אין נושא כפיו ובשאר עבירות דנושא נשים לרבינו שרי בנ"כ:
וליישב נאמר דבאמת מוכח מכאן דדעת רבינו דלא כרא"ם אלא כמג"א שם דסובר נושא נשים פסולות רק מדרבנן משום קנסא ולפי"ז א"ש דרק חלל שפסול מה"ת פסול לנו"כ משא"כ בשאר עבירות דנשים פסולות דרק דרבנן נושא כפיו דלא קנסו לענין זה:
אלא דאכתי קשה דמג"א סי' קכ"ח כתב להיפוך אי פסול מה"ת כמו ערל מחמת מילה רק פסול לעבודה ולא ילפינן אבל היכא דמשום קנס גם לענין נ"כ קנסוהו (משא"כ בהורג נפש יליף נ"כ משירות כיון דרק משום קנס וה"ה בנושא נשים בעבירה עח"ס חי' סי' י"ב שביאר כן בדבריו) ולפמש"כ מוכח מדברי רבינו להיפוך בחלל דמה"ת פסול לעבודה גם לני"כ פסול אך י"ל בוודאי במידי דל"ה פסול כהונה כמו ערל גם ישראל ערל אין אוכל פסח א"כ לענין שירות ליכא פסול דלא ילפינן ברכה מנ"כ אבל היכא דפסול כהונה שעבר אדאורייתא ועבור זה פסלו לעבוד ה"ה לנ"כ אבל בדרבנן סובר רבינו דלא קנסו בנ"כ ונהי דלמג"א קנסו היינו לשאר פוסקים אבל לרבינו לא קנסי בשאר עבירות ורק הועלנו עכ"פ דלאו יקשה מדברי רבינו דסובר להיפך משום דיש לחלק בין פסול כהנים כחלל ובין ערל דאין פסול כהונה כאמור:
ב') הנה בהאי ענינא דמקוה שנמצא חסר דפליגי ר"ט ור"ע בארתי על נכון בה' איסורי מזבח אך אחת אכתוב יען שכבר דברתי מענין זה בפ"ה מה' אלו הנה ביבמות דף ט"ו מייתי הך דשקות יהוא בירושלים והיתה נקובה למקוה וכל טהרות שבירושלים היו נעשין על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה ברובה ומייתי הא דתנן עירוב מקוואות כשפה"נ ומוכח דב"ש עשו כדבריהם ותמה הר"ש דבמשנה פ"ו ממקוואות מוכח דקאי לענין לבטל מתורת כלי שלא יפסול בשאובין א"כ מאי הוכרח הגמ' לפרש דקאי לענין עירוב מקוואות ובכ"מ פ"ד ממקוואות תי' דתרי עובדא הוה והך דיבמות לא הי' אייריא לענין לבטל מתורת כלי אלא כדי לערב עם המקוה ועדיין קשה למה הוצרך הש"ס להביא דב"ש עשו כדבריהם מהך דשוקת יהוא שלא נשנה במשנה ולא הביא הך דשוקת יהוא דמשנה ג"כ מוכח דעשו כדבריהם ונראה דבאמת חדא היתה אבל השוקת הי' משמש תרתי דהיינו דהמים היו נכנסין משוקת למקוה וגם הי' מטבילין בתוכו ע"י העירוב להמקוה כיון דבשוקת גופי' לא הי' מ"ס וע"כ הי' צריכין לנקוב השוקת שלא יהיו נפסלין המים שיורדין להמקוה ואחר שהמים במקוה כשרה שוב מהני החיבור של השוקת להמקוה שיש בה מ"ס להתיר לטבול בתוכו אף שאין בה מ"ס ולכן במשנה דמקוואות לא נקט שהי' נקובה למקוה דלא בא לאשמעינן אלא שהי' נקובה שלא יפסול המקוה מכח שאובים אבל כיון דבאמת הי' משמש ג"כ לטבול בתוכו ע"י חיבור למקוה ע"כ נקטו בש"ס יבמות דהי' נקובה למקוה דכל ההוכחה לא הי' אלא מכח הא דהי' נקובה למקוה דאי משום הא דהי' נקובה שלא יפסול משום שאובים ל"ה מוכח דעשו כדבריהם דהי' אומרים דב"ש פחתוהו כדי להתיר לטבול בתוכו ע"י חיבור למקוה ובהא לא מצינו בפירוש דלב"ה סגי בשפה"נ אלא דגמ' פשיטא להו דגם בהא לב"ה סגי בשפה"נ כמו לענין עירוב מקוואות א"כ עיקר ההוכחה מכח הא דעירוב מקוואות דאיתא בפירוש במשנה דסגי בשפה"נ והיינו דב"ה ואפ"ה הלכו ב"ש ופחתוהו מוכח דעשו כדבריהם:
והנה במשנה פ"ג דמקוואות בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפיסולו וכו':
וראיתי באור זרוע שכ' דלכן אין המעיין מטהר יען דהוה דרך זחילה וכן פי' הרבינו יצחק והאמה נכנסת לו כגון חרדלית של גשמים והוא פלא ונראה דהוא ט"ס וצ"ל אבל הר"י פי' בחרדלית של גשמים דהיינו דהר"י פליג דסובר דמעין מטהר השאובין אף שהוא זוחלין וכבר כתבתי לעיל מזה ובח"ס בחי' לגיטין כתב דהא"ט דסברי דאין מטהר בזוחלין דהוה א"מ וכמו שכ' השמ"ק ביצה דף י"ח דל"מ השקה לטהר השאובין יען מבשא"מ:
אמנם קשה לי לדברי השמ"ק מפ"י דמקוואות תנן מלא מי רגלים רואים אותן כאלו הם מים והובא בזבחים דף ע"ח וכ' תוס' דאעפ"י שמראיהן חלוק במקצת ממראה שאר מים אפ"ה כיון דמין מים הם לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותן כאלו הם מים ומתטהר בהשקה והא וודאי מי רגלים הוה א"מ לשאר מים ואפ"ה מהני להו השקה אך י"ל כיון דבבכורות דף ז' אמרינן דמי רגלים היינו מיא עול מיא נפיק א"כ ל"ה אלא כשאר מים והוה שפיר מב"מ (ועמש"כ לעיל בפ"ה מזה):
ואיתא עוד שם במשנה שתה מים טמאים טבל והקיאם טהורים מפני שהם טהורים בגוף דנטהרו במקוה ע"י השקה ולכאורה צריך תלמוד איך מהני השקה למים שבגוף אבל כ"כ לעיל דגוף האדם שהוא ברייתו מן המים שייך בי' השקה במים אלא שיש לומר דהוא מטעם אחרינא דידוע דיש נקבים הרבה בגוף כדמוכח ביומא דף ע"ו עפירש"י ד"ה דומיא דשמן והרבה נקבים מצטרפין לשפופרת הנוד לפי"ז יש להביא ראי' למש"כ לעיל בפ"ה דכל זמן שהם מחוברים שפיר מצטרפין נקבים דקים לשפה"נ:
ג') חלל אין מחלל עבודה. והנה בשעה"מ הקשה אמאי חייב לשלם הקרן כשנודע שהוא בן גרושה והכ"מ כ' דלכן פטור מחומש יען דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרי' בדיעבד קודם שנודע אינו כזרים לענין חומש אבל לענין תשלומין הוה כזר אבל לפי מה שמוכח מדברי רבינו דכשר מכאן ולהבא א"כ לא לשלם אף קרן ועוד קשה לי דנהי דסבירא לי' לכ"מ דגמ' דפסחים דמוקי דאכיל תרומה לא לפטור מקרן רק מחומש אתי היינו למ"ד דל"ה טעה בד"מ אבל רבינו דפסק בה' שגגות דטעה בדבר מצוה פטור א"כ אי סובר רבינו דתרומה איקרי עבודה א"כ לפטר לגמרי כמו שכ' באם הי' בע"פ פטור מלשלם מפני זמנה בהול והנה לכאורה קו' זו קשה בלא זה ג"כ דהיינו אפי' נאמר דלאו עבודה הוא דלמה חייב קרן אפי' כשאין בע"פ דזה צריך לתרוצי בגמ' למ"ד טעה בד"מ חייב אבל אי טעה בד"מ פטור אפי' לא הי' בע"פ לפטור מקרן וכן הקשה באמת בלח"מ פ"ב משגגות אך אי מהא הי' נראה דל"ק דיש ליישב קו' הלח"מ די"ל דבאמת לפי מה דרצה לומר דטעם דר' יהושע פטור משום דטעה בד"מ לא הי' רק לפטור מחומש אבל מקרן לא שייך לפטור משום טעה בד"מ דהנה תשלומי תרומה אלו ע"כ לא איירי באכל כשר של תרומה אחר דא"כ אפי' כהן כשר צריך לשלם רק ע"כ אכל תרומה שלא באו ליד כהן א"כ תשלומין דידי' רק לצאת ידי שמים כמש"כ הכ"מ פ"ט מתרומה דזר המזיק מתנות כהונה או שאכל רק משום ממון שאין לו תובעין פטור אבל לצאת ידי שמים חייב וא"כ אטו משום דטעה בד"מ יהא פטור מתשלומי קרן לצאת ידי שמים שאכל ממון דלאו דילי' ורק לבתר דמשני דמשום עבודה פטור אז פטור אף מקרן דהוה ככהן כשר או משום דהוה בע"פ דאונס הוא לכן פטור מתשלומין דקרן לגמרי דאונס רחמנא פטרי' (וראיתי בשו"ת איגרא רמא לגאון מוה' משולם זצ"ל שכ' ליישב כעין זה דחייב כשטעה בד"מ משום מזיק רק אחומש פטור מטעם דכל אכילת איסור בשוגג אין נהנה רק בזר ששגג תורה חייבה וגזה"כ לכן כאן פטור מחומש אבל קרן מחייב אבל בזמנה בהול פטור אף מקרן מטעם אנוס והנה דבריו צריכין ביאור שכ' דחייב מטעם מזיק הא קיימ"ל מתנות כהונה פטור וע"כ צ"ל שכוונתו דחייב עכ"פ לצאת לי"ש כאמור) והנה התינח אי קיימ"ל דלאו עבודה הוא אבל אי קיימ"ל עבודה הוא הדרה קו' לח"מ לדוכתי' מ"ש בזמנה בהול בע"פ כ' דפטור ומ"ש היכא דאין זמנה בהול דחייב קרן הא קיימ"ל טעה בד"מ פטור דא"ל דלא מהני לפטור מקרן מטעם דעבודה הוה דרק בדיעבד רחמנא אכשרי' דא"כ אף דנפרש דהא דמשני הגמ' תרומה עבודה הוא הכונה רק בדיעבד כשר ופטור באמת רק מחומש כמש"כ הכ"מ זה רק שייך אי טעה בדבר מצוה חייב כמו דסובר המקשן אבל לפי מה דקיימ"ל דפטור טעה בדבר מצוה א"כ אף דלצאת ידי שמים ל"ש לפטור משום טעה בד"מ אבל כאן דמקרי עבודה ובדיעבד כשר א"כ כיון שטעה בד"מ ועבד עבודה הוה כדיעבד דכשר א"כ גם לענין עבודת אכילת תרומה עלתה לו האכילה ויפטור מקרן וצע"ג:
לכן נראה דבאמת קיימל"ן דתרומה ל"ה עבודה ורק לענין עבודה סבר רבינו דיש לו דין כהן כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות דלמ"ד דדריש מוברך ד' את חילו אמרינן רק לענין עבודה ובזמן המקדש דינו ככהן ולא לשאר דברים כגון לענין גלות רוצח דדינו כבטלה כהונה וא"י לעולם דהוה כנגמר דינו קודם שהי' כהן דהא בהא תליא כדאיתא במכות דף י"ב דלמ"ד משום ברך ד' חילו אמרינן בטלה כהונה וכמבואר יותר בירושלמי דתרומות ובמק"א הארכתי שכן מוכח ביומא פ"ז דתרומה ל"ה עבודה א"כ לפי"ז שפיר פסק רבינו דחייב בקרן דבשלמא על חומש פטור משום דסובר טעה בד"מ פטור אבל תשלומי לצאת ידי שמים אי אפשר לפטור משום טעה בד"מ ועבודה ל"ה וכיון דסובר דל"ה עבודה א"כ שפיר חייב קרן לצי"ש ודו"ק היטב:
ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה בשעה"מ עוד כיון דחייב בתשלומי קרן קשה דרבינו פ"ב מעדות כ' דאם מעידן שבן גרושה דהואיל דאין מחייבין ממון אין בהן דין עדים זוממין וקשה הא מחייבין אותו בתשלומי דתרומה שאכל לפמש"כ ניחא כיון שרק לצאת י"ש חייב משום זה ל"ה עדים זוממין דאולי לא הי' משלם לצי"ש כיון שבאמת סובר שטעה בד"מ פטור אף לצי"ש כש"כ כשיודע בנפשו ששקר העידו בו כמו שבאמת הוזמו לא הי' משלם אף לצי"ש ודו"ק וכהא"ג כ' בטעם המלך:
ד') והנה הפרד"ר דרך מצותיך ח"ג על דברת רבינו דחללה שאכלה תרומה היא לוקית אבל אין במיתה כתב וז"ל עוד יש להתיישב בדין זה דחללה שכ' הר"ם דלוקה ואינה חייבת מיתה לפי שהדבר ידוע דכל אשה שנבעלה בעילת איסור שישנה בכל אינה חללה כי אם זונה וחלל לא הוה אלא מאיסור כהונה והר"ם בה' תרומות פ"ו כתב שני חלוקות אלו וז"ל שאם תבעיל לאסור לה ותעשה זונה או חללה כמו שביארנו בה' איסורי ביאה אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר והנה פשט דברים אלו נראה דמילתא דפשיטא הוא שהחלל הוא כזר ואם אכל תרומה חייב מיתה והרמב"ם פי"ט מא"ב כתב אבל חלל של תורה הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים וא"כ יש לדקדק דאמאי כ' הרמב"ם דחללה לוקית הא כזרה היא ומיתה נמי לחייב וקרא אימא דלא אתא אלא היכא דנעשה מאיסור הישנו בכל דעשאה זונה אבל חללה לא איצטריך קרא משום דהחלל הוה כזר וחייב מיתה ג"כ וברייתא דפ"ב דיבמות הכי דייקא דקתני בן ט' שנים חלל וממזר שבא על כהנת פסלן ולזה איצטריך קרא ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן דחלל כזר לכל דבר הוא דוקא דחלל שנולד מפסולי כהונה אבל האשה הנבעלת לפסול כהונה נהי שנקראה חללה לענין איסור כהונה מ"מ אינה כזרה גמורה ואולם לפמש"כ ניחא כיון דאין מחלל עבודה דברך ד' את חילו כתיב לכן אין במיתה אולם זהו דקשה לי על דברי רבינו מיבמות דף ע"ד איזה דבר שישנו בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה ופריך תרומה נמי אינה בחללה ומשני חללה לא זרעו של אהרן הוא וא"כ אמאי אין מחלל עבודה משום דברך ד' את חילו והא אין זרעו של אהרן כלל ועי' בזבחים דף י"ד וראיתי בפרד"ר ד"מ ח"ג דהקשה כהא"ג אהא דסובר רבינו דחללה שאכלה תרומה אינה במיתה רק בלאו ויקשה כיון דאין זרעו של אהרן למה לא תתחייב מיתה ואולם קו' זו לא קשיא די"ל אדרבא מט"ה אין במיתה כיון דחזינן דאין מחלל עבודה ובזה ניחא גם קו' ראשונה שהבאתי לעיל אבל הא קשיא איך שייך ברך ד' את חילו כיון דלא מיקרי כלל זרעו של אהרן:
ה') אם עבד לא חילל דכתיב ברך ד' חילו. הנה בתוס' רע"ו פ"ח דתרומות הביא להקשות אמאי לא הביא רבינו דרשא דויו דשלום קטיעא לדרוש דבע"מ פסול למפרע ואני לא זכיתי להבין כיון דלדעת רבינו יליף מברך ד' חילו דאפי' מכאן ולהבא אין מחלל א"כ א"צ קרא לבע"מ דהרי בע"מ יליף מקרא דלא יגש דמחלל עבודה וע"כ הא דצריך בגמ' דויו דשלום קטיעא היינו למאן דסובר דבחלל רק למפרע אין מחלל עבודה ולא להבא והיינו דסובר כמ"ד דכיון דהתחיל בהיתר גומר (עברכ"י ה' תפילין) וא"כ יש סברא לחלק בין מכאן ולהבא למפרע לכן צריך קרא בבע"מ דפסול למפרע אבל רבינו דיליף דכשר מכאן ולהבא ע"כ דסובר דאין סברא לחלק בין מכאן ולהבא למפרע דלית לי' הטעם דהתחיל גומר א"כ א"צ קרא בבע"מ דפסול למפרע ודו"ק:
או י"ל דבאמת יש קרא אחריתי דוהיתה לו ולזרעו אחריו וסובר מקרא קמא יליף דאין פוסל למפרע ומברך ד' חילו יליף דכשר מכאן ולהבא ג"כ וא"כ גם כן ניחא דבגמ' למ"ד דדריש והיתה לו ולזרעו דרק למפרע כשר צריך קרא בבע"מ ויו דשלום דפסול למפרע אבל כיון דרבינו הביא קרא דברך ד' דמזה מוכח אפי' מכאן ולהבא כשר ולא יליף כלל מזה דיהא כשר למפרע דהרי לא הביא קרא דזרעו אחריו לפסול בע"מ למפרע והבן:
והנה בשעה"מ הביא מדברי תוס' תענית דף י"ז שהקשו נילף ערל מקו' מבע"מ שאוכל ואסור לעבוד ערל שאין אוכל שאסור לעבוד ותי' דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים וכשר לעבודה מוכח דסברי כפשטות דברי רבינו דכשר לעבודה אך הקשה ע"ז א"כ בפ"ב דזבחים דמייתי זר דמחלל עבודה מבע"מ שאוכל ואם עבד חילל ויקשה דאיכא למיפרך דחלל יוכיח שאין אוכל ועובד בשלמא אי נודע באמת אסור לעבוד ניחא אולם בגבורת ארי' בתענית הקשה אפי' אם נימא דעבד אחר שנודע פסול עכ"פ קודם שנודע כשר א"כ איכא למימר חלל יוכיח וא"כ נאמר זר שעבד ונודע שהוא זר שתהי' כשירה וכ' לתרץ באופן אחר דל"ש יוכיח מחלל שאין אוכל ועובד דהרי בלא נודע ל"ש שאין אוכל דפשיטא דאכל ג"כ ועוד דאכילה עצמה עבודה הוא כהאי דפסחים דף ע"ב א"כ כמו שעובד אוכל ג"כ ועוד תי' דל"ל חלל יוכיח דמה לחלל שאין מוזהר לכך אין מחלל אבל זר דמוזהר מחלל כמו בע"מ:
אמנם בשעה"מ הקשה לתוס' כתובות דבשבוי' איכא איסור סקילה דבנה חלל ואם עבד בשבת חייב סקילה והא איתא הכא דאין מחלל עבודה וכן הקשה בהפלאה וכ' דנפ"מ לפרו של כה"ג ביוהכ"פ שחל בשבת יש כאן איסור סקילה (ועיין פירש"י יבמות דף ל"ג איסור זרות ליכא איסור שבת איכא ויבואר בפ"ט מה' אלו:
ו') הנה רבינו הביא דברך ד' את חילו אמנם הנה בירושלמי הביאו הר"ש פ"ח דתרומות איתא דרי"ו משם ר' ינאי יליף מקרא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם ורב פליגי ויליף מהך קרא דוברך ד' את חילו ואיתא בירושלמי מאי ביניהן בין ר"י לרב על דעתי דרב ובלבד בקדשי מקדש על דעתי דר"א אפי' בקדשי הגבול ואיכא עוד בירושלמי ופועל ידיו תרצה כ"ש מזרעו של לוי עבודתו כשרה ולפי"ז הקשה בתוספת רע"א מהא דאיתא שם במשנה גבי אשת כהן שאכלה בתרומה ושמעה שמת בעלה או גרושה וכן עבד ששמע שרבו כהן שחררו דגם בזה פטור לר"י והתם ע"כ הטעם משום דטעה בדבר מצוה דל"ש בזה תי' הגמ' משום ברך ד' את חילו כיון שהוברר הדבר שלא היו בשעת אכילה קנין כספו של כהן והא אלו אינם מזרע לוי כלל וכתב בס' ערוך לנר יבמות דף ל"ד דזה רק קשיא ללוי אבל לרי"ו דיליף מאל הכהן אשר יהי' בימים ההם א"ש דגם האשה והעבד הי' כהנים בזמן ההוא דהיינו קנין כספו של כהן ולפי"ז לדעת רבינו שהביא ג"כ דרשא דברך ד' את חילו א"כ ל"ש לתרץ כתי' ב' בפסחים דאכילת תרומה איקרי נמי עבודה רק ע"כ כתי' קמא דאיירי בע"פ דבהול:
אמנם קשה לי מרפ"ט דנזיר במשנה איתא יצא לחירות משלים נזירתו עבר מכנגד פניו דהיינו שברח ר"מ אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה דהוה עדיין כברשות רבו דסופו לשוב אליו א"כ קשיא דר"מ אדר"מ דבגיטין סובר ר"מ דחוב הוא לו משום דאי ברח לא יכול למפסלי' בגיטא ואוכל בתרומה דהוה כברשותו וכאן סובר דלא ישתה ול"א דהוה כאלו הוא ברשותו:
ובשו"ת זכרון יוסף סי' ג' העלה דדוקא אם הוא זרע כהן רק דהוה זרע פסול הוא דאינו משלם קרן לחומש ועבודתו כשרה אבל אם נודע שהוא זר ולא כהן אז משלם קרן וחומש הגם שהי' שוגג וה"ה אם עבד בלא בגדי כהונה דהוה זר או שעבד כשהוא יושב הכל פסול אבל אם הוא רק זרע פסול אז דרשינן ברך ד' חילו והי' הס"ד דבע"מ נמי זרע כהן הוא ואיצטריך למעט משלום קטיעה ולא חסר:
אך קשה לי' מנ"ל מדכ' שלום קטיעה למעט בע"מ דילמא דוקא מחוסר אבר נתמעט ונראה דבמחוסר אבר גם בלוים מיפסל ומקרא משמע דבא רק לפוסלו מכהונה אבל בלוים לא נפסלו מעבודתן דהא מום אין פוסל בלוים אבל מחוסר אבר מיפסל נמי בלוים וכן יש להוכיח מר"פ אלו יוחסין כהני לוי וישראל דפירש"י שלא יוכל לשמש יעו"ש:
ו') והנה ידוע שיטת הרי"ף והרמב"ם בשלח ג"ש לעבדו דבעינן מטא ליד העבד והקשו עליו הא אפי' בגט איתא ביבמות דף קט"ז במזכה גט במקום יבם אי זכות הוה לה היתה מגורשת אפי' קודם שמטא לידה וכן קשה ממשנה דתרומות פ"י בהי' אוכל תרומה ונודע לו שנשתחרר פליגי אי חייב קרן וחומש מוכח דמשכחת שיהא משוחרר קודם שבא הג"ש לידו ועיין ר"ן פ"ק דגיטין שהקשה כל זה:
אולם נראה לי דבר חדש דרק בעבד אמרינן דתן לאו כזכה דמי דהא הזכות הוא רק משום דלא מצי לומר עשה עמי ואיני זנך וזה הזכות הוא משעה שמטא גט ליד השליח אף שעדיין לא הגיע גט לידו ואין זה הזכות שלא יכול לומר עוד עשה עמי ואיני זנך גורם דיהא נחשב כמטא לידי' אבל בגט אשה במקום יבם אי זכות הוא זה הזכות גורם שיהא נחשב כמטא לידה לכן אמרינן דל"ב מטא לידה דכאלו מטא לידה כבר וכן בהי' אוכל תרומה הוא מהא"ט דלפמש"כ בכוונת תוס' דהא דנייח נפשי' עביד היינו דלכן רוצה שלא יהא יכול לחזור כדי שלא יאמרו היורשים עשה עמי ואני זנך אבל לענין שיהא כאלו מטא לידי' בזה ליכא זכות לעבד א"כ אדרבא אמרינן דרוצים שיהא אדון עליו עד שיגיע לידו דלענין שיהא משוחרר לגמרי ל"ש לומר דנייח נפשי' עביד דאטו משום דהוא עבד טוב ישחרר אותו (והכי קרא דלעולם בהם תעבודו נאמר רק בעבד רע לא בעבד טוב והגון) וא"כ דעתו שכל זמן שלא יגיע בעבד ליתן השטר בידו שיהא נקרא אדוניו והוה חב לאדון אבל באמת אם פגע בעבד שיכול ליתן לו א"כ אפי' לא נתן לו בידו ג"כ משוחרר (כמש"כ הר"ן בגיטין כהא"ג בסוגי' דשליש דאמרינן הימני' אם יאמר לגירושין היינו בפגע בו שיהא יכול ליתן לידו) וא"כ לפי"ז שפיר פליגי אי יבלענו או יפלטנו דבשעה שבא השליח ואמר הנה הבאתי לך שטר שיחרור הנה באותה רגע מיד הרי נשתחרר לכן הוא אסור באכילת התרומה לכן ס"ל דפולטו אולם לכאורה עדיין קשה הא דפליגי אי חייב קרן וחומש ובהא ל"ש תי' הנ"ל אך א"ש דהנה הר"ן הקשה עוד מהא דנתיאשתי מפלוני עבדי דיצא לחירות אף שלא בא גט לידו אך הדבר ניחא כיון דאמר דנתיאשתי הנה מהני מטעם אודייתא כדאיתא לקמן דף מ' וכיון דמהני מצד אודייתא א"כ הוה העבד הפקר ועבד זוכה בעצמו ונהי דצריך ג"ש הא לענין זה לא הוה עוד חב לאדון כיון שפקע ממנו בתורת אודייתא ולכן גם לריא"ף לא בעינן מטא לידו ומהני מה שקיבל השליח השטר שיחרור עבורו וזוכה עבור העבד כיון שאינו חב לאדון:
א"כ ממילא נתישבה הקושיא מתרומה דבאו ואמרו לו כי נשחרר דהיינו בנתן גט לשליח ואמר האדון נתיאשתי מפלוני עבדי א"כ שוב משוחרר אף שלא מטא לידו דעבד ושפיר פליגי אי חייב קרן וחומש והוא נכון מאוד:
ז') ודאתאן עלה הנה במשנה פ"ק דגיטין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור א"י לחזור דברי ר"מ וחכ"א זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו שאם ירצה שלא לזונו רשאי משא"כ בגט אמר להם ר"מ הרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שפוסל את אשתו וקשה מאוד למה תלה פסול העבד בתרומה בפסול אשתו מן התרומה וכן מה דהשיבו לו חכמים מפני שהוא קנינו צריך פירוש ובג"מ מפרש דיכול למוכרו לישראל ולפוסלו מן התרומה אבל לשון מפני שהוא קנינו דחוק דהול"ל בפירוש מפני שהוא יכול למוכרו לישראל ולמה דיברו רק ברמז:
והנה בפירש"י ד"ה שאם ירצה שלא לזונו הלכך כי משחרר לי' לא מפסיד לי' מזונות הנה דייק הפנ"י דמשמע דרק לא מפסיד לי' והא אדרבא זכות הוא לו דהא אם ירצה לזונו ולאמר עשה עמי ואיני זנך רשאי ועתה שמשחררו מעשה ידיו שלו למזונותיו דמסתמא מעשה ידיו מספיקין לו למזונות כדאמרינן בגמ' עבדא דנהום כרסי' לא שוויא למרי' ולמרתי למאי מתבעי אע"כ דקאי למ"ד דלא יכול לומר עשה וא"ז א"כ ע"כ הזכות הוא מה שנעשה ב"ח רק שלא יצמח חוב מצד אחר מצד המזונות ע"ז פירש"י דעכ"פ אינו מפסיד ע"י הג"ש דגם עתה אם ירצה שלא לזונו רשאי ויאמר לו צאי מעשה ידיך למזונתיך:
אמנם לפירושו הנה לכאורה עיקר חסר מן המשנה דמפרש שאם ירצה שלא לזון רשאי ובשלמא אי הכונה כמ"ד עשה עמי ואיני זנך ניחא דשפיר מפרש מה זכות דזכין לאדם שלא בפניו דאם ירצה שלא לזונו רשאי אבל אי הפירוש במשנה דזכות הוא שיוצא לבן חורין אלא דאכתי איכא חוב מהפסד מזונות ע"ז קאמר אם ירצה שלא לזונו כל זה הוה לי' לפרושי:
ונראה לפרש דהנה בירושלמי פריך הגע עצמך הי' עבד של קצין אטו המוכר עבדו שלא מדעתו אינו מכור ומפרש המהרש"א דלאו בזכות וחובה תליא אלא כיון דבע"כ יכול למוכרו להוציאו מרשותו לכן א"י לחזור כמש"כ תוס' לעיל דף י' ובנ"י הקשה דעכ"פ הא במשנה ליתא כן דנקט האי טעמא דירצה שלא לזונו רשאי לכן אמינא לפרש כן דבוודאי הא דאמרו דזכין לאדם שלא בפניו היינו דזה גופי' זכות דיוצא לחירות שיהא ב"ח רק דע"ז יקשה קו' ירושלמי הרי שהי' עבדו של קצין עדיין חוב הוא לו דעבדו של קצין מצד עצמו טוב לו מזכות שהוא בן חורין ע"ז אמר שאם ירצה שלא לזוני רשאי א"כ אף שהוא עבדו של קצין עדיין מה שיצא לחירות ונעשה בן חורין זכות מיקרי דכל זמן שהוא עבד אף שהוא עבדו של קצין עכ"פ זהו גופי' שהוא עבד הוא מילתא דגנאי לפניו דכל זמן שהוא עבד עיניו תלוים אל אדוניו שלא יאמרו לו צאי מעשה ידיך למזונותיך ובדלא ספיק א"כ אף שהוא עבדו של קצין ולא יאמר כן זהו גופי' שיש לו רשות לאמר כן זהו מילתא דגנאי לעבד ולכן החירות הוא זכות (ואפשר שזהו נמי כוונת הירושלמי ג"כ אטו המוכר עבדו שלא מדעתו אינו מכור הרי יכול למוכרו א"כ ענין עבדות תמיד גנאי וחירות מעלייתא ע"כ זכות הוא לו ומיושב קו' מהרש"א שהקשה דלכאורה משמע שזהו מה דאמרו בבבלי אם ירצה ימכרנו לישראל ויקשה א"כ לא משני ירושלמי כלל על מה דהקשה הרי עבדו של קצין ותי' מהרש"א דבאמת לא משום זכות וחובה קאתי עלה אלא כיון דהוה בע"כ א"י לחזור ופנ"י תמה א"כ אמאי קתני במשנה דירצה שלא לזונו דמשמע משום זכות וחובה אתין עלה ולפמש"כ ניחא דשפיר הוה משום זכות וחובה כיון דיכול למוכרו בע"כ זהו מצד פחיתות ענין העבדות א"כ החירות מעליותא שאין בן חורין נמכר ושפיר הוה זכות) משא"כ אשתו א"י שלא לזונה ע"כ תמיד הוה הגירושין מילתא דחובה אף אם היא אשתו של מוכת שחין דזהו גופי' זכות ששם אישות עלי' ובזה א"ש מה שהקשה מהרש"ל לקמן אכתי חוב הוא זה הגט אף דרשאי שלא ליזון לפמש"כ ניחא דזה רק תשובה על מה דפריך מעבדו של קצין דל"ה חוב דרשאי שלא לזונו ממילא הוה כל ענין שיחרור זכות:
וע"ז אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו בגט א"כ למה יחשב חירות מילתא דמעליותא אף אם הוא עבד של קצין הא חזינן דאוכל בתרומה כמו שאשתו אוכל מן התרומה א"כ חזינן דעבדות הוא ג"כ חשיבות באם הוא עבדו של כהן כן הוא נמי חשיבות באם הוא עבדו של קצין וא"כ ע"י הג"ש הוא פוסל עבדו מתרומה הוה חוב כמו דהוה חוב לאשה יען שכל זמן ששם בעלה עליה זה זכות שלה שנקרא עליה שם אישות ואם בעלה כהן הרי היא אוכלת בתרומה ולכן כשמגרשה ופוסלה מתרומה הוא חוב לה אף שבעלה מוכה שחין יען דשם אישות גופי' הוה זכות דהא אם בעלה מוכה שחין אבל הוא כהן הרי היא אוכלת בתרומה יען דשם אישות דידי' עלי' ולכן הגט הוה חוב לה כמו כן בעבד שע"י הג"ש פוסל אותו מתרומה שאין נקרא עליו שם עבד כהן א"כ הוא חוב לו כמו לאשה (ואין הפירכא דהוה חוב להאי עבד דהא לא איירי דוקא מעבד של כהן רק דקיהיב טעמא דענין עבדות ל"ה חוב מצד עצמו דהא בעבד של כהן היא מעליותא לגבי וכן בעבד של קצין איכא בעבדות צד חשיבות ומעליותא אלא החירות) וא"ש מה דקשה טובא דקאמר הי' עבדו של כהן אטו יען דאם אחד עבדו של כהן הוא חוב לו לכן יהא מיקרי חוב בכל עבד:
אבל לפמש"כ אתי שפיר דהשיב לחכמים דאמרי דענין עבדות הוה מצד עצמו ענין חוב והחירות זכות וע"ז אמר דע"כ אין זה מילתא דפסיקתא דעבדות מצד עצמו יהא פחיתות נגד החירות ולכן הג"ש הוה חוב כמו הגט וע"ז אמרו לו מפני שהוא קנינו והיינו כדמפרש בגמ' דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסל לי' מתרומה א"כ בזה שהוא עבד כהן אין זה זכות שנאמר שכמו שבאשה זכות הוא שם אישות דאוכלת בתרומה משום שם אישות שעלי' כן בעבד יהא בעבדות צד זכות יען דעבד כהן אוכל בתרומה משום צד עבדות דהא לא דמיא דע"כ צד עבדות מצד עצמו פחיתות הוא דהרי אי בעי שקיל ד' זוזי ופסל לי' ומה שהוא אוכל בתרומה הוא רק משום קנין כספו כשורו וחמורו של כהן וכשמוכרו לישראל פוסלו מתרומה דנעשה קנינו של ישראל לכן הוה ענין עבדות שפיר מצד עצמו פחיתות א"כ ממילא זכות הוא לו כשיצא לחירות דהחירות מצד עצמו מעליותא הוא:
ובאמת הדבר הזה יוצא מפירוש המשנה לרבינו שכ' וז"ל לומר שזה העבד באכילת תרומה לא הוסיף מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיצא לחירות ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קנין כספו לפיכך אין אצלי מעלה שיפסידנה עכ"ל ובתויו"ט תמה עליו דנתן טעם שאין מבואר בגמ' ולפמש"כ א"ש דהן הן הדברים שאמרנו שרבינו מפרש כן דזה פירוש הדברים מפני שהוא קנינו דל"ח מעלה שהוא עבד כהן שהוא רק כבהמתו כשורו וחמורו שאוכלת בתרומה מפני שהוא קנין כספו ולכשירצה למוכרו לישראל לא יאכל בתרומה מפני שנעשה קנינו של ישראל והנה אמת נכון הדבר:
והנה כ"כ שיטת הרי"ף (ורבינו) דבעינן מטא לידו והר"ן תמה עליו טובא ונראה ליישב דזה תליא אי אמרינן דטעמו דשטר שיחרור זכות הוא לו מטעם דמתירו בבת חורין (ולית לי' דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך) א"כ אי אמרינן דבעינן מטא לידי' א"כ לא הותר בבת חורין א"כ אי אמרינן דא"י לחזור משום זכות הוא לו א"כ ע"כ דל"ב מטא לידי' דזכה לו לגמרי להתירו בבת חורין כאלו מטא לידו אבל אי אמרינן דזכות הוא לו היינו משום דס"ל שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ כיון שא"י לחזור שוב א"י לומר עשה עמי ואיני זנך אבל זכות זה אין גורם שיהא כאלו מטי לידו דאף אי ל"ה כמטי לידו ג"כ א"י לומר עשה עמי ואיני זנך לכן בעינן באמת מטא לידו ואין מותר בב"ח עד דמטי לידו (והנה בפירש"י במשנה שזכין לאדם כ' וזכה בהן השליח לצרכו יע"ש הנה מפירש"י משמע דקאי כאן בשיטתו דלעיל דף ט' דרק א"י לחזור אבל אין משוחרר עד דמטי לידי' מדכתב שזכה לצרכו ולא כתב שזכה בעבורו וכ"כ בפ"ח) ונראה ג"כ דתליא זה במה שנפרש לקמן אי זכות הוא לעבד שיצא לחירות ומותרת בב"ח אז ע"כ משום זכות צריכין לומר דהוה כמטי לידו אבל אי אמרינן דזכות הוא לו יען שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ כיון שא"י לחזור וא"י לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ אין כאן עוד זכות במה שנאמר שמשוחרר מיד לכן בעינן מטא לידו וא"כ מיושב קו' תוס' לעיל דף ט' שהקשו ממנפ"ש אי זכות הוא לו א"כ יהא משוחרר מיד ורש"י גופי' חזר בו לקמן ולפמש"כ י"ל דס"ד דטעם דמשנתינו כמ"ד דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך כדקאמר לקמן שמעת מיני' יכול לומר עשה עמי ואיני זנך אבל למסקנא ס"ל דהזכות הוא שיצא לחירות ומותר בב"ח א"כ זכות זה לא נגמר רק אי אמרינן שהוה כאלו מטי לידו לכן שפיר פירש"י לקמן דף י"ג דאף אי לא מטי לידו ג"כ הוה משוחרר בזה מדוקדק לשון המשנה לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם משמע דקאי על גט אשה והא גט אשה קתני קודם במשנה א"כ הכי הול"ל אין חבין לאדם שלא בפניו דזהו טעמא דגט אשה אבל זכין לאדם זהו טעמא דג"ש והכל ניחא דבאמת הכל קאי אעבד ונתן טעם אחזרה דא"י לחזור אבל אפ"ה בעינן מטא לידו והיינו דלענין שא"י לחזור שפיר הוה זכות דא"י לומר לו עוד עשה עמי ואיני זנך אבל לענין שישתחרר מיד ליכא זכות רק אדרבא חוב לענין מזונות לכן אין משוחרר עד דמטי לידי' ודו"ק:
ובזה נראה לפרש דברי תוס' ד"ה ש"מ שכ' לתרץ וז"ל דחשוב קצת חוב משום דעביד לי' נייח נפשי' ומ"מ לא חשוב לי' חב לאחרינא שהרי אינו חייב לו האדון כלום ודבריהם צריך ביאור רב כמבואר לכל מעין להנ"ל ניחא דלשיטת תוס' א"י לחזור ומשוחרר מיד וא"צ דלמטי לידו דבזה הא חב לבעלים דבשלמא לענין שלא יכול לחזור ניחא דל"ה חב לבעלים דכיון דעביד לי' נייח נפשי' ניחא לי' שמצי העבד לעכב על ידו שלא יחזור דאם יחזור פן יפול קיימי ירשי ויאמרו לו עשה עמי ואיני זנך והוא אינו רוצה בכך שיאמרו לעבדו כן אבל בזה שיהא משוחרר מיד קודם דמטא לידי' בזה דלא איכפת לי' לבעלים אם לא יהא מותר בב"ח דזה דעביד לי' נייח נפשי' אין מכריח לבעלים להתירו בב"ח כדי להכיר לי' טובתו אדרבא ניחא לי' לאדון שיהא נקרא אדונו עד דמטי לידו ושוב הוה חב לבעלים:
ח') הדרן לדמעיקרא דהנה קשה לי מהא דקידושין דף כ' בהא דבעי אי כהן רבו מוסר לו שפחה כנענית משום דרבי רחמנא מצות יתירות וכן בכהן אי כהן מותר בשפחה כנענית וקשה פשיטא כיון דדפנו בע"כ א"כ ל"ש לומר דיצרו תקפו דע"כ מפרישין אותו וכן בעבד דמפרישין אותו משפחה בע"כ:
עוד קשה לי דהפנ"י כתובות דף כ"ב בשם הרשב"א דלמי שאומר ברי לי לא אזלינן בתר חזקה הנה הוא גמ' ערוכה כריתות דף י"ב אמר רב יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו פירש"י ד"ה ולעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם (וערמב"ם פי"א משגגות דין ה' דדעתו משום מיגו וראב"ד השיג דהלכה כרב יוסף דס"ל דאדם נאמן אצל עצמו כר"ש ובבכור שור ביבמות פ' האשה רבה ביאר דנפ"מ בשניים מעידין שאסור ואחד יודע בעצמו שהעידו שקר דלשיטת ראב"ד שרי לאכול בצינעא ולרמב"ם אסור) והמהרימ"ט סי' י"ד ח"א הוכיח מדאמר ר"נ הלכה כר"י משמע דאין מקום לכוף את האדם במה שבינו לבינו לבין קונו ע"פ אחרים ואפי' בפרהסיא נראה דבכהא"ג אין אנו יכולין לכופו אע"ג דאמרינן התם דרק בינו לבין עצמו ולעצמו דוקא לגבי טהרות דלמא אתי לזלזולי ועיש"ה אלא דלפי"ז קשה לי מהא ביבמות דפנו בע"כ היכא משכחת הא משכחת כהא"ג דבכהן דופנו אף בכהא"ג:
אולם על גוף סברת הפנ"י שכ' דלכן צריך התראה דאל"כ הוה מצי לומר ברי לי הקשה בשו"מ מהד"ר ח"ב סי' ס"ו דרשב"א לא אמרה רק לגבי איסור דכשטוען ברי ל"א בתר חזקה אבל כשרוצה לפטור עצמו מעונש מה מועיל טענת ברי הא הוה בעל דבר אינו נאמן נראה ליישב לפמש"כ הסמ"ע סי' קנ"ה דאעפ"י דל"ח למיתה על כל זה לממון כל אדם יכול לומר אני חושש שימות דאף דלמיתה ל"ח יכול לטעון נגד רוב וא"כ כיון דרובא עדיף מחזקה אפ"ה יכול לטעון נגד הרוב ה"נ יכול לטעון נגד חזקה לפטור עצמו מעונש אי לאו דקיבל התראה:
אחר זה ראיתי כי סברת הפנ"י מבואר בכ"מ פ"א מרוצח הי"ג אמש"כ רבינו דרודף שהי' יכול להציל באחד מאיבריו אין ממיתין אותו בבי"ד רק דהר"ז כשופך דמים וחייב מיתה אבל אין בי"ד ממיתין אותו ובטור סי' תכ"ה תמה דלמה לא ימותו בבי"ד ובכ"מ כ' משום דבעינן שיקבל עליו התראה והרי לא התרו בו והיא נתכוין להציל ולכאורה תמוה הא קיימ"ל א"צ התראה אע"כ משום דיכול לטעון ברי א"כ סברת הפנ"י מבואר בכ"מ דבלא התראה הוא נאמן לומר דנתכוין להציל אף שהי' יכול להציל באחד מאיבריו ופטור:
ט') והנה כ"כ לעיל דבאמת קיימ"ל דתרומה ל"ה עבודה ורק לענין עבודה סבר רבינו דיש לו דין כהן כמבואר בירושלמי פ"ח דתרומות דלמ"ד דדריש מוברך ד' את חילו אמרינן רק לענין עבודה ובזמן המקדש דינו ככהן אבל לשאר דברים כגון גלות רוצח דדינו כבטלה כהונה וא"י לעולם דהוה כנגמר דינו קודם שהי' כהן וכן פסק רבינו כטעמא דברך ה' חילו וכן פסק כמ"ד בטלה כהונה דהא בהא תליא כדאיתא במכות דף י"ב דלמ"ד משום ברך ד' חילו אמרינן בטלה כהונה וכמבואר בירושלמי דתרומות ובמק"א הארכתי שכן מוכח ביומא פ"ז דתרומה ל"ה עבודה א"כ לפי"ז שפיר פסק רבינו דחייב קרן דבשלמא על חומש פטור משום דסובר טעה בד"מ פטור אבל תשלומי לצאת ידי שמים אי אפשר לפטור משום טעה בד"מ ועבודה ל"ה כיון דסובר דל"ה עבודה לכל מילי וסובר דרק למילתא דהוה עבודה דינו ככהן א"כ שפיר חייב קרן לצי"ש ודו"ק היטב:
ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה בשעה"מ עוד כיון דחייב בתשלומי קרן יקשה דרבינו פ"ב מעדות כ' דאם מעידין שבן גרושה דהואיל דאין מחייבין ממון אין בהן דין עדים זוממין וקשה הא מחייבין אותו בתשלומי התרומה שאכל לפמש"כ כיון שרק לצאת י"ש חייב משום זה ל"ח עדים זוממין דאולי לא הי' משלם לצי"ש כיון שבאמת סובר שטעה בד"מ פטור אף לצי"ש וכש"כ אי יודע בנפשו ששקר העידו בו כמו שבאמת הוזמו א"כ לא הי' משלם אף לצי"ש ודו"ק וכהא"ג כ' בטעם המלך:
אמנם הנה בריטב"א בשם הרמב"ן מבואר דבנמצא וודאי חלל עבודתו פסולה למפרע רק בנמצא ספק חלל עבודתו כשרה למפרע אבל מכאן ולהבא מיפסל שאין מכשירין ספיקות לכתחילה אך לכאורה דבריו צריכין ביאור כיון דס"ל בוודאי חלל עבודתו פסולה למפרע רק בספק לא מיפסל למפרע וא"כ לענין להבא לא מסתברא כלל לחלק ולומר דרק לכתחילה מיפסל לא בדיעבד אך כד דייקת אין כוונת הרמב"ן לומר דבדיעבד כשר מכאן ולהבא אלא כוונתו ליתן טעם לדבריו דמוקי בספק חלל דבהא כשר למפרע אבל מכאן ולהבא ע"כ פסול מספק דאיך יכשיר מכאן ולהבא דכל דהוה מכאן ולהבא הוה כלכתחילה ולכתחילה בוודאי אין להתיר מספק: