מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ו
הלכה א
א') כל כהן שיש בו מום וכו'. הנה במג"א סי' נ"ג וכן בא"ר הביאו תשובת מהר"ם שכ' וז"ל שאלת על אדם שנפלו זרעותיו אם ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי וראוי הוא דאין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"צ אדרבא מצוה מן המובחר דמה הקב"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים דכ' לב נשבר ונדכה ומשמע אפי' לש"ץ קבוע וראי' מפ"ק דחולין דאין מומין פוסלין בלוים וכשרים לעבודת השיר והביא במג"א דברי הזוה"ק דהא דהקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דוקא בלב נשבר דכא ושפל רוח אבל מי שיש בו מום הוא פגום ולכן כהן בע"מ פסול לעבודה ע"כ בש"ץ יש ליזהר:
ונראה לכאורה להביא ראי' מגמ' דידן דס"ל כהזוהר דבגמ' דבכורות פריך א"כ עשית למשה רבינו בע"מ ויש להבין הא משה רבינו לוי הי' ואין בע"מ פוסל בלוים בשלמא בבכורות דף מ"ד דפריך נמי כהא"ג אקרא דנער הי' בוכה א"כ עשית למשה רבינו בע"מ היינו משום דנפסל בקול כפירש"י שם אבל שאר מום אין פוסל בלוים אע"כ כסברת הזוה"ק דעכ"פ פגום הוא מי שהוא בע"מ כמשה רבינו דהי' שליחו של הקב"ה לישראל לא הי' משתמש בו בכלים שבורים אך יש לדחות כדאמרינן בשבת דף צ"ח שאני משה דאין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר א"כ גם בזה י"ל שאני משה אי הי' בע"מ ל"ה שכינה שורה עליו אך פשיטא יש לדחות דהא משה רבינו עבד עבודה כל שבעת ימי מילואים ע"כ דלא הי' בע"מ והנה בשו"ת חו"י סי' קע"ו רצה ג"כ לפסול חזן בע"מ או סומא אף דבוודאי הקב"ה משתמש בכלים שבורים יען שידוע שרמ"ח איברים הוי כסא ודמות רמ"ח אורות עליונים ורמ"ח איברים רוחניים שבנשמה וא"כ כל כהא"ג הרי הכסא פגום ובא"ר תמה עליו שנעלם ממנו הך דחולין דאין מום פוסל בלוים ול"א דא"כ הכסא פגום לכן אמרתי לבאר עיקרא דהאי מילתא דבשבת דף ק"ו אמר ר"פ נקטינן אר"י אבי תרי לא נפיל והא קחזינן דנפל ההוא כדרמי בר אבא אין חי' שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל יבין ותמוה א"כ למה אבי תרי לא נפל דכשנדמה לו כבהמה אך א"ש דהנה בפרקי אבות חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים וכתב התוי"ט דכל אדם נברא בצלם ואפי' נכרי אבל צלם אלקים לא זכה אלא אם השלים נפשו ברוחניות והבאתי דבריו בפ"א מכלי המקדש וכונתו מבוארת דיש לאדם ב' צורות צורות אנושיות ואם זוכה יש לו עוד צורה אלקיות ודביקות השגחה הפרטיות ברמ"ח איברים שנברא בצלם אלקים רוחניים כמש"כ החו"י הנ"ל שהוא מושגח בפרטיות מהשי"ת ולכן כ"ז שאדם יש לו שני צורות ששוכן עליו גם רוח ד' אז הוא מושגח ואין שום חי' שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה והיינו בסור ממנו צורה אלקיות אז תוכל הבהמה לשלוט עליו וזה שהביא אדם ביקר בל יבין דהיינו בסור ממנו צורה אלקיות אז נמשל כבהמה נדמו ולפי"ז י"ל בוודאי עפ"י סוד היצירה צריך האדם שיהא שלם ברמ"ח איבריו מה שבא לאדם מצד צורה האנושיות ואז שורה עליו גם צורה האלקיות ברמ"ח איברים רוחניים והוה כבי תרי אבל בחסר אצלו אבר מאיברי האנושיות אז מצד סוד הבריאה חסר לו ג"כ אבר זה מצורה האנשיות כי אין יכולה לשרות עליו צורה שלימה הרוחנית אם אין שלימה בצורה האנשיות אך כל זה מצד סוד היצירה אבל בוודאי אפשר שתהא חופף עליו צורה הרוחניות על ידי השגחה יתירה ולפי"ז שפיר כ' הזוה"ק דהאדם שהוא בע"מ הוא פגום שכן הוא בסוד היצירה אבל כיון שאם יזכה יהא חופף עליו צורה אלקיות שלימה בכל רמ"ח איבריו לכן לא פסלה תורה בע"מ בלוים ולכן גם לש"ץ אין לפסול אם אין שלם ברמ"ח ולכן גם איבריו וכן מתבאר מדברי המדרש ויק"ר פ"ז א"ר אבא כל או שבור או חרוץ והכשיר באדם לב נשבר ונדכה מבואר דאין מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסול בבהמה עוורת לפסול באדם כשהוא עיור או שבור או חרוץ רק שיהא לו לב נשבר ונדכה ומזה שאמרת עוורת נשמע דאין לפסול אדם כשהוא עיור באחד מעיניו דכשהוא סומא בשתי עיניו הא כתבו הפוסקים פסול לש"ץ יען דהוא פטור מן המצות וזה ראי' כלפי החו"י:
והנה אמר רב אשי במגילה דף כ"ט מאן דיהיר בע"מ וכן בע"ז דף ו' דפריך ודלמא תמים בדרכיו כ' רש"י עניו ושפל רוח דמי שהוא עניו נקרא תמים וקשיא דמהא מוכח דמום שבאדם הוא הוראה שיש חסרון במעשיו ואיך אמר כאן שזה מעלה שהקב"ה משתמש בכלים שבורים:
ב') בע"מ שעבר ונכנס לוקה. והקשה רמב"ן בס' המצות מספרי והזר הקרב יומת לעבודה או אינו אלא אף שלא לעבודה אמרת קו"ח מה בעל מום שלא ענש מיתה אינו ענוש אלא לעבודה זר שיש בו מיתה א"ד שלא ענש אלא לעבודה:
ובמהר"ם ברבי ביומא דף כ"ג כ' לתרץ דהנה הא דלרבינו א"ח מיתה אלא לעבודה ל"ק לרבינו מנ"ל כיון דליכא קו"ח ממום משום דפשטא דשמעתתא ביומא שם דקאמר לרב א"ח אלא ד' עבודת לא עבודת סילוק משמע אבל משום כניסה א"ח ורק עיקר הקו' דסובר בע"מ חייב נגד הספרי ע"ז כ' די"ל דרבינו לשיטתו בפ"ט מה' אלו דבע"מ א"ח רק בע"ת שזר חייב וא"כ מוכח מקרא דאזהרה דאל הכפורת לא יבוא גבי בע"מ פי' בכניסה ריקנית דאל"כ קשה ל"ל עד המזבח לרבות ז' הזאות שבפנים כדאיתא שם לאשמעינן דהוה עב"ת תיפוק לי' מדכתב גבי בע"מ אל הפרוכת לא יבוא דהיינו להזות ש"מ דהוי גמר עבודה דאי הוה אחרי' עבודה בע"מ פטור אלא וודאי אך אל הפרוכת משמע כניסה ולא עבודה ולכן צריך קרא לז' הזאות אמנם סתם ספרי הוא ר"ש ור"ש סובר מקלקל בחבורה פטור א"כ סובר קרא דלכל דבר מזבח לא אתא לז' הזאות אלא לתה"ד דחייב כלוי א"כ שפיר י"ל דקרא אל הכפורת דוקא לעבודה וכיון דקיימ"ל כרב בתה"ד פטור א"כ ע"כ בע"מ חייב בכניסה לוקה יעו"ש דפח"ח:
והנה לפמש"כ בפ"ט מה' אלו דרך אחר דלר"ש יען דסובר כל הזאה כפרה בפ"ע ביומא דף נ"ט מוכח דקרא לתה"ד דעב"ס חייב א"כ א"ש ג"כ קו' הנ"ל דספרי כר"ש דקרא דלכל דבר לתה"ד וקרא דאך אל הכפורת שפיר י"ל לענין הזאה נכנס אבל ריקנית א"ח אבל לדידן דל"ה הזאה בפ"ע קרא אתי לומר דז' הזאות הוה עב"ת לא לתה"ד א"כ יקשה הא ידעינן מקרא דאל הכפורת אע"כ דחייב בכניסה לבד מזה אייריא קרא דאל הכפורת וא"כ להלכה דתה"ד פטור שפיר בע"מ חייב בביאה ריקנית:
אמנם נראה לי בדבר פשוט לישב קו' הרמב"ן דהנה במשל"מ סוף ה' אלו הקשה לרמב"ן בדף מ"ה קאמר ר"ש לר"י וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל מזבח ומשני ר"י אפשר דעביד במפוחא ויקשה לרמב"ן דבשלמא לרבינו משום כניסה ריקנית א"ש אפשר דעביד במפוחא אין קרב למזבח אבל לרמב"ן הקו' משום דעביד עבודה במזבח א"כ מה הואיל בעביד במפוחה עכ"פ עביד עבודה יעו"ש ולפי"ז י"ל דרבינו סובר בהאי פליגי באמת רב"י ור"ש ר"ש סובר כרמב"ן דלאו משום כניסה אלא משום עבודה א"כ ל"ש עביד במפוחה אבל חי' יסבור כרבינו משום כניסה לבד א"כ שפיר משני עביד במפוחא וכן בירושלמי פ"ב דיומא מבואר דפליגא בהא ר"ש דלר"י לית לי' הא דזר קרב וע"כ כמש"כ ולפי"ז ל"ק מספרי דסתם ספרי ר"ש והלא ר"ש סובר ע"כ בלא"ה דלא כרבינו אבל רבינו פסק דהלכה כר"י לכן מפרש שפיר משום כניסה לחוד ודו"ק:
ובזה אור לי להבין דעת קדושים דברי רבינו בפ"ג מתומ"ס שפסק כר"י דג' מערכות הן ובגמ' איתא דר' יוסי כר"ש דיליף מונתנו בני אהרן דהצתת אליתא בראשו של מזבח ורבינו לא הביא דרשא זו אלא קרא דואש על המזבח תוקד וכבר הקשה כך בלח"מ ולפמש"כ ניחא דרבינו פסק בהא ע"כ דלא כר"ש (וכן בתוס' יומא דף כ"ז הוכיחו דר"ש לית לי' וכי ס"ד שזר קרב ולית לי' עביד במפוחא או בזריקה ולכן ל"צ קרא דבג"ז עצים צריך כהן דקרא דוערכו אין מיותר לר"ש והרי רבינו בפ"ב מתומ"ס כתב קרא דוערכו דבעי כהנים א"כ מוכח דפסק דלא כר"ש משום דאיסור גישה אל המזבח לאו משום עבודה אלא משום כניסה אזהר רחמנא וע"ז שפיר שייך אפשר בזריקה ודו"ק) דהרי לרבינו דכניסה לבד אסור א"כ שייך שפיר אפשר דעביד במפוחא דכל הכונה דזר לא יקרב אל המזבח הכונה כניסה לבד וא"כ שייך דעביד במפוחא ולכן הביא קרא דואש המזבח וזה נכון:
ומוכח לפי"ז דלרבינו בין בזר בין בע"מ חייב בכניסה לבד אך קשיא ע"ז דתוס' הוק' הכהן ל"ל לר"ש ותי' לאש דהדיוט דהו"א דזורק למזבח והקשו הא ר"ש לית לי' אפשר במפוחא א"כ לית לי' אפשר בזריקה ותי' באש של הדיוט שייך שפיר בזריקה אבל בהצתת אליתא לאו אורח ארעא וא"כ לדברינו דלר"ש לית לי' דעביד במפוחא יען דאין משום כניסה אלא משום דהוה עבודה על מזבח אסור כמש"כ משל"מ לרמב"ן א"כ ל"ש באש הדיוט דשייך זריקה דעכ"פ הרי עביד עבודה אך יש לומר דלפמש"כ קו' תוס' מעיקרא יש לישב דצריך הכהן לאש דהדיוט ולא יקשה וכי ס"ד זר קרב אצל מזבח דכיון דלר"ש הטעם דאין זר קרב משום דעביד עבודה על המזבח אסרה תורה עלי' א"כ באש של הדיוט שפיר הו"א דלא אסרה תורה אף לזר אף דעושה על מזבח לכן צריך הכהן והבן:
שוב האיר ד' את עיני וראיתי בתוי"ש דף כ"ז הרגישו בזה דלענין ב' גזרין העלו שם דלא אפשר בזריקה לר"ש ומ"ש מאש דהדיוט דאפשר בזריקה ותי' דיליף בזבחים דף י"ח מהאי קרא הכהן בכהונו ולא לאש של הדיוט א"כ באמת לאש של הדיוט לר"ש א"צ קרא דבעי כהן מסברא דכי זר קרב אצל מזבח ואפשר בזריקה לית לי':
ג') וכן בע"מ שעבד לוקה. הנה במשל"מ הוכיח שעובר בב' שמות כששימש בע"מ במזבח כיון דלדעת רבינו לוקה כשקרב למזבח ובשו"מ מ"ד ח"א סי' מ"ו הקשה מיבמות דף ל"ג דאיתא התם דבע"מ ששימש בטומאה חייב שנים וללקי ג' אקריבה למזבח והנה לכאורה י"ל הרי יש כאן גם חיוב ביאת מקדש בטומאה כמו שעמד בזה ברמב"ן וע"כ אייריא בלא שהה וא"כ י"ל גם בבע"מ א"ח אקריבה למזבח אלא בשהה כשנעשה בע"מ בפנים שחתך בסכין טמא באצבעו כשעמד אצל מזבח ואין חייב רק בשיעור שהי' כמו בטמא דא"ח בנטמא בפנים רק בשיער שהי' דלאו דוקא לענין טומאה בעינן שיעור שהי' אלא אף אביאה ריקנית א"ח בנכנס דרך גגות רק בשיעור שהי' כמש"כ במשל"מ ה"נ בבע"מ איסור קריבה למזבח הוה משום ביאה ריקנית כמו בע"מ שנכנס להיכל וכמש"כ בשעה"מ פ"א מה' אלו אך יש להשיב דהנה משכחת בהי' ק"צ שבא בטומאה דאז א"ח אביאת מקדש לכן לא חייבוהו משום ביאת מקדש אבל בע"מ למזבח חייב אף שבא בטומאה וא"כ שפיר יקשה אמאי לא מחייבין ג':
אלא דיקשה א"כ משכחת נמי טמא ששימש שחייב אשימוש וא"ח אכניסה א"כ מאי פריך בשבועות דף י"ז שימש בטומאה היכא משכחת להו הא משכחת בק"צ הבא בטומאה ואולם לפמש"כ בפ"ג מה' אלו קו' הגמ' קאי מטמא בטומאה היוצאת מגופו לא מטומאת מגע ובהא לא הותרה בציבור:
אך בפשיטות י"ל דלא חשוב רק שני מיני חיובים טמא ובע"מ אבל מה דאיכא כמה חיובים באיסור אחד לא קחשיב וכהא"ג צריכין לתרץ אהא דאיתא במשנה דמכות יש חורש תלם אחד וחייב שמונה דלא קחשיב רק כמה חיובים שונים אבל מה דאיכא באיסור אחד כמה חיובים לא קחשיב:
ובזה ניחא ג"כ הא דמסיק ביבמות אלא בשחיטה ובפרו של כה"ג והא בשחיטה איכא כמה איסורים משום מפרק ומשום צובע שעמד ע"ז בשו"מ וכן במליקה חייב משום נבילה ומשום טריפה כיון דטריפה תחילת נבילה הוא כמש"כ רבינו בפ"ד ממא"ס והכל איסור אחד לא קחשיב מה דאיכא לטפויי לאווי בפעולה אחת:
ד') ואם עבד פסול וחלל עבודה. הנה הא דבע"מ מחלל עבודה יש לראות אי מטעם דהוה כזר או פסול אחרינא והנה תוס' דף י"ז הקשו דנעשה קו"ח ערל ואונן מבע"מ שפסול להזאה אף שכשר לתרומה ובטה"ק ובערל"נ ביבמות דף ע"ה תמה מנ"ל לתוס' בע"מ פסול להזאה הא בע"מ רק כזר וזר כשר להזות ולדעתי י"ל הרי בריש פ"ב דזבחים איתא דטמא ובע"מ פסולין לעבודה בבמה אף דזר כשר חזינן אף במקום שזר כשר בע"מ פסול ה"ה לענין הזאה ול"א דדינו כזר לגמרי:
הנה במשל"מ העלה דכל שיעור ל"ב מן המזבח ג"כ בכלל האיסור לדעת רבינו ובשומ"ש סי' מ"ו הביא ראי' לדברי הרמב"ן דרק מן המזבח ולפנים באותן כ"ב חייב מיבמות דף ל"ג דקחשיב דבע"מ חייב שתיים ואמאי לא קחשיב שלשה דנכנס אל המזבח בשלמא לרמב"ן ניחא דרק בכ"ב אמה שבין האולם ומזבח עובר יעו"ש שכ' לתרץ ע"ד פילפול:
א') אין בע"מ נכנסין בין האולם ולמזבח. הנה דעת רבינו דהוא מה"ת והרמב"ן בסהמ"צ הקשה עליו מסוכה דף מ"ד דר"ל ס"ל דבע"מ נכנסין עם ערבה בין האולם ולמזבח ואי רק מעלה דרבנן איך הותר להם ליכנס כדי לצאת בערבה ובספר ערוך לנר על סוכה כ' לתרץ דר"ל ורי"ו באמת בהא פליגי דר"ל ס"ל דמה שאסר הכתוב לב"מ ליכנס בין האולם ולמזבח היינו כיון שאין ראוי' לעבודה והוי ביאה ריקנית וכמו שכהן אפי' אינו בע"מ לוקה כשנכנס ביאה ריקנית להיכל כמו כן בע"מ דגרע החמיר הכתוב עליו לאסור ביאה ריקנית שלו גם בין האולם למזבח ולכן קאמר ר"ל אם נכנס להקיף המזבח אין זה ביאה ריקנית אצלו ולא אסרה לו התורה אבל רי"ו השיב דילמא בזקיפה וא"כ א"צ בהרבה כהנים ואפי' אם בנטילה שהותר לכל דילמא אעפ"כ רק לתמימין התיר הכתוב לכנוס ולא לבע"מ דלא משום ביאה ריקנית אסרה לו התורה אלא משום גריעותא ע"י מומו ולכן אפי' לצורך הנטילה והקפה אסור ליכנס ופסק כרי"ו והעלה בזה ליישב מה דתמוה דרבינו לא הביא דין זה ר"ל וכ' יען דהלכה כר"י לגבי ר"ל והקשה ע"ז שהרי מה שהשיב רי"ו דלמא בזקיפה איתותיב מברייתא דלעיל דמסקינן בנטילה וכן פסק רבינו וא"כ גם מה שהשיב רי"ו דלמא בתמימים קאי רק למ"ד בזקיפה וה"ק דלמא בזקיפה וכיון דכן מי אמרת בב"מ דלמא בתמימים וכיון דרבינו פסק כמ"ד בנטילה למה לא פסק כר"ל להנ"ל ניחא דפסק כרי"ו יען דטעמו דר"ל משום דהוה ביאה ריקנית ובהא לית הלכתא כוותי' דלאו משום ביאה ריקנית אסור אלא משום גריעותו ע"כ פסק כרי"ו נגד ר"ל יעו"ש:
ול"נ לישב בפשיטות דהנה רבינו פ"ז מלולב כ' ובאים העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותם כדרך שעושין בכל יום הנה דס"ל דכל העם נוטלין אותם לא הכהנים בלבד וכ' בערל"נ לעיל דף מ"ג ראי' לדברי רבינו ממה דפריך לקמן מ"ש לולב דעבדינן שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש ואי כפירש"י ותוס' דערבה רק הכהנים נוטלין הרי יש חילוק גדול בין לולב לערבה דלולב שהי' מצוה לכל ישראל עבדינן זכר אבל ערבה שלא הי' בכהנים הוי כשאר עבודות שבמקדש שלא עשינו להם זכר אלא ע"כ כדעת רבינו דגם ערבה היתה מצוה במקדש לכל ישראל את"ד:
ולפי"ז ע"כ לית הלכתא כר"ל דטעמו דר"ל דשרי ליכנס בערבה משום דל"ה ביאה ריקנית הנה זה שייך רק אי המצוה רק בכהנים אבל אי המצוה בכל ישראל א"כ ל"ש כלל לומר דבנכנס בערבה ל"ה ביאה ריקנית דאינו ענין עבודה בכלל א"כ ע"כ ס"ל ר"ל דהמצוה רק בכהנים אמנם רי"ו דס"ל דלא הותר כניסה לבע"מ ס"ל דהמצוה בכל ישראל א"כ הוה ביאה ריקנית א"כ לכן ע"כ פסק דלא כר"ל דאין בע"מ נכנס כיון דרבינו ס"ל דמצות נטילה בישראל וא"ש:
וכמו כן ראיתי בילקוט סי' תש"ג דכ' דמצות נטילה בישראל ושם כתוב לאמר ג"כ דבזה"ז דאין לנו מזבח המצוה בהקפה לזכר בעלמא ובזה יש תשובה לדברי הב"ח סי' תרס"ה שכ' דאין לאבל להקיף בערבה דהוא דומיא דפרועי ראש דאסור ליכנס בין אולם ולמזבח ולפי מה שבארנו זה אינו כיון דמצות ערבה בישראל א"כ לא הי' נכנסין כלל בין אולם ולמזבח בערבה א"כ כשאנו עושין זכר היינו לגוף מצות נטילה וזה שייך גם בפרועי ראש ובאבל וכן העלה בטו"ז דאיכא מצוה גם באבל רק דהוא כ' מטעם אחר יעוש"ה:
הנה רבינו בסהמ"צ כ' דאזהרת הבע"מ שלא יכנס למקדש הוא מאך אל הכפורת לא יבוא וכ' בלב שמח דמשום הכי אסור להכנס למקדש בכדי שלא יבוא לעבוד העבודה דלא יבוא הוא משום שלא יחלל והוכיח מזה בשדי חמד מ"א דגם בדאורייתא איכא סייג וכן מוכח מריש חולין דדרשינן וכי תחדל לנדור לא יהא בך חטא דהטעם משום שלא משלם:
אמנם לי נראה דתליא אי ביאה במקצת שמה ביאה דאי שמה ביאה ל"ש לומר הטעם משום שלא יבוא לעבוד דבביאה במקצת ל"ש האי טעמא אבל אי ל"ש ביאה ואין עובר אלא בנכנס כולו אזי שפיר י"ל דהוא משום סייג אלא דיש להשיב דהא גופי' דביאה במקצת שמה ביאה הוא גופי' רק משום שמא ימשך ליכנס כולו א"כ אדרבא מהא גופי' מוכח דשייך סייג מדאורייתא ועמש"כ בסוף ה' תמורה:
ב') מפי השמועה למדו שאזהרה שלא יקרב לעבודה וכו'. וברדב"ז בלשונות הרמב"ם הקשה הא מקרא מלא דיבר הכתוב ומאי מפי השמועה תשובה מפי השמועה למדו דאפי' נכנס לצורך הקרבה לוקה משום נכנס בע"מ למקדש דסד"א דלהוי פטור וקרא דאך אל הפרוכת לא יבוא וכו' היינו היכא דנכנס שלא לצורך עבודה אבל לצורך עבודה הו"א דפטור אמר קרא לא יקרב להקריב דה"ל למכתב לא יקריב מאי לא יקרב להקריב אפי' להקריב לא יקרב וודאי מפי השמועה הוא דדרשינן להאי קרא הכי ולזה דקדק הרב ז"ל כשהביא הפסוק לא סיימו וכ' שנאמר אשר יהי' בו מום לא יקרב משמע דקרא לא מיירי אלא לענין קריבה ומש"כ בסוף לשונו אזהרה זו שלא יקרב לעבודה ה"פ שלא נקרב אפי' לצורך עבודה וא"ת גם זו מאידך קרא נפקא דכתיב ואל המזבח לא יעשה ל"ק דאתא לחייב הנכנס אפי' למזבח שלא לצורך הקרבה ולא זו אף זו קאמר:
הלכה ג
הרי זה פסול עד שיעבורו. אבל אח"כ כשר, וקשה לי הא כיון שנדחה א"ח ונראה דהרי בקרבנות למ"ד בע"ח נדחים צריך קרא מום בם עבר מומם ירצו וא"כ באדם דלכו"ע שייך דיחוי כמש"כ הרא"ש סוף פ' ואלו מגלחין וקרא ליכא דאם עבר כשר וא"ל יען דכ' קרא כל אשר יהי' בו מום ודריש בת"כ לבע"מ עובר א"כ נדע דאם עבר כשר לעבודה דז"א דהרי גם בבהמה יליף מקרא דאשר יהי' בו מום דפסול להקרבה כמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז אפ"ה צריך קרא דאם עבר מום ראוי להקרבה למ"ד בע"ח נדחים והנה בת"כ דריש באמת מקרא אחר מום בו פרט לשעבר מומו א"כ באמת גם באדם איכא קרא דאם עבר מומו ראוי לעבודה:
אך עדיין קשה דהרי בבהמה ידעינן בלאו דרשא דמום בם דעבר מומם ירצו מקרא דואם בהמה טמאה כדדריש בבכורות דף ל"ז א"כ מוכח עבר מומם ירצו דאל"ה למה בע"מ עובר לא יהי' נפדה ונשחט במדינה כיון שאף אם עבר פסול להקרבה וכבר הקשה כן הריט"א ותי' דצריך קרא לאם עבר ע"י רפואה דהו"א כיון דכהא"ג נשחט עליו במדינה ונפדה כיון דלא אתיא ממילא א"כ צריך קרא דאפ"ה אם עבר ע"י רפואה כשר להקרבה והיינו דהו"א כדמספקו בתוס' דף ל"ז ע"י רפואה חשיב מום קבוע ואף עבר ע"י רפואה פסול להקרבה קמ"ל קרא וא"כ יקשה גם בכהן מנ"ל באם עבר ע"י רפואה דכשר לעבוד:
ואמנם לכאורה יש ליישב דהנה באמת כבר הק' תוס' זבחים דף ע"ז דל"ל מום בם הא בבכורות ילפינן מקרא דמום עובר כשר ותי' דהו"א בקדשים כיון שנראה ונדחה א"ח ונראה ובטה"ק הקשה על דבריהם דמקרא לא מוכח רק דמום עובר אין נשחט במדינה אבל שמותר להקרבה לא נשמע ול"נ שכונתם להקשות אם אסור אחר שעבר למה לא יהא נשחט במדינה וכקו' הריט"א באמת וע"ז פריך דהו"א בקדשים דנדחו רק דיקשה ע"ז הרי גם בקדשים יש קרא דואם בהמה אשר יקריב ממנה מלבד קרא דכ' פסח ועור דכתיב בקרבן כמו שהקשה בריט"א ותימה איך נעלם מתוס' שבדשום יש ג"כ קרא ול"נ שדבריהם נכונים דהנה אי מקרא הו"א נהי דע"כ כשר להקרבה בעבר דאל"כ למה לא יהא נפדה ונשחט עליו אבל הו"א נהי דע"כ כשר להקרבה בעבר דאל"כ למה יהא נשחט עליו אבל הו"א דצריך להקדישו שינית יען שקדושתו נדחה ולכך כתבו התינח בבכור דמוכח ע"כ דלא נדחה דאי נדחה וא"ח להקרבה למה אין שוחטין עליו דל"ש דיקדשנו שנית דל"ש בבכור אבל בקדשים הו"א דנדחה וצריך עכ"פ להקדישו שינית לכן צריך דמום בם ואכתי דהו"א דלכן אסור לשחוט עליו ואין נפדה יען דעכ"פ אי הקדישו שנית חזי להקרבה ואי משום דיחו' ליכא א"כ ה"ה קודש הקדישו אף דאין קרב משום דנדחה אבל משום בע"מ ליכא לכן אין נשחט עליו לכן צריך קרא מום בם עבר מומם ירצו אפי' קודם שיקדישנו שנית ולפי"ז התינח בבהמה אבל באדם ל"ש זה ויש לדמותו לבכור דילפינן מפסח ועור דמום עובר דאין נשחט עליו א"כ חזי להקרבה ולפי"ז באדם ג"כ סגי בקרא אחד דמום בו עבר מומו ירצה ורשאי לעבוד עבודה:
אמנם אפשר לפרש עוד כונת תוס' עד"א דהנה יש מום עובר שבידו להעביר המום והיכא דבידו ל"ש דיחוי אלא מום שעובר ממילא לאח"ז אין בידו שיעבורו כהא"ג הוה דיחוי וא"כ הו"א מום עובר כזה נדחה צריך מום בם וזה דוקא במוקדשין יען דהוה קדושת פה אבל בכור דמרחם קדוש ל"ש דיחוי באמת א"צ קרא לזה דאנ"ד ולכן כ' דקרא רק צריך למוקדשין דהו"א דנדחה והנה בכהן דג"כ קדושתו מרחם ל"ש ג"כ דיחוי ולכן א"צ רק קרא אחד דמום בו כתירוצם השני:
והנה בריט"א הביא דרשא דספרי דיליף גז"ש מבכור דמום עובר אין שוחטין עליו ול"ל תרי קראי ותי' חדא לאם עבר רק ע"י רפואה וא"כ יקשה באדם דליכא רק חד קרא מנ"ל בעובר ע"י רפואה דל"ה כמום קבוע וראוי אח"כ אם עבר ע"י רפואה אמנם לפמש"כ א"ש די"ל דקרא חדא צריך לאם עובר רק ממילא ואין בידו וקרא חדא למום עובר שבידו להעביר ע"י רפואה אף שלא ימתין כלל עד שיעבור ממילא ולכן בעינן תרי קראי דאסור לשחטו דהו"א במום דאין בידו מותר לשוחטו עליו אף דהוה מום עובר אבל לעולם בעבר רק ע"י רפואה דהיינו מום קבוע באמה פסול להקרבה אף שעבר מומו ע"י רפואה ובמש"כ א"ש מה שהוק' תוס' ד"ה השתא להאי שינויא דיליף מקו"ח ל"ל קרא דפסח ועור ומה שתי' בתוס' עיין במהרש"א וריט"א שהקשו על דבריהם ולפמש"כ ניחא דצריך קרא בס"ד למום עובר ממילא וכי למום עובר ממילא וגם בידו שיעבור:
אולם אי נאמר כתירוצם הראשון דגם מום קבוע אם עובר ע"י רפואה הוה מום עובר י"ל א"כ אדרבא בעובר ע"י רפואה עדיף יען דבידו ול"ה דיחוי משא"כ בשעיבר ממילא ואין בידו להעביר היה דיחוי:
והנה נראה להביא ראי' דבהני רפואה למום קבוע ממש"כ רבינו בפ"ז הי"ג במזוהם שף גופו בבושם ועוד והוא גמ' בכתובות דף ע"ו ומבואר שם לתי' קמא אייריא הך בזיעה שאין עוברת ע"י רחיצה אבל עובר ממילא לאחר זמן עתוס' שם ולתירוץ בתרא דמשני דאפשר ברפואה דהיינו בשף כמש"כ רבינו קאי גם אמום קבועין ובעובר ע"י רחיצה הרי בזיעה שאין עוברת ממילא אפ"ה ע"י רפואה ששף גופו עוברת מוכח דמהני רפואה:
ואולם בגוף חקירת תוס' אי מום קבוע מהני רפואה והק' מהא דנפגם עור הערוה מום ובניטל כשר ודחו דאפשר אחר שנפגם ל"מ נוטל והנה כיוצא בזה אמרו לענין טריפות אין חוזר להכשירו ואפ"ה מצינו דחוזר להכשירו כגון בכוליא שהקטינה טריפה ואם ניטל כולו כשר אף אחר שכבר ניקב ורק ע"י רפואה א"ה להכשירו כמו שאבאר:
לפי"ז יש לומר דע"י רפואה הוה מום קבוע שוחטין עליו במדינה רק בניטל כולו חוזר להכשירו אבל מה שנתרפא ע"י רפואה ל"מ דאי מהני רפואה לא הוה מעולם מום קבוע רק מום עובר אבל מה שנתרפא ע"י נטילה עי"ז ל"ח מום עובר לומר שאין נשחט עליו אף קודם שניטלה אלא מום קבוע הוה ונשחט במדינה:
מעתה קשה לי לדעת הר"מ ברא"ש ס"פ ואלו מגלחין דיש דיחוי בגברא א"כ נהי דאיכא קרא דמום בן דפסול לעבודה הא עבר מום ירצה נוקי קרא בעבר ע"י רפואה דבידו אבל עבר ממילא דנדחה מנ"ל אע"כ בגברא ל"ש דיחוי ונראה לישב כיון דבע"מ חילק ואוכל בקדשים וגם נושא כפיו כמו שבארנו בפ"ד מכהמ"ק א"כ קדושתו לא פקע ל"ש דיחוי אלא דא"כ גם בקדשים נאמר דל"ה דיחוי דהרי נהי דבע"מ א"ר להקרבה קדושתו עליו לאסור בגיזה ועבודה לכן נ"ל דשאני אכילת קדשים דג"כ עבודה דאפי' אכילת תרומה עבודה הוה כדאיתא בפסחים דף ע"ב א"כ לא נדחה מעבודה כלל ולכן כהן שנעשה בע"מ ל"ח דיחוי ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' סוטה י"ד כ"ש שנוקבו או בגכ"ה שנקרעו ונתלכלכו איך מהני תיקון הא כבר נדחה די"ל כיון דבידו לתקן ולכבס ל"ה דיחוי וכן מוכח מהא דאיתא בע"ז אבני מזבח ששקצו אנשי יון דפריך וליתברינהו ומשני אבנים שלימות בעינן וקשה מה מהני דליתברינהו עכ"פ הא כבר נדחו וא"ח ונראה וצ"ל כיון דבידו לתברינהו ל"ח דיחוי ובה' אימ"ז יבואר עוד:
אחד מתחילת ברייתו. הנה בכ"מ לא הראה מקומו והוא בספרי פ' ראה וכן בת"כ פ' אמור יליף כן מקרא לענין כהן בע"מ ובפ"ב מאימ"ז הארכתי:
הלכה ו
א') כל מום ששוה באדם ובבהמה מחלל עבודה. והנה יש להקשות דרבינו בפ"ח מה' אלו כ' עינו אחת קטנה ועינו א' גדולה ובפ"ב מאימ"ז כ' כן גם בבהמה א"כ מחלל עבודה וא"כ למה לא מנה רבינו כן בפ"ז מה' אלו בין מומין דמחלל עבודה ותוס' בכורות דף מ"ג כ' באמת דמחלל וא"כ דברי רבינו צע"ג דלא מנהו בין מומין דמחלל עבודה ובפ"ח מנה דאין שוה בזרעו של אהרן עינו א' קטנה וא' גדולה והא כיון דהוא גם בבהמה א"כ מום הוה אך להא י"ל דבפ"ח אייריא רק אם אחת קטנה מחברתה אבל לא קטנה כשל אווז דבבהמה ל"ה מום רק בקטנה כשל אווז אבל קמייתא קשה עכ"פ למה לא מנהו בפ"ז בין מומי כהנים בעיני אחת קטנה כשל אווז והנה בפ"ב מאימ"ז כ' כיון דב' קטנים פסול כש"כ אחת קטנה כשל אווז וא' גדולה ותימא שלא ראה דבפ"ח כ' רבינו להדיא עינו אחת קטנה ועוד דלדבריו הדרה קו' לדוכתי' א"כ שוה בבהמה ובאדם וא"כ למה לא מנה אותו בפ"ז במומין דמחללין עבודה וי"ל דכיון דבאמת באדם פסול אף שאין קטנה כשל אווז וגדול כעגל א"כ לאו משום מומא אלא משום שינוי לכן אף דשייך גם בבהמה אין מחלל עבודה דלא כתוס' הנ"ל ולכן לא מנהו רבינו בפ"ז ורק כתבו בפ"ב מאימ"ז במומין המיוחדים בבהמה אף דשם אין משום שינוי דהרי קטנה מעט ל"ח מומא עד שיהא אחד כשל אווז וא' כשל עגל ועדיין צריך תלמוד:
ב') מומין המיוחדין באדם לוקה. והנה יש לתמוה דהא בגמ' איתא דאינו אלא עשה ובגמ' דמכות דף י"ח אמר רב גידל אמר רב כהן שאכל לפני זריקה לוקה מואכלו אשר כופר בהן לאו הבא מכלל עשה לאו ודחי בגמ' ומסיק זר שאכל לפני זריקה פטור וכן פסק רבינו בפי"א ממעה"ק א"כ סובר דלא לקי אלאו הבא מכלל עשה ובמשל"מ הרגיש קצת בזה ואין לומר הא רבינו בפ"ה מאימ"ז משמע דס"ל דלוקין אלאו הבא מכלל עשה דהקרבת טמאין הנה כבר כ' שם בכ"מ דהיינו משום דאיכא נמי קו"ח מבע"מ כהא"ג לוקין אף שאין מזהירין מן הדין כיון דיש לאו הבא מכלל עשה כמש"כ רבינו פ"ב ממא"ס:
ואמנם נ"ל דדברי רבינו נכונים דהנה קשה לי טובא לפירש"י דפי' לאו הבא מכלל עשה דהכי קאמר דבר ששוה בזרעו של אהרן הוא כהן אבל אינו שוה בזרעו של אהרן אינו כהן והא בקרא כתיב וכל מום אשר יהי' בבני אהרן לא יקריב ובת"כ מרבה מכל מום שאר מומין א"כ שוה זרעו של אהרן גבי לאו כתיב ועוד איך דריש אם אין שוה אינו כהן א"כ יחלל עבודה כדאיתא בזבחים דף כ"ב לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ומחלל עבודה כיון דלאו כהן הוא וכן בבגדי כהונה דרשינן כהנים בכהונתם ע"ש דף כ"ג א"כ קשה דיחלל עבודה:
ולכן לולי פירש"י דהאי עשה דקאמר הכונה בהנהו דמראית עין רק עשה איכא (אף דזה דרבנן מצינו עשה דרבנן בזבחים דף ל"ב יכול יכנוס למחנה לוי' וכמו שהעלה ברא"ש ר"פ מ"ק) אבל אינו שוה בזרעו של אהרן בלאו והדבר מוכרח דאי הכוונה רק עשה יקשה א"כ הא דקאמר מאי איכא בין מום לשאין שוה בזרעו של אהרן ומשני דמחיל עבודה ויקשה הרי איכא בנייהו גם לאו דבמום לקי ובאין שוה בזרעו של אהרן ל"ה אלא עשה ועוד הרי אין שוה בזרעו של אהרן קאי גם בהנהו דכ' בקרא גבן וחרום דאיכא בבהמה ובהא הא לוקה דהא כתיב בקרא בפירוש ונתבאר שיטת רבינו:
והנה בספר איגרא רמא לגאון מו"ה משולם ראיתי בפסחים דף ל"ב כתב להביא ראי' לדברי רבינו דלקי ג"כ מיבמות דף ל"ג דהוק' תוס' איך חל איסור טומאה על איסור בע"מ דטומ' הותרה בציבור ולישב נאמר דמיירי בכהן שיש לו מום המיוחדין באדם שאינו במיתה אף לרבי דס"ל בע"מ ששימש במיתה דכיון דאין מחלל עבודה אינו במיתה ג"כ והוה חמור על קל וא"כ לס"ד דהתנא או חטאת או לאווי קתני יקשה הא רק עשה איכא אע"כ דאפי' במומין המיוחדין באדם גם כן לאוו איכא ולקי כשיטת רבינו ושוב כתב לסתור הוכחה זו דהא לדעת רבינו בפ"ט מה' אלו אינן חייבין אלא על העבודות שהזר חייב עליהן מיתה וכ' הכ"מ דבע"מ בלא"ה ליכא מיתה ע"כ אפי' לאו ליכא באין עבודה תמה וא"כ קו' תוס' יש לתרץ בפשיטות דהא ליכא לאוקמא בהצתת אליתא דא"כ האיך חשוב בע"מ ששימש בלאו הא אין עבודה תמה וא"כ א"צ לתי' התוס' דהוה קולא דהותרה בציבור וא"כ ממילא ל"ק קו' תוס' השני' הא טומאה ג"כ הותרה בציבור וא"צ לתרץ דאיירי במומין המיוחדין באדם וא"כ אין כאן הוכחה לשיטת רבינו יע"ש דפח"ח אמנם לפמש"כ ניחא דבוודאי הוכחה ליכא להוכיח מזה דין חדש שאינו מבואר בגמ' אבל כיון שבארנו שכן מפרש סוגי' דבכורות דהוה בלאו שפיר נוכל לתרץ קו' התוס' דיבמות דאייריא בבע"מ המיוחדין באדם:
וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדים וכו'. ובמשל"מ תמה דבגמ' איתא דליכא אלא עשה דפריך מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן איכא משום אחולי עבודה וכו' מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ובין מראית העין איכא בנייהו עשה ופירש"י דהכי משמע השוה בזרעו של אהרן הוי כהן ויעבוד שאינו שוה לא יעבוד ולאו הבא מכלל עשה הרי שאינו עובר אלא דוקא בעשה ובספר פרי האדמה כתב דרבינו אית לי' גי' אחריתי דאיכא בנייהו ל"ת משום דקשיא לי' לגי' רש"י היכי הוה לאו הבא מכלל עשה שהרי הכתוב אמר כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש והיכא אמרינן מי שהוא מזרעו של אהרן יעבוד ומי שאינו מזרעו לא יעבוד ועוד דא"כ הול"ל לעיל דאיכא בנייהו בין מומא לא"ש בזרעו של אהרן דמחיל עבודה ולקי וכן מוכח בת"כ מניין לרבות הכושי והלבקן ת"ל איש איש ריבה ר"ל דאמר הכתוב איש אשר בו מום מזרע אהרן ואח"כ חזר לומר כל איש ריבה את אלו אעפ"י שאינו מחיל עבודה א"כ לדברי הת"כ וודאי חייבי מלקות כיון דכל חד אית לי' קרא בפ"ע את"ד:
הלכה ז
אין פוסל אלא מומין שבגלוי אבל שבגוף כגון ניטל כולי'. הנה בבכורות דף ל"ט בעי חסרון בפנים אי הוה חסרון וקאמר אח"כ כתנאי דפליגי בכרות וכתות אי חסרון בפנים שמי' חסרון ודחי כ"ע ל"ש חסרון גריס כן בצ"ק והנה רבינו בפ"ב מאימ"ז כ' נוטל כוליא פסול להקרבה א"כ סובר דהוה חסרון א"כ יקשה למה באדם כתב דל"ה חסרון אך לכאורה י"ל דוקא בבהמה דכ' תמים ס"ד דשמי' חסרון ופלוגתתם בכרות וכתות בבהמה אלא דע"ז יקשה א"כ הא דמסיק דל"ש חסרון למה סובר רבינו בבהמה דהוה חסרון אך ניחא די"ל בין לגי' צ"ק דל"ש חסרון וקאי פלוגתתם באדם ומוכח ג"כ חסרון בפנים ל"ח חסרון באדם או לגי' דידן דלכו"ע שמי' חסרון בבהמה ורק פליגי במומין שבגלוי והכונה דנפ"מ באדם דל"ש חסרון שייך פלוגתתם לענין מומין שבגלוי וא"כ לכל התי' באדם ל"ש חסרון ובזה יבואו דברי רבינו לקמן בפ"ז שכ' נוטל רוב המדבר של לשונו על נכון כאשר אבאר שם:
טריפה עבודתו כשרה דאין בגלוי דכתיב שבר רגל או יד. וכתב הכ"מ שהוא תוספתא ויליף לה ממום עור או פסח שהוא בגלוי ותמוה א"כ על רבינו שכ' לימוד אחר ובת"כ פ' אמור יליף מאשר בו מום פרט לטריפה ויוצא דופן וגם בדרשא זו מאן רבינו וצריך טעם ובזה ניחא מה שהקשה בצ"ק מנחות דף ו' דפריך מה לבע"מ שפוסל בו מקריבין והקשה גם טריפה נילף בקו"ח שיפסול בו מקריבין ולהנ"ל ניחא דהרי בקרא ממעט לה בהדיא:
הלכה ח
ערל הרי הוא כבן נכר וכו'. והוא גמ' זבחים דף כ"ב ובכ"מ הקשה דלמה כתב דמחלל עבודה ולוקה כזר ונראה לפרש דלכאורה קשה דלעיל בדף ט"ז הקשה תוס' ל"ל הלכתא בערל נילף בקו"ח ותי' יען דאיכא למיפרך כה"ג אונן יוכיח וא"ל שאני אונן כה"ג דאין מוזהר גם ערל אין מוזהר ומעתה יקשה דכל זה לשיטת רש"י דכתב דערל אין לוקה אבל לרבינו דכ' דלוקה יקשה ל"ל הלכתא וקרא דיחזקאל דמחלל תיפוק לי' מקו"ח כיון דמהלכה ומקרא דיחזקאל ידעינן דמוזהר וצ"ל דאמת קמשני דמוכח מקרא דמחלל ולפי"ז י"ל לרבינו שבק קרא זה וכ' דהוה כזר להורות לנו כיון דידעינן דלקי א"כ ילפינן שפיר מקו"ח מבע"מ כמו זר דיליף בקו"ח מבע"מ כמש"כ בפ"ט מה' אלו וזה שכ' דהוה כזר:
והנה יש להקשות דבתוס' זבחים דף ט"ו ובחי' רשב"א ביבמות מבואר דלמ"ד ערל כטמא ידעינן דמחלל וא"צ לזה קרא א"כ ע"כ דרבינו לית לי' דערל כטמא ובה' חגיגה פ"ב מבואר דסבירא לי' הטעם דערל כטמא וצ"ע:
ועוד קשה דמדכ' רבינו דהוה לי' כזר וביאר הכ"מ דרצה למצוא סמך מתורה ויקשה דעדיפא הוה לי' למסמך מטעם דערל כטמא ואולי י"ל דרבינו סובר תרתי דהוה כזר וכטמא ונפ"מ דפסול בק"צ אף אי ליכא כהן מהול משום דהוה נמי כזר ולכן מצריך שני לימודים ומיושב בזה קו' תוס' זבחים דף ט"ו שלמה לי' תרי קראי לערל מקרא דיחזקאל וערל כטמא די"ל דנפ"מ שיהא לו דין זר שפסול לעבודה בק"צ אף אי ליכא כהן אחר רק ערל:
שוב אתי לידי ספר הרדב"ז ללשונות הרמב"ם שהקשה ממנ"פ אי הוה כזר לחייב מיתה ג"כ וכ' דהכי גמירי ללקות ולא לחיוב מיתה והכי נמי משמע מקרא דלגבי מיתה כתיב והזר הקרב יומת משמע זר הידוע ולגבי מלקות כתיב וזר לא יקרב אליכם ומשמע כל זר וכן העלה בס' נר מצוה:
הלכה ט
מדירין אותו על דעת רבים. הנה בפט"ז מאישות כ' רבינו דבלא ניסת דוקא ולא כתב דמדירין על דעת רבים משום דסובר דצריך לפרט את הנדר לכן לא הצריך להדירה עד"ר וא"כ קשה למה צריך כאן עד"ר כיון דקיימ"ל צריך לפרט את הנדר וכבר הקשה כך במהרי"ט ובבה"ז ותי' דנהי דצריך לפרט את הנדר היינו אם לא נטלה הכתובה אבל א"צ לפרט הסיבה כדי לגרש אשתו הפסולה וע"כ חכם מתיר לכן צריך להדיר עד"ר והא דאיתא בשמעתין דלמ"ד צריך לפרט הנדר ניחא היינו לס"ד הוה ס"ל דצריך לפרט גם הסיבה אבל כיון דמסיק בעד"ר א"כ א"צ לומר עוד דלמ"ד צריך לפרט היינו אף הסיבה וכן כתב המג"א סי' קכ"ח וכבר תמהו דבהא לא מיתרצתא עדיין דהא עכ"פ משמע בגמ' למ"ד צריך לפרט א"צ לאוקמא בעד"ר והא רבינו אין דרכו להביא רק מה שמתבאר בגמ' ועוד דאכתי קשה מדברי רבינו בה' ערכין שג"כ לא כתב דצריך עד"ר כמו שהקשה בשעה"מ לכן נראה ליישב ברווחא דהנה הקשה המהרי"ט לדרכו דתוס' ערכין כ' דגם בנודר ועובד אין מפרט הסיבה רק שהסיבה בכלל לשון הנדר שאסר הנאה מאשתו פסולה וא"כ ע"כ מפרט הסיבה כיון שבכלל לשון הנדר הוא ותי' מהרי"ט דרבינו מפרש כרש"י שידור הנאה ממנה לגרשה ואין בזה משמעות מחמת שהיא פסולה אבל בנדר ליתומים זה מעיקר תנאי הנדר של נודרת אם קיבלה כתובתה א"כ זה מלשון הנדר ממש צריך לפרט וגם זה דוחק דמגמ' עכ"פ לא משמע דיש לחלק ונראה דהנה בסי' רכ"ח סעי' ט"ו הביא המחבר ב' דיעות בנדר שלא יעשה איסור אי מהני התרה והקשה הש"ך אי ס"ד דבמילתא דאיסורא אין לו התרה כלל מאי קאמר ר"פ משום מילתא דאיסורא כיון דבדיעבד ג"כ אין לו התרה למה ילך כלל אצל חכם אע"כ דבדיעבד מותר ועוד מ"פ מעומד ומגרש הא לכו"ע אין לו התרה במילתא דאיסורא ותי' הש"ך דכאן איירי בתולה בדבר איסור כגון פירות אלו אם יעשה איסורא שקיבלה כתובתה אבל היכי דהנדר על האיסור י"ל דלא מהני התרה ונדחו בזה דברי הב"ח שהוכיח מכאן דבדיעבד מהני התרה דאל"כ מ"ט דר"פ דסבירא לי' דא"צ לפרט הנדר ולא חייש למילתא דאיסורא אע"כ באשה במילתא דאיסורא בדיעבד מותר לא חיישינן למילתא דאיסורא ע"כ אך יקשה לש"ך [מה] יענה לקו' הב"ח דמ"ט דר"נ דלא חייש למילתא דאיסורא דהא בכהא"ג במילתא דאיסורא לש"ך ל"מ הותר וכן יקשה מ"פ ילך אצל חכם דילמא באמת אייריא בכהא"ג בנדר ממנה דהוה מילתא דאיסורא דל"מ התרה כלל א"כ לא ילך אצל חכם כלל אך י"ל דהנה קשה בפלוגתת ר"נ ור"פ דר"נ קאמר א"כ מיגז גייז לי והכי הוה לי' להשיב דל"ח למילתא דאיסורא ועוד מה סברא איכא לומר דאתי למיגזיא הרי עתה אמרת דא"צ כלל לפרט הנדר א"כ מאי מכשול איכא אי נאמר דצריך ואי יגוז יגוז (וכבר הרגיש בזה ברשב"א הביאו בשעה"מ פ"ו משבועות ומכח זה הוכיח דלמ"ד דצריך לפרט אם לא פרט בדיעבד ג"כ ל"מ התרה ואיכא גזירא דאתי למגזיא והקשה מכאן לשיטת ריטב"א דס"ל אם לא פרט מותר) ועוד דתחילה הול"ל דר"פ אמר צריך לפרט משום מילתא דאיסורא ואח"כ טעמא דר"נ דא"כ אתי למגזי' אע"כ דאצ"ל לפרט אך י"ל דהכי קאמר דהנה הא דצריך לפרט הוא רק דרבנן וכן לפוסקים דס"ל דמילתא דאיסורא אין לו התרה היינו רק מדרבנן רק כיון שיש לחוש למילתא דאיסורא סובר ר"פ דצריך לפרט הנדר וממילא חכם לא יתיר וכמו שפסק בסי' הנ"ל דלכו"ע אין להתיר לכתחלה אבל בדיעבד מותר ואי ה"נ בנדר ממילתא דאיסורא ממש ג"כ יש לו התרה בדיעבד אבל א"כ סובר דא"צ לפרט דסובר דעשו תקנה דמשתא דאיסורא ממש אין לו התרה והיכי דתלשה במילתא דאיסורא ל"ח כלל במילתא דאיסורא ורק דזה אי אפשר לתקן כיון דבדיעבד מותר לא נוכל לתקן זאת דאכתי אתי למיגזי' ומאי הועילו חכמים בתקנתן ע"כ עדיף יותר לתקן דבמילתא דאיסורא ל"מ התרה כלל משנאמר דבכל נדר צריך לפרט כדי שלא יבוא להתיר מילתא דאיסורא דאכתי אתי למיגזי' (וכמעשה בירושלמי דאמר נדרנא דלא מרווחנא כדי שנתיר לו נדרו ושחק בקוביא) לכך עדיף יותר דל"מ כלל התרה ובשאר נדרים לא נעשה תקנה כלל דיפרט הנדר וא"כ יפורש הכי ר"נ סובר דעשו תקנה דמילתא דאיסורא ל"מ התרה אף בדיעבד א"כ אף אי ילך אצל חכם ולא יגלה שזה נדר במילתא דאיסורא בדיעבד כדי ג"כ לא הותר וא"כ מוטב לעשות תקנה שבדיעבד ג"כ לא מהני התרה משנאמר דצריך לפרט הנדר דזימנא דלא יפרט דאתי למיגזי' דאפי' במילתא דלאו איסורא חיישינן שישכח לפרט וחכם מאי דשמע מיפר ור"פ ס"ל דלא עשו תקנה דלא יהא מהני התרה כיון דבזה איקרי' דבר תורה דמצוה להתיר א"כ עשו תקנה דיהא צריך לפרט משום מילתא דאיסורא אולם קשה לי לדעת הש"ך מתוס' ערכין הנ"ל שכ' הא דנודר ועובד דהסיבה מלשון נדר שאומר שלא יהנה מאשתו פסולה א"כ איירי בנדרא דאיסורא ממש ואפ"ה פריך בגמ' מזה למ"ד א"צ לפרט הנדר ומוכח דתוס' סברי במילתא דאיסורא ממש מהני התרה דאל"כ מ"פ מנודר ועובד כיון דאין לו התרה לא ילך אצל חכם כלל כקושית הש"ך:
אך לפמש"כ דבאמת בהא פליגי ר"נ ור"פ יש לומר דהכי פריך דהנה הר"ן הביא שראב"ד ס"ד לומר הא דע"ד ר' אין לו התרה היינו בנדר ע"ד מצוה שלא לעשות איסור ורק הדר בי' מגמ' דמכות דף ט"ו דמוכח אף שנדר על דבר רשות אין להתיר והנה לפי"ז י"ל בוודאי לס"ד ידע ג"כ מעד"ר רק הוה ס"ל כראב"ד רק לדבר איסור והנה למ"ד צריך לפרט א"כ שפיר י"ל דהוה מילתא דאיסורא בעד"ר אין לו התרה אף היכא דאין הנדר בגוף מילתא דאיסורא אלא שתלה בדבר איסור כהך דנודר ועובד דהא באמת הוק' תוס' אמאי לא פריך ממשנה דבכורות ותי' דשם הוא אחר שגירש ל"ח שילך אצל חכם ועח"ס שתמה למה לא ניחוש דאחר שגירש ילך אצל חכם כיון שבקל יכול להתיר וליישב נאמר דממשנה באמת ל"ה קשיא לי' די"ל שנדר שלא יהנה ממנה א"כ לא מהני התרה דהוה מילתא דאיסורא רק מברייתא קשיא לי' די"ל שנדר שלא יהנה ממנה א"כ לא מהני התרה דמילתא דאיסורא משא"כ מברייתא דנודר ועובד ע"כ דברייתא אתי לפרש ולהוסיף דא"צ לדור ממנה רק בנדר מפירות אי לא יגרשנה דל"ה מילתא דאיסורא אפ"ה מהני ע"כ קשיא ילך אצל חכם ויתיר לו ואף בעד"ר דהא הוה דבר הרשות כיון שנדר רק מפירות אף שתלה בדבר איסור דא"ל דזה הוה ג"כ כמילתא דאיסורא ואין לו היתר בעד"ר א"כ למה מהני התרה הא לדידי' במילתא דאיסורא אין לו התרה כלל בשלמא אי צריך לפרט הנדר לא יתירנו החכם ואף דבדיעבד א"צ לפרט משכחת בנדר עד"ר דאין לו התרה דל"ה דבר רשות כיון שעכ"פ תלוי במילתא דאיסורא אם לא יגרש אותה דא"ל א"כ אין לו התרה כלל דהא אף במילתא דאיסורא ממש ס"ל דג"כ יש לו התרה כמו שבארנו למ"ד צריך לפרט הנדר:
ולפי"ז י"ל ק"ו המקשן היתה באמת כך למ"ד צריך לפרט א"כ אף היכא שאין מלשון הנדר א"צ לפרט עכ"פ משכחת בעד"ר דל"מ התרה דל"ה דבר רשות היכא שתלה במילתא דאיסורא וא"כ ל"מ התרה בעד"ר לכן שפיר תני נודר ועובד אבל אי א"צ לפרט הנדר א"כ בנדר ותלה בדבר איסור הא עכ"פ עיקר הנדר הוה דבר רשות דלפי הק"ו דידי' הוה ס"ל דא"צ לפרט דאין זה מעיקר הנדר א"כ ל"ח מילתא דאיסור א"כ שוב גם לענין עד"ר ל"ה אלא מילתא דרשות ויש לו התרה שפיר ככל נדר עד"ר בדבר רשות וע"ז משני בעד"ר דהיינו דעתה מחדש לו דאף בדבר רשות ממש אין לו התרה בעד"ר דהא למ"ד ברבים יש לו התרה היינו בדבר רשות וע"ז קאמר אבל בעד"ר אין לו התרה ע"כ היינו כמו בדבר רשות א"כ אף למ"ד א"צ לפרט הנדר וס"ל דבתלה בדבר איסורא ל"ה כנדר במילתא דאיסורא אפ"ה בנדר עד"ר אין לו התרה דאף בדבר רשות ממש אין לו התרה בעד"ר א"כ א"ש דרבינו כתב גם כנודר ועובד בעד"ר כמסקנת הגמ' דלא סגי בטעם דצריך לפרט הנדר הא אף למ"ד צריך לפרט א"צ לפרט הסיבה והא דהוה ניחא לי' בגמ' למ"ד צריך לפרט היינו משום דגם בס"ד ידע דל"מ התרה בעד"ר רק דס"ל דזה רק במידי דאיסורא ולמסקנא אף בדבר רשות עכ"פ מוכח דלטעם דנודר ועובד משום דאיירי בעד"ר לא משום דצריך לפרט דזה הטעם באמת לא סגי כיון דא"צ לפרט הסיבה וא"ש דברי רבינו:
והנה עד"ז י"ל עוד בפשיטות דבוודאי בס"ד הי' סבור דע"כ איירי בנדר הנאה ממנה שפסולה ע"כ הוא מלשון הנדר ולא יתיר חכם ולכן עובד אבל אי א"צ לפרט יקשה דילך אצל חכם דהי' סבור עתה בס"ד דמהני התרה אף בנדר מאיסורא וע"ז משני בעד"ר א"כ אחר דמשני בעד"ר י"ל דלא איירי מנדר ממנה (דבנדר ממנה לכו"ע צריך לפרט הנדר שזה מגוף הנדר הוא וגם מטעם אחרינא לא מצי איירי בנדר מאיסורא משום דאין לו התרה כלל) אלא בנדר מדברים אחרים איירי ותלה בדבר איסור כהא"ג מהני התרה דא"צ לפרט כיון שזה רק סיבה והא דנודר ועובד משום דנדר עד"ר ולכן א"ש דנקט רבינו הטעם דעד"ר דל"ש משום דצריך לפרט דזה רק סיבה כיון דאיירי בנדר מדברים אחרים כנ"ל (והנה לפי הבנת הב"ח דלמ"ד א"צ לפרט ס"ל בדיעבד מותר א"כ לכאורה י"ל בהיפוך למ"ד א"צ לפרט רק בדיעבד מותר וא"כ הכי פריך בשלמא אי צריך לפרט א"כ סובר בדיעבד אין להתיר א"כ מצי איירי בנדר ממנה וצריך לפרט דהוה מלשון הנדר אבל אי א"צ לפרט אף בנדר ממנה שהוא מלשון הנדר בדיעבד מותר א"כ ילך אצל חכם ויתיר לו ואמאי עובד ומשני בעד"ר א"כ למסקנא שוב י"ל אף למ"ד צריך לפרט מצי איירי בנדר מדברים אחרים ותלה בדבר האיסור אם לא יגרש אשתו פסולה רק דהכא איירי בעד"ר לכן נודר ועובד וא"כ ניחא שכ' רבינו ג"כ בעד"ר כמסקנת הגמ') ודו"ק:
אמנם הרע"ב במס' בכורות כתב דנודר בעד"ר וא"ל דיאמר לדבר מצוה כיון דצריך לפרט הנדר ישאל אותו החכם ויצטרך לפרט לו מאשתו פסולה ובבה"ז עמד עליו א"כ לר"נ דא"צ לפרט מאי מהני בעד"ר אכתי יאמר לדבר מצוה ואמנם כדבריו נראה גם מפי' המשנה לרבינו וכבר תמה עליו במהרי"ט והעלה דהא דצריך לפרט לאיזה דבר נדור אי אין בו דבר עבירה לא תליא בפלוגתא דצריך לפרט הנדר דבוודאי לכו"ע צריך לפרט שלא יהא מתנגד לדבר עבירה כיון שאין לו היתר אלא לדבר מצוה אך זה דחוק דלישנא דרבינו משמע דתליא בפלוגתא דגמ' אי צריך לפרט הנדר ול"נ לפרש כן דכוונת פי' המשניות והרע"ב כשיטת הראב"ד דבדיעבד עד"ר מהני התרה וא"כ לפ"ד הכי פריך למ"ד צריך לפרט ניחא דמסתמא איירי בנדר עד"ר דהא ב"ד מדירין אותו ויצטרך לפרט הנדר שהוא עד"ר ואם יאמר לדבר מצוה ישאלוהו החכם מה דבר מצוה אבל למ"ד א"צ לפרט א"כ לא יפרט שנדר עד"ר ויתירהו החכם דבדיעבד עד"ר גם כן מותר וע"ז משני כמ"ד עד"ר אין לו התרה אף בדיעבד (א"כ אי יאמר שהוא לדבר מצוה לא מהני התרה כיון שבאמת אינו דמ"צ ורק לס"ד צריך לפרט לכן לא לס"ד ס"ל דבדיעבד עד"ר יש לו התרה דמה יש לחוש שיאמר שהוא דמ"צ כיון דחכם ישאלוהו יצטרך לפרט לו וממילא לא יתיר לו) וא"כ הכי קאמר רבינו בפי' המשנה דקיימ"ל צריך לפרט היכא דנדר עד"ר ושוב ישאלוהו החכם למה נדר ובהא לכו"ע צריך לפרט ואם לאו לא יתיר לו וזה כוונת הרע"ב ג"כ ודו"ק:
ג') עוד נראה לי לישב ע"ד פילפולא דאורייתא בהקדם מה שהקשה בספר קדושת ישראל לדעת רבינו בפי"ב מאישות דאין גובים מיתומים קטנים רק קודם שנשאת משום חינא אבל משניסת לא א"כ מ"פ מר"ה דקאמר בניסת לא מ"ט משום דמפיר בעל כי לא ניסת נמי דילמא לאו משום דמפיר אלא דוקא קודם שניסת תיקן ר"ג שתידור משום חינא אבל לא אחר שניסת והנה לכאורה יש לומר בפשיטות דנהי דאין ראי' מהא דניסת לא דיכולה להתיר נדרה אבל הא קו' הגמ' שפיר תיקשה דעכ"פ כי לא ניסת אמאי גובית כתובתה תלך אצל חכם ויתיר לה אך אי קשיא הא קשיא דהנה תוס' הקשו מ"ט דר"ה דניסת לא תדיר הנאה מככר זה ותאכל בפנינו ועוד מ"פ כי לא ניסת נמי אכתי תידור הנאה על ככר זה ותאכל בפנינו ובשלמא לר"א דמפיר בקודמין א"ש אבל לרבנן קשה ותי' דחשודה על פ"א והנה דברי תוס' צריכין ביאור דמאי הקשו מלא ניסת נמי הא כיון דסובר ר"ה דלא מהני בככר זה יהא מאיזה טעם שיהא א"כ שפיר פריך א"כ כי לא ניסת נמי דהרי לדידי' ל"מ בככר זה (עמהר"ם שיף) אך כונתו כך דלר"א דס"ל דיכול להפר נדרים שתידור א"כ בניסת אין גובית ול"ק קו' ראשונה רק שתקשה קו' שני' מ"פ כי לא ניסת נמי הא אפשר בככר זה ולרבנן דס"ל דאין מיפר נדרים שתידור נהי דקו' שני' לא תקשה משום דמצי לומר דעכ"פ פריך שפיר לר"ה דס"ל בניסת לא ע"כ דס"ל דלא מהני בככר זה א"כ כי לא ניסת נמי אבל עכ"פ קושית המקשה דהא גופי' קשיא בניסת אמאי לא מ"ט לית לי' שתידור בככר זה וע"ז תי' תוס' דפשיטא לי' מסברא דחשודה לעבור בפעם אחת אמנם הנה פירש"י לעיל דגריס בברייתא שתידור על כל פירות שבעולם מוכח דסובר דבפ"א ג"כ לא חשודה שתעבור א"כ ע"כ צריך לפרש דבאמת קו' הגמ' הי' כך כיון דניסת אמרת לא ע"כ דסבירא לך האי סברא דבפ"א חשידה שתעבור (ולית לי' כברייתא דלעיל) א"כ כי לא ניסת נמי דא"ל בככר זה ובפ"א ג"כ אין חשודה דהא עכ"פ לר"ה דס"ל דחשודה בפ"א לדידי' לשיטתו יקשה כי לא ניסת נמי מעתה יקשה כך דילמא גם ר"ה ס"ל באמת דבפ"א ג"כ אין חשודה שתעבור כברייתא דלעיל והא דקאמר בניסת לא אין משום חשש שיפר לה אלא משום דל"ש חינא (אבל משום הפרה ל"ח דהא משכחת בככר זה ותאכל לפנינו) אבל בלא ניסת דשייך חינא תיקנו שתידור וא"ל דתלך אצל חכם דהא תידור ככר זה ותאכל לפנינו דלא חשודה אף בפעם אחת:
ד') אמנם נראה לישב דדעת רבינו בפט"ז מאישות ובפי' המשנה דהא דתיקן ר"ג נדר היינו אם ירצו יתומים להעדיף כחם אם ירצו בשבועה ואם ירצו ידורו אותה ובניסת סובר דלא מהני שתידור גובית בשבועה (דלא כשיטת הראשונים בניסת אף בשבועה לא תגבה) א"כ ניחא דל"ש לומר בניסת ליכא חינא לא תיקנו שתידור דהרי אדרבא בניסת גרע דכיון דנדר לא מהני משום דחיישינן שיכולה להפר לכן ע"כ תגבה בשבועה א"כ כי לא ניסת נמי דא"ל בככר זה דא"כ כי ניסת נמי דהא אי הוה משכחת נדר בככר זה גם בניסת הי' יכולין היתומים לבחור בנדר ולא תיטול בשבועה אלא דאכתי קשיא מ"פ כי לא ניסת נמי הא י"ל אף אי נאמר דטעמא דר"ה דלכן לא גביא בניסת יען דיש לה הפרה אפ"ה לא תיקשה כי לא ניסת נמי די"ל דוקא בניסת לא תגבה משום דמפר לה בעל וא"ל תידור בככר זה ותאכל לפנינו די"ל דחשודה שתעבור פ"א (דהא מסברא לא חשודה אפעם אחת כמש"כ התוס' לקמן דאי לאו דר"פ ל"ה קשיא ממשנה די"ל בנדרה מככר זה ואכלה בפנינו) אלא הכונה דהיתומים יכולין לטעון כן דאין סומכין אנדר של ככר זה דחשודה להם שתעבור פעם אחת והנה זה שייך אקו' ראשונה דניסת לא מהני שתידור אככר זה דבניסת מסברא שלא תגבה דל"ש חינא ע"כ יכולין לטעון דאין רוצים בנדר כזה וא"ל דא"כ תגבה בשבועה עכ"פ ז"א דהא באמת לפי אותה סברא דבניסת ליכא חינא גם בשבועה לא תגבה אלא תפסיד (והא דפסק רבינו כשנשאת גובה בשבועה היינו לפי מסקנא דלא ניסת אין מפסדת דאפשר שתידור דצריך לפרט הנדר) אבל בלא ניסת ל"ש להקשות כי לא ניסת נמי דהא שפיר משכחת בככר זה ותאכל לפנינו כיון דאיכא משום חינא מסברא שתיטול בלא שבועה א"כ אין יכולין יתומים לומר דלא תגבה בנדר משום דיכולה לשאול דאכתי תידור בככר זה ותאכל לפנינו ואין יתומים יכולין לומר דאין מאמינים וחשודה להם שתעבור פעם אחת כיון דמסברא שתיטול בלא שבועה וא"כ תקשה טובא מ"פ כי לא ניסת נמי ותפסיד כתובה הא עכ"פ אפשר שתידור בככר זה ואין יתומים יכולין לומר שחשודה שפ"א תעבור על נדרה להפסיד כתובתה אך י"ל דהנה רמב"ן כ' לישב קו' תוס' מככר זה דגם זה יכולה לישאל לאמימר דסובר בשבועות אכלה כולה נשאלין עלי' א"כ י"ל דשפיר ניסת מ"ט לא משום דיכול להפר דא"ל בניסת אין משום דיכול להפר רק משום דליכא חינא דהא עכ"פ באמת שיכולה להתיר אף דנדרה מככר זה דהא ס"ל כאמימר אכלה כולה נשאלין עלי' ותלך אצל חכם לשאול (וא"כ ל"ש לחלק בין אית לה חינא דמה מהני נדרה כלל כיון שבוודאי תשאול ואף דליכא רק חרטה דהשתא ס"ל ג"כ דיכולה לשאול באכלה כולה או דס"ל דזה מה דמשני גמ' צריך לפרט הנדר לפמש"כ שהכונה אף בדיעבד ל"מ יען דליכא חרטה דמעיקרא א"כ כיון שבלא"ה צריך לטעם זה דליכא חרטה דמעיקרא נקט הא"ט דצריך לפרט הנדר אף בדיעבד מיפר אין יען דליכא חרטה דמעיקרא):
אלא דיקשה א"כ הא דפריך מברייתא דניסת נודרת וגבית כתובתה ואמאי לא משני דזה למ"ד משום חינא וברייתא ס"ל משום מזוני וזה שייך גם בניסת די"ל דעכ"פ הא מיפר לה בעל ומה מהני נדרה אף דמשכחת דמדירין אותה ככר זה ותאכל (כיון דבניסת ליכא חינא אף דאיכא משום מזוני יכולין היתומים לטעון שחשודה להם שתעבור פ"א) ועל זה משני צריך לפרט את הנדר והכונה כך דהנה דעת הריטב"א דהא דצריך לפרט הנדר רק לכתחלה והקשו הראשונים א"כ מה משני צריך לפרט כיון דבדיעבד א"צ לפרט לא תגלה מפני מה נדרה ובשעה"מ הקשה עוד דקאמר דאתי למיגז לדיבורא מוכח אי לא פרט בדיעבד אין מיפר ול"נ לישב דהנה רשב"א בתשובה המיוחסת לרמב"ן הביאו בשעה"מ ה' שבועות הקשה מאי חרטה דמעיקרא שייך כאן הרי אי לא נדרה לא היתה גובית ואי נדרה אדעתה שתשאל א"כ ליכא חרטה דמעיקרא ותי' דנדר כזה שתלוי בתנאי דלא אעשה דבר פלוני לא בעי חרטה דמעיקרא וסגי בחרטה דהשתא ולכאורה קשה לדבריו א"כ הא ע"כ צריכה לומר לחכם הסיבה דהיינו התנאי למה נדרה דאי לא תאמר הסיבה רק נדר נדרתי שלא תאכל מין זה א"כ צריכה לומר שיש לה חרטה דמעיקרא (דזה בוודאי צריכה לומר לחכם אי יש לה פתח או חרטה דמעיקרא) דלא יתיר בחרטה דהשתא ואף למ"ד א"צ לפרט כהא"ג שאין לה חרטה דמעיקרא צריכה להגיד שנדרה משום סיבה פלונית וא"כ צריכה ע"כ לפרט הסיבה (ועוד יקשה דהא ר"פ קאמר דלכן צריך לפרט משום מילתא דאיסורא דהיינו דתליא במילתא דאיסורא כמש"כ הש"ך סי' רכ"ח כמש"כ לעיל א"כ איך קאמר ר"נ דא"צ לפרט דל"ח למילתא דאיסורא הא כהא"ג במילתא דאיסורא הוא דרך קנס ליכא חרטה דמעיקרא כמש"כ הראשונים הנ"ל א"כ ע"כ צריכה לפרט הנדר רק לפמש"כ להלן ניחא דיכולה ליתן סיבה שאינה אמיתית ויתיר החכם) אך י"ל דלמ"ד א"צ לפרט יכול לומר לחכם סיבה שאינה אמיתית כגון שלא אוכל ככר זה קונם עלי אם אלך למקום פלוני והלך דליכא מילתא דאיסורא ויתיר לו החכם דגם זה דרך קנס הוא אף שבאמת נדר משום מילתא דאיסורא אבל למ"ד צריך לפרט צריכה להגיד הסיבה האמיתית וא"כ אי תגלה שנדרה משום שרצתה ליגבות הכתובה לא יתיר לה (אך לכאורה לפמש"כ המהי"ט סי' א' לישב קו' רשב"א דשייך כאן חרטה דמעיקרא דסבורה שיכולה לקבל לחיות בלא אכילת מיני פירות שנדרה ועכשיו שאינה יכולה לסבול מתחרטת על שנדרתה ואלו הייתי יודע לא הייתי נודרת אלא הייתי מודה בנכסים שבידי ונודרת על האמת א"כ משכחת חרטה דמעיקרא אך י"ל אכתי משכחת שידירו אותה בכל פירות אם גבתה ועתה חוזרת לגבות שינית דחל כשיטת סמ"ג שבסי' רכ"ח וא"כ ליכא חזרה דמעיקרא שסבורה שיכולה לקבל דאטו לא ידעה שא"א לחיות בלי שתהנה מן העולם א"כ רק שייך חרטה דהשתא (וכ"כ באמרי בינה) וא"כ שוב ע"כ צריך לפרט הסיבה וכן בנדרה מככר זה רק חרטה דהשתא איכא דל"ש דסבורה שיכולה לקבל ועתה אין יכולה לקבל דבככר אחד הא יכולה לקבל ורק שייך חרטה דהשתא וע"כ צריך לפרט הנדר) וא"כ בזה מיושב קו' הנ"ל על הריטב"א די"ל סברת ריטב"א כך בוודאי אם לא פרט כלל מהני בדיעבד דדעת החכם למה שנדרה סתם היכי דיש חרטה דמעיקרא אבל כאן שע"כ תאמר סיבה אחרת כדי שידע חכם שנדרה רק דרך קנס וא"צ חרטה דמעיקרא רק מה יש לחוש שתאמר סיבה שאינה אמיתית כגון שנדרה יען שהלכה למקום אחד שאין מילתא דאיסורא א"כ אין דעת החכם רק למה ששמע כהא"ג גם בדיעבד אין מופר לדעת הריטב"א והיינו דמשני צריך לפרט הנדר א"כ ע"כ תגלה טעם האמיתי שנדרה משום כתובה ולא יתירו לה לכן בלא ניסת גובית אבל בניסת לא משום דיכול להפר לה בעלה והנה כן צריכין לומר ג"כ אהא דפריך מנודר ועובד למ"ד א"צ לפרט הא כיון דליכא חרטה דמעיקרא א"כ ע"כ צריכין לפרט שתלה בתנאי ואף לדעת מהרי"ט הא משכחת שידור מכל פירות שבעולם אם לא יגרש דאז חל על כל פירות וליכא חרטה דמעיקרא או בככר זה דג"כ ליכא חרטה דמעיקרא וע"כ צריך לפרט הסיבה וצריכין לתרץ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יכול הוא להטעות החכם שיתלה בתנאי דלית בי' מילתא דאיסורא והחכם יתירהו משא"כ אי צריך לפרט הנדר צריך לפרט האמת דאל"ה אף דיעבד אינו מופר ושפיר פריך ומיושב דלא יקשה לריטב"א מאי פריך הא בדיעבד גם למ"ד צריך לפרט ג"כ מיפר לפמש"כ ניחא כיון דע"כ יפרט סיבה שאין אמיתית אז בדיעבד ג"כ אין מופר (כמש"כ בטו"ז סי' רכ"ח דקפידא שלא יקצר בלשונו רק יפרט כל לשונו ממש) אך אכתי תיקשי בניסת ג"כ נדרה עכ"פ מככר זה ותאכל דהיינו דבעל א"י להפר דמיגז גייז ואי דחכם יתיר הא צריך לפרט הנדר א"כ ע"כ תגלה שנדרה משום כתובה ולא יתיר לה בשלמא לתוס' דלית לה התרה באכלה כבר רק דל"מ משום שחשודה לעבור פ"א ניחא אבל לרמב"ן דסובר דמהני גם באכלה כבר דלית לי' לסברת תוס' שחשודה לעבור פ"א קשה ולישב ע"כ נאמר גם לרמב"ן כיון דניסת דליכא חינא ומסברא שלא תגבה יכולין עכ"פ יתומים לטעון שפיר שחשודה להם שתעבור פ"א (דרמב"ן דכ' לתרץ קו' תוס' דאתיא כאמימר אכלה כולה נשאלין עלי' ולא ניחא לי' לתרץ כתי' תוס' דפ"א חשודה היינו בלא ניסת דמסברא שתגבה משום חינא אין יכולין היתומים לטעון שחשודה להם שתעבור פ"א כדי להפסיד כתובתה אבל בניסת דליכא חינא גם רמב"ן מודה דל"מ בככר זה ותאכל לפנינו דעכ"פ יתומים יכולין לטעון שחשודה שתעבור פ"א) ובזה ניחא הא דהקשינו לעיל דר"נ דקאמר א"צ לפרט דאתי למגזיי אטו עדיף מאם לא תפרט כלל להנ"ל ניחא דהכי קאמר דל"ש משום מילתא דאיסורא ע"כ צריכה לפרט לכתחלה דהרי צריכה לפרט הסיבה כיון דליכא אלא חרטה דהשתא רק דאי א"צ לפרט יכולה לשקר ולומר סיבה שאין אמיתית ואז בדיעבד ג"כ אין מופר דדעתו להתיר רק מה ששמע א"כ הכי קאמר א"צ לפרט לכן דעתו להתיר סתם כל מה שנדרה וליכא למיחש שתאמר סיבה שאינה אמיתית אבל אי צריך לפרט משום מילתא דאיסורא ע"כ תפרט הסיבה ואתיא למיגזיי לומר סיבה שאין אמיתית וזה בוודאי אף דיעבד אינו מיפר:
אמנם הנה זה כבר הקשה במהר"ם שיף אמאי לא מוקי הא דנודר ועובד בככר זה דבוודאי כהן אין חשוד לעבור פ"א ולכאורה הא לק"מ דהרי אמרינן בנדרים דף י"ד קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דלא ישן היום שמא ישן למחר דבתנאי לא מזדהרא אינשי א"כ איך יסמוך בי"ד שיעבוד היום ע"י שידור על ככר בתנאי שיגרש את אשתו ויאכלנו הא בתנאה לא מיזדהר בפרט דיצרו תוקפו אף שנמצא שעבר פ"א על נדרו הא כיון דעתה אין עובר על גוף הנדר רק על התנאי לא מיזדהר אך באמת שפיר הקשה דקו' הגמ' הא קאי לר"נ דא"צ לפרט הנדר והא ר"נ סובר שם בנדרים דגם בתנאי מזדהר אינשי א"כ יקשה דידור בככר זה ויאכלנו ומותר לעבוד דבוודאי גם בתנאי מיזדהר אינשי שלא יעבור התנאי דנמצא עבר אנדרו למפרע (ואפשר דאפ"ה בתנאי כזה שאין עובר למפרע אלא פעם אחת לא מיזדהר דיצרו תוקפו) וצריכין לומר כרמב"ן דגם באכלו כבר יש לו ג"כ התרה אולם אכתי קשה אכתי ידור מכל פירות שבעולם אם לא אגרש אשתי דחל על כל פירות וליכא חרטה דמעיקרא א"כ א"י להתיר וע"כ לומר כרשב"א בתנאי סגי בחרטה דהשתא א"כ צריך לפרט וא"ל דמפרט בשקר א"כ אף בדיעבד אין מופר (והנה כן צריכין לומר ג"כ אהא דפריך מנודר ועובד למ"ד א"צ לפרט הא כיון דליכא חרטה דמעיקרא לשיטת רשב"א א"כ ע"כ צריך לפרט שתלה בתנאי ואף לדעת מהרי"ט הא משכחת שתידור מכל פירות שבעולם אם לא יגרש דאז חל על כל פירות וליכא חרטה דמעיקרא או בככר זה דג"כ ליכא חרטה דמעיקרא וע"כ צריך לפרט הסיבה וצריכין לתרץ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יכולה להטעות החכם שתלה התנאי במילתא דלית בי' איסורא ויתירהו משא"כ אי צריך לפרט הנדר צריכה לפרט האמת דאל"ה אף דיעבד אינו מיפר ושפיר פריך וא"כ ניחא דברי הריטב"א דלא יקשה מ"פ הא בדיעבד גם למ"ד לפרט הנדר מותר אם לא פירט הנדר ולפמש"כ ניחא כיון דע"כ יפרט סיבה שאין אמיתית אז בדיעבד ג"כ אין מותר (כמש"כ טו"ז סי' רכ"ח דקפידא שלא יקצר בלשונו רק יגלה כלשונו ממש) ודו"ק:
ולפי"ז נתישבו דברי רבינו כיון דלהלכה קיימ"ל בתנאי לא מיזדהר אינשי א"א לאוקמא הא דנודר ועובד בככר זה אם לא יגרשנו (או בנודר מכל פירות דחל בתלה בתנאי שיגרשנה כיון דבתנאי לא מיזדהר אינשי א"כ אסור בכל פירות שבעולם מחשש שיעבור על התנאי א"כ לא חל אף בתלה בתנאי כשיטת הרא"ש פ' המדיר דלא כסמ"ג שבסי' רל"ב ולכן אמרינן דיהנה מיד ולקי משום שבועת שוא) דכהא"ג בוודאי חיישינן שלא יזהר בתנאי כיון דלא יעבור מעיקרא רק פ"א אאיסור נדר ולא משכחת בנודר ועובד רק בנדר ממין אחד אם לא יגרשנה דכהא"ג מזדהר בתנאי כדי שלא יאסר במין זה כל ימי חייו א"כ לשיטת מהרי"ט שייך שפיר חרטה דמעיקרא וא"צ לפרט הסיבה א"כ אף למ"ד צריך לפרט הנדר הא בדיעבד עכ"פ מופר ולא יפרט שנדר לגרש משום שאשתו פסולה א"כ ע"כ צריך לאוקמא רק בנדר עד"ר דבשמעתין ניחא לי' למ"ד צריך לפרט הנדר היינו לר"נ דבתנאי מזדהר אינשי א"כ מצי לאוקמא בנדר מככר זה (או מכל פירות שבעולם וחל שפיר כיון דתלה בתנאי שבוודאי מזדהר בו) א"כ ליכא רק חרטה דהשתא א"כ ע"כ צריך לפרט שתלה בתנאי א"כ שוב צריך לפרט שנדר משום אשתו פסולה דאי לא יפרט התנאי והסיבה האמיתית אף בדיעבד אין מיפר א"כ א"צ לאוקמא בעד"ר ושפיר פריך למ"ד א"צ לפרט הנדר אבל להלכה דלא מזדהר בתנאי לא מצי איירי ובנדר ממין אחד ובזה שייך חרטה מעיקרא כמש"כ מהרי"ט א"כ א"צ לפרט הנדר מעיקר הדין רק משום מילתא דאיסורא ובכהא"ג בדיעבד אם לא פרט כלל שום סיבה ג"כ מופר ולכן צריך לאוקמא דהך דנודר ועובד רק בעד"ר וכמש"כ רבינו בה' אלו משא"כ בה' אישות דשם שפיר מצי איירי בנדר מככר זה ואכלה דשם הנדר על הככר אם לא קיבלה כבר ול"ש דלא מזדהרה בתנאי וא"כ גם אפ"א אינה חשודה (דיתומים לא מצי לטעון דחשודה להם כיון דאיכא משום חינא לא אלימא טענתם למדחי תקנת חכמים אשר חשו משום חינא וא"ל דתלך אצל חכם הא צריך חרטה דמעיקרא ובנדר כזה ליכא רק חרטה דהשתא וצריכה לפרט תנאי הנדר מצד עיקר הדין ואם לא תפרט כל לשון הנדר רק תתלה בתנאי אחר הא באמת גם בדיעבד אין מופר ע"כ א"ל לאוקמא בנדר עד"ר דשפיר סגי בסתם נדר ג"כ דחכם לא יתיר וכל זה בלא ניסת אבל בניסת הא יפר לה בעל וא"ל דיאכילנה ככר זה ובעל הא רק מיגז גייז ואין עוקר הנדר באכלה כולה דאכתי תלך אצל חכם וא"ל דצריך לפרט הנדר דהא א"כ אכתי עכ"פ לא תעבור רק פ"א ויכולין היתומים לטעון שחשודה להם שתעבור פ"א (דהא בניסת דליכא משום חינא הנה מצד הדין שלא תגבה כמש"כ רבינו בפי"ב) וא"ש דברי רבינו באורחא חריפתא:
והנה בפנ"י הקשה אתוס' דכ' הניחא קאי גם לר"נ ומוקי משנה בעד"ר וקשה לתי' זה שכ' תוס' בעד"ר יש לה הפרה ונראה לישב דכ"כ לעיל דרבינו בפי"ב כתב בנשאת ליכא חינא לכן ל"מ בנשאת בנדרה מככר זה אמנם ר"נ י"ל דמוקי משנה בככר זה וסובר דלא חשודה אפ"א דהיתומים אין יכולין לטעון כן דס"ל דמסברא גביא בלא שבועה והיינו כשמואל דלעיל דסובר דנשבעת חוץ לבי"ד דמסברא שתיטול בלא שבועה לכן גם משנשאת גובית ותידור בככר זה וא"צ לאוקמא בעד"ר:
ה') אמנם עוד אמרתי בישוב קו' הרשב"א הא לא משכחת חרטה דמעיקרא ונראה דשפיר משכחת דהנה תוס' כ' דפ"א חשודה שתעבור ובארנו דכונתם דיתומים יכולין לטעון שחשודה להם אפ"א (וכן הוא בריטב"א ובזה א"ש מה שהקשה הפנ"י על תוס' דנדרה על ככר זה א"כ איך קתני במשנה שידירוהו מה שירצו יתומים כיון דנדרה מככר זה ואוכלת מיד אין נפ"מ ליתומים איזה מין שתידור להנ"ל א"ש דזה באמת כונת תוס' דפ"א חשודה דהיינו שיתומים יכולין לטעון שחשודה להם והיינו מדקתני ידירו אותם מה שירצו משמע דבהם תלוי הדבר והנה לפי"ז דיתומים יכולין לטעון שאין נאמנת להם אלא בנדר שעומדת באיסור כל ימי' א"כ לפי"ז נוכל לפרש דמה שטוענים שרק נאמנת באיסור שכל ימי חיי' אין הכונה במה שתקבל על עצמה בעת נדרה באיסור התלוי בכל ימי' דגם בזה באמת אין יכולין לסמוך אולי דעתה מחמת חמדת ממון לעבור על נדרה כל ימי חיי' (או להיפוך דסבורה שיכולה לקבל לחיות בלא הנאה זו כל ימי חיי' רק דעיקר סמיכת היתומים הוא דחושבין כיון שבכל ימי' תעשה איסור בוודאי שימים ידברו וסופה להודות שלא להיות באיסור כל ימי' (או למנוע הנאתה כל ימי') וכאשר תתחרט בוודאי תחזור כל מה שגבתה שלא כדין ואף דאיסורא דעברה עבירות כמש"כ הראשונים אפ"ה אפשר שתשאל אצל חכם דהא אם תחזיר להם הכתובה יכול החכם להתיר לה נדרה אח"כ ובזה נח דעת היתומים אבל בניסת לא מפני שבעלה יתיר לה אף שלא תחזיר להם עולמית מה שנטלה מהם וע"ז פריך כי לא ניסת נמי דהא באמת כי לא ניסת נמי יכולה לילך אצל חכם ותתיר דהיינו שנחוש שלא תגלה לחכם למה נדרה רק תאמר שיש לה חרטה דמעיקרא על שנדרה לאסור עלי' הנאת מין זה (ויש לה באמת שפיר חרטה דמעיקרא דהא בשעה שנדרה חשבה אם לא תוכל לעמוד תעבור על נדרה או שחשבה שתוכל לעמוד ולא תהנה כל ימי' ועתה מפני שאינה יכולה לעמוד שלא ליהנות ולעמוד באיסור כל ימי' גם אין ברצונה ע"כ מתחרטת מעיקרא שקבלה נדר זה עלי') וע"ז משני שפיר צריכה לפרט את הנדר ולכן רק יכולה להתיר אם תתחרט ותחזיר להיתומים מה שגבתה שלא כדין אז יכולה שפיר לשאול אצל חכם דשפיר יתיר לה כיון שהחזירה להיתומים הכתובה וא"ש קו' רשב"א ובזה נראה לי לישב קו' תוס' דנדרה עד"ר (והנה בת"ג כ' לישב קו' תוס' כיון דבפ"א חשודה שתעבור ממילא יש לה היתר גם בעד"ר וא"כ חיישינן שתעבור פ"א כדי שתהא יכול לשאול גם בעד"ר וז"א דכהא"ג אין לה התרה דהטעם דאם עבר יכול לשאול גם בעד"ר יען דגם הרבים מסכימים כדי לעקור הנדר מעיקרא כדי שלא יהא עבירה בידו א"כ היכא דעובר כדי שיהא לו התרה שוב בוודאי אין הרבים מסכימים להתרה דהוה כאומר אחטא ואשוב דל"ה כפרה) ולפמש"כ ניחא כיון שפ"א חשודה שתעבור רק דעיקר סמיכת יתומים שעכ"פ לבסוף תתחרט ותשוב להם כדי שתוכל לשאול ולא תעבור כל ימי' באיסור רק דאנו חוששים שלא תחזיר להם ובכ"ז תלך לחכם לשאול ולא תגלה לו שנדרה משום כתובתה לזה ל"מ עד"ר דהא היכא שכבר עברה דעת הרשב"א הובא במשל"מ דעד"ר ג"כ יש לו הפרה כדי שינצל מאיסור וחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ מה מהני עד"ר דכיון דמתחילה לא הי' דעתה לשאול רק לעמוד באיסור ורק אח"כ תתחרט ותלך לשאול שאין רשות להיות באיסור כל ימי' א"כ בעד"ר נמי יש לה התרה:
וכן ניחא מה דקשה לר"ה הא גם למ"ד א"צ לפרט צריך ליישב המשנה וע"כ בעד"ר א"כ למה לא מוקי ר"ה ג"כ בעד"ר להנ"ל ניחא דלמ"ד א"צ לפרט הנדר י"ל דלדידי' ל"מ באם עבר פ"א שיהא לו היתר עד"ר דכיון דא"צ לפרט ע"כ ס"ל עיקר היתר הוא ע"י עצמו שמתחרט ועוקר אותו ומשוה לנדרו נדר בטעות לכן ל"ש לומר יען שעבר פ"א הוה נדר בטעות דלא הוה לי' לעבור אבל למ"ד צריך לפרט הנדר א"כ ע"י החכם נעקר הנדר לכן בעבר פ"א יכול החכם לעקור אותו כדי שלא יהא עבירה בידו:
ו') והנה איתא במשנה דגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה ופירש"י והיתה מפסדת כתובתה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצה וגובה כתובתה והנה על מה שפירש"י דהיתה מפסדת הכתובה כבר עמד בפנ"י אמנם רבינו בפי' המשנה כ' שכל מה שירצו יתומים שתאמר כל פירות שבעולם אסורים עלי או שתעלה ממונך כולו קרבן דהיינו אם קבלה שום דבר ובח"ס הקשה כיון שכתב רבינו דמה שירצו היינו שתאסור עלי' כל פירות שבעולם א"כ ס"ל כפירש"י דלאיסור טעה נמי חוששת א"כ מה הי' לו לר"ג לתקוני שתהא נודרת ליתומים מה שירצו הך תקנה דמה שירצו למה תעשה הכתובה קרבן דהא קיימ"ל קונם יחידי אין לו פדיון והנה עוד נראה מפי' המשנה דמעיקר הדין נמי נהי דאם ניסת אין מדירין מ"מ גובה כתובתה בשבועה חוץ לבי"ד ע"כ של יתומים וכן פסק בפט"ז מאישות והקשה מנ"ל זאת:
ונראה ליישב דהנה תוס' לקמן הקשו מ"פ כי לא ניסת נמי הא משכחת בתידור בככר זה ותאכל בפנינו ואין לו שאלה והקשה בפנ"י הא במשנה קתני שתיקנו שתהא נודרת כל מה שירצו יתומים ובככר זה מאי נפ"מ במה שירצו יתומים בשלמא בנודרת על מין אחד יבחרו היתומים מה שקשה לה לפרוש אבל בככר אחד ואוכלת לפנינו אין נפ"מ בכל זה ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה לפי מה שנראה מתוס' לעיל בתלוי בתנאי מהני בנדר על כל פירות שבעולם וא"כ מאי אהני אם תאסרה בככר זה הא קודם שתלך לבי"ד תוכל לידור בכל מינים אם תלך למקום פלוני ותלך וא"כ חל ואסורה בכל המינים ואח"כ תידור בבי"ד על ככר זה דלא חל הנדר ואח"כ יפר הבעל נדר הראשון ובעל הא מיגז גייז ולא חל נדר השני ומה שאסורה משום נדר הראשון דבעל רק מיגז גייז הנה הא לא עברה רק פ"א ובזה הא כבר כ' תוס' דחשודה לעבור א"כ מה מהני אם תידור ממין ידעו דאכתי לא תעבור רק פ"א דמכאן ולהבא לא תעבור דבעל מיפר לה ועוד יקשה דהנה בשער אפרים הקשה אף כשאכלה כבר הא חכם עוקר נדר מעיקרא כדאמר אמימר בשבועות דף כ"ו ותי' דכאן דליכא רק חרטה דהשתא כמש"כ הרשב"א בתשובה הנ"ל לכן א"י להתיר מה שכבר אכלה וא"כ לפי"ז תידור בכל פירות שבעולם כנ"ל ואח"כ תידור בפני יתומיה על ככר זה ותלך אצל חכם לשאול על נדרה קמא בחרטה דהשתא ולא נעקר לגמרי א"כ לא מצי חייל האיסור שאסרה על עצמה בככר זה וא"ל אכתי הא עברה פ"א מכח נדר הראשון וע"כ דבפ"א חשודה לעבור אכתי קשה מאי קאמר הניחא אי צריך לפרט הנדר הא אכתי תידור בכל מינים שבעולם כנ"ל ולא חל נדר השני שידרוהו היתומים ותלך אצל חכם ותפרט הנדר הראשון ויתיר לה בחרטה דהשתא ולא נעקר הראשון ולא חל השני ועל נדר הראשון לא תחוש דחשודה לעבור פ"א (והנה לכאורה יקשה כהא"ג אהא דפריך הגמ' מהא דנודר ועובר יורד ומגרש למ"ד א"צ לפרט הנדר דלמ"ד צריך לפרט הנדר מי ניחא דילמא נדר על כל פירות ואח"כ נדר בפני בי"ד וילך לחכם ויתיר נדר הראשון דמפרט לי' שפיר כל הנדר וכיון דאין לו חרטה דמעיקרא לא חל נדר השני ולא עבר רק פ"א הנדר הראשון אך הא לק"מ דמבואר בחכ"צ סי' ל"א דאייריא בעושה תשובה א"כ ליכא רק חששא שיצרו יתקפנו וירצה לשאול על נדרו אך באשה שפיר יקשה מה משני דצריך לפרט הנדר הא יכולה לידור בכל פירות שבעולם בתנאי כנ"ל) והנה לכאורה י"ל דיכולין בי"ד להתיר לה תחילה כל נדרים שנדרה אך הנה בישועות יעקב בתשובה הנדפסת בסוף ספרו לאו"ח דהיכא דתלה בתנאי דקום ועשה אין יכולין להתיר קודם שחל הנדר א"כ אם תתלה בתנאי שתלך למקום פלוני א"י בי"ד להתיר דלא חל הנדר עדיין כ"ז שלא תלך ואם תלך אח"כ חל הנדר הראשון מעיקרא ואח"כ תשאל על הנדר קמא בחרטה דהשתא ולא חל הנדר השני ואף שיש לדחות דחל נדר השני קודם שיחול נדר הראשון אולם באמת זה שהעלה בישועות יעקב דבי"ד יכול להתיר נדר אף שלא פתחה היא בחרטה צ"ע דלדעתי אין לנדר התרה רק באם יפתח הנודר בחרטה אבל אין בי"ד יכולין להתיר לאדם נדרו בלא רצונו דעיקר הטעם דיש לנדר היתר הוא ע"י הנודר רק שצריך לחכם להתיר וכ"כ בח"ס בחי' גיטין בשם רבו מ' נתן אדלער זצ"ל לפרש דברי הירושלמי ואני הבאתי ראי' מהא דנדרים דרב סחורה יצא מר"נ ופתח פתח לנפשו ור"ן הקשה דאין אדם מתיר לעצמו להנ"ל ניחא דעיקר הפתח וחרטה והיתר הנדר בא ע"י הנודר שמתחרט אלא דלא מהני עוד שיאמר חכם מותר לך (כדאיתא כהא"ג במו"ק ח' בראיית נגעים דצריך דוקא הכהן לומר טהור או טמא וה"נ דכוותי'):
ולפי"ז יש ליישב קו' הפנ"י דלכן תידור מה שירצו יתומים דאי מה שתירצה עדיין יש לחוש שתידור על מין אחד קודם ותאכל לפנינו ובאמת לא חל מכח נדר הראשון ואח"כ תלך אצל חכם ותשאל על נדר הראשון ונדר השני לא מצי חייל כיון דליכא רק חרטה דהשתא ולכן ע"כ תידור מה שירצו יתומים דאז ל"ח שנדרה מין זה דמינה ידעה דא"ל שתידור על כל מינים שבעולם אם תלך למקום פלוני כנ"ל די"ל דבאמת יהא מוכח כסברת הרא"ש דאף דתלה בתנאי לא חל על כל מינים שבעולם:
ובהכי ניחא לי ליישב שיטת רש"י בשמעתין דגריס נודרת ואוסרת עלי' כל פירות שבעולם והוק' תוס' דהא לא חל ורק לקי פ"א והיא חשודה לעבור פ"א כדמוכח דאל"כ תידור על ככר זה ונראה ליישב דלפירש"י אין הוכחה מהא דחשודה אפ"א דהא י"ל דלפירש"י קו' תוס' מעיקרא ל"ק דהנה רש"י בשבועות דף כ"ו מפרש הא דנשאל על הראשונה חלה השניה בעולם וכ"כ שם בנמ"י וא"כ תאסר עליה כל פירות שבעולם ואח"כ תבוא לבי"ד ותאסר עלי' ככר זה ותאכלנו דלא חל ואח"כ תלך אצל חכם להתיר הראשונה והשני לא חל דאינו בעולם כבר לכן לא מהני שתידור בככר זה וא"צ לתי' התוס' לומר דחשודה אפ"א (רק תוס' דהוק' י"ל דסברי כשיטת הריטב"א שם בשבועות בשם התוס' דאף דכבר נאכלים נשאל על הראשונה חל השני') וא"כ מיושב נמי קו' תוס' שהקשו עוד שתאסור עלי' הנאת ממון הכתובה שגבתה אם קבלית מידי להנ"ל ניחא דא"כ אכתי תוכל לאסור עליה את הכתובה אם תלך למקום פלוני ובבי"ד תשוב ותאסר עליה אם קבלת מידי ואח"כ תלך לבי"ד ותשאל בחרטה דהשתא על נדר הראשון וזה שפיר יתירו לה דאין בזה דבר איסור אבל כיון דרק חרטה דהשתא לא מצי לחול נדר השני ולכן רק תיקנו מה שירצו יתומים כדי שלא תדע איזה מין ומין יאסרו עלי' או אולי לא יאסרו עלי' שום דבר אחר רק הנאת הכתובה וא"ש אלא דיקשה לשיטת רש"י בשבועות מהא דהקשו תוס' בשמעתין בלא דר"ה ג"כ קשה ממשנה דליחוש דאזלה לגבי חכם ותי' בלא דר"ה ניחא די"ל בככר זה ורק לר"ה דסובר דחשודה אפ"א פריך שפיר ולפירש"י דא"א לאוקמא בככר זה דא"כ תאסור תחילה בכל פירות שבעולם ואח"כ תשאל על הראשונה ולא חלה השניה כיון שכבר נאכל ולא עברה אפי' פ"א וא"ל דבעד"ר איירי זה אינו לגבי בעל ל"מ עד"ר כתנ' קמא שבתוס' וכדמשמע מרמב"ן דלשיטת רש"י דסובר עד"ר היינו שרבים מדירין על דעתם בבעל ל"ש זה כיון דנדרה ע"ד הבעל:
ז') לכן נראה ליישב עד"א דהנה בח"ס הקשה מה ראה ר"ג לתקן שידורו אותה כיון דאם לא נשבעה הי' מפסדת ולמה תיקנו להפסיד להיתומים ונראה ליישב דהנה בהא דאין נפרעת אלא בשבועה יש שני טעמים דהנה בר"ן כתב דמכאן מוכח מי שיש בידו גזל ותובע חוב מחבירו יכול להשביע אותו דהחוב נפטר ע"י שיש גזילה שלו בידו דאל"כ מה אהני הכא שבועה דילמא גזל בידה שנטלה שלא ברשות ועל הכתובה לא גבתה באמת כלום ואמת נשבעת וא"כ לפי"ז יש כאן שבועה משום דאנו חוששים שיש בידה מיתומים שלא נטלה אותה על הכתובה אבל הריטב"א כ' להיפוך דע"י גזילה לא נפטר מהחוב והעלה דהשבועה בבית דין בפירוש רק אם גבתה על הכתובה דאל"כ הרי תבוא לידי שבועת שקר בשגגה ולפי דבריו ע"כ כאן השבועה דחיישינן לצרכי אתפסה על הכתובה מעתה הנה כאשר נמנעו מלהשביעה לפי דעת הר"ן דחיישינן שיש בידה משל יתומים שלא על הכתובה א"כ אין החשש שחשודה על השבועה אלא מפני חומר השבועה חיישינן שמא נטלתה משל יתומים א"כ בשקרא משתבעת א"כ לא תלוי ביתומים דאף אם רוצים להשביעה אין יכולין להשביעה אבל אם אמרינן כריטב"א א"כ אי תפסה שלא ברשות הרי אין נשבעת בשקר כיון שלא נטלתה לגביית כתובתה ול"ש לחוש מפני חומר השבועה אלא מפני חשש שחשודה שכבר תפסה על הכתובה א"כ כשיתומים מאמינים להשבועה שפיר דמי:
וכן יש נפ"מ בקופצת דאם אנו חוששין שנטלה על כתובתה מהני שפיר בקופצת אבל אם אנו חוששין שנטלה שלא על הכתובה לא מהני בקופצת דהא בקופצת בוודאי אין דעתה לישבע רק שלא נטלה על כתובתה אבל אכתי דילמא לקחה שלא על כתובתה ואי קופצת לישבע מעצמה מה מהני דאכתי יש לחוש שנטלתה מיתומים שלא על כתובתה דהיא נשבעת סתמא וחוששת שהשבועה רק אם נטלה על כתובתה אבל כיון דנשבעה סתם הכל בכלל שגם מה שבתורת גזילה בידה ג"כ בכלל א"כ לא סגי במה שנשבעה מעצמה (והריטב"א כ' דבאמת איירי דנשבעה ע"ד בית דין אבל לכאורה דחוק לומר כן כיון דנשבעה מעצמה) ולפי"ז י"ל דתרתי טעמא איכא דתחילה נמנעו מלהשביעה על דעת בי"ד מפני חשש שמא גבתה מיד על כתובתה ולכן קופצת ונשבעת כדי שלא תפסיד דאומרת יודע אני בעצמי שאמת אני נשבע ובאמת בקופצת איכא חשש שמא יש בידה משל יתומים שלא בתורת גביית כתובתה והיתה נכשלת באיסור שבועה לכן תיקן רשב"ג שתהא נודרת כדי שלא תבוא לידי כך לישבע מעצמה דבשלמא תחלה כאשר היתה נשבעת בבי"ד שלא גבתה על כתובתה אז ליכא משום חומר שבועה משום דאף אם נטלה משל יתומים שלא על הכתובה ליכא מכשול אבל כיון דנמנעו מלהשביעה מפני שחשודה שגבתה כבר והיא יודעת שלא נטלה על כתובתה והיתה קופצת לישבע ובאמת היא נטלה שלא על דעת כתובתה ולאו אדעתה כהך עובדא דדינר דמייתי בשמעתין וכדי שלא תבוא לידי כך שתשבע שבועה בשקר בשוגג התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים ואם לא גבתה באמת תידור ותיטול ולא תפסיד כתובתה ממילא אינה קופצת לישבע וא"ש קו' הח"ס על נכון וגם קו' הפנ"י דהקשה ממשנה דקתני נמנעו מלהשביעה ופירש"י דהיתה מפסדת מנ"ל לפירש"י דהיתה מפסדת דילמא כיון שלא השביעה היתה נוטלת בלא שבועה כמו שהוא באמת שיטת הש"ך סי' צ"ב מדאמרינן בשבועות מ"ח בפוגם שטרו ומת דנוטלין היורשין בלא שבועה דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וא"כ כ"ש בחשוד שאין סברא לומר דחשוד גרע ממת ותי' בפנ"י מדקתני התקין ר"ג שתהא נודרת וגובית כתובתה משמע שלא היתה גובית ולפמש"כ אכתי קשה דהא צריך טעמא מ"ט דרשב"ג דתיקן שתהא נודרת להפסיד ליתומים בשלמא אי היתה גובית בלא שבועה שפיר תיקן לטובת היתומים שתהא נודרת תחלה ואח"כ גובית וא"כ אדרבא ראי' לשיטת הש"ך מכאן אבל לפמש"כ י"ל דשפיר ס"ל דמפסדת והא דתיקן רשב"ג היינו משום דהיתה קופצת מעצמה ובאה לידי מכשול לכן הצריכו לתקן שתהא נודרת וגובית ולא יקשה מ"ט תפסיד הא בחשוד ל"א שיפסיד רק על היתומים לישבע ואם א"י לישבע ישלמו להנ"ל א"ש כיון שחשודה שכבר גבתה על כתובתה ל"ד לשאר חשוד אשבועה ואיה"נ אי הי' החשש שנטלתה מידי מיתומים שלא על כתובתה דמוריא התירא והי' נמנעין מלהשביעה מהא"ט: