מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ה
הלכה א
א') מ"ע לקדש כהן העובד וכו'. ובספר תורת העולה כתב וז"ל היו הכהנים מצווין בקידוש ידים ורגלים ממי הכיור קודם עבודתן והוא להורות על הכוונה כי הידים הם מקבלים מלמעלה השפע ממי הבאר שכבר נתבאר שהוא מורה על ההשפעה המקבלים מלמעלה כדכ' וידי אדם תחת כנפיהם וכתב הרב המורה פ"ב שידי אדם הם על צורות שיעשה בהן כל מלאכת מחשבת וכמו שביאר שם וכל זה צריך רחיצת ידים מלמעלה ממי הכיור המוזכר ואח"כ היו יורדים המים משם על רגליהם ולכן היו מניחין ידיהן על רגליהן שהוא מורה על השפעתן למטה וכבר כתב הרב המורה כי שתף שם רגל הוא מורה על הסיבה כמו שנאמר ועמדו רגליו על הר הזיתים שרצה לומר סיבותיו והיו מי הכיור נפסלים בלינה להיות כי חדשים לבקרים רבה אמונתו והיו המים בכיור שירחצו ממנו ד' כהנים נגד ארבע מחנה שכינה המקבלים ראשונה מן המלכות ולא היו מקדשים מיושב אלא מעומד כי אין ישיבה למעלה ונאמר וכל צבא השמים עומדים ממעל לו עכ"ל:
ול"נ בטעם קידוש ידים לפמש"כ ר' סעדי' גאון בריש ברכות השקה מים במים דהאדם נברא ממים כדאיתא בסנהדרין דף צ"א ואיתא במס' מקוואות בסופו שיש למים טהרה בגוף ועיין בפי' המשנה והכונה דהגוף טהר ע"י מים יען שיצירתו ע"י מים הוה כמו השקה מים במים ע"כ אהני להשקה למים שבגוף וכן נמי בתוספתא פ"ב דטבו"י וכ"מ פ"י מטומאת אוכלין ה"ח לכך נמי אהני קידוש המים לידים שיתקדשו עי"ז לעבודה (ועיין במדרש תנחומא פ' נשא שהמים שמשקין לסוטה הכונה יען שהאשה נבראת ביצירה הראשונה מן המים ופי' המפרשים יען שנבראת מן הצלע שיש שם תגבורת לחלוחית המים וכן הוא בירושלמי פ"ב דסוטה והובא ג"כ בטור סס"י שע"ו דמים ואפר שבהשקאת סוטה היא משום דיצירת האדם הוא מן המים וסופו לעפר ובפרישה כ' שהכונה על הזרע שנוצר האדם ממנו שדומה למים וכן מוכח מפירש"י סנהדרין דף צ"א שזה שנוצר מן המים משובח פירש"י מזרע האדם שהוא מים ועיין בר' פי"ג ופי"ד ופירש"י על הפסוק ואד יעלה מן הארץ) וראי' לדברינו מחולין דף קל"ט מצא כן בראשו של אדם מהו א"ל דכ' ואדמה על ראשו ופירש"י דלכן לא נקרא רק אדמה יען דאדם ג"כ יסודו מאדמה כן נמי י"ל שפיר כיון דאדם יסודו ממים לכן הוה דינו כמים שמתטהר ע"י השקה במים טהורים ונראה דהא"ט נמי דאיתא בזבחים דלינה פוסל את הידים דכמו דלינה פוסלת המים פוסלת נמי הידים דיסודן ממים וכאשר יבואר להלן עוד:
ב') מ"ע קדש כהן העובד וכו'. הנה בשבת דף ו' רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו שחרית וכן כ' רבינו בפ"ב מתפלה והראב"ד חולק ולכאורה נראה דתליא זה בפלוגתא דרשב"א ורא"ש דרבינו סובר דטעם דנט"י משום דנעשה כברי' חדשה לכך צריכין אנו להודות ולהתקדש כמו כהן המקדש ידיו ורגליו מן הכיור והראב"ד סובר כהרא"ש שהטעם שמא יגע במקום מטונף וזה ל"ש ברגלים א"כ יקשה אנן קיימ"ל בסי' ד' כרשב"א א"כ למה השמיט המחבר דצריך ליטול גם רגליו ובנובי"ת סי' ק"נ עמד ע"ז ותי' דתליא במקומות שלא הי' לובשים על רגלים בגדים ע"כ הי' צריך רחיצה כמו כהן שאין לובש על רגליו דצריך לעמוד על הרצפה אבל בדידן דנהוגי ללבוש בגד על הרגלים א"צ רחיצה דל"ד לכהן שעומד ועובד יחף יעו"ש:
ולי קשה טובא לרשב"א שכ' לדמות לכהן המקדש ידיו ורגליו דהא נשיאת כפים איתא בגמ' סוטה דף ל"ח דאיתקש ברכה לשירות לענין שהוא מברך כשהוא עומד אפ"ה הא איתא בגמ' סוטה דף ל"ט כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ד' ולא קאמר דמקדש רגליו ג"כ דהא זה לא נשמע מקרא דשאו ידיכם ועוד דהא גופי' קשיא למה צריך לילף מהא דשאו ידיכם קודש ולא יליף מדאיתקש ברכה לשירות כמו לענין עמידה אע"כ דרק לענין נכ"פ במקדש לענין זה ילפינן ברכה משירות וכמש"כ רבנו בפי"ד מתפלה אבל בגבולין לא נשמע מהאי קרא כמו שביאר בשבות יעקב ח"ב סי' א' וכן בח"ג דנטילת ידים אין מעכב לנכ"פ א"כ היכי יליף הרשב"א לנטילת ידים שחרית מרחיצת ידים לעבודה כיון דאפי' לנכ"פ א"צ נטילת רגליו וצע"ג ובהא נראה לי לישב מה שהקשו תוס' סוטה שם אפירש"י שכ' דאייריא בשלא נטל ידיו שחרית ותוס' הקשו תיפוק לי' משום תפלה וק"ש להנ"ל ניחא דסובר בהא כרשב"א דנטילת ידיו שחרית היינו משום דברי' חדשה ויש לדמותו לקידוש ידים בכהנים ולכן עכ"פ כשרוצה לישא ידיו לברכה יש לדמותו שפיר לכהנים דבעי לרחוץ ידיו אבל לשאר מילי הא דצריך ליטול ידיו שחרית אינו משום דנעשה כבריה חדשה אלא כסברת הרא"ש משום דנגע במקום טינופת וכבר כ' הפוסקים דנפ"מ טובא בין אי הטעם משום דנגע או אי הטעם משום דנעשה כבריה חדשה:
ג') ונראה לבאר עוד דהנה בברכות דף נ"ג ר' אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה הכוונה דהנה קידוש ידים בעבודה לכהן העובד במקדש לקדש ידיו ורגליו וכלי עשי' כל פעלי בני אדם ע"י הידים וע"י התנועה ממקום למקום ע"י הרגלים וכהן אשר יקדש לד' כל מעשיו לכך יקדש את ידיו ורגליו במים ככל הקרב לשם לגבוה יהי' טהור וקדוש וכדכתיב הרימותי את ידי לד' כי הרים את ידיו מפועלי חכ' להיות מורם לד' כדאיתא במדרש שעשאן תרומה הכונה כי שם תרומה על כי הדבר אשר ראשית יעודו לאכול לשובע נפשו והוא הקדישו לד' מרים אותו במעלתו אאע"ה הרים ידו דכל אשר יעשה בידיו יהיה קדוש לד' לכן אמר אם אקח כי מעשיו במלחמה דד' מלכים לכבוד ד' וארז"ל ירחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו כדאיתא בשבת דף נ"ג כל פעל ד' למענהו וקודם אכילה שלא יאכל אדם כבהמה לשובע נפשו רק שכל הנאת הגוף יהי' מכוונים לד' לשמור גופו למען ירבה בכחו לעבודת ד' כי כל כוחות הגוף יהי' משועבדים לו יתעלה וביותר מזה צריך לקדש ידיו ככהן העובד בעת כי קורא ק"ש ומתפלל ומקבל עליו מלכות שמים אשר כלל בזה לשעבד כוחו וגופו לד' ונפשו לד' שהוא מענין הקרבן שזה כונתו כאלו הקריב גופו ונפשו ולכן קודם ק"ש ירחץ ידיו אשר בזה יראה כי ברצונו להרים ידיו לד' וע"ז הביא שפיר מקרא ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ומעלה אני עליו כאלו הקריב בזה שרוחץ קודם ק"ש בזה שהקדיש פועל ידיו גם זה מראה כונתו שלימה מענין קרבן הכל מהוראה אחת ובזה מקבל מלכות שמים שלימה כי הכל יהי' למענהו כמו בעבודה במקדש כי הקידוש ידים מענין הקרבן ועבודתו:
ד') כהן שעבד ולא קידש חייב. עמשל"מ שהביא דעת רש"י ותוס' אי חייב מיתה אביאה ריקנית דהיכל והנה בתוס' יומא כתבו דהאי בגשתם דצריך דלא ליחייב אביאה ריקנית כדאיתא בזבחים דף כ' רק אביאה ריקנית דמזבח קאי אבל אהיכל חייב אב"ר ובטה"ק בזבחים שם הקשה א"כ מנ"ל לרבי דנדרוש מבבואם דלא מחייב אכל גישה דילמא קרא רק אתיא לב"ר דליחייב בהיכל וגם על ראב"ש מנ"ל למדרש דלא צריך רחיצת ידים בכל עבודה רק בביאה לעבודה בפעם אחת הא צריך קרא דליחייב אביאה ריקנית ולי נראה דבוודאי אי הוה חייב בעבודה אכל גישה וגישה א"כ הוה נשמע דעיקר קפידא דקרא אעבודה א"כ למה יחייב בהיכל אבי"ר אבל כיון דדרשינן מבבואם דלא חייב אכל גישה א"כ תליא ג"כ בביאה אז בהיכל לומר החיוב משום ביר"ק לבד וכן לראב"ש אי הוה מחייב ברחיצת ידים בכל עבודה א"כ הוה תליא רחי"ד רק בעבודה ל"ה דרשינן דחייב אביר"ק בהיכל אבל אחר דילפינן דמחייב רק בביאה חדשה אבל לא בעבודה חדשה א"כ תליא ג"כ בביאה לכן שפיר י"ל דבהיכל תליא רק בביאה:
והנה בתוס' זבחים הוקשו דנילף כה"ג שלא רחץ ידים מיושב דאין חייב ומחלל שלא רחץ ידים דבמיתה א"ד שמחלל ולפי הנ"ל י"ל כיון דבכה"ג חייב בהיכל אביר"ק במיתה א"כ בעבודה שבהיכל עיקר עבודה הזריקה דהוא עבודה תמה ל"ה ידעינן בקו"ח דמחלל מדחייב מיתה דהרי חיוב מיתה אין משום עבודה אלא משום ביאה ריקנית בהיכל והבן:
מעתה לפי דעת רבינו בפ"א לענין שתויי יין ופרועי ראש דחייב אביאה לפנים מן המזבח בלאו א"כ י"ל גם שלא רחי"ד בהיכל דקתני במשנה דכלים היינו ג"כ ללאו אבל מיתה ליכא ודו"ק:
ה') שנאמר ורחצו אהרן ובניו את ידיהם וכו'. הנה בזבחים דף י"ט דריש מאת ידיהם ואת רגליהם דבב"א נוטל וכן פירש"י בחומש ובשער אפרים סי' מ"ח הקשה ממגילה דף ג' אתי ואת הפסיק הענין ותי' שם בהג"ה דשם ואת אין מיותר רק להפסיק הענין אבל בזבחים דצריכי' לומר את כדי שלא נאמר כריבר"י דרוחץ ב' ידיו עם ב' רגליו שוב אמרינן לערבו אתי וקשה אכתי ממנחות דף צ"א את העולה ואת המנחה דבנסכים הבא עם הזבח אייריא דואת היינו בב"א ושם את מיותר ולא אמרינן דואת הפסיק הענין לכך נראה דהנה בק"א הקשה מנ"ל דבבא עם הזבח אייריא דילמא בבא בפ"ע רק בא לומר שאחר שיקריב עולה מקריב המנחה ואני אומר דלק"מ דבוודאי א"א לדרוש שבא לומר בזא"ז ובבא בפ"ע דא"כ אדרבא נאמר דבא להפסיק ורק אי דרשינן בבא עם הזבח ומשמעותי' עמו ממש ל"ק דנאמר דאתי להפסיק די"ל דרק היכא דא"א לומר בב"א ממש כהאי דמגילה דרק שייך בזא"ז יום י"ד ואח"כ יום ט"ו אמרינן דאתי להפסיק אבל בורחצו ידיהם דנדרוש בב"א לא דרשינן להפסיק וא"כ ניחא כאן דדרשינן בבא עם הזבח ממש לא דרשינן דאתי להפסיק אבל אי נדרוש בבא בפ"ע רק בזא"ז אז אדרבא יש לנו לדרוש להפסיק ואפי' בזא"ז לא נוכל לדרוש ולכך דרשינן בבא עם הזבח והיכא דנוכל לדרוש ואת עם ממש ל"א דאתי לאפסוקי ודו"ק:
ו') ורחצו את ידיהם. הנה כבר האריך לבאר בח"ס או"ח סי' צ' ואמנם לי נראה דמבואר בחולין דף ע"א ובב"ק דף ע"ז דמשני או לרבות את הכלאים אף דאו כשב שכ' בקדשים להוציא את הכלאים הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא א"כ כן יש לומר בקידוש ידים ורגלים דמסתברא שיקדש כל אחד בפני עצמו אתי את להורות יחד משא"כ במגילה דאיכא סברא דלא תתגודדו שיקראו בבת אחת אתי את להפסיק בין פרזים למוקפין וא"ש:
והנה במלש"מ כתב דהר"ש בפ"ק דכלים נסתפק אם הנכנס מן ההיכל ולפנים שלא רחץ יו"ר אי חייב אף שלא עבד ובס' נ"מ הביא דברי הסמ"ג דכ' שאין אזהרה זו אלא בשעת עבודה ולא אביאה ריקנית והביא ראי' מזבחים דף י"ט דיליף ושלא רחוץ דפוסל עבודה מג"ש דחוקה חוקה וכי היכי דמחב"ג לא מחייב הכי נמי כשלא קידש והכי יש להוכיח מדברי רבינו ממש"כ בפ' זה וכהן שעבד ולא קידש חייב מיתה משמע לאפוקי ביאה ריקנית:
אך הקשה הא דתנן בפ"ק דכלים ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם מי שלא רחץ יו"ר צריכין אנו למודעי במאי קמיירי אי בנכנס לעבודה מאי איריא היכל אפי' מבין האולם ולמזבח נמי הוא באיסור לאו הבא מכלל עשה וחייב מיתה בי"ש ואי שלא בשעת עבודה הא אפי' הוא רחוץ הוא באזהרה דלא יבוא בכל עת וכ' לתרץ דלא נצרכה אלא להנהו דתנן דאם בונין בהיכל מצותן בכהנים תמימים אבל רק בכשהם רחוצי ידים עכ"ד וכ"כ בדרך הקודש:
והנה שיעור מקום הקידוש בגוף ביד כל פיסת היד עד הפרק שבין פיסת היד לקנה וכתב בתפארת ישראל דה"ה ברגל כל פיסת הרגל עד הפרק שבין פיסת הרגל להקנה הנקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ותמה על רבינו שלא כ' השיעור בשניהן:
הלכה ב
ומנין שעבודתו פסולה שנאמר חוקת עולם. עמש"כ בפ"א מה' אלו והנה בתוס' זבחים דף כ' הקשו דנילף קו"ח מיושב והנה קו' זו יקשה ג"כ ל"ל גז"ש דחוקה נילף קו"ח מיושב אך י"ל דבצ"ק תי' דא"כ נדע דמחלל בעבודה שיש בה מיתה עבודה שאין בה מיתה לא נשמע דמחלל ודחי זה דכה"ג ביוהכ"פ הוה עבודה שיש בה מיתה לפי"ז י"ל דזה ניחא על דברי התוס' דשפיר הקשה תוס' אבל אהא דצריך קרא דחוקה לשלא רחי"ד בעלמא ולא יליף בקו"ח מיושב י"ל שפיר כתי' הצ"ק אבל קשה לי דהא אי ל"ה ילפינן בגז"ש דחוקה ממב"ג אז הוה חייב מיתה באמת אף אעבודה שאין תמה כמש"כ רש"י בסנהדרין דף ס"ג ולעיל דף י"ח וכמש"כ בטה"ק לעיל בביאור היטב אמנם לפי מה שנראה מפירש"י דף קי"ב במשנה דהא דפטור אעבודה שאין תמה בשלא רחי"ד הוא משום דקראי משמע דדינם כמו זר וכמו שנראה מדברי רבינו בפ"ט מה' אלו א"ש ודו"ק:
הלכה ג
ואם עשה אחד מארבעתן צריך לחזור ולקדש. וכ' הכ"מ דאם לא קידש עבודתו פסולה חוץ מהיוצא מן המקדש וכ"כ בה"ה שכ' יצא חוץ לחומת העזרה וכו' לא טבל ולא קידש כשרה משמע אבל המיסך רגליו או הטיל מים ולא טבל ולא קידש אפי' בדיעבד עבודתו פסולה עכ"ל כן הוא בתוספתא יומא פ"א כהנים שלא טבלו ולא קדשו ידיהם וכן כה"ג שלא טבל וכו' ובס' חסדי דוד על התוספתא כ' דלא גרסינן כהנים רק כה"ג דבכה"ד ל"ש הא דתני התם בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה אבל לק"מ דהא דקתני בין בגדים לבגדים קאי בוודאי אכה"ג אמאי דסליק מיני' אבל לעולם גם כהן הדיוט שהפליג ויצא צריך טבילה אף דיעבד עבודתו פסולה:
הלכה ד
יצא מן המקדש וכו' ועבד עבודתו כשרה. עכ"מ שכ' דבעי' דלא איפשטא ופסק לקולא דאין פוסל עבודה מספק והנה הא יש לישב דבגמ' מבואר דאת"ל דצואה לא פסלה טומאה מהו א"כ הרי קיי"ל כאת"ל אלא דיקשה טובא דבגמ' מבואר דבעיא קאי למ"ד לינה אין פוסל בידים לכן בעי אי יציאה פוסל אבל למ"ד דלינה פוסל כש"כ יציאה דפוסל ולא בעיא כלל וא"כ למה פסק רבינו דעבודתו כשרה וכן הקשה בטה"ק ונראה לישב דהנה רבינו כותב להלן בדין ח' קידש ידיו היום וכו' הידים נפסלות בלינה וכו' קידש בלילה והקטיר החלבים כל הלילה צריך לחזור ולקדש ביום לעבודת היום ובדין ט' כתב קידש ידיו לתרה"ד אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש א"צ לחזור ולקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת עבודה קידש ודבריו אלו תמוהים ביותר כיון דפסק כרבי א"כ איך מחלק בין תחילת עבודה לסוף עבודה דזהו דעת רבא אליבא דראב"ש אבל לרבי אין חילוק בין תחילת עבודה וצע"ג (וראיתי אח"ז שכן הקשה בס' חק נתן הביאו בשלום ירושלים פ"ב דיומא) אמנם לי נראה דלכאורה יש להבין מ"ש רבינו אף שקידש קודם שתעלה השמש והרי לרבא אף שקידש מחצות א"צ לקדש ולישנא קודם שיעלה השמש משמע כאביי דמקרות הגבר לא פסל לינה אולם י"ל דיש לדייק בגמ' קאמר ארי"ו קידש לתרה"ד א"צ לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה ומקשה למאן אי לרבי לינה פסלה וקאמר אביי דלינה דרבנן ומודה דמקרות הגבר לא פסלה לינה ורבא אמר כראב"ש ובתחילת עבודה ויקשה א"כ לאביי דקאמר מטעם דמקרות הגבר לא פסלה לינה הא רי"ו דקאמר שכבר קידש מתחילת עבודה משמע כרבא ולישב נאמר דהאי דמקרות הגבר דקאמר היינו באמת טעמא דמילתא לכך לא פסלה מקרות הגבר יען דהוה גם תחילת עבודה ומעתה יתישב לשון רבינו שכ' אם קידש קודם שתעלה השמש א"צ לקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת עבודה קידש א"כ רבינו פסק שפיר כאביי ואף דכ' מתחילת עבודה הרי גם רי"ו אמר האי לישנא ואפ"ה קאמר אביי משום דמקרות הגבר לא פסלה א"כ שפיר גם לישנא דרבינו מצי אתיא כאביי ודו"ק אלא דאכתי הא גופי' טעמא בעי למה פסק כאביי במקום רבא י"ל יען דאביי מוקי דרי"ו כרבי דהלכתא כוותי' ורבא מוקי דרי"ו שלא אליבא דהלכתא פסק כאביי ויש לתת טעם לפמש"כ מהרי"ק דבקדשים לא נאמר כלל זה דהלכה כרבא לגבי אביי ומה גם לפמש"כ המרדכי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו שם הלכה כרבא ולא היכא דפליגי באמוראי אחרינא א"ש דפסק כאביי וא"כ מעתה כיון דרבינו פוסק בלינה א"פ רק מדרבנן א"כ שפיר י"ל גם למ"ד זה שייך האיבעיא בפסול יוצא דהיינו אי פוסל מה"ת או לא פסלה והא דקאמר הגמ' למ"ד לינה לא פסלה דלא פריש אבל יוצא דפריש פסול היינו אליבא דרבא דסובר דלרבי לינה דאורייתא אבל לאביי דמדרבנן פוסל שייך האיבעיא גם לרבי כיון דאין פוסל מה"ת מספקא לי' אי יוצא פוסל מה"ת (והנה י"ל עוד דרבינו פסק כראב"א וכרבא דראה רי"ו דבריו של ראב"ש בתחילת עבודה ובסוף עבודה פסק כרבי וא"כ א"ש ג"כ דכיון דלינה אין פוסל בתחילת עבודה י"ל דשייך למיבעיא ג"כ ביוצא אי פוסל דהרי לפי"ז לרי"ו ע"כ ג"כ לינה רק דרבנן דאי מה"ת אין חילוק בין סוף עבודה לתחילת עבודה וא"כ כיון דמדרבנן שייך למיבעיא ביוצא אי פסול אלא דלישנא דרבינו משמע יותר כדרך הראשון דפסק כרבי וכאביי אליבא דרי"ו) ודו"ק:
וא"ל א"כ נהי דבעי אי מה"ת פוסל א"כ מדרבנן משמע דבוודאי יוצא פוסל ואמאי כ' דכשרה י"ל דבעי אי פוסל מה"ת או אין פוסל אפי' מדרבנן והטעם דבלינה גזרו ולא ביציאה דהנה רש"י כתב לינה דרבנן כדי שלא יזלזלו בלינה ובטה"ק הקשה מאי סברא זו לגזור דיזלזלו בלינה או אין לינה פוסל בידים דאין ראי' כלל מדבר שאינו בעין אלא כל עיקר הגזירה יען דמה"ת עכ"פ צריך קידוש לעבודת היום רק שאין פוסל מה"ת אבל העולם יחשבו דמשום לינה צריך קידוש ועתה כשיראו שעושה איזה עבודה על המערכה ישינה אחר עמוד השחר בלי קידוש חדש יזלזלו בלינה ומעתה זה ניחא בלינה אבל ביציאה ל"ש דיזלזלו עי"ז ביוצא דידעו דל"ש יציאה בידים כיון שאין בעין ול"ח גזירה אפי' מדרבנן:
והנה מש"כ רש"י גזירה שיזלזלו בלינה היינו במים דיאמרו אין לינה פוסל במים לקידוש ידים ובזה ניחא גמ' דסוכה דף נ"א גזירה לקידוש ידים מלאו ויאמרו שאין פוסל לינה בקידוש ידים ועיין ריטב"א שם שהקשה למה יטעו בזה שלינה אין פוסל לפי הנ"ל י"ל דקאי שם דלינה אין פוסל בידים א"כ שייך גזירה שגם במים יאמרו דלינה אין פוסל:
ובזה ניחא קו' טה"ק מאי רצה למפשט מהא דקידש בחוץ הא בפנים ויצא כשר די"ל כיון דיציאה רק פסול מדרבנן לא העמידו דבריהם ולא חייבוהו בקרבן אחר כדי שלא יהא חולין בעזרה ולפמש"כ דבעי ט"י יציאה פסול מה"ת א"ש:
והנה אי הטעם דמיפסל היינו מה"ת א"כ ע"כ צ"ל דפסול יוצא לא משום היסח הדעת אלא משום דכיון דיצא מיפסל משום יוצא כפירש"י והא דקאמר הגמ' אסוחי אסיח דעתי' מיני' ע"כ לומר דהיינו כיון דיצא חל פסול יוצא אידים אף שאין בעין ע"י היסח הדעת ובהא ניחא מה שהקשה עוד בטה"ק מאי פשט מפרה הא בפרה כיון דעבודתו בחוץ ליכא היסח הדעת אבל לפירש"י משום פסול יוצא א"ש דע"כ הוה כמסיח דעתו דצריכין גם לטעם דאסיח דעתו דאי משום יוצא לחוד א"כ ביצאו ידיו ג"כ לפסול ובגמ' איתא דפשיטא דכשר (ובאמת זה קשה לי טובא דממנ"פ אי הטעם משום יוצא א"כ ביצאו ידיו אמאי כשר ואי משום היסח דעת א"כ בפרה דעבודתו בחוץ ל"ש היסח דעת) ומעתה א"ש כיון דרבינו ס"ל כאביי דלינה רק מדרבנן א"כ שייך איבעיא אי פסול ביוצא וכיון דהוה ספק מספק לא מיפסל להקרבן וכמש"כ הכ"מ וא"כ מזה ג"כ ראי' לדברינו דאי הכונה דיוצא רק מדרבנן א"כ בלא"ה עבודתו כשרה משום דס' דרבנן לקולא אלא וודאי צריכין לפרש דהאיבעיא ביוצא אי פסול מה"ת אי לא פסול כלל:
אחר זה ראיתי דבירושלמי פ"ב דיומא איתא דבעי רק למ"ד לינה פוסל אבל למ"ד לינה א"פ פשיטא דיוצא אין פוסל וזה היפוך סוג' הגמ' ולפמש"כ יש לישב דירושלמי בעי למ"ד לינה פוסלת אבל בתחילת עבודה א"פ רק דרבנן ובעי שפיר ביוצא ולפי"ז נכונים דברי רבינו מאוד דפסק שפיר כירושלמי דגם למ"ד לינה פוסל שייך למיבעי ביוצא וגמ' דידן אין חולק בזה כמש"כ דגמ' קאי למ"ד לינה פוסל מה"ת א"כ ביציאה פשיטא ולכן בעי למ"ד לינה א"פ אבל למ"ד מדרבנן לינה פוסל שייך איבעיא זו אף ביוצא:
והנה בשלום ירושלים שם הביא בשם ס' חק נתן לתמוה ג"כ כקו' טה"ק דבעיא דגמ' רק למ"ד לינה אין פוסל ותי' דרבינו פסק כראב"ש וכרבא אליבא דרי"ו דרק בתחילת עבודה לינה א"פ אבל בסוף עבודה לינה פוסל ושייך שפיר איבעיא ביוצא אי פסול דבתחילת עבודה לינה א"פ את"ד והנה זה כדרך הראשון שכתבתי ולדעתי דחוק לומר שרבינו פסק כראב"ש:
עוד נראה לישב שיטת רבינו בהא דפסק כרבי דלינה פוסל בידים דהנה יש לדקדק לאביי למה קאמר קידש לתה"ד כיון דאפי' לסוף עבודה מהני הקידוש ומה גם הלשון שכבר קידש לתחילת עבודה קשה לאביי דלסוף עבודה ג"כ מהני קידוש לכן נראה כך דקאי עתה לפי מה דאיתא לקמן דף כ"א לס"ד דלית לן גזירת שקוע וא"צ לשוקעו אחר תה"ד וא"כ היה סובר דבקרות הגבר רשאי לקדש לכל שאר עבודות שמאז מתחיל עבודת היום ואין פוסל לינה עוד ומקדש והוציא הדשן בלי הפסק אף קידש לסוף עבודת לילה א"צ לקדש למחר וכמש"כ התוס' לפרש דזהו קו' הגמ' ואביי דמשמע דא"צ לשקעו ע"י כלל עוד דאף המים אין נפסלין בלינה מקרות הגבר והיינו דסברי דאי נפסלין א"כ היה לנו לגזור שישכח לשקעו ע"י ולמה מותרין לקדש כל כהנים אף לשאר עבודות ניחוש שיפשע כמו קודם קרות הגבר דאסור להעלות שמא יפשע וע"כ דכשר וא"צ לשקעו ע"י כלל לכן פריך לאביי מדרבי אדרבי דכאן אין מצריכו לשקעו ע"י ובשלמא לרבא דמוקי כראב"ש ניחא דלראב"ש אין נפסלין המים כלל כיון דאין פוסל הידים גם המים אין נפסלין דקאי עתה כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו כפי' התוס' להדיא וכן היא ע"כ שיטת רש"י ג"כ (וסובר ע"כ עתה כראב"ש אף אם קידש לסוף עבודה ג"כ אין צריך קידוש למחר דאל"כ אמאי לא תי' אידי ואידי כראב"ש ובאמת צריך לשקעו דעד כאן לא מוכיח הגמ' דא"צ לשקעו היינו רק יען דסובר דרשאי לקדש בלי הפסק אבל לרבא לראב"ש דרק לתחילת עבודה שפיר י"ל דאח"כ משקעו וע"כ סובר עתה דלראב"ש אין פוסל הידים אף בקידש לסוף עבודה ומטעם שכ' בצ"ק ליישב קו' אחריתא דלסוג' דידן דאין רשאי להעלות עד תה"ד נוכל לפרש דלראב"ש אף לסוף עבודה א"צ לחזור ולקדש ונקט תה"ד משום דאז רשאי להעלות המים והא דלעיל מוקי רבא כראב"ש ורק בתחילת עבודה היינו דלא ידע דאסור להעלות קודם תה"ד א"כ אי איתא דמקדש אף לסוף עבודה למה אמר קידש לתה"ד) אבל למסקנא דמתרץ דמסיק לי' והדר משקעי לדידי' י"ל דסבירא לי' דבאמת אף מקרות הגבר ג"כ אין מקדש אלא לתה"ד בתחילת עבודה אבל לא לסוף עבודה וא"כ אחר קידוש תה"ד משקעו לבור ול"ג שמא יפשע כיון שאין מקדש רק לתחילת עבודה דלסוף עבודה לינה פוסלת באמת ובזה ניחא מה שהוק' תוס' אלשון דמסיק והדר משקעי' לי' לפמש"כ הכונה דמסלקו שלא יקדשו בו כהנים ופוסק לקדש אחר קידוש לתה"ד ומשקעו לי' לבור:
וא"כ גם לאביי דמפרש מקרות הגבר ג"כ לא מתיר אלא לקדש לתחילת עבודה מקרות הגבר ומדוקדק הלשון שכבר קידש מתחילת עבודה דקאמר ר"ש וא"כ מעתה ניחא דברי רבינו דפסק כאביי דאין מקדש אלא לתחילת עבודה מקרות הגבר כמש"כ להדיא אם קידש קודם שעלה השמש א"צ לקדש ביום והבן:
והנה לפי"ז יצא לנו לכאורה למאי דתנן במס' יומא דכה"ג תורם הדשן מחצות לילה באמת פסול אף בשקידש לתחילת עבודה לאביי ולרבא אליבא דרי"ו כשר לדידי' לא תלי בקרות הגבר אלא בתחילת עבודה ואולם יקשה לפי"ז א"כ הא דהקשה רי"ו מצפרא נמי יקשה לפמש"כ המפרשים בפ"א מעיוהכ"פ דגם תה"ד עבודתו בכה"ג א"כ מה"ת א"צ לקדש אח"כ בצפרא לעבודת התמיד רק מדרבנן פסול וא"כ מה"ת ל"ש למעט דצפרא כיון שרק מדרבנן פסול דהא לפמש"כ לאביי קידש לתה"ד ג"כ אין פסול אלא מקרות הגבר אבל מחצות מיפסל מדרבנן אך י"ל דבאמת קו' זו יקשה בלא"ה דהרי אף למאי דקאמר אביי מעיקרא דלשאר עבודות מקרות הגבר לא מיפסלא סובר ג"כ דאין שרי לתחילת עבודה אלא מקרות הגבר א"כ קשה כנ"ל כמו שהקשה באמת בטה"ק לכן אומר דאדרבא לפמש"כ יש ליישב הקו' ברווחא דבאמת לפי דרכי דלאביי לא שרי ג"כ רק בקידש לתחילת עבודה א"כ י"ל דלאביי הא דנקט מקרות הגבר לאו דוקא מקרות הגבר ולכה"ג ביוהכ"פ דהתחלת עבודה מחצות ג"כ לא גזרו רבנן וא"כ שפיר פסיק רי"ו דא"ל בקידש לתה"ד דאז אפי' מדרבנן לא מיפסל משא"כ לס"ד דלאביי אף בסוף עבודה א"כ ע"כ תלוי טעם ההיתר רק בקרות הגבר יען דניכר ולא יזלזלו בלינה וא"כ בכה"ג ביוה"כ דמצוה מחצות פסול מדרבנן קשה מ"פ רי"ו מצפרא נמי עכ"פ פסול מדרבנן כקו' טה"ק אבל לפמש"כ דרק לתחילת עבודה מתיר א"כ י"ל מקרות הגבר דקאמר לאו דוקא אלא יען דבשאר כהנים זהו זמנם לתה"ד ועיקר ההיתר משום תחילת עבודה א"כ בכה"ג ביוה"כ דתחילת עבודה מחצות ג"כ לא מיפסל אפי' מדרבנן ושפיר פריך רי"ו ודו"ק היטב:
עוד י"ל דהנה הא דרבא דמוקי כראב"ש ובתחילת עבודה ולא מוקי כרבי ואין נראין דברי רבי לרי"ו בתחילת עבודה ומכשיר יען דרבי פוסל לינה י"ל הוא רק למאי דס"ד ג"כ להלן דרי"ו כרחב"י דפסול לינה במים היא כל הלילה א"כ בשעת קידוש כבר נפסל המים א"כ ל"ש לומר תחילת עבודה שאני דהרי קידש בפסול ודי להפקיע עצמו לתה"ד אבל לא לעבודת היום ולכן מוקי כראב"ש אבל למסקנא דרי"ו כר"ח דלינה פוסל רק בעה"ש א"כ שפיר י"ל אף דרבי פוסל לינה אפי' קידש ביום פוסל ליום המחרת אפ"ה קידש בלילה לתחילת עבודה שנעשה בכשרות רק יש פסול בלינה בשחרית בעה"ש שפיר י"ל לרבי ג"כ אין לינה פוסל כיון דקידש לעבודת יום זה עצמו ממערכה וגישה החדשה ודו"ק היטב:
והנה בדרכים האלה יש ליישב ג"כ הא דפסק רבינו יציאה לא פסלה אף דבלינה פסק דפסלה משום דע"כ לתחילת עבודה לא פסלה אף שקידש קודם קרות הגבר ובכהא"ג יציאה לא פסלה דבזה הוה האיבעיא בגמ' היכא דלינה לא פסלה כגון לתחילת עבודה ג"כ אי יציאה פסלה ולא איפשטא ולקולא ודו"ק:
ב')
אין אדם נכנס לעזרה לעבודה וכו'. והנה בלח"מ פ"ד ממחכ"פ הקשה דמשמע דרבינו סובר דוקא לעבודה דלא כפירש"י ותוס' שהביאו מירושלמי דאפי' שלא לעבודה מדרבנן צריך טבילה ויקשה עליו מירושלמי והעלה דרבינו סובר כבן זומא ולכן דוקא לעבודה צריך טבילה רק במצורע גזרו משום דדייש בטומאה כמש"כ רבינו שם ובשי"צ וכן במהר"ם ברבי השיגו עליו דנעלם ממנו דברי רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דמוכח דטבילה רק כדי שיזכור טומאה ישינה מדרבנן כדר"י ול"נ לישב דהנה לכאורה יש להקשות דרבינו בעיוהכ"פ כ' הטעם שיפרוש מטומאה ישינה ויטבול לשמה וכן יקשה עוד כיון דסובר בכה"ג צריך טבילה אף שטבל אתמול אדעתי' לעבוד היום וליכנס למקדש אפ"ה שייך כדי שיזכור טומאה ישינה כדי שיטבול לשמה א"כ למה במצורע צריך לטעם דדייש הא י"ל כדי שיטבול לשמה ובלח"מ במחכ"פ הקשה עוד כיון דפסק כדר"י א"צ לטעם דדייש בטומאה ועוד קשה לי לדברי הלח"מ הנ"ל מאביי דקאמר כב"ז ס"ל הא ב"ז קאי אמשנה וא"כ רק בנכנס לעבודה בעי טבילה ורבנן במצורע אייריא שלא לעבודה ולכן נראה בוודאי לר"י דטבילה רק למי שלא טבל אתמול אבל בטבל אתמול סובר דל"צ טבילה כדקאמר במצורע שכבר טבל מאתמול א"כ ע"כ הטעם שיפרוש היינו מעבודה וממקדש כדפירש"י וכדאיתא בירושלמי אבל לרבנן דפליגי אדר"י וס"ל דצריך טבילה אף שכבר טבל מאתמול סובר רבינו דהטעם כדי שיפרוש מטומאה לשמה ויצא מזה עוד חילוק אחר דלר"י דאפי' שלא לעבודה צריך טבילה ולכן דוקא בלא טבל כלל אבל בכבר טבל א"צ טבילה לענין ליכנס לעזרה וכיון שכן הטעם רק שיפרוש ממקדש ול"ש שיפרוש מטומאה לשמה דלענין כניסה ל"ב לשמה אבל לרבנן דר"י דפליגי דוקא במצורע צריך טבילה אבל שאר כל אדם א"צ טבילה היינו שלא לעבודה רק במצורע דמה דנכנס לבהונות הוא שלא לעבודה (וא"צ למש"כ התוי"ש דהוה כענין עבודה) ורק לעבוד צריך ולפי"ז אף אם טבל כבר מאתמול צריך טבילה ומטעם כיון שרוצה לעבוד שייך שפיר כדי שיזכור טומאה ישינה ויטבול לשמה דלעבודה שייך דצריך טבילה לשמה וא"כ בכה"ג ביוהכ"פ בשחרית דטובל לעבודה צ"ט אף שכבר טבל כדי שיזכור ויטבול לשמה אבל במצורע דרק כניסה לבהונות שלא לעבוד לכן בכבר טבל ל"ש שיזכור ויפרוש לשמה דלענין כניסה א"צ טבילה לשמה לכן רק שייך הטעם דדייש בטומאה:
לפי"ז י"ל דלרבנן דר"י שלא לעבודה א"צ טבילה כלל אף שלא טבל מאתמול ושייך שיפרוש מכניסת מקדש אפ"ה לית להו טבילה זו רק לעבודה דשייך פרישה לשמה ולכך במצורע דדייש בטומאה בחוץ אפי' בשכבר טבל אפי' שלא לעבודה כדי שיפרוש ממקדש אם יזכור וכל זה לרבנן דמידות דפליגי אדר"י בשאר אדם א"צ טבילה רק במצורע והיינו שלא לעבודה ואולם רבנן דברייתא דנגעים דפליגי אדר"י י"ל דסברי כר"י דטבילה שלא לעבודה ג"כ ונהי דכבר טבל שאני מצורע דדייש בטומאה:
אך י"ל אדרבא מצורע עדיף דלא אסיח דעת דאל"כ נצטרך הזאה ג' וז' וא"כ אי בכל אדם בכבר טבל ל"צ טבילה אף במצורע מסתבר דלא צריך ואלא טעמא דרבנן דברייתא דסברי דבאמת שלא לעבודה א"צ טבילה כלל ורק שאני מצורע דדייש בטומאה:
ובזה נראה לישב קו' תוס' דהקשו אהא דבעי אי רבנן כב"ז הלא גם כר"י אתיא ונראה דתוס' סברי דנהי דלר"י בכבר טבל ל"ש הטעם דצריך טבילה שיזכור הטומאה כיון דשלא לעבודה אייריא אפ"ה לרבנן במצורע צריך טבילה משום דדייש ולכן אף שלא לעבודה אבל כיון דחזינן דגמ' קאמר כב"ז ע"כ לישב דבריהם דפשיטא לאביי דכר"י לא אתיא משום דאי ס"ד דסברי שלא לעבודה צריך טבילה רק בשכבר טבל א"צ טבילה באינש דעלמא א"כ ל"ש לומר במצורע בעי אף בכבר טבל משום דדייש דאדרבא כיון דלא אסיח דעתי' עדיף הוא מאינש דעלמא בשכבר טבל דא"צ טבילה שלא לעבודה אע"כ או דטעמייהו כב"ז מה"ת צריך טבילה וכן אף שכבר טבל צריך טבילה או דסברי שלא כר"י דהיינו שלא לעבודה א"צ טבילה כלל רק במצורע דדייש בטומאה צריך טבילה אף שלא לעבודה ול"ש לומר הרי מצורע עדיף דלא אסיח דעתי' והוה ככל אדם דהרי בכל אדם א"צ טבילה אפי' לא טבל כלל ולא מטעמי' דלא אסיח דעת א"כ ל"ש לומר יען דמצורע לא אסיח דעת הוא ככל אדם אלא אמרינן שאר אדם א"צ טבילה כלל אפי' לא טבל אתמול משום דלא דייש בטומאה ולא מחזקינן בטמא אבל מצורע מחזקינן לי' בטמא ולכן אף שלא הסיח דעת צריך טבילה:
ומעתה זהו שכ' רבינו במצורע הטעם דדייש ולכן אף שלא לעבודה צריך טבילה אף שלא הסיח דעת ולא יקשה דהא אתיא כר"י לפמש"כ הא ר"י איירי שלא לעבודה ורבינו כתב כן דוקא לעבודה ולכן נתן רבינו טעם אחר שיפרוש ממקדש דלא כירושלמי יען דירושלמי לשיטתו דמפרש לר"י אף שלא לעבודה א"כ ל"ש טבילה לשמה אבל רבינו דפסק כרבנן דר"י לטבילה רק לעבודה א"כ הטעם משום שיפרוש ויטבול לשמה כיון דרוצה לעבוד ולכן אף שכבר טבל אבל במצורע דשלא לעבודה איירי לא נתן רבינו הטעם דיפרוש מטומאה לשמה כיון דאייריא שלא לעבודה וניחא נמי בהא קו' הלח"מ דאדרבא לרבנן אלו דוקא לעבודה צריך טבילה ורק במצורע אף שלא לעבודה צריך טבילה משום דדייש בטומאה ולפי"ז פסק רבינו כפשטות המשנה דדוקא לעבודה צריך טבילה וכן משמעות המשנה פ"ק דתמיד מי שרוצה לתרום יבוא ויפיסו מי שטבל יבוא ויפיס ובשי"צ הביא עוד ראי' כדעת רבינו דדוקא לעבודה מדקתני בפ"ק דכלים עזרה מחכ"פ הנכנס לשם חייב ואמאי לא קתני דאסור ליכנס שם כל אדם בלא טבילה אפי' שלא לעבודה אע"כ דלעבודה דוקא הצריכו טבילה:
ובזה ניחא דיקשה לכאורה אמאי לא כתב רבינו דאסור להכניס ידו בלא טבילה דהא ביאה במקצת שמה ביאה כמש"כ בפ"ג מה' אלו ולפמש"כ א"ש כיון דרק לעבודה צריך טבילה א"כ ל"ש ביאה במקצת דאם פושט ידו לפנים ושחט הא צריך טבילה משום עבודה ולא משום ביאה במקצת:
אך לכאורה אכתי קשה דבגמ' שם בעי מהו שיעשה סכין ארוכה אי בעי טבילה לעבודה בלי כניסה והקשה בשי"צ אמאי לא הביאו רבינו דבעי טבילה ותי' כיון דלרבינו כניסה שלא לעבודה א"צ טבילה ה"ה עבודה בלא כניסה א"צ טבילה יעו"ש לפי"ז היכא דהכניס ידו לפנים ושחט אין הטבילה משום השחיטה אלא מטעם ביאה במקצת לעבודה א"כ יקשה אמאי לא כתב רבינו דצריך טבילה לביאה במקצת אך י"ל בוודאי לר"י דטבילה שלא לעבודה כמו במצורע א"כ לא אתיא להוסיף טהרה אלא לפרוש מלבוא לעזרה א"כ שייך ביאה במקצת אבל לרבינו דטבילה לפרוש מטומאה לשמה דהיינו לעבודה צריך טהרה יותר א"כ בא להוסיף טהרה א"כ ל"ש ביאה במקצת רק בביאת כולו לעבודה:
ובזה א"ש ג"כ דלא ביאר רבינו האיבעיא אי חוצץ די"ל כיון דבא להוסיף טהרה לטבול לשמה א"כ הוה כמו י"ח דבר כקו' התוס' כמבואר בשי"צ וגמ' דבעי היינו רק לר"י דטבילה שלא לעבודה ג"כ חייב והיינו כדי לפרוש מעזרה א"כ לא בא להוסיף טהרה לכן ל"ד לי"ח דבר ושפיר קבעי אבל לרבינו פשיטא דהוה כי"ח דבר כיון דבא להוסיף טהרה:
אך לכאורה אכתי קשה לפמש"כ תוי"ש ד"ה אין אדם דמכניס ידו לשחוט צריך טבילה אבל לק"מ דתוס' כ' רק יען דסברי שלא לעבודה כך יען דסברי שלא לעבודה א"צ טבילה כלל דהא במצורע עיקר הטעם כדי שיזכור ויפרוש מטומאה לשמה כיון דהוה כעין עבודה שמכניס ידיו לבהונות דאי הטעם כדי שיפרוש ממקדש מה סברא יש דבעינן כעין עבודה א"כ ה"ה במכניס ידיו לשחוט ג"כ בעי טבילה אף דל"ה רק ביאה במקצת אבל לפי מה שבארנו במצורע ג"כ הטעם כדי לפרוש ממקדש לכן שפיר ביאה במקצת במכניס ידיו לבהונות צריך טבילה דאם יזכור יפרוש מלהכניס ידיו במקצת אבל בשאר כל אדם דטבילה כדי לטבול לשמה להוסיף טהרה א"כ י"ל בביאה במקצת ל"ב טבילה לשמה אף במכניס ידיו לשחוט:
ב') אמנם יש לומר מילתא בטעמא והוא דתוס' ישנים הקשו דלימא דרבנן כר"י אתיא דתוי"ש אזלי בשיטתם דשלא לעבודה א"צ טבילה דעכ"פ כעין עבודה בעינן כמצורע שמכניס ידיו לבהונות או סמיכה תנופה ושחיטה וע"כ דטבילה כדי שיזכור ויטבול לשמה דלכן תליא בכעין עבודה דאי כדי שיפרשו ממקדש לא הוה בעינן כעין עבודה וא"כ דהטעם שיטבול לשמה א"כ בכבר טבל שייך ג"כ טבילה כמו ביוהכ"פ דיזכור לטבול לשמה ולכן שפיר קשיא להו דרבנן מצי אתיא כר"י אבל כיון דאביי אמר כבן זומא א"כ ע"כ לישב קו' תוס' דלכן לא אתיא כר"י דבאמת לר"י אף שלא לעבודה כלל בעינן טבילה מטעם שיפרוש מקודש א"כ בכבר טבל ל"ש זה א"כ ע"כ רבנן דלא כר"י אלא במצורע הטעם דדייש בטומאה והי' פשוט לאביי כן מדלא מצריך ר"י טבילה היכא דכבר טבל אמנם כבר ביארנו דלר"י א"צ טבילה בכבר טבל משום דסובר דכניסה בלי שום עבודה צריך טבילה כדי שיפרוש מקודם ולכן בכבר טבל ל"ש זה והא"ט דירושלמי שכתבתי דאף שלא לעבודה כלל צריך טבילה (דלא כתוי"ש) א"כ מיושב קו' הלח"מ דבוודאי אי אמרינן כתוי"ש דלר"י בעינן ג"כ מקצת עבודה א"כ א"צ במצורע הטעם דדייש בטומאה לכן בוודאי קשה לדעת רבינו כיון דפסק כר"י (ואף דכ' נכנס לעבודה הנה לשיטת תוי"ש הכונה באמת למקצת עבודה) א"כ א"צ לטעם דדייש דהרי אף שכבר טבל שייך טבילה שיזכור לטבול לשמה שפיר תיקשי קושיתו אבל לפמש"כ דרבינו ס"ל דרק לעבודה בעי טבילה ע"כ דלא כר"י ס"ל רק כרבנן דר"י דלעבודה גמורה בעי טבילה א"כ במצורע ע"כ הטעם משום דדייש בטומאה כדי שיפרוש מקודש:
ובהא ניחא הא דכ' רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ טבילה ראשונה בכה"ג מדרבנן ובגמ' משמע ה' טבילות הלממ"ס לר"י ולפמש"כ ניחא בוודאי לר"י דשלא לעבודה צריך טבילה א"כ בכבר טבל א"צ טבילה א"כ הא דכה"ג צריך טבילה שחרית אף שטבל אתמול ולא אסיח דעתי' כל הלילה ע"כ הלממ"ס אבל לרבינו שבארנו דס"ל דרק לעבודה צריך טבילה מטעם שיטבול לשמה שפיר י"ל טבילה ראשונה מדרבנן כדי שיזכור לטבול לשמה אף שכבר טבל שמא אתמול לא נזכר ויזכור היום לטבול לשמה ולכן רק ד' טבילות מה"ת דמוכח מקרא דכשמשנה מבגד לבגד צריך טבילה וכמש"כ בפ"ב מעיוהכ"פ ודו"ק הכל על נכון באורחא חריפתא:
הלכה ה
א') יצא חוץ לעזרה טעון קידוש וכו'. הנה במה שפסק רבינו דיציאה פוסל יש להקשות דבזבחים דף כ' איתא יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים והנה בשו"ע או"ח סי' ח' סעי"א לענין אם צריך לחזור ולברך כשיצא לחוץ והסיר טליתו מעליו וי"א דיש חילוק בין נשאר טליתו קטן עליו או לא והב"ח כ' דהחילוק דאם נשאר הטל"ק עליו לא הסיח דעתו ולפי"ז לכאורה גם כאן יש חילוק בין לבוש בבגדי כהונה כשיצא א"כ הא דבעי למפשט שם מכמה ברייתות דיציאה אינו פוסל נימא דמייריא כשהוא לבוש הבגדים ועוד דבעי למפשט מפרה דמקדש בחול וע"כ כשכבר לבוש בבגדים לכן ל"ה היסח דעת אך הנה רש"י פירש דהאיבעיא אי מפסל דומיא דכ"ש ולא פי' משום היסח דעת די"ל דהא"ט דכשבגדי כהונה עליו ליכא משום היסח הדעת:
והנה בשמעתין דזבחים דף כ' איתא איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתי' א"ד כיון דבידו לחזור לא מסח דעתי' ולא איפשיטא והדר איתא איבעיא להו טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא ל"ח מסח דעתי' ולא איפשיטא והנה רבינו פסק בשניהם דבין יציאה ובין טומאה צריך לכתחילה לקדש ואי לא קידש ועביד עבודה אין עבודתו פסולה ולכאורה קשה דהא ידוע שיטת רבינו דכל את"ל פשיטותא הוא וא"כ ק"ל על רבינו דבגמ' ל"ק אלא את"ל לינה לא פסלה ומשמע דלמ"ד לינה פסלה פשיטא לי' דיציאה פסלה ורבינו דפסק כר"א דלינה פוסלת הו"ל למפסק דיציאה פסלה וכבר הקשה כן בטה"ק אמנם נראה דהנה מפירש"י ד"ה יציאה נשמע דמפרש דבעיות הש"ס הי' על שני דרכים א' למ"ד דלינה פוסלת אי פסול מטעם יוצא ולמ"ד לינה לא פסלה אי פסול מטעם היסח הדעת לזה קאמר דאת"ל דלא פסול יציאה רק לענין צד השני של האיבעיא למ"ד לינה ל"פ ואעפ"כ פסול משום היסה"ד לזה קאמר דאת"ל דל"פ יציאה משום היסה"ד משום דגברא חזי אבל אכתי נשאר בספק למ"ד לינה פסלו אי פסול מטעם יוצא וזה לא נפשט באת"ל לכן ס"ל לרבינו דהוה ספק ועבשעה"מ בפ"ג מה"א מש"כ לתרץ דברי רבינו בכמה דוכתין שלא יסתור לכלל הזה:
והנה במאי דבעי בגמ' דף כ' אי יציאה פוסל בידים קשה לי דהא מוכח מדלעיל דפוסל דאי אין פוסל יציאה יקשה א"כ הא דלעיל דף י"ט דריש רבי אי כתיב בגשתם על כל גישה וגישה עתה דכתיב בבואם ע"כ גישה חדשה בכל בוקר ויקשה דילמא הכי קאמר ע"י יציאה בכל פעם צריך בכל גישה נטילה ומנ"ל בבוקר בלא יציאה בגישה חדשה דילמא בכל גישה היכא דיש יציאה עמו ואי לאו בגשתם אלא בבואם לחודי' הו"א ביאה חדשה כשבא מביתו אע"כ איציאה חייב בלא"ה וכן יקשה מדר"ש דקאמר אי בבואם הו"א ביאה ריקנית ולא תי' דהו"א אכל יציאה חייב נטילה אע"כ דבאמת צריך נטילה וצ"ע:
ב') יצא אם לחזור מיד צריך קידוש ידים. ובדין שאח"ז כתב אם יצא להסיך צריך טבילה והנה בירושלמי יומא פ"ב דף ח' הקשה להסיך הוה כיוצא לחזור ומשני דעשאו להסיך כמפליג ומכאן הקשה בקרבן עדה על מג"א סי' כ"ה דסובר דאם בה"כ אינו רחוק א"צ לברך כשחלץ תפילין ויקשה הרי כאן מבואר להסיך הוה כהפליג ולדעתי אין זה ענין לשם דהרי כתב רבינו כאן אם לשהות צריך טבילה ואם עבד בלא טבילה אם לא הסיח דעתו כשר ובהסיך אם לא טבל פסול אף דיעבד כמש"כ רבינו אם לא הסיך ולא הסיח דעתו ועבד כשר ובהסיך פסול בדיעבד א"כ חזינן דמסיכה הוה יותר מהפליג דע"כ הוה כהיסח דעת וא"כ הא דקאמר דהוה כהפליג ע"כ לאו דוקא דהוה כיותר מהפליג וא"כ י"ל זהו דוקא לעבודה אבל לתפילין ל"ח אפי' כהפליג כי בעבודה הקפידא שלא יעבוד אם הסיך אינו משום דחשוב כהפליג דהרי הפלגה בדיעבד כשר רק דהוה יותר מהפליג דקפיד רחמנא שלא יעבוד כשהסיך אם לא אחר טבילה אבל בתפילין דל"ש זה שפיר י"ל דמסיכה ל"ה כהפליג והבן היטב:
הן אמת למש"כ הק"ע דמסיכה היינו דע"כ מסיח דעתו א"כ מהא"ט צריך ג"כ טבילה וא"כ ה"ה בתפילין מסיכה הוה ע"כ כהיסח דעת אך י"ל דשאני עבודה דחשיב ע"כ כמסיח דעתו שאין יכול להיות דעתו על ידיו כשמסיך אבל בתפילין ל"ה כהיסח דעת שאף שמסיך אכתי דעתו לחזור להניח תפילין ותדע דהרי בגמ' דף כ' קבעי ביצא ג"כ יפסול משום דהסיח דעתו וביאר בטה"ק כיון דאין יכול לעבוד בחוץ ע"כ דלא דמי תפילין לעבודה והבן היטב:
ג') הטיל מים צריך לקדש שנית. הנה רבינו בפי' המשנה פ"ב דזבחים מ"א כתב וז"ל וכבר זכרנו לך ביומא שכל המשתין אפי' נטמא גופו יטבול ואינו מקדש שנית ותמוה דהא תנן דכל המטיל מים טעון קידוש ידים ונראה דא"ש דהנה בזבחים דף צ"ג איתא ר"א אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עלי' וטהורה ופירש"י דטהורה כשתטבול א"כ כש"כ דאם טבל לטומאתו דאהני טבילה שלא יצטרך קידוש ידים ואף דמבואר בדברי רבינו דבאמת אף שטבל לטומאתו צריך קידוש ידים צ"ל דזה רק לכתחילה (ועכהא"ג נדה דף מ"ב יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם ומסיק דמבעיא לי' כיון דאהני טבילה לדם דאיכא גוואי אהני נמי להאי קמ"ל והנה שם דף מ"ג בעי רבא זבה שנעקרו מימי רגלי' וטבלה מהו דכיון דמצי נקט לה מהני לה הטבילה רק י"ל שם בעיא אי מהני בתורת השקה כמש"כ בה' א' דבהגוף ג"כ שייך השקה ומי רגלים נטהרו בהשקה אלא דאפ"ה מסיק דל"מ טבילה ולא מהני מטעם השקה יען דמבשא"מ ל"מ השקה כמש"כ שמ"ק ביצה דף ז' (ועבד"מ סי' קצ"ט דמייתי לה להוכיח מזה דאשה צריכה להטיל מים קודם שטבלה כהך דזבה שנעקרו מימי רגלי' וירדה וטבלה וכ"כ בשם הראב"ן דל"מ לה הטבילה ותמה טובא הא זה רק לענין מעיינות הזב ולענין טהרות אבל אינה נאסרת משום זה לבעלה ואי משום שצריכה לעצור עצמה ולא יהי' ראוי לביאת מים א"כ אין ראי' מזבה שנעקרו מי רגלי' אלא מקמצה שפתיה ולדעתי נראה דשפיר הביא הש"ד ראי' דאי איתא דרשאית לעצור עצמה דהוה ראוי לביאת מים אף אם עצרה עצמה א"כ ה"נ הרי יכולה לעצור עצמה ומציא נקט לה א"כ כגופה הוה ואמאי לא מהני לה הטבילה אע"כ דאין רשאי לכתחילה לעצור עצמה דא"ר לביאת מים ע"כ מסתמא לא מציא נקט לה לכן בעיא למימר דלא עלתה לה הטבילה ע"כ שפיר הביא ראי' מזה דצריכה להטיל מים לכתחילה קודם שתטבול והא דלא הביא ראי' מקמצה שפתי' י"ל דמשם א"ר יען דל"ה בית הסתרים אבל הוא מייתי ראיה דאף בבית הסתרים אין רשאי לעצור דהא עכ"פ בעינן ראוי לביאת מים (אלא דהראב"ן דכ' דבדיעבד לא עלתה טבילה כהך דזבה לא מצינן לתרוצי דבריו עד"ז אבל הש"ד דהביא רק ראי' לכתחילה שפיר ראייתו ראי'):
ד') הנה מדברי רבינו משמע דאם עבד אחר הטלת מים ולא קידש חילל עבודה וקשה הא בגמ' משמע דיציאה לפי שעה לחוד או להטיל מים חד דינא להו וכי היכי דביציאה לחוד לא חילל ה"ה בהטלת מים:
וכן קשה עוד במש"כ רבינו אם לא טבל ולא קידש ועבד הואיל ולא הסיח וכו' ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשרה משמע דאם הסיך רגליו ולא טבל עבודתו מחוללת ולא משמע הכי ביומא אלא כל טבילת שחרית אם לא טבל לא מחלל וכבר עמד ע"ז בס' קרן אורה:
הלכה ז
כה"ג שלא קידש [וכו'] דבר המעכב בזרעו שנאמר ורחצו אהרן וכו'. וקשה לי דרבינו הא הביא קרא זה דבעי ד' כהנים ובגמ' איתא דמאן דיליף מקרא דורחצו אהרן דבעי ד' כהנים יליף לעכב מקרא דוהיתה להם ועוד קשה דבגמ' יליף מקרא דורחצו משה ואהרן דבעי ד' כהנים (ופירש"י אף דכולם לא שימשו כאחד וביאר בצ"ק דמזה מוכח דבעי ד' כיון דלא שימשו כאחד למה כ' ביחד ע"כ דליבעי ד' אולם ברש"י פ' פקודי כ' בו ביום קידש משה עמהן ובצ"ק כ' דשם קאי לר' יונתן דס"ל דקידש הוא עמהן א"כ לא מוכח דכתבו כדי דליבעי ד' עכ"ד והיינו לפי מה שהבין בצ"ק דלר' יונתן ל"ב ד' כהנים אבל לפמש"כ יליף ר' יונתן מקרא דורחצו אהרן דבעי ד' והיינו משום דמקרא דורחצו משה ואהרן לא מוכח יען דמשה קידש עמהן לכן נכתב בהדדי לא דליבעי ד') וא"כ למה נדחק רבינו להביא קרא דורחצו אהרן ומוכרח לומר דפנחס הי' עמהן (עיין בירושלמי פ"ג דיומא מ"ו יליף ג"כ מקרא זה) ומזכה שטרא לבי תרי:
ונראה לישב דלכאורה יקשה ר' יונתן דיליף מקרא דורחצו ממנו אהרן ובניו משה ואהרן דבר המעכב בבניו מעכב בו א"כ מנ"ל הך דריב"ח וע"כ דלרי"ו יליף זאת מקרא אחר דורחצו אהרן ובניו הרי ד' ומקרא דורחצו משה ואהרן יליף דבר המעכב בזרעו של אהרן וס"ל לרי"ו דפנחס נתכהן והי' עמהן וריב"ח דיליף מקרא דורחצו משה ואהרן וכן חזקי' דסברי דלא נתכהן פנחס א"כ א"א לילף מקרא דורחצו אהרן ובניו דבעי ד' כהנים אלא או דהי' שלשה או חמשה ולכן ע"כ מקרא דמשה ואהרן קיליף ולדבר המעכב בזרעו של אהרן ע"כ יליף מקרא דוהיתה להם ולפי"ז פליגי בפלוגתא דתנאי זבחים דף ק"א אי נתכהן פנחס וא"כ כיון דלר' יונתן נתכהן פנחס יליף שפיר מקרא דורחצו אהרן דבעי ד' כהנים ומקרא דורחצו משה ואהרן רק לדבר המעכב והא דלא יליף איפכא מקרא דורחצו משה ואהרן דליבעי ד' כהנים לזה שפיר י"ל כדברי בה"ז דעדיף לילף מקרא דציווי ולא מקרא דעשיי':
וא"כ א"ש דברי רבינו דהנה הא דנקט לשתי הדרשות מקרא ל"ק דזה דרכו של רבינו להביא דרשה הפשוטה רק דעיקר הקושיא הי' רק למה לענין ד' כהנים יליף מקרא דורחצו אהרן ובניו וצריך לדחוק דפנחס עמהם ולא מייתיא דרשא הפשוטה מקרא דמשה אהרן ובניו ולישב זה בארנו דכיון דסובר ר' יונתן דפנחס נתכהן מביא קרא זה משום דקרא זה נאמרה בציווי אבל איפכא לא קשיא מעיקרא כלל דלמה לענין דבר המעכב לא מייתי דרשא דורחצו משה ואהרן דע"ז י"ל דמביא דרשה הפשוטה כדרכו בכל מקום (ועח"ס או"ח סי' קע"ג ופלא שנעלם ממנו גמ' דזבחים):
והנה שם פליגי רנ"ח אומר מפני אנינות נשרפה ר"י ור"ש אומרים משום טומאה נשרפה שאם אתה אומר מפני אנינות הלא פנחס הי' עמהן ומבואר בגמ' דפליגי אי נתכהן פנחס קודם מעשה זימרי ודבר זה תליא אי אנינות לילה דאורייתא והנה רבינו ס"ל בה' אבל דאנינות לילה לאו דאורייתא א"כ סובר כר"י ור"ש דמפני טומאה נשרפה והיינו כדפרכינהו הלא פנחס הי' עמהן א"כ סובר רבינו ג"כ דפנחס נתכהן וע"כ יליף מקרא דורחצו אהרן ובניו כדיליף ר' יונתן ודו"ק היטיב:
עוד יש לישב דהנה רש"י פי' דכהנים דלא קידש משה עמהן ואולם מרש"י בנימוקי התורה משמע שקידש עמהם ביום שמיני והנה בדף ק"ב פליגי תנאי אי משה כה"ג הי' כל ימיו וא"כ י"ל דהאי מ"ד ס"ל משה כה"ג היה והוה ד' כהנים אמנם ר"י ור"ש דאמרו הלא פנחס הי' עמהן ופריך בגמ' משה הי' עמהם ומשני טרוד בשכינה ומייתי עלה כתנאי וא"כ א"צ לומר דטריד הי' בשכינה רק דסברי ר"י ור"ש באמת משה לא הי' כהן וא"כ רבינו ס"ל ג"כ דמשה זר הי' לכן מייתי מקרא דורחצו אהרן ופנחס עמהם ויצא משה ונכנס פנחס (ועיין ירושלמי פ"ק דיומא דף ב' אי משה כה"ג הי' ועתוס' ע"ז דף ל"ד ועיין מדרש רבה פ' שמיני) ודו"ק:
הלכה ח
ניעור כל הלילה צריך קידוש. והנה בבכ"י או"ח סי' ד' העלה כיון דרשב"א כ' דנט"י שחרית בכל יום הוה דומיא דקידוש ידים א"כ אם ניעור כל הלילה צריך נט"י כמו דבעינן קידוש ידים ובמהרמ"ש כ' ע"ז ואני מפקפק על דין זה דהרי רבינו פסק דאם קידש ידים ורגלים לתרוה"ד בקרות הגבר א"צ לחזור ולקדש כשעלה עלות השחר וא"כ חזינן דס"ל דעלות השחר אין עושה לינה וא"כ איך כ' הניעור כל הלילה צריך קידוש ובאמת זו קו' הגמ' בזבחים דף כ' אלא דאביי מתרץ שם דהא דצריך קידוש בניעור כל הלילה רק דרבנן והסמ"ג כ' באמת דרבינו ס"ל כאביי דלא הוי רק מדרבנן דע"כ צ"ל כן דלא יסתרו פסקי רבינו אהדדי וא"כ איך מצינו למימר שגם בנט"י כן:
והנה בטה"ק הקשה איך משני אביי דלרבי לא הוי רק דרבנן הא שם דף י"ט יליף לה רבי מקרא דכ' בגשתם אל המזבח אז צריך לקדש ומזה יליף דלינה מועלת והאיך יכול להיות דלא הוי רק דרבנן ותי' במהרמ"ש דיש תרי גוונא דאם קידש ידיו והתנה שיועיל לו ג"כ אלאחר עלות השחר מהני מה"ת כשם שאמרינן בחולין דף ק"ו דנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה ואוכל כל היום כולו ה"נ מה"ת מהני תנאי אלא מדרבנן אפי' כהא"ג צריך אם לא היכיא שקידש לתרוה"ד שהוא ג"כ עבודת השם אבל אם לא התנה ולא הי' דעתו על היום איכא למימר דגם אביי מודה דצריך לקדש מדאורייתא:
הלכה ט
א') קידש לתרוה"ד קודם שתעלה השמש. ובספר ארעא דרבנן הקשה דהא זמן תרוה"ד הוא מקריאת הגבר קודם שתעלה השמש דהיינו קרות הגבר וזמן עה"ש משהאיר פני המזרח כדמוכח ספ"ב דמגילה ובפ"א ופ"ב דיומא במשנה ורבינו בפ"א מתמידין כ' דזמן שחיטת התמיד קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל המזרח וזמן תרוה"ד כ' משיעלה ע"ה א"כ איך כ' כאן דקידוש ידים לתרוה"ד הוא קודם שתעלה השמש דהא אז הוא זמן שחיטה ותרוה"ד הא קודם לזמן שחיטה ודוחק לומר דפי' עמוד השחר שכ' רבינו אין פירושו כפי' עה"ש דאיתא בפ"ב דמגילה דהתם הוא שהאיר פני המזרח ודרבינו הוא כוכב השחר שהוא מקדים זמן קודם הארת פני המזרח וכפי' הרד"ק שהביא התויו"ט פ"ק דברכות דלא הי"ל לרבינו לסתום שוב ראיתי בא"ח סי' פ"ט דכ' הפוסקים דהאיר פני המזרח והוא זמן מאוחר אחר זמן עה"ש במג"א והפר"ח את"ד:
ב') קידש וכו' לתה"ד אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש א"צ לחזור ולקדש אחר שהאיר היום. והיינו כרי"ו דס"ל דאם קידש לתה"ד א"צ לחזור ולקדש וקשה פשיטא כיון דכבר עלה עמוד השחר ומה מקום לפסול לינה הכא מזה נראה דס"ל לרבינו דעלות השמש הוא דהוה זמן פסול לינה ולא עמוד השחר וכן כ' בפ"ב מתמידים דתה"ד הי' אחר שיעלה עמוד השחר ומזה הוכחה למה שבארתי בפ"א מבהב"ח דאנו מחשיבין יום מעליית השמש לא מעלות השחר:
אמנם כבר עמד ע"ז במהרש"א סוכה דף נ"א אהא שכ' תוס' שם ד"ה קרא הגבר דמקרות הגבר ועד צפרא פסול בלינה וכ' המהרש"ל דקריאת הגבר הוא עמוד השחר וצפרא הוא זריחת השמש ובמהרש"א הקשה עליו דבזבחים מוכח דקריאת הגבר הוא קודם עמוד השחר וצפרא הוא עמוד השחר ובעמוד השחר נפסל בלינה:
הלכה י
מצוה (ערמב"ן פ' תשא דאפי' מצוה ליכא רק כלי בעינן) לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה"ז כשר. והנה בירושלמי פ"ד דיומא דף י"ג פליגי בכה"ג ביוה"כ אי מקדש בכלי שרת בקידוש ראשון ופריך מהאי דכל הכלים כשרים לקידוש ומשני חוץ מקידוש ראשון ומוכח דלמ"ד חוץ מקידוש ראשון היינו בדיעבד ג"כ פסול דאל"ה לישני דבדיעבד אייריא אע"כ דפסול בדיעבד ורבינו שלא חילק כאן וכן בה' עביוהכ"פ ע"כ פסק דבכה"ג אפי' בקידוש ראשון ואפי' לכתחלה מצותו בקיתון של זהב כמש"כ שם והא דכ' כאן לכתחלה מצותו בכיור היינו בשאר כהנים וא"ל דבכה"ג בקידוש ראשון (כיון שמעכב לכתחלה) מצותו בכיור ורק הא דמקדש בקיתון היינו בשאר קידושין שאין מעכב דא"כ מאי הקשה בירושלמי לישני דחוץ מקידוש ראשון היינו לכתחלה אע"כ דלמ"ד דמקדש בכיור בקידוש ראשון אף דיעבד ולמ"ד אין מקדש אפי' לכתחלה א"צ מכיור וראיתי בקרבן עדה בירושלמי שם כתב דקידוש ראשון דמי לכהנים דמצותו בכיור ובשלום ירושלים הביא כן גם בשם לחם שמים ובעל עבודת יוהכ"פ ול"נ דז"א דהרי ר"ש סובר כה"ג מקדש בכל יום מקיתון ובכל יום ליכא בכה"ג רק קידוש אחד וכן מוכח מסוכה דף מ"ט דגזירה שיאמרו לקידש מים מלאו לכה"ג ויאמרו א"ל פוסל במים לקידוש ידים ויקשה הא אף שיאמרו אין כאן חשש כיון דקידושים האחרונים אינם מעכבים בכה"ג ואולי י"ל אדרבא מכאן ראי' דהי' קשה מהיכי תיתי יטעו שאין פוסל לינה ע"כ מהא"ט יען שאין מעכב אלא דא"א לומר כן דהרי ע"כ הא דיאמרו לקידוש מלאוהו ביארתי בה' תומ"ס דאתיא כרי"ו דכה"ג מקדש בכל יום דאי רק ביוהכ"פ ל"ש הך גזירה ולרי"ו בכל השנה הרי ליכא רק קידוש אחד ואפ"ה כשר מקיתון של זהב לכתחלה וכמו שכתבנו ועמש"כ בפ"ג מבהב"ח ולפמש"כ מוכח ג"כ דאף לכתחלה מקדש מקיתון של זהב לחשיבותו דכה"ג ומה שהביא דרש"י כתב בפ"ג מ"ד דמקדש מן הכיור וע"כ דמשנה דמקדש מן הקיתון היינו חוץ מקידוש ראשון הנה לפירש"י י"ל יען דפלוגתא בירושלמי אי חוץ מקידוש ראשון מפרש כך אבל דנאמר דבעי לכתחלה לכ"ע א"א לפרש כן וכן מוכח מדברי רמב"ן פ' תשא דמוכיח מכה"ג דכיור אין לעכב ואפי' מצוה ל"ה רק כלי בעי כמש"כ לעיל:
הלכה יא
א') בין יש בו רביעית בין אין בו רביעית. עכ"מ שכתב דרבינו מפרש כפי' התוס' דקידח קאי דהיינו שנוטל מכיור בכלי קטן שאין בו רביעית והנה קשה לכאורה לפי' תוס' ורבינו מירושלמי פ"ד דיומא שם פליגי אי כה"ג בקידוש ראשון מכיור ופריך מברייתא דכל הכלים מקדשין ומשני חוץ מקידוש ראשון ומאי פריך הא י"ל דהיינו בלוקח מן הכיור לכן אפי' בכ"ש מקדש כיון דקתני שא"ב רביעית ע"כ אייריא בקידח מכיור ולכן מקדש שפיר והא דקאמר חוץ מקידוש ראשון היינו בכה"ג שמקדש בקיתון ואין נוטל מכיור אך י"ל דהרי גם במשנה דיומא דקתני דכה"ג מקדש בקיתון קתני דהמים מערה מן הכיור ואפ"ה סובר חוץ מקידוש ראשון:
והנה לפי"ז דע"כ דוקא בנוטל מן הכיור א"כ יש ליישב גם שיטת רש"י קידח היינו מן הכיור עצמו והא דפריך ממנו אמר רחמנא קאי אברייתא דמקדש בכ"ש והוק' תוס' דלא פריך אמשנה דיומא דכה"ג מקדש בקיתון ולפי הנ"ל א"ש דממשנה לא קשיא יען די"ל דאייריא בניטל מן הכיור כבר קידשו הכיור והא דפריך אברייתא דבכל כ"ש מקדש דמשמע אף שלא קידש המים בכיור (וכהא"ג תי' בצ"ק) והנה לפי"ז לפירש"י ברייתא איירי במים שלא נתקדשו מן הכיור אבל בקידוש המים בכ"ש לא בכיור לתוס' לכאורה אין כשר לקדש ומדברי רבינו שכ' דמצוה לקדש במים מן הכיור ואם קידש בכ"ש כשר משמע דמצוה לקדש במים מן הכיור ואם לא קידש במים שקידש בכיור כשר א"כ משמע דסובר כפירש"י לכן נראה גם לתוס' א"צ לקדש תחילה המים בכיור רק הא דקידח היינו לומר דנוטל מכלי שיש בו ליטול לד' כהנים אבל לא מכיור דוקא ולא כמו שנראה מדברי הכ"מ:
ב') בין שאין בהם רביעית וכו'. והנה בתוס' זבחים שם הקשו למאי דס"ד בלא קידח יש תימא דגרע מנט"י ותי' דנט"י נמי כשיש בו רביעית נוטלין ממנו לידים אפי' לשנים והכא בדהוה בי' רביעית מעיקרא וקשה לי דהנה בגיטין דף ט"ז פריך וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה וקשה להנ"ל מ"פ הא כאן ע"כ הי' תחילה רביעית ונשאר משקה טופח לכן הוה שפיר חיבור דכמו דאמרינן בנטילה ולקידוש ידים סגי כשהי' מתחילה רביעית ה"נ לענין משקה טופח הוה חיבור היכא דהוה מעיקרא כשיעור רביעית משא"כ כאן י"ל שלא הי' כלל יותר ממשקה טופח ע"כ ל"ה חיבור ואמנם נראה לתרץ דהנה תוס' ד"ה הניצוק והקטפרס הקשו דבחגיגה דף י"ז איתא גבי ג' גוממיות עליונה עשרים ותחתונה עשרים ובאמצע ארבעים וחרדלות של גשמים עוברת ביניהם דפליגי בעליונה אבל בתחתונה כ"ע מודו דעלתה לו טבילה דאמרינן גוד אחית אלמא דקטפרס הוה חיבור ונראה לישב דהנה בסי' ר"א סעי' נ"ג במקוה שאוב ע"י השקה פעם אחת סגי אף דאח"כ נפסק החיבור רק במקוה חסר מיד כשהופסק פסול וא"כ י"ל שם בחגיגה דאיירי לענין לטבול פעם אחת הוה שפיר חיבור כיון דעומד בחיבורו בשעה שטבל וכאן אייריא לענין דנאמר דע"י קטפרס נעשה חיבור לעולם בין שני מקוואות אף אם אח"כ נפסק הקטפרס כגון בפסול שאוב קמ"ל דל"ה חיבור ע"י קטפרס אף דרש"י פי' לענין ב' מקוואות חסרים והקטפרס מחבר היינו דעכ"פ גם בזה הדין כן דא"ח רק לפי הגמ' דחגיגה נוכל לתרץ דהכא אייריא לענין פסול שאוב ולאחר שנפסק הקטפרס ובהא ניחא גם קו' אחריתא שהקשו אח"כ דהכא נאמר דקטפרס ל"ה חיבור ואח"כ מוקי הא דטופח ע"מ להטפיח דס"ל דאמרינן גוד אחית דאם רגליו נוגעת במים גם השני טהור להנ"ל ניחא דשם רק לטבול בו בשעה שמחובר הקטפרס למקוה והמשקה טופח ע"מ להטפיח והך דקטפרס אייריא לענין פסול שאוב לענין אי הוה חיבור אף לכשפסק החיבור שע"י הקטפרס ל"ה חיבור לכשיפסוק:
וכן ניחא מה שהקשו תוס' דהכא משמע דטופח להטפיח הוה חיבור ובפ"י דמקוואות איתא דבעי כשפופרת הנוד ונראה לי לישב על נכון דהנה במשנה בפ"ה דמקוואות איתא מטהרין מקוה עליונה מתחתונה כיצד מביא סילן של ברזל ומשיקו כחוט השערה ותמהו מאי מהני כחוט השערה וכתב הרא"ש דבתחילה הי' שפופרת הנוד לבסוף סגי בכשערה דהיינו כשיעור טופח להטפיח כמש"כ לפרש בגידולי טהרה ונראה דהסברא כן כיון שהי' פעם אחת כשיעור כשפופרת הנוד אף דלא נשאר רק חיבור כשעורה סגי א"כ כן י"ל גם כאן דאייריא דהי' מתחילה יותר מטופח להטפיח רק אח"כ לא נשאר רק טופח להטפיח לעשותו מחובר סגי בטופח להטפיח:
לפי"ז א"ש גם מה שהקשיתי דע"כ הא דטופח אינו חיבור אייריא ג"כ בהי' מתחילה יותר מטופח רק אח"כ לא נשאר רק טופח בעת החיבור אפ"ה ל"ה חיבור (ובחידושי כתבתי בזה על דברי הש"ך סי' ר"א ס"ק קט"ז על מש"כ המחבר דסגי להשיק מקוה שאוב כשערה כדעת הרשב"א ולעיל פסק דבעי כמוציא רימון וכ' הש"ך דכאן דאין הפסול אלא משום שאובה דרבנן סגי בכשערה ותמהו עליו דהא הרשב"א מספקא לי' כולו שאוב דאורייתא כמש"כ בש"ך לעיל ונראה דשאני הכא דנשאר מחובר בשעת טבילה לכן סגי בכשערה אבל לענין אם נפסק אח"כ החיבור בעינן השקה כשפה"נ והסברא לחלק דהא כ' בבית אפרים דהשקה מהני אי מטעם זריעה או מטעם דנגרר אחר המקוה הכשרה וא"כ לענין נפסק החיבור דבעינן הטעם דהוה כזריעה לכן בעינן חיבור כשפה"נ אבל אי נשאר מחובר דא"צ לטעם זריעה אלא מטעם גרירה לכן סגי בכשערה ובהא ניחא מש"כ המחבר סעי' נ"ב דנקבים מצטרפים לכשפה"נ ובשו"ת חכ"צ סי' מ' השיג ע"ז לפמש"כ י"ל היכא דנשאר מחובר ע"י ההשקה שפיר מצטרפין נקבים הקטנים רק לענין אם הופסק אח"כ בעינן כשפה"נ ונפ"מ לענין שאוב למאי דקיימ"ל דבעינן כשפה"נ כמש"כ רמ"א סענ"ג וכ"כ בס' ג"ט סי' י"א ובהא ניחא הא דכ' הש"ך ס"ק קי"ב בשם רי"ו דלכתחלה יש להחמיר בנסתם הנקב והוא תמוה דלעיל בסקמ"א כ' בשם רי"ו דיש לו לפסול אם הלכו המים שאובים למקוה אחרת עשו"ת כ"ס לפי הנ"ל י"ל כאן שנתטלא והשיק בנקב כשפה"נ לכן אף בהופסק רק לכתחלה כיון דמטעם זריעה לא איכפת לן מה שהופסק אח"כ אבל לעיל אייריא בירד דרך נקב קטן דאין מטעם זריעה אלא משום שנגרר ולכן כיון שהופסק והלך למקוה אחרת ס"ל לרי"ו דפסול ואף דאיירי שנתן למקוה עליונה כיון שיורד למקוה אחרת בנקב שאין כשפה"נ ס"ל לרי"ו דנפסל כיון שהופסק אח"כ החיבור ונפ"מ טובא לדינא דאותו הממלאים המקוה ממקוה הרעזערוו כנהוג צריך שיהא כשפה"נ וכן מבואר בשו"ת ח"ס סי' רי"ב דבעי כשפה"נ וכמבואר בדבריו דע"כ לית דחש לדברי רי"ו ובשו"ת מהרי"א סי' ר"ט תמה למה הצריך כשפה"נ דלמילוי מים א"צ כשפה"נ וכ' דלאו דוקא ולפמש"כ דווקא נקט כשפה"נ:
ג') אמנם נראה דיש לישב עוד בדרך אחר סתירת דברי הרי"ו דכאן הא אייריא שהשני מקוואות אשבורן לכן אף שהופסק אח"כ מטהר כיון דהוה אשבורן מהני השקה מטעם זריעה אבל אם הי' אז זוחלין ל"מ רק מטעם גרירה דנגרר אחר המקוה שאינו שאוב לכן כיון שהופסק החיבור ס"ל להרי"ו דפסול (ובהא ניחא הא דכ' הש"ך ס"ק נ"ה דאין מהני השקה למי גשמים שנעשו זוחלין כמו שהוכיח מס"ע ס' והך דאמה נכנסת היינו במעיין אבל מדברי הר"ש והרא"ש בפ"ג דמקוואות דכ' דאם האמה הנכנסת לשם יש לו מ"ס מטהר אף במי גשמים משמע דס"ל דמהני השקה אף שהם זוחלין להנ"ל ניחא די"ל מטעם זריעה ל"מ אלא מטעם גרירה ונפ"מ דכל זמן שלא הופסק כשר רק אי נפסק החיבור ל"מ ובהא אייריא הש"ך סקנ"ה דמוקי לה דוקא במעין אבל במי גשמים אין מטהר לאחר שהופסק החיבור) והנה לפי"ז בהני מקוואות שנוהגין למלא מהרעזערוו דנעשין זוחלין לא מהני אם לא שאחר שנתמלא התחתונה ונעשין שם אשבורן צריך שיהא להם השקה דרך נקב שממלאין ממנה ואז שוב כשר אפי' הופסק החיבור אח"כ ואפשר שלזה כיון הח"ס שכ' דבעינן נקב כשפה"נ דצריך השקה אח"כ כשנעשה אשבורן לפי דעת הרמ"א סעיף נ"ג דהבא להשיק מקוה שאוב צריך שיהא חיבור כשפה"נ לחוש לדעת הפוסקים דס"ל שאובה דאורייתא כמש"כ הש"ך סקקי"ט ושפיר כ' הח"ס דלית מאן דחש לדעת הי"א שהביא הרי"ו כיון דאייריא במשיקו אח"כ כשנעשה אשבורן אף דלכאורה אכתי הוה לן עכ"פ לחוש לכתחלה לדברי הרי"ו שבש"ך ס"ק קי"ב בזה שפיר י"ל דבכהא"ג היכא שמתחלה נתמלא דרך המקוה שאינו שאוב (הא עדיפא כמש"כ בשו"ת מהרי"א הנ"ל) ולבסוף נעשה השקה גמורה אף הרי"ו מודה דאף לכתחלה כשר לטבול בו:
ובהא יש לישב עוד מה שהקשו על הרי"ו דהא איתא להדיא במשנה פ"ו דמקוואות דממלא לעליונה ויורד לתחתונה להנ"ל א"ש דהנה במהרמ"ש סי' קצ"ח תמה הא כיון דנעשין עליונה זוחלין אין מטהר השאובין לכן נראה דאייריא דלאחר שנתמלא העליונה עמדו המים בעליונה למעלה ממקום הנקב וירדו אח"כ דרך שם למקוה התחתונה ולא נעשה עליונה זוחלין כלל לפי"ז י"ל דגם הרי"ו מודה דכשר אם הלכו המים למקוה אחרת דהוה כאלו חלקו המקוה העליונה לשני מקוואות דפשיטא דאין כאן מים שאובים כלל רק הכל כמי גשמים בעוקה אחת שחלקוהו לשניים ולפי"ז יש עצה אחרת למי שממלא ממקוה רעזערף שימלאו המקוה עד שפתה ואח"כ יפתח הנקב שבכותל המקוה וירדו דרך שם למקוה תחתונה ואם עדיין אין מ"ס בתחתונה ימלאו שנית מקוה הרעזערף עד שפתה וכשנחו המים יפתחו הנקב שלמטה משפתה וירדו המים עד שיהא מ"ס בתחתונה ואח"כ יכולין להוסיף מים כמה שירצו ואז באמת א"צ שיהא בנקב ההוא כשפה"נ (רק שהח"ס לא אייריא בכהא"ג אלא כשיורד המים מיד דרך הנקב למטה לכן הצריך שיהא בנקב כשפה"נ) וכשעושין כן א"צ להשיק לאחר שנתמלא המקוה למקוה הרעזערף (ובשו"ת מהרי"א סי' ר' כתב ג"כ עצה כזו אמילתא אחריתא ובפ"ו מה' איסורי מזבח כתבתי בדרך אחר) וא"ש:
והנה בש"ך שם הביא ראי' לשיטתו דאייריא באמה של גשמים דאילו בשל מעין מטהר השאובין ג"כ כדאיתא לעיל סעי' י"א דמקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעיין אפי' מי המעיין מועטין מטהרין את השאובים וכתבתי בגליון הש"ך דאף אי איירי במעיין ל"ק דהכא המעין דוחה את השאובין לחוץ ונעשין זוחלין וכיון דל"מ לטהר השאובין בזוחלין ל"מ לטהר לצאת מידי שאובים אבל לעיל דהעבירוהו עליו שאין יורד כלל לבור ולא נעשו השאובין זוחלין מהני לטהר השאובין לענין זה דכשנעשה אח"כ המעין שהעבירו עליו אשבורן כשר לטבול במקוה ואין פסול משום שאובין:
הטביל ידיו וכו'. והוא ברייתא בדף כ"א וכ"מ כ' בשם רש"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה"ה למים ובה"ג השיג דלא מצא כן ברש"י ופלא שכן מבואר ברש"י דף י"ט ע"ב:
הלכה יב
א') ובלבד שלא ישתנו מראיתן ויהא כמים הכשרים לטבילה. והנה בטבילה אין שינוי מראה פוסל זולת אם נפל בו יין ונשתנה מחמת משקה אחר אבל מי צבע אין פוסל המקוה א"כ גם כיור אינו פוסל שינוי מראה אלא בנשתנה מחמת משקה אחרת ותמה בברכ"י או"ח סי' ק"ס שזה נגד גמ' דסוטה דף ט"ו דאיתא שם מה מים שלא נשתנה מראיו ותוס' שם הוק' הך דסוטה אהא דזבחים דמי כיור כמי מקוה ותי' מדרבנן פסול למי כיור וא"כ תימא על רבינו שכ' דכשר כמי מקוה אפי' מדרבנן ובמשל"מ ג"כ רמז כאן לדברי התוס' סוטה ותי' דרבינו מפרש מה מים שלא נשתנה ופי' הברכי יוסף שאין משתנין ע"י האור אף כלי שלא נשתנה ע"י האור לאפוקי נתאכמו ע"י אור ורק אם נשתנה מחמת משקה אחר שנפל לתוכו פסול כמו במקוה והנה שם הקשו עוד מע"ז דף ל"ז דדחי הגמ' דלא דרשינן מה מים שלא נשתנו וע"ז כתבו נמי לתרץ דהוה אסמכתא ובברכ"י שם נתקשה איך מתורץ בזה הך דע"ז והעלה דלפי פירושו ניחא דכונתם לומר דמה מים אינן משתנין כלל ע"י האור לאפוקי כלי אם נתאכם ע"י האור פסול את"ד והביא שם דעת הרא"ה שהובאה בב"י דבכיור פסול כל מים שנשתנה מראיו מדכתיב שני פעמים מים נלמד דבעינן מים כהוויתן כדמוכח מהך דסוטה דדרשינן מה מים שלא נשתנו והא דאמרו בזבחים דמי מקוה כשרים למי כיור אינו אלא לאפוקי דלא בעי מים חיים דומיא דמי מקוה ואולם קשה לי לדברי הרא"ה מהא דמנחות דף כ"ג דס"ל לזעירי דם שבישלו א"ע עליו דאין ראוי לזריקה עוד תיפוק לי' משום דנשתנה ובדם זריקה הא כתיב ג"כ דם דם כדאיתא בזבחים דף פ"ג ע"ב למ"ד דמערבין לקרבנות אייתר לי' דם דם והא ג"כ פשיטא דדם שבישלו אף שהוא צלול עכ"פ נשתנה ול"ה כברייתו כמש"כ הש"ך סי' קצ"ח סק"כ בשם בה"ג וז"ל אמר רב זו שאמרו דם לח א"ח לא אמרו אלא בשלא נתבשל אבל נתבשל באש בין לח בין יבש חוצץ והיינו משום דכל שנתבשל הדם נסרך ושפיר חוצץ כדאמר שם במנחות הא דסריך הא דלא סריך וא"כ נתמעט מדם דם שנ"פ וצ"ע ועמש"כ בפ"ו מאיסורי מזבח (והנה רש"י חולין דף ק"ה פירש דלכן ללש"ק שם אין נוטלין לידים במים שיד סולדת בהן יען שנשתנו ולא מיקרי מים ולכאורה תמוה שנגד גמ' דע"ז הנ"ל דל"ש במים שנשתנה ע"י האור ונראה לישב עפמש"כ בפ"א מכהמ"ק דלענין שתי' ל"ש יד סולדת דעד שבא לבמ"ע מתקרר וניחא דוקא לנטילה שייך לומר דיד סולדת נשתנו מיקרי אבל בקרא דאוכל בכסף תשבירני דלענין שתי' אייריא קרא שפיר קאמר דמים לא נשתנו דהא כי קשתי לי' כבר נפיק מתורת יד סולדת בו:
אח"ז ראיתי בח"ס בחי' חולין הקשה כן על פירש"י וכ' דגמ' דע"ז קאי לפי ל"ב דנוטלין לידים ולפמש"כ א"צ לדחוק די"ל דלאכילה לא מיקרי נשתנה מעולם כיון דלכשיבוא לידי אכילה ע"כ נפיק מתורת יד סולדת א"כ מעיקרא ל"ח שינוי כלל אף דשעה אחת הי' יד סולדת דאין דיחוי אצל איסורים כדאיתא מנחות דף נ"ד רק לגבי נטילה דאי הוה נטל באותה שעה הוה פסול דחל השינוי לכן אף לכשנתקרר אח"כ חשוב שינוי:
אולם קשה לי לפירש"י דמשמע דס"ל אפי' נתקרר פסול מתוספתא הביאו הר"ש פ"ט דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונימוחו כשרים מוכח דאפי' לקולא א"ד אצל איסורים ואין לומר דא"כ תיקשי להיפוך הא דקיימ"ל מים שאובים שהגלידו וחזרו ונימוחו טהורים והא אמרת דא"ד אצל מצות וכן הוא באמת בתוספתא דטהרות דמים טמאים שהגלידו ונימוחו חוזרים לטומאתן הישינה הנה כבר עמד ע"ז הרא"ש בתשובה וכ' דמים שאובים קיל ממים טמאים ול"נ דרק במים שאובים מהני הגליד דמים שאובים הא לא נפסל אלא לדעת האדם וכיון שהוגלד שלא לדעת האדם א"כ לא גרע משאובים שלא לדעת האדם (ועפי"ז העלתי בתשובה לפסול להקוות ע"י גליד כל שהוגלד ע"י מעשה אדם שקורין קונסט אייז דכשחזר ונימוחו הוה הכל לדעת האדם חוזר לפסול הראשון) אבל לפירש"י הנ"ל קשה וצ"ע:
ב')
בין מים חיים בין מקוה. והנה בה' סוטה פ"ג פסק רבינו דבעינן כלי חדש והקשה בכ"מ דכאן פסק דל"ב מים חיים א"כ ל"ב כלי חדשה כדמוכח בסוטה דף ט"ו דפריך אי מצורע מים חיים אף כאן מים חיים ומשני דאיה"נ דלר"ש מי כיור הוה מים חיים ובתויו"ט שם כתב לישב יען דגמ' דחי איכא למיפרך שכן טעון עץ ארז וקאמר רבה דרשא אחריתי אמר קרא בכלי חרס כלי שאמרתי כבר א"כ לכן בעי כלי חדשה אף דמים ל"ב מים חיים רק מי כיור ובמראה הפנים ירושלמי סוטה שם סייע לדברי רבינו מלשון הירושלמי שם דאמרינן כולה דרבנן יעו"ש:
כל המשלים למי כיור. והנה בגמ' איתא דאין משלים לרביעית ופירש"י לנט"י דא"ל לרביעית דטבילה דהא כבר ביטלוהו לרביעית דמקוה והראב"ד מפרש לרביעית דמקוה דנפ"מ לענין קידח בו רביעית כדאמר ר"פ אם קידח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינורות הואיל ומהכשירא דמקוה קאתי דזה לא ביטלוהו א"כ אהא קאי נמי ר"ל דלרביעית דמקוה אינו משלים וא"כ לכאורה קשיא דרבינו כ' כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור ויקשה הא במי מקוה בכלל נמי רביעית דמקוה כהא"ג בקדח עכ"פ וכיון דלרביעית אין משלים טיט שהפרה שותה ממנו איך נתן כלל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור אך י"ל דרבינו בפ"ח ממקוואות ה"ט כתב טיט שהפרה שוחה ושותה הר"ז נמדד עם המקוה וכאן כתב עם מי מקוה משמע דלרביעית דמקוה ג"כ נמדד עמו ושפיר קאמר דכל שמשלים למקוה משלים למי כיור והא דקאמר דלרביעית אין משלים היינו לנט"י כפירש"י ותוס' ונראה להביא ראי' דבנזיר דף ל"ח פריך הגמ' בפשיטות והאיכא מקוה ומשני בר מההוא דבטלי לרבנן וקשה הא לר"פ אם קידח בו רביעית מטבילין בו כיון שבא ממקוה שלם א"כ לחשבינהו במנין הרביעית אע"כ דאין חילוק כיון שבטלו לרביעית דבא ממקוה שלם ג"כ בטלוהו ור"פ אעיקר דינא קאי אי לא בטלוהו הוה דינא הכא דסגי באם קידח בו רביעית דמטבילין בו א"כ ע"כ הא דר"ל דלרביעית אין משלים היינו לנט"י:
והנה תוס' ב"ב דף ס' ד"ה מים דמי בורות פסולים לניסוך וכ"כ הרשב"ם דף ע"ט וקשה דהא בזבחים דף כ"ב אמר ר"ל דמי מקוה כשרים לכיור וא"כ קשה מהא דאיתא בסוכה דמי החג שנפסל הי' ממלאין מן הכיור ומאי פסקא דבכיור הי' מי מעיין כיון שגם מי מקוה כשר לכיור ולניסוך פסול וכן קשה לדעת רבינו דכ' כדברי שניהם דמי מקוה כשרים לכיור ופסק דהי' ממלאין מן הכיור ובחי' הרש"ש סוכה עמד ע"ז ולא תי' כלום:
הלכה יג
א') דכ' ורחצו אהרן ובניו ופנחס הי' עמהן וכו'. וכ' הכ"מ ותמיהא לי דעדיין לא מתו אז נדו"א והו"ל לאצרוכי ה' אהרן וד' בניו או ו' עם פנחס ולכן הסכים לפירש"י דמביא קרא דמשה אהרן ובניו ומיעוט רבים ב' ובבה"ז כ' דיותר נכון דעת רבינו פירש"י דמייתי קרא דנאמר בעשיית הכיור וא"כ יקשה למה לא רמז קב"ה בציוו דעשיית כיור שצריך שיהא ד' ולכן מביא רבינו קרא דאהרן ובניו דזה נאמר בשעת ציוו עכ"ד (ועצ"ק שנדחק לישב קו' בה"ז) אבל לא העלה לישב קו' הכ"מ דא"כ הי' חמשה או ששה והנה לקו' זו נראה לישב דלא נתכהן רק ב' בניו כדמשמע בזבחים דף קט"ו וגם הכהנים הנגשים זו פרישות נדב ואביהו ופירש"י שנתכהנו בסיני משמע רק ב' אלו (ועיין עירובין דף נ"ד כיצד סדר המשנה וכו' נכנס אלעזר ואיתמר) ועיין בת"כ פ' צו דף מ"ז והשלישי שלש עשרה ופי' בקרבן עדה שלא נמשחו רק ב' בניו וכן בת"כ פ' שמיני דף נ"ז ובנים לא הי' להם שאילו הי' להם היו בניו קודמין א"כ מוכח שלא נמשחו רק ב' וכן מוכח בקרא פ' במדבר ויכהן אלעזר ואיתמר בניו תחתיו משמע לא קודם לכן עיין רמב"ן וא"כ נתישבו היטב קו' הכ"מ דכ"ז שלא מתו נוא"ב לא נתכהן אלעזר ואיתמר ולכן צריך רבינו לומר דפנחס הי' עמהן אלא דעדיין קשה דרבינו כ' ורחצו אהרן ובניו אלעזר ואיתמר והלא עדיין הי' נדו"א בחיים ולמה כ' אלעזר ואיתמר וצ"ל דרבינו נקט אלעזר ואיתמר דאי הוה נקט נדו"א הי' קשה גם אלעזר ואיתמר הי' שם והי' צריך לבאר דלא נתכהנו רק ב' בניו ולכן נקט אלעזר ואיתמר אבל קרא באמת לא אייריא רק מנדו"א יען דלא נתכהנו רק ב' בניו:
ב') אהרן ובניו ופנחס. הנה כבר כתבתי לעיל לתרץ דתליא זה בפלוגתא אי פנחס כהן הוה וכעת נראה להוסיף דהנה רש"י פי' דהא דדריש דאף משה הי' עמהן והם ד' אף דלא שימשו כאחד מדכתב ביחד בעינן ד' וצ"ק הביא שתמהו רש"י בחומש פי' ב"ח למילואים שימש גם משה ותי' אדרבא מהכא מוכח דבעינן ד' כיון דלא שימשו ביחד ע"כ לומר דבעינן ד' מדנקט יחד אבל למ"ד דשימשו ביחד לא מוכח דבעינן ד' ולכן ר' יונתן דמשמע דלית לי' הא דבעינן ד' כהנים משום דסובר כרש"י בחומש דשימשו כאחד בח' למילואים א"כ לא מוכח דבעינן דוקא ד' ורש"י פי' כן לחזקי' דיליף דבעי ד' ע"כ דסובר דלא שימשו כאחד והנה נראה דפלוגתא זו אי שימשו כאחד בח' למילואים תליא למ"ד זבחים דף ק"א משה כה"ג הי' א"כ שימשו כאחד אבל למ"ד לא הי' כה"ג רק שימש ז' ימים ותו לא ולפי"ז אני אומר כדברי הצ"ק ולא מטעמי' שכ' יען דסובר דלא שימשו כאחד מוכח דבעינן ד' דזה אפשר לדחות אף דשימשו כאחד אפ"ה מוכח דבעי ד' כיון דקרא יתירא הוא לגמרי אלא כך י"ל כיון דסובר לא שימשו כאחד סובר דבעינן קרא מיותר לכן סובר דלדרשא דדבר שמעכב בבניו מעכב בו דרשינן מקרא דוהיתה להם חק עולם כדי לאייתר קרא דורחצו ממנו אהרן ובניו לדרשא זו אבל ר' יונתן דסובר ג"כ דבעינן ד' אלא דסובר כיון דשימשו כאחד דמשה כה"ג הי' א"כ א"צ קרא יתירא אלא דקרא באמת אתיא לדבר המעכב בזרעו מעכב בו:
ובזה ניחא מה שנתקשה ברה"ז דא"כ איך לא רמז הקב"ה כן בעשי' דבעינן שיעשה לד' כהנים דבעשי' לא כתיב רק ורחצו אהרן ובניו ולהנ"ל י"ל דבאמת בציוו מוכח ג"כ דבעינן ד' כיון שפנחס הי' עמהן כמש"כ רבינו אלא דגם מקרא דעשי' ג"כ נשמע ממילא כיון דשימשו כאחד אף דקרא אין מיותר דבאמת צריך לדרשא דדבר המעכב בזרעו מעכב בו ונתישבו דברי רבינו דיסבור פנחס כהן הי' וסובר בהא כר' יונתן דדבר המעכב מוכח מקרא דורחצו א"כ אין קרא מיותר ע"כ לילף מציוו משום דפנחס הי' עמהן עכ"פ ושוב ממילא מוכח גם מעשי' ורבינו נקט פנחס הי' עמהן מקרא דציוו כר' יונתן ודו"ק:
אמנם כל זה לפי דרכו של פירש"י וצ"ק אבל לדעת רבינו י"ל בדרך אחר היפוך פירש"י חזקי' דאית לי' דרשא מיותר לד' כהנים א"כ אף דשימשו כאחד שפיר מוכח ד' כיון דמיותר אבל למ"ד דיליף דבר מעכב בזרעו מקרא זה א"כ לא מוכח אי סובר שימשו כאחד ע"כ סובר דלא שימשו כאחד וא"כ לפי"ז י"ל רבינו דסובר כר' יונתן דקרא אין מיותר וסובר שימשו כאחד א"כ לא מוכח ד' כסברת הצ"ק ולכן יליף מפנחס הי' עמהן ולכן הביא רבינו דרשא דפנחס:
אך אכתי קשה כיון דעכ"פ סובר ג"כ דמשה כה"ג הי' א"צ דרשא דפנחס לכן נראה דרבינו סובר כך אי הדרשא מיותר א"כ אף דלא שימשו כאחד אע"כ לומר רק כיון דקרא מיותר ע"כ לאוריי דד' בעינן כאחד אבל אי ל"ה מיותר לא מוכח דד' בעינן דשימשו א"כ י"ל ר' יונתן סובר ג"כ בעי ד' רק דסובר דא"צ לזה קרא מיותר כיון דהי' כה"ג ושימשו כאחד נשמע ממילא דבעי ד' דבוודאי קידשו בב"א ולכן יליף מהאי קרא לדבר המעכב ונשמע גם ד' בעינן אבל רבינו יסבור דלא שימשו כאחד ובהא סובר כר' יונתן דקרא אין מיותר דיליף לדבר המעכב בעינן לכן צריך רבינו לדרשא אחרת דפנחס הי' עמהן ודו"ק והבוחר יבחר:
ג') לצורך ד' כהנים וכו'. והוא גמ' מנחות דף י"ט וקשה לי א"כ ליבעי שיקדישו ד' כהנים בב"א ובמשנה דיומא דף ל"ה איתא דבן קטין עשה י"ב דדים לכיור כדי שיקדשו י"ב כהנים בב"א ומעיקרא לא הי' לו אלא ב' דדים וא"כ לא הי' אפשר לקדש בב"א רק שני כהנים ואמאי ליבעי קידוש ד' כהנים בב"א:
הלכה טו
א') הים שעשה שלמה כמקוה הי'. וכתב הכ"מ ירושלמי פ"ג דיומא דף י' ושם איתא והיו רגליו שבדרום פתוחים כרימונים ותוס' פסחים דף ק"ט הגי' רגליו שבשורים ופי' דכונה דהים עמד על שנים עשר בקר והי' רגלי השוורים שהים עמד עליו פתוחים כרימונים לבטל השוורים מתורת כלי ובשירי קרבן נתקשה בפירושו של הירושלמי ולא הי' לנגד עיניו דברי תוס' הנ"ל אמנם מדברי רבינו משמע שאין מפרש כתוס' דלענין שלא יהא כלי לטבילה אלא דהי' נקובין לענין שלא יפסלו המים בלינה:
והנה אני תמה לאיזה ענין הביא רבינו הא דים שעשה שלמה כיון שלא הי' בבית שני כמש"ש תויו"ט בשם ראבי"ה בפ"ה דתמיד דלכן הי' שם בור הגולה שכרו אנשי גולה כדאיתא סוף עירובין וכיון דרבינו אין מביא רק מה שהי' בבית שני למה הביאו בחיבורו ועוד קשה לי בסוטה דף ט"ו פליגי רי"ש סובר מי כיור מים חיים הן וחכמים אומרים כל המימות כשרים והנה לרי"ש צ"ל שמלאו מים של שלמה דמחובר הי' למעין ויש לו דין מים חיים אבל לרבנן כל מימות כשרים א"כ א"צ לומר שמלאו המי כיור מים וא"כ ירושלמי ע"כ כרי"ש אתיא וא"כ רבינו דפסק לעיל כל המימות כשרים א"כ למה כתב דממלאין מן הים:
והנה תוס' פסחים דף ק"ט הביאו דברי הירושלמי וז"ל ובירושלמי פריך והלא שאובין הן ואע"ג דכלי שמחזיק מ' סאה בלח שהן כורים ביבש אינו מקבל טומאה דאין מטלטל מלא וריקן לענין שאובה כלי היא כדאמר בי"ח דבר גבי המניח כלים וכו' ושוורים שעשה שלמה הי' נחושת ומקבל טומאה אע"ג דאין מטלטל מלא וריקן דדוקא כלי עץ איתקש לשק ומשני תיפתר בשהיו רגלי השוורים שהי' עומד עליו נקובים כמוציא רימון היינו לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקבל טומאה אבל להכשיר המים שבים סגי כשפופרת הנוד ע"ש מבואר מזה דגם לענין קבלת טומאה בעי הנקיבה כמוציא רימון ול"א דאינו מקבל טומאה משום דנעשה להשתמש בקרקע דהיינו להמשיך אלי' המים מהמעיין וא"כ קשיא אמאי הא נעשה להשתמש בקרקע אין מקבל טומאה אמנם כבר כ' בח"ס סי' רי"ח לחלק דרק היכי דתמונתו מוכח עליו דנעשה להשתמש לקרקע אינו מקבל טומאה אבל היכא דאין צורתו מוכחת שנעשה להשתמש בקרקע אז שפיר מקבל טומאה לכן הצריכו לנקוב אותם כמוציא רימון לבטלם מתורת קבלת טומאה:
וכן בס' גידולי טהרה סי' ג' הקשה דבמשנה דכלים בפי"א תנן כל כלי מתכת שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מדלת וצינור שנעשו לקרקע א"כ מ"פ בירושלמי על הא דיש"ש והלא כלי הוא ומאי קושיא הא יש"ש נעשה לקרקע והרי הוא כטובל בתוך גומא שבקרקע ותי' דקבלה היתה בידם שהי' לא הי' מחובר דרק בנין אלא חיבור עראי וכן משמע פשטי' דקרא ואת הים הוריד מעל הבקר משמע דהים הי' בפ"ע ואע"ג דכ' יצוקים ביציקתו היינו הפקעים אבל הים לא הי' מחובר עם הבקר ועיין רלב"ג שכ' שהפקעים שהיו שש מאות הי' להם צורת בקר המריקים מים בפיהם ואפשר שהי' קדור בהם כמין כלי לקידוש ידים ורגלים ואם הדבר כן א"כ ע"כ הים לא הי' מחובר לקרקע דהא לקידוש יו"ר בעינן דוקא כלי שהוא תלוש וקרוב בעיני שזה שנאמר בקרא לרחצה בו הכהנים היינו ג"כ קידוש יו"ר דבלא"ה הדבר תמוה שיעשה ים גדול כל כך בשביל טבילת כהנים לחוד וכל עיקר טבילה זו לא עמדנו על בירורה ומה טיבה דאי לכהנים שהם טמאים האיך יכנסו לעזרה ואי משום טבילה דהנך מעלות דיומא ודחגיגה מאן יימר דכבר גזרו עליהן בימי שלמה ואמנם לדברי רבינו שכ' דהיש"ש כמקוה הי' ואין מימיו נפסלין בלינה כמו הכיור וממנו היו ממלאין הכיור משמע דלדעתו פירוש ולרחצה בו הכהנים ליטול ממנו מים לצורך רחיצת הכהנים וא"כ אין הכרח דלא הי' מחובר והנה בפ"ו ממקוואות כ' רבינו דהלוקח כלי גדול כגון חבית או עריבה ונקבו נקב המטהר וקבעו בארץ ועשאו מקוה כשר והראב"ד השיג דאין מותר לטבול בתוכו עד שיהא המים מעורבין למקוה כשר [ע"כ] ובס' גדולי טהרה תמה עוד יותר דכיון דרבינו סובר שאובים דרבנן א"כ מנ"ל לענין לטבול בכלי שהוא דאורייתא והעלה דרבינו הוציא דינו מהירושלמי הנ"ל דלכך הי' יכולין הכהנים לטבול ביש"ש לפי שהי' מנוקב כמוציא רימון ומוכח דכלי שניקב כדי טהרתו בטל מת"כ ומותר לטבול בו:
הנה הכ"מ הראה מקום לדברי הירושלמי פ"ג דיומא וז"ל ויעשו דדין זה ע"ג זה א"ר יונה כיום מרובה של תמיד העליון משום כלי פתוח ברובו והתחתון אין בו משום אוירו של כלי אמר ריב"ל אמת המים היתה מושכת לו מעיטם והיו רגלי השוורים פחותים כרמונים ר"ש בשום ר"א הים בית טבילה לכהנים הוא והים לרחצה לכהנים בו ולא כלי הוא ומשני אמת המים עוברת וכו' ועי"ש מה שפי' בק"ע אבל בשו"ת בא"פ סי' נ"ג כתב להגי' והכי קאמר ארי"ו כיום מרובה של תמיד ואתי לפרושי המשנה שעשה י"ב דד משום יום מרובה של תמיד ואח"כ פריך ויעשו דדין זה ע"ג זה דרך ארכו מלמעלה למטה וע"ז משני העליון משום כלי פתוח ר"ל שאז יהי' פסול מליטול ידו מן דד העליון שהמים היוצאין מן הדד העליון ויש בו נקבים הרבה למטה ממנו הוא נראה כאלו הי' כלי פתוח ברובו וגם התחתון אין לקדש ממנו משום אוירו של כלי פירוש כיון שהי' סמוך לשוליו אין המים שיוצאין דרך שם מאוירו של כלי ולכך לא עשו הדדין זעג"ז ואח"כ קאמר ריב"ש אמת המים עוברת וקאי אהא דקאמר כדי שלא יהא ממיו נפסלין בלינה כמש"כ אח"כ שאמת המים נמשך היש"ש שממנו הי' מי הכיור ועד"ז נראה לי פירוש הברייתא דמייתי בש"ס דיומא שחרית במילואו הכונה דהברייתא ס"ל דבאמת עשו הדדין זעג"ז וקאמר שחרית שהי' הכיור מלא עדיין הי' מקדש מן הדד העליון בערבית בירידתו ר"ל שירדו ממיו של כיור ונתמעטו הי' מקדש מן התחתון אבל בשחרית עדיף לי' טפי מן העליון שהיא על אוירו של הכלי יותר מן התחתון ועי"ש דפח"ח: