מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ג · הלכה כא
א') אחד טמא שנכנס למקדש וכו'. עמשל"מ שהאריך והנה רבינו בפ"ג מה' אבל כתב כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש הר"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם לוקה על כ"א וכו' וכתב אח"כ עוד בכהא"ג נכנס לאוהל וישב שם עד שמת או שנכנס בשידה ופרע עליו חבירו גג השידה חייב בלא יטמא ובלא יבוא כי שניהם באים כאחד ובכ"מ תמה הא הוה לאו שאין בו מעשה והנה בש"א החדש תמה עליו מדברי עצמו שבפ"י מכלאים שכ' הכ"מ דלכן חייב על כל פעם דיכול הי' לפשוט וללבוש חשוב כמעשה וא"כ ה"ה כאן (והנה בבכ"י סי' שע"א הקשה ג"כ על הב"י שהביא דברי הכלבו שכ' ג"כ בנכנס בשגגה לוקה והשיג עליו הב"י הא לאו שאין בו מעשה הוא ולכן תמה עליו בבכ"י מדברי עצמו שבפ"י מכלאים הנ"ל ואמת השגה זו אינו מכיר כי ב"י כ' עוד אח"כ דין אחר מכלבו בנכנס בשידה ופרע חבירו מעזיבה די"א דלא לקי אפי' בשהי' דאין בו מעשה וא"כ אמאי בנכנס בשגגה לוקה לכן הקשה ב"י שפיר הא אין בו מעשה והיינו כתמיהת הלח"מ על דברת רבינו שכ' דבנכנס בשידה דלא לקי ובנכנס בשגגה פסק דלקי ולפי"ז י"ל דגם כונת הכ"מ הי' להקשות כיון שראה דבה' נזירות פסק בפרע מעזיבה דלא לקי וכמו שיבואר) והנה בפ"ה מנזירות כ' דנכנס בשגגה לוקה משום לא יבוא ומשום לא יטמא אולם בפ"ו כ' בנכנס לביהמ"ק בשידה ופרע חבירו מעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה אינו לוקה ויקשה דבה' אבל כ' אם חבירו פרע מעזיבה לוקה וכן בפ"ה פסק בנכנס בשגגה לוקה וכאן ס"ל דפטור וכבר עמד ע"ז בלח"מ ובראב"ד תמה דהא בעיא בגמ' רק אי צריך שהי' אבל בשהה פשיטא דחייב (וכ"מ רצה לפרש דרבינו ס"ל להיפוך דבעיא אי מחייב אשהי' וש"א דחה דלא משמע כן ועוד קשה לי למה בפ"ה מנזירות בנכנס לבית שיש שם גוסס או נכנס בשידה וכן בה' אבל גבי כה"ג לא הזכיר דבעי שהי' כמו באם נכנס בשגגה ונראה לישב דהנה תוס' בנזיר דף מ"ג הקשה הא אין בו מעשה ותי' שסייע לפרוע מעזיבה ובש"א סי' י"ב תמה טובא אדברי תוס' משבועות דף י"ג דמוכח שם מדבריהם דחשוב יש בו מעשה דבהכניסה עשה מעשה ופלפל שם בדבר אם יש לחלק בין הי' מעשה בהיתר כמש"כ במשל"מ והקשה עוד דלתוס' דאיירי בסייע לפרוע המעזיבה א"כ הך דשבועות ונזיר דף י"ז באיבעיא אי צריך שהי' ג"כ בסייע לפרוע המעזיבה וז"א דא"כ ל"ה באונס וכ"כ תוס' שם ועוד א"כ אמאי נקט כלל שחבירו פרע ועוד דאכתי בגוסס מה מעשה יש ונראה לי לבאר דבריהם כי בגמ' דנזיר רצה לאשכוחי שיתחייב ב' בפ"א ברגע אחד וא"כ ע"כ איירי בלא שהי' כלל (וכמש"כ רבינו כאן דהוה כאחת טומאה וביאה דהיינו דל"ה מאוחר אבל מה דקדמה לא איכפת לן דכש"כ דחייב וכמש"כ המשל"מ דחייב משום דהוה כטומאה בחוץ ולפמש"כ הוא באמת נטמא תחילה והא דיקשה אכתי למה לא כ' רבינו דטומאה קדים נ"ל משום דבה' י"א כתב רבינו דמדרבנן לוקין על ביאה במקצת ולענין ביאה במקצת ל"ה טומאה קדים רק בב"א וקמ"ל כל ששב"א ל"ח מאוחרת וחייב בביאה במקצת וכיון דצריך רבינו לאשמעינן כן משום איסור דרבנן בביאה במקצת כ' כן גם לענין חיוב דאורייתא אף דלענין חיוב מה"ת בעינן ביאה בכולו והוה טומאה קדומה) ועתה א"ש דהנה תוס' בשבועות ונזיר שם כ' הא דהוה מעשה היינו כיון דהי' פנאי לצאת ולכנוס והיינו כהך דכלאים כדי פשיטה ולבישה חשוב כמעשה עמשל"מ פ"ג מביאת מקדש דתרתי בעי ורק האיבעיא אי צריך שהי' בשיעור השתחוי' אבל שהי' פשיטא דצריך ולפי"ז הך דנזיר דף מ"ג דכתבנו דאייריא בלא שהי' א"כ שפיר יקשה הא אין בו מעשה ואף דהתחלה הי' במעשה דזה רק אמרינן היכא דיש שיעור כדי יציאה וכניסה וכאן דצריך להיות בפ"א ע"כ בלא שהי' וא"כ שפיר הקשו תוס' הא אין בו מעשה ובזה ניחא לתמיהת ש"א מפ"י דכלאים דשם היינו בשהי' חשבינן תחילת המעשה אבל כאן בלא שהי' ומה שהקשה מגוסס הנה כבר הקשה כן בכ"מ ה' אבל ותי' דאייריא כשנכנס התרו בו שלא יכנס דימות מיד וש"א השיג הכי ידעו שימות מיד לזה י"ל דלא התרו בו שימות מיד רק שאל יכנס וישהה שם ב' או ג' ימים אשר רוב גוססים מתים בג' ימים כמו שהעלה בש"א סי' א' ובב"מ סי' י"ז וברוב גוססים למיתה מלקינן נמי מלקות כגון באשה שהניחה בעלה גוסס שכ' רבינו בפ"ט מתרומות דלא תאכל אם התרו בה ואכלה חייבת וכן ראיתי אח"ז בשמ"ק בשם הרא"ש דאייריא בהתרו בו אל תכנס ול"ה הת"ס כיון דרוב גוססין למיתה:
ולפי"ז א"ש גם דברי רבינו דלא כ' בנכנס לבית שיש שם גוסס או בנכנס בשידה לאוהל המת דחייב ב' לא הזכיר שהי' כלל דא"א דאז אינו בב"א והא דיקשה אמאי לוקה הא זהו קו' הכ"מ באמת ותי' כנ"ל דאיירי בסייע ובזה ניחא מה שהקשיתי דבפ"ה מחייב רבינו בפרע מעזיבה ובפ"ו כ' דפטור דכאן איירי בפרע בעצמו ועשה מעשה ולא איירי בשהי' כלל:
ונ"ל שהדבר מוכרח דאיירי בלא שהה דהנה בפ"ו כ' רבינו נזיר והוא בביה"ק לוקה על שהייתו והקשה בלח"מ מיני' ובי' הרי לרבינו האי בעי אי יתחייב בשהי' ועוד אמאי לא מוקי הך בעיא דרבא דנזיר והוא בביה"ק דאיירי בהתרו בו לצאת אי מהני שהי' או דילמא לא גמירי שהי' ואפי' שהה אינו לוקה וכן תמה נמי במשל"מ אפי' לפי' הראב"ד דליבעי אי צריך שהי' בהתרו בו לצאת ובשעה שנזר לא התרו בו וגם בש"א הקשה כן ולי יקשה כי ר"א דבעי אי צריך שהי' וש"א השיג דהרי בעי אי צריך שהי' משמע דשהה פשיטא דחייב לכן סובר רבינו דהך בעיא דרבא איפכא אי מתחייב אשהי' אבל בעיא דר"א הוא כפשטי' אי צריך שהי' שכן מפורש בדבריו אי צריך או א"צ ואיירי בנזר בקבר והתרו בו לצאת א"כ בשהי' פשיטא דחייב ורק בעי אי צריך שהי' דאפשר דאפי' לא שהה שיעור השתחוואה ג"כ חייב כיון דשהה כדי יציאה חשיב כאילו עשה מעשה יציאה וכניסה והיינו כאילו המעשה שעשה שנכנס לקבר כאלו אותה מעשה הלבישה עושה שנית אבל בעיא דרבא הוא איפכא דבלא שהי' פשיטא דפטור דאין בו מעשה דל"ש לומר כיון דשהה כדי שיעור יציאה חייב דהוה כאלו עשה מעשה ראשונה עתה שנית דז"א דאף אם עשה מעשה ראשונה עתה לא היה מתחייב כיון שהוא בשידה מכוסה במעזיבה ולומר דשהי' הוה כאלו יצא ונכנס כמו שהוא עתה בשידה מפורעת בלא מעזיבה זה לא שייך כלל כיון דלא עשה הוא מעשה הפרעת המעזיבה ול"ד לבעיא דרב אשי דהוא עשה איסור דנזר בקבר רק לא התרו בו אז לכן כשהתרו בו עתה מעשה הראשונה נחשב כמו שהוא עתה נזיר:
וא"כ בהך בעיא דרבא פשיטא דבלא שהי' לא מתחייב דאין בו מעשה ורק בעי אי בשהי' כדי השתחוי' חייב אפי' בלא מעשה וחידש לן רחמנא דחייב אפי' אין בו מעשה כיון דגם גבי מקדש חשיב זה חידוש דלא מתחייב רק בשהה כאן נמי חידוש הוא דחייב בלא מעשה בשהה וא"ש הא דלא מוקי בהתרו בו לצאת דבכהא"ג פשיטא לי' דבשהי' כדי השתחוי' חייב ורק בעי אי צריך כמש"כ באיבעיא דר"א באמת כן והנה בדברי רבא אין מפורש כמו בלשון דר"א צריך או א"צ לכן שפיר מפרש רבינו פי' אחר כמש"כ כ"מ ומעתה א"ש דברי רבינו תחלה כ' דנדר בקבר ושהה חייב והיינו בעיא דר"א דפשיטא בשהה חייב ורק בעיא אי צריך או א"צ משום דאלו עביד השתא הוה מעשה באיסור וחייב בשיעור כדי יציאה וכניסה אפי' בלא שיעור כדי השתחוי' ואח"כ כ' אם נכנס לשם בביה"ק בשידה דבהא א"א לפרש דבעי אי א"צ שהי' דרק סגי בשיעור כדי השתחוואה דז"א דאין בו מעשה ולומר דחשוב כאלו עשה מעשה ראשונה עתה א"א לומר כן דגם עתה אלו עשה כן אין מתחייב וא"ש דבנכנס בשגגה מחייב בשהה עכ"פ דשייך ג"כ לומר אלו יצא עתה ונכנס מתחייב לכך יש להסתפק אי צריך כדי השתחוואה ג"כ אבל בשהה כדי השתחוי' פשיטא וא"כ א"ש קו' ראשונה בפ"ה בנכנס באוהל המת בשידה וכן בה' אבל דלא הזכיר שהי' דע"כ איירי בפרע בעצמו ג"כ ועשה מעשה ול"צ שהי' אבל אי פרע חבירו לא מתחייב בשהי' כמש"כ רבינו בפ"ו:
ב') עוד נראה לי דהנה גוף הסברא דאמרינן דחשבינן תחלת המעשה כאלו הוא עושה עתה מצינו דוגמתו בהא דפליגי בפ' כיצד הרגל באשו משום חציו דכ' הריא"ף שם דהוה כאלו עשה בידים והקשה בנמ"י א"כ כשמדליק בע"ש והולך ודולק נאמר כאלו הדליק בשבת ותי' דאזלינן בתר התחלת המעשה דחציו מיד כשיצא מידו כאלו עשה כבר ההיזק דאי אפשר לאהדורי וכן בהדליק בע"ש כל ההדלקה נמשך אחר מה שהודלק בע"ש ובירושלמי פ"ב דשבת במשנה דלא יקוב שפופרת של ביצה שכ' הטעם משום דלא הותחל בכל טפה וטפה וכן איתא לענין רחיים דאסור ליתן מבעוד יום משום שלא הותחל בכל חטה ופי' המפרש דזה לא הי' כאלו התחיל להדליק (או לטחון) בשבת כיון דמבע"י לא הי' התחלה באותה טפה משא"כ כשהשמן בנר ודולק ונמשך כל השמן אחריו הוה כאלו כולו הודלק מבעו"י וכן בכתובות דף ל"א פריך דנאמר הגבהה צורך אכילה ומשני התם אי אפשר להגבהה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ופירש"י ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה וכ' אח"כ עוד משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין לפי"ז אני אומר דנהי דבגמ' תי' דתליא בא"א לאהדורי מ"מ אין הכונה לשלול כל דאפשר לאהדורי ע"י מעשה דזה חשיב כאלו כבר נעשה רק כונה לשלול לאפוקי היכא דא"א לאהדורי בלא מעשה כמו בהגבהה לצורך אכילה אם יהא בשב וא"ת ולא יאכל ליכא איסור א"כ ה"נ בלבוש כלאים אם יהא בשב וא"ת כמו שהוא עתה א"כ לעולם יהא לבוש כלאים וצריך מעשה יציאה לאהדורי חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה אפשר לאהדורי דהרי אם לא יפרע מעזיבה ולא יעשה מעשה לא ימשך ממילא האיסור אין ליחשב מעשה כניסה להתחייב כשפרע לו חבירו ולכך פסק גם בשהי' פטור (אלא דיקשה ממה שכ' רבינו בנדר בקבר ושהה דחייב והרי שם אם לא עשה מעשה קבלת הנזירות לא הי' נמשך ממילא האיסור אך י"ל דעכ"פ שהי' הטומאה נמשך ממילא וכן בנכנס בשגגה אבל בשידה לא נמשך ממילא הטומאה כלל אם לא ע"י מעשה דפרע מעזיבה) ובהא ניחא קו' תוס' בשבועות ממכות דלר"ב לא מחייב אשהי' כדי פשיטה ולפמש"כ א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל אם האיסור שנתהוה נמשך ממילא אחר המעשה חשוב כאלו עשה מעשה באיסור וזהו שייך לחייבו פ"א כגון בהי' שוגג והודיעוהו כי לבש כלאים חייב בשהי' כדי לבישה וכן לענין טומאה לחייבו אחת אשהי' אבל לומר דיתחייב שתים בהתרו בכל שיעור שהי' זה ל"א דנאמר כאלו הפשיט ולבש דמעשה פשיטה אין נמשך ממילא ורק פעם ראשון שייך כן דנמשך למעשה חשוב כאלו עשה איסור במעשה אבל לא דנאמר כאלו פשט ולבש דהפשיטה אין נמשך ממילא א"כ א"א לחייב על כ"א ואחד אבל פ"א בין לענין כלאים או לענין טומאה מודה דחייב אשהי' דחשבינן לתחילת המעשה:
והנה תוס' בשבועות שם הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירוש ונגע חייב על כל אחד ואחד ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך בפ"ה בנכנס בשגגה פסק דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר חייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנוגע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך יתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' וכן יקשה לפמש"כ בטעם דל"ה בו מעשה בשהי' משום דחשוב כאלו עשה עתה אותו מעשה שעשה תחילה הי' מתחייב וא"כ יקשה הרי גם אם יטמא שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר ונטמא א"כ ל"ה במחוברין שפיר חייב ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר ונטמא ועוד דהא הראב"ד סובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר א"כ יקשה דבפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה לוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אמנם לפמש"כ ניחא דלענין לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דהא בחיוב זה הוא דמתחלל (כעין סברת תוס' חולין דף י"ד באותה שחיטה לא נעשה מומר) אבל לחייב על כל אחת בהא ס"ל רבינו דבמחוברין ולראב"ד אפי' בפירש מיקרי מחולל ועומד:
ובהא ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף ס"ה דר"ל ס"ל דל"ח ידעוני משום דלית בי' מעשה ופירש"י אף דלוקח בפיו העצם בשעה שמדבר עכ"פ העצם מדבר בעצמו ואין בו מעשה וגם רי"ו מודה לזה רק דמוקי כר"ע ויקשה מ"ש כאן בשהי' דחשוב כמעשה משום דהכניסה הוה מעשה א"כ גם בידעוני ההכנסה ליהוי נחשב מעשה ויתחייב אף דבשעה שמדבר אין עושה מעשה והנה רבינו בפ"ו מעכו"ם פסק דחייב חטאת וע"כ דחשוב מעשה משום הכנסה בפיו ובלח"מ שם תמה דאיך פסק דחייב חטאת וע"כ דהיינו כרי"ו אליבא דר"ע הא בה' שגגות פ"א כ' כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין עלי' בשוגג חטאת חוץ ממגדף פסח ומילה וא"כ ה"ה ידעוני משום דאין בו מעשה ותי' דבה' שגגות חשיב רבינו ידעוני במעשה משמע דיש ידעוני בלא מעשה שמדבר בלי שימת עצם ובזה א"ח חטאת אבל בשימת עצם חשוב מעשה והנה יש להקשות על לח"מ דהרי בסוגי' מבואר דאפי' מעשה זוטא ליכא בידעוני דהיינו אפי' עקימת שפתיו ליכא ואי מדבר בלי שימת עצם א"כ עכ"פ יש כאן עקימת שפתיו ולכן הי' נ"ל דבה' שגגות אייריא במעשה דהיינו דחשיב זה שמדבר בפיו עקימת שפתיו למעשה לר"ע וכאן אין עושה מעשה כלל בשימת עצם בשעה שמדבר וא"כ היינו כפירש"י וא"כ שוב יקשה מ"ש משהי' דחשוב מעשה משום הכניסה אבל לפמש"כ לעיל ניחא דכל שאין האיסור נמשך ממילא למעשה אינו חשוב כמעשה וכאן ג"כ אם לא יעשה מעשה עקימת שפתיו או מעשה ההקטרה לא נעשה האיסור דאין מדבר מעצמו לכן לא הוי כמעשה:
ונראה לי ראי' לדברינו ממש"כ רבינו בפי"ב ממעה"ק בהניח שאור ונתחמץ המנחה לוקה וחשוב כמעשה ומ"ש בנכנס בשידה דלא לקי לפי הנ"ל א"ש אם לא נעשה מעשה לאהדורי ימשך ממילא החימוץ חשוב כמעשה ודמיא לנכנס בשגגה דחייב אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא ודו"ק:
ג') אך אי קשיא לי הא קשיא לי דרבינו בפ"ה מה' מלכים כתב דאין לוקין על לאו דלא תשוב מצרימה משום דאין בו מעשה דבכניסה ליכא איסור רק השהי' להשתקע שם אסור וזה אינו מעשה ויקשה מ"ש מכאן דאם נכנס בשגגה או שנדר בקבר לחייבו אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא וכן כאן השהי' במצרים נמשך ממילא ול"ד לפרע מעזיבה דשם אין נמשך ממילא הטומאה ואין לומר רק בנמשך הוא דכ' רבינו דלא לקי דאם אין נמשך שהי' ממילא ורק נמלך אח"כ ז"א דא"כ איך כ' דלא לוקה על לאו זה הרי משכחת בנכנס להשתקע:
ולכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"א מחגיגה כ' מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולת ראיה עובר על ל"ת דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה דאין בו מעשה והקשה בש"א סי' ל"ב הרי עושה מעשה בכניסה ותי' כיון דעיקר המעשה אין האיסור רק האיסור שלא קיים מה שציותה תורה המצוה שתלוי במעשה זה לא לקי והנה לפי"ז א"ש גם בנכנס למצרים אין זה האיסור רק שלא קיים המצוה שתלוי במעשה דהיינו שלא להשתקע לכן נחשב כאלו אין בו מעשה אלא דיקשה הרי בנזר בקבר ג"כ אין הכניסה איסור רק זה שנזר ולא יצא אפ"ה מחייב והנה לפי תי' ב' כל שנמשך ממילא וא"צ מעשה לאהדורי חשוב כמעשה יקשה ג"כ מהך דר"פ אבל לפי תי' ראשון שכתבנו דלא מתחייב רק אם נוכל לומר אילו עביד השתא היה דבר זה באיסור לכן נחשב כאלו עשה מעשה באיסור לפי"ז י"ל בהאי דלא תשוב מצרימה ל"ש לומר שנשתקע שם חשיב מעשה משום הכניסה דהא ל"ש לומר אם עביד השתא הי' איסור בכניסה במעשה דז"א דכניסה לעולם אין איסור וכן בראיית פנים אין הכניסה איסור רק זה שהוא ריקם וא"א להיות המעשה גם עתה באיסור דבגוף מעשה כניסה אין איסור:
והנה תוס' יבמות דף צ"א העלו דבסדין בציצית חשוב שב וא"ת כי אין מתחייב רק אחר עיטוף והקשה מכלאים דחשוב בשיעור פשיטה מעשה ותי' דבכלאים נתחייב בלבישה דעיקר איסור בלבישה משא"כ בציצית לא נתחייב רק עד אחר שנתעטף והבין בש"א סי' ל"ב דהכוונה דבציצית המעשה בהיתר חשבינן כמעשה ולדעתי אין כן כוונת התוס' רק כוונתם כמש"כ בכלאים הלבישה באיסור א"כ חשבינן בשהי' כדי פשיטה ולבישה כאילו לבשה שנית והוה מעשה באיסור משא"כ בציצית אי אפשר לחשב המעשה דעיטוף בשעת חיוב ציצית דל"ש דנחשב כעשה שנית דאף אם יתעטף שנית יהא כן דתמיד אין בעיטוף חיוב ציצית ובזה א"ש גם הך דידעוני דל"ח מעשה לשיטת רש"י משום דא"א שיהא המעשה דכניסת עצם עצמו האיסור רק דקשיא לזה מפי"ב ממעה"ק בהנחת שאור ג"כ המעשה הוא תמיד רק בהיתר דא"א שיהא גוף המעשה איסור מעולם:
ונ"ל ראי' לדברי הש"א דהרי בברכות דף כ' מסיק דהא דמטמא לממ"צ משום דשב וא"ת שאני ואמאי הא הרי מטמא עצמו בידים בערב פסח ועל כרחך דהמעשה לא נאסר מעולם והאיסור הוא רק ביטול המ"ע וזה הוה שב וא"ת אך יקשה לזה דהא בנדרים דף ו' מבואר בטימא עצמו עובר בב"ת דנזירות טהרה ופי' הרא"ש שם אחר ג' רגלים והקשה הט"א א"כ איך ילקה הא אין בו מעשה דשהי' אין בו מעשה וראיתי באוהל דוד שתי' לפמש"כ תוס' בשבועות דחשיב מעשה בשהי' כיון שתחילה הי' במעשה א"כ גם בב"ת הא תחילה הי' ע"י מעשה בידים ולדעתי דאכתי קשה דהא בטו"א שם הקשה איך יתחייב בב"ת הא טהור ג"כ לא מתחייב רק אם נכנס לעזרה וטמא ליתא בביאה דפטור מראי' כמבואר בחגיגה א"כ לא משכחת ב"ת דא"ל נתחייב על שלא טיהר עצמו דז"א דאטו עדיף אי לא עלה לרגל דא"ע בב"ת ולמה יגרע בטמא ועוד דיקשה איך משכחת דילקה על ב"ת הא גם בטהור לא מחייב רק בבא לעזרה ואם בא ולא הביא הנדרים עובר ויקשה הא אין בו מעשה וכמש"כ רבינו לענין ר"פ וכן בטמא אף בנכנס באיסור בעזרה ולא הביא הנדרים ליכא מלקות בב"ת כיון דאין בו מעשה דאף דעשה מעשה כניסה אין זה בלאו דב"ת דב"ת הוא רק מניעת המצוה שנמנע מלהביא דבב"ת גם עשה יש רק י"ל דבאמת ה"ט דרבינו מפרש הך דנדרים בלא מלקות כמש"כ בפ"א דנזירות וכן בפי"ד ממעה"ק דאין לוקין על לאו זה וע"כ מטעם האמור אולם עדיין יש לעיין דרבינו בפ"ג מעבדים כ' דלאו דלא תשלחנו ריקם הוא ניתק לעשה דזה ממש כמו לאו דר"פ דחשיב לאו שאין בו מעשה:
ונראה ליישב דהנה במשל"מ הקשה אמאי לא חשבו בגמ' דף ט"ו לאו דהענקה דמשכחת ביטלו אי נשרפו נכסיו אין חייב בתשלומין ותי' דאפי' אי אין חייב בתשלומין ג"כ לא לקי כשביטלו משום דאין בו מעשה וזה תימא רבתי דיקשה א"כ אמאי נקט רבינו טעם זה דניתק לעשה דלפעמים משכחת שילקה לטעם זה דניתק דהיינו כשנתבטל והי' לו לומר טעם זה דלאו שאין בו מעשה כולל יותר וכהא"ג הקשה המשל"מ בעצמו בפי"ח מפהמ"ק דכ' רבינו שם אנותר דלא לקי משום דניתק לעשה והקשה הכ"מ הא הוה לאו שאין בו מעשה לא לקי משום דניתק ותמה במשל"מ דטעם דאין בו מעשה כולל יותר דאי משום דניתק דאכלו ארי הרי נתבטל ולקי ואמנם אני אמרתי ליישב קו' המשל"מ דנהי דרבינו בפ"א מנערה פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו היינו היכי דיש בעיקר הלאו מעשה אבל אי ליכא מעשה אז רק אם ביטלו בידים חייב דאז הוה מעשה ואפשר אפי' בביטלו בידים ג"כ פטור דבשלמא כשיש מעשה בהלאו נמשך המעשה עד אשר נתבטל העשה ולוקה כמש"כ למעלה דבשהי' חייב מהא"ט וא"כ לפי"ז י"ל אף למ"ד לאו שא"ב מעשה לוקין היינו היכא דאין ניתק לעשה אבל אי ניתק לעשה דבשעה שעבר העבירה אין כאן חיוב דניתק לעשה לכן אף אי ביטלו בידים פטור:
ד') עוד יש להקשות בשיטת רבינו והראב"ד דהנה תוס' שבועות דף י"ז הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירש ונגע חייב אכ"א ואחת ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך פסק בפ"ה בנכנס בשגגה דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר דס"ל בפ"ו דחייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא ואיך יתחייב אשהי' בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנודע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך נתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' ויותר יקשה עוד לפמ"ש ע"י מעשה שמתחלה נחשב כאלו עשה עתה אותה מעשה וחייב אשהי' א"כ יקשה דהרי גם אם יטמא עצמו שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר וטימא א"כ ל"ה כמחוברין וחייב שפיר ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב מחולל במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר וטימא וביותר יקשה לשיטת הראב"ד דסובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר ויקשה דהא בפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה דלוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אך נראה לישב דדוקא לחייב על כ"א ואחת בהא סובר רבינו במחוברין ולראב"ד אפי' בפירש דמקרי מחולל ועומד משא"כ לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דבחיוב זה הוא מתחלל:
ה') והנה הראב"ד כ' עוד שם ואנחנו עתה כולנו ט"מ ועוד אין עליהם חיוב טומאה עכ"ל וקשה לי דהא דכ' ג"כ דכולנו ט"מ ע"כ היינו שנטמאו כולנו בשוגג או באונס וא"כ כבר מחולל הוא וקשה הרי בפ"ו פסק ראב"ד דחייב בשהה ויקשה הא מיד שחבירו פרע מעזיבה נטמא בשוגג ונתחלל איך חייב אח"כ בשהה במזיד וע"כ בנטמא בשוגג ל"ח מחולל וא"כ אמאי כהנים אין מוזהרין בזה"ז והנה לפמש"כ י"ל בשהה חייב היינו משום דבאותה טומאה בפעם ראשון נעשה מחולל:
ועוד י"ל דשאני הכא כיון דהן בחזקת טמאים וא"א ליטהר אלא דא"כ יש לעיין גם לרבינו דסובר בפירש חייב דמוסיף טומאה דיטמא אחרים טומאת ז' דהרי בלא"ה אנו טמאים וא"א ליטהר ואין לומר דרבינו לית לי' סברת הראב"ד דכולנו ט"מ ז"א דרבינו בפי' המשנה בפ"ג מפרה כ' ג"כ סברא זו דכולנו ט"מ והביא תוספתא כי גם בימי עזרא הי' כן ונראה לי דרק ראב"ד לשיטתו שייך דכהנים פטורים בזה"ז משום דא"א ליטהר דהוא סובר בפ"א מה' אלו דכהנים מותרים לשתות בזה"ז דל"ח למהרה יבנה אבל רבינו סובר שם דאסורים לשתות במכיר בית אב שלו דחיישינן למהרה יבנה א"כ יהא לנו גם אפר ליטהר הוה שפיר מוסיף אטומאה אם יטמא אותה טומאה וודאית עכהא"ג בנוב"י נ"ה וז"ל עכשיו שכולנו ט"מ יש כאן ס"ס ודחה זה דמ"מ אם היום יבנה מקדש יש נפ"מ בטומאה זו אם מחמת שטמאה מת תיכף תקבל הזאה שהרי זה כמה ימים שלא בא באוהל המת תקבל הזאת שלישי וביום החמישי תקבל הזאת שביעי ואם היא טמאה נדה מחמת ראי' זו טמאה מעתה ז' ימים ודו"ק: