אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג

פרק ב

הלכה א

נראה לי בטעם הדבר עפ"י מש"כ רבינו בסוף ה' טומאת צרעת דברים נמרצים וז"ל לפיכך רשאי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ד' אלקיהם והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשותו בשמים פיהם ולשונם שהלכה תחילה בארץ זו הוא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה לפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה שנאמר אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו ע"כ נשלח מחברות ב"א:
אמנם בספר החינוך כ' משרשי המצוה לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה והשכל עליוני השלם ותהי נפרדת עד אשר תטהר על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלקים שם א"כ להיות בו האיש המלוכלך והענין הזה יש לדמותו לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו אפי' במלבושיו וכמש"כ כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק:

הלכה ב

א') זה המחנה הוא מחנה שכינה וכו'. עכ"מ שהוא למד כן מספרי ולכאורה יפלא למה בחר בדרשא דספרי ושבק לדרשא דגמ' בפסחים דף ס"ו יליף מבדד למצורע וממחניהם זב וט"מ ונראה לישב דהנה בצל"ח הקשה ר"י דדריש ממחניהם תן מחנה לזה דאכתי אם לא כתוב צרוע וכל זב מנ"ל דקרא דולא יטמאו עלי' קאי:
והנה על דברי רבינו דיליף מבנין אב יקשה הא על בנין אב אין לוקין כמו שאין לוקין על מה דיליף מקו"ח וא"כ הא דיליף ממצורע דכל אחד שחמור ממנו חמור משליח חבירו א"כ לא הי' לוקה על זה המחנה לכן נראה דבוודאי רבינו סובר דהלאו קאי על שניהם מדכתיב מחניהם תן מחנה לזה אלא דלא ידעינן מאן נינהו לזה צריך בנין אב דתן לכל אחד מחנה חמור דכל שחמור ממנו שלוחו חמור ממנו והבן:
והנה במשל"מ הביא דברי הרא"ם מנ"ל דמצורע חוץ לג' מחנות דילמא במחנה לוי' ותי' דיליף מד"כ מצורעים ומשל"מ הקשה מדברי קבלה אין ראי' והנה כבר השבנו ע"ז בפ"ו מבהב"ח דיש להוכיח כן מקרא דאת והב בסופה דדרשו בברכות דקאי אמצורעים אמנם במשל"מ העלה דמחניהם לשון רבים משמע ע"כ תן מחנה לזה ולזה רק הקשה דילמא זב במחנה ג' ומצורע במחנה לוי' ולי נראה כיון דדריש מבדד דאף מערי חומה משתלח כמש"כ רבינו להלן ונהי דרק בעשה אבל עכ"פ דוק מינה שגם סיפא דקרא לבדו היינו חוץ לירושלים דירושלים ג"כ מוקף חומה וזה ברור ובאו"ח תי' קו' משל"מ דא"כ למה נכתב שלא כסדר מצורע זב ואח"כ ט"מ אי זב חמור לכתוב זב קודם מן החמור אל הקל אע"כ מצורע חמור ולכן כתיב מצורע תחילה דאז מצורע הוה מן החמור אל הקל:
ואמנם תמה באור חדש לדעת רבינו דכל החמור ממנו שליחו חמור ממנו והקשה דילמא זב חמור ולפמש"כ א"ש כיון דבדד ממעט מוקף חומה א"כ ע"כ מצורע חמור דמשתלח חוץ לירושלים והבן:
ובאו"ח כתב עוד דרש"י פי' מחנה ג' ידעינן מחוץ למחנה מושבו משום דרצה לישב קו' המשל"מ דילמא זב חמור לזה פירש"י דמחוץ למחנה מושבו דכתיב במצורע מיותר דהא כתיב בדד ישב אלא להורות ליתן מחנה ג' ותמהני דהרי בדד ישב אינו מיותר כמש"כ רבינו דמזה יליף מצורע נשלח ממוקף חומה רק ע"כ כמש"כ מזה עצמו מוכח מחנה ג' דלא עדיף מעיר מוקף חומה:

ב') לפיכך משלחין את המצורע חוץ לב' מחנות. וכ"כ רבינו בפ"י מטמ"צ וכתב שם דמודיע לרבים שהוא טמא כדי שיפרשו ממנו ולכאורה יש להקשות דבגמ' דמ"ק איתא דתרתי נשמע מיני' דצריך להודיע צערו לרבים כדי שיתפללו עליו ואמאי לא הביא רבינו רק דרשא זו כדי שיפרשו ממנו ונראה דרבינו ס"ל כיון דאמרו בנדרים דיש לחוש דאיתרע לי' מזלא אם יפרסם חוליו ע"כ לא הביא זאת ובהא ניחא לי אחריתא דהנה איתא במס' שמחות פ"ו דכשהי' לאדם חולה הי' מקיף הר הבית ואומרים לבמה לך להקיף ואומר שיש לו חולה ואומרים השוכן בבית זה ירחם עליו וכן מי שנאבד לו אבידה הי' מקיף הר הבית ואומרים לו מי ששוכן בבית זה יתן בלב מי שמצאה ויחזיר לך וכך מי שהוא אבל או מנודה אומרים לו ד' ינחמך ורבינו בפ"ז מה' בהב"ח הביא הך דאבל ומנודה אבל הך דחולה ונאבד לו אבידה לא הביא ובשו"ת חיים שאל סי' כ"ה הקשה אמאי השמיטו רבינו לפמש"כ ניחא כיון דרבינו לא הביא הך דיודיע צערו לרבים לכן לא הביא נמי דין זה דהא תליא בהא פן איתרע מזלא:
והנה רבינו בפ"ח מביהב"ח כ' דמ"ע לשמור המקדש הוא רק בלילה ובספר דרך הקודש כ' דמקרא דכ' על חומותיך הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה משמע דצריך לשמור בין ביום בין בלילה כיון דדרך לשמור העיר בין ביום בין בלילה ממילא צריך גם המקדש לשמור גם ביום ולהנ"ל יש לישב דבוודאי על העיר צריך שמירה גם ביום כיון דיש אנשים שאסורים לבוא אל העיר כמו מצורע לכן הדרך לשמור גם ביום אבל במקדש ובהר הבית דביום הא שכיחי שם כהנים ולויים א"צ לשמור ביום שלא יכנס טמא וערל או שתויי יין לדעת רבינו לעיל בפ"א רק בלילה אי ל"ה שומרים הי' יכולין ליכנס אף מי שאין רשאי ליכנס לכן רק בלילה צריך שמירה ואף דרבינו כ' בה' ביהב"ח ששמירה הוא רק מפני כבוד הפלטרין הנה להאי טעמא בוודאי א"צ שמירה ביום:

הלכה ג

עמשל"מ שתמה שרמב"ם לא הביא דין דבע"ק ועפ"ח מבהב"ח שהביא המשנה דתמיד מוכח דבע"ק אסור בהר הבית ועיין תוס' מו"ק דף ט"ו ד"ה ובועלי נדות ועיין בהג' רש"ש שם:

הלכה ח

הטמא המשולח. עכ"מ שהקשה למה פסק דלא כר"ח ותי' דר"ח לא שמיע לי' הברייתא מדלא אמר הלכה כר"י ובצל"ח דחה דבריו ותי' יען דר"ל דדריש פסח הבא בטומאה אין משתלחין מקרא דוישלחו ע"כ סובר כר"י לכן הלכה כר"י ואמנם הקשה א"כ דפסק כר"י א"כ ע"כ וישלחו מן המחנה לדרשא דר"א בשעה שאין ט"מ משתלח אין שאר טמאים משתלחים וא"כ למה בפ"ד מה' אלו פסק רבינו דשאר טמאים שנכנסו חייבין כרת על הביאה וכן הקשה בשעה"מ:
ונראה לישב דהנה באו"ח ובשעה"מ תמהו דגמ' קאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע הא אין מזהירין מן הדין ובאוהל דוד תי' דר"ש סובר באמת בסנהדרין מזהירין מן הדין ואמנם הקשה עדיין דפריך גמ' לר"י שפיר קאמר ר"ש ומסיק בדר"א יקשה לר"י אין מזהירין מן הדין א"כ לא יכול לסבור כר"ש ואמנם נראה דהנה במכות דף ט"ו פליגי ר"ל ורי"ו בפלוגתא דקיימו וביטלו ובנובי"ת צ"א העלה דתליא זה אי לאו שאין בו מעשה לוקין ולרי"ו דידי' במכות שם דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין סובר ביטלו ולא ביטלו והנה מבואר שם בתוס' דלר"ל דביטלו ולא ביטלו וסובר דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין גם על לאו דלא יטמאו מחניהם אין לוקין דקדמו עשה דכתיב וישלחו מן המחנה ומעתה לפי"ז כיון דבלא"ה אין לוקין א"כ שפיר קשה לא יאמר זב דל"ש אין מזהירין מן הדין כיון דבלא"ה אין לוקין אך לכאורה קשה ע"ז א"כ איך קאמר בגמ' ברייתא דקתני מצורע שנכנס לירושלים לוקה כרי"ו הא לר"י ג"כ לא לקי לק"מ דגמ' קאמר רק לאפוקי דר"ש דלר"ש הוה ניתק לעשה דהיינו כפי' התוס' שנתקו מלאו וליכא לאו כלל ולר"י ל"ה ניתק לעשה דהיינו דלא נתקו מלאו ושייך בו הלאו אלא דלא לקי משום שקדמו עשה וממילא דלמ"ד קיימו ולא קיימו וכן הלכה דלקי שתים וא"כ רק הכונה דאתיא כר"י לאפוקי מדר"ש דלא נתקו לעשה אבל לא כר"י ממש דלדידי' לא לקי מטעם קדמו עשה אבל הברייתא יסבור קיימו ולא קיימו ושפיר חייב וא"כ ל"ש יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע כיון דאין מזהירין מן הדין וא"כ לפי"ז א"ש דברי רבינו דהנה הצל"ח הקשה מאי קאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע הא אי לא כתיב זב ומצורע א"כ לא ידעינן הלאו דולא יטמאו על מי קאי וא"כ צריך לכתוב זב ומצורע לכן פי' דהקו' להיפוך למה צריך קרא דבדד ישב כיון דיש כבר דרשא דזב ומצורע והנה ע"ז קשה כנ"ל דצריך בדד דאי לאו בדד ישב הוה אין מזהירין מן הדין ולכך צריך בדד דאז בעשה שפיר מזהירין מן הדין כידוע וכן בט"מ וזב ג"כ אחרי שכבר כתיב בדד ילפינן בבנין אב דכל החמור ממנו שלוחו חמור כדאיתא בספרי וכמש"כ רבינו לעיל שוב מזהירין מן הדין וא"כ צריך בדד ומאי פריך וע"כ כמש"כ דלר"י הוה לאו שקדמו עשה ובלא"ה אין לוקה:
אבל לדידן דלוקה על לאו דולא יטמאו א"כ צריך קרא בבדד דאז מזהירין מן הדין כיון דיש עשה ובנין אב וא"כ אף דכתיב בדד צריך לכתוב כל צרוע וכל זב דאל"ה לא ידעינן על מאי קאי וכן אי לאו בדד לא הוה לקי כיון דליכא לא עשה ולא בנין אב אין מזהירין מן הדין א"כ לדידן לא אייתר קרא דכל צרוע ולא קרא דבדד וא"כ לעולם דלא כר"ם ואפ"ה א"ש דמצורע ל"ה ניתק ולכן פסק רבינו דלוקה ואפ"ה פסק דלא כר"א דלדידן דלאו שקדמו עשה לוקין צריכי תרי קראי כאמור וא"צ לאוקים כדר"ח:
וא"ש ג"כ קו' הכ"מ למה פסק כר"י הא ר"ח הכריע כר"ש דלפמש"כ ר"ש ע"כ לטעמי' דמזמה"ד וא"כ אי לאו בדד הי' לוקה ורק דכתיב בדד ואיכא עשה סובר דניתוק מלאו רק לעשה אבל לדידן דאין מזמה"ד אין לנו לומר שניתקו מלאו אלא דבדד בא לומר ליתן מחנה ג' דאי לאו בדד ל"ה ידעינן מחנות כיון דצריך לכתוב זב ומצורע דאמזמ"ה לכך ע"כ לית הלכתא כר"ח ולא כר"ש ודו"ק:

ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לוי'. ובצל"ח תמה שהוא נגד מסקנת הגמ' דמסיק דויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לוי' ותי' דכל עיקר הוכחת הגמ' דאיפוך יען דקשיא לי' אכתי לא עיילתי' אפקותי' וזה רק קשיא יען דגמ' סובר דלא נדע עוד כלל ב"ק אפי' באיסור עשה אבל רבינו דיליף מבנין אב ממצורע שזב אסור במחנה אחת יותר ממת ושרץ וא"כ ה"ה בע"ק עכ"פ ידעינן כבר שבאיסור הוא שוב לא קשיא אכתי לא אפיקתי' אעיילתי' כיון שעכ"פ אסור בעשה שייך אפקותי' אבל שוב א"ל להיפוך ודרשינן ויצא מחוץ למחנה זהו מחנה שכינה יעו"ש דפח"ח ול"נ בדרך פשוט דקשיא לי' לכאורה דגמ' פריך אכתי לא עיילתי' ואח"כ פריך ל"א אכתי לא אפיקתי' ופי' בצל"ח דממנ"פ פריך אי נטמא בחוץ א"כ מ"ק ויצא ואי בנטמא בפנים מאי קאמר ולא יבוא דע"כ בצאתו ממחנה שכינה מוכרח לעבור תוך מחנה לוי' ולכן הקשה אכתי לא אפקתיו ממחנה לוי' אעילתי' אתה מזהירו שלא יעול שמה:
וא"כ קשה לי הא מחילות לא נתקדשו כדאמר רי"ו לעיל א"כ שייך שפיר לא יבוא אל המחנה רק יצא דרך מחילות וצ"ע וע"כ לומר דגמ' קאי למ"ד מחילות נתקדשו דהוא פלוגתא כמו שבארנו בפ"ו מבהב"ח (עיין ירושלמי פ"ז דפסחים לחד מ"ד מחילות נתקדשו כמש"כ הראב"ד בפירושו לתמיד) וא"כ לדידן דלא נתקדשו מדרש קרא שפיר בנטמא בפנים שצריך לצאת מן מחנה שכינה ואל יבוא אל מחנה לוי' אלא יצא דרך מחילות לחוץ להר הבית (דבפתוחות להר הבית לא מצי איירי כיון דבפתוחות גם לעזרה גם בכהא"ג הא יש למחילות דין הר הבית כמו שבארנו בה' ביהב"ח מטעם דפתוחות לקודש או מטעם דכיון דפתוח להר הבית קדושת הר הבית יש לו) לכן רק משכחת במחילות היוצאות חוץ להר הבית דכהא"ג חול גמור הוא כמש"כ בשעה"מ בה' בהב"ח:
והדבר מוכרח דא"א לפרש דיוצא מן המחנה היינו לוי' כפירש"י דקשה א"כ פשיטא שלא יכנס למחנה שכינה ונדחקו דאי לא הוה כתיב רק מחנה אחת ע"כ הוה מוקי לה למחנה שכינה ול"נ לישב לפמש"כ הצל"ח דלר"א דדריש כ"ז שאין משתלח ט"מ גם זב אין משתלח משום דסובר כרי"צ בר אבדימי דדריש ב"ק מקרא זה דאל יבוא אל המחנה ולפי"ז י"ל דרי"צ סובר ג"כ כר"א ולר"א שפיר מסתבר לומר דהו"א דיצא ממחנה לויה ויהא רשאי ליכנס למחנה שכינה דכיון דסובר דאין זב משתלח רק בשעה שט"מ משתלח אבל בשעה שזה אין משתלח גם זב אין משתלח והיינו איסור כרת אבל איסור יש ופירש"י דלא נתמעט רק מכרת אבל בצל"ח פסחים דף ע"ט כ' טעמא דר"א דרק שייך לדרוש בשעה שאין ט"מ משתלח היינו אמחנה שכינה אבל אמחנה לוי' ל"ש לדרוש כן דלא משתלח לעולם וא"כ נשאר זב ומצורע באיסור כניסה דמחנה לוי' דלא הותר ומעתה בשעה שציבור עושין בטומאה א"כ איכא סברא דחייב לצאת ממחנה לוי' דלא הותר אבל רשאי ליכנס למחנה שכינה שהותרה למת הותר לזב ומצורע לזה אמר קרא דאל יבוא למחנה שכינה שבאמת אף שכבר הוא במחנה לוי' אפ"ה אסור הוא במחנה שכינה דגם במחנה אתי קרא לגלות דלא נאמר כצל"ח דכיון דנתמעט מכרת אז אף איסור ליכא במחנה שכינה לזה קמ"ל קרא במחנה שכינה גופי' יש איסור עכ"פ אף דכרת ליכא וא"כ לדידן דלא קיימ"ל כר"א אלא דחייבין כרת בשאר טמאים א"כ ל"ש כלל לומר דיצא אל מחוץ ואל יבוא היינו למחנה שכינה דאי ממחנה לוי' צריך לצאת א"כ פשיטא דאסור ליכנס למחנה שכינה וא"כ ע"כ צריך לפרש ויצא מחוץ למחנה אמחנה שכינה ואל יבוא למחנה לוי' והא דיקשה אכתי לא אפיקתי אעילתי לזה שפיר י"ל דיצא דרך מחילות כיון דלדידן מחילות לא נתקדשו ודו"ק:

ג') עוד נראה לישב טעמו של רבינו דנקט ולא יבוא אל המחנה זה מחנה שכינה ע"ד שכתבתי לעיל דקשה לפי מסקנת הגמ' בולא יבוא אל המחנה היינו מחנה שכינה יקשה ל"ל קרא כיון דיצא ממחנה לוי' כש"כ ממחנה שכינה ונראה ליישב דבזבחים דף ל"ג מסיק לעולא במצורע שראה קרי בע"פ כיון שהותר לצרעתו הותר לקריו והוק' תוס' א"כ ל"ל לטעם דעשה דכרת דוחה הא אמרינן כיון דהותר צרעתו הותר קריו ותי' דבמחנה לוי' לא שייך הותר כיון דמחוסר כפורים אינו אסור במחנה לוי' ועדיין צריך תבלין עכ"פ כיון דמחנה שכינה הותר כש"כ מחנה לוי' ואמנם י"ל מחנה שכינה ג"כ לא הותר רק ביאה במקצת ולא כולו אך תוס' יבמות הוק' באמת למה לא הותר כולו (ומה שתי' דומיא דבא בקצרה לדעתי אין דומה לשם גם דרך הקצרה לא הותר לגמרי) ועוד קשה לי הא בפסחים דף צ"ה דריש כל שאין אתה קורא אל מחוץ למחנה תשלחום אין אני קורא וישלחו מן המחנה דהיינו מהיכל א"כ אף היכל הותר א"כ כש"כ במצורע זה שהותר ביאת עזרה במקצת יש להתיר כולו ונראה דא"ש כיון דבבע"ק יש קרא אל מחוץ למחנה תשלחום למעט מחנה לוי' וא"כ ל"ל קרא דאל יבוא למעט מחנה שכינה לכן י"ל דקרא אתי לאשמעינן כהא"ג במצורע שהותר ביאתו לעזרה במקצת א"כ מסברא דהותר כולו וא"כ הו"א נהי דאתה משלחו ממחנה לוי' דלא הותר (במצורע שנעשה בע"ק במחנה לוי' ואף בע"פ משכחת דנהי בברייתא קתני דדוחה עשה דכרת עשה היינו בכבר טבל דאי לא טבל אין דוחה דהוה עשה ול"ת כמש"כ תוס' ואף לפירש"י בט"י דזב כזב דמי וא"כ ע"כ עשה דכרת דוחה עול"ת בכ"ז רק בכבר טבל אבל לא טבל אין דוחה כיון דהוה בע"ק א"כ אשו"ז עליו קודם שטבל ואין כאן חיוב כרת כלל כדמוכח מפסחים דף ס"ט וליכא עשה דכרת כלל וא"כ משכחת שפיר שיהא אסור במחנה לוי') ואפ"ה ביאה במקצת בעזרה הותר כיון שהוא מצורע ושוב ס"ד שהותר לגמרי לכן צריך קרא אל יבוא אל תוך המחנה מחנה שכינה והיינו דקאמר תוך המחנה אל תוך העזרה ביאת כולו דלא הותר כולו ומיושב קו' תוס' דיבמות דלכן לא הותר כולו דקרא דאל יבוא אל תוך המחנה ע"כ לאסור בא ביאת כולו ודו"ק (חוץ מדרכינו י"ל קו' הנ"ל מפסחים לפמש"כ תוס' בפסחים דבהיכל איכא עכ"פ איסור עשה לפי"ז י"ל גם אי נימא דממילא הותר ביאת כולו היינו האיסור כרת אבל איסור עשה איכא ובזה ניחא גם קו' תוס' זבחים הנ"ל דלפירש"י דט"י דזב כזב מה"ת אסור א"כ מאי קאמר עשה דכרת דוחה עשה הא הוה עשה ול"ת להנ"ל י"ל כיון דבפסחים דף ס"ז קאמר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ואל יבוא זה מחנה לוי' כגי' רבינו א"כ הוקש להדדי וכיון דביאה במקצת הותר כדמסיק עולא לבסוף א"כ אין אני קורא ויצא אל מחוץ למחנה לכן אף במחנה לוי' ליכא לאו דאל יבוא אל המחנה וליכא רק עשה דעשה נשאר עכ"פ ולזה קאמר דעשה דפסח דכרת דוחה עשה אך לכאורה מירושלמי סוף עירובין איכא למשמע דבביאת כולו איכא כרת רק שיש לדחות דסובר כמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה להאי מ"ד בוודאי בביאת כולו איכא כרת דלדידי' לא הותר כלל דה"א ל"ה ביאה כלל) והנה לפי"ז התינח לעולא דביאה במקצת שמה ביאה שייך לדרוש כן אבל רבינו דס"ל דלא שמה ביאה א"כ ל"ש לדרוש ויצא אל מחוץ היינו מחנה לוי' ואל יבוא היינו מחנה שכינה דיקשה כש"כ דאסור במחנה שכינה ול"ש לומר במצורע דהותר ביאה במקצת הו"א דהותר כולו כיון דל"ש ביאה לא הותר כלל וע"כ לדרוש כדמעיקרא ויצא אל מחוץ מחנה שכינה ואל יבוא אל המחנה זה מחנה לוי' ואי דיקשה אכתי לא אפיקתי' אעילתי לזה שפיר י"ל ג"כ ע"ד שכ' לעיל כיון דלדידן מחילות לא נתקדשו הו"א דיצא דוקא דרך מחילות ודו"ק:

ד')

ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה וכו'. והקשה בכ"מ דבגמ' פריך ע"ז אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' ומשני איפוך וא"כ יקשה איך כ' רבינו נגד מסקנת הגמ' רק כס"ד דגמ' וי"ל דלכאורה יש להקשות דילמא לכן כתיב תחילה ויצא אל המחנה כדי שיהא לאו שקדמו עשה דלא לילקי אך ז"א דממנ"פ למאן איירינן אי לרבה במכות דף ט"ו דס"ל דביאמ"ק לאו שקדמו עשה היינו כל שכתוב קודם הוה קדמו עשה הא הוא סובר אף קדמו עשה חייב ואי כר"פ דמסיק לאו שקדמו עשה אין לוקין הא לדידי' ביאמ"ק בטומאה אינו ניתק לעשה כלל כיון דא"א לקיים אח"כ דהיינו דלא בא לתקן מה שעשה ועבר ונכנס בטומאה כמבואר בריטב"א אך אכתי תיקשי דהא ניחא לפמש"כ הצל"ח לפרש הא דקאמר אכתי לא אעיילתי' דממנ"פ פריך אי בעומד בחוץ א"כ לא אעיילתי' אפיקתי' שעדיין לא נכנס מדבר איציאתו ואי בנטמא בפנים אכתי לא אפיקתי' עיילתי' א"כ בעומד בחוץ אין ניתקן האיסור ולוקין ואמאי כתבו תחילה אבל לפירש"י שעומד בפנים ורק פריך אכתי לא עיילתי' למחנה לוי' שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לוי' ואתה מדבר איציאתו א"כ בנטמא בפנים שפיר הוה קדמו עשה וניתקן האיסור כמש"כ בריטב"א א"כ מ"פ אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' דילמא לכן נכתב ויצא כדי שיהא לאו שקדמו עשה דאין לוקין אך לק"מ דבוודאי אי קאי הכל אמחנה אחת שייך דקדמו עשה אבל אי קאי אמחנה שכינה והלאו אמחנה לוי' ל"ש קדמו עשה ובהא ניחא דכדפריך ואימא תרווייהו למחנה שכינה אמאי לא הקשה אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' דלדברי הצל"ח אף בעומד בחוץ מצי להקשות אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' משום די"ל דנקט שיהא לאו שקדמו עשה ובנטמא בפנים:
אך אכתי קשה לפי דעת הר"ת בזבחים דף ל"ג וכ"כ המפרש בריש תמיד בנטמא בפנים לא גזרו לצאת לבעל קרי ממחנה לוי' א"כ דילמא הכי מתפרש הקרא ויצא אל מחוץ למחנה ממחנה שכינה יצא אף שנטמא בפנים אבל ממחנה לוי' לא יצא אבל אם נטמא בחוץ לא יבוא למחנה לוי' ובשלמא לדעת הצל"ח דמפרש בעומד בחוץ ע"ז הוא דפריך אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' א"ש אבל כבר הוכחתי דעיקר כפירש"י דפריך מנטמא בפנים א"כ יקשה הך ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דרבינו דהוכיח דקרא דאמר ויצא ממחנה שכינה אבל לא ממחנה לוי' כיון שנטמא בבע"ק בפנים לא הצריכה תורה לצאת ולכן כיון דחזינן דתורה לא הצריכתו לצאת כשנטמא בפנים במחנה לוי' לכן גם מדרבנן לא גזרו בשנטמא בפנים וכשיטת ר"ת:
ובזה יש לישב קו' המשל"מ דרבינו לא הביא דבע"ק משתלח חוץ מב' מחנות ולפמש"כ ניחא דרבינו ס"ל בנטמא בע"ק בפנים באמת אין משתלח דלא כרי"ו וכדס"ד מתחילה ויצא אל מחוץ למחנה קאי אמחנה שכינה ורק מדרבנן אסור ולכך תנן בא וישב לו אצל אחיו הכהנים:

ה') מצורע שנכנס לירושלים לוקה וכו'. ובכ"מ הקשה דפסק דלא כר"ח עוד קשה לי דהנה במכות דף ט"ו איתא אמר רי"ו לאו שקדמו עשה לוקין וכ' הפנ"י דאתי לאפוקי דר"ח דזהו קדמו עשה ולא הוה ניתק לעשה ולקי ור"ח סובר קדמו עשה ג"כ ניתק הוה (והיינו כר"ל) והנה רש"י פי' אליבא דר"ח מצורע הוה ניתק דעשה מיותר דאי לאטעוני עשה ול"ת כבר כ' וישלחו מן המחנה וכונת רש"י דביבמות מסקינן בא למקדש טמא ל"ה קדמו משום דכתבו רחמנא לעשה ול"ש וא"כ במצורע ל"צ לעשה ע"כ לנתוקי וא"כ לפי"ז הא רבינו בפ"א מנערה ס"ל כמ"ד קדמו עשה אין לוקין דלא כרי"ו א"כ ע"כ הא דביאמ"ק בטומאה לקי משום דקרא אתי לעשה ול"ת אבל במצורע עשה יתירה לא לקי אקדמו עשה דלנתוקי לאווי אתי אף שנכתב בפירוש וא"כ כיון דלא פסק כרי"ו אמאי לא פסק כר"ח וא"ל משום דבעי קרא לדרוש מחנה לזו ומחנה לזו ז"א דהא רבינו הביא דרשא דמחנה לזו מקראי אחרינא ועוד יקשה דילמא ר"י דחולק אר"ח היינו לשיטתו בסוף חולין דשלח מעיקרא משמע דקדמו עשה לוקין א"כ לכן מוקי קרא למילתא אחריתא אבל לרבינו דפסק קדמו עשה אין לוקין הו"ל לפסוק כר"ח וכר"ש ובשלמא הא דחייב אביאת מקדש ולקי אף דקדמו עשה י"ל כמש"כ להלן בשם הרז"ה ביש כרת לוקה אף שקדמו עשה אבל כאן דרק לאו בעלמא הא קדמו עשה אין לוקין לכן נראה לפמש"כ לעיל שטעמו של רבינו דס"ל קדמו עשה אין לוקין אף דהלכה כרי"ו דסובר קיימו ולא קיימו דהיכא דשייך לומר אעל"מ כרבא דנתבטל מעשיו אף שקדמו עשה הוה ג"כ נותק והיינו היכא דניתקן האיסור (ועמש"כ לעיל) וא"כ לפי"ז באמת פסק כרי"ו רק באונס דשייך אי על"מ שפיר הוה ניתק אף שקדמו עשה אבל במצורע שנכנס חוץ למחיצתו דל"ש אי עביד ל"מ דלא ניתקן האיסור א"כ ניחא קו' הכ"מ דכאן ל"ש אעל"מ כיון דלא מותקן איסור זה שנכנס חוץ למחיצתו ואעל"מ ול"ש שיתבטל מעשיו דכבר עבר מה שעבר ולכך קדמו עשה ל"ה ניתק וא"כ הלכה כרי"ו נגד ר"ח לכך לא פסק כר"ח (והנה רבינו בדין י' כ' ולא יטמאו מחניהם קאי אמחנה שכינה וכ"מ הקשה דקאי אשאר מחנות ולפמש"כ הפנ"י במכות ראי' לפירושו של רבינו דקאי רק אמחנה שכינה) והבן:
אמנם הנראה לענ"ד די"ל דרבינו שפיר פסק כר"ח דהא כ' אם נכנס למוקפת חומה אף שאין רשאי שנאמר בדד ישב אין לוקה והוא דבר חדש ובצל"ח רצה לבאר דבדד ישב קאי אמוקפת חומה ונכנס לירושלים סובר ר"ח דלא לקי דניתק לעשה מחוץ למחנה מושבו אולם בדברי ר"ש לא נזכר רק בדד ישב לכן נראה שרבינו מפרש כתוס' האי ניתק לעשה שנתקו מלאו לחיוב עשה בלבד כמו בחולין דף פ"א גבי מחו"ז א"כ י"ל דגם רבינו מפרש דר"ח קאי אמוקפת חומה וניתקו לעשה מפרש כתוס' דרק ניתקו לאיסור עשה וכדמפרש רבינו גם הך דחולין גבי מח"ז שניתקו לעשה דלא יהא בו אלא עשה וכמש"כ בפ"ג מאימ"ז:

מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. עכ"מ שהקשה למה לא פסק כר"ח וראיתי באוה"ד שבועות דף ד' שתי' דהא טעמא דר"ח דפוטר מצורע שנכנס לפנים דהכתוב נתקו לעשה דכתיב מחוץ למחנה מושבו ופירש"י דלעשה א"צ דכ"כ בדד ישב והי' קשה לרבינו דהא אכתי איצטריך להא דאיתא בת"כ הביאו תויו"ט פ"ק דכלים מחוץ למחנה מושבו מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא וכתב הק"א שנלמד מדכתיב מושבו והלא כבר כתיב בדד ישב ונראה דבאמת ר"ש בפסחים דמפיק האי קרא שיהי' ניתק לעשה פליג על הך מתניתין אבל רבינו פסק כהך ת"כ דתנן בברייתא בעדיות כוותי' מ"ח ס' עמד וכו' מכלל דאי לא עמד לא נטמא הטהור משום הכי פסק דלא כר"ח יעו"ש:

ו') שם הקשה בשעה"מ ובצל"ח דלקמן בפ"ד מה' אלו פסק כת"ק דר"א דס"ל בשעה שט"מ משתלחין אין זב משתלח וקשיא מכאן:
ונראה ליישב דהנה בצל"ח הקשה דדרשת ר"א דחוק מאוד לילף היקש שפטור מכרת ולאיסור לא נדרש היקשא והעלה הוא דהאיסור משום שאר המחנות דלא הותר ולפי"ז י"ל דה"ט דרבנן דר"א דלא דרשי כוותי' דקשיא להו כנ"ל אי נדרוש ההיקש יש לנו לדרוש שיהא מותר לגמרי ולכן נראה דבפסחים סובר ר"י ורבא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל ואידחי אידחי כיון דט"ד בציבור והנה יש להבין דמשמע דעבדי בטומאה ויקשה נהי דאידחי אידחי היינו כניסה למקדש אבל זב דאסור במחנה לוי' וזה לא הותר לט"מ וא"כ איך שייך הואיל ואידחי אידחי ויותר תימא דתוס' הקשו דבברייתא קאמר מטעם עדל"ת תיפוק לי' משום הואיל והותר לצרעתו ותי' דמחכ"פ לא נאסר במחנה לוי' ל"ש הואיל והותר וא"כ יקשה בט"מ ונעשו זבים איך הותרו במחנה לוי' וא"ל גם במחנה לוי' מטעם עשה דכרת דוחה ל"ת ז"א דהא תוס' הקשו למ"ד ט"י דזב כזב דמי א"כ הוה עול"ת ולכן סברי ט"י רק דרבנן וא"כ ל"ש עשה דכרת דוחה דהא הוה עול"ת ובשלמא לפירש"י דהוה מה"ת אפ"ה דחי ע"כ דעשה דכרת דוחה עול"ת א"ש אך באמת גם לפירש"י לא ניחא דיקשה בלא"ה למה נקט מצורע שטבל לקריו אף בלא טבל שייך עשה דכרת דוחה וצ"ל דקאי למ"ד אשו"ז על ט"ש א"כ אי לא טבל לקריו אשו"ז עליו מצד קריו א"כ אין כאן חיוב כרת כלל כדאיתא בפסחים דף ס"ט וא"כ יקשה בנעשו זבים אכתי איך הותרו במחנה לוי' ולישב נאמר דנעשו זבין היינו בראי' אחת ושני' ואיירי באמת ג"כ בטבל לקריו א"כ שייך עשה דכרת דוחה איסור דמחנה לוי' ורק דט"י עכ"פ אסור במחנה שכינה לזה אמרינן הואיל והוא ט"מ והותרה והואיל ואידחי אידחי ולפי"ז י"ל הא דכ' כל צרוע וכל זב היינו לדרוש בנעשו ט"מ ואח"כ זבים וטבל א"כ שייך הואיל ואידחי אידחי:
אמנם התינח למ"ד הואיל ואידחי דהיינו דט"ד אבל אי ט"ה בציבור והואיל והותרה הותרה ל"א כדאמר רבא שם א"כ ע"כ כר"א לדרוש דבשעה שאין ט"מ משתלחים כיון דר"א ור"י סברי ביומא דף ט' ט"ה בציבור אבל לדידן דהודחה שפיר צריך קרא לט"מ שנעשו זבים דנאמר הואיל ואידחי (וכן י"ל לאידך מ"ד דסובר דאמרינן הואיל ואישתרי דגמ' קאי למ"ד ט"ה א"כ הואיל ואישתרי אישתרי א"כ ל"צ קרא לזה אבל רבינו דס"ל ט"ד ואית לי' דל"א הואיל ואידחי לכן צריך קרא בכהא"ג וא"צ לאוקמי כר"א) ולכן אף דפסק כרבי בדרשא דבדד אפ"ה לא פסק כר"א דקראי דדריש ר"א צריכין בכהא"ג בנעשו ט"מ ואח"כ זבים ודו"ק:
אך קשה לי קו' אחריתי דרבינו נקט לקראי בהיפוך דאל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה וכתבנו להלן משום דקשה אי אל מחוץ למחנה היינו מחנה לוי' א"כ קרא דאל יבוא היינו למחנה שכינה ובארנו דתליא אי כר"א או כעולא דביאה במקצת שמה ביאה ושייך לומר דמחנה לוי' אסור ומחנה שכינה הו"א דמותר אבל לדידן דלא קיימ"ל כר"א ולא כעולא בביאה במקצת ע"כ לדרוש אל מחוץ למחנה היינו מחנה שכינה וא"כ לפמש"כ דגם לדידן משכחת דבמחנה שכינה שרי ובמחנה לוי' אסור כגון בט"מ שנעשו זבים א"כ נוכל לדרוש ויצא מחוץ למחנה מחנה לוי' ואל יבוא אל המחנה מחנה שכינה דהא דעשה דכרת דוחה היינו בשטבל אבל בלא טבל לא דחי וא"כ שייך לומר דהתורה הזהירה ויצא מחוץ למחנה לוי' ורק אכתי ס"ד יכנס למחנה שכינה דשם איכא סברא לומר הואיל ואידחי ט"מ אידחי ט"ז וקרי לכן צריך קרא:
אך א"ש דבאמת יש להבין אי אמרינן סברא דהואיל ואידחי אידחי א"כ למה צריך לדרשא בשעה שאין ט"מ משתלח הא גם מסברא אין משתלח אך י"ל דהו"א לדרוש כנ"ל כדרי"צ ב"א דקרא דאל יבוא אל המחנה לאסור מחנה שכינה דלא נאמר הואיל והותרה לכן צריך קרא דבשעה שאין ט"מ משתלח אז אף בנעשו זבים ובע"ק אין משתלח וקרא דאל יבוא אל המחנה ע"כ למחנה לוי' כדקאמר תחילה:
ובלא"ה י"ל דבאמת כיון דשייך אידחי אידחי מהיכי תיתי דקרא אתי לאפוקי מסברא זו אלא יש לנו לומר דגמ' סובר ט"ה בציבור וא"כ ס"ד דאפ"ה אמרינן הואיל ואישתרי קמ"ל קרא דל"א הואיל ואישתרי לכן אל יבוא אל מחנה שכינה (או דגמ' סובר דל"א הואיל ואידחי) וא"כ לדידן דט"ד בציבור וקיימ"ל כרבא א"כ ע"כ לרבא לא דרשינן אל המחנה זה מחנה שכינה כיון דלדידי' ס"ל אידחי אידחי לכן ע"כ כדמעיקרא דאל יבוא אל המחנה היינו מחנה לוי' (גם י"ל עוד דרבינו סובר דל"א הואיל ואידחי אידחי וא"כ רק מקרא ילפינן דבשעה שאין ט"מ משתלחין אין זב משתלח בכהא"ג שנעשה זב פטור משילוח דגלי קרא וגמ' דפסחים קאי דאמרינן מסברא הואיל ואידחי וא"כ א"צ לקרא בכהא"ג שנעשו זבין אח"כ ולכן ע"כ מוקי דר"י כדר"א ודו"ק:

ז')

המצורע שנכנס לירושלים לוקה. וכ' הכ"מ דפלוגתא הוא בפ' אלו דברים בפסחים דף ס"ז בין ר"י ור"ש וכבר כתבתי דבשעה"מ תמה דמזכי שטרא לבי תרי לקמן בפ"ד מה' אלו כת"ק דר"א ובספר מחכם ספרדי מהרב ר"ח מודעי ראיתי שכ' לישב דרבינו ס"ל דמ"ש חוץ לחומת כל ערי ישראל אינו כמש"כ תוס' ורש"י בפי' המשנה במס' כלים וז"ל ומיהו מההיא קרא לא מצי למידרש שיהי' מצורע משתלח חוץ לעיר המוקפת חומה דדילמא אין שייך דין ג' מחנות אלא בירושלים דאין הפסק במחנות שכולן סמוכין זה לזה הרי דיש ס"ד לומר דבכלל הג' מחנות הוא שאר ערי ישראל ורבינו ס"ל כהאי פי' שאר א"י הם בכלל ג' מחנות הכתובים בתורה דס"ל כמש"כ תוס' שנתקו הכתוב לעשה היינו מחנה ישראל אבל שאר מחנות חייב מלקות והיינו משום דס"ל דג' מחנות דוקא הם הכתובים אבל רבינו ס"ל דערי ישראל בכלל ג"מ א"כ משנתקו הכתוב לעשה היינו שאר ערי ישראל המוקפות חומה וכמו שהיא מחנה ישראל לדעת התוס' כן הוא שאר ערי ישראל לדעת רבינו וזהו שדקדק בלשונו ר"ח ואמר מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו ולא קאמר שנכנס לירושלים דקאי אף אשאר ערי ישראל דהוה בכלל ג' מחנות ואתא קרא דבדד ישב לנתקו לעשה וזהו דפליג ר"י ור"ש דר"י ס"ל דאף בשאר ערי ישראל חייב דאינו ניתק לעשה ול"ש שאר עיירות פטור משום דנתקו וזהו דפסק רבינו כר"ש לגבי ר"י ופסק דבג' מחנות חייב אבל אם נכנס לשאר ערי ישראל אינו לוקה משום שנאמר בדד ישב דהיינו שנתקו לעשה ולא מטעם שכ' הכ"מ דפסק כר"י:
עוד י"ל דרבינו אינו פוסק לא כר"י ולא כר"ש אלא כסוגיין דאלו הן הלוקין דף ט"ו דקאמר התם ר"י כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו ומנ"ל דכ' וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם ופירש"י דמצינו כתיב ל"ת שקדמו עשה ותנינן עליו דלוקין ולא סגי בקיום העשה הרי דמצורע הו' לאו שקדמו עשה וקאמר ר"י דלוקין משמע דלר"י לא ס"ל כהני תנאי אעפ"י דיש להקשות דר"י הוה דלא כר"י ור"ש ורבינו פוסק כרי"ו דמצורע הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו כיון דהעשה אינו סמוך לו:

ח')

מצורע שנכנס לירושלים לוקה. והנה בכ"מ הקשה הא מלשון רבינו בה"ג לכאורה נראה דס"ל כר"ש דיליף חילוק מחיצות כר"ש והא לר"ש ס"ל דבדד ישב נתקו הכתוב לעשה וכ' שרבינו ס"ל כר"י שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם והוא תמוה דהא בגמ' דף ס"א מקשה ור"י שפיר קאמר ר"ש ומשני ההוא מיבעיא לי' לכדתניא ר"א אומר יכול נדחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהי' חייבין ת"ל וישלחו כל צרוע והא רבינו לא פסק כר"א א"כ א"א לומר דפסק כר"י אבל באמת דברי רבינו מקורם מספרי פ' נשא דאיתא שם ממש כלשון ר"ש דיליף מכל צרוע חילוק מחנות רק דלר"ש ס"ל כן מסברא דכל שחמור מחבירו שלוחו חמור ומיותר האי בדד ישב לומר דנתקו לעשה ולכן ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה אבל לשיטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו שחמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו ולכן שפיר פסק דמצורע שנכנס לירושלים לוקה דס"ל כספרי דל"ה ניתק לעשה ועד"ז העלה בס' התורה והמצוה פ' נשא:

ט')

נכנס לעיר מוקף חומה וכו'. והנה הכ"מ לא הראה מקומו שיש חילוק בין ירושלים למוקף חומה דאין לוקה ובצל"ח העלה דר"ח דקאמר בדד ישב לבדו ישב חוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה מוכח להדיא שרק ממושבו דריש דנתקו לעשה והטעם יען דמחנה לוי רק סמיכות זה לזה א"כ ל"ש ניתק רק אמחנה ישראל וא"כ בדד ישב ע"כ לא בא לנתוקי לאו דבזה לא כתיב מחנה רק ע"כ כונת ר"ח אשאר עיירות מוקפות חומה דהוה בעשה אבל אם לוקין ותמוה לי אדבריו דתוס' פ"ט דעירובין ד"ה וקדשו ערי חומה הוק' מנ"ל הא דבמצורע משתלח חוץ לחומה הא לא כתיב בית חומה גבי מצורע ותי' כיון דכ' חוץ למחנה מושבו ילפינן בגז"ש ממושב דכתיב בית מושב עיר חומה א"כ יקשה לפמש"כ צל"ח וכן נראה באמת דעת רבינו שמבדד ישב למד מוקף חומה מנ"ל הא דל"ש גז"ש כיון דלא למדו ממחוץ למחנה מושבו דזה רק לירושלים בשלמא אי מוקף חומה דינו כמו ירושלים ולקי משום דמחד קרא יליף ניחא אבל לרבינו דערי מוקף חומה לא לקי דמקרא דבדד נפקא מנ"ל דאתי למוקף חומה דבמצורע לא כתיב מוקף חומה:

הלכה ט

א') נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה והנה זה נלמד מלאו דלא יטמאו מחניהם כפירש"י פסחים דף ס"ח ד"ה פטור (דלא מצינו לאו אחר זולת זה וכן כ' בה"י ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה וכן בסהמ"צ ל"ת ע"ז ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה ונכפלה אזהרה זו ואל המקדש לא תבוא מ"מ נאמר דאזהרה זו קאי ג"כ אמצורע) ופסק דלא כרב חסדא וקשה אמאי נהי דבדד ישב אין מיותר מ"מ לא גרע משאר לאווין שקדמו עשה דאין לוקין ה"ה מצורע ולמה לוקה וכן בעל קרי במחנה לוי' רק זה י"ל דאיכא ב' לאווין א' ולא יטמאו מחניהם ב' ולא יבוא תוך המחנה משא"כ מצורע דליכא אלא לאו אחד ולא יטמאו מחניהם אמאי לא ניתק מקרי דומה ללו תהי' לאשה דלא מיותר אפ"ה לא אמרינן דבא לעשה ול"ת למאי דהדר רי"ו אלא לנתוקי לאווי ומיהו עשה דוישלחו כיון דלא ניתק למקצתו דהוה ב' לאווין לא ניתק לכולו אבל מבדד ישב קשה:
והנה בס' שושנת העמקים כלל כ' הביא דברי הריטב"א מכות דף י"ד כ' דרי"ו דהדר בי' וסובר דהבא למקדש טמא לוקה דהוה ב' לאווין ואין חילוק בין מקורבין למרוחקין עוד תי' בשם בעהמ"א דשאני התם דאית בי' כרת ומשמע דבכרת לא מהני ניתק ולוקה והנה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו דפסק רבינו דלוקה כנ"ל יקשה הא לית בי' כרת וכ' מיהו מזבחים דף ל"ב דמסיק לענין מלקות בביאה במקצת אף דלית בי' כרת אפ"ה ל"ה ניתק דלא ניתק הלאו למקצתו ועוד דעיקר הלאו לא ניתק אף לאו דביאה במקצת לא ניתק וקשה דהתם אליבא דעולא קיימינן ואיהו סובר במכות דף ט"ו דאונס מש"ה ניתק דלא יאמר וכו' אלמא סובר דלאו שקדמו עשה לוקה א"כ קשה ממצורע וכבר בארנו לעיל:

ב') או מחוסכ"פ שנכנס לעזרת ישראל וכו'. והראב"ד השיג מחסכ"פ שנכנס למקדש יש בו כרת ובתוספתא דכלים תניא כל הטמאין אפי' מחס"כ הרי אלו חייבין כרת ובכ"מ תמה ממנחות דף כ"ז דאיתא דחייב כרת וכתב בשם הרי"ק דתליא בפלוגתא אי ט"י דזב כזב דמי ורבינו פסק דלא כזב דמי גם מדברי הר"ש משמע דסובר דתליא אי כזב דמי ובשו"ת חכ"צ סי' קס"ב תמה דמדברי ר"ש אין ראי' דרק לענין פסח שבא בטומאה סובר תנא דכלים דלאו כזב דמי אבל לענין טומאת מקדש לכו"ע חייב ובבה"ז דף ט"ז כ' דמדברי תוס' שם נלמד לישב שיטת רבינו ותמה בחכ"צ דדברי התוס' הם היפוך דברי רבינו:
ולכן נראה לישב על נכון בהקדים מש"כ רבינו בפ"ד מה' אלו דמחסכ"פ מחלל עבודה אבל פטור ממיתה בי"ש וראב"ד שם השיג הא אמרינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ וכן מבהונות של מצורע ועוד וטהרה ביולדת מכלל שטמאה ואמרינן בזבחים דט"י דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מנה אותו עם אותן שבמיתה והנה עוד יש להקשות על דברי רבינו שכ' אזהרה מולא יחלל וגם ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר וגמ' סנהדרין פ"ג איתא רק דרשא דולא יחללו ותוס' באמת הקשו אמאי לא דרש מוטהר מכלל שטמא ותי' כמה תי' דמזה לא מוכח שטמא הוא לעבודה וגם מחלל וא"כ למה כתבו רבינו ועוד כיון דסובר בט"י דרשא דוטהר מכלל שטמא לענין חיוב מיתה א"כ גם במחכ"פ נדרש וטהר מכלל שטמא כדאיתא בסנהדרין ורבינו כ' במחכ"פ הדרשא דוטהרה מכלל שטמאה לענין שמחלל ולמה לא נילף מזה גם לענין מיתה כמו בט"י דיליף רבינו דח"מ מוטהר משום דכבר גלי קרא לא יחללו א"כ גם לענין מחכ"פ נילף מוטהר לענין מיתה כיון דגלי קרא ט"י וכמש"כ תוס' בסנהדרין וזבחים דף ט"ז:
ולישב נאמר דהנה תוס' הקשו מהני דוכתי דמוכח מחכ"פ חייב בביאת מקדש כמו שהקשה הראב"ד וכתבו דדוחק לומר דכל הני כמ"ד דמחכ"פ לאו כזב דמי ול"נ להכריח כדבריהם דהא תוס' בזבחים ובסנהדרין הקשו איך יליף מוטהרה דבמיתה הא רק יליף מחילול דתרומה ונימא כתרומה דא"ח מיתה במחכ"פ כן בקדשים וכ' דכיון דיליף מוינזרו דטמא ששימש במיתה וכיון דשמעינן דמחכ"פ טמא לענין חילול מוטהרה חייב מיתה ג"כ אף דבתרומה גופי' א"ח מיתה והנה דבריהם תמוהים כיון דעכ"פ חיוב מיתה לא ילפינן רק מחילול דתרומה א"כ נימא כתרומה דא"ח מיתה ועוד קשה לי דהנה בחהר"ן בסנהדרין כ' לישב מה דהקשו תוס' ל"ל ולא יחללו נילף מוטהר דט"י איקרי טמא ותי' כיון דקרא דובא השמש איירי רק לענין תרומה לא נדע דטמא רק לענין תרומה דאייריא בי' וכן לענין וטהרה דמחכ"פ אי לאו מחילול דכ' בט"י לא הוה ידעינן לענין עבודה כיון דקרא לא אייריא רק מביאת מקדש ואכילת קודש לא לענין מחכ"פ ששימש ואולם תוס' בסנהדרין כ' באופן אחר דוטהר משמע טהר יומא משא"כ וטהרה א"א לדרוש כן ואי דנילף ממחכ"פ דכ' שם וטהרה מכלל שטמאה א"כ לילף לט"י (וכונה כמש"כ בחיה"ר בשם תוס' שזו טומאה פורחת וזו שאינה פורחת ורק ע"י קרא דולא יחללו נדע שאין לחלק בין טומאה פורחת ויש לנו לימוד מכלל שהוא טמא) ובזבחים הקשו עוד הא כתיב קרא דאשר יובא במים מטמא ותי' אי לאו קרא דולא יחללו ל"ה דרשינן מחכ"פ מוטהרה מכלל שטמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שטמאה משום דקלושא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לט"י אע"ג דקילא טומאתייהו תו דרשינן מוטהרה מחכ"פ (והנה בתחילת דבריהם כ' גם ט"י וסיימו במחכ"פ משמע דסברי דלאחר שכבר ידעינן מקרא דולא יחללו א"צ בט"י דרשא דוטהר מכלל שטמא וזה שלא כדברי רבינו דמוכח דסובר דגם דרשא דוטהר מכלל שטמא צריך בט"י וצריך טעם ויבואר):

ג') עוד הקשו תוס' הא כתיב וטמא להדיא ותי' דצריך קרא גבי עבודה וגבי אכילת תרומה וקדשים דלא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכ' גבי יולדת דרשינן מיני' מחכ"פ דאסור בקדשים וגם מחלל עבודה דאשה כשרה לשחוט קדשים א"כ שייך בה חילול וכ' בצ"ק לפרש דהנך קראי דפ' הערל לענין אכילת תרומה וקדשים איירי וא"א לילף מיני' לענין עבודה דדוקא להנך איקרי קמא מ"ה צריך קרא גבי עבודה אבל וטהרה דכ' גבי יולדת סתמא כתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה לכל בין לעבודה בין לקדשים דאשה כשרה לשחוט ושייך בה חילול והנה דבריו תמוהים דלפמש"כ מדברי חיהר"ן מוכח גם בקרא דוטהר סתמא אייריא לענין אכילה וביאת מקדש ואולם בבה"ז כ' לפרש דלא נוכל למילף קדשים אע"ג דאיקרי טמא לגבי תרומה משא"כ לענין מחכ"פ שפיר ילפינן דקרא דוטהרה לענין קדשים אייריא דטמא מחלל עבודה אע"ג דהאי קרא באשה כתיב ואשה לאו בת עבודה היא ע"ז כ' דאשה כשרה לשחיטה ומשכחת בנגעה בבשר (ובצ"ק השיג דזה לא מיקרי חילול ולכן פי' הוא דהיינו יען דלכתחלה לא ישחוט וכ"ז דוחק ויבואר להלן) והנה פי' הבה"ז מסכים לדברי חה"ר שכן גם כונתו דוטהרה דרשינן כיון דאיירי מביאת מקדש ילפינן גם לענין שימוש (ולפי"ז בקרא דוטהר אף דכ' קרא דולא יחללו לא דרשינן מכלל שטמאה לענין עבודה כיון דקרא אייריא לענין תרומה א"א לדרוש לענין עבודה אבל מדברי רבינו מבואר דדריש גם לענין עבודה דט"י מוטהר וצריך טעם ויבואר) עכ"פ מבואר מדברי תוס' דנהי דסברי כסברת חה"ר דבוטהרה אייריא שפיר גם לענין שימוש כיון דקרא אייריא ממקדש רק דהקשו הא ל"ש באשה חילול ותי' דשייך חילול דכשרה לשחיטה ונ"ל דכונתם לפמש"כ תוס' לעיל קו"ח מיושב דאוכל היינו במורם מקדשים א"כ ל"ש לילף אשה מיושב בקו"ח דמחלל להאי מ"ד אשה אין מחללת עבודה ולמ"ד דיליף מוינזרו בנ"י דרשינן ולא בנות שפיר מחללי עבודה (ובטה"ק ריש פרקין כ' דשייך קו"ח מיושב באשה אולם זהו אי נפרש יושב אוכל בשאר קדשים כתי' תוס' ביומא יען דצורך גבוה שרי לאכול בעזרה ביושב אפי' בקדק"ד א"כ שייך קו"ח גם באשה והטה"ק שכ' דשייך קו"ח באשה דאוכלת במורם מקדשים כיון דאין אוכלת בק"ק שייך קו"ח מיושב לא נחית לזה דתליא בב' תי' של תוס') אבל לתוס' כאן ל"ש באשה קו"ח ואין מחללת רק למ"ד דיליף מוינזרו וא"כ תוס' כאן שפיר כ' דבאשה שייך חילול בטומאה דהיינו בהקטרה אבל משום זרות ליכא באשה חילול רק משום טומאה והא דכ' תוס' דאשה כשרה לשחוט כונתם דאי לאו דכשרה לשחוט והו"א דגריעה מזר אז בלא קו"ח דיושב הא שייך חילול בקו"ח מזר שכשר לשחוט רק כיון שכשרה לשחוט א"כ משום זרות ל"ש חילול באשה רק משום טמא שהקריב מעתה חזינן דעכ"פ צריך לטעם דשייך באשה חילול א"כ יקשה איך ילפינן מוטהרה לענין מיתה במחכ"פ כיון דל"ש באשה מיתה משום טומאה דבלא"ה חייבות מיתה משום זרות וא"ל דעכ"פ כיון שמחלל ודינו כטמא לענין חילול שוב חייב מיתה מקרא דוינזרו דיקשה א"כ קו' תוס' הא חיוב מיתה מחילול דתרומה ובתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ובשלמא אי שייך חיוב מיתה מקרא דוטהרה שייך לומר שפיר כיון דטמא לענין חילול ה"ה לענין מיתה כמו שפי' בצ"ק אבל כיון דקרא לא אייריא ממיתה רק מוינזרו נילף יקשה שפיר כקו' תוס' הא בתרומה אין פוסל מחכ"פ ולישב קו' זאת אומר בוודאי אי מחכ"פ דזב כזב דמי לכל מילתא והרי הוא כטמא ממש א"כ שייך לומר כתי' התוס' כיון דילפינן דטמא הוה חייב מיתה אף דל"ש בתרומה אבל אי לאו כזב דמי לכל מילתא לא מסתברא שיהא חיוב מיתה בעבודה כיון דאין פוסל בתרומה וא"כ ע"כ הכרח לומר אי לאו כזב דמי דליכא חיוב מיתה בטמא ששימש וא"כ נתישב קו' ראב"ד מהא דביולדת כתיב וטהרה מכלל שטמאה דע"כ רק לענין חילול אבל לענין מיתה אי לאו כזב דמי א"א לילף מתרומה כקו' תוס':
ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי דדוקא בט"י דשייך בתרומה א"כ שפיר י"ל דילפינן מוטהר מכלל שטמא אלא דמזה לא הוה ידעינן רק לתרומה כמש"כ תוס' וחהר"ן ולכן צריך קרא דחילול וכיון דילפינן מחילול שפיר שייך לדרוש מכלל שטמא לענין דט"י ולענין מיתה אף דקרא דוטהר רק בתרומה אייריא כיון דכ' חילול אבל במחכ"פ אף דכתיב וטהרה א"א לילף לענין מיתה כיון דבאשה ל"ש מיתה משום טומאה ורק מקרא דוינזרו ניליף חילול מתרומה וזה ל"ש בתרומה דאין פוסל במחכ"פ ולפי"ז כיון דלמ"ד לאו כזב דמי ל"ש לדרוש וטהרה לענין חיוב מיתה במחכ"פ ששימש א"כ הא דילפינן מוטהרה גם לענין ביאת מקדש היינו ג"כ לאו לענין חיוב מיתה (אף דילפינן לענין מחכ"פ היינו מקרא דטומאתו בו לחייב על ביאת מקדש לא מקרא דוטהרה דאי לאו קרא דטומאתו בו ל"ה ילפינן מוטהרה כמש"כ תוס' כיון דכ' ולא יתחטא אבל כיון דכ' טומאתו בו ילפינן לענין ביאת מקדש) ולכן ס"ל לרבינו דגם לענין ביאת מקדש פטור מכרת דוטהרה לא קאי לענין חיוב כרת למ"ד לאו כזב דמי וא"כ יצא לנו לישב שאר השגת הראב"ד בפ"ד דכיון דגם לענין ביאת מקדש סבירא לי' לרבינו דפטור יען דלאו כזב דמי ממילא אזלה השגת הראב"ד בפ"ד ורק נשאר השגתו בפ"ג דבתוספתא איתא דחייב כרת על ביאת מקדש לזה שפיר י"ל דכיון דלאו כזב דמי גם חיוב כרת על ביאת מקדש ליכא דהא הראב"ד בפ"ד השיג מגמ' יען דקאמר ר"ע כזב דמי משמע דראב"ד ג"כ מודה אי לאו כזב דמי א"ש דפטור מבאמ"ק א"כ נתישב דברי רבינו דפוסק כמ"ד לאו כזב דמי:
וטעמא דידי' דס"ל כמ"ד לאו כזב דמי נ"ל יען דבנזיר דף מ"ה מסיק לכו"ע ט"י דזב לאו כזב דמי בט"י שאינו בר כפרה דהיינו בן ב' ראיות וא"כ ה"ה מחכ"פ לבד לאו כזב דמי ורק היכא דשייך תרתי דהיינו ט"י דמחכ"פ דהיינו בג' ראיות אז כזב דמי וכמו שפירש שם בשמ"ק וא"כ מחכ"פ לבד וכן ט"י דזב לבד שאינו בר כפרה לאו כזב דמי א"כ נתישבה היטב השגת הראב"ד דדרשינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ דהא תוס' הוסיפו להקשות מהך דנזיר מסיק לאו כזב דמי ואפ"ה דריש טומאתו בו לרבות מחכ"פ ולפמש"כ נכון דהאי לאו כזב דמי היינו בט"י וכן מחכ"פ לבד והא דדרשינן מטומאתו בו היינו מחכ"פ שהוא ט"י כמש"כ בשמ"ק להדיא:
ויש להביא ראי' לדברינו מיבמות דף ע"ה ואי כ' רחמנא עד מלאת הו"א אפי' בלא טבילה והו"א דסגי במחכ"פ הע"ש כ' רחמנא אשר יטהר וע"ש בתוס' דאי לא כ' רחמנא ובא השמש הו"א בטבילה במידי דלאו בר כפרה והע"ש במידי דבר כפרה חזינן דהו"א דקרא לא ממעט רק ט"י שהוא מחכ"פ וע"ש בתוס' ד"ה מכלל דט"י לא אתיא ממחכ"פ ופי' במהרש"א דף ע"ה ד"ה דאי דהכונה דשאני ט"י דמחכ"פ מט"י שאין בר כפרה כן י"ל בסוג' דנזיר דיש חילוק בט"י שאין בר כפרה לט"י שבר כפרה וצריך קרא לכהא"ג אבל מחכ"פ שאין ט"י באמת פטור:

ד') אלא דעדיין קשה לי מהא דמנחות דמחכ"פ חייב כרת ואצ"ל ט"י וא"כ ע"כ מוכח דסובר דלאו כזב דמי דאי כזב דמי א"כ מחכ"פ חמור יען דמחוסר מעשה כדמוכח בדף ט"ז דקאמר דט"י לא אתיא ממחכ"פ דמחוסר מעשה וע"כ קאמר דיליף מטמא ומחכ"פ דסוף סוף קלישא טומאתו ופירש"י דחד מינייהו לאו מחמ"ע וע"ז משני מחכ"פ כזב דמי (ובצ"ק הקשה דעכ"פ נגד ט"י הוה מחכ"פ מחמ"ע ותי' דמחכ"פ נגד טמא אין מחמ"ע שהרי טבל וטה"ק הקשה דעכ"פ שניהם שווין שיש בהן חסרון מעשה אף דהחסרון אינו שוה ועוד הא קיימ"ל פירכא שאין כתובה בתורה רק מסברא מכניסין בקו"ח וא"כ ה"נ נימא מה מחכ"פ שמותר בתרומה אף שמחמ"ע מחלל ט"י דאסור בתרומה כש"כ שיחלל ול"נ דחדא מתורצת בחברתה בוודאי פשוט אי יליף ממחכ"פ דמחמ"ע שצריך קרבן א"כ פירכא הכתובה בתורה היא דזהו חומרא דידי' אבל אי יליף מטמא ומחכ"פ דאין שווין בחסרון מעשה דידהו רק מסברא הוה זה ג"כ פירכא דעכ"פ נגד ט"י הוה חסרון מעשה בדידהו שפיר מכניסין בקו"ח וא"כ ע"כ ברייתא סובר מחכ"פ דזב לאו כזב דמי ולכן ט"י הוה אצ"ל נגד מכ"פ ואפ"ה חייב במחכ"פ וקשיא לדברי רבינו:
אך נראה דא"ש דרש"י שם הביא ספרי ולא יתחטא היינו בדמים מוכח דחייב כרת והנה בנזיר יליף מקרא דטומאתו בו וכ' תוס' כאן דלכן לא ילפינן מקרא דטומאתו בו לטהרה וכן בט"י קרא דיהי' א"כ ע"כ קאי דלא דרשינן האי לא יתחטא בדמים (כי זהו דרשא בספרי דדריש רבי התם כן) והנה צריך להבין למה הביא רש"י דרשא דספרי ולא גמ' דנזיר ולפמש"כ לעיל בשם שמ"ק א"ש דגמ' דנזיר אייריא ממחכ"פ שלא טבל ויש בו תרתי ט"י וגם מחכ"פ וא"כ צריך רש"י להביא דרשא דלא יתחטא בדמים ומעתה הברייתא דמחייב מחכ"פ במיתה ע"כ כרבי בספרי דדריש ולא יתחטא בדמים דט"י כבר אמר מקרא דמי נדה לא זורק עליו ומעתה א"ש הכל דהנה בחיה"ר בסנהדרין הקשה למה לא יליף טמא ששימש מהיקש לזר ותי' יען דרבי יליף מטמא בגז"ש לענין בע"מ ששימש במיתה ולכן אי לא קרא דחילול רק מהקש אין הדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגז"ש וא"כ גמ' דיליף טמא מחילול כרבי אתיא ולפ"ז י"ל הא דקאמר מחכ"פ במיתה מקרא דוטהרה ואמר מר טמא ששימש במיתה והיינו לרבי דיליף מולא יתחטא בדמים א"כ קרא דוטהרה אייריא לענין חיוב מיתה דביאת מקדש א"כ ה"ה דמשמע דאייריא לענין חיוב מיתה דמח"כ ששימש אבל לדידן דלית לן דרבי מקרא דולא יתחטא בדמים א"כ לית לן חיוב בטמא מקדש מקרא דוטהרה וכן לא ילפינן לענין שימש מחכ"ר מקרא דוטהרה שיהא במיתה ואי דניליף מטומאתו בו לזה י"ל דרבינו או דמפרש כפי' הרא"ש בשמ"ק בנזיר דקאי בט"י שמחכ"פ דתרתי איכא לכן חייב כרת או דכיון דבגמ' דידן מבואר דלא דרשינן כרבי ולא יתחטא בדמים רק מקרא דטומאתו בו ובספרי איתא למ"ד דחולק ארבי דריש מקרא דיהי' לענין הזה ולא שינה וקרא דטומאתו בו לענין הזה ושינה ולא דריש עוד טומאתו בו לענין הזה ושינה וטבל ולא העריב שמשו א"כ למאן דחולק ארבי לא דריש מטומאתו בו מחכ"פ א"כ לכן פסק רבינו כספרי בזה דלא דרשינן מחכ"פ מטומאתו וע' מכות דף ח' קאמר רבא אנא מועוד קאמר ובספרי דריש ועוד לענין לא טבל ועכ"פ יצא לנו דטעם אחד לדברי רבינו בהא דמחכ"פ פטור מכרת בבמ"ק ובשימש בטומאה ממיתה דכיון דאין הלכה כרבי דיליף מולא יתחטא למחכ"פ לא קיי"ל כברייתא דמנחות דמחייב מיתה במחכ"פ וכן לא קיי"ל כגמ' דסנהדרין דמחייב במחכ"פ ששימש דכל זה לרבי ודו"ק היטב ונראה הוכחה לזה דקיי"ל דלא כזב דמי מיבמות דף ע"ד וכפר עלי' וטהרה מכלל שהיא טמאה ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ותוס' הוק' דה"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דלטוה"ג קיימינן ובערוך לנר תי' יפה דהרי גם אי בתרומה קשה ג"כ הא אסור לאכול בטוה"ג אע"כ דלא פריך מטוה"ג די"ל איקלשא טומאתו ואין חייב אטוה"ג בין בקדשים בין בתרומה רק הקו' מטומאת בשר דכתיב אשר יגע בכל טמא משמע אפי' כל דהו וא"כ איך יכול לאכול הא נטמא בנגיעתו ושפיר פריך רק איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וע"כ דלא כזב דמי דאי כזב דמי ל"א איקלשא טומאתו ובזה נתישב דברי רבינו שבפי"ח מפהמ"ק כתב דאכילת קודש בטומאה ילפינן מקרא דוינזרו דכתיב בתרי' איש איש אשר יקרב וכו' וטומאתו עליו ונכרתה דרשינן שכל טומאתו עליו לאפוקי ט"י שאכל שפטור להנ"ל ניחא דהרי קשה קו' התוס' אמאי לא אמר איקרי כאן וטומאתו עליו אע"כ אדרבא וטומאתו משמע כל טומאתו וממעטינן ט"י ומחכ"פ ולכן רק פריך מהבשר אשר יגע בכל טמא משמע טומאה כל דהו ודו"ק והנה עוד נראה לישב שיטת רבינו דהנה הא אי מחכ"פ כזב או לא כזב דמי נראה דתליא בסברא זו דהנה לדעת רבינו בס' המצות דטמא חייב לטבול א"כ אין הטבילה רק להתיר בקדשים ואי לא התיר עצמו חייב כשנכנס או אכל קודש ועכב בטומאה א"כ לפי"ז אי נאמר הא דמחכ"פ צריך כפרה היינו כדי להתיר בקדשים א"כ לכן הוה כזב כטמא עצמו אבל אי הא דצריך להביא כפרה אף כשאין רוצה לאכול בקדשים והוא מ"ע בפ"ע כמש"כ בטה"ק בשם הרמב"ן בפר' מצורע א"כ לא כזב דמי דבזב קודם טבילה אין חייב לטהר רק משום להתירו בקדשים והנה דעת רבינו בפי"ח משגגות במש"כ שכן מביא קרבן עוף על הספק שבא לאשתרויי בקדשים משא"כ שאר קרבנות ספק אין מביאין מספק חולין לעזרה א"כ מוכח שרק לאשתרויי בקדשים אתי א"כ לפי"ז לכאורה יסבור כזב דמי לכן נראה הסברא להיפוך דהנה לדעת זה דכ' בס' המצות דא"ח לטבול היינו בלא רגל אבל ברגל חייב לטהר אף אם אינו רוצה לאכול בקדשים צריך להביא כפרה כדי שיטהר ברגל דצריך להיות טהור א"כ אם יבוא למקדש חייב כמו זב אבל מ"ד לא כזב סובר הסברא דרק כשרוצה לאכול בקדשים צריך לטהר עצמו א"כ לכן ל"ה כזב דטומאתו כבר פקע וא"צ לטהר עצמו ברגל להביא הכפרה אי לא שרוצה לאכול בקדשים א"כ טהור הוא רק כדי לאכול בקדשים עדיין צריך טהרה לכן לא הוה כזב כדמוכח מהא דפסחים דף נ"ט ר"י בנו של ריב"ב אומר אף בכל השנה מביא כפרתו ואוכל בקדשים לערב והיינו אם הביא קרבן קודם תמיד יביא כפרתו אחר תמיד כדי לאכול בקדשים ומוקי בגמ' בחטאת העוף שאין כאן עשה דהשלמה וא"כ אי איתא דיש מצוה בלא אכילת קדשים להביא כפרתו א"כ אף כשאין רוצה לאכול בקדשים ג"כ יביא אחר תמיד דמקיים מצוה ואין עובר בעשה דהשלמה בחטאת עוף אע"כ רק אם רצה לאכול בקדשים יש מצוה להביא כפרתו א"כ מוכח ממילא דלאו כזב דמי:

ה') מחכ"פ שנכנס למקדש אינו בכרת אלא בלאו וכ"כ בפח"י מפסהמ"ק דט"י שאכל קודש אינו בכרת אלא בלאו ובחי' מהר"מ ברבי שבועות דף י' הקשה דגמ' שם פריך לר"ש דסובר שעיר ר"ח מכפר אבשר טמא ורגלים מכפרים אאין בו ידיעה ואיש בה ידיעה ופריך דילמא מכפר אדיוהכ"פ ומשני אחת בשנה כפרה אחת בשנה ולא שתי כפרות וקשה ע"ז לפמש"כ רבינו בפ"א מתשובה יוהכ"פ מכפר על קלות בלא תשובה ועל החמורות בתשובה וא"כ אימא רגלים מכפרי במילתא דקודש כגון מקדש במחכ"פ ובקודש טב"י ועל זדון ואף דפנימי מכפר על כל זדון אימא רגלים מכפרי נמי ואפ"ה לא הוי כפרת פנימי שתיים בשנה דפנימי מכפר בלא תשובה על הנך דהוי קלות בלא כרת ורגלים מכפרים עם תשובה דוקא משום זבח רשעים תועבה:
ול"נ לישב עפמש"כ בסדר משנה לתרץ מה דקשיא לרבינו דסובר דקלות ל"ה זבח רשעים ומכפרי יוהכ"פ בלא תשובה ובגמ' משמע אף קלות לא מכפרי בלא תשובה ותי' דהנה במשל"מ הקשה הא בפעם אחד ל"ה זבח רשעים ומ"פ בגמ' דזבח רשעים תועבה ותי' דתליא בפלוגתא דת"ק ור"ש בחולין אי ממעטינן מומר מעם הארץ או משב מידיעתו דלת"ק ל"ה זב"ר בפעם אחת ולר"ש הוה זבר"ת אף בפעם אחת וא"כ אי מוקי סתמא דשבועות כר"ש יקשה על רי"ו בשבת דף ס"ט דסובר כר"ש דיליף מאשר לא תיעשנה דבעינן שב מידיעתו ממילא סובר נמי ר"י אף בזה כר"ש דאפי' בפ"א אינו מביא קרבן והוה נמי בכלל זבר"ת וא"כ יקשה הא רי"ו סובר בעלמא הלכה כסתם משנה א"כ רי"ו לשיטתו פריך שפיר בשבועות דהוה זבר"ת והוכרח ר"ז לתרץ דאתיא כרבי דיוהכ"פ מכפר אאין שבין בתשובה אבל רבינו לשיטתו דאיהו פסק בה' מעה"ק כת"ק דר"ש דבעינן רגיל באותה עבירה אבל בפ"א ל"ה זבר"ת וא"כ לא הי' צריך לדחוקי בשנויא דחוקי דשני ר"ז לומר דהך סתם משנה אתיא דלא כהלכתא כרבי אלא דלרבינו שפיר י"ל דהך משנה דשבועות אתיא כהלכתא כר"י דפליג ארבי וסובר דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה ואפ"ה ל"ק דהוה זבר"ת די"ל דהשעיר מכפר על הקלות בלא תשובה דמייריא דלא עבר רק פ"א או שתים דכל זמן דלא רגיל לא נתמעט (ורגיל ל"ה אלא בד"פ כמש"כ בפ"ג ממעה"ק) ושפיר מכפר השעיר המשתלח אעפ"י שלא שב מידיעתו דהא אין הלכה כר"ש דדריש השב מידיעתו והיינו דתנא דמתניתין ס"ל דעל הקלות שעיר המשתלח מכפר אעפ"י שלא עשה תשובה ואפי' אליבא דר"י דלא פליג ר"י ארבי דיוהכ"פ אין מכפר באין שבין אלא בחמורות לא בקלות עכת"ד מעתה א"ש דהרי כאן בשבועות דפריך רגלים אדיוהכ"פ אליבא דר"ש פריך ולר"ש בוודאי אף בקלות אין מכפר בלא תשובה א"כ ליכא לאוקמא דפנימי מכפר אקלות דמקדש וקדשיו בלא תשובה ודרגלים בעשה תשובה אחמורות דלר"ש גם בקלות אפי' בפ"א הוה זבח רשעים תועבה ואי אפשר לכפר בלא עשה תשובה והנה אמת נכון הדבר:

ו') מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל וכו'. והראב"ד השיג דמחכ"פ שנכנס משער ניקנור ולפנים חייב כרת והכי תניא בתוספתא דכלים ומרן ז"ל שם תי' דסבר רבינו כמ"ד מחכ"פ דזב לאו כזב דמי והקשה בס' נר מצוה דבפח"י מה' פהמ"ק הי"ד כ' רבינו האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה וא"ח כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו וכ' הכ"מ דסובר רבינו הא דתנן בפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מה"ת אם בא אל המקדש וכו' חייב עלי' מלקות ולא כרת וה"ה לאוכל קודש גם בפ"ד מבאמ"ק כ' הכ"מ לתרץ קו' הראב"ד דאם היינו יכולין לפרש הא דתנן ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו במים חייב היינו מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל הוה ניחא אבל לרבינו שכ' בפרק הקודם חייב כרת קשיא ומלבד שדברי הכ"מ סותרים זא"ז קשה לפירושו דאיך אפשר שיפרש הראב"ד שחייב מלקות ולא כרת אף שעדיין הוא טבול יום והלא איהו ס"ל מחכ"פ בכרת משער ניקנור וכש"כ ט"י ונמצאו דברי הכ"מ סותרים זא"ז יעו"ש שהביא כן להקשות בשם מקראי קודש וכ' לתרץ דהא דבפי"ח מה' פסה"מ רק לענין אוכל קודש דמיעטו קרא מכרת מדכ' וטומאתו עליו ונכרתה עד שתהי' כל טומאתו עליו אבל גבי ביאת מקדש לעולם ס"ל דחייב כרת אפי' לאחר ביאתו דבהדיא רבתה תורה לכרת שנאמר טמא יהי' לרבות ט"י כדתניא טמא יהי' לרבות ט"י עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ ואולם במחכ"פ שנכנס למקדש דסבר רבינו שאינו לא בכרת ולא במלקות אע"ג דנתרבה מעוד טומאתו בו ע"ז כ' הכ"מ דס"ל דמחכ"פ דזב לא כזב דמי ומה שהקשה על דברי הראב"ד יש לפרש דהכי קאמר דאי לאו דכ' רבינו שחייב כרת בט"י היינו יכולין לפרש דראב"ד יפרש המשנה דפרה דחייב היינו רק במלקות ולא בכרת ואמנם מה שהקשה הראב"ד על רבינו י"ל דסובר כמ"ד דלאו כזב דמי ורק דאכתי קשה קו' הכ"מ דבפי"ט מסנהדרין כ' דמחכ"פ חייב מיתה כ' לתרץ בשם הרב מגילת אסתר דמש"כ רבינו בפ"ד מביאת מקדש דפטור אייריא במחכ"פ שמסר קרבנותיו ביד בי"ד וכיון שמסרם לא הוי מחכ"פ לגמרי לענין שיהא חייב מיתה דכל העומד ליקרב כקרב דמי ומש"כ בפי"ט דסנהדרין דחייב מיתה אייריא כשלא מסר קרבנותיו ביד בי"ד וא"ש:

ז')

מחכ"פ. וראב"ד השיג מתוספתא ובכ"מ הקשה למה הצריך להביא מתוספתא ובחכ"צ סי' קס"ב כ' דרצונו לומר שתוספתא זו פרושה דמשנה דכלים דקתני וחייבין עלי' חטאת דקאי נמי אמחכ"פ וכיון דסתם משנה היא ותני לה גבי הלכתא פסיקתא אין לזוז ממנה עכ"ד:
אמנם יש ראי' מקרא לדעת רבינו דמחכ"פ מותר ליכנס לעזרה מה"ת דאיתא בשבת דף נ"ה ששהו את קיניהן ופי' הריא"ף וכן הרד"ק דזהו פי' דקרא אשר ישכבון שהיו שוכבין הנשים פתח או"מ ושהו עד שקרבו את קיניהן והרי פתח אוה"מ הוא העזרה שהוא כנגד חצר המשכן ויקשה איך נכנסו כשמחכ"פ ולרבינו ניחא ואמנם רש"י פי' שהיו שוהין נשיהן כדי לאכול קדשים וליכנס לעזרה א"כ א"ר אולם מנדה דף פ' שפירש"י דטובלת ליל פ' לביאת מקדש והרמב"ן והר"ן הוק' עליו דאסור ליכנס מוכח דרש"י סובר ג"כ כדעת רבינו והרמב"ן ור"ן יסברו כראב"ד דאסור מה"ת:
אך י"ל דרש"י סובר ג"כ מה"ת והא דפי' דטובלת ליל פ' י"ל דאף דמחכ"פ אסור במקדש מקרא דעוד טומאתו בו מכ"מ ביולדת שרי ליכנס כדמוכח מיבמות דף ע"ד דיליף מובמלאת ימי טהרה דבהערב שמש רשאי ליכנס ומהרש"א שם תמה דמחכ"פ אסור ליכנס לעזרה וע"כ לישב דביולדת גלי קרא עד מלאת ותו לא מותרת ליכנס ל"ל כ"א ופ"א אלא דגם לפי"ז יקשה למה הוצרך רש"י לפרש ששהו נשיהן כדי ליכנס ולא פירשו כריא"ף ששכבו הנשים פתח אוה"מ הא אף דאסור מה"ת לנכנס מחכ"פ ביולדת גלי קרא דעד מלאת אסור ותו לא ועכ"פ לדעת ריא"ף ורד"ק י"ל דסברי מכח קו' מהרש"א מוכח דביולדת גלי קרא דשרי ליכנס מחכ"פ:
אמנם לדעת רבינו דהוא מדרבנן אתיא הך דיבמות כפשטי' עד מלאת ותו לא דמחכ"פ מה"ת שרי ליכנס לעזרה ונתישב קו' מהרש"א והוא ראי' נכונה לשיטת רבינו:

ח') מחכ"פ [אינו] לוקה. וראב"ד השיג וראיתי בפמ"ג בפתיחה לטרפות הקשה א"כ הא דפסק רבינו בספק נולדה קודם שנתגייר מביאה קרבן מספק ויקשה כיון דליכא רק לאו אמאי מביאה מספק למש"כ רבינו בעצמו בפ"ט מביכורים לענין חלה דמפריש מספק רק משום דאיכא חיוב מיתה כפירש"י ולדעתי לק"מ דהנה קודם שהגיע זמנה להביא הקרבן פשיטא דלחומרא אסורה לאכול בקדשים משום איסור כרת א"כ מוטל עלי' שוב חיוב להביא הקרבן כשיגיע ח' כדי להכשירה בקדשים א"כ אף דכשיגיע ח' דליכא רק מחכ"פ ל"ה רק לאו אפ"ה הא חייבת בקרבן להכשירה בקדשים שהיתה אסורה עד שהגיע זמן להביא הקרבן וזה ברור עד שאני תמה על פמ"ג שלא הרגיש בזה ומה שיש להאריך עוד בענין זה עמש"כ בפ"ד מבכורות ובפ"א ממחכ"פ ועיין יריש"ל סי' נ"א מה שתי' דהספק אי נולדה אחר שנתגיירה כהא"ג ליכא חזקת פטור יעוש"ה ועיין פלתי סי' ס"א:

הלכה י

וכשם ששלוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם יכנסו עוברים בל"ת וכו'. וקשה מהא דאיתא במכות דף ט"ו דלמ"ד לאו שקדמו עשה אין לוקין גם אטמא שנכנס למקדש אין לוקין וא"כ קשה לרבינו בפ"א מנערה פסק דקדמו עשה אין לוקין כשקיים העשה א"כ אמאי לוקין ודוחק לומר דבלא קיים אייריא אבל ביצא מיד באמת לא לקי דלא משמע כן ועוד דלדעת רבינו לא קיים היינו שנתבטל הדבר לגמרי כגון שמתה מאילי' וזה ל"ש כאן דע"כ יוצא פעם אחת (כמש"כ הראשונים דל"ש ביטלו למ"ד ביטלו ולא ביטלו דע"כ יוצא פעם אחת) אך י"ל לפמש"כ הריטב"א בשם תוס' דלמסקנא אף שקדמו עשה לוקין אבימ"ק דב' לאווי איכא א"ש לכאורה אך באמת ז"א דהא לדעת רבינו עשה מנתק אף שני לאוין כדמוכח בפ"א מתמורה שכ' ב' טעמים דעשה אין ש"ב מוכח דס"ל דבעלמא מנתק ב' לאוין ומכש"כ היכא דמקיים העשה בידים דעדיף דמנתק ב' לאוין (אולם לשיטת הרז"ה דסובר דבלאו דכרת אף שקדמו עשה לוקין ניחא ועי' תוס' שאנץ מכות ותוס' חולין פ"א) עוד קשה לי דהנה בריטב"א ובפנ"י הקשו בביאמ"ק א"א לקיים העשה קודם הלאו כלל רק אחר הלאו א"כ איך הוה לאו שקדמו עשה וע"כ דבימ"ק מילתא אחריתא הוא משום דאיכא כרת ול"מ ניתק או דבאמת א"א לתקן וא"כ ל"ק מכאן דע"כ ביאמ"ק מילתא אחריתא אולם ז"א דהרי אפשר בביאת מקדש במקצת דעשה קדמו ושפיר הוה קדמו עשה כמו באונס וא"כ בשלמא למ"ד קדמו עשה לוקין ניחא אבל לרבינו דפסק באונס שקדמו עשה אין לוקין אף שאפשר לקיים קודם הלאו א"כ יקשה (וכמבואר בפ"ג מה' אלו דס"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה כיון דגמ' מסיק האי לא יגע אתי לכדר"ל דנוגע בקודש לוקה אבל עשה דוישלחו איכא אף בביאה במקצת והוה קדמו עשה שפיר וא"כ לרבינו בפ"א מנערה דפסק אף באפשר לקיים קודם הלאו דלו תהי' לאשה אפ"ה הוה ניתק) אמאי כ' רבינו כאן דלוקין:
ונראה לישב דהנה באמת יש להקשות אמש"כ רבינו דלאו שקדמו עשה דלו תהי' לאשה אין לוקין ובגמ' איתא משום דכ' כל ימיו כמו שהקשה בלח"מ פח"י מסנהדרין דרק לר"ל דסובר לאו שקדמו עשה אין לוקין דהוי ניתק אז א"צ לקרא דלא יוכל לשלחה אבל רבינו דס"ל קיימו ולא קיימו כרי"ו א"כ קדמו עשה לוקין רק הטעם דכ' כל ימיו א"כ למה כ' רבינו ולו תהי' לאשה:
ואומר לישב דהנה זה ניחא לאביי דס"ל אי עביד מהני א"כ הא דכ' לו תהי' לאשה הוה קדמו עשה דהא אי לאו קרא דכל ימיו אע"מ ורק כיון דכ' כל ימיו אמרינן דלא מהני כיון דלא מהני לא לקי (וכמו דמסיק בתמורה לל"ק כפירש"י) וע"ז פריך דל"ד ללאו דחסימה א"כ לא לילקי כל שקדמו עשה ומשני אטו גרע ופריך מניתק לעשה דלא לקי ומשני התם לתקוני לאווי אתי הכונה דיהא ניתק לעשה ופריך הניחא למ"ד קיימו אבל למ"ד ביטלו א"כ כשלא ביטלו ג"כ לא לקי אף דלא תיקן האיסור וע"כ הא דניתק לא לקיים היינו משום דכשביטלו אהני מעשיו ולקי אבל לא ביטלו דלא ניתקן האיסור ולא מהני מעשיו לא לקי לכן אף בקדמו עשה כהאי דאונס וכן שאר קדמו עשה אם קיים העשה ולא מהני מעשיו לא לקי אף דלא ניתק ולכן לר"ל אמרינן דניתק שוה לקדמו עשה דלא לקי בלא ביטלו ולרי"ו היכא דקדמו עשה ולא קיים העשה דאהני מעשיו לקי אבל בקיים דלא אהני מעשיו לא לקי ולכן באונס לא לקי ובשאר קדמו עשה לקי כיון שאהני מעשיו אבל בניתק לעשה כנותר וקיים העשה לא לקי דבא לתקוני הלאו ויש חילוק בין קדמו עשה לניתק לעשה:
אבל למ"ד אי עביד ל"מ א"כ אף דלא כתיב כל ימיו ג"כ ידעינן דל"מ א"כ שפיר י"ל דלו תהי' לאשה אף דקדמו עשה הוה ג"כ ניתק כיון דל"מ ממילא מתקיים העשה דולו תהי' לאשה ולכן לא לקי ורק לאביי דאי עביד מהני א"כ אית להו כל ימיו ל"ש לפטור באונס משום שקדמו עשה כיון דלא מקיים ע"כ העשה לבסוף ל"ש לומר דניתק דאי בעי עביד אי בעי לא עביד וכפירש"י בתמורה ללישנא קמא ולכן שאר קדמו עשה אף אי נתבטלו מעשיו או שחזר בעצמו לקי לרי"ו ורק דלר"ל אף כהא"ג לא לקי (ובזה ניחא הא דגחלת מזבח דקדמו עשה ולקי כיון דל"ש אעל"מ) וא"כ יקשה למה בטמא שנכנס למקדש לוקה הא אעל"מ כיון דהאיסור נמשך ממילא מתקיים העשה ובשלמא לרמב"ן ניחא דלא מיתקן האיסור אבל לפמש"כ דהיכא דנמשך האיסור דאפשר לתקן שלא יעבור עוד אמרינן אעל"מ קשה מטמא שנכנס למקדש ולכן נראה דאשעת ביאה אנו דנין דמיד שנכנס עבר הלאו והביאה עצמה אין איסורה נמשכת דמה שמוסיף איסור בשהייתו זה איסור אחר לכן ע"כ העשה מילתא בפ"ע לכן ל"ה ניתק לעשה (ע"ד שכ' הרמב"ן לפי דרכו) אלא דיקשה אכתי מנטמא בפנים דאיסורו נמשך בשהייתו וע"י דנאמר דלא מהני ינצל מהאיסור דלהבא והוה ניתק לעשה אולם הא זה יקשה גם לרמב"ן וכמש"כ הריטב"א דנטמא בפנים לכ"ע מתקן האיסור לזה י"ל דבשלמא היכי דאפשר לבטל המעשה מכאן ולהבא וממילא מתעקרא גם מעיקרא שפיר אמרינן אעל"מ אבל בנטמא בפנים דאיסורא בעבר זמן שהי' אף דנאמר אעל"מ שלא יעבור מכאן ולהבא א"א לומר שמתעקרא האיסור למפרע במה שעבר ושהה בפנים שיעור שהי' ואי לא שהה שיעור שהי' הא באמת לא לקי:
אך לכאורה יקשה א"כ האי כל ימיו למה כתבה רחמנא י"ל דאתי להא דאמר רבא בגיטין סוף מכילתין דגלי קרא באונס דלא מהני אבל בעלמא מהני לב"ש ורבינו פסק בהא כב"ש כמש"כ הב"ש סי' קי"ט ובהא ניחא מה שהקשה הפנ"י שם הא צריך כל ימיו דיהא ניתק לעשה לפמש"כ ניחא בוודאי אי לאו שקדמו עשה חייב אף דמתקיים העשה אח"כ צריך קרא כל ימיו לנתוקי דלא לילקי כמש"כ תוס' בתמורה אבל אי לאו שקדמו עשה פטור היכי דמתקיים ע"כ אחר הלאו ומיתקן האיסור בו אז א"צ לומר דכל ימיו לנתוקי רק לגלות דבעלמא ל"מ וא"כ גמ' בגיטין מסייע ג"כ לרבינו דא"צ כל ימיו לנתוקי רק מלו תהי' לאשה (וזה תליא בב' לשונות בתמורה וא"ש) ודו"ק:
ובהכי ניחא מש"כ רבינו דלא קיימו עשה לוקה היינו בנתבטל העשה וכ' הלח"מ דסובר בלא קיים לחודי' לא לקי רק בנתבטל וא"א לקיים עוד אז לקי ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' לפמש"כ י"ל דלרבא דל"מ מעשיו לקיים העשה וע"כ ממילא ניתקו לעשה לכן לא לקי רק כשנתבטל העשה דא"א לקיים העשה ולנתק הלאו וגמ' דמכות קאי לאביי דאי עביד מהני מעשיו ולא ניתקו לעשה כיון שלא קיים מיד ובזה יש לפרש הפי' המשנה לרבינו בחולין סוף מכילתין שכ' דר"י סובר ניתק לעשה לוקין ובגמ' הא איתא טעמו דר"י יען דסובר דהוה לאו שקדמו עשה דשלח מעיקרא משמע ולפמש"כ י"ל זהו לאביי אבל לרבא דאי עביד לא מהני ל"ש שלח מעיקרא משמע דע"כ לא אהני וחייב לשלחו עתה וניתקו ממילא לעשה גם אחר שנטלו וא"ש:
והנה אח"ז ראיתי בשעה"מ פ"א מחומ"צ הביא להקשות אמש"כ רבינו בה' סנהדרין דלקי אביאמ"ק ובניתק לעשה לא חילק רבינו בין קדמו עשה ותי' עפ"י רמב"ן בכ"י דל"ה ניתק לעשה דלא מיתקן הלאו ותמהני חדא מה הקשה מכח מש"כ רבינו סתמא ולא חילק הא שפתיו ברור מללו דקדמו עשה אין לוקין וכן מש"כ בשם רמב"ן כ"י הא הוא מבואר בחי' הריטב"א ובאמת כל זה לא סגי כאשר בארנו דאכתי תיקשי מנטמא בפנים דמיתקן האיסור ולכן הנכון כמש"כ דאף בנטמא בפנים ל"ש אעל"מ ובטיל המעשה דאין כאן מעשה לבטל:

הלכה יא

א') הנוגע במקדש מבחוץ פטור שנאמר לא תבוא. וקשה לי טובא דזה ניחא למ"ד דדריש לא יגע דנוגע בקודש לקי דהיינו ר"ל א"כ הו"א אף במקדש כן דחייב בנגיעה לכך אמרינן דכתיב אל תבוא אבל בנגיעה פטור וכן אי ביאה במקצת שמה ביאה דרשינן אנגיעה פטור אבל אביאה במקצת חייב דדמי לנגיעה שהוא במקצת כדאמרינן זבחים דף ל"ג אבל למ"ד ל"ש ביאה ואנגיעה דקודש פטור כמש"כ רבינו בפי"ח מפה"מ א"כ ל"צ כלל למעט נגיעה דמקדש וא"כ פלא מאוד שכתבו רבינו דא"ל דהרי עכ"פ איסורא איכא בנגיעה דקודש כמש"כ הלח"מ פט"ז מסנהדרין דעדיין קשה דרבינו כתב נגע במקדש פטור ושפיר יקשה דהא פטור גם בקודש א"כ ל"ש למעט מקדש ועוד הא דכ' רבינו דאסור לטמא הקדשים לא מכי יגע יליף אלא ממש"כ ברפי"ח דאסור לגרום הפסד לקדשים דהוה כמטיל מום בקדשים:
ובזה נראה ליישב קו' מהרש"א על תוס' מכות ט"ו שתי' דלרי"ו מוקי קרא לתרומה ולא לנגיעת קודש דיליף טומאתו טומאתו והקשה דזה רק לאכילה ואכתי נוקי קרא דבכל קודש לא תגע לנגיעה דקודש ולהנ"ל י"ל דלא ניחא לאוקמא לנגיעה דקודש כיון דבמקדש פטור אנגיעה ה"ה אקודש דאיתקש למקדש ולכן מוקי אתרומה:
ולקו' התוס' דלא מוקי אקודש נראה לישב דקודש שנטמא מצותו בשריפה א"כ סובר רי"ו דלא מסתבר דחייבה תורה מלקות ויותר מסתבר לאוקים אתרומה דשריפת תרומה רק מחשש תקלה כמש"כ רש"י שבת דף כ"ה אבל מה"ת ליכא מצוה בשריפה:

ב') אם נגע מאחורי' פטור. נראה דהיינו כמו דאמרינן בפסחים היכל לתוכו עשוי דמחוץ לא נתקדשו וכן משמע בתוס' שבועות דף ט"ו דלא קידשו בתודה החומות רק מבפנים:

הלכה יג

כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח וכו'. והראב"ד השיג ונראה לבאר דהנה בפ"ה מנזיר כ' רבינו לחלק בין פירש מן הטומאה למחוברין דאז אין לוקה אם חזר ונטמא למת אחר ובש"א החדש סי' י"א הקשה ממש"כ רבינו בפ"ה מט"מ אדם הנוגע באדם שנגע במת אף במחוברין רק טמא טומאת ערב וא"כ אמאי בפירש וחזר ונגע חייב הא אין כאן הוספת טומאה דאף דכשהוא מחובר למת הנוגע בו אין טמא רק ט"ע ונראה לישב דכבר עמדו תוס' להקשות דבנזיר דף מ"ב אמרינן טומאה במחוברין אדם באדם לאו דאורייתא וקשה מע"ז דף ל"ז דגם במחוברין שייך טומאה ופירש"י באדם במת דהיינו ראשון ולכן תי' בתוס' כאן בשני כאן בשלישי ולכן אומר דהנה בכ"מ הקשה מבב"ק דף כ"ה דסובר רבא כל טומאה שאתה מטמאן לא יהי' פחותין מז' אולם בתויו"ט פ"א תי' דזה רק בכלים הנוגעים באדם טמא טומאת ז' ולפי"ז דסוג' דע"ז אייריא בכלים הנוגעים באדם שפיר טמא מדאורייתא וסוגיא דנזיר היינו בחיבורי אדם באדם שם לאו דאורייתא והפירוש כך חיבורי אדם במת מה"ת והיינו אם אין כאן שוב אדם הנוגע באדם זה אלא כלים הנוגעים באדם אבל חיבורי אדם באדם לאו דאורייתא ולפי"ז א"ש לרבינו דשלא במחוברין חייב משום דמוסיף טומאה לענין כלים משא"כ כ"ז שפי' לא מטמא כלים ט"ז ולפי"ז י"ל הראב"ד ס"ל אף בפירש וחזר ונגע פטור דאפי' כלים הנוגעים באדם הנוגע במת ג"כ מה"ת אין טמא ט"ז א"כ ליכא הוספת טומאה כלל ולכן פטור אך בהא גופי' אי לראב"ד חיבור כלים או אדם לאדם הנוגע במת הוא טמא ט"ז מה"ת במחוברין נסתבך בו במשל"מ דבפ"ה מט"מ כ' רבינו אדם באדם רק טמא ט"ע אבל כלים באדם הנוגע במת או אפי' כלים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמאין ט"ז בין במחוברין בין שלא במחוברין טמא ט"ז והראב"ד השיג בהא דכלים באדם ואדם בכלים דזה רק במתנות או במחוברין ובאדם באדם לא השיג משמע שמודה לרבינו דרק ט"ע עכ"פ מתבאר מדבריו דאדם בכלים וכלים במת טמא ט"ז אבל כלים באדם הנוגע במת אין מבורר דעתו רק במשל"מ חקר יען דראב"ד כ' דמקראות אלו איירי במחוברין משמע דקאי אפי' אכלים באדם ואדם במת וכ' עוד יען דלראב"ד כלים במת הוה חיבור לטמא אדם ט"ז כש"כ כלים באדם ואדם במת ואפי' אדם באדם הנוגע במת הי' לו לטמא ט"ז ולכן השיג המשל"מ אראב"ד והנה לפי"ז לראב"ד יש כאן הוספת טומאה לכלים אם האדם מחובר למת אמנם תמהני שלא הביא דברי הראב"ד שבפי"ח מט"מ שכ' וז"ל ואני אומר שאין שניים טמאים ז' בשום דבר אלא או בחרב או בחבורין או חבור אדם באדם או חבור אדם במת וחבור לאדם במת הוא העיקר מה"ת עכ"ל ולכאורה נראה דאדם באדם ג"כ טמא ומיושב קו' המשל"מ דמדלא השיג על רבינו סובר דרק ט"ע ולמה באדם בכלים הנוגעים במת ט"ז ולפמש"כ באמת גם אדם באדם ט"ז אלא בלשון הראב"ד שכ' וחבור לאדם במת הוא העיקר מה"ת משמע אבל אדם באדם לא רק אדם במת הוה חיבור וכי תימא למאי נפ"מ י"ל לטמא כלים וא"כ אדם באדם אין ט"ז אבל כלים באדם או אדם בכלים ט"ז כמש"כ בפ"ד מנזירות וא"כ ל"ה צריך המשל"מ להוכיח דאדם באדם לא מדשתק הראב"ד דהרי כאן ביאר דבריו אמנם לי הי' נראה כי אפי' כלים באדם אין טמא ט"ז ורק אדם במת הוה חיבור מה"ת והכונה כפי' רש"י בנזיר כאן בחיבורי אדם במת היינו רק שהאדם נוגע במת זהו הוה במחוברין מה"ת ונפ"מ דמותר ליגע במת אחר דאין כאן הוספת טומאה ולפי"ז לראב"ד אדם באדם או כלים באדם אין ט"ז ולפי"ז כשפירש וחזר ונגע אין כאן הוספת טומאה לכן פסק דאפי' בפירש א"ח כשנגע ויצא לנו ממש"כ דרבינו וראב"ד לשיטתו דהנה בפ"ה מנזירות ומשל"מ פ"ט מט"מ כ' דרבינו מפרש הסוג' דנזיר כפי' התוס' דאביי אליבא דרבה הוא דמחלק בין במחוברין והלכה כרבה והראב"ד מפרש כפירש"י דר"י מחלק בין במחוברין ולרבה אין חילוק דתמיד פטור והלכה כרבה לשיטתם אז לי גם בזה דלפי' התוס' במחוברין היינו אדם באדם הנוגע במת ולרבינו עכ"פ בזה הוא כתוס' דהיינו כלים באדם ואדם במת טמא ט"ז במחוברין ולכן חייב בפירש ונגע אח"כ לראב"ד גם בהא כפירש"י דמחוברין היינו אדם במת ונפ"מ באם נגע במת אחר שפטור ולכן כ' בפי"ח אדם במת הוא מה"ת ולכן רבה דלא מחלק במחוברין משום דסובר דנהי דאדם במת הוא מה"ת אבל כיון דלטמא אדם וכלים אין מטמא א"כ אין כאן הוספת טומאה וכן פסק הראב"ד כרבה אך אכתי יקשה לרבינו כיון דסובר דאפי' שלא במחוברין כלים באדם ואדם בכלים הנוגעים במת ט"ז א"כ אין כאן הוספת טומאה דאפי' לא חזר ונגע ג"כ מטמא כלים הנוגעים בו ט"ז לכך נסתר מה שהעלינו בסוג' דנזיר היינו לענין כלים דהרי אפי' שלא במחוברין ג"כ ט"ז:
ולכן אומר דרך אחר בכונת רבינו דלעולם אין כאן הוספת טומאה וא"צ הוספת טומאה וחילוק בין במחוברין הוא כך דיקשה לכאורה כאן סובר במחוברין פטור ומ"ש בכלאים דחשבינן בשיעור פשיטה ולבישה כאילו פשט ולבש וחייב ואמאי לא נאמר כן בטומאה וצריכין לומר דשאני הכא דדרשינן לא יחלל פרט לזה שמחולל כבר ולפי"ז סובר רבינו הכונה כך בוודאי אף דכבר מחולל אפ"ה בפירש וחזר ונגע חייב דעכ"פ מטמא עצמו ודרשא דפרט לזה שמחולל אהני לן רק למחוברין שלא יתחייב דהרי בלא"ה לא קעביד כלום רק דנאמר שיתחייב על כל או"א משום דבידו לפרוש בשהה כשיעור כמו בכלאים לזה דרשינן פרט לזה שמחולל קרא דלא מתחייב דאין בו מעשה ול"ח כאילו פירש וחזר ונגע וא"כ אינו כלל משום הוספת טומאה (ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) ודו"ק:
אמנם כל זה לפי הבנת הכ"מ שפי' דהשגת הראב"ד הי' ממש"כ רבינו הנוגע בכלים דהרי זה ג"כ טעון ביאת מים אבל ל"נ כונה אחרת בדברי הראב"ד דמטעם אחר השיג על רבינו דהנה בירושלמי סובר ר"י אחר שטבל הוא דפטור אבל קודם שטבל חייב ומפרש שהראב"ד כפי' הר"ש דקאי אנגע באדם או בכלים שנגעו במת ולפי"ז הנה רבינו שכ' דחייב אאדם שנגע באדם או בכלים הי' אפשר לישב דהיינו דאז חייב אף אחר שטבל אבל קודם שטבל חייב שפיר אפי' אאדם שנגע באדם אף שאין נזיר מגלח והא דאמרינן דחייב אף אחר ביאת מים היינו לטומאה שנזיר מגלח או לענין מלקות ואזיל הראב"ד בזה לשיטתו בפ"ד מה' אלו שפליג על רבינו כיון שחייב כרת אט"י ופי' הכ"מ דהשגתו דאי לאו דברי רבינו היינו יכולים לפרש דט"י רק חייב מלקות (ובמשל"מ בדין י"ט תמה על הכ"מ בזה דכו"ע מודו דחייב כרת בט"י ולפמש"כ א"ש דנפ"מ באדם שנגע באדם דא"ח כרת אחר שטבל ואשימוש בטומאה חייב ושפיר השיג הראב"ד) ולפי"ז השיג גם הכא שפיר בשלמא אי רק למלקות א"ש די"ל דמשכחת לה בקודם שטבל לכן ל"ב טומאה שנזיר מגלח ואחר שטבל א"ח כרת רק אטומאה שנזיר מגלח ואשאר טומאות רק מלקות (כמו שצידד בירושלמי למ"ד דא"ח כרת אשני שנגע בראשון אבל עכ"פ מלקי לקי ומטעם שבארנו) דגם בנזיר אף שאין מגלח מלקי לקי אבל כיון שכ' רבינו דאף אחר שטבל חייב כרת ואפ"ה סובר דחייב בדברים שאין נזיר מגלח א"כ נמצא דברי רבינו סותרים זא"ז וזה ברור בכונת הראב"ד (ולפמש"כ בכונת הראב"ד ניחא מה שתמה עליו הצל"ח פסחים דף ע"ט דקאמר אבל נטמא במת מתעביד בטוה"ג מוכח כלי שנטמא במת חייב כרת והוא קו' הר"ש בפ"ק דכלים ולפמש"כ א"ש דראב"ד רק באחר שטבל חולק אבל קודם שטבל מודה דחייב אף שאין נזיר מגלח עליו) ואמנם לישב דברי רבינו נראה דהוא סובר כיון דקתני כל הטעון ביאת מים חייב כרת משמע כפשטי' ולא לענין מלקות אף בדברים שאין נזיר מגלח ור' יוסי דמחלק בטבל היינו אשלישי שנגע בשני קאי אבל שני שנגע בראשון חייב אף בטבל אף שאין נזיר מגלח ורי"ו פליג דאשלישי שנגע בשני אף קודם שטבל א"ח דלא כפי' הר"ש רק כפירושו של הכ"מ וא"ש:
כעת הגיע לידי ס' מרכבת המשנה ח"ב (נשלח לי מהבחור המופלג החו"ש מו"ה יונה פאנפעדער נ"י) ובה' ט"מ כתב לבאר דברי הירושלמי שהביא הכ"מ ודברי רבינו וז"ל וה"פ דר' ינאי קאמר דא"ח אלא על שני שנגע בראשון דהיינו אפי' אדם שנגע באדם שנגע במת אע"ג דטמא רק ט"ע אבל שלישי שנגע בשני אע"ג שהוא טמא ט"ע כגון אדם שנגע באדם שנגע בכלים או בכלים שנגעו בכלים א"ח על ביאת מקדש וקמפרש טעמא משום דכ' ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי בשום מקום דהיינו שני שנגע בראשון דאשכחן אדם שנגע בכלים שנגעו במת טעון חיטוי דהיינו הזאה הלכך אפי' אדם שנגע באדם נמי חייב דה"ל שני שנגע בראשון משא"כ בשלישי שנגע בשני לא אשכחן שיהי' האדם טעון חיטוי הלכך אדם הנוגע באדם שנגע בכלים פטור אע"ג דהוה ראשון לטומאה וטמא ט"ע דומיא דאדם שנגע באדם שנגע במת ופריך התיכון הרי אדם הנוגע בכלים פי' וכלים הנוגעים בו הם שלישי שנגעו בשני ונמי טעונים חיטוי הלכך בדין הוא שאף אדם שהוא שלישי וטמא ט"ע יהי' חייב כיון דאשכחן שלישי דטעון הזי' ומשני ר' אבין בטומאת איש פי' דנהי דאשכחן שלישי טעון הז' בכלים הרי לא אשכחן שלישי באדם טעון הזי' מילתי' דר' אבין וכו' פי' דמשיב דאע"ג דמייתי סייעתא ממילתי' דר' אבין דשלישי ליכא לרבויי מהאי קרא מיהו ר' אבין דדריש בטומאת איש באיש והרי דרשינן הטעון חיטוי נמצא הוה איפכא כיון דאדם באדם אע"ג דהוה שני בראשון א"ח הואיל דאינו בן הזי' הלכך אף אדם בכלים דטעון הזי' נמי פטור דהו"ל איש בכלים ולא מרבינן אלא איש באיש דהיינו אדם שנגע במת א"ר יוסי והוא שטבל אדם שנגע בכלים ואפי' אדם שנגע באדם א"ר אילא הוא עצמו וכו' וכדר' אבין ופריך ר' זריקא מהא דתניא כלי שחציו מן הגללים א"ח הא כולו מן האדמה חייב לאו בנוגע דהו"ל שני שנגע בראשון ומשני תפתר בשזרקו ופריך דלשון חייב שבברייתא משמע קרבן ועל זריקת הכלים פטור מן הקרבן ואיתותב ר' אילא ור' אבין א"ר אלעזר אף אנן תנן במתניתין סייעתא למילתא דאמוראי ר' אבין ור' אילא דתנן כל טומאה וכו' ובנזיר אינו מגלח על השני שנגע בראשון וקשיא לרי"ו ומשני רי"ו דהאי כללא רק לענין מין הטומאה שהנזיר מגלח אבל כל שהנזיר מגלח על הראשון חייבין על ביאת מקדש אף על השני א"ר ירמי' הוינן סברינן מימר דקס"ד דלא נחלקו ר"י ור' אילא אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות אפי' הרביעי חייב דהיינו אדם שנגע בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים ותני ר' יוסי ופליג דתנן כל טומאה וקשיא לר' יוחנן אלא וודאי דהא דקאמר רי"ו דחייב על שני שנגע בראשון היינו מלקות אבל שלישי אפי' ממלקות פטור ודחי אר"י בר בון אבל חצי לוג וכו' השלישי לוקה ומפרש רבינו דהיינו מכת מרדות מדבריהם ובהכי נתבארו דברי רבינו בה"ה דהך כללא דר"י כפי מסקנת ירושלמי אטומאה קאי שיהי' מין טומאה שהנזיר מגלח עליהן ומבואר מירושלמי הזה דאין הנזיר מגלח אלא על הראשון שנגע במת בלבד דהוה אה"ט אבל חייבין על ביאת מקדש על השני שנגע בראשון דהו"ל טעון טבילה ד"ת ובהכי נתבארו דברי רבינו בפ"ג מביאמ"ק ומתורץ השגת הראב"ד וההגה' הנכונה והפשט הברור כשמש כמש"כ את"ד וכדבריו כ' גם בשירי קרבן בירושלמי שם:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה