אור ברסלב

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין

פרק ג · הלכה ט

הלכה ח

א') נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה והנה זה נלמד מלאו דלא יטמאו מחניהם כפירש"י פסחים דף ס"ח ד"ה פטור (דלא מצינו לאו אחר זולת זה וכן כ' בה"י ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה וכן בסהמ"צ ל"ת ע"ז ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה ונכפלה אזהרה זו ואל המקדש לא תבוא מ"מ נאמר דאזהרה זו קאי ג"כ אמצורע) ופסק דלא כרב חסדא וקשה אמאי נהי דבדד ישב אין מיותר מ"מ לא גרע משאר לאווין שקדמו עשה דאין לוקין ה"ה מצורע ולמה לוקה וכן בעל קרי במחנה לוי' רק זה י"ל דאיכא ב' לאווין א' ולא יטמאו מחניהם ב' ולא יבוא תוך המחנה משא"כ מצורע דליכא אלא לאו אחד ולא יטמאו מחניהם אמאי לא ניתק מקרי דומה ללו תהי' לאשה דלא מיותר אפ"ה לא אמרינן דבא לעשה ול"ת למאי דהדר רי"ו אלא לנתוקי לאווי ומיהו עשה דוישלחו כיון דלא ניתק למקצתו דהוה ב' לאווין לא ניתק לכולו אבל מבדד ישב קשה:
והנה בס' שושנת העמקים כלל כ' הביא דברי הריטב"א מכות דף י"ד כ' דרי"ו דהדר בי' וסובר דהבא למקדש טמא לוקה דהוה ב' לאווין ואין חילוק בין מקורבין למרוחקין עוד תי' בשם בעהמ"א דשאני התם דאית בי' כרת ומשמע דבכרת לא מהני ניתק ולוקה והנה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו דפסק רבינו דלוקה כנ"ל יקשה הא לית בי' כרת וכ' מיהו מזבחים דף ל"ב דמסיק לענין מלקות בביאה במקצת אף דלית בי' כרת אפ"ה ל"ה ניתק דלא ניתק הלאו למקצתו ועוד דעיקר הלאו לא ניתק אף לאו דביאה במקצת לא ניתק וקשה דהתם אליבא דעולא קיימינן ואיהו סובר במכות דף ט"ו דאונס מש"ה ניתק דלא יאמר וכו' אלמא סובר דלאו שקדמו עשה לוקה א"כ קשה ממצורע וכבר בארנו לעיל:

ב') או מחוסכ"פ שנכנס לעזרת ישראל וכו'. והראב"ד השיג מחסכ"פ שנכנס למקדש יש בו כרת ובתוספתא דכלים תניא כל הטמאין אפי' מחס"כ הרי אלו חייבין כרת ובכ"מ תמה ממנחות דף כ"ז דאיתא דחייב כרת וכתב בשם הרי"ק דתליא בפלוגתא אי ט"י דזב כזב דמי ורבינו פסק דלא כזב דמי גם מדברי הר"ש משמע דסובר דתליא אי כזב דמי ובשו"ת חכ"צ סי' קס"ב תמה דמדברי ר"ש אין ראי' דרק לענין פסח שבא בטומאה סובר תנא דכלים דלאו כזב דמי אבל לענין טומאת מקדש לכו"ע חייב ובבה"ז דף ט"ז כ' דמדברי תוס' שם נלמד לישב שיטת רבינו ותמה בחכ"צ דדברי התוס' הם היפוך דברי רבינו:
ולכן נראה לישב על נכון בהקדים מש"כ רבינו בפ"ד מה' אלו דמחסכ"פ מחלל עבודה אבל פטור ממיתה בי"ש וראב"ד שם השיג הא אמרינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ וכן מבהונות של מצורע ועוד וטהרה ביולדת מכלל שטמאה ואמרינן בזבחים דט"י דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מנה אותו עם אותן שבמיתה והנה עוד יש להקשות על דברי רבינו שכ' אזהרה מולא יחלל וגם ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר וגמ' סנהדרין פ"ג איתא רק דרשא דולא יחללו ותוס' באמת הקשו אמאי לא דרש מוטהר מכלל שטמא ותי' כמה תי' דמזה לא מוכח שטמא הוא לעבודה וגם מחלל וא"כ למה כתבו רבינו ועוד כיון דסובר בט"י דרשא דוטהר מכלל שטמא לענין חיוב מיתה א"כ גם במחכ"פ נדרש וטהר מכלל שטמא כדאיתא בסנהדרין ורבינו כ' במחכ"פ הדרשא דוטהרה מכלל שטמאה לענין שמחלל ולמה לא נילף מזה גם לענין מיתה כמו בט"י דיליף רבינו דח"מ מוטהר משום דכבר גלי קרא לא יחללו א"כ גם לענין מחכ"פ נילף מוטהר לענין מיתה כיון דגלי קרא ט"י וכמש"כ תוס' בסנהדרין וזבחים דף ט"ז:
ולישב נאמר דהנה תוס' הקשו מהני דוכתי דמוכח מחכ"פ חייב בביאת מקדש כמו שהקשה הראב"ד וכתבו דדוחק לומר דכל הני כמ"ד דמחכ"פ לאו כזב דמי ול"נ להכריח כדבריהם דהא תוס' בזבחים ובסנהדרין הקשו איך יליף מוטהרה דבמיתה הא רק יליף מחילול דתרומה ונימא כתרומה דא"ח מיתה במחכ"פ כן בקדשים וכ' דכיון דיליף מוינזרו דטמא ששימש במיתה וכיון דשמעינן דמחכ"פ טמא לענין חילול מוטהרה חייב מיתה ג"כ אף דבתרומה גופי' א"ח מיתה והנה דבריהם תמוהים כיון דעכ"פ חיוב מיתה לא ילפינן רק מחילול דתרומה א"כ נימא כתרומה דא"ח מיתה ועוד קשה לי דהנה בחהר"ן בסנהדרין כ' לישב מה דהקשו תוס' ל"ל ולא יחללו נילף מוטהר דט"י איקרי טמא ותי' כיון דקרא דובא השמש איירי רק לענין תרומה לא נדע דטמא רק לענין תרומה דאייריא בי' וכן לענין וטהרה דמחכ"פ אי לאו מחילול דכ' בט"י לא הוה ידעינן לענין עבודה כיון דקרא לא אייריא רק מביאת מקדש ואכילת קודש לא לענין מחכ"פ ששימש ואולם תוס' בסנהדרין כ' באופן אחר דוטהר משמע טהר יומא משא"כ וטהרה א"א לדרוש כן ואי דנילף ממחכ"פ דכ' שם וטהרה מכלל שטמאה א"כ לילף לט"י (וכונה כמש"כ בחיה"ר בשם תוס' שזו טומאה פורחת וזו שאינה פורחת ורק ע"י קרא דולא יחללו נדע שאין לחלק בין טומאה פורחת ויש לנו לימוד מכלל שהוא טמא) ובזבחים הקשו עוד הא כתיב קרא דאשר יובא במים מטמא ותי' אי לאו קרא דולא יחללו ל"ה דרשינן מחכ"פ מוטהרה מכלל שטמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שטמאה משום דקלושא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לט"י אע"ג דקילא טומאתייהו תו דרשינן מוטהרה מחכ"פ (והנה בתחילת דבריהם כ' גם ט"י וסיימו במחכ"פ משמע דסברי דלאחר שכבר ידעינן מקרא דולא יחללו א"צ בט"י דרשא דוטהר מכלל שטמא וזה שלא כדברי רבינו דמוכח דסובר דגם דרשא דוטהר מכלל שטמא צריך בט"י וצריך טעם ויבואר):

ג') עוד הקשו תוס' הא כתיב וטמא להדיא ותי' דצריך קרא גבי עבודה וגבי אכילת תרומה וקדשים דלא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכ' גבי יולדת דרשינן מיני' מחכ"פ דאסור בקדשים וגם מחלל עבודה דאשה כשרה לשחוט קדשים א"כ שייך בה חילול וכ' בצ"ק לפרש דהנך קראי דפ' הערל לענין אכילת תרומה וקדשים איירי וא"א לילף מיני' לענין עבודה דדוקא להנך איקרי קמא מ"ה צריך קרא גבי עבודה אבל וטהרה דכ' גבי יולדת סתמא כתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה לכל בין לעבודה בין לקדשים דאשה כשרה לשחוט ושייך בה חילול והנה דבריו תמוהים דלפמש"כ מדברי חיהר"ן מוכח גם בקרא דוטהר סתמא אייריא לענין אכילה וביאת מקדש ואולם בבה"ז כ' לפרש דלא נוכל למילף קדשים אע"ג דאיקרי טמא לגבי תרומה משא"כ לענין מחכ"פ שפיר ילפינן דקרא דוטהרה לענין קדשים אייריא דטמא מחלל עבודה אע"ג דהאי קרא באשה כתיב ואשה לאו בת עבודה היא ע"ז כ' דאשה כשרה לשחיטה ומשכחת בנגעה בבשר (ובצ"ק השיג דזה לא מיקרי חילול ולכן פי' הוא דהיינו יען דלכתחלה לא ישחוט וכ"ז דוחק ויבואר להלן) והנה פי' הבה"ז מסכים לדברי חה"ר שכן גם כונתו דוטהרה דרשינן כיון דאיירי מביאת מקדש ילפינן גם לענין שימוש (ולפי"ז בקרא דוטהר אף דכ' קרא דולא יחללו לא דרשינן מכלל שטמאה לענין עבודה כיון דקרא אייריא לענין תרומה א"א לדרוש לענין עבודה אבל מדברי רבינו מבואר דדריש גם לענין עבודה דט"י מוטהר וצריך טעם ויבואר) עכ"פ מבואר מדברי תוס' דנהי דסברי כסברת חה"ר דבוטהרה אייריא שפיר גם לענין שימוש כיון דקרא אייריא ממקדש רק דהקשו הא ל"ש באשה חילול ותי' דשייך חילול דכשרה לשחיטה ונ"ל דכונתם לפמש"כ תוס' לעיל קו"ח מיושב דאוכל היינו במורם מקדשים א"כ ל"ש לילף אשה מיושב בקו"ח דמחלל להאי מ"ד אשה אין מחללת עבודה ולמ"ד דיליף מוינזרו בנ"י דרשינן ולא בנות שפיר מחללי עבודה (ובטה"ק ריש פרקין כ' דשייך קו"ח מיושב באשה אולם זהו אי נפרש יושב אוכל בשאר קדשים כתי' תוס' ביומא יען דצורך גבוה שרי לאכול בעזרה ביושב אפי' בקדק"ד א"כ שייך קו"ח גם באשה והטה"ק שכ' דשייך קו"ח באשה דאוכלת במורם מקדשים כיון דאין אוכלת בק"ק שייך קו"ח מיושב לא נחית לזה דתליא בב' תי' של תוס') אבל לתוס' כאן ל"ש באשה קו"ח ואין מחללת רק למ"ד דיליף מוינזרו וא"כ תוס' כאן שפיר כ' דבאשה שייך חילול בטומאה דהיינו בהקטרה אבל משום זרות ליכא באשה חילול רק משום טומאה והא דכ' תוס' דאשה כשרה לשחוט כונתם דאי לאו דכשרה לשחוט והו"א דגריעה מזר אז בלא קו"ח דיושב הא שייך חילול בקו"ח מזר שכשר לשחוט רק כיון שכשרה לשחוט א"כ משום זרות ל"ש חילול באשה רק משום טמא שהקריב מעתה חזינן דעכ"פ צריך לטעם דשייך באשה חילול א"כ יקשה איך ילפינן מוטהרה לענין מיתה במחכ"פ כיון דל"ש באשה מיתה משום טומאה דבלא"ה חייבות מיתה משום זרות וא"ל דעכ"פ כיון שמחלל ודינו כטמא לענין חילול שוב חייב מיתה מקרא דוינזרו דיקשה א"כ קו' תוס' הא חיוב מיתה מחילול דתרומה ובתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ובשלמא אי שייך חיוב מיתה מקרא דוטהרה שייך לומר שפיר כיון דטמא לענין חילול ה"ה לענין מיתה כמו שפי' בצ"ק אבל כיון דקרא לא אייריא ממיתה רק מוינזרו נילף יקשה שפיר כקו' תוס' הא בתרומה אין פוסל מחכ"פ ולישב קו' זאת אומר בוודאי אי מחכ"פ דזב כזב דמי לכל מילתא והרי הוא כטמא ממש א"כ שייך לומר כתי' התוס' כיון דילפינן דטמא הוה חייב מיתה אף דל"ש בתרומה אבל אי לאו כזב דמי לכל מילתא לא מסתברא שיהא חיוב מיתה בעבודה כיון דאין פוסל בתרומה וא"כ ע"כ הכרח לומר אי לאו כזב דמי דליכא חיוב מיתה בטמא ששימש וא"כ נתישב קו' ראב"ד מהא דביולדת כתיב וטהרה מכלל שטמאה דע"כ רק לענין חילול אבל לענין מיתה אי לאו כזב דמי א"א לילף מתרומה כקו' תוס':
ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי דדוקא בט"י דשייך בתרומה א"כ שפיר י"ל דילפינן מוטהר מכלל שטמא אלא דמזה לא הוה ידעינן רק לתרומה כמש"כ תוס' וחהר"ן ולכן צריך קרא דחילול וכיון דילפינן מחילול שפיר שייך לדרוש מכלל שטמא לענין דט"י ולענין מיתה אף דקרא דוטהר רק בתרומה אייריא כיון דכ' חילול אבל במחכ"פ אף דכתיב וטהרה א"א לילף לענין מיתה כיון דבאשה ל"ש מיתה משום טומאה ורק מקרא דוינזרו ניליף חילול מתרומה וזה ל"ש בתרומה דאין פוסל במחכ"פ ולפי"ז כיון דלמ"ד לאו כזב דמי ל"ש לדרוש וטהרה לענין חיוב מיתה במחכ"פ ששימש א"כ הא דילפינן מוטהרה גם לענין ביאת מקדש היינו ג"כ לאו לענין חיוב מיתה (אף דילפינן לענין מחכ"פ היינו מקרא דטומאתו בו לחייב על ביאת מקדש לא מקרא דוטהרה דאי לאו קרא דטומאתו בו ל"ה ילפינן מוטהרה כמש"כ תוס' כיון דכ' ולא יתחטא אבל כיון דכ' טומאתו בו ילפינן לענין ביאת מקדש) ולכן ס"ל לרבינו דגם לענין ביאת מקדש פטור מכרת דוטהרה לא קאי לענין חיוב כרת למ"ד לאו כזב דמי וא"כ יצא לנו לישב שאר השגת הראב"ד בפ"ד דכיון דגם לענין ביאת מקדש סבירא לי' לרבינו דפטור יען דלאו כזב דמי ממילא אזלה השגת הראב"ד בפ"ד ורק נשאר השגתו בפ"ג דבתוספתא איתא דחייב כרת על ביאת מקדש לזה שפיר י"ל דכיון דלאו כזב דמי גם חיוב כרת על ביאת מקדש ליכא דהא הראב"ד בפ"ד השיג מגמ' יען דקאמר ר"ע כזב דמי משמע דראב"ד ג"כ מודה אי לאו כזב דמי א"ש דפטור מבאמ"ק א"כ נתישב דברי רבינו דפוסק כמ"ד לאו כזב דמי:
וטעמא דידי' דס"ל כמ"ד לאו כזב דמי נ"ל יען דבנזיר דף מ"ה מסיק לכו"ע ט"י דזב לאו כזב דמי בט"י שאינו בר כפרה דהיינו בן ב' ראיות וא"כ ה"ה מחכ"פ לבד לאו כזב דמי ורק היכא דשייך תרתי דהיינו ט"י דמחכ"פ דהיינו בג' ראיות אז כזב דמי וכמו שפירש שם בשמ"ק וא"כ מחכ"פ לבד וכן ט"י דזב לבד שאינו בר כפרה לאו כזב דמי א"כ נתישבה היטב השגת הראב"ד דדרשינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ דהא תוס' הוסיפו להקשות מהך דנזיר מסיק לאו כזב דמי ואפ"ה דריש טומאתו בו לרבות מחכ"פ ולפמש"כ נכון דהאי לאו כזב דמי היינו בט"י וכן מחכ"פ לבד והא דדרשינן מטומאתו בו היינו מחכ"פ שהוא ט"י כמש"כ בשמ"ק להדיא:
ויש להביא ראי' לדברינו מיבמות דף ע"ה ואי כ' רחמנא עד מלאת הו"א אפי' בלא טבילה והו"א דסגי במחכ"פ הע"ש כ' רחמנא אשר יטהר וע"ש בתוס' דאי לא כ' רחמנא ובא השמש הו"א בטבילה במידי דלאו בר כפרה והע"ש במידי דבר כפרה חזינן דהו"א דקרא לא ממעט רק ט"י שהוא מחכ"פ וע"ש בתוס' ד"ה מכלל דט"י לא אתיא ממחכ"פ ופי' במהרש"א דף ע"ה ד"ה דאי דהכונה דשאני ט"י דמחכ"פ מט"י שאין בר כפרה כן י"ל בסוג' דנזיר דיש חילוק בט"י שאין בר כפרה לט"י שבר כפרה וצריך קרא לכהא"ג אבל מחכ"פ שאין ט"י באמת פטור:

ד') אלא דעדיין קשה לי מהא דמנחות דמחכ"פ חייב כרת ואצ"ל ט"י וא"כ ע"כ מוכח דסובר דלאו כזב דמי דאי כזב דמי א"כ מחכ"פ חמור יען דמחוסר מעשה כדמוכח בדף ט"ז דקאמר דט"י לא אתיא ממחכ"פ דמחוסר מעשה וע"כ קאמר דיליף מטמא ומחכ"פ דסוף סוף קלישא טומאתו ופירש"י דחד מינייהו לאו מחמ"ע וע"ז משני מחכ"פ כזב דמי (ובצ"ק הקשה דעכ"פ נגד ט"י הוה מחכ"פ מחמ"ע ותי' דמחכ"פ נגד טמא אין מחמ"ע שהרי טבל וטה"ק הקשה דעכ"פ שניהם שווין שיש בהן חסרון מעשה אף דהחסרון אינו שוה ועוד הא קיימ"ל פירכא שאין כתובה בתורה רק מסברא מכניסין בקו"ח וא"כ ה"נ נימא מה מחכ"פ שמותר בתרומה אף שמחמ"ע מחלל ט"י דאסור בתרומה כש"כ שיחלל ול"נ דחדא מתורצת בחברתה בוודאי פשוט אי יליף ממחכ"פ דמחמ"ע שצריך קרבן א"כ פירכא הכתובה בתורה היא דזהו חומרא דידי' אבל אי יליף מטמא ומחכ"פ דאין שווין בחסרון מעשה דידהו רק מסברא הוה זה ג"כ פירכא דעכ"פ נגד ט"י הוה חסרון מעשה בדידהו שפיר מכניסין בקו"ח וא"כ ע"כ ברייתא סובר מחכ"פ דזב לאו כזב דמי ולכן ט"י הוה אצ"ל נגד מכ"פ ואפ"ה חייב במחכ"פ וקשיא לדברי רבינו:
אך נראה דא"ש דרש"י שם הביא ספרי ולא יתחטא היינו בדמים מוכח דחייב כרת והנה בנזיר יליף מקרא דטומאתו בו וכ' תוס' כאן דלכן לא ילפינן מקרא דטומאתו בו לטהרה וכן בט"י קרא דיהי' א"כ ע"כ קאי דלא דרשינן האי לא יתחטא בדמים (כי זהו דרשא בספרי דדריש רבי התם כן) והנה צריך להבין למה הביא רש"י דרשא דספרי ולא גמ' דנזיר ולפמש"כ לעיל בשם שמ"ק א"ש דגמ' דנזיר אייריא ממחכ"פ שלא טבל ויש בו תרתי ט"י וגם מחכ"פ וא"כ צריך רש"י להביא דרשא דלא יתחטא בדמים ומעתה הברייתא דמחייב מחכ"פ במיתה ע"כ כרבי בספרי דדריש ולא יתחטא בדמים דט"י כבר אמר מקרא דמי נדה לא זורק עליו ומעתה א"ש הכל דהנה בחיה"ר בסנהדרין הקשה למה לא יליף טמא ששימש מהיקש לזר ותי' יען דרבי יליף מטמא בגז"ש לענין בע"מ ששימש במיתה ולכן אי לא קרא דחילול רק מהקש אין הדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגז"ש וא"כ גמ' דיליף טמא מחילול כרבי אתיא ולפ"ז י"ל הא דקאמר מחכ"פ במיתה מקרא דוטהרה ואמר מר טמא ששימש במיתה והיינו לרבי דיליף מולא יתחטא בדמים א"כ קרא דוטהרה אייריא לענין חיוב מיתה דביאת מקדש א"כ ה"ה דמשמע דאייריא לענין חיוב מיתה דמח"כ ששימש אבל לדידן דלית לן דרבי מקרא דולא יתחטא בדמים א"כ לית לן חיוב בטמא מקדש מקרא דוטהרה וכן לא ילפינן לענין שימש מחכ"ר מקרא דוטהרה שיהא במיתה ואי דניליף מטומאתו בו לזה י"ל דרבינו או דמפרש כפי' הרא"ש בשמ"ק בנזיר דקאי בט"י שמחכ"פ דתרתי איכא לכן חייב כרת או דכיון דבגמ' דידן מבואר דלא דרשינן כרבי ולא יתחטא בדמים רק מקרא דטומאתו בו ובספרי איתא למ"ד דחולק ארבי דריש מקרא דיהי' לענין הזה ולא שינה וקרא דטומאתו בו לענין הזה ושינה ולא דריש עוד טומאתו בו לענין הזה ושינה וטבל ולא העריב שמשו א"כ למאן דחולק ארבי לא דריש מטומאתו בו מחכ"פ א"כ לכן פסק רבינו כספרי בזה דלא דרשינן מחכ"פ מטומאתו וע' מכות דף ח' קאמר רבא אנא מועוד קאמר ובספרי דריש ועוד לענין לא טבל ועכ"פ יצא לנו דטעם אחד לדברי רבינו בהא דמחכ"פ פטור מכרת בבמ"ק ובשימש בטומאה ממיתה דכיון דאין הלכה כרבי דיליף מולא יתחטא למחכ"פ לא קיי"ל כברייתא דמנחות דמחייב מיתה במחכ"פ וכן לא קיי"ל כגמ' דסנהדרין דמחייב במחכ"פ ששימש דכל זה לרבי ודו"ק היטב ונראה הוכחה לזה דקיי"ל דלא כזב דמי מיבמות דף ע"ד וכפר עלי' וטהרה מכלל שהיא טמאה ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ותוס' הוק' דה"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דלטוה"ג קיימינן ובערוך לנר תי' יפה דהרי גם אי בתרומה קשה ג"כ הא אסור לאכול בטוה"ג אע"כ דלא פריך מטוה"ג די"ל איקלשא טומאתו ואין חייב אטוה"ג בין בקדשים בין בתרומה רק הקו' מטומאת בשר דכתיב אשר יגע בכל טמא משמע אפי' כל דהו וא"כ איך יכול לאכול הא נטמא בנגיעתו ושפיר פריך רק איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וע"כ דלא כזב דמי דאי כזב דמי ל"א איקלשא טומאתו ובזה נתישב דברי רבינו שבפי"ח מפהמ"ק כתב דאכילת קודש בטומאה ילפינן מקרא דוינזרו דכתיב בתרי' איש איש אשר יקרב וכו' וטומאתו עליו ונכרתה דרשינן שכל טומאתו עליו לאפוקי ט"י שאכל שפטור להנ"ל ניחא דהרי קשה קו' התוס' אמאי לא אמר איקרי כאן וטומאתו עליו אע"כ אדרבא וטומאתו משמע כל טומאתו וממעטינן ט"י ומחכ"פ ולכן רק פריך מהבשר אשר יגע בכל טמא משמע טומאה כל דהו ודו"ק והנה עוד נראה לישב שיטת רבינו דהנה הא אי מחכ"פ כזב או לא כזב דמי נראה דתליא בסברא זו דהנה לדעת רבינו בס' המצות דטמא חייב לטבול א"כ אין הטבילה רק להתיר בקדשים ואי לא התיר עצמו חייב כשנכנס או אכל קודש ועכב בטומאה א"כ לפי"ז אי נאמר הא דמחכ"פ צריך כפרה היינו כדי להתיר בקדשים א"כ לכן הוה כזב כטמא עצמו אבל אי הא דצריך להביא כפרה אף כשאין רוצה לאכול בקדשים והוא מ"ע בפ"ע כמש"כ בטה"ק בשם הרמב"ן בפר' מצורע א"כ לא כזב דמי דבזב קודם טבילה אין חייב לטהר רק משום להתירו בקדשים והנה דעת רבינו בפי"ח משגגות במש"כ שכן מביא קרבן עוף על הספק שבא לאשתרויי בקדשים משא"כ שאר קרבנות ספק אין מביאין מספק חולין לעזרה א"כ מוכח שרק לאשתרויי בקדשים אתי א"כ לפי"ז לכאורה יסבור כזב דמי לכן נראה הסברא להיפוך דהנה לדעת זה דכ' בס' המצות דא"ח לטבול היינו בלא רגל אבל ברגל חייב לטהר אף אם אינו רוצה לאכול בקדשים צריך להביא כפרה כדי שיטהר ברגל דצריך להיות טהור א"כ אם יבוא למקדש חייב כמו זב אבל מ"ד לא כזב סובר הסברא דרק כשרוצה לאכול בקדשים צריך לטהר עצמו א"כ לכן ל"ה כזב דטומאתו כבר פקע וא"צ לטהר עצמו ברגל להביא הכפרה אי לא שרוצה לאכול בקדשים א"כ טהור הוא רק כדי לאכול בקדשים עדיין צריך טהרה לכן לא הוה כזב כדמוכח מהא דפסחים דף נ"ט ר"י בנו של ריב"ב אומר אף בכל השנה מביא כפרתו ואוכל בקדשים לערב והיינו אם הביא קרבן קודם תמיד יביא כפרתו אחר תמיד כדי לאכול בקדשים ומוקי בגמ' בחטאת העוף שאין כאן עשה דהשלמה וא"כ אי איתא דיש מצוה בלא אכילת קדשים להביא כפרתו א"כ אף כשאין רוצה לאכול בקדשים ג"כ יביא אחר תמיד דמקיים מצוה ואין עובר בעשה דהשלמה בחטאת עוף אע"כ רק אם רצה לאכול בקדשים יש מצוה להביא כפרתו א"כ מוכח ממילא דלאו כזב דמי:

ה') מחכ"פ שנכנס למקדש אינו בכרת אלא בלאו וכ"כ בפח"י מפסהמ"ק דט"י שאכל קודש אינו בכרת אלא בלאו ובחי' מהר"מ ברבי שבועות דף י' הקשה דגמ' שם פריך לר"ש דסובר שעיר ר"ח מכפר אבשר טמא ורגלים מכפרים אאין בו ידיעה ואיש בה ידיעה ופריך דילמא מכפר אדיוהכ"פ ומשני אחת בשנה כפרה אחת בשנה ולא שתי כפרות וקשה ע"ז לפמש"כ רבינו בפ"א מתשובה יוהכ"פ מכפר על קלות בלא תשובה ועל החמורות בתשובה וא"כ אימא רגלים מכפרי במילתא דקודש כגון מקדש במחכ"פ ובקודש טב"י ועל זדון ואף דפנימי מכפר על כל זדון אימא רגלים מכפרי נמי ואפ"ה לא הוי כפרת פנימי שתיים בשנה דפנימי מכפר בלא תשובה על הנך דהוי קלות בלא כרת ורגלים מכפרים עם תשובה דוקא משום זבח רשעים תועבה:
ול"נ לישב עפמש"כ בסדר משנה לתרץ מה דקשיא לרבינו דסובר דקלות ל"ה זבח רשעים ומכפרי יוהכ"פ בלא תשובה ובגמ' משמע אף קלות לא מכפרי בלא תשובה ותי' דהנה במשל"מ הקשה הא בפעם אחד ל"ה זבח רשעים ומ"פ בגמ' דזבח רשעים תועבה ותי' דתליא בפלוגתא דת"ק ור"ש בחולין אי ממעטינן מומר מעם הארץ או משב מידיעתו דלת"ק ל"ה זב"ר בפעם אחת ולר"ש הוה זבר"ת אף בפעם אחת וא"כ אי מוקי סתמא דשבועות כר"ש יקשה על רי"ו בשבת דף ס"ט דסובר כר"ש דיליף מאשר לא תיעשנה דבעינן שב מידיעתו ממילא סובר נמי ר"י אף בזה כר"ש דאפי' בפ"א אינו מביא קרבן והוה נמי בכלל זבר"ת וא"כ יקשה הא רי"ו סובר בעלמא הלכה כסתם משנה א"כ רי"ו לשיטתו פריך שפיר בשבועות דהוה זבר"ת והוכרח ר"ז לתרץ דאתיא כרבי דיוהכ"פ מכפר אאין שבין בתשובה אבל רבינו לשיטתו דאיהו פסק בה' מעה"ק כת"ק דר"ש דבעינן רגיל באותה עבירה אבל בפ"א ל"ה זבר"ת וא"כ לא הי' צריך לדחוקי בשנויא דחוקי דשני ר"ז לומר דהך סתם משנה אתיא דלא כהלכתא כרבי אלא דלרבינו שפיר י"ל דהך משנה דשבועות אתיא כהלכתא כר"י דפליג ארבי וסובר דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה ואפ"ה ל"ק דהוה זבר"ת די"ל דהשעיר מכפר על הקלות בלא תשובה דמייריא דלא עבר רק פ"א או שתים דכל זמן דלא רגיל לא נתמעט (ורגיל ל"ה אלא בד"פ כמש"כ בפ"ג ממעה"ק) ושפיר מכפר השעיר המשתלח אעפ"י שלא שב מידיעתו דהא אין הלכה כר"ש דדריש השב מידיעתו והיינו דתנא דמתניתין ס"ל דעל הקלות שעיר המשתלח מכפר אעפ"י שלא עשה תשובה ואפי' אליבא דר"י דלא פליג ר"י ארבי דיוהכ"פ אין מכפר באין שבין אלא בחמורות לא בקלות עכת"ד מעתה א"ש דהרי כאן בשבועות דפריך רגלים אדיוהכ"פ אליבא דר"ש פריך ולר"ש בוודאי אף בקלות אין מכפר בלא תשובה א"כ ליכא לאוקמא דפנימי מכפר אקלות דמקדש וקדשיו בלא תשובה ודרגלים בעשה תשובה אחמורות דלר"ש גם בקלות אפי' בפ"א הוה זבח רשעים תועבה ואי אפשר לכפר בלא עשה תשובה והנה אמת נכון הדבר:

ו') מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל וכו'. והראב"ד השיג דמחכ"פ שנכנס משער ניקנור ולפנים חייב כרת והכי תניא בתוספתא דכלים ומרן ז"ל שם תי' דסבר רבינו כמ"ד מחכ"פ דזב לאו כזב דמי והקשה בס' נר מצוה דבפח"י מה' פהמ"ק הי"ד כ' רבינו האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה וא"ח כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו וכ' הכ"מ דסובר רבינו הא דתנן בפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מה"ת אם בא אל המקדש וכו' חייב עלי' מלקות ולא כרת וה"ה לאוכל קודש גם בפ"ד מבאמ"ק כ' הכ"מ לתרץ קו' הראב"ד דאם היינו יכולין לפרש הא דתנן ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו במים חייב היינו מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל הוה ניחא אבל לרבינו שכ' בפרק הקודם חייב כרת קשיא ומלבד שדברי הכ"מ סותרים זא"ז קשה לפירושו דאיך אפשר שיפרש הראב"ד שחייב מלקות ולא כרת אף שעדיין הוא טבול יום והלא איהו ס"ל מחכ"פ בכרת משער ניקנור וכש"כ ט"י ונמצאו דברי הכ"מ סותרים זא"ז יעו"ש שהביא כן להקשות בשם מקראי קודש וכ' לתרץ דהא דבפי"ח מה' פסה"מ רק לענין אוכל קודש דמיעטו קרא מכרת מדכ' וטומאתו עליו ונכרתה עד שתהי' כל טומאתו עליו אבל גבי ביאת מקדש לעולם ס"ל דחייב כרת אפי' לאחר ביאתו דבהדיא רבתה תורה לכרת שנאמר טמא יהי' לרבות ט"י כדתניא טמא יהי' לרבות ט"י עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ ואולם במחכ"פ שנכנס למקדש דסבר רבינו שאינו לא בכרת ולא במלקות אע"ג דנתרבה מעוד טומאתו בו ע"ז כ' הכ"מ דס"ל דמחכ"פ דזב לא כזב דמי ומה שהקשה על דברי הראב"ד יש לפרש דהכי קאמר דאי לאו דכ' רבינו שחייב כרת בט"י היינו יכולין לפרש דראב"ד יפרש המשנה דפרה דחייב היינו רק במלקות ולא בכרת ואמנם מה שהקשה הראב"ד על רבינו י"ל דסובר כמ"ד דלאו כזב דמי ורק דאכתי קשה קו' הכ"מ דבפי"ט מסנהדרין כ' דמחכ"פ חייב מיתה כ' לתרץ בשם הרב מגילת אסתר דמש"כ רבינו בפ"ד מביאת מקדש דפטור אייריא במחכ"פ שמסר קרבנותיו ביד בי"ד וכיון שמסרם לא הוי מחכ"פ לגמרי לענין שיהא חייב מיתה דכל העומד ליקרב כקרב דמי ומש"כ בפי"ט דסנהדרין דחייב מיתה אייריא כשלא מסר קרבנותיו ביד בי"ד וא"ש:

ז')

מחכ"פ. וראב"ד השיג מתוספתא ובכ"מ הקשה למה הצריך להביא מתוספתא ובחכ"צ סי' קס"ב כ' דרצונו לומר שתוספתא זו פרושה דמשנה דכלים דקתני וחייבין עלי' חטאת דקאי נמי אמחכ"פ וכיון דסתם משנה היא ותני לה גבי הלכתא פסיקתא אין לזוז ממנה עכ"ד:
אמנם יש ראי' מקרא לדעת רבינו דמחכ"פ מותר ליכנס לעזרה מה"ת דאיתא בשבת דף נ"ה ששהו את קיניהן ופי' הריא"ף וכן הרד"ק דזהו פי' דקרא אשר ישכבון שהיו שוכבין הנשים פתח או"מ ושהו עד שקרבו את קיניהן והרי פתח אוה"מ הוא העזרה שהוא כנגד חצר המשכן ויקשה איך נכנסו כשמחכ"פ ולרבינו ניחא ואמנם רש"י פי' שהיו שוהין נשיהן כדי לאכול קדשים וליכנס לעזרה א"כ א"ר אולם מנדה דף פ' שפירש"י דטובלת ליל פ' לביאת מקדש והרמב"ן והר"ן הוק' עליו דאסור ליכנס מוכח דרש"י סובר ג"כ כדעת רבינו והרמב"ן ור"ן יסברו כראב"ד דאסור מה"ת:
אך י"ל דרש"י סובר ג"כ מה"ת והא דפי' דטובלת ליל פ' י"ל דאף דמחכ"פ אסור במקדש מקרא דעוד טומאתו בו מכ"מ ביולדת שרי ליכנס כדמוכח מיבמות דף ע"ד דיליף מובמלאת ימי טהרה דבהערב שמש רשאי ליכנס ומהרש"א שם תמה דמחכ"פ אסור ליכנס לעזרה וע"כ לישב דביולדת גלי קרא עד מלאת ותו לא מותרת ליכנס ל"ל כ"א ופ"א אלא דגם לפי"ז יקשה למה הוצרך רש"י לפרש ששהו נשיהן כדי ליכנס ולא פירשו כריא"ף ששכבו הנשים פתח אוה"מ הא אף דאסור מה"ת לנכנס מחכ"פ ביולדת גלי קרא דעד מלאת אסור ותו לא ועכ"פ לדעת ריא"ף ורד"ק י"ל דסברי מכח קו' מהרש"א מוכח דביולדת גלי קרא דשרי ליכנס מחכ"פ:
אמנם לדעת רבינו דהוא מדרבנן אתיא הך דיבמות כפשטי' עד מלאת ותו לא דמחכ"פ מה"ת שרי ליכנס לעזרה ונתישב קו' מהרש"א והוא ראי' נכונה לשיטת רבינו:

ח') מחכ"פ [אינו] לוקה. וראב"ד השיג וראיתי בפמ"ג בפתיחה לטרפות הקשה א"כ הא דפסק רבינו בספק נולדה קודם שנתגייר מביאה קרבן מספק ויקשה כיון דליכא רק לאו אמאי מביאה מספק למש"כ רבינו בעצמו בפ"ט מביכורים לענין חלה דמפריש מספק רק משום דאיכא חיוב מיתה כפירש"י ולדעתי לק"מ דהנה קודם שהגיע זמנה להביא הקרבן פשיטא דלחומרא אסורה לאכול בקדשים משום איסור כרת א"כ מוטל עלי' שוב חיוב להביא הקרבן כשיגיע ח' כדי להכשירה בקדשים א"כ אף דכשיגיע ח' דליכא רק מחכ"פ ל"ה רק לאו אפ"ה הא חייבת בקרבן להכשירה בקדשים שהיתה אסורה עד שהגיע זמן להביא הקרבן וזה ברור עד שאני תמה על פמ"ג שלא הרגיש בזה ומה שיש להאריך עוד בענין זה עמש"כ בפ"ד מבכורות ובפ"א ממחכ"פ ועיין יריש"ל סי' נ"א מה שתי' דהספק אי נולדה אחר שנתגיירה כהא"ג ליכא חזקת פטור יעוש"ה ועיין פלתי סי' ס"א:

תוכן העניינים

מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה