מעשי למלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ג · הלכה ח
הטמא המשולח. עכ"מ שהקשה למה פסק דלא כר"ח ותי' דר"ח לא שמיע לי' הברייתא מדלא אמר הלכה כר"י ובצל"ח דחה דבריו ותי' יען דר"ל דדריש פסח הבא בטומאה אין משתלחין מקרא דוישלחו ע"כ סובר כר"י לכן הלכה כר"י ואמנם הקשה א"כ דפסק כר"י א"כ ע"כ וישלחו מן המחנה לדרשא דר"א בשעה שאין ט"מ משתלח אין שאר טמאים משתלחים וא"כ למה בפ"ד מה' אלו פסק רבינו דשאר טמאים שנכנסו חייבין כרת על הביאה וכן הקשה בשעה"מ:
ונראה לישב דהנה באו"ח ובשעה"מ תמהו דגמ' קאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע הא אין מזהירין מן הדין ובאוהל דוד תי' דר"ש סובר באמת בסנהדרין מזהירין מן הדין ואמנם הקשה עדיין דפריך גמ' לר"י שפיר קאמר ר"ש ומסיק בדר"א יקשה לר"י אין מזהירין מן הדין א"כ לא יכול לסבור כר"ש ואמנם נראה דהנה במכות דף ט"ו פליגי ר"ל ורי"ו בפלוגתא דקיימו וביטלו ובנובי"ת צ"א העלה דתליא זה אי לאו שאין בו מעשה לוקין ולרי"ו דידי' במכות שם דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין סובר ביטלו ולא ביטלו והנה מבואר שם בתוס' דלר"ל דביטלו ולא ביטלו וסובר דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין גם על לאו דלא יטמאו מחניהם אין לוקין דקדמו עשה דכתיב וישלחו מן המחנה ומעתה לפי"ז כיון דבלא"ה אין לוקין א"כ שפיר קשה לא יאמר זב דל"ש אין מזהירין מן הדין כיון דבלא"ה אין לוקין אך לכאורה קשה ע"ז א"כ איך קאמר בגמ' ברייתא דקתני מצורע שנכנס לירושלים לוקה כרי"ו הא לר"י ג"כ לא לקי לק"מ דגמ' קאמר רק לאפוקי דר"ש דלר"ש הוה ניתק לעשה דהיינו כפי' התוס' שנתקו מלאו וליכא לאו כלל ולר"י ל"ה ניתק לעשה דהיינו דלא נתקו מלאו ושייך בו הלאו אלא דלא לקי משום שקדמו עשה וממילא דלמ"ד קיימו ולא קיימו וכן הלכה דלקי שתים וא"כ רק הכונה דאתיא כר"י לאפוקי מדר"ש דלא נתקו לעשה אבל לא כר"י ממש דלדידי' לא לקי מטעם קדמו עשה אבל הברייתא יסבור קיימו ולא קיימו ושפיר חייב וא"כ ל"ש יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע כיון דאין מזהירין מן הדין וא"כ לפי"ז א"ש דברי רבינו דהנה הצל"ח הקשה מאי קאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע הא אי לא כתיב זב ומצורע א"כ לא ידעינן הלאו דולא יטמאו על מי קאי וא"כ צריך לכתוב זב ומצורע לכן פי' דהקו' להיפוך למה צריך קרא דבדד ישב כיון דיש כבר דרשא דזב ומצורע והנה ע"ז קשה כנ"ל דצריך בדד דאי לאו בדד ישב הוה אין מזהירין מן הדין ולכך צריך בדד דאז בעשה שפיר מזהירין מן הדין כידוע וכן בט"מ וזב ג"כ אחרי שכבר כתיב בדד ילפינן בבנין אב דכל החמור ממנו שלוחו חמור כדאיתא בספרי וכמש"כ רבינו לעיל שוב מזהירין מן הדין וא"כ צריך בדד ומאי פריך וע"כ כמש"כ דלר"י הוה לאו שקדמו עשה ובלא"ה אין לוקה:
אבל לדידן דלוקה על לאו דולא יטמאו א"כ צריך קרא בבדד דאז מזהירין מן הדין כיון דיש עשה ובנין אב וא"כ אף דכתיב בדד צריך לכתוב כל צרוע וכל זב דאל"ה לא ידעינן על מאי קאי וכן אי לאו בדד לא הוה לקי כיון דליכא לא עשה ולא בנין אב אין מזהירין מן הדין א"כ לדידן לא אייתר קרא דכל צרוע ולא קרא דבדד וא"כ לעולם דלא כר"ם ואפ"ה א"ש דמצורע ל"ה ניתק ולכן פסק רבינו דלוקה ואפ"ה פסק דלא כר"א דלדידן דלאו שקדמו עשה לוקין צריכי תרי קראי כאמור וא"צ לאוקים כדר"ח:
וא"ש ג"כ קו' הכ"מ למה פסק כר"י הא ר"ח הכריע כר"ש דלפמש"כ ר"ש ע"כ לטעמי' דמזמה"ד וא"כ אי לאו בדד הי' לוקה ורק דכתיב בדד ואיכא עשה סובר דניתוק מלאו רק לעשה אבל לדידן דאין מזמה"ד אין לנו לומר שניתקו מלאו אלא דבדד בא לומר ליתן מחנה ג' דאי לאו בדד ל"ה ידעינן מחנות כיון דצריך לכתוב זב ומצורע דאמזמ"ה לכך ע"כ לית הלכתא כר"ח ולא כר"ש ודו"ק:
ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לוי'. ובצל"ח תמה שהוא נגד מסקנת הגמ' דמסיק דויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לוי' ותי' דכל עיקר הוכחת הגמ' דאיפוך יען דקשיא לי' אכתי לא עיילתי' אפקותי' וזה רק קשיא יען דגמ' סובר דלא נדע עוד כלל ב"ק אפי' באיסור עשה אבל רבינו דיליף מבנין אב ממצורע שזב אסור במחנה אחת יותר ממת ושרץ וא"כ ה"ה בע"ק עכ"פ ידעינן כבר שבאיסור הוא שוב לא קשיא אכתי לא אפיקתי' אעיילתי' כיון שעכ"פ אסור בעשה שייך אפקותי' אבל שוב א"ל להיפוך ודרשינן ויצא מחוץ למחנה זהו מחנה שכינה יעו"ש דפח"ח ול"נ בדרך פשוט דקשיא לי' לכאורה דגמ' פריך אכתי לא עיילתי' ואח"כ פריך ל"א אכתי לא אפיקתי' ופי' בצל"ח דממנ"פ פריך אי נטמא בחוץ א"כ מ"ק ויצא ואי בנטמא בפנים מאי קאמר ולא יבוא דע"כ בצאתו ממחנה שכינה מוכרח לעבור תוך מחנה לוי' ולכן הקשה אכתי לא אפקתיו ממחנה לוי' אעילתי' אתה מזהירו שלא יעול שמה:
וא"כ קשה לי הא מחילות לא נתקדשו כדאמר רי"ו לעיל א"כ שייך שפיר לא יבוא אל המחנה רק יצא דרך מחילות וצ"ע וע"כ לומר דגמ' קאי למ"ד מחילות נתקדשו דהוא פלוגתא כמו שבארנו בפ"ו מבהב"ח (עיין ירושלמי פ"ז דפסחים לחד מ"ד מחילות נתקדשו כמש"כ הראב"ד בפירושו לתמיד) וא"כ לדידן דלא נתקדשו מדרש קרא שפיר בנטמא בפנים שצריך לצאת מן מחנה שכינה ואל יבוא אל מחנה לוי' אלא יצא דרך מחילות לחוץ להר הבית (דבפתוחות להר הבית לא מצי איירי כיון דבפתוחות גם לעזרה גם בכהא"ג הא יש למחילות דין הר הבית כמו שבארנו בה' ביהב"ח מטעם דפתוחות לקודש או מטעם דכיון דפתוח להר הבית קדושת הר הבית יש לו) לכן רק משכחת במחילות היוצאות חוץ להר הבית דכהא"ג חול גמור הוא כמש"כ בשעה"מ בה' בהב"ח:
והדבר מוכרח דא"א לפרש דיוצא מן המחנה היינו לוי' כפירש"י דקשה א"כ פשיטא שלא יכנס למחנה שכינה ונדחקו דאי לא הוה כתיב רק מחנה אחת ע"כ הוה מוקי לה למחנה שכינה ול"נ לישב לפמש"כ הצל"ח דלר"א דדריש כ"ז שאין משתלח ט"מ גם זב אין משתלח משום דסובר כרי"צ בר אבדימי דדריש ב"ק מקרא זה דאל יבוא אל המחנה ולפי"ז י"ל דרי"צ סובר ג"כ כר"א ולר"א שפיר מסתבר לומר דהו"א דיצא ממחנה לויה ויהא רשאי ליכנס למחנה שכינה דכיון דסובר דאין זב משתלח רק בשעה שט"מ משתלח אבל בשעה שזה אין משתלח גם זב אין משתלח והיינו איסור כרת אבל איסור יש ופירש"י דלא נתמעט רק מכרת אבל בצל"ח פסחים דף ע"ט כ' טעמא דר"א דרק שייך לדרוש בשעה שאין ט"מ משתלח היינו אמחנה שכינה אבל אמחנה לוי' ל"ש לדרוש כן דלא משתלח לעולם וא"כ נשאר זב ומצורע באיסור כניסה דמחנה לוי' דלא הותר ומעתה בשעה שציבור עושין בטומאה א"כ איכא סברא דחייב לצאת ממחנה לוי' דלא הותר אבל רשאי ליכנס למחנה שכינה שהותרה למת הותר לזב ומצורע לזה אמר קרא דאל יבוא למחנה שכינה שבאמת אף שכבר הוא במחנה לוי' אפ"ה אסור הוא במחנה שכינה דגם במחנה אתי קרא לגלות דלא נאמר כצל"ח דכיון דנתמעט מכרת אז אף איסור ליכא במחנה שכינה לזה קמ"ל קרא במחנה שכינה גופי' יש איסור עכ"פ אף דכרת ליכא וא"כ לדידן דלא קיימ"ל כר"א אלא דחייבין כרת בשאר טמאים א"כ ל"ש כלל לומר דיצא אל מחוץ ואל יבוא היינו למחנה שכינה דאי ממחנה לוי' צריך לצאת א"כ פשיטא דאסור ליכנס למחנה שכינה וא"כ ע"כ צריך לפרש ויצא מחוץ למחנה אמחנה שכינה ואל יבוא למחנה לוי' והא דיקשה אכתי לא אפיקתי אעילתי לזה שפיר י"ל דיצא דרך מחילות כיון דלדידן מחילות לא נתקדשו ודו"ק:
ג') עוד נראה לישב טעמו של רבינו דנקט ולא יבוא אל המחנה זה מחנה שכינה ע"ד שכתבתי לעיל דקשה לפי מסקנת הגמ' בולא יבוא אל המחנה היינו מחנה שכינה יקשה ל"ל קרא כיון דיצא ממחנה לוי' כש"כ ממחנה שכינה ונראה ליישב דבזבחים דף ל"ג מסיק לעולא במצורע שראה קרי בע"פ כיון שהותר לצרעתו הותר לקריו והוק' תוס' א"כ ל"ל לטעם דעשה דכרת דוחה הא אמרינן כיון דהותר צרעתו הותר קריו ותי' דבמחנה לוי' לא שייך הותר כיון דמחוסר כפורים אינו אסור במחנה לוי' ועדיין צריך תבלין עכ"פ כיון דמחנה שכינה הותר כש"כ מחנה לוי' ואמנם י"ל מחנה שכינה ג"כ לא הותר רק ביאה במקצת ולא כולו אך תוס' יבמות הוק' באמת למה לא הותר כולו (ומה שתי' דומיא דבא בקצרה לדעתי אין דומה לשם גם דרך הקצרה לא הותר לגמרי) ועוד קשה לי הא בפסחים דף צ"ה דריש כל שאין אתה קורא אל מחוץ למחנה תשלחום אין אני קורא וישלחו מן המחנה דהיינו מהיכל א"כ אף היכל הותר א"כ כש"כ במצורע זה שהותר ביאת עזרה במקצת יש להתיר כולו ונראה דא"ש כיון דבבע"ק יש קרא אל מחוץ למחנה תשלחום למעט מחנה לוי' וא"כ ל"ל קרא דאל יבוא למעט מחנה שכינה לכן י"ל דקרא אתי לאשמעינן כהא"ג במצורע שהותר ביאתו לעזרה במקצת א"כ מסברא דהותר כולו וא"כ הו"א נהי דאתה משלחו ממחנה לוי' דלא הותר (במצורע שנעשה בע"ק במחנה לוי' ואף בע"פ משכחת דנהי בברייתא קתני דדוחה עשה דכרת עשה היינו בכבר טבל דאי לא טבל אין דוחה דהוה עשה ול"ת כמש"כ תוס' ואף לפירש"י בט"י דזב כזב דמי וא"כ ע"כ עשה דכרת דוחה עול"ת בכ"ז רק בכבר טבל אבל לא טבל אין דוחה כיון דהוה בע"ק א"כ אשו"ז עליו קודם שטבל ואין כאן חיוב כרת כלל כדמוכח מפסחים דף ס"ט וליכא עשה דכרת כלל וא"כ משכחת שפיר שיהא אסור במחנה לוי') ואפ"ה ביאה במקצת בעזרה הותר כיון שהוא מצורע ושוב ס"ד שהותר לגמרי לכן צריך קרא אל יבוא אל תוך המחנה מחנה שכינה והיינו דקאמר תוך המחנה אל תוך העזרה ביאת כולו דלא הותר כולו ומיושב קו' תוס' דיבמות דלכן לא הותר כולו דקרא דאל יבוא אל תוך המחנה ע"כ לאסור בא ביאת כולו ודו"ק (חוץ מדרכינו י"ל קו' הנ"ל מפסחים לפמש"כ תוס' בפסחים דבהיכל איכא עכ"פ איסור עשה לפי"ז י"ל גם אי נימא דממילא הותר ביאת כולו היינו האיסור כרת אבל איסור עשה איכא ובזה ניחא גם קו' תוס' זבחים הנ"ל דלפירש"י דט"י דזב כזב מה"ת אסור א"כ מאי קאמר עשה דכרת דוחה עשה הא הוה עשה ול"ת להנ"ל י"ל כיון דבפסחים דף ס"ז קאמר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ואל יבוא זה מחנה לוי' כגי' רבינו א"כ הוקש להדדי וכיון דביאה במקצת הותר כדמסיק עולא לבסוף א"כ אין אני קורא ויצא אל מחוץ למחנה לכן אף במחנה לוי' ליכא לאו דאל יבוא אל המחנה וליכא רק עשה דעשה נשאר עכ"פ ולזה קאמר דעשה דפסח דכרת דוחה עשה אך לכאורה מירושלמי סוף עירובין איכא למשמע דבביאת כולו איכא כרת רק שיש לדחות דסובר כמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה להאי מ"ד בוודאי בביאת כולו איכא כרת דלדידי' לא הותר כלל דה"א ל"ה ביאה כלל) והנה לפי"ז התינח לעולא דביאה במקצת שמה ביאה שייך לדרוש כן אבל רבינו דס"ל דלא שמה ביאה א"כ ל"ש לדרוש ויצא אל מחוץ היינו מחנה לוי' ואל יבוא היינו מחנה שכינה דיקשה כש"כ דאסור במחנה שכינה ול"ש לומר במצורע דהותר ביאה במקצת הו"א דהותר כולו כיון דל"ש ביאה לא הותר כלל וע"כ לדרוש כדמעיקרא ויצא אל מחוץ מחנה שכינה ואל יבוא אל המחנה זה מחנה לוי' ואי דיקשה אכתי לא אפיקתי' אעילתי לזה שפיר י"ל ג"כ ע"ד שכ' לעיל כיון דלדידן מחילות לא נתקדשו הו"א דיצא דוקא דרך מחילות ודו"ק:
ד')
ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה וכו'. והקשה בכ"מ דבגמ' פריך ע"ז אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' ומשני איפוך וא"כ יקשה איך כ' רבינו נגד מסקנת הגמ' רק כס"ד דגמ' וי"ל דלכאורה יש להקשות דילמא לכן כתיב תחילה ויצא אל המחנה כדי שיהא לאו שקדמו עשה דלא לילקי אך ז"א דממנ"פ למאן איירינן אי לרבה במכות דף ט"ו דס"ל דביאמ"ק לאו שקדמו עשה היינו כל שכתוב קודם הוה קדמו עשה הא הוא סובר אף קדמו עשה חייב ואי כר"פ דמסיק לאו שקדמו עשה אין לוקין הא לדידי' ביאמ"ק בטומאה אינו ניתק לעשה כלל כיון דא"א לקיים אח"כ דהיינו דלא בא לתקן מה שעשה ועבר ונכנס בטומאה כמבואר בריטב"א אך אכתי תיקשי דהא ניחא לפמש"כ הצל"ח לפרש הא דקאמר אכתי לא אעיילתי' דממנ"פ פריך אי בעומד בחוץ א"כ לא אעיילתי' אפיקתי' שעדיין לא נכנס מדבר איציאתו ואי בנטמא בפנים אכתי לא אפיקתי' עיילתי' א"כ בעומד בחוץ אין ניתקן האיסור ולוקין ואמאי כתבו תחילה אבל לפירש"י שעומד בפנים ורק פריך אכתי לא עיילתי' למחנה לוי' שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לוי' ואתה מדבר איציאתו א"כ בנטמא בפנים שפיר הוה קדמו עשה וניתקן האיסור כמש"כ בריטב"א א"כ מ"פ אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' דילמא לכן נכתב ויצא כדי שיהא לאו שקדמו עשה דאין לוקין אך לק"מ דבוודאי אי קאי הכל אמחנה אחת שייך דקדמו עשה אבל אי קאי אמחנה שכינה והלאו אמחנה לוי' ל"ש קדמו עשה ובהא ניחא דכדפריך ואימא תרווייהו למחנה שכינה אמאי לא הקשה אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' דלדברי הצל"ח אף בעומד בחוץ מצי להקשות אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' משום די"ל דנקט שיהא לאו שקדמו עשה ובנטמא בפנים:
אך אכתי קשה לפי דעת הר"ת בזבחים דף ל"ג וכ"כ המפרש בריש תמיד בנטמא בפנים לא גזרו לצאת לבעל קרי ממחנה לוי' א"כ דילמא הכי מתפרש הקרא ויצא אל מחוץ למחנה ממחנה שכינה יצא אף שנטמא בפנים אבל ממחנה לוי' לא יצא אבל אם נטמא בחוץ לא יבוא למחנה לוי' ובשלמא לדעת הצל"ח דמפרש בעומד בחוץ ע"ז הוא דפריך אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' א"ש אבל כבר הוכחתי דעיקר כפירש"י דפריך מנטמא בפנים א"כ יקשה הך ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דרבינו דהוכיח דקרא דאמר ויצא ממחנה שכינה אבל לא ממחנה לוי' כיון שנטמא בבע"ק בפנים לא הצריכה תורה לצאת ולכן כיון דחזינן דתורה לא הצריכתו לצאת כשנטמא בפנים במחנה לוי' לכן גם מדרבנן לא גזרו בשנטמא בפנים וכשיטת ר"ת:
ובזה יש לישב קו' המשל"מ דרבינו לא הביא דבע"ק משתלח חוץ מב' מחנות ולפמש"כ ניחא דרבינו ס"ל בנטמא בע"ק בפנים באמת אין משתלח דלא כרי"ו וכדס"ד מתחילה ויצא אל מחוץ למחנה קאי אמחנה שכינה ורק מדרבנן אסור ולכך תנן בא וישב לו אצל אחיו הכהנים:
ה') מצורע שנכנס לירושלים לוקה וכו'. ובכ"מ הקשה דפסק דלא כר"ח עוד קשה לי דהנה במכות דף ט"ו איתא אמר רי"ו לאו שקדמו עשה לוקין וכ' הפנ"י דאתי לאפוקי דר"ח דזהו קדמו עשה ולא הוה ניתק לעשה ולקי ור"ח סובר קדמו עשה ג"כ ניתק הוה (והיינו כר"ל) והנה רש"י פי' אליבא דר"ח מצורע הוה ניתק דעשה מיותר דאי לאטעוני עשה ול"ת כבר כ' וישלחו מן המחנה וכונת רש"י דביבמות מסקינן בא למקדש טמא ל"ה קדמו משום דכתבו רחמנא לעשה ול"ש וא"כ במצורע ל"צ לעשה ע"כ לנתוקי וא"כ לפי"ז הא רבינו בפ"א מנערה ס"ל כמ"ד קדמו עשה אין לוקין דלא כרי"ו א"כ ע"כ הא דביאמ"ק בטומאה לקי משום דקרא אתי לעשה ול"ת אבל במצורע עשה יתירה לא לקי אקדמו עשה דלנתוקי לאווי אתי אף שנכתב בפירוש וא"כ כיון דלא פסק כרי"ו אמאי לא פסק כר"ח וא"ל משום דבעי קרא לדרוש מחנה לזו ומחנה לזו ז"א דהא רבינו הביא דרשא דמחנה לזו מקראי אחרינא ועוד יקשה דילמא ר"י דחולק אר"ח היינו לשיטתו בסוף חולין דשלח מעיקרא משמע דקדמו עשה לוקין א"כ לכן מוקי קרא למילתא אחריתא אבל לרבינו דפסק קדמו עשה אין לוקין הו"ל לפסוק כר"ח וכר"ש ובשלמא הא דחייב אביאת מקדש ולקי אף דקדמו עשה י"ל כמש"כ להלן בשם הרז"ה ביש כרת לוקה אף שקדמו עשה אבל כאן דרק לאו בעלמא הא קדמו עשה אין לוקין לכן נראה לפמש"כ לעיל שטעמו של רבינו דס"ל קדמו עשה אין לוקין אף דהלכה כרי"ו דסובר קיימו ולא קיימו דהיכא דשייך לומר אעל"מ כרבא דנתבטל מעשיו אף שקדמו עשה הוה ג"כ נותק והיינו היכא דניתקן האיסור (ועמש"כ לעיל) וא"כ לפי"ז באמת פסק כרי"ו רק באונס דשייך אי על"מ שפיר הוה ניתק אף שקדמו עשה אבל במצורע שנכנס חוץ למחיצתו דל"ש אי עביד ל"מ דלא ניתקן האיסור א"כ ניחא קו' הכ"מ דכאן ל"ש אעל"מ כיון דלא מותקן איסור זה שנכנס חוץ למחיצתו ואעל"מ ול"ש שיתבטל מעשיו דכבר עבר מה שעבר ולכך קדמו עשה ל"ה ניתק וא"כ הלכה כרי"ו נגד ר"ח לכך לא פסק כר"ח (והנה רבינו בדין י' כ' ולא יטמאו מחניהם קאי אמחנה שכינה וכ"מ הקשה דקאי אשאר מחנות ולפמש"כ הפנ"י במכות ראי' לפירושו של רבינו דקאי רק אמחנה שכינה) והבן:
אמנם הנראה לענ"ד די"ל דרבינו שפיר פסק כר"ח דהא כ' אם נכנס למוקפת חומה אף שאין רשאי שנאמר בדד ישב אין לוקה והוא דבר חדש ובצל"ח רצה לבאר דבדד ישב קאי אמוקפת חומה ונכנס לירושלים סובר ר"ח דלא לקי דניתק לעשה מחוץ למחנה מושבו אולם בדברי ר"ש לא נזכר רק בדד ישב לכן נראה שרבינו מפרש כתוס' האי ניתק לעשה שנתקו מלאו לחיוב עשה בלבד כמו בחולין דף פ"א גבי מחו"ז א"כ י"ל דגם רבינו מפרש דר"ח קאי אמוקפת חומה וניתקו לעשה מפרש כתוס' דרק ניתקו לאיסור עשה וכדמפרש רבינו גם הך דחולין גבי מח"ז שניתקו לעשה דלא יהא בו אלא עשה וכמש"כ בפ"ג מאימ"ז:
מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. עכ"מ שהקשה למה לא פסק כר"ח וראיתי באוה"ד שבועות דף ד' שתי' דהא טעמא דר"ח דפוטר מצורע שנכנס לפנים דהכתוב נתקו לעשה דכתיב מחוץ למחנה מושבו ופירש"י דלעשה א"צ דכ"כ בדד ישב והי' קשה לרבינו דהא אכתי איצטריך להא דאיתא בת"כ הביאו תויו"ט פ"ק דכלים מחוץ למחנה מושבו מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא וכתב הק"א שנלמד מדכתיב מושבו והלא כבר כתיב בדד ישב ונראה דבאמת ר"ש בפסחים דמפיק האי קרא שיהי' ניתק לעשה פליג על הך מתניתין אבל רבינו פסק כהך ת"כ דתנן בברייתא בעדיות כוותי' מ"ח ס' עמד וכו' מכלל דאי לא עמד לא נטמא הטהור משום הכי פסק דלא כר"ח יעו"ש:
ו') שם הקשה בשעה"מ ובצל"ח דלקמן בפ"ד מה' אלו פסק כת"ק דר"א דס"ל בשעה שט"מ משתלחין אין זב משתלח וקשיא מכאן:
ונראה ליישב דהנה בצל"ח הקשה דדרשת ר"א דחוק מאוד לילף היקש שפטור מכרת ולאיסור לא נדרש היקשא והעלה הוא דהאיסור משום שאר המחנות דלא הותר ולפי"ז י"ל דה"ט דרבנן דר"א דלא דרשי כוותי' דקשיא להו כנ"ל אי נדרוש ההיקש יש לנו לדרוש שיהא מותר לגמרי ולכן נראה דבפסחים סובר ר"י ורבא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל ואידחי אידחי כיון דט"ד בציבור והנה יש להבין דמשמע דעבדי בטומאה ויקשה נהי דאידחי אידחי היינו כניסה למקדש אבל זב דאסור במחנה לוי' וזה לא הותר לט"מ וא"כ איך שייך הואיל ואידחי אידחי ויותר תימא דתוס' הקשו דבברייתא קאמר מטעם עדל"ת תיפוק לי' משום הואיל והותר לצרעתו ותי' דמחכ"פ לא נאסר במחנה לוי' ל"ש הואיל והותר וא"כ יקשה בט"מ ונעשו זבים איך הותרו במחנה לוי' וא"ל גם במחנה לוי' מטעם עשה דכרת דוחה ל"ת ז"א דהא תוס' הקשו למ"ד ט"י דזב כזב דמי א"כ הוה עול"ת ולכן סברי ט"י רק דרבנן וא"כ ל"ש עשה דכרת דוחה דהא הוה עול"ת ובשלמא לפירש"י דהוה מה"ת אפ"ה דחי ע"כ דעשה דכרת דוחה עול"ת א"ש אך באמת גם לפירש"י לא ניחא דיקשה בלא"ה למה נקט מצורע שטבל לקריו אף בלא טבל שייך עשה דכרת דוחה וצ"ל דקאי למ"ד אשו"ז על ט"ש א"כ אי לא טבל לקריו אשו"ז עליו מצד קריו א"כ אין כאן חיוב כרת כלל כדאיתא בפסחים דף ס"ט וא"כ יקשה בנעשו זבים אכתי איך הותרו במחנה לוי' ולישב נאמר דנעשו זבין היינו בראי' אחת ושני' ואיירי באמת ג"כ בטבל לקריו א"כ שייך עשה דכרת דוחה איסור דמחנה לוי' ורק דט"י עכ"פ אסור במחנה שכינה לזה אמרינן הואיל והוא ט"מ והותרה והואיל ואידחי אידחי ולפי"ז י"ל הא דכ' כל צרוע וכל זב היינו לדרוש בנעשו ט"מ ואח"כ זבים וטבל א"כ שייך הואיל ואידחי אידחי:
אמנם התינח למ"ד הואיל ואידחי דהיינו דט"ד אבל אי ט"ה בציבור והואיל והותרה הותרה ל"א כדאמר רבא שם א"כ ע"כ כר"א לדרוש דבשעה שאין ט"מ משתלחים כיון דר"א ור"י סברי ביומא דף ט' ט"ה בציבור אבל לדידן דהודחה שפיר צריך קרא לט"מ שנעשו זבים דנאמר הואיל ואידחי (וכן י"ל לאידך מ"ד דסובר דאמרינן הואיל ואישתרי דגמ' קאי למ"ד ט"ה א"כ הואיל ואישתרי אישתרי א"כ ל"צ קרא לזה אבל רבינו דס"ל ט"ד ואית לי' דל"א הואיל ואידחי לכן צריך קרא בכהא"ג וא"צ לאוקמי כר"א) ולכן אף דפסק כרבי בדרשא דבדד אפ"ה לא פסק כר"א דקראי דדריש ר"א צריכין בכהא"ג בנעשו ט"מ ואח"כ זבים ודו"ק:
אך קשה לי קו' אחריתי דרבינו נקט לקראי בהיפוך דאל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה וכתבנו להלן משום דקשה אי אל מחוץ למחנה היינו מחנה לוי' א"כ קרא דאל יבוא היינו למחנה שכינה ובארנו דתליא אי כר"א או כעולא דביאה במקצת שמה ביאה ושייך לומר דמחנה לוי' אסור ומחנה שכינה הו"א דמותר אבל לדידן דלא קיימ"ל כר"א ולא כעולא בביאה במקצת ע"כ לדרוש אל מחוץ למחנה היינו מחנה שכינה וא"כ לפמש"כ דגם לדידן משכחת דבמחנה שכינה שרי ובמחנה לוי' אסור כגון בט"מ שנעשו זבים א"כ נוכל לדרוש ויצא מחוץ למחנה מחנה לוי' ואל יבוא אל המחנה מחנה שכינה דהא דעשה דכרת דוחה היינו בשטבל אבל בלא טבל לא דחי וא"כ שייך לומר דהתורה הזהירה ויצא מחוץ למחנה לוי' ורק אכתי ס"ד יכנס למחנה שכינה דשם איכא סברא לומר הואיל ואידחי ט"מ אידחי ט"ז וקרי לכן צריך קרא:
אך א"ש דבאמת יש להבין אי אמרינן סברא דהואיל ואידחי אידחי א"כ למה צריך לדרשא בשעה שאין ט"מ משתלח הא גם מסברא אין משתלח אך י"ל דהו"א לדרוש כנ"ל כדרי"צ ב"א דקרא דאל יבוא אל המחנה לאסור מחנה שכינה דלא נאמר הואיל והותרה לכן צריך קרא דבשעה שאין ט"מ משתלח אז אף בנעשו זבים ובע"ק אין משתלח וקרא דאל יבוא אל המחנה ע"כ למחנה לוי' כדקאמר תחילה:
ובלא"ה י"ל דבאמת כיון דשייך אידחי אידחי מהיכי תיתי דקרא אתי לאפוקי מסברא זו אלא יש לנו לומר דגמ' סובר ט"ה בציבור וא"כ ס"ד דאפ"ה אמרינן הואיל ואישתרי קמ"ל קרא דל"א הואיל ואישתרי לכן אל יבוא אל מחנה שכינה (או דגמ' סובר דל"א הואיל ואידחי) וא"כ לדידן דט"ד בציבור וקיימ"ל כרבא א"כ ע"כ לרבא לא דרשינן אל המחנה זה מחנה שכינה כיון דלדידי' ס"ל אידחי אידחי לכן ע"כ כדמעיקרא דאל יבוא אל המחנה היינו מחנה לוי' (גם י"ל עוד דרבינו סובר דל"א הואיל ואידחי אידחי וא"כ רק מקרא ילפינן דבשעה שאין ט"מ משתלחין אין זב משתלח בכהא"ג שנעשה זב פטור משילוח דגלי קרא וגמ' דפסחים קאי דאמרינן מסברא הואיל ואידחי וא"כ א"צ לקרא בכהא"ג שנעשו זבין אח"כ ולכן ע"כ מוקי דר"י כדר"א ודו"ק:
ז')
המצורע שנכנס לירושלים לוקה. וכ' הכ"מ דפלוגתא הוא בפ' אלו דברים בפסחים דף ס"ז בין ר"י ור"ש וכבר כתבתי דבשעה"מ תמה דמזכי שטרא לבי תרי לקמן בפ"ד מה' אלו כת"ק דר"א ובספר מחכם ספרדי מהרב ר"ח מודעי ראיתי שכ' לישב דרבינו ס"ל דמ"ש חוץ לחומת כל ערי ישראל אינו כמש"כ תוס' ורש"י בפי' המשנה במס' כלים וז"ל ומיהו מההיא קרא לא מצי למידרש שיהי' מצורע משתלח חוץ לעיר המוקפת חומה דדילמא אין שייך דין ג' מחנות אלא בירושלים דאין הפסק במחנות שכולן סמוכין זה לזה הרי דיש ס"ד לומר דבכלל הג' מחנות הוא שאר ערי ישראל ורבינו ס"ל כהאי פי' שאר א"י הם בכלל ג' מחנות הכתובים בתורה דס"ל כמש"כ תוס' שנתקו הכתוב לעשה היינו מחנה ישראל אבל שאר מחנות חייב מלקות והיינו משום דס"ל דג' מחנות דוקא הם הכתובים אבל רבינו ס"ל דערי ישראל בכלל ג"מ א"כ משנתקו הכתוב לעשה היינו שאר ערי ישראל המוקפות חומה וכמו שהיא מחנה ישראל לדעת התוס' כן הוא שאר ערי ישראל לדעת רבינו וזהו שדקדק בלשונו ר"ח ואמר מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו ולא קאמר שנכנס לירושלים דקאי אף אשאר ערי ישראל דהוה בכלל ג' מחנות ואתא קרא דבדד ישב לנתקו לעשה וזהו דפליג ר"י ור"ש דר"י ס"ל דאף בשאר ערי ישראל חייב דאינו ניתק לעשה ול"ש שאר עיירות פטור משום דנתקו וזהו דפסק רבינו כר"ש לגבי ר"י ופסק דבג' מחנות חייב אבל אם נכנס לשאר ערי ישראל אינו לוקה משום שנאמר בדד ישב דהיינו שנתקו לעשה ולא מטעם שכ' הכ"מ דפסק כר"י:
עוד י"ל דרבינו אינו פוסק לא כר"י ולא כר"ש אלא כסוגיין דאלו הן הלוקין דף ט"ו דקאמר התם ר"י כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו ומנ"ל דכ' וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם ופירש"י דמצינו כתיב ל"ת שקדמו עשה ותנינן עליו דלוקין ולא סגי בקיום העשה הרי דמצורע הו' לאו שקדמו עשה וקאמר ר"י דלוקין משמע דלר"י לא ס"ל כהני תנאי אעפ"י דיש להקשות דר"י הוה דלא כר"י ור"ש ורבינו פוסק כרי"ו דמצורע הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו כיון דהעשה אינו סמוך לו:
ח')
מצורע שנכנס לירושלים לוקה. והנה בכ"מ הקשה הא מלשון רבינו בה"ג לכאורה נראה דס"ל כר"ש דיליף חילוק מחיצות כר"ש והא לר"ש ס"ל דבדד ישב נתקו הכתוב לעשה וכ' שרבינו ס"ל כר"י שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם והוא תמוה דהא בגמ' דף ס"א מקשה ור"י שפיר קאמר ר"ש ומשני ההוא מיבעיא לי' לכדתניא ר"א אומר יכול נדחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהי' חייבין ת"ל וישלחו כל צרוע והא רבינו לא פסק כר"א א"כ א"א לומר דפסק כר"י אבל באמת דברי רבינו מקורם מספרי פ' נשא דאיתא שם ממש כלשון ר"ש דיליף מכל צרוע חילוק מחנות רק דלר"ש ס"ל כן מסברא דכל שחמור מחבירו שלוחו חמור ומיותר האי בדד ישב לומר דנתקו לעשה ולכן ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה אבל לשיטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו שחמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו ולכן שפיר פסק דמצורע שנכנס לירושלים לוקה דס"ל כספרי דל"ה ניתק לעשה ועד"ז העלה בס' התורה והמצוה פ' נשא:
ט')
נכנס לעיר מוקף חומה וכו'. והנה הכ"מ לא הראה מקומו שיש חילוק בין ירושלים למוקף חומה דאין לוקה ובצל"ח העלה דר"ח דקאמר בדד ישב לבדו ישב חוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה מוכח להדיא שרק ממושבו דריש דנתקו לעשה והטעם יען דמחנה לוי רק סמיכות זה לזה א"כ ל"ש ניתק רק אמחנה ישראל וא"כ בדד ישב ע"כ לא בא לנתוקי לאו דבזה לא כתיב מחנה רק ע"כ כונת ר"ח אשאר עיירות מוקפות חומה דהוה בעשה אבל אם לוקין ותמוה לי אדבריו דתוס' פ"ט דעירובין ד"ה וקדשו ערי חומה הוק' מנ"ל הא דבמצורע משתלח חוץ לחומה הא לא כתיב בית חומה גבי מצורע ותי' כיון דכ' חוץ למחנה מושבו ילפינן בגז"ש ממושב דכתיב בית מושב עיר חומה א"כ יקשה לפמש"כ צל"ח וכן נראה באמת דעת רבינו שמבדד ישב למד מוקף חומה מנ"ל הא דל"ש גז"ש כיון דלא למדו ממחוץ למחנה מושבו דזה רק לירושלים בשלמא אי מוקף חומה דינו כמו ירושלים ולקי משום דמחד קרא יליף ניחא אבל לרבינו דערי מוקף חומה לא לקי דמקרא דבדד נפקא מנ"ל דאתי למוקף חומה דבמצורע לא כתיב מוקף חומה: