מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד · הלכה יח
אתנן זונה ומחיר כלב מותרין לבדה"ב שהרי הן משתנין. יש לתמוה בגמרא ע"ז דף מ"ו יליף מבית ד' לרבות מחובר דהיינו בנתן לה אבנים אסורין לבנין הבית ואיך כתב רבינו דמותרין משום שמשתנין אך יש לומר דע"י קנין באמת אין כאן שינוי דאף דלשיטת רש"י במעילה ותוס' בב"ק דף כ' דבנין הו' שינוי הנה רק שינוי החוזר הו' ורק מעילה שאני דבשינוי כ"ד מעל דל"ג משינוי רשות ועיי' שעה"מ פ"ז מגניבה שהאריך בזה א"כ ע"כ זה שכ' רבינו דמשתנה אין הכונה מאבנים לבנין דאין זה שינוי רק הכונה דברים כגון מעות או בע"ח ליקח בהן לבדה"ב וזה שכתב שהרי הן משתנין אבל דבר שאין משתנה פסול כמו שכ' אח"כ אבל גופן של אתנן לא יעשה לבנין דלא חשוב שינוי והא דצריך רבינו לכתוב לבדה"ב אף דגם למזבח כשמשתנה שרי נראה הכונה דבא לומר דסתם אתנן בע"ח ואם הקדישו למזבח וראוי' למזבח אסור משום אתנן אבל בע"ח שא"ר למזבח ל"ש בו אתנן אמנם לבדה"ב הוא ראוי' כגון אווזין ותרנגולין שא"ר למזבח וראוין לבדה"ב אפ"ה מותר כיון דהוא עצמן אין לבדה"ב רק ע"י מכירה והיינו ע"י שינוי א"כ סתמן הם להיות לבדה"ב רק ע"י שינוי וכמש"כ המשל"מ לעיל להשיג על המג"ע ולזה שפיר כ' לבדה"ב ל"ש אתנן דמשתנה אבל למזבח משכחת בלא שינוי.
והנה זה שכ' לכל נדר לרבות הריקועין הקשה הלח"מ דבגמ' יליף כן מבית ד' והנה ראיתי באבני מילואים בתשובה שכתב בעשה שינוי וכגון שחתך הטס לריקועין ולדעתי זה לא חשוב שינוי באתנן רק בגזלן אבל באתנן בעינן שינוי בגוף הדבר וכמוש"כ לעיל ועיי' כהא"ג במחצית השקל סי' קמ"ז גבי מראות הצובאות [ועיי' בשמ"ק ופנ"י בב"ק דף ס"ה שהעלו דאף למ"ד דשינוי החוזר קני בגזילה גבי אתנן דמאוס לגבוה לא מהני שינוי החוזר.]
הנה בר"פ הגוזל קמא פריך בגמ' אמרו עצים ועשאן כלים אין שיפן לא ורמינהו גזל עצים ושיפן משלם כשעת הגזילה וקשה לי מ"פ דהנה במשנה בסיפא דקתני פרה ונטענה פרה וגזזה הא איירי רק לענין שבח לדעת המלחמות והרא"ש [דלא כבעל המאור] וגם סיפא דזה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דמפרש בגמ' דנפ"מ לענין טלה ונעשה איל ופירש"י לעיל דרק לענין נקנה לו בשינוי אבל לא הקרן [וכמו שביאר בפנ"י לעיל] וא"כ י"ל דגם רישא איירי לענין שיקנה השבח לבדו ע"כ גם בגזל עצים ועשאן כלים נקנה לו בשינוי אף דהו' שינוי החוזר [דע"י שהשבח הגזילה של הגזלן א"כ נוטל הכלי ומשלם לבעלים דמים וכמש"כ בסמ"ע וטו"ז סי' שנ"ד כמו שבארתי להלן אבל בברייתא איירי לענין שיקנה לו גוף הכלי לכן בעינן שינוי שאח"ז.
עוד קשה לי דהנה בענין שינוי קונה יש שתי סברות דהיינו דנאמר דשינוי אין עומד במקומו לכן מהני ונעשה שלו אבל לא דהשינוי הו' קנין או דשינוי קונה היינו משום דכל שנעשה שינוי הו' זה קנין [כמו כל קנין ובגזילה הו' שינוי הקנין] ויש נפ"מ טובא בין אי אומרים דשינוי קונה מצד קנין או מטעם דכיון דשינוי אין עומד במקומו ממילא הוא שלו כאשר אבאר דהנה לעיל דף ס"ה איתא אמר ר"א גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר איתבי ר"ח גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל ותשלומי דו"ה כעין שגנב ואיס"ד קניא בשינוי אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר אמר לו ואלא מאי שינוי לא קני אמאי משלם כעין שגנב לשלם כהשתא א"ל כי השתא היינו טעמא דלא משלם משום דא"ל תורא גנבי ממך דיכרא גנבי ממך א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא א"ל אדרבא רחמנא ליצלן מהאי דעתא דידך א"ר שילת הא מני ב"ש הוא דאמר שינוי במקומו עומד ולא קני ומייתי הא דתנן נתן לה באתננה חטין ועשאן סולת דב"ש אוסרין וב"ה מתירין והנה התוס' תמהו דמאי דקאמרי רחמנא ליצלן וכן מה שהשיב לו אדרבא רחמנא ליצלן מהאי דעתא דידך [והנה כהא"ג איתא בכתובות [ומפרש שם הטעם וכאן לא מפרש למה אמר רחמנא ליצלן מדעתא דידך דסברא טובה הוא דכן הוא למסקנא לפי דעת תוס' להלן] ועוד יש לדקדק דקאמר הא מני ב"ש הוא דקאמר שינוי במקומו עומד ולא קני הא הו' סגי דיאמר הא מני ב"ש הוא דקאמר שינוי במקומו עומד והנה בפנ"י הקשה דגמ' פריך ואי ס"ד קני אמאי משלם דו"ה שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ולא פריך בפשיטות דר"א פוטר ובברייתא מחייב והנה רי"ו השיב משום דא"ל תורא גנבי ממך דיכרא גנבי ממך והקשה ביש"ש אכתי במאי מתורץ קו' שהקשה דעכ"פ יקשה אי שינוי קונה אמאי חייב בדו"ה ופ"י הכונה א"כ תקשה אברייתא גופי' כיון דע"כ ברייתא סובר כן א"כ מה דתירצת אליבא דידי' תתרץ אליבא דידי' ויפלא א"כ הא דמשני ב"ש הוא אכתי תקשה א"כ אמאי לא משלם כדהשתא וכן הקשה בפנ"י והעלה לתרץ דלכן לא מצי להקשות בפשיטות משום דהו' מצי לתרוצי דאיירי ע"י יאוש דמהני בשינוי קצת או משום דאחר יאוש קנה שבח גזילה א"כ אף אי מצי לסלוקי בזוזי אכתי לא סילק ע"כ שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ול"ה וטבחו כולו וברייתא בלא יאוש אבל כיון דקאמר שינוי קונה מוכח משום שינוי לבד קונה ולי אכתי קשה דהנה רש"י פי' דלענין קרן וכפל מודה ר"א דמשלם כדהשתא וכפל כעין שגנב או משעת העמדה בדין והקשה בפנ"י אמאי משלם קרן כדהשתא הא עכ"פ קנה השבח ומאי הכריח רש"י לפרש כך ותי' יען דהו' שינוי דממילא לכן ל"ק השבח ואמנם לא ביאר מה הכריח לפירש"י לפרש כן ונראה דרש"י מוכרח לפרש כן משום דאי כדהשתא ואיכא וטבחו כולו רק מדו"ה פטור משום שינוי קונה והא דקרן כדהשתא היינו משום דממילא ומעתה מה אהני הפנ"י בתי' דפשוט לא מצי להקשות דהו' אמרינן דליכא וטבחו כולו הא כיון דהו' שינוי דממילא ולא קנה השבח איכא וטבחו כולו וצ"ל לפי דבריו דבאמת בזה הו' הטעות דהו"א דשבח קנה ג"כ אף דהו' ממילא וגם מקרן פטור מדהשתא רק משלם כדמעיקרא אף דהו' כממילא יען דלאחר יאוש איירי ומיושב שפיר שיטת רש"י דהכריח כן מכח קו' הפנ"י.
ואולם יש לדקדק מאי קאמר נעשה שינוי בידו והול"ל נעשה שינוי ברשותו לכן נראה לפרש דקמ"ל דלא תימא דלא קנה מטעם שינוי משום דהו' שינוי דממילא דבאמת הא"ט דר"ח כדמפרש ביש"ש [וכדמוכח מדפריך וליקני בשה"ש ויקשה הא ר"ח לית לי' שינוי קונה וע"כ רק כיון דהו' ממילא לכן לא קנה לר"ח אבל בשה"ש קנה אפי' ממילא לכך פריך וליקני בשה"ש ומשני שור בן יומו קרוי שור] אלא דלכך פטור יען דנהי דהו' שינוי דממילא אבל אם יאוש עכ"פ קנה לענין השבח ופטור דליכא וטבחו כולו לכן קמ"ל נעשה שינוי בידו כלומר דהו' שינוי גמור כמו אלו עשה שינוי בידים ומהני שינוי דממילא בלא יאוש כמו ע"י מעשה וקנאו ולכן פטור אבל קרן משלם כדהשתא דלענין השבח לא קנה ע"י שינוי בלא יאוש וכתי' השני שכ' הפנ"י דהשבח מגוף הבהמה קרבו וע"ז פריך אי אמרת שינוי קונה הכונה בשלמא אי שינוי דממילא לא קנה ואייריא רק אחר יאוש וקנה השבח ופטור משום דליכא וטבחו כולו ניחא אבל אי שינוי קונה אמאי מחייב בדו"ה ופריך אלא מאי שינוי לא קנה אמאי משלם כדמעיקרא לשלם כדהשתא וכונתו כך בשלמא לדידי' י"ל לכן משלם כעין שגנב יען דאיירי לאחר יאוש אבל שינוי לא קנה וכדמסיק באמת אח"כ דאתיא כב"ש אבל לדידך דכל קושיתך דאתה סובר אפי' אי שינוי אין קונה פטור לאחר יאוש משום דקנה השבח וליכא וטבחו כולו א"כ ברייתא ע"כ בלא יאוש איירי א"כ לשלם כדהשתא כיון דהו' בלי יאוש ונתיישב קו' היש"ש וגם ממילא לא קשה קו' הפנ"י דלב"ש ג"כ קשיא אמאי לא משלם כדהשתא משום די"ל דלאחר יאוש אייריא לכן משלם כדמעיקרא וא"ש.
וע"ז השיב ר"ח דלכן פטור דאמר לי' תורא או דיכרא גנבי מינך והיינו דנהי דשינוי אין קונה ובלא יאוש איירי אפ"ה אין משלם כדהשתא משום דמצי לומר לו אטו תורא גנבי מינך וא"כ אף דשינוי א"ק עכ"פ הא לא גזל מיני' תורא וזה השבח לאו דידי' הוא אלא של הגזלן והשיב ר"א רחמנא ליצלן מהאי דעתא וכונתו כך כיון דאמרת דמשלם דו"ה א"כ ע"כ החיוב משום שעת גניבה דאי על שעת טביחה הו' הדין לפטור כיון דאישתני גופה א"כ לשלם כדמעיקרא דל"ש לומר תורא גנבי מינך לכן משלם כשעת גניבה יען דהחיוב בא על גניבה א"כ ליכא חיוב דו"ה דבשלמא לענין כפל י"ל דמשלם כדמעיקרא מטעם תורא גנבי מינך אבל על חיוב דו"ה שהחיוב על שעת טביחה ל"ש כדמעיקרא דבשלמא אי לאחר יאוש איירי ולכן משלם כדמעיקרא ניחא כיון דאתיא שעת החיוב על שעת גניבה אבל אי לפני יאוש א"כ החיוב על שעת טביחה א"כ צריך לשלם כדהשתא והא דלא ביאר ר"א הטעם דקאמר רחמנא ליצלן מהאי דעתי' נראה דבהאי תשובה דקאמר בשמעתין דכתובות דבשלמא חיוב מיתה על שעת זנות לא אישתני גופה אבל לענין קנס מאה כסף והזמה דקאי אשעת עדות והוצאת ש"ר שהי' אחר שנשתנה גופה פטור זה הסברא עצמה שייך גם כאן דאי לפני יאוש והחיוב דדו"ה על שעת טביחה א"כ לשלם כדהשתא בשלמא לאחר יאוש ניחא דאז ע"כ החיוב משום דעיקרה מתחייב אשעת גניבה א"כ ל"ש דאישתני גופה ומשלם כדמעיקרא אבל אי החיוב אחר שנשתנה אשעת טביחה צריך לשלם כדהשתא וע"ז פריך שיקנה בשינוי השם כמש"כ היש"ש דבשה"ש קנה אפי' ממילא כיון דג"כ סובר שינוי במקומו עומד ולא קני ודו"ק.
ומעתה לפי"ז יקשה בשמעתין ג"כ מ"פ דילמא משנתינו לית לי' כלל דש"ק וע"כ לא מהני שיפן רק הא דמשלם כשעת הגזילה הוא משום כיון דעשאם כלים מצי לומר לו כלים לא גנבי רק עצים לכן קנה השבח עכ"פ דומיא דסיפא דאיירי רק לענין שיקנה השבח וברייתא דקתני שיפן קניא היינו דסברי שינוי קונה ולכן סגי בשיפן דאף דבשיפן ל"ש לומר אטו עצים משיפן גנב כיון דל"ה רק שינוי בעלמא שלא קיבל שם כלי [כסברת תוס' אליבא דרבה] אבל אי ש"ק שפיר משלם כשעת הגזילה דקני גוף הגזילה ע"י שינוי וכמ"ד שינוי קונה דפליגי תנאי בהא לקמן.
ואמנם לשיטת בעהמ"א דסיפא דפרה ונתעברה היינו שיקנה גוף הפרה א"כ רישא ע"כ אייריא גם לענין שיקנה גוף הגזילה ומטעם ש"ק שפיר פריך כיון דש"ק למה צריך לעשות כלים אפי' שיפן לבד קנהו וע"ז משני דמשנה איירי בשהח"ז דקני מדרבנן ובזה מיושב קו' תוס' לרבה דשינוי החוזר קונה מה"ת דיש לומר דרבה יפרש המשנה כמ"ד שינוי אינו קונה ואפ"ה עשאו כלים משלם כשעת הגזילה משום דכלים לא גנבי מיני' ועכ"פ קנה השבח.
אך קשה דהא לעיל דף ס"ו קאמר רבה שינוי כתיבא ותנינא ודייק ממשנתינו דשינוי קונה ולפמש"כ הא לא נשמע ממשנה דש"ק דלא קניא אלא לשבח משום דעצים גנבי מינך ולא כלים.
ונראה ליישב דהנה רש"י פי' בשמעתין דשינוי קונה כתיבא מאשר גזל כעין שגזל יחזיר ותמה בפנ"י דהא לעיל איתא דילפינן מזה שה"ח דשינוי שא"ח ע"כ ילפינן מאתנן כמ"ש תוס' לעיל ונראה ליישב קו' תוס' ע"ד אחר דהנה בפנ"י הקשה איך קאמר רבה בפשיטות דשינוי כתיבא דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר דהא פליגי תנאי אי שינוי החוזר קני מה"ת וע"כ דלא דרשי אשר גזל וא"כ שינוי איך כתיבא ואיך פשט לו כ"כ דשינוי כתיבא [מהני תנאי דסברי שינוי במקומו עומד ל"ק דהא לרב בגזל סברו שינוי קונה רק דקשיא לי מהני תנאי דלית לי' שינוי החוזר] ונראה ליישב דלרבה לשיטתו מוכרח דכ"ע דרשו אשר גזל כעין שגזל יחזיר דהנה תוס' הקשו ל"ל אשר גזל הא מצינן למילף דשינוי קונה מאתנן דשינוי אינו עומד במקומו מדכ' הם כשהם בהווייתן ולא בשנשתנו וכן הא רי"ו לית לי' כלל דשינוי קונה יקשה דנילף מאתנן ותי' דצריך קרא דאשר גזל לשינוי החוזר דמהם לא נתמעט שינוי החוזר ור"ש לא פליג רק אשינוי שחוזר אבל שינוי שא"ח באמת מצינו למילף מאתנן אולם קשה לי דהנה בפנ"י כתב לתרץ קו' תוס' דמאתנן לא מצינו למילף משום דלא מצינו בתורה דיכול לקנות ממונו של חבירו בע"כ [דלא מטעם איסור אנו דנין דבזה נוכל לומר שינוי קונה והו' שלו ואיסור גזל כבר עבר כמש"כ ריטב"א בסוכה דף ל' וזה שפיר נוכל לילף מאתנן אבל אנו דנין אם הו' ממונו וזה לא נוכל לילף מאתנן דאיך יקנה ממונו של חבירו בע"כ בלי דעת המקנה] וא"כ קשיא הא תינח להני אבל לרי"ו מנ"ל שינוי קונה דא"ל דילפינן מאתנן דהא לפמש"כ הפנ"י אין לילף מאתנן משום דלא מצינו שיכול לקנות ממונו של חבירו בע"כ.
ונראה ליישב דהנה בתמורה פריך הגמרא לרבא משנתינו דמשלם כשעת הגזילה מוכח דאע"מ ומשני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר והקשה בנתיבות מאי פריך הא כיון דגזילה שנשתנות מאלי' נקנות א"כ לא שייך אעל"מ דכל היכא דממילא כשר גם היכא כשעבד בידים מהני כמש"כ התוס' בתמורה שם ותי' בנתיבות דצריך קרא לשינוי החוזר דקיי"ל דשינוי החוזר שנעשית מאלי' לא קניא א"כ גם ע"י מעשה קאמר אעל"מ וא"כ בשינוי שאינו חוזר ונשתנה ע"י ממילא דקניא ה"נ דקניא בשהח"ז כשנעשה בידים [דבאם נעשה ממילא שפיר יש לומר דילפינן מאתנן דשינוי שאח"ז] והנה בסנהדרין איתא דרב סובר הבא במחתרת קנינהו בדמים ופירשו הראשונים משום דסובר דקנינהו לגמרי ואין עליו אלא מצות השבה וא"כ שפיר יש לילף מאתנן דכיון דבאמת קנינהו בע"כ בשעת גזילה ואין עליו אלא מצות השבה לענין זה שפיר נשמע מאתנן דאם נשתנה מאלי' ליכא עליו מצות השבה וא"כ ממילא נשמע אף בנשתנה בידים [דא"ל דא"י לקנות וע"כ דמשנה בידים ממון של חבירו דכיון דאהני ממילא אהני בידים ג"כ] אך רבה הא פליג שם וקאמר דלא קניא אלא בליתנהו בעין אבל בדאיתא בעינא לא קניא אלא לענין אונסין ורק ע"י שינוי נקנה לו אין לילף מאתנן א"כ הדרא קו' לדוכתי' מנ"ל לרי"ו והני דקיימא בשיטתי' דשינוי קונה וצריך לומר לרבה באמת נשמע מאשר גזל דשינוי קונה והא דדריש רי"ו והשיב את הגזילה מ"מ היינו בשהח"ז אבל בשינוי שאינו חוזר ילפינן מסיפא דקרא אשר גזל דשינוי קונה [והא דבתמורה ובב"ק ס"ז מוקי קרא דאשר גזל לגזילה של אביו היינו למאן דס"ל כרב דגזילה קונה לו ממש ומצות השבה עליו אין צריך אשר גזל לזה כיון דאע"מ מצד הסברא כמו דמהני בממילא מהני בידים ג"כ] אבל לרבה לשיטתו דסובר דגזילה לא קניא לדידי' אלא לאונסים א"כ ע"כ דיליף מאשר גזל ורק זה לרי"ו דממעט מואשר שינוי שחוזר אבל רבה סובר דגם שינוי שחוזר ג"כ מרבינן מאשר גזל דלשינוי שאינו חוזר אין צריך קרא דמסברא ידעינן דאע"מ כיון דכבר ידעינן מאתנן דשינוי אין עומד במקומו דזה שפיר ילפינן מאתנן שוב מסברא ידעינן דמהני מצד קנין דאע"מ וזהו דקאמר רבה שינוי כתיבא משום דכ"ע שינוי דקונה בגזילה מאשר גזל ילפינן וזה שפירש"י שינוי כתיבא ותנינא על שינוי גמור דאי על שינוי שאינו גמור קאי קשה הא למ"ד שהח"ז אינו קונה ע"כ דלא הו' כתיבא וכמו שהקשה בפנ"י אע"כ דבאמת מזה ילפינן שינוי גמור ולכ"ע דרשי' מאשר גזל לשינוי אלא דרבה סובר דלשינוי גמור לא צריך קרא דכיון דילפינן מאתנן דשינוי אינו עומד במקומו שפיר קונה ג"כ כאביי דאע"מ דכיון דמהני בממילא מהני גם בידים ולא יקשה איך ילפינן לגזל דהו' בע"כ דהא עיקר הילפותא רק לענין זה דשינוי אינו עומד במקומו ויכול לומר לאו דיכרא גנבי מינך וא"כ קרא צריך לשינוי החוזר.
והנה המשך דברי רבה דקאמר שינוי קונה אבל יאוש לא ידענא שתמהו המפורשים דמשמע מדבריו דהא בהא תליא ונראה לפרש על נכון דיש להבין האיך מדמה ליאוש דאבידה הא הו' היאוש קודם שבא לידו וכבר הוק' בתוס' וגם מה דקאמר באיסורא בא לידו הא הו' מצי למימר דלכן דרבנן יען דיאוש אחר שבא לידו ונראה דהנה הרמב"ן פ' אלו מציאות כ' דלכן באבידה לא מהני יאוש אחר שבא לידו משום דהו' כשומר של בעלים והבין בקצה"ח דברשותו לא מהני יאוש והקשה ע"ז מהא דמצאה מציאה בחצר ביה"כ בב"מ דף כ"ב אף דהו' כברשותו דהו' חצר השותפין וכן נתייאשתי מפלוני עבדי אף דעבדו תמיד ברשותו דאיתקשי לקרקעות דקרקע ברשות בעלים עומד ונראה לי כונה אחרת בדברי הרמב"ן עפ"י שיטת הרשב"ם ב"ב דבחצר המופקדין אצלו לא קנה יען דרשותו נקנה למפקיד ול"א דחפץ וחצירו באים כאחד הביאו בטו"ז סי' קפ"ט והנה ריא"ף פ' שור שנגח כתב דפקדון ברשות אחרים יכול להקדיש וברשות גזלן קיימ"ל דא"י להקדיש דא"י בדיינים ולפמש"כ יש ליתן טעם דחצר הנפקד קנוי' למפקיד לכן יכול להקדיש אבל לא חצר הגזלן איןנקנה לנגזל דאין רוצה להקנות רשותו לבעלים [כריא"ף הנ"ל] או משום דחפץ קנוי לגזלן כמש"כ תוס' ב"ק דף י"א דמצות השבה עליו] ומעתה זה סברת הרמב"ן דקודם יאוש הו' כשומר וכאלו הוא הנפקד ע"כ קנוי החצר שמונח המציאה בתוכו ונעשה חצירו א"כ איך יהא מהני יאוש לקנותו הא אפי' מתנה אין נקנה לנפקד דאין כאן שינוי מרשות לרשות והו' כאלו עדיין ברשות הבעלים ולכן בנטלה ע"מ לגזלה מהני באבידה קודם יאוש ג"כ כיון דלא נקנה רשותו לבעלים ולפי"ז ל"ק מחצר ביה"כ דנקנה לבעלים אבל אין נקנה למוצא האבידה והרי חצר השותפין קונה ללוקח אי משום דלוקח אח"כ לרשותו של עצמו ויש כאן הוצאה והכנסה מרשות לרשות וניחא ג"כ בעבדים מהני יאוש כיון דהעבד ברח ואין רוצה שיהא כאלו הוא ברשות בעלים ושפיר מהני דבגזילה כ' הריא"ף דלא נחשב כאלו ברשות בעלים ול"ש דהרשות קנוי לבעלים לנגזל ולכך שפיר שייך יאוש ומעתה יפורש דהנה אי לאו דרבה ל"ה שינוי דממילא מהני מהא"ט דהרשות חשוב כאלו של נגזל וליכא הוצאה מרשות לרשות וקמ"ל רבה דשינוי קונה אפי' שינוי דממילא משום דלא נחשב כאלו הוא עדיין ברשות הבעלים דאין נקנה רשות החפץ לנגזל א"כ מהאי סברא נשמע לכאורה גם יאוש מהני בגזילה אף דהיאוש אחר שבא לידו דל"ש שהרשות קנוי לנגזל ולכן מהני יאוש אחר שבא לידו וע"ז קאמר או דילמא באיסורא בא לידו עכ"פ ליכא קנין כמש"כ תוס' ע"ז דף ע"ב דל"א דמשיכה קונה מה"ת בגזילה לרי"ו משום דבאיסורא בא לידו וא"כ ה"נ נהי דהו' ברשות גזלן לא ברשות נגזל אפ"ה כיון דלא עשה משיכה משום דבאיסורא בא לידו ולא מהני קנין הגזילה אלא לחיוב אונסין א"כ במה יקנה בשלמא אי בהתירא בא לידו במציאה הו' מהני לאחר שנתיאש דקנה למפרע ע"י ההכנסה לרשותו אי לאו דכיד בעלים הו' דנעשה שומר אבל בגזילה ליכא קנין משיכה יען דבאיסורא בא לידו וכמש"כ הקצה"ח דלכן לרי"ו יאוש לא קנה דליכא קנין משיכה.
ומעתה ניחא דלא יקשה אמאי לא קאמר דלכן יאוש דרבנן יען דבא לידו קודם יאוש דכיון דמהני שינוי דממילא ע"כ דהו' ברשות עצמו לא כברשות נגזל דאל"ה גם שינוי לא מהני א"כ לא מצינן למימר דלכן לא קנה יען דיאוש קודם שבא לידו דכיון דלא קנוי הרשות לנגזל לא איכפת לן בהאי טעמא רק צריך לסברא דבאיסורא בא לידו ליכא קנין משיכה ואפי' ע"י חצר לא קני מה"ת לרי"ו רק ע"י מעות ולכן באיסורא לא קני ג"כ ע"י חצר כמש"כ הקצה"ח שם.
ועד"א קצת יש לפרש דלכן אין רשות הגזלן קנוי לנגזל יען דאית לן כסברת תוס' ב"ק דגוף הגזילה קנוי משעת גזילה אלא דחיוב השבה עליו א"כ ל"ש דנקנה רשות חפץ לנגזל כיון דהחפץ כבר לגזלן ומהא"ט מהני שינוי לכן מהא"ט גם יאוש מהני דל"ה כאלו נתיאש ועומד ברשות נגזל או דילמא יען דבאיסורא בא לידו הכונה דלכן ל"ש דקנוי משעת גזילה החפץ לגזלן כסברת הקצה"ח דלא מהני קנין משיכה בגזלן [וזהו שייך אי אמרינן דלא קנה גוף החפץ משעת משיכה דאז באיסורא בא לידו] אלא דאפ"ה שינוי מהני משום דהרשות אין קנוי לבעלים ובזה גופי' נסתפק רבה אי הטעם דקנה יען דגוף החפץ קנוי לגזלן א"כ ממילא גם הרשות לא נקנה לנגזל או מטעם שכ' הריא"ף דכיון דא"י בדיינים לא יכול להקדיש ע"כ דאין נקנה רשות הגזלן לנגזל וא"כ אי הטעם יען דהרשות אין נקנה אבל החפץ אין קנוי לגזלן רק ע"י השינוי א"כ י"ל ביאוש דלא קני יען דבאיסורא בא לידו לא קנה גוף החפץ מתחילה בשעת משיכה א"כ במה יקנה אותו עתה וא"כ ניחא דלא מצי למימר דלכן לא קנה יען דיאוש אחר שבא לידו דהא שינוי קני ול"א דהרשות נקנה לנגזל אלא דהספק אי משום דגוף החפץ נקנה לגזלן ולכן גם ביאוש נקנה ול"א דשינוי שאני דל"ש הטעם דבאיסורא בא לידו דהשינוי לא מהני רק לפטור מהשבה או דבאמת הטעם יען דרשות לא נקנה לנגזל כיון דהגזלן אינו רוצה להקנות רשותו לנגזל כסברת הריא"ף לכן ע"י שינוי קונה דזה גופי' הקנין אבל יאוש לא נשמע מזה דמהני כיון דבאיסורא בא לידו ולא קנה גוף החפץ במשיכה בשעת הגזילה לא יכול לקנות גם עתה ע"י היאוש דיאוש אינו קנין והבן.
והנה יש לדקדק בשמעתין רבה דקאמר שינוי כתיבא ותנינא אשר גזל כעין שגזל יחזיר ותנינא הגוזל עצים ועשה מהן כלים וכן צמר וצבעו פטור מראשית הגז ויש להקשות יהודא ועוד לקרא וגם למה מביא עוד הברייתא כיון דנשמע כבר מגזל ונראה דהנה בנתיבות הקשה מתמורה דפריך ממשנה זו דשינוי קונה הא אעל"מ וקשה הא היכא דגם ממילא מהני אע"מ כמש"כ תוס' שם והכא שינוי דממילא ג"כ קני א"כ ל"ש אעל"מ ול"נ דזהו דמשני דכ' אשר גזל הכונה מוכח שינוי דממילא מהני לכן גם שינוי בידים מהני ומעתה יפורש דברי רבה הכי דמוכיח ממשנה ומברייתא דשינוי בידים מהני לכן גם בידים אע"מ אבל מקרא לחודי' ל"ה נשמע די"ל רק שינוי דממילא אבל ממשנה ומברייתא נשמע דתנא סובר כיון דמהני ממילא מהני נמי בידים ובזה מיושב שיטת רש"י על נכון דפי' שינוי קונה בידים הלא אפי' ממילא מהני כדתנן גזל בהמה והזקינה וכמו שהקשה בקצה"ח לפמש"כ ניחא דהי' קשה לרש"י מה שהקשתי יהודא ועוד לקרא ע"ז פי' רש"י דרבה הוכיח ממשנה דשינוי בידים מהני ומקרא רק מוכח שינוי דממילא ורק מדמהני ממילא מהני גם בידים דאמרינן אע"מ.
והנה תוס' הקשו ל"ל תרי קראי אשר גזל והם ולא שינוייהם ותי' דצריך קרא לשינוי החוזר ובפנ"י כתב ליישב כך דעל הקו' ל"ל הם י"ל דהו"א לגבוה לא מהני שינוי ורק תקשה להיפך ל"ל אשר גזל לזה י"ל אי מהם שם קנתה ברצון הנותן אבל כאן איך יקנה בע"כ של נגזל לזה צריך קרא דמהני שינוי לקנות בע"כ של נגזל והנה ל"נ ליישב דאי מאשר גזל הו"א דוקא בגזילה דשינוי מעשה גורם שה"ש לכן מהני אבל באתנן שה"ש אין מעלה דכל אתנן יש שה"ש מעיקרא חולין והשתא הקדש כמש"כ לעיל א"כ ליכא רק שינוי מעשה הו"א דלא מהני וכן אי מהם הו"א שינוי בידים אבל שינוי דממילא לא נשמע צריך אשר גזל ואמנם ממה שבארנו נסתר זה כיון דרוצה להוכיח דשינוי בידים מהני הו' לי' להביא דרשא דהם ולמה מביא דרשא דאשר גזל דאיירי בשה"ש וכן נסתר בזה תי' של הפנ"י דא"כ כיון דמביא ברייתא דצבעו הא שם שלו וא"צ קנין ל"ש לומר קנין בע"כ א"כ זהו נשמע שפיר מאתנן ולמה צריך להביא דרשא דאשר גזל ללמד דכשצבעו פטור אבל לדרכם של תוס' ניחא דאיירי משהח"ז זה לא נשמע רק מדרשא דאשר גזל דגלי קרא דמהני בממילא ונשמע דמהני גם בידים דאע"מ אלא דלפמש"כ הנתיבות בשהח"ז ל"מ בממילא יעו"ש שהעלה כך ליישב קו' הנ"ל מתמורה אולם באמת לפמש"כ א"צ דבלא"ה ניחא הך דתמורה דרבה מייתי דתנא סובר שהח"ז מהני והטעם ע"כ מקרא דאשר גזל דמהני בידים וכפירש"י באמת דאי מקרא לחוד הו' מוקי בשינוי שא"ח אבל ממשנה ומברייתא מוכח דתנא סובר דקרא איירי בשהח"ז והיינו דמייתי גם מברייתא דצבעו כדי לאשמעינן דאיירי משהח"ז דאי לאו מברייתא הו"א דאיירי בשינוי שא"ח וצריך קרא לאשמעי' דמהני בע"כ כתי' של פנ"י לזה נקט ברייתא דצבעו דמזה מוכח דאיירי משהח"ז דלא נשמע רק מקרא דאשר גזל וניחא קו' הקצה"ח דרש"י נקט שינוי בידים כיון דאיירי משהח"ז.
ואמנם כדי לקיים דברינו שכ' דרבה נקט קרא להוכיח דמהני ממילא ושוב ידעינן דמהני גם בידים לכן צריכין אנו ליישב קו' תוס' למה צריך אשר גזל י"ל דצריך לאשמעי' אף דבצבעו ליכא שינוי בעצם כמש"כ תוס' ב"ק צ"ג וא"ש דנקט אשר גזל דמהם לא נשמע בעשה שינוי רק בכולו ומאשר גזל מוכח דשינוי שאין בעצם עכ"פ ל"ה כעין שגזל אבל מהם לא מוכח שינוי שאין בעצם דהם משמע למעט שינוי שבעצם דשינוייהם אינן הם בעצמן כמש"כ דלכן אין מאוס לגבוה דפנים חדשות בא לכאן וכמש"כ המג"א סי' קנ"ד לענין אתנן ומראות ואמנם אכתי יש לדקדק דנקט ברייתא דצבעו הא כש"כ מגזל דמהני שינוי שיהא קנין כש"כ דמהני בראשית הגז דליכא רק מ"ע אך י"ל דרבה סובר דגזלן קונה בשעת גזילה ואין עליו רק מצות השבה וכן בראשית הגז רק יש מצות עליו מ"ע וע"י שינוי קני ופטור מ"מ דנתינה דומיא דגזילה.
והנה בשמעתין בהא דפריך הא מיחסרא משיכה כתבו תוס' דאתי גם כרי"ו רק כיון דהפקיעו קנין מעות גם מדידה הפקיעו ולא קנתה הטלה ול"ה אתנן משא"כ בנתן לסיטון שפיר מעל כיון דמה"ת מעות קונות מי יפקיע איסור מעילה ופי' במהר"ם לובלין דרק מקנין המקח הפקיעו חכמים דלא קנאו בלא משיכה אבל המעות לא הפקיעו והוא דחוק ול"נ כונת תוס' בפשיטות דרק שייך דחכמים הפקיעו בדין ודברים שבין לוקח ומוכר כגון באתנן דהדין ודברים בינו לבינה אם קנתה חל איסור אתנן ע"ז אמרינן כיון דאפקיעו קנין מעות לא קנתה בלא משיכה ולא חלה איסור אתנן [דאל"כ מאי כח ב"ד יפה אם כל אחד יסמוך על קנין מעות ולא יעשה קנין משיכה וכיון דלא עשו כתקנת חכמים הפקיעו חכמים הקנין מעות] אבל בנתן לסיטון הנה הדין ודברים שבינו לבין הסיטון אי קנה המקח והמעות א"י להפקיע איסור מעילה שזה נוגע לרשות גבוה וכי משום דהם לא עשו כתקנת חכז"ל יהא נפקע רשות גבוה שהי' כבר ברשות גבוה קודם שבא ליד הסיטון ואיה"נ אי הו' דנין בכגון דא שנתן מעותיו לגזבר שזכה בו הקדש ולא משך דאז הדין מעילה תלוי בהקנין שפיר שייך לומר כיון דלא משך הפקיעו חכמים רשות גבוה ולא קנה הקדש ולא מעל אבל כאן בסיטון אינו כן דהאיסור מעילה הוא מצד ההקדש שכבר הוא ברשות גבוה והקנין שאנו דנין עליו אי נעשה כתקנת חכז"ל הוא רק נוגע בינו לבין הסיטון בזה לא אלים להפקיע איסור מעילה וזה ברור ונכון ב"ה.
אמנם אף לפי הבנת המהר"ם דלא נחית לזה נראה לפרש ג"כ כונת תוס' עד"א דהנה הרשב"א הקשה מאי פריך הג"מ היכי דמי הא לא קנתה כ"ז שלא בא עלי' הא קיי"ל פסק דמים ואח"כ משך קני אף דלא נתן הדמים אך הדבר ניחא דזה שייך רק בדמים דאמרינן כיון דפסק הו' המעות כפקדון ביד הלוקח דזכה בו המוכר במשיכת החפץ אבל כאן לא שייך לומר כיון שמשכה הטלה נכנס פעולת הביאה לרשותו דאין הביאה עדיין בעולם [כמש"כ הטו"ז סי' קל"ב לחלק אמילתא אחריתא] ולפי"ז י"ל דזה הכונה ג"כ בתוס' דבאתנן שפיר הפקיעו חכמים דהנה בה' מעילה העלתי דהא דאמרינן דיכולת ביד חכמים להפקיע קנין מעות לגמרי תליא אי בתורת שויו מעות קונות או בתורת קנין מעות ונפ"מ במלוה הבאה מחמת מכר דמלוה קונה אבל הוא רק בתורת שויו בזה שפיר הפקיעו לקנין מעות אבל היכא דנתן מעות דקני בתורת קנין באמת לא הפקיעו לגמרי קנין מעות ולפי"ז ניחא דבנתן לסיטון מעל דלא הפקיעו קנין מעות ע"כ לא פקע איסור מעילה אבל באתנן דל"ש דקני ע"י ביאה בתורת קנין אלא בתורת שויו דהיינו כיון דחייב לה שכר פעולה בזה תקנה הטלה שנתן לה בשכרה זה אינו בתורת קנין אלא בתורת שויו בזה שפיר הפקיעו לגמרי קנין מעות ופקע איסור אתנן [ועד"ז יש לחלק בפשיטות בנתן מעות הנה נעשה פעולת קנין של תורה ופעולת הקנין הרי עדיין עומד שהוא ברשותו אבל באתנן הנה פעולת הקנין דהיינו הביאה אחר הפעולה עברה וחלפה ואין עליו אלא חיוב לפרוע ליתן לה שנתחייב באותה שעה ע"י פעולת קנין זה שפיר יכולין להפקיע חכמים כל זמן שלא עשתה הקנין שתיקנו חכמים] וא"ש.
והנה על קו' הרשב"א לכאורה יש ליישב בפשיטות דהא דאמרינן פסק דמיו ומשך קנה היינו אם משך בתורת קנין אבל כאן שלא משכתו לקנות רק שנתן לרשותה לכן לא קנתה קודם שנתנה המעות דהיינו הבעילה שנבעלה לו ול"מ פסיקת הדמים שפסקה לבעול לו וזה פשוט.
אולם לפי"ז קשה לי' קו' עצומה דגמ' פריך אי מצי מקדיש ואח"כ בעי הקדישו מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי או דילמא השתא הא מיהת קיימא והנה כהא"ג בעי בב"מ הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהת לא תקפה לפי"ז מאי פריך בגמ' הכא איך מצית מקדיש הא קשה קו' הרשב"א הנ"ל כיון דפסקה דמים ומשכה קנוי וע"כ לומר כיון שנתנה לרשותה וקבלה והכניסה לרשותה לא משכה כדי לקנות והו' כפקדון אצלה עד שעת ביאה כנ"ל הנה התינח כ"ז שלא הקדישתו אבל מיד שהקדישתו דהו' כמסירה להדיוט א"כ בזה נעשה קנין מצידה א"כ כיון שפסקה הדמים תיקני מצד משיכה דידה דהיינו אמירתו לגבוה דהו' כאלו תקפה ומשכה כדי לקנות דאמירתה לגבוה כמסירה להדיוט דהיינו כנמסרה לרשותה בתורת קנין המועיל שפיר חלה ההקדש דההקדש והקנין באים כאחת [אף דבב"מ מסיק דהקדישה ל"ה כתקפה היינו משום דליכא משיכה אבל כאן האיכא משיכה ופסיקת דמים אלא דמשיכה זו לא נעשתה בתורת קנין ול"ה אלא כפקדון אצלה לכן אין קנוי לה אף דאיכא פסיקת דמים אבל כיון דהקדישתו דהו' מסירה להדיוט והכא הוא הרשות הדיוט שנכנסה לרשותה ע"י אמירתה א"כ מ"פ האיך מצית מקדיש להטלה וצ"ע.
אמנם לפמש"כ הח"ס ליישב קו' רשב"א דלשיטת תוס' דאיירי באמר בפירוש לא תיקני עד שעת ביאה לכן ל"מ משיכתה נתיישבה קו' זו שהקשיתי ג"כ דל"ש לומר ע"י אמירתו לגבוה כמסירה יהא מהני משיכה דידה כיון שאמר שלא תיקני לכן צריך בגמרא לתרץ באמר לכשתרצה מעכשיו קני.
אולם לפי"ז קשה לי מ"פ הגמ' אדר"ח דבעי הקדישתו מהו דתפשוט לי' מדר"א דוקא הקריבתו אבל הקדישתו לא להנ"ל מ"פ דר"א איירי באמר להדיא אל תיקני עד שעת ביאה ולכן צריך לאוקמא באמר גם מעכשיו קני לכשתרצה ע"כ רק בהקריבתו אבל בדר"ה דלא איירי בדאמר מעכשיו א"כ י"ל דאיירי בסתמא שלא אמר לא תיקני עד שעת ביאה ולכן גם בלא מעכשיו יכולה להקדישה דכיון דכמסירתו להדיוט קנתה כיון שפסק מעות א"כ ההקדש חל בלא מעכשיו על כן שפיר בעי אי הקדישתו כהקריבתו דאמירתו לגבוה כמסירתה להדיוט כאלו משכה אחר פסיקת דמים דקניא שפיר.
והנה עפ"י הדברים הניתנין למעלה ניחא ליישב קו' תוס' דמשני בזונה כותית הא אדרבא לרי"ו משיכה קונה ותי' דאתיא כר"ל לכן אומר לפרש דאתיא שפיר כרי"ו רק דרי"ו ס"ל דתורה אמרה מעות קונות בישראל דהו' בתורת קנין לא בתורת שויו והיכא דאיכא קנין מעות לא מהני קנין משיכה אבל היכא דל"ש קנין מעות רק בתורת שויו דהכא באתנן ודאי משיכה הוא דקונה [כמו דמציאה ומתנה דמשיכה קונה לכו"ע] ושפיר פריך הא מיחסרא משיכה דע"י משיכה קנתה שפיר דהביאה אין בתורת קנין רק בתורת שויו וע"ז משני בזונה כותית דלא קניא במשיכה דהנה לרי"ו דישראל בכסף נכרי במשיכה אך זה היכא דאיכא קנין מעות אבל היכא דליכא קנין מעות לגבי ישראל ולגבי נכרי איכא קנין מעות ממילא יצא הדין להיפוך לישראל במשיכה כיון דלגבי ישראל ליכא קנין כסף ולגבי נכרי מעות קונות כיון דאיכא קנין כסף קני במשיכה והנה קודם מ"ת לא הי' קנין מעות בתורת קנין אלא בתורת שויו אם נתן השיווי קנה וא"כ גם אחר מ"ת גבי נכרי אהני קנין מעות בתורת שויו וא"כ גם בזונה שייך שויו מעות א"כ כיון דשייך קנין מעות ממילא משיכה ל"ק אבל בישראל דבעינן כסף בתורת קנין לא בתורת שויו א"כ בזונה דליכא קנין כסף רק בתורת שויו א"כ כליכא קנין כסף הו' ואז משיכה קונה והיינו דמשני בזונה כותית הכונה לרי"ו קניא בכסף בתורת שויו לא במשיכה כיון דבישראל במשיכה נכרי בכסף דבדידי' איכא קנין כסף דהכסף בתורת שויו ג"כ קני א"כ גם בזונה שייך קנין כסף לכן רק בכסף קני כיון דלישראל במשיכה נכרי בכסף ודו"ק.
והנה בע"ז דף ס"א בהא דפריך הגמ' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הקשו תוס' הא לשיטת רש"י בע"ז ספ"ד ס"ל דאסור לדידי' והא דמקודשת יען דבפ"ו לא גזרו וא"כ מ"פ הכא ונראה ליישב דהנה בהא דקידשה באיה"נ אין מקודשת יש שלשה טעמים חדא דבעינן שמה שנותן לה לקידושין יהא שו"פ לדידי' ויהא בו דין ממון ואיה"נ אין שו"פ לדידי' שנית דאין שו"פ לדידה שלישית משום דבשעה שקידשה הרי נהנה מאיה"נ ואיסורא קעביד ואעל"מ כמש"כ באו"ח בחי' לקידושין והנה הנפ"מ בין טעמים האלו הנה מבואר בירושלמי דאי היתה חולנית דמותרת ליהנות ממנו עכשיו עכ"פ בשלכדה"נ דבמקום חולי שרי לכתחלה וא"כ שוה לדידה מקודשת וכבר עמד ע"ז במשל"מ פ"ה מאישות ופשט לה מדברי הר"ן שדייק דאם הוא חולה מקודשת כיון דחזי לה כמו בגזל דקנתה בש"ר אף דהגזלן לא קנה עכ"פ הגיע הנאה מחמתו לכן מקודשת.
וניחזי אנן דבגמ' דקידושין פריך אהא דאם מכרן וקידוש בדמיהן מקודשת ופריך בגמ' מנלן ויליף מדגלי בע"ז כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו מכלל דבשאר איסורין מותר ופריך ונילף מיני' ומשני גלי קרא בשביעית והוה ב"כ והקשה בעצמות יוסף דמדפריך מנ"ל משמע דמסברא פשיטא לי' דאסור וגלי בע"ז למעט שאר איסורין א"כ מ"פ דנילף מיני' בשאר איסורין א"כ לישתק קרא לגמרי ואנן נדע מסברא אסור ונראה דא"ש דהנה בע"ז דף נ"ד מוקי קרא כי חרם הוא למעט שאר איה"נ והסוג' סותרת אך י"ל דהנה בירושלמי מפרש הא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שלאו דמיהן ר"ח אמר ש"מ המקדש בגזל מקודשת והנה במשל"מ הקשה מכאן לפירש"י דסובר דלמחליף אסור הא מירושלמי דמפרש דלאו דמיהן מוכח דגם למחליף מותר ואומר דמירושלמי אין ראי' דבאמת הקשה במשל"מ עוד חדא הא מקרא יליף אי ת"ד למה צריך הירושלמי לטעם דלאו דמיהן ועוד הא דמפרש דמקדשין בגזל דהכונה ע"כ בלא ידע דהו' איה"נ א"כ לא קאי אדר"ז דגם בלא דר"ז דקאמר דלאו דמיהן מוכח דקדשה בגזל מקודשת ונראה לישב דהנה החו"י בתשובה הקשה כיון דאיסור מכירה מה"ת יען דבא לכלל אכילה א"כ איך אפשר לומר דאם עבר ומכר דיהא מותר בהנאה הא עכ"פ בא לכלל אכילה מעתה י"ל דמסברא באמת אסור למחליף מהא"ט [כקו' החו"י] אבל לאחרינא שרי מטעם דלאו דמיהן דלמחליף אין להתיר מטעם דלאו דמיהן דזה רק סגי דל"ה חלופי איה"נ ול"ש שתופס דמים לאחרינא להיות כמוהו איסור חפצא אבל למחליף שפיר אסור דנהי דלאו דמיהן ואין זה חלופי איה"נ אבל עכ"פ איסור גברא שייך דהתורה אסרה למכור יען דמתהני א"כ אי מכר ג"כ אסור ליהנות ול"ה אלא איסור גברא [ונפ"מ דל"ש לומר כיון דאסור בהנאה ואין לו בעלים כיון דמצד עצמו אין אסור בהנאה ואין כאן אלא איסור גברא וכן פשיטא אם שרפן דאפרן מותר ויכול למכור דשו"פ דהוא שלו אבל אי הוה ת"ד להיות כמוהו הו' איסור חפצא ואין לו בעלים ובאפרן ג"כ אין לו זכות דמהפקירא קזכי כמש"כ הריטב"א בקידושין] ולכן פריך מנ"ל דלמחליף ג"כ מותר ומשני גלי קרא בע"ז מכלל דבעלמא דמותר לאחרינא מותר גם למחליף וע"ז פריך ונילף מיני' דלמחליף אסור ול"ש לומר א"כ לשתוק דז"א דהא צריך קרא בע"ז דתופס דמיו לאסור לאחרינא ג"כ ומשני דהו' ב"כ ואין מלמדין א"כ נשמע דגם לדידי' שריא.
ולפי"ז יש לפרש דברי הירושלמי כך די"ל דירושלמי קאי ליתן טעם שאין דמיהן הכונה דלכן מותר לאחרינא שאין ת"ד דלאו דמיהן וא"כ נהי דלדידי' ליכא שו"פ כיון דלדידה שו"פ א"כ קיבלה הנאה מחמתו בשו"פ אבל לדידי' באמת מדאסור רחמנא למכור דבא בכלל אכילה [כקו' החו"י] וע"ז קאמר ר"ח זאת אומרת מקדש בגזל מקודשת ביאוש וש"ר דמקודשת מפני שאף שהוא לא נתן לה כיון דהיא עכ"פ קנתה וזכתה בו ובא לה הנאה מחמתו מקודשת דאי אמרת דאין מקודשת משום דהוא לא נתן לה כלום א"כ גם בקידשה בדמיהן אמאי מקודשת הא לדידי' אסורים ע"כ כיון דלדידה מותר מקודשת [כאידך צד של משל"מ] ושפיר יש המשך דר"ח לדר"ז ואין כונת הירושלמי דהו' דמי איה"נ גזל אלא לדמיון בעלמא מייתא מגזל אדמי איה"נ [וכדברי הר"ן דמדמי לגזל דמקודשת.]
עוד יש לפרש דירושלמי סובר שאין דמיהן ומותר אף למחליף עצמו לכן מקודשת וע"ז בא ר"ח ופליג ואמר דזאת אומרת מקדש בגזל מקודשת א"כ ע"כ לומר הטעם דלאו דמיהן היינו לומר דהא דמותר לאחרינא ידעינן מקרא דאין ת"ד וא"צ ליתן טעם לזה אבל לדידיה הו"א דאסור אלא דאף דאסור לדידיה מקודשת שפיר כיון דעכ"פ לאחרינא שרי ומקודשת כמו בגזל ביאוש וש"ר דקניא לדידה דמקודשת לכן צריך לטעם דלאו דמיהן ושריא באמת אף לדידי' ומקודשת יען דנתנה לה דמים דמותר גם לדידי'.
ולפי"ז י"ל בהא פליגי הני סוג' דקידושין וע"ז דבקידושין פריך מנא לי' משמע דהו' סבירא לי' דמסברא אסור והיינו כמש"כ אף דלאו דמיהן אפ"ה י"ל דאסור למחליף [ואפשר גם לאחרינא מכח קו' החו"י דבכלל האיסור הו' גם מכירה דהא דמסברא דלאו דמיהן אהני דלא נעשה כמוהו בתורת חליפין דנהי דמסברא דאין תופס דמיו אבל איסור גברא איכא] ומשני גלי קרא בע"ז נשמע דבעלמא אפי' איסורא ליכא וע"ז פריך נילף מיני' דלדידי' עכ"פ אסור [או אף לאחרינא ולאיסור בעלמא שיהא איסור גברא ול"ש לומר א"כ לישתק מיני' דהא צריך קרא בע"ז שיהא תופס דמיו כמוהו איסור חפצא גם לאחרינא] ומשני גלי קרא שני כתובים בע"ז ושבועות ע"כ דאתי למעט דבשאר איסורין אפי' איסורא ליכא אף לדידי' דגלי קרא דלאו דמיהן אפי' איסורא ליכא במכירה והא דילפינן מאו מכור היינו דאי אסור בהנאה ל"ה בכלל מכירה כלל וכמש"כ הרמב"ן שהבאתי לעיל מה' אלו.
אולם בסוג' דע"ז דממעט מהוא שאר איסורין שפיר י"ל דלדידי' אסור ורק הא דממעט מע"ז שאר איסורין היינו לאחרינא אבל לדידי' פשיטא דאסור כיון דתורה אסרה למכור דבא לכלל אכילה ע"כ דאיסורא נמי איכא דהא בא לכלל אכילה ומהוא אין למעט דיהא שרי אף לדידי' וא"כ מיושב קו' תוס' דרש"י פי' כן רק בפה"ש דיליף מהוא ס"ל דל"ש למעט רק דאין ת"ד לאחרינא אבל מהך דקידושין דיליף מב"כ מוכח דבאמת למחליף נמי ליכא איסור והיינו דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דשרי לדידי' נמי ולכן פריך שפיר אמאי שכרן אסור לפועל דכאן אזיל בשיטת הש"ס בקידושין דגם לדידי' ליכא איסור ושפיר פריך אמאי קתני שכרן אסור.
ולפי"ז נראה ליישב אידך קו' התוס' שהקשו מעיקרא מ"פ כיון דיי"נ אבה"נ גם שכרן אסור כיון דלא ידענו כלל אי דמים אסורין ל"ש לומר דשכרן אסור ותי' דשני טעמים צריך דת"ד ואסור בהנאה ולמסקנא משני דרק מטעם זה דת"ד לחודי' שכרן אסור וזהו נראה דוחק.
אולם לפי דרכינו י"ל והיינו ע"ד כונ' הרמב"ן לפרש דס"ד דהדמים וכן שכרן אסור מה"ת רק הר"ן הקשה ע"ז כיון דמשמע דלכו"ע אסור ע"כ אי ס"ד דאסור מה"ת א"כ נמצא ת"ד ובאמת אין ת"ד רק בע"ז לפימש"כ ניחא דהכא ס"ד דאסור לאחרינא כדס"ד בקידושין וסובר דלא נשמע מהא דאין ת"ד ושרי לאחרינא מטעם כיון דאסרה תורה למכור אי מכרה אסורין החליפין דבא לכלל אכילה והיינו דקאמר אי לימא משום דאסור בהנאה שכרן נמי אסור דהיינו כיון דגוף האיסור אסור בהנאה למכור ע"כ הדמים נמי אסורין דבא לכלל אכילה וע"ז פריך ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת נשמע דלאחרינא עכ"פ שרי ע"כ משום דכיון דבאמת איה"נ לאו דמיהן מהא"ט אפי' איסורא ליכא למכור אלא דאין בכלל המכירה כלל וא"כ אף לדידי' שפיר י"ל אי מכר הדמים מותרים משום דלאו דמיהן הן וע"ז משני אלא משום דתופס דמיו כע"ז דהיינו דהו' כמוהו ממש איסור חפצא כנ"ל לכן גם שכרן אסור גם לאחרינא גזירה אטו דמי איה"נ וא"ש הכל.
ואמנם איכא דיעה שלישית דלכן קידשה באיה"נ אין מקודשת משום דאעל"מ וכ"כ באו"ח לפרש בזה דברי תוס' בשמעתין במה שתי' לקושייתם דהא אפרן שרי דמה"ת אסור לקדש אשה כמו שאסור למכור שהכונה דאעל"מ.
ובזה נראה לי לפרש הפלוגתא דאביי ורבא בשמעתין דהנה אהא דמשני רי"ו קנס שקנסו חכמים בחמרין וביי"נ מדתנן דחמרין שכרן שביעית דמאי שכרן שביעית אי פורע מפירות שביעית הא לאכלה ולא לסחורה אמר רחמנא אלא לאו דשכרן אסור כשביעית ופריך מלקוטי לי פירות דשרי ומשני אביי לעולם דפורע מפירות שביעית ובדרך היתר ורבא משני לעולם שכרן אסור שביעית בחמרין דנפיש אגרייהו קנסינן בפועל דלא נפיש אגרייהו לא קנסו ומתניתין משום חומרא דיי"נ שאני והנה לכאורה קשה דאי אביי חולק ארבא א"כ הדרה קו' לדוכתא אמאי שכרן אסור וע"כ דלא פליג דקנסא הו' א"כ מאי משני דפורע מפירות שביעית אך נראה ליישב דהנה תמהו לתוס' דמפרשו דקנסו ביי"נ משום דרוצה בקיומו ובשביעית משום איסור סחורה א"כ מ"פ ממתניתין דפועל שכרן אסור כיון דרוצה בקיומו אין חילוק בין פועל לחמרין או ארבא דנפיש אגרייהו ולכך כתבו דמזה הוכיח רבינו דמפרש דפועל לא קנסו משום כדי חייו ולכן פריך גם ביי"נ לא נגזור וע"ז משני משום חומרא דיי"נ ואני אומר דבזה באמת פליגי אביי ורבא דהנה הטור סי' קל"ג כתב דלכן קנסו בשכרן כשם דאסור בהנאה כן שכרן אסור ותמהו דבגמ' משמע דנשאר בטעמא דתופס דמיו ולפי"ז י"ל כך בודאי מעיקרא כדמשני רי"ו אלא משום קנס הוא הכונה הוא דסובר דהטעם דקנסו משום דת"ד והוא עשה איסור דרוצה בקיומו וכן בשביעית משום איסור סחורה ומייתא ראי' מחמרין ודחי אביי דבשביעית לא קנסו גם בחמרין אבל ביינם שפיר קנסו משום דרוצה בקיומו.
אבל רבא סובר דהא דמפרש רי"ו דקנסו אין רק לפי הטעם דת"ד דמאחר שהטעם משום קנס א"צ לתלות בטעמא דת"ד רק הטעם דקנסו משום דעביד איסורא ביי"נ משום שרוצה בקיומו ובשביעית משום סחורה ובפועל לא קנסו משום כדי חייו ומתניתין דקנסו היינו משום חומרא דיינ"ס דאסור בהנאה א"כ תליא שפיר באיה"נ וכדס"ד בגמ' וא"ש דברי הטור.
והוכיח רבא כך משום דקשיא לי' אמאי לא נקטא המשנה דמשכיר עצמו לעשות ביי"נ שכרו אסור וכבר הרגיש בזה בח"ס ונראה דהא"ט דהנה לטעמא דאביי דרק משום דת"ד קנסו בעביד איסורא א"כ הא דת"ד אינו טעמא לאסור דלא מחמירין בשכר יותר מבדמים רק עיקר הטעם דקנסו משום דעביד איסורא א"כ הו"ל למתני המשכיר דנשמע דהטעם דשכרו אסור משום דקעביד איסורא אף דאי לאו דקעביד איסורא ל"ה קנסינן אבל כיון דלא משום זה הטעם לבד אסרו שכרו רק משום דאסור בהנאה לכן נקט השוכר ולכן לא מפרש רבא כאביי דהקנס הוא משום רוצה בקיומו וקנסו כל היכא דתופס דמיו אלא משום דאסור בהנאה.
מעתה יש לומר דאביי ורבא לשיטתם דאביי דסובר בעלמא אע"מ א"כ הא דקידשה באיה"נ דאין מקודשת ע"כ הוא מטעם שבארנו לעיל אבל לרבא דסובר אעל"מ א"כ הא דקידשה בערלה אינה מקודשת שפיר י"ל משום דאי אעל"מ והיינו מטעם דקא עביד איסורא דאסור לקדש באיה"נ לפי"ז י"ל הא דשכרן אסור היינו מטעם דאסור בהנאה ולא יקשה ממכרן וקידש בדמיהן דאנן לא מדמין למכרן וקידש בדמיהן רק מדמין לרישא דמתניתין דמקדש באיה"נ אין מקודשת משום דאעל"מ והוא עביד איסורא דנהנה מגוף האיסור בשעה שמקדשה א"כ ה"נ הא כיון דרוצה בקיומו הרי נהנה מגוף האיסור אם הוא קיים עד שעשה שכירתו וקיבל משכורתו לכן שפיר קנסו ואעל"מ אבל אביי דסובר דאע"מ ע"כ ל"ש לומר דקנסו משום דעביד איסורא דקידשן באיה"נ אין מקודשת ג"כ אין הטעם משום דקא עביד איסורא ונהנה מגוף איה"נ בשעה שמקדש אלא משום דלא שוה כלום ה"נ הא דקנסו הכא הוא רק יען דת"ד מה"ת אלימא להו למיקנסא גם שכרו וא"ש.
ובהא ניחא מה שהקשו תוס' דלקמן פשטה מארבא דסתם יינן שכרן אסור ומאי ראי' הא שם נפיש אגרייהו כמו בחמרין אולם להנ"ל י"ל כיון דלמסקנא הטעם דשכרן אסור יען דיי"נ אסור בהנאה ע"כ קנסו כל שרוצה לקיימו אפי' בפועל וא"כ כיון דסתם יינם ג"כ אסור בהנאה וקעביד איסורא דרוצה בקיומו אין חילוק בין נפיש אגרייהו ללא נפיש וכיון דמארבא נשמע דאסרו שכרן ע"כ כיון דקעביד איסורא דרוצה בקיומו גם בפועל בלא נפיש אגרייהו קנסו רבנן מאי אמרת משום כדי חייו בפועל העוסק בסתם יינם יהא שכרו מותר על זה שפיר סגי הטעם כיון דאסור בהנאה גם שכר פועל קנסו.
והנה בב"מ דף מ"ו מייתי משנה דקידושין דקתני כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זו נתחייב זה בחליפין ופריך הגמ' מינה לס"ד דס"ל אין מטבע נעשה חליפין דכל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מטבע וש"מ מטבע נעשה חליפין ופירש"י כל הרגיל להיות ניתן דמים באחר דהיינו מטבע ומשני אמר רב יודא הכי קאמר כל הנישום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ש"מ ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור ופריך הניחא עד דמסיק אלא אי סבר לה כר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין ומטבע לא קני היכא מתרץ לה ע"כ כר"ש מתרץ לה והוא דבר שצריך תלמוד דמאחר דמקשה אלא אי סבר כר"נ היכא מתרץ לה נשאר בקשיא והדר לדמעיקרא דסבר לה כר"ש והא זה ידע גם המקשן דכר"ש ניחא אבל הא פריך הניחא משום דרצה לאוקמא אליבא דכו"ע ובספר מעייני החכמה דקדק דהול"ל אלא סבר לה כר"ש.
והנה יש עוד לדקדק אלשון התנא שהאריך כל כך כל הנעשה דמים ולא אמר בלשון קצרה מטבע והנה תוס' הוק' הא מעות אין קונות ותי' במפרש בתורת חליפין קני וא"ת הלא יאמרו נשרפו חיטך בעלי'.
והנה רש"י פי' ומטבע לא קני היינו דמים ותמוה דהו' לי' למימר ומעות אינו קונות וכן מפרש בגמרא דפריך הניחא לר"ש קאי נמי למאי דשני רב יודא כל הנישום והוק' בתוס' א"כ הכי נמי מסתברא לא קאי למסקנא לר"נ שצריך לומר יש דמים שהם כחליפין ועוד קשה לפירש"י דפריך לקמן כר"ש לא מיתוקמא כלל מתניתין דקיי"ל פירי לא עבדי חליפין כר"נ וכן ליכא לשנויי ויש דמים שהם כחליפין כיון דסברי כר"ל ועוד דתני לקמן פרתך בכמה בכך וכך תיקשי לר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין דלא מצי מיירי בדמים עוד הוק' תוס' בד"ה יש דמים שהם כחליפין הא איתא בקידושין דף ו' המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קני [הנה לפנינו לא נמצא כן בקידושין רק בדף מ"ז איתא כן בברייתא דשווין במכר שזה קנה ופריך מינה לרב דסובר להוצאה נתנה אמאי במכר קנה אולם כבר הבאתי בסוג' דיין אין לו דגירסת ראשונים בקידושין דף ו' דאביי נמי הכי קאמר המקדש במלוה אין מקודשת ובמכר לא קנה] ונראה ליישב הכל ונקדים תחילה שיטת הראשונים בזה הנה תוס' פליגי אפירש"י דהא דפריך הניחא לא קאי רק למאי דס"ד אבל למסקנא דכל הנישום דשפיר מתפרש כיצד החליף שור בפרה חיים דהו' כלי כיון דעומד להשתמש בהם אבל למאי דסובר מטבע נקנה בחליפין אי אפשר לפרש מאי כיצד החליף שור בפרה כיון דשור ופרה חיים דהו' כלי כיון דעומד להשתמש בהם אבל למאי דסובר מטבע נקנה בחליפין אי אפשר לפרש מאי כיצד החליף בפרה כיון דשור ופרה חיים ג"כ כלי הו' א"כ היינו רישא רק גרסינן החליף שור בפרה דזה שפיר הו' פירי ולכן קשיא שפיר הניחא רק למאי דס"ד ודעת הריא"ף הוא כשיטת התוס' ודעת בעהמ"א כשיטת רש"י והרמב"ן במלחמותיו הקשה לשיטת בעהמ"א דאי גמ' פריך גם למסקנא א"כ מאי שייכה הקושיא הכא כדפריך למ"ד מטבע נ"ח הו' לי' למפרך אדר"נ גופי' דסובר פירי לא עבדי חליפין ועוד למה פריך הגמ' מדקתני כיצד ולא פריך מגוף המשנה דקתני כיצד החליף שור בפרה מוכח דפירי עבדי חליפין.
והנה אקו' מברייתא דקתני פרתך בכמה תי' בעהמ"א דגמ' דפריך מיני' היינו משום דסובר פירי עבדי חליפין אבל לר"נ לא יקשה דהוא מפרש דכיון דאמר פרתך בכמה יש לו דין דמים ושפיר מקנה בתורת דמים כחליפין דיש דמים שהן כחליפין ובמלחמות דחי זאת דהא מסיק דחליפין ומקפיד עלייהו פרי הו' וא"ל באמר כך וכך דמיו הו' א"כ דמים הוא ולא קנה דמעות א"ק וממנ"פ אי דמים נינהו לא קני דמעות א"ק מדרבנן דזה שכיח הוא ואי חליפין הו' דפירי נעשה חליפין קני ואי אנ"ח לא קני.
והנה בפנ"י הקשה לשיטת המלחמות מ"פ הגמ' לס"ד מדר"ל כיון דלא קיימ"ל כר"ל ועוד דלוי לית לי' דר"ל וכן רב משמע לקמן בשמעתין דלא ס"ל כר"ל מדאמר ר"ה מכור לי באלו קנה ור"ה תלמידו דרב הו' ולכן העלה בפנ"י לישב שיטת רש"י והיינו אליבא דשיטת ר"ת דבשוה בשוה כו"ע מודו דמהני אפי' בפירות ובכל דבר לבד ממטבע והפירוש הוא כך דלס"ד דגרסינן כל הנעשה היינו מטבע שהוא נעשה בדמים על כל המטלטלין וא"כ משמע להדיא דמטבע נ"ח נגד כל המטלטלין והיינו בתורת קנין סודר דבשוה בשוה ודאי א"א לומר דא"כ היינו מעות דפשיטא לן בכל דוכת' דמעות א"ק את המטלטלין כדתני להדיא במתניתין דריש פרקין וא"כ מקשה שפיר למ"ד מטבע נ"ח ומסיק ר"י דהכי קאמר כל הנישום וכונתו בזה דאיירי בחליפין שוה בשוה דהיינו מטלטלין במטלטלין למעוטי מטבע כפירש"י.
ונראה דהענין כך דהנה בחפץ יש ב' קנינים לכל אדם אחד קנין השויו ומי שלוקח ממנו בלא דמים גזלן הוא ב' קנין רשות שגם אם נותנים לו כל הון ביתו אם הוא אינה מרוצה למכור לו ולוקח ביד חזקה חמסן קרינן לי' ועובר על לא תחמוד כמש"כ רבינו בפ"א מגזילה מעתה י"ל כך הא דמעות קונות ולא משיכה משום דכיון דנתן לו מעות וקיבל השוי' אף דאכתי יש למוכר הקנין רשות כיון שמקבל המעות ממילא מסתלק מקנין הרשות שיש לו וזוכה הלוקח בקנין הרשות ממילא אבל במשיכה ל"ש דנקנה לו דנהי דהו' שייך לומר דיקנה קנין הרשות כיון שנכנס החפץ לרשותו אבל במה יקנה קנין השויו דכל זמן שלא נתן המעות לא יכול לקנות קנין השויו ולכן ע"כ מעות קונות ואמנם צריך טעם למ"ד משיכה קונה בלא מעות ונראה דהנה הסמ"ע והש"ך בסי' ק"צ פליגי אי קנין מעות דקני בקרקע לכו"ע מטעם קנין או משום שויו דלסמ"ע הוא מטעם שויו דומיא דשדה עפרון דהו' שויו שלו ד' מאות כסף ולטו"ז הוא מטעם קנין לא מטעם שויו דלא משדה עפרון ילפינן רק מקרא דשדות בכסף יקנו ומעתה י"ל דלמ"ד מעות קונות במטלטלין סובר דהוא בתורת שויו לא בתורת קנין ולכן הא"ט דתקנו חכמים דמעות אין קונות ובטלו קנין מעות ולא מצינו כן בשאר קנינים כקו' תוס' משום דמעות אין בתורת קנין דגם בקרקע אין בתורת קנין רק בתורת פרעון דמסתלק וממילא קונה הלוקח שפיר יכולין חכמים לעקור הקנין מעות דלא יקנה עד שימשוך ולמ"ד משיכה קונה סובר כיון דאין מעות קנין כלל מה"ת בעינן משיכה דבמשיכה הוא דנקנה החפץ לגמרי לרשותו דמעות רק בתורת שויו אבל רשות של החפץ אין יכול לקנות רק במשיכה מעתה י"ל דבהא פליגי נמי אי מטבע נעשה חליפין דמ"ד מטבע נעשה חליפין סובר דבקרקע דמעות קונות הוא בתורת קנין אף במטלטלין והיינו עפ"י סברת המקנה בקידושין דף י"ד דהא דמעות קונות היינו ג"כ בתורת משיכה אלא דמר סבר דהמשיכה בחפץ ומר סבר דקנין המשיכה במעות והיינו דדייק לישנא דכל הנישום דמשמע דאיירי שוה בשוה שדרך לשומן בדמן כדאמרינן לקמן אטו חליפין בשופטני עסקינן דהיינו חליפין בשוה בשוה דאי כעין ק"ס ודאי לא קפדי ואין דרך לשומם בדמים וקונין בהם כל המטלטלין וא"כ דמתניתין דכל הנישום משוה בשוה איירי א"ש הא דכייל כל הנישום דמשמע בכל מטלטלין שייך האי דינא בשוה בשוה ותני והדר מפרש כיצד המחליף שור בפרה וקמ"ל דאע"ג דפירי נינהו מהני וא"כ ניחא הא דפרתך בכמה בכך וכך דאיירי בחליפין בשוה בשוה ואע"ג דפירי הו' מהני מטעם שוה כסף ככסף ולפר"ת מטעם דיליף מקרא דעל הגאולה ועל התמורה וע"ז מקשה ולמאי דס"ד מעיקרא מטבע מאי כיצד כיון דלס"ד לא אייריא משוה בשוה ודאי ל"מ דא"כ היינו מעות א"כ מאי כיצד ומשני דהכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין וקשיא לר"נ וע"ז משני יש דמים שהם כחליפין וע"ז פריך הניחא לר"י אבל לר"ל קשיא וקו' זו קאי בין לס"ד בין למסקנא דהיא מילתא בפ"ע וקשיא רק לר"ל והכי קפריך דהא במתניתין משמע להדיא דאתא לאשמעינן חדא מתרתי או דפירות עבדי חליפין או דיש מעות שהן כחליפין וא"כ אי סבר ר"ל דפירי לא עבדי חליפין ודאי קשיא דליכא לאוקמא בשוה בשוה דזה רק לר"נ דמעות קונות משא"כ לר"ל דמעות קונות משא"כ לר"ל דמשיכה קונה מעות א"ק מה"ת כל עיקר וא"כ דשוה כסף א"ק מדאורייתא ע"כ אי נאמר דקני היינו משום דיליף לה מק"ס דלא גרע מיני' וא"כ אי ס"ד דר"ל סובר דבק"ס פירי לא עבדי חליפין ה"ה חליפין שוה בשוה ל"ק דלדידי' ליכא לאפלוגי בינייהו וא"כ ממנ"פ קשיא לי' מתניתין ומשו"ה מסיק הש"ס דר"ל ע"כ כר"ש ס"ל.
אך במקנה קידושין דף כ"ח השיג על הפנ"י כיון ששניהם מוכרים ור"י סובר מעות קונות שמוכר צריך למשוך אצלו מעות ואז סמכה דעתו להקנות א"כ אף דסמכה דעתו של המקבל זה החפץ מחבירו בתורת שוה כסף מ"מ לא סמכה דעת זה הנותן החפץ ובמה יקנה המקבל החפץ כיון דמשיכה לא קני מה"ת דלא סמכה דעת הנותן ולכן סובר דה"ה בתורת קנין חליפין יכול לקנות במטבע דהא גם בקנין מעות הוא בתורת קנין כיון שמושך המעות קונה אידך החפץ ה"ה דמטבע בתורת חליפין קני שפיר ע"י שמקבל המטבע בתורת קנין חליפין זוכה אידך בהחפץ ומ"ד אין מטבע נ"ח סובר גם בקרקע אינה בתורת קנין רק בתורת שויו מהא"ט גופי' דבמטבע דעתי' אצורתא דעבידא דבטלה לכן אין עושין על ידו קנין לכן גם אינו קונה בתורת חליפין [ועיין חיה"ר שהקשה למ"ד אין מטבע נ"ח אמאי הא קני במטבע קרקע ומקדשין בו אשה ול"א דדעתו אצורתא ותי' בתורת דמים אין דעתו אצורתא והיינו כמש"כ הסמ"ע דאינו באמת בתורת קנין רק בתורת דמים בתורת שויו ובקידושין ג"כ הו' בתורת שויו של קידושי אשה כמש"כ באבני מילואים סי' כ"ט הרי הדבר מפורש יוצא ברשב"א כמש"כ וראי' ברורה לסמ"ע] אך לכאורה א"כ להאי מ"ד דמטבע נעשה חליפין משום דסובר דהוא בתורת קנין [בקרקע וגם במטלטלין הוא בתורת קנין לכן גם בתורת חליפין יכול להיות קנין והיינו כקו' חיה"ר הנ"ל לאמת] א"ה הדרה קו' תוס' לדוכתא מ"ט לא חשש בקנין חליפין לשמא יאמרו נשרפה חיטך בעלי' אך הדבר ניחא דלהאי מ"ד ס"ל דבאמת לא עקרו חכמים קנין מעות דא"י לעקור כיון שהוא בתורת קנין רק שתיקנו דגם משיכה בעי כמוש"כ הפוסקים [כמו שבארתי לעיל גבי אתנן] וא"כ ניחא דבחליפין לא חשו שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלי' דאי ניחוש לזה ע"כ יצטרכו לעקור לגמרי קנין חליפין דלא יקנה עד שיבוא חליפין לידו א"כ יעקרו בזה הקנין חליפין לגמרי דלמאי יעשה קנין חליפין אם צריך למשוך תחילה וזה אין יכולין לעקור אבל בקנין מעות אין עוקרין הקנין מעות דהא אף שתיקנו משיכה קונה נשאר הקנין מעות שפיר כיון דהמעות בלא"ה צריך ליתנו לו בפרעון החפץ ודו"ק היטב כי נכון.
והנה אח"כ פריך מדתנן כל הנישום דמים באחר מאי נינהו מטבע הכונה כך דהנה אי מטבע נ"ח וסתם חליפין היינו שאין מקנה לגמרי אלא נותן לו בתורת קנין דהיינו קני ע"מ להקנות אמנם כשנותן לו החליפין שיהא לגמרי שלו ולא הדר למרי' הנה הוא נעשה דמים על החפץ אבל הקנין אין מטעם שנותן לו הדמים בתורת שויו אלא הוא בתורת קנין רק שאין צריך להחזירו ונשאר בידו בתורת פרעון על החפץ לפי"ז יש במטבע שני פעולות שעושה הקנין וגם הוא בתורת פרעון על החפץ וזה לא מצינו רק במטבע וזהו דקאמר כל הנישום דמים באחר דהיינו דעיקר נתינתו אינו לדמים אלא לקנין רק שממילא נעשה דמים היכא דנשאר המטבע לחלוטין בידו דלא הדר למרי' ולכן נקט האי לישנא דנעשה דמים באחר דבשאר חפץ אף דנותנו לו לחלוטין אין נעשה דמים דאין חפץ דמים רק הוא חליפי החפץ אבל לא דמי החפץ וע"ז משני לא כל הנישום דמים באחר דהיינו כששמאו כמה שוה אז הוא בתורת דמים ג"כ [אבל בלא שמאו אף דשיראי א"צ שומא עכ"פ ל"ש דנעשה דמים באחר דכ"ז שלא שמאו אינו בתורת דמים] והיינו פירי מהני בתורת חליפין ובתורת דמים כששמאו וע"ז קאמר ה"נ מסתברא דקתני כל הנעשה דמים היינו מטבע דבזה משכחת שנתנו לו לקנין לא לדמים רק כיון שמחזיק בו לחלוטין נעשה דמים לפרעון חובו [דאף לשיטת תוס' קידושין דף נ"ז דא"י לתפוס בחפץ היינו בשאר חפץ אבל במעות נעשה דמים ויכול להחזיק לעצמו בתורת פרעון] א"כ איך קתני כיצד מחליף שור בפרה הא בחפץ ל"ש זה דנעשה דמים דאף אי נותנו לחלוטין ל"ה אלא חליפין ולא דמים דכ"ז שלא שמאו ל"ה דמים לאחר וא"כ אינו יכול להחזיקו בתורת פרעון רק בתורת חליפין הוא בידו אבל אי קתני כל הנישום דמים שפיר קתני כיצד החליף שור בפרה דהיינו כששמאו וכמש"כ המלחמות בשמעתין דאז שייך שפיר לומר שמחזיק הוא החליפין בידו לחלוטין נתחייב זה בחליפיו והיינו דקתני כיצד החליף שור בפרה היינו ע"י שומא וע"ז פריך ולמאי דס"ד דכל הנעשה קתני מאי כיצד דהא אדרבא שור בפרה לא נעשה דמים לאחר כמו שפירשנו ע"ז משני דהכא קאמר ופירי נמי עבדי חליפין ובהא הא לא קתני באמת דנעשה דמים באחר דלא נעשה דמים אלא נקנה לו בתורת חליפין ולא יכול לתופסו בדמיו כנ"ל.
ובמש"כ ליישב דברי בה"ג עיי' לעיל דף קי"ד ע"ב שנחסר שם הך אבל התרצן דדחי משום הפסד ממון א"כ הא דקתני בסיפא ע"י נפשות אסורה היינו לישראל דאי לכהונה בלא"ה אסור כיון דליכא הפסד וע"כ אסורה לישראל א"כ הא דקתני רישא ע"י ממון שריא היינו דשריא לישראל דלא תימא כיון דנחבשה תהא אסורה גם לישראל אף בע"י ממון כמו היכא דיד אומות תקופה דאסור אף לישראל לפי שיטה זו קמ"ל מתניתין דשריא לישראל והיינו היכא דיד ישראל תקופה עליהם אבל לכהונה אסורה אף דיש הפסד ממון משום דיצרו תקפו לא חיישינן להפסד ממון ופליג ארבינא רק בהא דאסורה דדיעבד אבל לסברת רבינא היכא דאסורה בדיעבד לא סמכינן אהפסד ממון משום דיצרו תקפו לא פליג רק דחי דלעולם אסורה בדיעבד לכהונה אפי' בהפסד ממון אלא הטעם של משנתינו לאשמעינן דמותרת לישראל משום הפסד ממון דלא נאמר כיון דנחבשה ממילא נהגו מנהג הפקר ושכיחי גבה ונחוש גם לנתרצית כמו ביד נכרים תקופה דאסור אף בע"י ממון מהא"ט וכמש"כ בשמ"ק לזה אשמעינן מתניתין דע"י ממון מותרת לבעלה ישראל כיון דיד ישראל תקופה וחוששין להפסד ממון שלהם לא שכיח גבה דבודאי לא נהגו בה מנהג הפקר וליכא חשש שנתרצית אבל לכהן אסורה דחיישינן דנאסרה דיצרם אונסה פ"א אף דיש להם לחוש להפסד ממון ומייתי תדע מסיפא דאסורה אף לישראל היכא דליכא הפסד ממון כגון בע"י נפשות ונראה להכריח פירוש זה דאין לומר דהכונה ע"י ממון מותרת אפי' לכהן וע"ז מייתא תדע מסיפא דע"י נפשות אסורה והכריח מזה דלא כרבינא דיקשה האיך מוכח מזה דלא כרבינא דילמא באמת כרבינא דהיכא דבדיעבד אסורה אף היכא דיש הפסד ממון אסור משום דיצרו תקפו והא דשריא ע"י ממון היינו באמת רק לישראל ובע"י נפשות אסור לישראל וע"כ דבאמת סובר כן דלכהן אסור אף בהפסד ממון ולא מייתי מסיפא אלא להוכיח דלישראל שריא היכא דאיכא הפסד ממון והנה בפנ"י חולק אמרדכי ומפרש דברי רש"י דאסיפא קאי דסיפא איירי בישראל אבל רישא מותרת אף לכהן ואני אומר המעיין ברש"י ימצא כמש"כ דכ' דמסיפא מוכח היכא דליכא הפסד ממון מפקיר לי' ואי איתא דהכונה לכן ברישא שריא לכהן משום הפסד ממון א"כ הא דמוכיח מסיפא היינו היכא דאיכא הפסד ממון ל"ח לאונס אבל לא דלכן לא מפקיר לי' אבל אי אתא להוכיח דמותרת לישראל דע"י ממון לא מפקיר שפיר מוכח מסיפא דהיכא משום ממון לא מפקיר וכן יש להוכיח עוד ממש"כ רבינו בפי"ח מאי"ב דשבוי' מטעם ספק מה"ת לקולא ולא כתב מטעם דמנוולה נפשה כדפירש"י להנ"ל ניחא דס"ל בדיעבד אסור משום רוב פרוצין א"כ צריך לומר הא דלפעמים הקילו יען דמנוולה נפשה וזה מגרע הרוב אבל בדיעבד ל"ח להחמיר מטעם רוב פרוצים א"כ הא דבשבוי' פסולה לכהונה רק מטעם דרבנן החמירו וחשו ליחוד משום דמעלה עשו לכהונה א"כ היכא דמצינו דאזלי' לקולא אין צריך לטעם דמנוולה נפשה אלא דמדינא ספק דרבנן לקולא אך לכאו' יקשה דאיך שייך לומר דלכן לקולא משום דס' מה"ת לקולא הא ספק סוטה להחמיר מה"ת א"כ הה"ד ספק שמא נאנסה לגבי בעלה כהן וצ"ל דל"ה בקינוי וסתירה דגם בכהן בעי קינוי וסתירה וכן מוכח מרשב"א דשמעתין דהקשה שבוי' בישראל ג"כ יהא אסור כמו בע"י נפשות ע"כ גם בכהן בעינן קינוי וסתירה ודו"ק.
והנה הב"ח תי' ג"כ הדיוק לשיטת רבינו דאשמעי' אף להנשא לכהונה לכתחלה ובפני משה על הירושלמי השיג עליו מגמרא דע"ז דרבינא מחלק בין לכתחלה בין דיעבד ודחי ש"ה משום הפסד ממון אבל לעולם אסור אף בדיעבד ולשיטת הב"ח קשה אכתי מוכח לחלק בין לכתחלה בין דיעבד מדיוקא דמתניתין וכתירוצו של הב"ח אמנם לפמש"כ לק"מ דהא דרבינו מפרש המשנה רק לכתחלה היינו משום דפסק כרבינא אבל הגמרא דדחי לדרבינא וסבר דע"י ממון מותרת לכהונה אף בדיעבד א"כ היכא דל"ה ע"י ממון אסור אף אי ל"ה ע"י נפשות א"כ ע"י נפשות אסור אף לישראל א"כ לפי האי דיחוי' גם רבינו מפרש כן דע"י נפשות אסור לישראל וא"כ ליכא סתירה מדיוקא דמתני' דברישא דבא להתיר אף לכהן צריך לטעם דע"י ממון ובסיפא לאסור לישראל צריך לטעם דע"י נפשות ורק לרבינא סובר רבינו דמשנה רק לכהונה איירי.