מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד
הלכה ב
הרובע והנרבע ושהמית את האדם וכו' כגון שהיה שם עד אחד. הנה משמע מדברי רבינו משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל נפקא ובתמורה דף כ"ח מבואר דרובע ונרבע בעדים דאסור הוא בקו"ח דבע"מ וכבר עמדו שם בתוס' ל"ל קו"ח תיפק לי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל ותי' בשחטו קודם שנגמר דינו עכ"פ נשמע דצריך קו"ח וא"כ יקשה לרבינו שכתב מטעם משקה ישראל ולכאו' י"ל למסקנא דבע"מ שאני יען דאין מומו ניכר אידחי קו"ח ע"כ יליף ממשקה ישראל זה אינו דתוס' הקשו נאמר אתנן זונה יוכיח דאין מומו ניכר ואסור לגבוה וקרבן אהרן תי' היטב דגם אתנן אין פסול בע"א וא"כ לענין ב' עדים שייך שפיר קו"ח מבע"מ וא"ל בע"מ ניכר די"ל דאתנן ב"ב עדים יוכיח דאין ניכר ואסור וא"כ לא שייך ממשקה ישראל בשחטו קודם ג"ד וצריך קו"ח מבע"מ וא"ל כתי' השני שכתבו התוס' דבאמת הכי קאמר דאין צריך קו"ח רק ממשקה ישראל זה אינו דכבר תמה בצ"ק על דבריהם הא עכ"פ מי לא צריך קרא באמת לשחטו קודם גמר דינו ולכאו' י"ל דהרי בבכורות פריך הני בני קטלא נינהו משמע דאין צריך קו"ח כלל דמסברא אסור משום משקה ישראל וליישב נאמר דכונתם מטעם דאיתא בחולין דף ק"מ דצריך לקיים ובערת הרע מקרבך או דסבירא להו דאף בזמן הזה אסור כמו שהביא בטו"ז סי' קנ"ג דיש סוברים כן וא"כ בתי' השני אין צריך לקו"ח ולכן גם רבינו כתב זה הטעם אך לכאו' אכתי קשה ממשקה ישראל לא ידעינן רק בלא היתה לו שעת הכושר ואכתי צריך קו"ח אך לפמש"כ התוס' במנחות דף ו' אחר דגלי בטריפה אין חילוק בין היתה לו שעת הכושר ללא היתה לו ניחא אלא דכבר תמהו על התוס' שסתרי דבריהם בחולין דף ק"מ כתבו דרק בלא היתה לו שעת הכושר שייך ממשקה ישראל כמו שעמד ע"ז במל"מ לעיל בפ"ג אך כבר בארנו דהיכא דמשכחת גם בלא היתה לו שעת הכושר שפיר ממעטינן בין היתה שעה"כ ובין לא היתה שעה"כ רק היכא דלא משכחת רק בהיתה לו שעת הכושר בזה כתבו התוס' דלא נתמעט ממשקה ישראל היכא דהיתה לו שעת הכושר כיון דאיסור זה לא משכחת רק בהיתה לו שעת הכושר א"כ ניחא הך דשור הנוגח דזה משכחת בלא שעת הכושר אי אמרינן הוא וולדה נגחו דהולד מסייע לנגחה כמש"כ הר"ן אבל הא דשור הנרבע דאף דאמרינן הוא וולדה נרבעו רק מכח עובר ירך אמו אבל עצמו לא שייך בנרבע א"כ משכחת רק בה' לו שעת הכושר בכגון דא לא ממעטינן ממשקה ישראל א"כ אכתי תקשי אמה שכתב רבינו הטעם דממשקה ישראל דהא מהך דחולין מוכח דבכהא"ג לא מיפסל משום ממשקה ישראל ונראה דרבינו ס"ל דבאמת גם בהי' לו שעת הכושר ממעטינן ממשקה ישראל והא דקשה קו' התוס' בחולין דף ק"מ סובר רבינו לחלק רק בציפורי מצורע ס"ד דלא שייך ממשקה לכן צריך קרא אבל במכפר דעלמא אף בהי' לו שעת הכושר נתמעט ממשקה ישראל וכן לפמש"כ הברכי יוסף לחלק בין איסור מגופו ניחא דכאן הו' איסור מגופו שפיר פסול משום ממשקה ישראל אף דהי' לו שעת הכושר וא"ש.
או עפ"י הבעלים וכו'. והנה בתוס' זבחים דף ע"א הקשו מנ"ל דאין נהרגין עפ"י הבעלים אמנם הוא מבואר בספרי פ' ראה בפסוק שה כבשים ושה עזים תאכלו להתיר באכילה רובע ונרבע עפ"י הבעלים אך יש לתמוה למה צריך קרא ע"ז דפשיטא דהא כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואין הבעלים נהרגין ע"י עצמן לכן גם השור אין נסקל.
כגון שהי' שם ע"א. הנה בב"ק י"א יליף הש"ס מקרא דהמית עפ"י ע"א פטור מסקילה והראשונים מקשים ל"ל קרא ע"ז פשיטא דעפ"י עד אחד אינו יכול להפסיד ממון דשור הנסקל אסור בהנאה ונראה ליישב עפ"י שכתבו התוס' רי"ד דבן פקועה שנגח דנסקל משום לקיים ובערת הרע אבל אין נאסר באכילה דכבישרא בדיקולא דמיא א"כ שפיר צריך קרא דבעד א' פטור מסקילה כה"ג דמשום הפסד ממון ליכא דהא מותר באכילה ובהנאה והו"א דעד אחד נאמן לחייבו עכ"פ בסקילה משום ובערת הרע קמ"ל הקרא דעפ"י עד אחד פטור מסקילה (וקצת הרגיש רש"י בזה הקו' עיי"ש ותי' בבעה"ת משום דמסתמא איירי בבעלים א"כ הו' מחויב לישבע ואיל"מ אמנם הנה תליא זה אי אמרינן איל"מ אפי' היכא דלא הו' לי' למידע דהא הכא לא הו' לי' למידע א"כ לדעת כמה ראשונים היכא דלא הו' לי' למידע לא אמרינן היכא דמחויב ואיל"מ א"כ אמאי מפסיד ממונו עפ"י ע"א וכמו שהארכתי בח"י בשבועות בזה) אולם קשה לי לדברי התוס' רי"ד מש"ס חולין דף ע"ד ע"ב דקאמר אמר ר"א אמר ר' אושעיא לא הלכו אלא על עסקי אכילה בלבד למיעוטא רובעו וחורש בו א"כ למה לענין המית האדם לא חשיב כחי אבל הנה בחי' רבינו גרשום שם הביא פי' אחר אר"מ דמחייבו בשחיטה אבל רובעו וחורש בו פטור דלא חשיב שור דדמי לבישרא בעלמא וזהו כדברי התוס' רי"ד.
אולם קשה לי מש"ס חולין דף קכ"א דבהמה ששחטה שנים או רוב שנים והוא מפרכסת ורובעה חייב וא"כ תיקשי לפירושו של רבינו גרשום מ"ש בן פקועה דפטור ומפרכסת דחייב דהו' כחי ונראה דשאני בן פקועה דלא הי' מעולם בכלל בהמה משא"כ מפרכסת שהי' בכלל בהמה אך התינח לפירושו של ר"ג אבל לפירושו של התוס' רי"ד דקאי גם אשחט בו רוב שנים ומפרכסת דס"ל ג"כ דאין נאסר באכילה ובהנאה קשיא מ"ש מרובעה דמבואר בחולין דחייב דחשיב כחי ומ"ש לענין שהמית את האדם דחשיב כבשר בדיקולא וצריך לומר דרבינו גרשום ס"ל רק בישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלא מישתרי באכילה הו' כחי אבל בשחיטת ישראל בטהורה לא הו' כחי והרובעה באמת מטעם דהו' כבישרא דעלמא.
כגון שהי' שם עד אחד וכו'. והנה לכאו' יש לתמוה הא אף בהמית עפ"י שנים משכחת דמעט קרא דפסול לגבוה דהא בב"ק דף מ"א שקיל וטרי דולדתן אין נהרגין ולפי המסקנא גם אולדות שעיברו ונגחו ג"כ דנין לקטלא וזה ניחא בחולין אבל אם הקדיש הולד א"א לגמור הדין דהא שם דף מ"ד פליגי רבנן ור"מ דלרבנן בעינן העמדה בדין וגמר דין בבעלים וזה ל"ש בולדן שהקדישו ובהא אפי' ר"מ מודה כיון דכל זמן שלא נגמר הדין גם אולדן לא מיחשב כלל האי ולד כשור נגח [ובאמת לר"מ בלא"ה קשיא הא בעינן גמר דין בבעלים] וא"כ עפ"י ב' עדים ג"כ לא חייב בקטלא ורק להקרבה פסלה קרא ונראה ליישב עפימש"כ בשמ"ק בב"ק שם דהא דהקדישו מוקדש רק בקדשי בדק הבית דאי בקדושת הגוף לא ירדה כלל קדושת מזבח שהנוגח פסול ובי"ד כופין לפדותו ואחר שנפדה סוקלין אותו וא"כ לפי"ז ל"ש לומר דקרא אתי למעט המית עפ"י ב' דפטור מסקילה ופסול להקרבה שוב פקעה ההקדש וסוקלין אותו אחר שחייב לפדותו ואף אי לאו קרא דפסול להקרבה הו' חל ההקדש ול"ה גומרין דין הנה הדין חוזר חלילה וכמ"ש התוס' בפסחים דף ל'.
הי' שם עד אחד והבעלים מכחישין אותו הרי אלו מותרין אף למזבח. הנה דעת המ"כ הביאו הב"י בסי' קכ"ז דהא דאמרי' דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא היינו לגבי הבע"ד לפי שבעלים נאמנים על שלהם אבל אחרים צריכין לחוש לדברי העד והקשה עליו בס' תפארת ישראל מהך דשורך נרבע והבעלים נאמן הא אפי' במכחיש לא יקריבו הכהנים דהם צריכין לחוש לדברי העד שאומר נרבע ונראה ליישב דלכאו' קשה לדברי המ"כ דלאחרים נאמן הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון דלגבי בעלים עדותן בטלה דלהם אין נאמן דמפסיד להם ממון א"כ לאחרינא שמעיד רק לאיסורא ג"כ בטלה עדותו ואין לומר דחזי לאצטרופי כיון שבעלים מכחישין אין ראוי להצטרף עם אחר כיון שהוכחש כבר ע"י הבעלים [והנה בהא דאומר אשתך זינתה דאמרינן ג"כ דלענין להפסיד כתובתה אין נאמן והקשה ביריעות שלמה א"כ נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ותי' דחזי לאצטרופי עם עוד אחר להפסיד כתובתה א"כ לא בטלה מקצתה] אבל על קו' זו אין לתרץ כן כנ"ל אך הדבר ניחא די"ל דלא הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלבעלים צריך שיהא מהימן כבי תרי אבל לאסור לאחרים הוא נאמן בתורת עד אחד והו' כמו עדות אחרת לבעלים מעיד להפסיד ממונו ולאחרים לאפרושי מאיסורא ואולם בשורך נרבע דאין הפסד לבעלים א"כ גם לבעלים אין בא להעיד על ממון אלא לאיסורא א"כ אי אמרינן דבמכחיש לי' אין נאמן לבעלים ממילא אין נאמן גם לאחרים ולא הו' עדותו משום דהוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שגם לבעלים לא בא להעיד אלא לאפרושי מאיסורא ומעתה א"ש דנקט דוקא שותק הוא דנאמן לדידי' וגם לאחרינא אבל אי הו' מכחיש לי' דלא הו' נאמן לבעלים גם לכהנים לא הי' נאמן ואין צריך לעדותו כלל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובזה ניחא דקעביד צריכותא דבשורך נרבע דלאו למזבח קיימא הו"א דהאי דשתק משום דלא איכפת לי' א"כ הו"א כיון דלבעלים לא נאמן [דהא ל"ש להאמינו מטעם דשתיקה כהודאה דהו' כבי תרי דלא איכפת לי' להכחיש] וא"כ בטלה עדותו בטלה כולה ולא יהא נאמן גם לגבי אחרינא ורשאים הכהנים להקריבו קמ"ל דנאמן כיון דלא מכחיש לי' בפירוש נאמן גם לגבי דידי' דכיון דלבעלים ג"כ ליכא הפסד ממון וליכא רק איסורא א"כ אף דבאמת אין ראי' משתיקתו דלא איכפת לי' לכן לא מכחיש לי' בפירוש אפ"ה נאמן כיון דאין כאן דררא דממונא רק איסורא לבד לא בעי שיהא נאמן כבי תרי ואין צריך לשתיקתו וכיון דנאמן לדידי' שפיר נאמן לאחרינא ג"כ ודו"ק.
והנה בשבועות דף ל"ב איתא מתניתין דלא כהאי תנא דתניא משביע עד אחד פטור וראב"ש מחייב לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי ומר סבר עד אחד כי אתי לממונא הוא דאתי ופירש"י ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למלקות ולעונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון ותיסברא הא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה כו' ומסיק הש"ס אלא דכו"ע עד אחד כי אתי לשבועה הוא דאתי והכא בהא קמיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והנה לכאו' תמוה דראב"ש יהא חולק אהא דלממון בעינן ב' עדים וסגי לדידי' עד אחד לחייב ממון ולכן לולי פירש"י הי' נראה לפרש בדרך אחר לפמ"ש בספר אמרי בינה ובס' יריעות שלמה להקשות איך עד אחד נאמן לשבועה הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו וכיון דלענין עדות ממון בטלה עדותו בטלה נמי עדותו לענין שבועה והעלה כיון דבעינן עד אחד כשר שראויין להצטרף לחייבו ממון כמ"ש רבינו בפ"ה מה' עדות לכן לא בטלה עדותו לענין ממון אולם לכאו' י"ל דמעיקרא אין כאן קו' כלל דהא דעד אחד מחייב שבועה לא בא כלל לחייבו ממון רק לשבועה אתי א"כ לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא לא בא כלל עדותו רק לענין שבועה ולא לענין אחר ולפי"ז יש לומר דבהא פליגי דת"ק סובר כי אתי עד אחד לשבועה הוא דאתי כי עיקר עדותו לשבועה ואין נכלל בעדותו כלל עדות ממון ולכן לא שייך בו שבועות עדות ואידך מ"ד סובר דעד אחד כי אתי לממונא דאתי דעדותו בא גם לממונא אף דלא מהני לממונא עכ"פ הוא ראוי להצטרף עם עד אחד לממון ולכן לא שייך ג"כ עדות שבטלה קצתה בטלה כולה דהא עדיין ראוי הוא להצטרף עם עד אחד לממון וא"כ למסקנא דדייק מדאביי דכו"ע עד אחד דאתי לשבועה הוא דאתי רק פליגי בדבר הגורם לממון אם כממון דמי א"כ נשמע דבעד אחד ולא שייך כלל שבא להעיד גם על ממון ולכן לא שייך חיוב שבועה ולא שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא בא כלל להעיד על ממון.
והנה אחר זה ראיתי בחי' הר"י מיגאש שם שכתב לפרש כן דלמ"ד לממונא הוא דאתי היינו משום דחזי להצטרף עם עוד עד אחד לחייבו ממון וב"ה שזכיתי לכוין דעת הנשר הגדול [ונראה שזה כוונת התוס' מכות דף ו' בד"ה בדיני נפשות הקשה רבינו אברהם דהא קרובים נפקא לן דפסולים מלא יומתו אבות על בנים ודיני ממונות מנפשות גמרינן דכתיב משפט אחד יהי' לכם א"כ ה"נ נילף דיני ממונות מדיני נפשות להך מילתא דעדות מיוחדת ותי' דע"כ האי קרא דלשבועה מיהא איתא והיינו כיון דמועיל לשבועה ע"כ דאיתא בממונא דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"כ דמהני עדותו גם לענין אם יצטרף עוד עד אחד וע"כ עדות מיוחדת כשרה ושפיר ראוי להצטרף עם עד אחד אלא דלכאו' תמוה דזה סברת ראב"ש אבל לת"ק הא באמת עד אחד לא אתי אלא לשבועה ולא אמרינן כלל דאתי לממונא, והנה בתוס' שם בד"ה אמר וכו' כתבו אם נמצא אחד קרוב או פסול השני כשר לחייבו שבועה והנה לפי דרכי הי' צריך להיות פסול כיון דמתחילה בא העד כשר להעיד לחייבו ממון וא"כ כיון דלא הועילה עדותו לחייבו ממון ובטלה מקצתו בטלה כולה אבל לפמש"כ יריעות שלמה ניחא כיון דאכתי חזי להצטרף עם עד אחד לחייבו ממון לא בטלה עדותו לענין ממון ולכן שפיר מחייב ולא בטלה עדותו לענין שבועה והיינו כמש"כ דכיון דעדות מיוחדת כשר אכתי משכחת שיצטרף עד אחד שראה ג"כ אף שלא ראו כאחת] אמנם לפי"ז יקשה לשיטת רבינו דסובר דבעינן עד כשר שיהי' ראויין להצטרף לחייבו ממון וכתב ביריעות שלמה דרבינו הוכיח דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולפמש"כ אין הוכחה דכיון דאין בו חיוב שבועות עדות ע"כ דלא בא כלל לחייבו ממון ולא הו' עדות שבטלה מקצתה א"כ לכאורה יקשה מנ"ל לרבינו דבעינן עד כשר לענין שבועה אך י"ל דרבינו הוכיח כן מסוגיא דשבועות דהא עכ"פ לס"ד דאתי לחיוב ממון ע"כ דבעי עד כשר מינה נשמע לרבנן דסברי דאתי לשבועה נמי עד כשר בעינן דבודאי דוחק לומר דבהא פליגי דלרבנן אפי' עד פסול כשר לעדות שבועה ולראב"ש בעינן עד כשר ומינה נשמע דגם למסקנא דלכ"ע עד אחד לא אתי מעיקרא אלא לשבועה בעינן עד כשר שיהא ראוי' להצטרף לחייבו ממון ולא משום דאל"כ הו' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו דלפמש"כ ל"ש עדות שבטלה מקצתה דלא בא כלל לחייבו ממון כאשר אבאר דהנה בסנהדרן דף מ"א אמרינן עדי נערה שהוזמו אין נהרגין דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומעתה אי נאמר דעד א' דקם לשבועה לא בעי שיהא ראויין להצטרף לעדות ממון א"כ אין משכחת עדים זוממין שיהא חייבין לשלם דהא הראשון יכול לומר דלא קם אלא לשבועה לחייבו אלא ע"כ דבעינן שיהא ראוי' להצטרף לחייבו ממון א"כ אף שיאמר שלא בא אלא לחייבו שבועה שייך בי' הזמה דהא עדותו לשבועה לא מהני אלא מטעם שראוי' להצטרף עם השני לחייבו ממון א"כ כשהוזמו שניהם צריכין לשלם [והנה בשו"ת נוב"י עי' ע"ב וע"ד כבר הקשה כן וכתב לתרץ כעין שכתבתי וכן בשו"ת עטרת זקנים החו"מ האריך בזה] ובפשיטות י"ל דלכן בעינן עד כשר כיון דהוא בהכחשה דהא הבע"ד מכחיש לכך רק כשיש עד כשר הו' עד אחד עכ"פ לשבועה דעד אחד בשבועה כמו ב' בממון [ועיי' חו"ד סי' צ"ח שכתב ג"כ דעד אחד דמחייב שבועה היא לאו משום נאמנות דעד אחד אלא מטעם עדות דהא בעינן שיעיד לפני בי"ד] אמנם כדי ליישב שיטת רש"י שכתב לפרש דלראב"ש ע"א אתי לממונא דדריש הקרא לעונשין ולמכות הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון וצריך תלמוד דהא פשיטא דאין ע"א מחייב ממון כמו שתמה ברשב"א אך נראה דכוונת רש"י דהיינו דכל תובע שמביא עד אחד לב"ד הנה אין בא לתבוע שבועה רק לתבוע ממון אך הב"ד אין מקבלין עדות רק לשבועה וכן מבואר בתוס' שבועות דף ל"ד וביותר ביאר ברמב"ן דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא נאמן כשנים ומחייבין ממון וע"כ משום דע"א נאמן כבי תרי יכולין להוציא ממון על ידן חזינן דעדות ע"א מחשב העדה לממון [רק למסקנא אמרי' דהטעם דרשב"א משום גורם לממון דלא נחשב כאלו אתי לממונא דהא אם ישבע יפטור ולא הו' אלא כאלו גורם לממון] והנה בפ' האשה שלום דף קי"ז אי' כשאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי והתירני להנשא אבעיא להו בש"ס שם ופסקו הרא"ש והטור דאין מתירין אותה וגם אין נותנין כתובתה כיון דאדעתה דכתובה אתי ולא שרינן לה והנמוקי יוסף בשם הריטב"א כתב דהה"ד אם תביא עד אחד להעיד כדי שתיטול כתובה לאשרינן לה ועיין בב"י סי' י"ז והנה מפירש"י נראה הטעם משום דאדעתה דכתוב האתי בעי עדות ובש"ש ש"ז הקשה ע"ז מפ' שבועות העדות דאמר ר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ופירש"י בעד אחד היודע שמת בעלה והשביעתו שיעיד לה כדי שתיטול כתובתה מיורשים ואיירי ע"כ במפרשת כדי שתיטול כתובתה מיורשים דאם השביעתו להעיד שמת בעלה להתירא לינשא אע"ג דממילא תיטול כתובתה בתר עיקר התביעה אזלינן וא"כ לפמש"כ הריטב"א דלא שרינן לה אפי' אם בא ע"א להעיד שתיטול כתובתה לא שרינן לה א"כ היכא משכחת לה דהכל מודים בע"מ דממנ"פ אם עיקרו להתירו בא ולא תבעה להעיד שתיטול כתובתה אין כאן כפירת ממון ואם בפירוש אמרה כדי שתיטול כתובתה אין העד אחד נאמן כלל ולא שרינן לה ולא תיטול כתובתה ול"נ ליישב דלכאו' יש להקשות בפלוגתא דרבנן וראב"ש בעד לשבועה לס"ד דעד אחד לממונא דאתי דסובר ראב"ש דאם אחד בא לב"ד לתבוע ממונא ומביא עד אחד שחייב לו אף דאין נאמן לממונא אלא להשביע כיון שעיקר תביעתו לממונא חייב העד בשבועת העדים דעיקר עדותו לחייבו ממון אלא דהתורה אמרה דלא מהני עדותו רק לשבועה [אמנם אם לא ישבע יצטרף לשלם ונוציא ממון עפ"י עד אחד א"כ הרי בא לחייבו ממון ועיי' מש"כ הרא"ש בר"פ שנים אוחזין דעד אחד פוטר משבועה כמו דמחייב שבועה דג"כ בא להעיד על ממון] ות"ק סובר דלא בא אלא לשבועה כיון דעכ"פ תורה לא האמינתו אלא לשבועה א"כ אין בא אלא לשבועה ולא שייך בו שבועת העדים ולא הו' אלא כגורם לממון ופליגי אי גורם לממון כממון דמי או לאו אבל הא פשיטא לי' שאין בא לחייבו אלא שבועה והנה למסקנא דלכו"ע לא בא אלא לשבועה מוכח אף דעיקר תביעתו לממונא לא שייך בהא שבועת העדות כיון דלא הועילה העדות לחייבו ממון לא הו' רק כגורם לממון דלא הו' ממון והא דלא אמרינן דהו' עדות שבטלה מקצתה ע"כ משום דראוי' להצטרף עוד לעד אחד דעדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות כמוש"כ לעיל ולפי"ז לכאו' קשה הא דמסיק ר"פ דכ"ע מודין דחייב בעדי מיתה כשבא להעיד כדי לגבות כתובתה ואמאי כיון דלא אהני עדותו שתגבה הכתובה רק להתירא לינשא רק שממילא אהני גם לממון א"כ אמאי יהא מחייב בשבועת העדות מ"ש מעד אחד שמעיד שחייב שבועה ג"כ עיקר עדותו על ממון אפ"ה לא מחייב העד בשבועת העדות אך י"ל דכאן שאני משום דאם ישבע לא יתחייב לשלם א"כ לא אהני עדותו כלל לגבי ממון משא"כ בעד מיתה שבא בודאי להוציא ממון על ידו ולפי"ז י"ל דר"פ לשיטתו בקידושין דף ס"ד איתא דמקדש בעד אחד חוששין לקידושין ור"כ סובר אין חוששין לקידושין דחבל אחרינא וילפינן דבר דבר ממון והנה יש להבין טעמא דר"פ הא דבר שבערוה אין פחות משנים ונראה דטעמא דידי' כיון דעיקר עדותו אין לאוסרה על אחרים ועיקר עדותו אהני דמותרת לו א"כ אף דנוגע עדותו גם לאחרים יכול לחוב לאחרינא ולפי"ז ר"פ לשיטתו סובר שפיר בע"א במיתה אף שבא להעיד שתגבה כתובתה נאמן כיון שעיקר עדותו אהני להתירה לינשא [אף שתוציא עי"ז גם הכתובה] ושפיר קאמר דכ"ע מודין שחייב שבועות העדות דר"פ קאי אפלוגתא דת"ק וראב"ש דנשמע דראב"ש ס"ל דעד אחד לממונא דהא עיקר עדותו בא לממונא א"כ ה"נ בעד מיתה אף שעיקר עדותו לממון כיון דעיקר מה דאהני עדותו היינו שמותר לינשא שפיר עד אחד נאמן אמנם להלכה לא קייל"ן כר"פ דאין חוששין לקידושין משום דעכ"פ נכלל בעדותו גם לאחרינא הה"ד דלא מהני עדותו גם כשמעיד שמת כדי שתוציא הכתובה וכדעת הריטב"א ולפי"ז באמת ר"פ פליג אאביי דלר"פ באמת כ"ע מצי סברי דעד אחד לממונא הוא דאתי דעיקר עדותו מהני לחייבו שבועה ולכן לא מחייב בשבועות העדות לרבנן משום דאיכא ספיקא שמא ישבע ולא יבוא לידי גיבוי ממון כלל ולכן ר"פ לשיטת ושפיר סובר דעד אחד מהני לקידושין דהא עד קם לממון ג"כ היכא דעיקר עדותולשאר דברים להתירא לינשא או שתהא מותרת לזה המקדש ודו"ק.
אולם י"ל דלעולם אביי לא פליג אר"פ דגם אביי ס"ל כר"פ דרק משום דהו' גורם לממון דאינו ממון הא לא"ה הו' חייב העד בשבועות העדות כיון שבא להעיד על ממונא הרי אף דנחשב עיקר עדותו אפ"ה עד אחד נאמן ואם כפר חייב בשבועת העדות וא"כ בעד מיתה מודה לר"פ דמחייב קרבן שבועה ומוכח דסובר אף אם מעיד כדי שתגבה הכתובה אפ"ה נאמן א"כ לפי"ז י"ל דגם בהא סובר כר"פ דעד אחד שהעיד על קידושין דחוששין לקידושין כר"פ ולא אמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון שעיקר עדותו אהני שתהא מקודשת ומותרת לזה אף דממילא נאסרה לאחרינא השתא דאתינא להכי יש ליישב מה שהקשה תוס' דאביי סובר בההיא סמיא דנאמן עד אחד הא אמרינן לעיל דלא חיישינן לקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ולפמש"כ ניחא דאביי סבר באמת כר"פ דחיישינן לקידושין כיון שעיקר עדותו רק שמקודשת ומותרת לבעלה ולא אתי לחוב לאחרינא לא ילפינן מדבר דבר שבממון ולכן גם בההיא סמיא סובר דנאמן כיון דעיקר עדותו לא אתי להוציאה מבעלה אלא כדי שיקנא לה [או מטעם אחר דאף שמעיד שתאסר עליו אין עדותו לחייב להוציאה ויבואר ב"ה פהמ"ק וב"ה שגגות] ועכ"פ נתיישב שיטת הריטב"א אך להלכה לכאו' קשה דהרי קיימ"ל בעד מיתה כר"פ דמחייב קרבן שבועה כמושכ' בפי' מה' שבועות ולענין קידושין קיימ"ל דלא כר"פ דאין חוששין לקידושין ע"כ לומר דבאמת מדברי רבינו נראה דכל עד מיתה מחייב בשבועת עדות אף שלא אמרה כ"ה לגבות הכתובה א"כ שפיר י"ל באמת כדעת הנמוק"י והריטב"א דאם עד אחד מעיד כדי שתוציא הכתובה אין נאמן כלל והיינו דכמו דקייל"ן דאין חוששין לקידושין כיון שאין נאמן לאוסרה על אחרים דחב לאחרינא ולא אמרינן דעיקר עדותו אתי להעיד שקידשה לא לאסרה על אחרינא כהא"ג בעדות אשה אין נאמן אלא במעיד סתם שמת אבל במעיד כדי שיתנו לה כתובה אין נאמן ולא מתחייב בשבועות העדות היכי דהשביעו אותו שיעיד כדי שתיטול הכתובה ולא מתחייב בשבועות העדות רק בהשביעה אותו שיעיד שמת בעלה סתם ואין לומר א"כ בעד אחד שמחייב שבועה מ"ט דלא מחייב דהא אף שעיקר עדותו לחייבו שבועה מתחייב בשבועות העדות כמו בעד אחד במיתה דעיקר עדותו אינו אלא להעיד שמת אפ"ה כיון שגובות הכתובה בשבועות העדות י"ל כיון דעכ"פ ס' שאם ישבע לא יבוא לכלל חיוב ממון לא מתחייב על ידו ממון ולא הו' גורם לממון ודו"ק.
ולפמש"כ ניחא קו' המפרשים מ"ט דאביי דסובר בעד אומר אכלת חלב ושותק דנאמן הא בא להוציא ממון לחייבו קרבן אך לפמש"כ ניחא דאביי סובר כסברת ר"פ דאם מעיד שמת ומותר לינשא אף שמעיד כדי שתוציא כתובה על ידו נאמן ה"נ אף שממילא יתחייב בקרבן עיקר עדותו אינו אלא לומר ולהעיד שצרך כפרה כה"ג לא הו' דבר שבממון.
הלכה ג
בהמה ששחקו בה וכו' עד שהמיתה את האדם וכו' מפני שהיא כאנוסה. וקשה לי דהא בב"ק פליגי רב אמר שור האיצטדין כשר אנוסה הוא ושמואל אמר פסול הרי נעבדה בו עבירה ויש לתמוה הא בסוטה דף ל"ט למדו מקרא דאין בהמה נאסרת לגבוה משום דנעבדה בה עבירה וכן איתא בחולין דף קט"ו חורש בשור וחמור לא נאסרה לגבוה וע"כ לומר דטעמא דשמואל דנעבדה בו עבירה דנגיחה הא פסול מקרא דמן הצאן ולכן אף באונס פסול דעכ"פ נעבדה בו עבירה וא"כ שוב יש לתמוה אטעמא דרב דקאמר דאונס הוא מאי סברא איכא בהא דמשום זה יהא שרי לגבוה דהרי ולד הנוגחת ג"כ הו' כאנוסה אפ"ה פסולה לגבוה דעכ"פ נעבדה גם בה עבירה גם באנוסה כאיצטדין יפסול משום דנעבדה בו עבירה אך א"ש דבסנהדרין דף פ"א מוכח דולד הנוגחת בקטלא ג"כ חייב לכן שפיר פסול לגבוה אבל שור האיצטדין דפטור ממיתה לא הוה כאלו נעבדה בו עבירה כלל.
בהמה וכו' עד שיהי' האדם שרבעה בן ט'. והראב"ד השיג דבפחות מבן ט' ניחא דהו' אנוסה אבל פחות מבת ג' אין אנוסה דנהנית ואמאי אין נפסלת ונראה ליישב דיש להבין המשך לשון רבינו שכתב כאן אחר בהמה ששחקו בה כשרה הדין דפחות בן ט' כשר ונראה הכוונה כך דבבהמה ששחקו בה כשר דאנוסה והנה בהמה שנרבעת באנוסה פסול כמש"כ רבינו להלן א"כ לפי"ז לא שייך לומר בפחות מבן ט' פטור דאין ביאתו ביאה והו' אנוסה ועוד הא כל נרבע אונס היא כפירש"י בב"ק דף מ"א אעכ"ח בפחות מבן ט' דכשרה לא משום דאנוסה הוא דמשום זה היתה פסולה דאונס כרצון בנרבע אלא משום דאין ביאתו ביאה ולפי"ז בפחות מבת ג' ג"כ כשרה דא"ל דנהנית דזה אינו כיון דאין ביאתה ביאה אף דנהנית אין נפסלת דהא בנרבע אי לאו דאין ביאתו ביאה הוה נפסלת אף דהו' אנוסה לא מפטרה רק משום דלא הו' ביאה א"כ ברובע ג"כ אין לפסול משןם דנהנית כיון דעכ"פ אין כאן בפחותה מבת שלשה אך י"ל דהשגת הראב"ד הכי אזלא דבשלמא נרבע דבאנוסה הוא א"כ כשהוא פחות מבן ט' פטור אבל רובע דמיירי אף ברצון לכן היכא דברצון רבעה לבת פחותה מג' שפיר הרי נהנית א"כ נתקשה למינו ובא אחר והבאתו עלי' דמודה הראב"ד דפטורה אבל לרבינו דסובר כיון בנרבע שווין בגדול פסולה ואין חילוק דבין ברצון ובין באונס ה"ה להיפוך כשהבאתה על קטנה ברצון ג"כ כשרה דאין לומר דברצון פסולה דהא אין חילוק בין אונס לרצון ברובע ה"ה בנרבע ולא עוד אלא דאני תמה על הראב"ד דהא אמרו בנרבע אונס כרצון ולדבריו הא היכא דהוא אונס כשר למזבח ואינה פסולה רק בגדול משום דתחילתו באונס וסופו ברצון א"כ איך אמרו דאונס כרצון.
ועוד קשה לי דביבמות נ"ט דייק ממשנה דתמורה דאין זנות לבהמה ולראב"ד קשה הא שם איירי לענין כלב שרבע אשה זה הו' זנות דנהנה והך דתמורה באיש שרבע לכלב דהוא אנוסה לכן אין זנות לבהמה [ועתו"ס תמורה דף כ"ט הרגישו קצת בזה וכתבו מדנקט סתם דייק] אבל לראב"ד דאליבא דאמת יש חיליק קשה מאי דייק מהך דתמורה.
בין ישראל בין עכו"ם וכו' הואיל ורבעה אדם נפסלה. הנה הכ"מ לא הראה מקומו ואולם הוא גמרא ערוכה בע"ז אין לוקחין בהמה מנכרי ולא חיישינן משום רובע ונרבע מוכח דאי נרבע מנכרי פסול לגבוה ואך באמת קשה למה יהא אסור לגבוה כיון דבסנהדרין נ"ה בעי אי בעינן תקלה וקלון ולא איפשטא ופסק רבינו בפ"ט ממלכים דנרבע מנכרי לא יסקל דבעינן תקלה וקלון וא"כ כיון דנרבע מנכרי לא חייב בהמה מיתה למה יהא אסור לגבוה מ"ש משור האיצטדין דכשר לגבוה משום דפטור ממיתה והנה לזה הי' אפשר לתרץ דלענין מיתה אזיל לקולא אבל לענין הקרבה אזיל לחומרא דל"ב קלון ואסור לגבוה אלא דא"כ אכתי קשיא דרבינו בפי' המשנה וכן הרע"ב בפ"ח מזבחים פירוש שור שנעבד עבירה שנתערב היינו עפ"י ע"א או נרבע מעכו"ם שנאסר לגבוה וא"כ יקשה הא לגבוה אין אסור אלא מספק דדינא וא"כ אמאי בנתערב כולן ימותו כיון דהו' ספק דדינא אין כאן קבוע כמש"כ הש"ך בדיני ס"ס דין ז' דב' חניות א' כשר ואחד ספק ופירש אחד מהן דכשרה ולא גזרינן שיקח מקבוע ועפ"ז הבאתי בפ"ו מפסהמ"ק להקשות איך משכחת הא דנתערב בחטאת המתות דכולן ימותו הא כיון דה' חטאת המתות ספק דדינא איזה נאמר למיתה א"כ לא שייך גזירה שיקח מקבוע ושם העלתי ליישב זאת אבל קו' זו יקשה מנרבע דנכרי.
אך הדבר ניחא דהנה בהגהות הגרי"ב על משניות כתב על דברי פי' המשניות והרע"ב וז"ל ובזה מיושב קו' התוס' תמורה דף כ"ח ל"ל קו' לרובע והכונה כיון דאין מיתה בנרבע מנכרי אפ"ה לגבוה אסור מקו"ח ושוב דחה וכתב וז"ל דהתוס' שפיר מקשין דא"כ תפשוט האיבעיא עכ"ל וכונתו א"כ תפשוט דל"ב קלון דאי בעי קלון בר מיתה הבהמה ושוב יקשה ל"ל קו"ח כיון דבר מיתה אף בנרבע מנכרי א"צ קו"ח לפי"ז ניחא דרבינו שפיר כתב דאסור לגבוה משום דאף אי נאמר דבעי קלון עכ"פ שייך הקו"ח ורק ליישב קו' התוס' בזה אי אפשר דא"כ יפשוט איבעיא אבל לדינא שפיר פסק דאסור ממנ"פ אי ל"ב קלון בר מיתה הבהמה ופסול לגבוה ואי בעי קלון עכ"פ שייך הקו"ח וניחא ג"כ פי' המשנה דאף דנתערב נרבע מעכו"ם כולן אסורין דל"ה ספק כלל משום דאי נאמר דבעינן קלון ואין בר מיתה עכ"פ שייך לאסור מכח קו"ח ודו"ק היטב.
בענין קטנות וגדולות הנה בגיטין דף פ"ט מוקי לה בקטן הנראה כגדול הביא ברא"ש לפרש דאכתי לא הגיע לראובן פלגות לב שיוכל להבין שהוא חכם כמו גדול לכאו' תמוה מאי אהני שהוא חכם באמת דלענין קידושין גדול בעינן דאיש כתיב בפרשה כדאיתא בקידושין דף י"ט ונראה דאיירי דעתה כבר הוא גדול דחלה הקידושין עתה כיון דאין מחוסר גידול דהא הי' גדול באבריו כמו גדול ול"ה אז רק מחוסר זמן וזה לא מיקרי דשלב"ל דזמן ממילא קאתי [בשלמא בקטן סתם דמחוסר גידול הו' כמחוסר מעשה כמש"כ המל"מ פ"ז מאישות] ונראה לי ראי' לזה מהא דאיתא במשנה דכריתות אמרתי לו מה לקטן שאעפ"י שאין לו עתה יש לו לאחר זמן משא"כ שבת שאין לו לאחר זמן ולכאו' תמוה הא בקטן נמי מה שעושה עבירה לכשיגדל מילתא אחריתא ע"כ נראה לפרש עפ"י מה דאיתא בסוטה בירושלמי הביאו תוס' שם דף כ"ב תינוק שהוא עולה לחדשיו א"ר יוסי זהו כבן תשע ואבריו כבן נראה כבן י"ב והוא בא על אחת מכל העריות והן מתות על ידו והוא פטור והנה לפמש"כ בדברי הרא"ש הנ"ל לגבי קידושין נראה דהכי נמי לכשיגיע אח"כ לכלל שנים חייב אמעשה שעשה אז בקטנותו ואף דקטן לאו בר עונשין היינו בעודו בקטנותו אבל אחר שנתגדל ואיגלאי מילתא למפרע שהי' אז גדול באבריו כמו עתה רק הי' מחוסר זמן וזה ממילא אתי שפיר חייב אמעשה שעשה בקטנותו [ואף את"ל שאן נעש בי"א אבל בי"ש נענש שפיר בכהא"ג ולא דמי להא דאיתא בסי' שמ"ג באו"ח דכל קטן צריך כפרה אמה שעשה בקטנותו דאין מגיע לו עונש אלא כמו אונס כדאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא אבל מי שגדול באבריו ובחכמתו כמו גדול רק דתורה פטרה וגזה"כ דלא הו' איש אבל אונס לא מיקרי מגיע לו עונש כמו מזיד או עכ"פ לא עדיף משאר שוגג דחייב בקרבן] ולפי"ז שפיר אמר ר"ע אמרתי לו קטן אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן דלכשיגדל חייב אמה שבא על העריות בקטנותו כמו גדול שבא על העריות בשוגג משא"כ בשבת אין לו לאחר זמן וזהו פירוש נכון מאוד.
הלכה ד
אין הקדש לע"ז. והראב"ד יש לו גירסא אחרת עיי' בכ"מ ונר' דכן הוא נמי שיטת הרשב"ם ב"ב דף קכ"ט שכתב אהא דתוכ"ד כדיבור דמי לבד מע"ז שאם התפיס או הקצה דבר לע"ז ובתוך כדי דיבור חזר בו ונאסרה ותוס' באמת הקשה שם הא אין הקדש לע"ז ונראה דדעת הראב"ד והרשב"ם דאין מוקצה לע"ז היינו למשמשי ע"ז אבל לע"ז יש מוקצה אפי' בלא מעשה והא דבמס' ע"ז נשמע דאין הקדש לע"ז אפי' הקצה לע"ז היינו להדיוט אבל לגבוה נאסר, אך יש לומר דשיטת הרשב"ם מילתא אחריתא דלרשב"ם ג"כ איירי בע"י מעשה הוא דנאסר למוקצה רק דהו"א דתוכ"ד מהני חזרה א"כ הו' כצר בי' ולא אזמני' דלא נאסרה כדאיתא בסנהדרין וכמבואר בתוס' ע"ז דף מ"ז דדמיא לצר בי' ולא אזמני' עיי"ש ואין ראי' מזה דרשב"ם ס"ל כראב"ד דל"ב בי' מעשה וכן שיטת רש"י בחולין דף מ' דמפרש מוקצה היינו תקרובת ע"ז ולאפוקי אם הקצהו לע"ז לא נאסר. [ועיי' באו"ח סי' תרמ"ט סעי' ד' גנות הצעירים וכיוצא בהם מבתי שמשיהם מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצוה וכתב בהגר"א דאין הקדש לע"ז כדאיתא בע"ז דף נ"א ע"ז שהי'לה גינה.]
(בית זה לע"ז לא אמר כלום) שאין הקדש לע"ז. נשמע דאם אמר דבר זה הקדש לגבוה הו' הקדש וכן בחולין דף קל"ט שור זה הקדש והנה בגיטין ל"ב איתא הרי הוא הקדש דלא הו' הקדש ובתוס' שם הקשו מאי פריך מהרי הוא הקדש הא איתא בנדרים אמר ככר זה הקדש דמועלין. והנה בתורת גיטין תי' דשם נוכל לפרש בתורת אודייתא שכבר הקדש אבל בגט לא מהני בתורת אודייתא ולכאו' תמוה איך שייך בככר זה הקדש דבתורת אודייתא קאמר כיון דבשל הפקר איירא א"כ לא מצי איירא שכבר הקדישה דהא לא הי' שלו ובחס"ו בחי' נראה שהרגיש בזה וכתב הכא משום שמודה שכבר הקדש במחשבתו דככר זה לשעבר משמע ורוצה לומר שכבר הקדשתו במחשבתו וקשה הא הר"ן שם כתב דהככר הוא נעשה הקדש משום מגביה מציאה לחבירו לא מהני שהקדישו כבר ואדרבא בהא ניחא לי שהקשו תוס' כאן מנדרים שהוא מימרא דרבא ולא הקשו כן מתוספתא דע"ז הנ"ל וכן מחולין קל"ט להנ"ל יש לומר דמזה אין ראי' דנוכל לפרש דהיינו בלשון אודייתא ולכן רק הקשו מככר זה הקדש דלא נוכל לפרש בלשון אודייתא כיון דלא קני לי' מעיקרא רק מכח דרוצה לזכות להקדש מכח מגביה מציאה לחבירו שוב מצאתי כן בירושלמי פ"ה ממעשר ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא אמר כלום הא אינו ברשותו מוכח דס"ל לירושלמי דא"א לפרש בלשון עבר ובאודייתא דא"כ נהי דלא הו' ברשותו הא כבר הקדישו מעיקרא באודייתא אלא עכ"ח דל"ה באודייתא כיון דאיירי בככר שאין שלו והנה לכאו' מוכח מירושלמי דפליגי ארבא דס"ל דהו' ברשותו להקדש ולפמש"כ תליא זה במגביה מציאה לחבירו ולא הו' ברשותו להקדיש [עיי' ירושלמי נדרים פ"ד אמר ככר זו הקדש אסור לחמם בו ודו"ק ואך בזה שפיר יש לפרש לשון לשעבר.]
שאין הקדש לעכו"ם. והביא בכ"מ שזה תוספתא בע"ז והנה תוספתא זו הובא בגמ' דע"ז דף מ"ד האומר שור זה לע"ז בית זה לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז וקשה לי הא גם לגבוה הדין כן האומר בית זה לביהכ"נ אין קדוש עד שישתמש בהן כדאיתא בירושלמי פ"ג דמגילה אך י"ל דהא דבית זה לע"ז היינו לא לעבוד בתוכו אלא לעבוד אותו עצמו ע"ד דאמרו המשתחוה לבית אסרו כדאיתא בע"ז דף מ"ז וא"כ זהו רק לע"ז דלגבוה כהא"ג היינו האומר בית זה לבדה"ב שהוא גופי' קדוש אבל בית זה לביהכ"נ אינו גוף קדושה כמש"כ הרמב"ן במגילה אבל דעת הר"ן דס"ל בפ' בני העיר דביהכ"נ הו' גוף קדושה אכתי קשה דהא גם לגבוה אין קדוש אף דגוף קדוש ההוא דרק הזמנה הוא והזמנה לאו מילתא הוא ובשלמא שור זה לע"ז ניחא דלגבוה כהא"ג האומר שור זה לעולה קדוש אבל מבית זה לע"ז קשה [ומקדושת בדה"ב אין ראי' דנקרא קרבן דכ' ונקרב את קרבן ד' כמו שפירש"י בחולין דף קל"ט].
ועוד קשה מירושלמי שם בעי כ"ש מהו מיד הן קדוש או בתשמישו ומסיק ע"י תשמיש אבל באומר זה יהא לכ"ש אינו קדוש ורשאי להשתמש בהן וכ"כ רבינו בפ"א מבהב"ח כלי גבוה עד שלא נשתמש בהן רשאי להשתמש בהן להדיוט והכונה כלי גבוה ע"כ שהזמינו לגבוה רשאי להשתמש בהן להדיוט הרי דאומר זה להקדש אין קדוש לגבוה רק באומר זה יהא הקדש דמקדישו עתה ואין אחרי' עוד קדושה אחרת אבל אומר ביתי לע"ז שיש אחרי' פעולת העובדה לא דמיא רק לאומר בית ע"ז דבהא שייך שפיר לומר אין הקדש לע"ז דלגבוה כהא"ג קדוש אבל אומר בית זה לע"ז כהא"ג גם הקדש לא מהני וא"כ הכי הוי לי' למימר האומר בית זה ע"ז לא אמר כלום דאין הקדש לע"ז אבל לגבוה כהא"ג קדוש. ועוד קשה דהנה בכ"מ בדין ט"ו כ' הא דעופות אפי' מוקדשין חל אתנן עלי' הכונה אעפ"י שהקצה אותה להקרבה אבל לא הקדישן בפה הרי דהוא עצמו סובר דיש חילוק בין אומר הרי זה להקרבה בין אומר הרי זה קרבן.
שאין הקדש לע"ז. והוא תוספתא שור זה לע"ז אבל דעת הראב"ד דיש מוקצה לגבוה בדיבור בעלמא וכחד מ"דדס"ל בתמורה דף כ"ח דסגי במסירה לכומרים והך דתוספתא דאין הקדש לע"ז היינו להדיוט דהא מוקצה אין אסור אלא לגבוה וכמו בעלמא דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא הוא לאסור להדיוט אבל לגבוה נאסר מוקצה לע"ז בדיבור בעלמא.
והנה לכאורה יש להקשות הנה רבינו פסק דהזלמ"ה דלא ילפינן מעגלה ערופה והיינו מטעם דאיתא בגמ' דע"ע הוא גופה קדושה הוא דכפרה כתיב בה כקדשים ותמהו עליו דהא רבינו ס"ל כמ"ד דירידתה לנחל איתן אוסרתן ואפ"ה ס"ל אם נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר וכבר הקשה עליו בכ"מ וע"כ לתרץ דרבינו סובר דרק אי אמרינן מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים א"כ קדושה לא פקעה בכדי וכן אמרינן בכריתות דלמ"ד תצא ותרעה בעדר ע"כ ס"ל דעריפתה אוסרתה אבל אי אמרינן דלאו משום דהו' כקדשים נאסרה אלא משום הזמנה לאיה"נ א"כ בנמצא רוצח שפיר תצא ותרעה בעדר דהוה הזמנה בטעות א"כ מוכח דלרבינו ע"ע נאסרה מטעם הזמנה ולא משום דגופה קדושה וא"כ קשה אמאי פסק דהזל"מ ולא ילפינן מע"ע.
ונראה ליישב דהנה בגמר' פריך לאביי אמאי לא יליף ממשמשי ע"ז דהזל"מ ומשני הני אורחי' אבל ע"ז מידי דלאו אורחי' ואולם זה ניחא אי אמרינן דיש מוקצה לגבוה בדיבור בעלמא כשיטת הראב"ד הנ"ל דס"ל כמ"ד בתמורה דסגי במסירה לכומרים וא"כ הא דאיתא בתוספתא דשור זה מותר דאין הקדש לע"ז היינו להדיוט דהא מוקצה אין אסור רק לגבוה [כמו דבעלמא בשאר איסורין הזל"מ בדיבור בעלמא ה"ה בע"ז אין הקדש בדיבור]. א"כ אין לילף ממוקצה דאין אסור רק לגבוה דהזלמ"ה מדלא אסור להדיוט דהא שם באמירה לבד איירי קרא א"כ אין לילף דהזלמ"ה רק ממשמשי ע"ז דנשמע מועבדו שם הגוים דאף בהזמנה עם מעשה לא נאסר עד שיעבדו שם וע"ז שפיר משני הגמ' דשאני משמשי ע"ז דלאו אורחי' דפן יחזרו בהן דגם בב"נ ל"א סתם מחשבת נכרי לע"ז וכפירש"י דגם אינהו מצוין על ע"ז [ובאמת יש לתמוה לפירש"י דמביא רק תוספתא הכא דהא תוספתא זו איירי בהזמנה באמירה לבד ואין לומר דרש"י סובר דלמ"ד הזמנה מילתא הוא היינו באמירה לבד ורק בע"ז אמרינן דאמירה לבד הזל"מ לכן אמרו בתוספתא אין הקדש לע"ז דא"כ יקשה למה צריך לילף מקרא דאשר עבדו שם דאיירי במשמשי ע"ז דהא ממוקצה דע"ז גופי' נשמע דהזל"מ דהא מוקצה אין אסור אלא לגבוה כדיליף בתמורה א"כ ממילא נשמע דהזמנה לאו מילתא הוא אע"כ דבדיבור לבד לכ"ע הזלמ"ה ולכן צריך לילף ממשמשי ע"ז דהיינו מקרא דאשר עבדו דאפי' עם מעשה הזלמ"ה עד שעבדו ממש אך י"ל דאפ"ה צריך לילף ממשמשי ע"ז לאשמעינן דאף הזמנה עם מעשה ג"כ הזלמ"ה כמש"כ תוס' דלרבותא דרבא נקט האורג בגד למת] אבל אי אמרינן דלגבוה ג"כ אין מוקצה בדיבור לבד רק במעשה וכמ"ד בתמורה שם דאין מוקצה לגבוה עד שיגוזזו א"כ הא דאיתא בתוספתא שור זה לע"ז אין הקדש לע"ז קאי לענין שיהא מותר לגבוה בלי מעשה וכמש"כ רבינו שם א"כ לא איירי הך ברייתא כלל מהא דאין הזמנה לע"ז לאסרו להדיוט אלא לענין שלא יהא נאסר לגבוה בדיבורא בעלמא דרק עם מעשה נאסר מוקצה לע"ז לגבוה ומינה שפיר איכא למשמע דלהדיוט הזמנה לאו מילתא הוא אפי' עם מעשה דהא גלי קרא דמוקצה אין אסור אלא לגבוה כדאיתא בתמורה שם וא"כ לפי"ז לא מצינן למימר דאין לילף ממשמשי ע"ז משום דלאו אורחי' דהא מוקצה לע"ז גופי' יוכיח דל"ש דלאו אורחי' אפ"ה אין אסור אלא לגבוה א"כ גם על משמשי ע"ז ליכא למיפרך דלאו אורחי' דסברא דלאו אורחי' פירש"י דאמרינן כיון דאסור לעבוד ע"ז אפי' לב"נ אמרינן שמא יחזרו בהם. והנה בודאי זה ל"ש במוקצה שמסרוה לכומרים דמאחר שכבר עשו הכומרים מעשה לא יחזרו בהן מלעבוד בהו [דהא קיי"ל סתם מחשבות מין לע"ז כדאיתא בחולין דף י"ג אך בחולין דף ל"ט איתא דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שאם חשב בשעת זריקה דבשעת שחיטה כבר הי' מחשבתו לע"ז דהוכיח סופו על תחילתו ויקשה כיון דלאו אורחי' גבי ב"נ בודאי לא הי' מחשבתו אז לע"ז דהשתא הוא דגמר לבו לע"ז] ואפ"ה מותר להדיוט א"כ נשמע מע"ז גופי' דהזלמ"ה לאסור לגבוה ואפי' היכא דל"ש לומר דלאו אורחי' א"כ שפיר ילפינן שם שם ממשמשי ע"ז דהזלמ"ה אפי' עם מעשה.
וא"כ ממילא ניחא דשפיר ס"ל לרבינו דהזל"מ דילפינן ממשמשי ע"ז ולא מע"ע דעד כאן לא הוצרכו בגמ' לטעם דבע"ע גופי' קדושה רק למאי דסבירא להו דממשמשי ע"ז אין לילף דלאו אורחי' וא"כ הו' לן למילף מע"ע לכן צריך לטעם בע"ע הוא גופי' קדושה אבל למאי דסבירא לי' לרבינו דילפינן ממוקצה דמסרוהו לכומרים נאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי א"כ אף אי נאמר דע"ע לאו גופי' קדושה דלית לן דכפרה כתיב בי' כקדשים אלא דאסור משום דכ' להורידו לנחל דנאסר בהזמנה לאיסור הנאה אפ"ה ילפינן דהזל"מ ממשמשי ע"ז דהזמנה לאו מילתא דמשמשי ממשמשי עדיפא כמש"כ תוס' ע"ז דף כ"ט דאין לומר דשאני משמשי ע"ז דלאו אורחי' דהא ע"כ אין זה פירכא דהא מוקצה אורחי' בהכי אפ"ה אין נאסר להדיוט מדגלי קרא דאסור לגבוה כנ"ל ודו"ק.
ובהא ניחא לי הא דאיתא בחולין דלר"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה ומותרת והקשו תוס' אמאי הרגו בסייף הא אמרינן בסנהדרין דאמר אלך ואעבוד ע"ז אמרינן דילמא מימלך ולא עביד ותי' כיון דעשה מעשה ל"ח למימלך ולא עביד והשתא קשה לי א"כ אמאי מותרת הא אסור משום הזמנה דהא הטעם דלא נאסרה תשמישי ע"ז רק משום דלאו אורחי' דחיישינן למימלך וכאן שנעשה מעשה דהרגו בסייף ול"ח למימלך א"כ יהא אסור משום הזמנה לע"ז [ואין לומר דהא ר"ל סובר בתמורה דף כ"ח דאין מוקצה נאסר לגבוה עד שהוקצהו ז' שנים דז"א דשם מטעם מוקצה דכן הנימוס דל"ה מוקצה כלל אבל היכא דיש לאסור משום הזמנה אין לחלק בין ז' שנים ואין לומר א"כ הא גופי' קשיא למה לא יאסר בכל מוקצה קודם ז' שנים מטעם הזמנה די"ל כיון דגלי קרא דמותר להדיוט א"כ מוכח דאין אסור מטעם הזמנה ורק לגבוה אסור מגזה"כ דעכ"פ מאוס לגבוה] דהא ר"ל סובר בחולין דף פ"ט דע"ע מחיים נאסרה א"כ ע"כ דס"ל דילפי' מע"ע דהז"מ והא דבמשמשי ע"ז מותר היינו משום דלאו אורחי' וכאן דעשה מעשה ששחט לע"ז ל"ש דלאו אורחי' א"כ אמאי אינה נאסרת בהזמנה וא"ל דסובר אפ"ה הזל"מ דאין לילף מע"ע דגוף קדושה ז"א דהא ע"ז הו' ג"כ גוף איסור אך לפמש"כ י"ל דלמ"ד כפרה כתיב בה כקדשים לאו מטעם הזמנה נאסרה אלא דהוא גופה קדושה דהיינו דדמיא איסורה לקדשים דאין מטעם הזמנה ואין לילף מע"ע דהז"מ והנה בקידושין דף נ"ב מוכח דטעם דר"ל דציפורי מצורע אסורה מחיים משום דילפינן ממכשיר בפנים ומכפר בחוץ והיינו ע"ע א"כ צ"ל הטעם דכפרה כתיב בה כקדשים אף דבחולין נקט דרשא דקיחה קיחה כבר כ' בתוס' דלמסקנא בקידושין הטעם משום דילפינן ממכפר בחוץ א"כ מוכח דסובר הטעם דכפרה כתיב בה כקדשים ואין לילף מע"ע דהז"מ ואין לומר עכ"פ מסברא בגוף איסור הז"מ וכמש"כ בפ"א מבית הבחירה שכן דעת בעהמ"א די"ל דל"ח גוף איסור דהא אם לא הזמין אף שזרק לע"ז לא נאסרה הבהמה.
ואולם לפי מה שבארנו דמהא דמוקצה מותר להדיוט מוכח דבע"ז אף בכומרים דאורחייהו בהכי אפ"ה אין נאסרה להדיוט אף דאיכא מעשה [כמו במשמשין דגלי קרא אשר עבדו דלא נאסר עד שנעבד ול"א הטעם משום דלאו אורחי' ומימלך דאפי' בכומרים דאורחייהו בהכי ג"כ לא נאסרו המשמשין עד שנעבדו] א"כ י"ל בפשיטות דגם ר"ל סובר הכי דאף באורחייהו בהכי הזל"מ בע"ז וילפינן באמת מע"ז לכל מילי דהזל"מ ולכן שפיר סובר ר"ל דבמחשב מעבודה לעבודה מותרת ודו"ק.
הלכה ה
שאין אדם מקצה דשא"ש. ותמהני דרבינו פ"ד דבכורות כ' דבכור נאסר ע"י מוקצה ונראה ליישב דמשכחת שהוקצה אותו עם מיעוט יציאתו לעולם ויש לדמות זה לאומר עולה עם יציאתו שפסק רבינו בה' בכורות דקדש ואף דפסק למכור לגוי ל"מ דלמפרע קדוש יש לומר לע"ז חמור. או יש לומר לפמש"כ בריט"א ליישב דלמפרע קדוש רק חלק שיצא לא החלק שבפנים א"כ בהוקצה חלק שבפנים נאסר. וכן י"ל דמשכחת בבהמה שזכה מהפקר דהעלה בריט"א דע"י זכיי' חל קדושת בכור ובארנו במק"א [עיין בפנים בפ"ה] דעכ"פ צריך להקדישו בקדושת בכור לפי"ז קודם שהקדשו שפיר יכול להקצותו דאין קדוש עדיין.
ובזה אפשר ליישב תוס' זבחים שתמה בריט"א פ"ד דבכורות שכתבו דמום יש לו פדיון לפמש"כ משכחת בבהמת הפקר דלא קדוש מרחם ונהי דאפ"ה חל אף שיש בו מום עכ"פ פדיון מהני [ודע דסברא זו דבהפקר צריך להקדשו הזוכה בו יקשה א"כ יהא בכור דבר הנדור בכהא"ג עיי' מש"כ בפנים בפ"ה].
ועוד יש ליישב לפי מה שבארתי במק"א לכך אין יכול להקצות דלריוה"ג ג"כ אין יכול למכור רק לבשרו ולפי"ז בבכור נהי דג"כ אין יכול למכור זה רק או בבכור שלו דצריך לתנו לכהן או בבכור שזכה בבהמת ישראל אבל כהן בבכור בהמתו שפיר יכול למכור וא"כ הו' ממונו ולכן יכול להקצותו וראי' לדברי דרבינו פ"א דבכור כתב דכהן אין יכול למכור דלית לו זכי' עיי' לח"מ שתמה מפ"א דתמורה ולדעתי הן הן הדברים כמו שכתב בתמורה לכן אין מימר דמתחילה של ישראל הו' א"כ הזכי' שיש בו עתה לא חשוב זכי' כיון שעומד להקרבה ולפי"ז כהן בבכורתו דיכול להמיר דמתחלה שלו הי' והי' לו בו זכי' יכול למכור לכהן אחר ג"כ ואף דישראל ג"כ מימר בבכור שלו ואין יכול למכור היינו משום דצריך לתנו לכהן אבל כהן בבכור שלו יכול למכור ודו"ק.
ובזה א"ש הך דיבמות בנתערב עבד וכהן דאין בכורן נמכר והקשה בריט"א בלא"ה אין יכול למכור לפמש"כ נכון. שוב ראיתי בריט"א פ"ה הקשה כעין קו' הנ"ל האיך יכול להקצות דבכור הא לכ"ע ממון גבוה ואין יכול למכור ולפמש"כ נכון דבאמת יכול למכור כהא"ג בבכור שלו וא"כ איירי בכה"ג. ואולם באמת אין מבואר ברבינו דישראל הבעלים אין יכולין למכור נהי דלכתחלה לא אבל בדיעבד אולי מהני אך נראה דבריט"א הביא במק"א מירושלמי כסברא הנ"ל דעני כהן יכול למכור כל בכור ולפמש"כ ליתא כן בכל בכור אבל בבכור שנולד לו יכול למכור ודו"ק. ולכאו' הי' אפשר לחלק דנהי דלהקדיש הבעלים את הבכור הוא רק לכתחילה אבל למכור אפשר לומר כ"ז שלא הקדישו בפה יכול למכור ולכן יכול להקצות קודם שהקדישו וכן משמע לשון רבינו שכ' כמו שבארנו שמשמע כמו דמחלק בשאר קדשים בין קודם הקדישן ואין לומר הרי רבינו סובר דאין יכול אף בקדק"ל כש"כ בבכור יש לומר דהרי בארנו דרק להקריב על שם בעלים אחרים אין יכול אבל לבשרו יכול למכור ה"ה כאן בבכור דלא שייך דנקרב לשם בעלים המכירה רק לבשרו שפיר מהני ודו"ק.
ובענין זה יש לי פרפרת נאה תוס' חולין דף מ' הקשו גם בחטאת הו' דידי' דקניא לכפרה ותי' דבזבחים קאי אליבא דר"ה דלית לי' חטאת קניא לכפרה והטעם מבואר שם ברש"י משום דלכהנים הוא והנה לפי"ז קשה לכאו' א"כ כהן בחטאת שלו דהוא עצמו מקריב והוא שלו אחר הקרבה א"כ משכחת גם בחטאת בכהן שהוקצה לע"ז ונעבד לע"ז אך הדבר נכון מאוד דלכאורה קשיא הא איתא בזבחים דף י"ב הפריש קרבן והמיר נדחה הקרבן א"כ אף אי אין נאסר אכתי נדחה הקרבן ולא חזי עוד אך לק"מ כי בגמרא קאי בקדק"ל דלא שייך נדחה דזה רק בחטאת דלכפרה אבל שלמים לא נדחה אך עדיין א"כ מה הוקשו התוס' דמשכחת בחטאת כיון דנעבד לע"ז ע"י בעלים נעשה מומר וקרבנו נדחה בלא"ה וע"כ צריך לומר דאזלינן בשיטת הפוסקים דפ"א לא נעשה מומר או בהי' שוגג אך זה ניחא אי נוקי בבעלים דעלמא אבל אי נוקי בכהן שנעבד קרבנו לע"ז על ידו א"כ לא חזי להקרבה אבל אי עבד בשוגג א"כ לא חזי לעבודה עיי' ברבינו פ"ה מביאת המקדש וע"כ כהנים אחרים עובדים והו' כמו כהן בע"מ שקרבנו קרב ע"י משמר ונתחלק לאנשי משמר א"כ כיון שקרבנו נקרב ע"י אחרים א"כ שוב למ"ד דלית להו כדידי' דמיא אף בכהא"ג בכהן שיש לו חטאת לא משכחת כיון דהוא עצמו אין יכול להקריב אין יכול לאסור דשל כהנים הוא והא דלכפרה לית להו והבן כי נחמד הוא.
והא לא יקשה למה צריך בחולין לומר דעומד לכפרה דידי' הוא נוקי כהא"ג בכהן בחטאת שלו בלא"ה לק"מ דפשיטא להו דבבעלים ג"כ נאסר משום דעומד לכפרה אף שאין יכול להקריב ולפמש"כ ניחא בלא"ה דלא משכחת כלל דמיד ששחטו לע"ז לא חזי הוא להקרבה והו' רק כבעלים דעלמא אך יש לדחות דרבינו סובר בשחיטה לחוד לא נפסל להקרבה דשחיטה לאו שירות הוא.
והנה במש"כ בשלמים לא שייך נדחה נראה לדעתי שזה מוכרח אף שלכאו' משמע בסנהדרין מ"ז וקי"ב היפוך מזה היינו רק שם שנדחה מכח שהוא ממון בעלים אבל משום זבח רשעים לא שייך לאסור בשלמים בפרט אם אמר הרי זו והפריש והמיר אח"כ כיון שבעלים יצאו ידי נדרם לא שייך לאסור משום זבח רשעים וא"כ שפיר קאמר כריוה"ג דנעבד נאסר דאי הו' אמרינן דאין נאסר משום נעבד משום דהוא קדשים אף שהוא קדשים קלים א"כ לא שייך גם משום זבח רשעים כיון שאין זה עוד של הבעלים אבל חטאת דלכפרה אף אם חזר בתשובה לר"י דבע"ח נדחים אין חזי להקרבה [ופשוט א"א לומר בעשה תשובה ודלא כרי"ו דאכתי מה יענה ר"י דאטו חולק אמשנה בהא דנעבד אסור לגבוה] ועוד כיון דקדק"ל אינו עומד לכפרה וא"כ אף אי נאמר כ"ז שלא חזר בתשובה אין קרב משום זבח רשעים הקרבן כשר אחר שחזר בתשובה אף לר"י דנדחים כיון שאין הפסול נוגע לקרבן רק לבעלים דזבח רשעים כהא"ג חוזר ונראה אבל בחטאת דפסול משום דלאו בר כפרה א"כ הו' פסול בקרבן דהו' כמתו בעליו או נתכפרו בעליו א"כ אף דחזר בתשובה הו' חוזר ונראה זה נראה לי ברור ודברינו לעיל קיימין ונכונים.
והנה זה אמרתי במושכל הראשון ואחר אשר שמתי עיוני קצת ראיתי כי הדבר מוכרח אולם במחלוקה הוא שנוי' בין הראשונים דקשיא לי דקאמר בזבחים אכל חלב והפריש קרבן והמיר אם נדחה נדחה ולא קאמר סתם הפריש קרבן בין עולה או שלמים וחטאת לכן נראה דוקא חטאת קאמר דרש"י כתב דממעטינן מעם הארץ דאין מקבלין וכן בסנהדרין מ"ז פירש"י דקרא דעם הארץ ממעט מומר ותוס' קידושין כתבו משום זבח רשעים דקרא דעם הארץ קאי הפריש בעת שהוא מומר אבל מה שנדחה קרבנו שהפריש מכבר הוא רק משום זבח רשעים ועיי' משל"מ פ"ג משגגות מתקשה טובא בזה ועוד יפלא רש"י בסנהדרין שם פי' בהך דעיר הנדחת משום זבח רשעים. ועמל"מ שהשיג וכן בחי' הרמב"ן שם השיג על פירש"י אולם לפמש"כ נראה דרש"י סובר דרק משום מעם הארץ ממעטינן ולכן נקט חטאת דאי משום זבח רשעים למה נקט אכל חלב והפריש בכל קרבן הדין כן וע"כ דלענין דנאמר שיהא חשוב דיחוי אף בחזר ונראה לא מסתבר משום זבח רשעים דאז אין חסרון בבהמה ול"ש שנדחה אבל כ"ז שלא חזר בתשובה פשיטא דשייך זבח רשעים ולכן בהך דעיר הנדחת אף דמתו הן רשעים פירש"י שפיר דהו' זבח רשעים ולכן פירש"י אפי' בזבחי שלמים כיון שאין משום דיחוי אבל בהפריש שלמים ואפשר אפי' בעולה דלא שייך דיחוי משום זבח רשעים בחזר בתשובה מקריבין בהמה שהפריש תחילה בפרט בהרי זו. ואין לומר כמו דממעטינן מעם הארץ לפירש"י בהפריש ונדחה נמעט ממכם ג"כ בהפריש ונדחה ל"ק מידי דעי' תוס' חולין ה' הוק' למה צריך מעם הארץ תיפוק לי' משום זבח רשעים ותי' דעשה תשובה ותמהו הכל א"כ בעולה דיליף אם עשה תשובה מקבלין קרבן שמפריש עתה על חטא שחטא בעודו מומר או בהפריש בעוד מומר ואי לא עשה תשובה למה לי מכם תיפוק לי' משום זבח רשעים עמל"מ שנתקשה טובא ולפמש"כ נכון דאי משום זבח רשעים אם הפריש קרבן בעודו מומר ג"כ הי' מקבלין ממנו אם חזר בתשובה ולכן צריך מכם אם הפריש בעוד מומר אין מקבלין אף שחזר דכיון דילפי' ממכם שייך לומר דנדחה כמו דילפינן מעם הארץ אמרינן דנדחה אף שנראה אח"כ אבל בהפריש ונדחה אז לא נוכל למעט לא ממכם ולא משום זבח רשעים שפיר חוזר ונראה וא"ל גם בחטאת א"כ קרא דעם הארץ רק צריך אם המיר ואכל והפריש קרבן דל"מ אף שעשה תשובה אבל היכא דהפריש והמיר וחזר בתשובה מניין דנדחה זה אינו דאם הפריש קרבן על חלב שאכל כשהוא מומר לא צריך מעם הארץ דזה ידעינן מקרא דאשר לא תעשנה דבעינן שב מידיעתו והרי לר"י קאי כאן ור"י סובר בשבת ס"ט דרשא דלא תעשנה לשב מידיעתו עכ"פ דברינו נכונים בטעמם דהפריש שלמים והמיר לא נדחה והוא נקודה נפלאה.
וידעתי כי יש להאריך בענינים אלו ואצפה כאשר יהא ד' בעזרתי לעמוד על בירור הדברים בסוגי' הלזו העמוקה מאוד.
הלכה ו
הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו וכו'. והראב"ד השיג עליו דבגמרא איתא רק ע"י מעשה נאסר ובלח"מ הקשה אף דנאמר לגבוה נאסר בלי מעשה הא מגמרא דזבחים דף קי"ד מוכח דמוקצה ונעבד דין אחד להם דלא משכחת בהקדש ומוקצה אף לגבוה א"כ נשמע דנעבד ג"כ לא חל לגבוה ועוד גם במוקצה גם לדעת רבינו בעינן מעשה א"כ בנעבד רק ע"י מעשה אפ"ה לא חל והנה במהרש"א בשמעתין כ' דהך דזבחים ע"כ בלי מעשה איירי ויקשה הא במוקצה לא איירי רק בעשה בו מעשה כמש"כ רבינו וכבר הרגיש בזה בלחם משנה והנה הא יש ליישב דבמוקצה אף בעשה בו מעשה לא הו' כשאר מעשה בשעת המחשבה ומעשיו מוכיחין עליו אבל מוקצה היינו שמקצהו לעולם והעשה הא רק באותה שעה אין המעשה מוכיח על מחשבתו שמקצהו לעולם [עכה"ג בשמקב"צ מנחות דף ב' שכתב וז"ל ועוי"ל דמ"מ במתנה ראשונה שהוא מחשב בה אין מעשיו מוכיחין דאמרינן לעולם נותנין במתנה אחת ואי משום דמתנות דבתר הכי כיון שאין גורמת פסול במחשבה לא קרינן בה מעשיו מוכיחין כיון דאין מוכיחות בשעת פיסול המחשבה דהיינו במתנה ראשונה שהוא מעכבת אבל באינך אפי' מחשב בהו לא מידי עביד עכ"ל] ואמנם ראיתי בחו"ד בסי' ד' שכתב לתרץ דברי הטו"ז בסי' ב' ס"ק י"ד שהעלה דשחט בהמה לע"ז לא אסרה אלא בסימן אחד והיינו מעשה כ"ד ותמה בנקודת הכסף שהוא נגד ש"ס חולין מ' שמשני שם כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דכולהו בהדדי קאתי ולמאי צריך להיות שהי' חצי קנה פגום אפי' הי' שלם נמי לא נאסר אלא בסימן אחד והעלה שם בחו"ד דהא דפריך הש"ס שם כיון ששחט בה פורתא אסרה היינו משום מוקצה שהקצה לע"ז ולגבוה נאסרה אפי' במעשה כ"ש ותמוה הא לדעת רבינו במוקצה אין אדם אוסר שאינו שלו אף דלדעת רבינו כל מוקצה רק במעשה ע"כ רק בבהמה דידי' מהני הקצאתו לא בבהמת חברו יען דמוקצה היינו לדעתו שיהא כן לעולם מזומן לעבודתם וע"ז ל"ש מעשה אח"ז בא לידי ספר יריעות שלמה ראיתי שהקשה לשיטת רבינו דמוקצה הוא ע"י מעשה למה לא נאסר גם להדיוט ותי' דבבע"ח בעינן דוקא מעשה שחיטה וקשה לי הא במוקצה ס"ל לרבינו דבשל חבירו אין נאסר אפי' לגבוה ואמאי לא נאסר ע"י מעשה לגבוה אלא ודאי כמש"כ דעל הקצאתו לעולם לא שייך מעשה עוד נראה דיש לחלק דמוקצה לע"ז דמכניסו לרשות הכומרים הו' כמו אם הקנה דבר שאין שלו לאחרים דבודאי אין יכול להקנות של חבירו אף ע"י מעשה והנה בלחם משנה הקשה לאידך גיסא הא רבינו בה' שחיטה פסק כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף ע"י מעשה דלצעורי' קמכוין א"כ כיון דרבינו איירי נמי בשל חבירו א"כ גם ע"י מעשה אין נאסר ועיי' לחם משנה פ"ג מה' שגגות ונראה לפמש"כ התבואת שור דלכן אמרינן לצעורי' קמכוין דאין דרכו לעבוד ע"ז בשל אחרים והא תינח בחולין אבל בקדשים דשל גבוה שפיר שייך קמכוין אפי' בקרבן של חבירו והא דבזבחים איתא דא"י לאסור היינו למ"ד דלית לי' לצעורי' קמכוין אלא דאין יכול לאסור שאין שלו כלל דלאו כל כמיני' לאסור של חבירו לכן גם במעשה א"י לפסול קרבן של חבירו.
והנה בבה"ז הקשה לפי דברי הכ"מ דלגבוה אדם אוסר דבר שאין שלו א"כ מאי פריך הגמרא לר"ה משחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות דהא לכ"ע קשיא דהא עכ"פ לגבוה נאסר ואין ראוי' לפנים [דבראוי' לפנים תליא לפמש"כ תוס' בב"ק דף ע"ב] א"כ יפטור אשחוטי חוץ ובפלתי תי' דהא דלגבוה יכול לאסור הוא רק מדרבנן ומה"ת ראוי' לפנים והעלה דלמ"ד דחייש לצעורי' ע"כ סובר מדרבנן דוקא הוא דנכרי דאוסר ע"כ תלינן לצעורי' אבל מה"ת אין אדם אוסר ובברוך טעם השיג דהא דברים שבלב ומה מהני דכונתו לצעורי' אע"כ שחזקה שכוין לצעורי' וא"כ אף אי מה"ת יכול לאסור בישראל חיישינן לצעורי' ולפי"ז אני אומר רבינו דפסק כטעמא דלצעורי' קמכוין מצי שפיר סובר דמה"ת אדם אוסר א"כ לפי"ז לגבוה ג"כ אדם אוסר מה"ת וא"ר לפנים אבל גמרא קאי למ"ד דלא אמרינן כלל לצעורי' אלא דאין אדם אוסר כלל דאפי' כותי או מומר אינו יכול לאסור של חבירו א"כ גם לגבוה אין אסור אלא מדרבנן ולכן ניחא לי' למ"ד אא"א ורק פריך למ"ד אוסר שאינו שלו במעשה.
אולם קשה קושיא אחריתא בהא דאיתא בגמרא אי לאו דאמר ר"ה בהמות חבירו לא הי' חטאת תיובתא דידי' מצי אסור דחברי' לא מצי אסור ופריך פשיטא וקשה הוא צריך לאשמעינן שפיר דהנה כיון דאמר דידי' מצי אסור אף דבע"ח אין נאסר להדיוט רק במעשה ויקשה אטו ע"י מעשה אין עוד בע"ח כמו שהקשה בח"ס וליישב ע"כ לומר דמהא מוכח כשיטת הטו"ז דהא דאמר ר"ה שחט סימן אחד סגי בכל דהו אבל עכ"פ בעינן נעשה בו מעשה נבילה א"כ קצת חיות כבר אזיל לי' ול"ה חיותו כמו בהויתו לכן יכול לאסור דידי' [רק הא דנאסר בכל מעשה באמת רק מדרבנן דלא חילקו בין מעשה למעשה] א"כ מה"ט גופי' דגם של חבירו עכ"פ אוסר לגבוה מה"ת דהא בעינן דכל השחיטה כולו תהא לגבוה וכיון דקצת שחיטה נעשה לע"ז שוב אין ראוי' לגבוה א"כ תקשה משוחט חטאת בחוץ דהא לגבוה עכ"פ אין ראוי' ואמאי חייב אש"ח והוא קו' עצומה ונראה ליישב דהנה בפלוגתת הטו"ז עם הנקוה"כ שבסי' ב' לכאו' פלוגתא ישנה הוא דרש"י בב"ק מפרש הא דשחט בה פורתא אוסרה משום דישנה משחיטה מתחילה ועד סוף ותוס' כתבו דאפי' למ"ד אינה לבסוף עכ"פ עשה בו מעשה והיינו דרש"י ס"ל דל"ב מעשה טריפה רק שיהא שם שחיטה עליו וזה כשיטת הש"ך דאף במקצת קנה שייך ישנה לשחיטה דאל"כ יקשה הא נעשה בע"מ בתחילת שחיטה [עיי' לעיל בדף נ"ג ע"ג מה שהבאתי בשם יראים] ורק בחולין דלא שייך בע"מ ע"כ אמרינן באם שחט נכרי מקצת קנה לא מיפסל דבמקצת קנה לא אמרינן ישנה לשחיטה כמו שבארתי בפ"א מפסהמ"ק בארוכה ולכן אפי' במקצת קנה אסור אבל תוס' ס"ל דבעינן מעשה טריפה כשיטת הטו"ז לכן אפי' למ"ד אינה אלא לבסוף ג"כ נאסרה וכבר עמד ע"ז בס' יריעות שלמה אמנם נראה דזה ניחא בשל חולין אבל בשל קדשים לא מצי אסור במעשה טריפה רק אי שם שחיטה עליו כאשר אבאר דהנה לכאו' קשה לי הא דפריך הגמרא משוחט חטאת בחוץ הא קדשים כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וא"כ נהי דבחולין בהמת דחברי' מצי אסר ומפקיע מרשות בעלים אבל בקדשים לא מצי להפקיע מרשות גבוה ע"י מעשה לע"ז וכמוש"כ בעהמ"א פ"ד דע"ז דאף דכיבוש מלחמה קניא אבל להפקיע מרשות גבוה דלד' הארץ ומלואה לא מצי מפקיע אף בכיבוש מלחמה ונראה ליישב דהא ר"ה קסמיך אדעולא אמר רי"ו דסובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לפי"ז כיון דשם שחיטת ע"ז עלי' שפיר מצי להפקיע שם קדשים מיני' וכפירש"י בשמעתין [ובמרש"א כתב דלאו דוקאי שנה לשחיטה ולפמש"כ דוקא הוא דרק אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דשם שחיטה עליו יכול להפקיע מרשות גבוה אבל אי אינה אלא לבסוף אף במעשה טריפה אינה יכול להפקיע מרשות גבוה לפי"ז מיושב מה שהקשתי דהכי קאמר אי לאו דאמר ר"ה בהמת חבירו רק בבהמה דידי' א"כ אי לא הו' אמר גם הא כדאמר עולא אמר רי"ו דבבהמה דידי' הא לא תליא בדעולא א"כ הו' סבירא לי' ר"ה דאינה אלא לבסוף וכיון דלא הו' שם שחיטה עליו רק מעשה בעלמא א"י לאסור להפקיע שם קדשים א"כ אף לגבוה א"י לאסור מדאורייתא [והוא רק כשאר מעשה והא כבר כתבתי בשם הפלתי דזה רק מדרבנן אסור לגבוה] דהא היכא שגמר השחיטה לגבוה הו' כל השחיטה לגבוה דהא אינה אלא לבסוף ואפי' עשה מעשה והפקיע מרשות גבוה דבי גזא דרחמנא איתא אף דבדידי' דמצי אסר ע"כ כטעמא דנעשה מעשה טריפה ל"ה כחי בהויתו דמעיקרא וכן לענין לאסור דחברי' בחולין ג"כ מיתסר מהא"ט דנעשה מעשה טריפה אבל מחטאת אינה תיובתא ושפיר פריך פשיטא דמחטאת לא הו' תיובתא רק עתה דקאמר בהמות חבירו ומתרץ עלה כדעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכיון דמעשה שחיטה הו' שפיר קשיא משוחט חטאת דלא שייך בי גזא דרחמנא כיון דהשחיטה בפסול פקע שם קדשים מיני' ואינה עוד בי גזא דרחמנא ואדרבא בהא ניחא לן מה דתמוה טעמא מאי נפ"מ מר"ה אי לאו דאמר בהמות חבירו לא הו' חטאת תיובתא הא באמת אמר בהמות חבירו וכן הא דקאמר לעיל אי לאו דאמר ר"ה סימן אחד ל"ה קשיא אדעולא דמאי מעשה מעשה רבה קאמר וקשה ג"כ מאי נפ"מ מאי לא אמר הא באמת אמרה ולפמש"כ ניחא דהנה בפלתי הקשה קו' עצומה הא ראב"א ס"ל ג"כ דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה א"כ קשיא לדידי' ג"כ משוחט חטאת דחייב ג' חטאות ולא מצי לתרוצי בחצי קנה פגום דהא ראב"א ס"ל לעיל דף כ"ט וושט ולא קנה ולפמש"כ ניחא דראב"א יסבור אינה לשחיטה אלא לבסוף ולכן אף אי עשה מעשה טריפה ויכול לאוסרה רק בחולין אבל לא בבהמת קדשים דבי גזא דרחמנא איתא והיינו דקמל"ן ר"ה דכל הקושיא רק משום דר"ה אסמיך עלה דעולא אמר רי"ו אבל אי לאו דאסמיך עלה דעולא אמר רי"ו לא הו' קשיא לא לעולא לבדו דס"ל מעשה רבה וכן לא לר"ה לבדו דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ ניחא דאין צריך לאוקמא בחצי קנה פגום רק בחטאת העוף דחייב אסימן אחד אכולהו דבמקצת סימן לא נאסרה לע"ז בשל קדשים דא"י להפקיע שם קדשים דבי גזא דרחמנא איתא אמנם השתא דאמר ר"ה בהמת חבירו נמי יכול לאסור ע"כ ס"ל דבאמת מהא"ט אדם אוסר בע"ח אוסר נמי בע"ח של חבירו כיון דס"ל כדעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ושם שחיטה עליו וכן אף להדיוט נאסר דאי במעשה שחיטה ג"כ לא נאסר להדיוט גם בע"ח דידי' לא יאסר רק לגבוה והא לגבוה אין צריך מעשה כלל דממעט מן הצאן ובהכי מתפרשין דברי תוס' בשמעתין דכתבו דהא דיליף במס' ע"ז דאוסר ע"י מעשה מכלים דאחז דנאסר לגבוה הכא דהו' מעשה שחיטה נאסרה אף להדיוט והוא פלא איך תליא הא בהא ולפמש"כ ניחא דבמעשה שחיטה ע"כ נאסרה להדיוט דאי רק לגבוה א"כ בע"ח דידי' ג"כ רק לגבוה נאסר וזה א"א דהא לגבוה אף בלא מעשה נאסר ודו"ק.
ובהכי נראה לפרש כל הסוג' דתמוה טובא דלרש"י מפרשי לה בתרי לישנא דלישנא קמא דרש"י מפרש האי אי הכי דלאו אדר"ה קשיא אלא גם לדידי' וזהו דחוק דבכל היכא דאמר אי הכי משמע דגם לדידי' קשיא רק ניחא לי' מצד אחר אבל לדידך קשיא ולל"ב ניחא הא דמפרש באמת כמו בכל אי הכי דלדידי' לא קשיא דהו' מצי למימר דוקא לאפוקי שלמים אבל תקשי קו' אחריתא מאי דאיתא בגמרא דאיתבי לדר"נ דס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש משוחט חטאת ואוקימנא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום ואמאי הא בחטאת בהמה נמי ניחא ותמוה דהא האוקימתא בחטאת עוף הוא רק למ"ד אדם אוסר דשא"ש אבל למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אין לאוקמי כלל בחטאת עוף וכבר הקשו כן בתוס' ולפמש"כ א"ש דהכי קאמר דהא באמת גם למ"ד א"א אוסר דשא"ש ג"כ קשיא מחטאת דלגבוה עכ"פ נאסרה מה"ת כמו שהקשתי אלא דמצי לתרוצי דאיירי דוקא בחטאת עוף ושחט מקצת קנה דבהא לא נאסרה לגבוה וס"ל אינה שחיטה אלא לבסוף דלא הו' מעשה טריפה וגם שם שחיטה אינה עלי' [והא דבע"ז דף נ"ב מוכח דס"ל דנאסר לגבוה רק מדרבנן כמש"כ בפלתי] אבל לדידך דאין אדם אוסר דשא"ש בכ"ד קשיא ואף במקצת קנה עכ"פ נפסל לגבוה דשם שחיטה עלי' דהא ס"ל כעולא אמר רי"ו דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף [והיינו כשיטת הש"ך דאפי' במקצת קנה אדם אוסר ולפמש"כ בקדשים לא סגי במקצת קנה אלא אי ס"ל ישנה לשחיטה ונעשה מעשה שחיטה לע"ז] דבודאי נאסר לגבוה וא"ר לפנים דהא ליכא כולה שחיטה לגבוה ומשני בחצי קנה פגום והנה המקשן דפריך לר"נ ידע דלכו"ע מוקמינן לי' בחטאת העוף מדפריך אי הכי דמשמע דגם לדידי' קשיא מחטאת דהא לגבוה נאסרה מה"ת דנעשה מעשה טריפה אלא דמצי לאוקמא בחטאת העוף אבל המקשן פשיטא לי' דגם לגבוה נאסרה במקצת שחיטה אפי' אי נעשה מעשה טריפה בשחט סימן אחד [דהיינו בקדשים דלא נפקע שם קדשים במעשה טריפה דבי גזא דרחמנא איתא לכן פריך מ"ש חטאת עוף הא בחטאת בהמה ג"כ ניחא דהא רק בחולין שייך דנאסרה במעשה טריפה אי אינה שחיטה אלא לבסוף אבל לא בשל קדשים] וע"ז משני דבאמת לא מה"ט דנאסר לגבוה מוקמינן לה בחטאת עוף אלא מטעם דקניא לכפרה יכול לאסרה דאם עשה בה מעשה טריפה לא מצי איירי בחטאת בהמה רק בחטאת עוף דלא שייך דקניא לכפרה לאוסרה במעשה כ"ד במקצת סימן ואין צריך לאוקמא בחצי קנה פגום ולפי"ז א"ש הכל כמין חומר ר"נ מוקי לה נמי בחטאת עוף וע"כ אמר אי הכי דגם לדידי קשיא רק דנוכל לאוקמא בחטאת עוף אבל המקשן ס"ד דר"נ מוקי בחטאת העוף משום דס"ל דלגבוה נאסר מה"ת במעשה טריפה [והא דנקט המקשן בחצי קנה פגום האי אוקימתא הוא רק לר"ה ונקט לה לכולה אוקימתא אבל הקושיא רק ממה דאוקמא בחטאת העוף] ולכן הקשה הא שפיר מוקי גם בחטאת בהמה אי אינה לשחיטה אלא לבסוף ומשני לי' ע"כ דאה"נ לא מהאי טעמא מוקמינן בחטאת העוף אלא משום דקניא לי' לכפרה ודו"ק.
ומעתה נבואה ליישב דברי רבינו דס"ל דבשל קדשים אסור אף בלא מעשה היינו לגבוה היינו כמש"כ הכ"מ משום דאף במעשה בעלמא ג"כ אין נאסר להדיוט דבגזא דרחמנא איתא ואין נאסר להדיוט אלא במעשה שחיטה אמנם במה שהבאתי לעיל להקשות מאי סברא איכא לומר דב"ח נאסר ע"י מעשה אטו ע"י מעשה אינה כחי וכמו שהקשו בח"ס ונראה לי לבאר ע"ד אחר דהנה גם בהא דמחובר אין נאסר אלא במעשה הקשה בח"ס מאי סברא איכא בהא לומר דע"י מעשה הו' כתלושה לכן אמינא דאיכא בהא טעמא אחרינא דבגיטין דף מ"ח אמר רבה אין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר דכתיב כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לנכרי לחפור בו בורות ומערות ובתמורה דף כ"ט איתא מנין למוקצה מה"ת דכתיב את קרבני לחמי לאישי תשמרו לי להקריב לי ולא לאדון אחר ונשמע דאם עובד בה ע"ז הוא כמכנסו לאדון אחר א"כ כיון דכתיב לי הארץ ג"כ יש לדרוש לי ולא לאדון אחר ואין קנין לאדם להפקיעה קרקע מרשות גבוה דכל הארץ הוא לד' ולא לאדון אחר א"כ כל קרקע הוא כאינו שלו אמנם בעשה בו מעשה אסרה שפיר דכל שעושה מעשה הו' כקנין כיון דיש רשות לאדם לחפור בו בורות ובמעשה נתנה לבני אדם לכן גם לאוסרה יכול דכבר יש זכות לאדם באותה קרקע וכן בבע"ח אין רשות לאדם בה להכניסה לאדם אחר דלי אמר רחמנא ולא לאדם אחר וע"י מעשה דיש לאדם רשות לעשות מעשה בבע"ח ממילא יש זכות לאדם בה ויכול נמי לאוסרה כדאיתא בירושלמי פ"ז דכלאים דילפינן דאוסר שאין שלו מבע"ח ע"י מעשה. [אך קשה דרש"י כתב דילפינן מכלים דאחז הא כבר נתן טעם דכמו דאוסר קרקע וב"ח כן אוסר דשא"ש א"כ למה צריך ללימוד מכלים דאחז אך לפימש"כ לעיל ניחא דבאמת קשה מאי פריך מחטאת דקדשים בי גזא דרחמנא איתא ונראה דזה הו' קשה לרש"י איך רק מקרקע דאוסר ילפינן א"כ קדשים שאני דבי גזא דרחמנא קאי וע"כ הקדים רש"י דבאמת ילפינן מכלים דאחז רק דשם הו"א רק לגבוה נאסר אבל כיון דיש הוכחה מהא דקרקע דע"י מעשה נאסר מפרשין כלים דאחז גם להדיוט וכמש"כ התוס' לקמן א"כ נשמע עכ"פ דלא מחלקינן בין חולין לקדשים א"כ שפיר קשה מחטאת דלא שייך בי גזא דרחמנא כדילפינן מכלים דאחז וטעמא דמילתא דל"א בזה בי גזא דרחמנא איתא דהא ילפינן מקרא דל"ד הארץ ומלואה כדאיתא בחולין דף קל"ט וע"י מעשה לא הו' עוד לד' כמש"כ דהארץ נתן לבני אדם וקני ג"כ שלא הו' כדבר שאין שלו.]
ובהא רווחא לן שמעתתא דיש להבין במאי סברא פליגי אי אדם אוסר שאין שלו או אין אדם אוסר שאין שלו ולהנ"ל א"ש דהנה הר"ן פ"ד דע"ז העלה דאם ישראל עשה מעשה בע"ז של נכרי שוב אין לו ביטול דהא אי אוסר הו' כשלו הו' כע"ז של ישראל לפי"ז י"ל דמה"ט יכול לאסור נמי דהא אי האיסור חל יקנה לו החפץ וכיון דיקנה לו יכול לאוסרו ע"כ אמרינן דאיסורו וקניינו באים כאחת א"כ כמו דקרקע ובע"ח דנחשבין כאין שלהן כשבאים לאוסרו לע"ז דלי ולא לאדון אחר ואפ"ה ע"י מעשה יכול לאסור דיש להן זכות הה"ד בשל חבירו נמי ע"י האיסור יש לו זכות בהן דקניינו ואיסור באים כאחד ובזה ניחא מה דהקשה בריטב"א ע"ז קו' עצומה אהא דאמר רי"ו דאם חפר בו מערות ועבדו אח"כ אסרו מש"ס ערוכה סנהדרין מ"ד דיליף מוישליך עפרה אל קבר העם מה ע"ז אין אדם אוסר במחובר אף קבר העם אין נאסר במחובר ולפמש"כ א"ש דבשלמא בע"ז אם חפר בה יכול לאוסרה שעבדה לע"ז דנקנה לאדם העובד ואסרה אבל המת הא אין לו קנין כי במתים חפשי א"כ גם החופר לקבור המת אין קונה לאסרה ע"י מעשה החפירה ולפי"ז י"ל גם לענין אדם אוסר דבר שאין שלו ע"י מעשה ג"כ הוא כך די"ל דהא דאין אדם אוסר היינו רק אי אפי' יאסור ע"י מעשה נשאר אין שלו אבל אי נאמר דאוסר אז הוא יהא שלו באמת יכול לאסור וכמש"כ הר"ן הנ"ל.
ומעתה י"ל דתליא בפלוגתא דתנאי דאיתא בסוטה ריוה"ג ס"ל דחוזר מעבירהשבידו ופריך מהא דתניא בנה בית ולא חיללו פרט לגזלן ותיפוק לי דעבירה בידו ומשני כגון שהחזיר דמיו אפ"ה מיעטה קרא דבאיסורא בא לידו ותליא בפלוגתא דאי יאוש קנה לא אמרינן הא"ט דבאיסורא בא לידו וכדאיתא בב"ק דף ס"ו וצריך לומר טעמא דריוה"ג דס"ל אף דהחזיר דמיו אכתי גזילה בידו דהחפץ גופא עכ"פ באיסורא בידו א"כ לרבנן דפליגי וממעטינן מביתו גזלן ע"כ דלית לי' האי סברא וע"כ בלא שילם דמיו איירי ע"כ ממעט גזילה וא"כ י"ל דסוג' דהכא דס"ל דפליגי אי אדם אוסר ע"י מעשה ס"ל כרבנן וא"כ שפיר אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כיון דע"י שנאסר יחייב לשלם ממילא נעשה שלו והיינו דמייתי פלוגתא דרבנן וריב"ב דלריב"ב ס"ל דלאו כל כמיני' לאסור דס"ל דאף אי נאמר דיכול לאסור לא נקנה לו רק דמיו אבל לא החפץ וא"כ אף אי נאסר לא קניא לי' ממילא אין יכול לאסור ורבנן פליגי וס"ל דאסור היין דס"ל דאי נאסר וקניא לי' גם דמיו הו' שלו דחפץ גופא נקנה ושפיר אסור דבר שאין שלו א"כ היינו הך פלוגתא דאיתא בע"ז רבנן וריב"ב וא"כ י"ל דלכן נקט בהמת חבירו רבוצה דאי אין רבוצה וקניא בהגבהה הו"א דגם לרבנן יכול לאסור וכמש"כ בתורת גיטין בסוג' דהיזק שא"נ כיון דאגבי' לאסור ולהזיקו נעשה עליו גזלן קיי"ל דבמעשה יכול לאסור דע"י מעשה נקנה לו אף בלא הגבהה וקשה קו' התוס' דפריך מהמנסך הא שם הגבה דהאי סברא רק ניחא למ"ד דאדם אוסר והו' היזק ושוב קניא אבל אי אין אוסר לא נעשה היזק ולא קניא לי' והא בהא תליא וא"כ למסקנא דס"ל ר"נ דאין אדם אוסר דשא"ש היינו דאזיל בשיטת ריוה"ג כמש"כ התוס' דס"ל קדשים קלים ממון בעלים א"כ ס"ל נמי בהא כריוה"ג כיון דאף אי אוסר לא קניא ממילא לא קניא ולא נאסר באמת לפי"ז היינו דמסיק הטעם דלצעורי' קמכוין וכמש"כ רבינו דאא"א דבר שאין שלו דלא קניא לי' לחפץ של ישראל שוב אמרינן לצעורי' קמכוין דגם לדמיו לא קניא לי' דאמרינן לצעורי' קמכוין ולא נקנה לו וניחא נמי דרבינו ס"ל בה' שגגות הדין דחצי קנה פגום והא ס"ל אין אדם אוסר דשא"ש וכמו שהקשה בלח"מ והיינו לפמש"כ דא"א אוסר דשא"ש היינו משום דחפץ עצמו לא נקנה לו וזה לא שייך בקרבן דכיון דאוסר ונקנה לו דמיו של הקרבן דגוף הקרבן הרי בלא"ה היא של הבעלים האוסר דהא נקנה לו לכפרה דהא דאיתא בשמעתין דלחד מ"ד לא אמרינן דכיון דלכפרה קניא כדידי' דמי היינו משום דעכ"פ דמיו הם של הקדש אבל איאמרי' דאוסר ונקנה לו דמיו הו' כדידי' דגוף הקרבן בלא"ה מיקרי שלו ופשיטא דגוף הקרבן מיקרי שלו דקניא לי' לכפרה לכן נקט רבינו הדין דחצי קנה פגום וא"ש.
ונראה ליישב קו' הפלתי להרא"ה והר"ן דס"ל דלאכילה לכ"ע אוסר דשא"ש וקשה גם לר"נ דא"ר לפתח אוה"מ ונראה דהנה הפלתי הקשה לוקי בשוחט לשם הרים דחיוב חטאת איכא משום תקרובת ע"ז ליכא ונראה ליישב די"ל דשוחט לשם הרים לא מתיר משום תקרובת ע"ז רק בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים אסורה מטעם אחר דהנה התוס' קידושין דף נ"ז הקשו מנ"ל דשחוטי חוץ אסור באכילה וכתב המקנה לתרץ דלמ"ד בשר תאוה הי' אסור להם בבהמת קדשים בחוץ לא הותר איסור בשר תאוה אולם לדעתי יש להשיב דלא שייך לאסור משום בשר תאוה כיון דשוחט לשם ד' אף דשחיטתו בחוץ אבל איסור בשר תאוה לא שייך בזה אמנם בשוחט לשם הרים שייך לומר דיהי' אסור משום בשר תאוה דבהא לא הותר איסור בשר תאוה א"כ אסור נמי משום תקרובת ע"ז דהיינו דזה ששחט לע"ז ע"כ גורם איסור אחר דהדרא לאיסורא קמא משום איסור בשר תאוה דהא איתא בזבחים דף ק"ח במשנה השוחט להדיוט חייב בש"ח ופירש"י בשוחט להנאת הדיוט ובהא מסתברא שפיר דאיכא איסור משום בשר תאוה א"כ שוחט לשם הרים נמי איכא איסור משום בשר תאוה לכן פריך אשחוטי חוץ לא לחייב דהא בלא"ה אסור משום בשר תאוה א"כ איסור אחר מעורב בו כהא"ג לא חייב אש"ח אלא דאכתי קשיא מאי פריך הא כיון דילפינן מקרא דשחט להדיוט חייב אף דאיכא איסור משום בשר תאוה א"כ גם בשוחט לשם הרים חייב דבהכי חייבה רחמנא ונראה דא"ש דהא תוס' כתבו דהא דנקט ג' חטאות לרבותא ואי בשוחט לשם הרים אין רבותא דלא גרע משוחט להדיוט וא"כ מיושב קו' הפלתי דאין לומר משום דאסור באכילה דהו' כמתה מאלי' עכ"פ דזה תינח בחולין אבל בקדשים אי א"א דבר שא"ש ל"ש דהו' כאלו מתה דהא כל שחוטי חוץ אפי' לשם ד' הו' לן לומר דלא הו' שחיטה דמיקטל קטלה כדאיתא בזבחים דף ס"ט אלא דתורה קראה שחיטה א"כ ה"נ בשחט קדשים בחוץ אי א"א דשא"ש הא התורה קראה שחיטה ושפיר חייב אש"ח [אף דבאמת גם בשוחט קדשים לע"ז אסור באכילה היינו מטעם דהו' בשר תאוה ומשום איסור בשר תאוה ל"ש לומר דהא פטור דאדרבה הא ראוי' לפנים דרק בחוץ שייך איסור דבשר תאוה] דרק היכא דבחוץ הו' שחיטה שא"ר שייך לומר הא אי הו' בפנים הו' א"ר א"כ לא לחייב אש"ח אבל בכגון דא דבחוץ הו' שחיטה ראוי' דתורה קראה שחיטה א"כ לא הו' כמתה רק אי הו' בפנים אז הו' א"ר משום זה לא מיפטר בשחט בחוץ כיון דעכ"פ עתה שנשחט בחוץ הו' שחיטה ראוי' אף דבאמת גם בשוחט קדשים בחוץ לע"ז אפי' אין אוסר שא"ש אפ"ה אסור באכילה היינו מטעם איסור בשר תאוה ומשום איסור בשר תאוה ל"ש למפטר אי הו' מבפנים דהא בפנים לא נאסרה משום בשר תאוה ועוד דהא בהכי חייבה רחמנא גבי שוחט להדיוט וכמוש"כ ודוק.
ובמה שהקשו התוס' על רש"י דבלא רבוצה אמרינן דקניא בהגבהה דמאי פריך ממנסך הא מנסך כי אגבי' קניא נראה ליישב דהנה בב"ק דף ס"ד אמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' לבסוף שויא ד' זוזא תברא או שתי' מחייב לשלומי ד' ומבואר בראשונים שם בשמקב"צ ובנמ"י בזה שני דיעות דהראב"ד מפרש דלכך בתברי' ושתי' חייב לשלומי ד' דנעשה גזלן עליו שנית ובנמ"י מפרש דמשום מזיק חייב לשלומי ואיתא בב"ק דף י"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן דהיינו אם גבו ואח"כ הוזק צריכין לשלם הכל ול"א דכלי דניזק הויין א"כ חזינן דקניא לי' לגזלן לענין זה דאם הזיק דהו' שלו הכל א"כ זהו סברת רש"י אם הגביה והרביצה קניא ונעשה שלו דהא אם יכול לאסור והאיסור חל הו' כמזיק וקנה הכל ואין מחזיר החפץ לניזק ע"כ שפיר יכול לאסרה דהא אי אוסרה קניא לי' באמת מטעם מזיק משא"כ במגביה לנסך הא הו' היזק שאינו ניכר דאומרים הרי שלך לפניך לכן אף אם תאמר דיכול לאסור וחל האיסור לא קניא לי' היין דהרי אומר הרי שלך לפניך א"כ שוב אמרינן דכיון דלא קניא לי' ממילא אינו יכול לאסור כלל [וזה הכונה בפי' הר"ח שכתב דמנסך לא הו' אלא מעשה זוטא דהיזק שאין ניכר הוא ורא"ש תמה דזה דוחק לפמש"כ נכון דהיזק שאין ניכר יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ לא קנה היין ואי תברי' או שתי' חייב לשלם א"כ לא הו' מעשה רבה דלא הו' גמר מעשה דעדיין ברשות בעלים לענין אי תברי' דחייב לשלומי] או יאמר עד"ז רק בהגבי' לשחוט בהמת חבירו עכ"פ הרי נעשה גזלן אף אי לא נאסר דהא שחטו ובהמה לחרישה עומד ע"כ יכול נמי לאסור אבל במנסך רק נעשה גזלן אי חל האיסור לכן אמרינן דאין נאסר ממילא לא נעשה גזלן כלל בהגבה לנסך ובהא ניחא מה שהקשו בתוס' למאי דמשני דאית לי' שותפות א"כ היינו מערב להנ"ל ניחא דכיון דמערב בשלו א"כ שוב נעשה גזלן בהגבה לנסך יינו דיודע דשל חבירו יאסר משום דמערב ביינו א"כ שוב יכול לאסור גם של חבירו כמו בהרביצה דאסור אף למ"ד אא"א דשא"ש יען דנעשה גזלן קודם שאסרו,וניחא נמי קו' התוס' אפירש"י וכן הוא שיטת רבינו דעי' שותפות איסר ותוס' כתבו דהא אי לצעורי' קמכוין אין אוסר ע"י שיש לו שותפות בגווי' וכן יקשה ארבינו דאל"כ למה חזר והקשה הא ידע דמצי לתרץ בדאית לי' שותפות והנה לפמש"כ ניחא דהא רבינו כתב שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו שאין כונתו אלא לצעורי' וביארנו לעיל דהכי קאמר כיון דאין אוסר דבר שאין שלו שאין יכול לאסור גוף החפץ רק מאי אמרת עכ"פ נקנה לו הדמים ושוב יכול לאסור מטעם דקניא לו דמיו ע"ז שוב אמרינן לצעורי' קמכוין אבל אי הו' אמרינן דהדין נותן דאדם יכול לאסור דבר שאין שלו גוף החפץ לא הו' מתירין משום לצעורי' קמכוין דהא לא הו' רק דברים שבלב איך נתיר משום זה וא"כ אי אית לי' שותפות יכול לאסור מצד הדין לא נוכל להתיר משום הסברא דלצעורי' קמכוין והא דיקשה קו' התוס' א"כ מאי פריך הא ידע דיכול לתרץ באית לי' שותפות משום די"ל דקשי' לי' קו' התוס' דלעיל היינו מדמע נהי דלעיל ע"כ צריך ליישב דלא דמיא למדמע דאנן הכי קאמרינן כיון דיש לו שותפות ויכול לאסור משום מדמע שוב מזיקו וקניא לי' ונאסר באמת מטעם כולו ולא משום שנתדמע עם של חבירו ונפ"מ אי יכול לחלק ולומר ברירה שהוברר דבר שזה חלקו אבל אי נאסר כולו לא יכול לחלק אבל כיון דזה לא פשיטא כ"כ ע"כ מהני בישראל מומר דלצעורי' קמכוין ולכן חזר והקשה גם משוחט לשום דבר מכל אלו ומהמטמא והמנסך ודו"ק.
רבינו בפ"ד מה' שגגות ה"א כתב דאם עשה מעשה שהוא חייב עליו משום שמות הרבה אינו חייב רק כשיהי' איסורין באים בבת אחת אם לא שאיסור מוסיף או כולל כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב ג' חטאות דבאים בבת אחת ובד"א באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאל"כ משישחט מעט לע"ז נאסר ומחתך בעפר בעלמא וכן אם הי' חטאת עוף וחצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש חייב ג' חטאות דבאים בבת אחת הנה מוכח מדברי רבינו דאי נתחייב אע"ז תחילה ואא"א דשא"ש אין איסור שחוטי חוץ חל לחייבו משום ש"ח וקשה דהא בגמרא משמע רק משום דנאסר משום ע"ז לכך צריך לאוקים בחצי קנה אבל אי לא הי' נאסר משום ע"ז לא הי' מחתך בעפר ושפיר הי' חייב משום ש"ח ולדברי רבינו הא אינו חייב משום ש"ח גם בכה"ג דאין איסור ש"ח חל לחייבו עליו וראיתי במקנה שהביא שתמה כן בעל טיב גיטין ונראה לבאר כי עפ"י דברי רבינו רווחא לן שמעתתא דנתקשה תוס' ורש"י לפי פי' שני מקשה אי הכי ליתני זבח משמע אי אא"א א"ש ואח"כ פריך למ"ד אא"א מה דאוקמינן בח"ק פגום דקשה גם בחטאת בהמה משכחת ויפלא הא אי אא"א אז לא צריך לאוקים באמת בח"ק פגום ורש"י נדחק משום דא"כ ליתני עולה ולפי דברי רבינו א"ש דהא דמוקי בחצי קנה פגום לא משום הקושיא הלזו יען דא"א אלא משום דאי לאו הכי לא משכחת ג"ח דהרי בשחט סימן אחד חייב משום ע"ז אף דאין אוסר עכ"פ מפלח פלחה מידי דהוה אשוחט להר דאין נאסר אפ"ה חייבו ע"כ בחצי קנה פגום זה הי' פשיטא לי' דצריך שיהא בב"א ורק פריך הכי בשלמא אי א"א א"כ לא משכחת ב"א אלא בחצי קנה פגום אבל אי אא"א א"כ נהי דבעינן בב"א הרי גם בחטאת משכחת ב"א דמיד ששחט סימן אחד נתחייב אש"ח ומשום עובד ע"ז כקו' רש"י לעיל ורק רש"י תי' משום דמחתך בעפר וליכא שחיטה כלל אבל עתה דאא"א א"כ לא הו' מחתך בעפר שפיר משכחת ואין לומר דבשחט כ"ש כבר נתחייב משום ע"ז זה אינו דכל זמן דליכא עבודה אין חייב משום ע"ז כאשר יתבאר ועיי' חוו"ד סי' ד' [ואעתיק מש"כ בספר חי' ר"ן שחקר לר"ל דישנה שחיטה מתחילה ועד סוף אי נעשה מומר בתחילת שחיטה לדעת רבינו ורשב"א מובא בסי' ב' וכתב דתליא זה בסברת רש"י ותוס' בב"ק דלרש"י רק למ"ד ישנה מתחילה נעשה מומר אבל לתוס' אף אין אלא לבסוף עשה מעשה אסרה א"כ הה"ד דחייב במיתה מתחילת שחיטה ואולם הקשה ע"ז ומכח הקו' שהקשה שם מוכח כמש"כ שם דל"ה חיוב מיתה לאסור מטעם דל"ה לעבודת פנים דשחיטה צריך הכשר שחיטה ברוב ב' סימנים וזה ממש כדבריו בחו"ד כתב דאפי' איסור ליכא רק בסי' אחד דהיינו מעשה נבילה דבעינן כעין שחיטת פנים וקו' הגמרא רק דנאסר לגבוה בכל דהו מטעם מוקצה והנה כ"כ לעיל לדחות דבריו דמטעם מוקצה אין נאסר לגבוה רק העלתי דבכ"ד עכ"פ אדם אוסר לגבוה וא"כ בפחות מסי' אחד אפי' תקרובת ע"ז ליכא אבל לפמש"כ י"ל דיש תקרובת ע"ז אבל מיתה ליכא כמש"כ בספר הנ"ל] והנה השתא דאתית נראה לפרש האי אי הכי ג"כ עפי"ז דלא צריכין לפירש"י משום דנקט חטאת ולא זבח דזבח שלו הו' כריוה"ג ואוסר מיד וליכא חיוב ש"ח לכן נקט חטאת די"ל דהכי פריך בשלמא אי אא"א א"כ לכן נקט חטאת דאז דוקא הו' חייב ג"ח דהו' בב"א אבל אי נקט זבח לא הו' בב"א דכבר נתחייב בסימן אחד משום ע"ז וש"ח בב' סימנים אבל בחטאת א"ש דגם בשחוטי חוץ חייב בסימן אחד [כמש"כ רש"י לעיל משום דעשה מעשה חטאת עוף בחוץ] והנה לפמש"כ הא דמשני ר"פ לעיל בחטאת עוף דבהדי הדדי אתיא לא תי' כן אקו' דלמ"ד א"א אלא דבלא"ה צריך לאוקים כן משום דאל"כ לא הו' בב"א דכבר נתחייב אש"ח בסי' אחד והיינו לפמש"כ מהרש"א לשיטת רש"י לא אמרינן סברא זו בבהמה ורש"י רק נקט לי' משום עולת עוף לפי מה דפריך ליתני עולת עוף ואמנם הא דפריך אח"כ לר"נ גם בחטאת בהמה י"ל דסובר עתה כשיטת תוס' גם בבהמה שייך סברא זו ובמש"כ יש ליישב קו' הפלתי גם לר"נ קשה מחטאת דלגבוה נאסר בסי' אחד א"כ אין ראוי' לפנים ולפמש"כ א"ש דהרי לר"נ בלא"ה ג"כ צריך שיהא בב"א דאל"כ א"א חע"א וע"כ יען דסובר אא"א אז א"ש דהו' ב"א דחייב אסימן ראשון משום ש"ח ג"כ יען דנעשה מעשה חטאת עוף כפירש"י ורק לר"ה דנאסר להדיוט קשה דהו' מחתך עפר בעלמא כמש"כ רש"י וכמש"כ ביתר ביאר בברוך טעם וא"כ לא קשה דהו' נאסר לגבוה דלזה י"ל דג"כ נתחייב משום ש"ח בסי' אחד כיון דלהדיוט לא נאסר לא הו' עפרא בעלמא.
והנה עוד יש ליישב קו' הפלתי דהנה הקשה לראב"א דסובר וושט ולא קנה וסובר בע"ז אא"א דשא"ש א"כ קשה קו' הש"ס וליכא לתרץ בחצי קנה פגום והנה עוד הקשה בפלתי נוקמי' בשוחט להר דאין נאסר ותי' א"כ למה חשיב ג"ח הא לא הו' רבותא כלל כיון דאין נאסר חייב משום שבת דתיקון משום נבילה עייש"ה ומעתה י"ל הא תינח למ"ד דא"א אבל למ"ד דלהדיוט אין נאסר רק לגבוה א"כ עדיין ליכא רבותא דחייב משום שבת א"כ שוב לא קשיא דאין ראוי' לפנים די"ל בשחט להר אין נאסר לגבוה וא"ל א"כ מאי רבותא דשבת והבן, ומעתה א"ש לראב"א דמוכח דסובר ניסך בין קרני' אסור לגבוה וכמש"כ ראש יוסף כאן ורק הקו' עכ"פ אין ראוי' לפנים ע"ז שפיר י"ל דלראב"א מוקי בשחט להר דל"ש דאין רבותא דהרי כיון דאין אוסר להדיוט בלא"ה ליכא רבותא, והנה העולם מקשין מאי משני בחצי קנה פגום הא א"א לצמצם כה"ג דשני צדדים להחמיר כידוע ונראה ליישב דכבר הבאתי פלוגתת הטו"ז וש"ך דטו"ז סובר כל דהו היינו סימן אחד וש"ך סובר כ"ד ממש ומשום שינוי ואאמו"ר הגזצ"ל בספרו כתב דתלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק ע"א והיינו דלתוס' הוא מטעם שינוי ועתה אני אומר הא תינח בקנה שלם אבל בחצי קנה פגום שינוי אין אוסר דבלא"ה פגום רק אוסר מטעם מעשה נבילה ולפי"ז אף בחצי קנה פגום לא הו' ב' צדדים להחמיר דאי לא הו' חק"פ רק פחות בזה הכ"ש שהוסיף עוד שנעשה חצי ממש לא נאסר דליכא לא מעשה נבילה ולא שינוי דלא ניכר זה הכ"ש ודו"ק ורק בגמר רוב יש מעשה נבילה והבן כי סברא נכונה. ויותר י"ל דפלתי הקשה למ"ד א"א במעשה רק דרבנן מאי פריך מחטאת הא מה"ת חזי לפנים וליישב י"ל דבשחיטה דהו' שינוי אז אסור מה"ת והא תינח בקנה שלם אבל בחצי קנה פגום והספק שמא לה' אפי' חצי פגום א"כ בזה שהוסיף כ"ש לא הו' רק שינוי רק כ"ד ואין אוסר רק דרבנן ושפיר חייב אש"ח ודו"ק היטב.
אמנם יש ליישב עוד קו' הפלתי דהא מה"ת חזי די"ל דבאמת מהא"ט פריך הא מחתך בעפר בעלמא ונהי דרק דרבנן עכ"פ לא הו' שחיטה כלל וא"ש גם קו' הפלתי הא לגבוה נאסר די"ל שפיר מה"ת חזי לפנים ורק אי להדיוט נאסר דהו' מחתך בעפר בעלמא מדרבנן א"כ כה"ג פטור מש"ח דל"ה שחיטה כלל פטור אף שהוא דרבנן [ועיי' בכ"ס דמה דמדרבנן אסור מה"ת אסור לגבוה דהקרבהו לפחתיך ומה דאסור לגבוה רק מדרבנן שפיר מיקרי חזי לפנים וא"ש מש"כ] והנה ליישב דעת הטו"ז אומר דלכאו' שינה רבינו בה' שגגות שכתב שאין ראוי' לפנים וגמרא פריך משום דמחתך בעפר בעלמא עתו"ס בב"ק משמע ג"כ כפי' רבינו דאין ראוי' לפנים אך נראה הפלתי הקשה לגבוה לכ"ע אוסר ותי' רק מדרבנן ומעתה אומר דהכי פריך עולא מעשה כ"ד קאמר כונה לגבוה ואין ראוי' לפנים ולעולא הוא מה"ת ולפי"ז להדיוט אין אוסר רק במעשה נבילה כטו"ז והן הנה דברי רבינו דכתב דקו' הגמרא דשחט מעט אין ראוי' לפנים דנאסר לגבוה אבל להדיוט אין אוסר רק מעשה נבילה ובמש"כ א"ש קו' הפלתי דתוס' כתבו דרבותא אשמעינן דחייב בשבת דתיקון יש הא כיון דמסיק בחק"פ א"כ לא נאסר משום ע"ז א"כ ליכא רבותא ולמש"כ לעיל א"ש דהרי בחק"פ א"א לצמצם רק משום דלא נאסר רק מדרבנן א"כ זה דקמ"ל דלא נאסר משום ע"ז ופטור משום ש"ח וזהו הרבותא ועוד יש לי ליישב זה הקו' לפמש"כ ביריעות שלמה לחקור נהי דחצי קנה פגום עכ"פ בגמר שחיטה הו' עובד ע"ז בגמר שחיטה א"כ הו' כנתנבלה משום תקרובת ע"ז א"כ מעיקרא לאו שחיטה הו' והיינו למ"ד שהי' במיעוט בתרא פוסל והוה כנתנבלה ופטור אש"ח ותי' דזה דוקא בחולין דלכתחילה בעי ב' סימנים אבל בעוף קדשים דאין צריך לכתחלה ב' סמנים כמש"כ רש"י בדף כ"ד א"כ אין שהי' וכן מתקרובות ע"ז אין פוסל במיעוט בתרא עייש"ה וא"כ זהו עצמו קמ"ל רבותא וזה ברור ונכון מאוד.
ועוד יש ליישב קו' הפלתי מראב"א דהבאתי לעיל דרבינו שינה לשונו דנקטדאין ראוי' לפנים ובש"ס נקט מחתך בעפר בעלמא ונראה לבאר דהנה רבינו כתב חיוב ש"ח ברוב ב' ולכאו' קשה הא רבינו פסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וצריך לומר רבינו סובר רק לענין פסול כמש"כ בפ"א מפסה"מ אבל חיוב ליכא וכן לענין ע"ז פסול יש במקצת סימן אבל חיוב רק ברוב ב' בגמר שחיטה ולכך הכל בא בבת אחת ורק כיון דנאמר ע"י שחיטה מעט ונפסל אין ראוי' לפנים א"כ ליכא ש"ח כלל לכן צריך לאוקים בחצק"פ או בגמר זביחה והנה גמרא דפריך לר"ה היינו דכאן סובר ג"כ דאמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כאשר אבאר דהנה הטו"ז ונקה"כ חולקין אי בכ"ד ממש או בסי' אחד וכבר הבאתי בשם יריעות שלמה וכ"כ אאמו"ר הגזצ"ל בספרו על חו"מ ויור"ד דתליא בפלוגתת רש"י ותוס' בב"ק לרש"י רק משום שחיטה דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והנה הש"ס פריך משחט סי' א' אסרה היינו למ"ד ישנה לשחיטה עד סוף אבל אי אינה אלא לבסוף ל"ק משום דסובר כטו"ז דבכ"ש אין נאסר מטעם מעשה ורק פוסל ולא דחייב משום ע"ז וזה דפריך עולא מעשה כ"ד והיינו דברי רבינו ודלא כפירש"י ותוס' לעיל שהק' בסי' אחד חייב משום ש"ח ומשום ע"ז וכל זה למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף שפיר קשה אבל אינה אלא לבסוף לק"מ ולפי"ז ראב"א למ"ד יסבור כמ"ד ישנה רק לבסוף א"כ אין נאסר ואף דבסי' אחד איתא דכ"ע מודין היינו לפסול אבל חיוב ליכא כאידך מ"ד כרבא דאפי' פסול ליכא בשחט בסי' אחד ומשום מעשה לא נאסר דלא כש"ך ותוס' בב"ק ודו"ק היטב.
ובזה יש ליישב דברי רבינו דפסק דאין אמה"ח נוהג בעוף בב"נ וקשה ע"ז א"כ בפסחים דמסיק תיקון אמה"ח ופירש"י לב"נ דלישראל אסור בלא"ה משום נבילה ותקע"ז ולרבינו בעוף ליכא אמה"ח לב"נ ונראה ליישב דלפמש"כ למ"ד אינה אלא לבסוף לק"מ מחטאת ומה"ט א"ש לראב"א א"כ ש"ס דפסחים קאי כמ"ד ישנה לשחיטה עד לבסוף א"כ איירי בבהמה וש"ס דחולין דמוקי בעוף ל"ק מאי תיקון דבאמת הקשה בראש יוסף דנימא דתיקון שלא מטמא בבית הבליעה ועיי' בישועות יעקב וניחא דשם בפסחים קאי בבהמה דל"ש זה וכאן בחולין באמת איכא למימר דהתיקון הו' שלא מטמא בבית הבליעה דמיירי בעוף ודו"ק.
ועתה אפרש ליישב לפי שיטת רש"י הב' לשונות ויתיישב בזה קו' הפלתי בחטאת ל"ש לצעורי' וא"כ קשה גם לר"נ וגם מאי דפריך לר"נ מהא דאוקמינן בחטאת עוף דהרי צריך לאוקים כן רק למ"ד אוסר אבל למ"ד אין אוסר לא איירי באמת בחטאת עוף ובחק"פ ואי דלמה לא נקט זבח משום דאתיא כריוה"ג ונראה ליישב תחילה לפי לשון ראשון דאי הכי קשיא גם לר"נ והו' סייעתא לר"ה דהנה הפלתי הקשה למה לא נוקי כריוה"ג ולמה הו' סייעתא ותי' כיון דלר"נ אא"א אף במ"ר א"כ קשה לנקוט יוהכ"פ כיון דליכא רבותא וע"כ דאתיא כר"ע דפליג אריוה"ג ואין חייב איוהכ"פ ושבת תרתי ומעתה א"ש הכל דלפי פי' ראשון הקו' לפי ס"ד וקודם חזרה כמש"כ תוס' ורשב"א דאף דל"ש לצעורי' אא"א ואפי' במעשה רבה וליכא רבותא בשבת וש"ח כיון דלא נאסר שפיר חייב אשבת דתיקון הרבה וא"כ לנקוט יוהכ"פ וע"כ כר"ע א"כ קשיא לנקוט זבח והו' סייעתא לר"ה ולכן פריך אח"כ זאת הקושיא עצמה כיון דסייעתא לר"ה דלדידי' א"ש דנקט חטאת ובעוף ובחקפ"ג א"כ ממילא הו' קו' לר"נ למה לא נקט זבח ומשני משום דקניא לכפרה א"כ לא משכחת רק בעוף ובחקפ"ג, וללשון שני האי אי הכי קאי למסקנא דהיכא דל"ש לצעורי' א"א וא"כ בחטאת ל"ש לצעורי' שפיר אוסר במעשה רבה וכן כאן דעכ"פ ל"ש לצעורי' אדם אוסר אפי' היכא דשייך לצעורי' עכ"פ לגבוה אוסר במעשה רבה וכמו שאמרנו וא"כ הו' רבותא כיון דנאסר מאי תיקון וע"כ מאמה"ח והו' רבותא א"כ לא קשה לנקוט יוהכ"פ דנקט לרבותא וא"כ מצי אתיא כריוה"ג דמחייב א"כ ל"ק לנקוט חטאת די"ל למיעוטי זבח דאוסר לריוה"ג ונתיישב היטב למה לפי' ראשון לא אתיא כריוה"ג כמש"כ הפלתי משום דאתיא כר"ע ולמה לפי' שני ניחא לי' דאתיא כריה"ג ולפמש"כ נכון מאוד. ואח"כ פריך לר"נ לפי הס"ד דלא שייך לצעורי' ג"כ אא"א וא"כ שפיר תיקון כיון דאין נאסר ולא הו' רבותא ולמה לא נקט יוהכ"פ וע"כ כר"ע ודלא כריוה"ג א"כ ל"ש לומר דנקט חטאת דזבח אוסר וע"כ משום דא"א דשא"ש ולכן לא נקט זבח דליכא בעוף וגם לא נקט זבח משום דאתא כריוה"ג שפיר ומשום דא"א והו' רבותא שפיר וממילא לכן לא נקט יוהכ"פ דליכא רבותא ואתיא לעולם כריוה"ג וא"כ ממילא תיובתא לר"נ ומשני דקני לי' לכפרה לכן אוסר ובחטאת עוף ודו"ק.
אמנם נראה עוד פי' אחר נכון ויתיישב קו' תוס' ורש"י דפריך לר"נ לנקט זבח לוקי כריוה"ג דהנה יש לדקדק בלשון הגמרא דפריך מה דאוקמינן בעוף ובחקפ"ג טעמא דחטאת עוף דבהדדי קאתי אבל זבח לא ואי אא"א מאי איירי חטאת עוף ליתני חטאת בהמה והנה בפשטות האי זבח לא הכונה שלמים וא"כ קשה דקאמר אח"כ ליתני חטאת בהמה למה שבק דליתני זבח דהיינו שלמים ורש"י הרגיש בזה ולכן פי' זבח הכונה זבוח בסכין מלבד דקשה לפירושו דכאן יהא כונה זבח לא כמו לעיל דפריך ליתני זבח בשלמא לפירוש ראשון דלעיל באמת ג"כ אין הכונה זבח שלמים אלא זבוח בסכין אבל לפי' השני דכונה זבח שלמים קשה ועוד דאכתי עכ"פ קשה דא"כ גם אח"כ יאמר ליתני זבח דהיינו זבוח דסכין ולמה נקט ליתני חטאת ולכן אומר לפרש דהנה הפלתי הקשה למסקנא דבחקפ"ג א"כ אין רבותא בש"ח ואמנס י"ל וכ"כ קצת מזה דבאמת כיון דבהדדי קאתי אין צ"ל דרבותא אשמעינן דמשכחת אופן שיהא ג"ח חל בב"א וא"כ לא קשה לנקוט יוהכ"פ לריה"ג דזה אין חידוש דבא בב"א דיוהכ"פ ושבת חלין בב"א והבן והנה לפי"ז הכרח יש דאיירי בחקפ"ג וסובר אדם אוסר דלכך לא נקט יוהכ"פ והיינו כיון דסובר אדם אוסר א"כ לא משכחת ג"ח רק בחטאת עוף והו' בב"א ולכן לא צריך לנקוט יוהכ"פ דבזה אין חידוש במה דבא בב"א וא"ל דילמא בחטאת בהמה ובגמר עובדה והו' בב"א דז"א א"כ יכול לנקוט גם זבח ואף אי הו' שלו בגמר זביחה עובדה הו' ב"א ומדלא נקט זבח ולא נקט יוהכ"פ ע"כ בחטאת עוף והא דבאמת לא נקט זבח ונאמר בגמר זביחה עובדה י"ל דזה תליא אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו א"כ לא מהני גמר זביחה עובדה ואמרינן דכוונתו מיד לשחוט אבל למ"ד לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אהני שפיר גמר זביחה ורבינו פסק לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו לכן סובר דמהני גמר זביחה עובדה וגמרא סובר הוכיח סופו א"כ לא מהני גמר עובדה ויותר י"ל דתליא אי אמרינן לצעורי' דהנה הב"ט הקשה איך מהני לצעורי הא הו' דברים שבלב וא"כ באומר בגמר זביחה נהי דלא מהני דנאסר מיד היכא דל"ש לצעורי' דהוכיח סופו על תחילתו אבל היכא דשייך לצעורי' שפיר לא נאסר דאמרינן לצעורי' דעל תחילת השחיטה לה' דיבור ומהני מחשבת הלב לצעורי' ולכן הביא רבינו בגמר זביחה עובדה דהוא סובר לצעורי' אבל כאן דקאי דל"ח לצעורי' א"כ לא מהני מה דאומר בגמר זביחה עובדה ונאמר דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ולכן רק בחקפ"ג דו"ק כי נעים.
ואמנם למ"ד אא"א יקשה ממנ"פ חד קו' או דלנקוט זבח או יוהכ"פ דהיינו כיון דאא"א א"כ ליכא רבותא וליתני יוהכ"פ ואי דאתיא כר"ע דאין חייב איוהכ"פ א"כ ליתני זבח ואי כריוה"ג דזבח שלו הו' א"כ ליתני יוהכ"פ דחייב ב' לריוה"ג וא"ל דלכך לא קתני דאשמעינן חידוש דבא בב"א דזה אינו דהרי כיון דאא"א א"כ אין הכרח דאיירי בחקפ"ג או בגמר זביחה עובדה דבלא"ה חייב ג' רק לא בא בב"א א"כ ליתני יוה"פ ומעתה יתפרש כך דפריך דקתני חייב ג"ח ואוקמינן בעוף בחקפ"ג והיינו דהכרח מדלא קתני לא זבח ולא יוהכ"פ ע"כ דסובר א"א וא"כ לא משכחת ג"ח רק בחק"פ ואז בהדדי קאתי וממילא אין צריך ליתני יוהכ"פ דזה אין חידוש דבא בב"א עם שבת אבל לדידך קשה ליתני זבח דהיינו שלמים דע"כ דלא כריוה"ג וליתני יוהכ"פ ואף אם תמצא לומר דוקא נקט חטאת אבל זבח לא משום דאתיא כריוה"ג ולא משכחת גח"ט אכתי תיקשי ליתני חטאת בהמה דהיינו דלנקט יוהכ"פ ואז מצי איירי מסתם חטאת דהו' חטאת בהמה ויהא חייב ד' אבל כיון דלא תני יוהכ"פ ע"כ איירי מחטאת עוף והיינו משום דאא"א ולא משכחת גח"ט רק בחקפ"ג דבב"א ולכך לא צריך לנקוט יוהכ"פ אבל לדידך דאא"א א"כ מזה דנקט חטאת אכתי לא מוכח דרוצה לאשמעינן דחל בב"א דהרי משכחת ג"ח שפיר רק לא בב"א א"כ לנקוט יוהכ"פ ומדלא נקט יוה"פ ע"כ איירי בעוף ובחקפ"ג ושוב הו' בב"א וא"צ לנקוט יוהכ"פ וא"כ לדידך יקשה ליתני חטאת בהמה להדיא ואז נדע דסובר אא"א דא"ל דבגמר זביחה איירי מדלא נקט יוהכ"פ דא"כ ליתני זבח וא"ל דזבח שלו הו' לריוה"ג ז"א דגמר זביחה עובדה איירי אין נאסר רק בסוף וע"כ מדלא נקט זבח ע"כ גמר זביחה לא מהני כמש"כ לעיל א"כ אם ינקוט חטאת בהמה לא נטעה לומר מדלא נקט יוהכ"פ ע"כ בגמר זביחה איירי [ועוד בשלמא אי סברא פשיטא דאדם אוסר א"כ שפיר י"ל סמיך התנא דנדע בלא"ה בחקפ"ג איירי ונדע הטעם דלא נקט יוהכ"פ אבל אי אדם אוסר א"כ בודאי לא שייך לומר דסמיך התנא דלא נקט יוהכ"פ משום דאיירי בגמר זביחה כיון דמשכחת גח"ט בלא גמר זביחה אלא נאמר דאתיא כר"ע דאין חייב איוהכ"פ ולעולם אא"א אבל עתה דנקט חטאת סתם שפיר י"ל דסמיך התנא אסברא דא"א וע"כ בחקפ"ג ולכן לא נקט יוהכ"פ.] ולעולם אוסר שא"ש דא"כ גם זבח אבל מדנקט חטאת סתם ולא נקט חטאת בהמה באנו לטעות דלכן לא נקט יוהכ"פ משום דא"א וע"כ בחקפ"ג ובב"א ולא צריך למנקט יוהכ"פ וא"כ לדידך דאין אדם אוסר ליתני חטאת בהמה ולא נוכל לדייק דאדם אוסר מדלא נקט יוהכ"פ אלא נאמר דאתיא כר"ע דאין חייב איוהכ"פ בפ"ע וא"ל אי דלא בריוה"ג ליתני זבח ז"א דאי תני זבח ולא יוהכ"פ שוב נטעה לומר דסובר אדם אוסר ואיירי בגמר זביחה מדלא תנא יוהכ"פ ע"כ דבב"א ול"צ למנקט יוהכ"פ דאין בזה רבותא דבא בב"א וכמש"כ לעיל והיינו דנאמר דאתיא גם כריוה"ג דחייב ב' איוהכ"פ ושבת ולא נקט יוהכ"פ משום דאיירי בגמר זביחה והאי זבח בין שלמים בין חטאת דזבח אף חטאת משמע כדאיתא כל הזבחים שנתערבו, וע"ז משני קניא לכפרה והיינו דסובר התנא לסברא פשיטא דקניא לכפרה א"כ לכן לא נקט חטאת בהמה דא"כ נאסר ורק נקט חטאת סתם וסמך אסברא פשיטא דנדע דאיירי בחקפ"ג דבא בב"א מדלא נקט יוהכ"פ משום דאין בזה רבותא שבא בב"א עם שבת ודו"ק כי הוא פי' נעים מאוד.
עוד נראה פי' חדש בגמרא במאי דקאמר אי הכי ויתפרש ויתיישב ג"כ קו' הפלתי הנ"ל דמאי רבותא יש בש"ח כיון דאיירי בחקפ"ג דתפארת שמואל הקשה דילמא לכן לא נקט זבח דרבותא דחטאת היינו קרבן יחיד ולא חייב בשבת אפ"ה חייב אש"ח כמש"כ התוס' ותי' בפלתי א"כ ליתני יוהכ"פ לחוד דשלמי ציבור ליכא ביוהכ"פ ומעתה אני אומר דלמאי דמסיק בחקפ"ג באמת היינו רבותא דש"ח לא דנאסר אלא דחייב אף דחטאת ליכא בשבת (ומיושב בזה קו' הפלתי למ"ד אא"א אפי' במ"ר מאי רבותא יש די"ל באמת היינו רבותא דחייב אש"ח אף דהוה קרבן יחיד) ויתפרש האי אי הכי באופן זה דהיינו בשלמא אי אא"א א"כ ליכא רבותא בש"ח רק הו' רבותא משום דל"ח בשבת א"כ ל"מ למנקט זבח דאז ליכא רבותא דהו"א שלמי ציבור אבל כיון דא"א ואיירי בגמר מעשה א"כ זהו עצמו חידושא דחיילי בב"א וכמש"כ אני בהבנת התוס' או כמש"כ הפלתי בכונתם דהחידוש דלא נאסר לגבוה בלי מעשה וא"כ לנקוט זבח דהרי אין צריך לאשמעינן עוד רבותא במאי דחייב אש"ח בקרבן יחיד דבלא"ה יש רבותא והבן. ובזה יתפרש גם היטב הקו' דמקשה לר"נ דקאמר טעמא דחטאת עוף אבל זבח לא הכונה דליתני זבח ל"ק די"ל דאי תני זבח הו"א קרבן ציבור וליכא רבותא אבל הא קשיא ליתני חטאת בהמה דעתה דקתני חטאת סתם יש לטעות דהרבותא משום דאדם אוסר א"כ הרבותא הוא דהו' בחקפ"ג אבל אי תנא חטאת בהמה נדע דהרבותא דהו' קרבן יחיד ואא"א והבן.
והנה הסמ"ע כתב לחלק בין שחיטה ליי"נ בדעת הש"ע דכאן הביא ב' דיעות אי באית לי' שותפות אדם אוסר ובח"מ ביי"נ הביא רק דיעה אחת משום דכאן א"א לחלק הבהמה ולי נראה חילוק אחר דהנה הרא"ה כתב דלא שרי באכילה ורשב"א כ' למ"ד לצעורי' לכן אא"א א"כ ל"ש כלל סברא דלא שרי לה והנה לפי"ז י"ל באית לי' שותפות אף דנאמר דכונתו בחלק חבירו לצעורי' ואא"א אפ"ה שוב שייך עכ"פ דלא שרי לה מכח חלק של חבירו דשחט לע"ז וא"כ לכן אמרינן דכוונתו לצעורי' דהרי עכ"פ חלק של חבירו ג"כ נהי דלא אסר לא שרי לה אבל ביי"נ דל"ש הסברא דלא שרי לה [דלא כב"ח שכ' גם ביי"נ היכא דאא"א עכ"פ נאסר בשתי'] וא"כ אי נאסר באית לי' שותפות אמרינן לצעורי' א"כ תאמר דשרי בשתי' ולגמרי אתה מתיר לה לכן שפיר אמרינן באית לי' שותפות לא תלינן לצעורי' להתיר לגמרי וממילא נאסר בהנאה והבן.
בהא דמייתי הש"ס כתנאי עכו"ם שנסך יינו של ישראל אסור ריב"ב מתיר מפני שלאו כל כמיני' לאסור יינו וקשה לי הא י"ל דריב"ב ג"כ סובר א"א דשא"ש בישראל רק נכרי ס"ל דאינו יכול לאסור דהנה הרא"ש בפרק הכונס כתב הא דגזלן אינו קונה במשיכה משום דמאן א"ל שימשוך רק כיון דעשה קנין שמהני במקח וממכר חייב בשמירתו והנה נכרי הא אין קונה כלל במקח וממכר במשיכה ובהגבה א"כ י"ל באמת בישראל כיון דעכ"פ עושה קנין דמהני במכירה יכול לאסור אי הו' מנסך לי' ישראל רק בנכרי דלא עשה קנין כלל דמהני בדידי' אין יכול לאסור אף שהגביה אך י"ל דאדרבה בזה יתיישב קו' התוס' אפירש"י דאם הגביה הבהמה יכול לאסור והקשו תוס' הא כאן בניסך יינו דקניא בהגבה וכן יכול לאסור להנ"ל א"ש בנכרי דלא עשה קנין דמהני במקח וממכר דרק מעות קונות ע"כ הא דיכול לאסור משום דס"ל א"א דשא"ש וע"ז פליגי ריב"ב דאא"א דשא"ש מינה כמו בישראל היכי דלא הגביה אא"א דשא"ש אבל בישראל שהגביה שפיר פירש"י דיכול לאסור מדקניא לי' דעכ"פ עשה קנין דמהני במקח וממכר.
הנה בשמעתין אמרו באית לי' שותפות בגוה יכול לאסור יש להבין מאי טעמא דיכול באית לי' שותפות עכ"פ חלק חבירו אינו שלו ועומד לחלק [עש"ך בסי' ב' מה שהביא דברי הסמ"ע] דהא בקידושין דף מ"א נמי מוקמינן הא דיכול לעשות שליח באית לי' שותפות וכתבו המפרשים משום מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' עיי' בחי' הרי"ם וכאן הא לא שייך סברא זו לכן נראה עפ"י הא דאיתא בע"ז דף נ"ד אם ישראל ונכרי שותפים נאסר מיד קודם שעבדוהו משום דישראל סמיך דעתו אחלקו של נכרי עיי"ש ה"נ י"ל כן כיון דאית לי' שותפות וזה סמיך דעתו אשותפו שכל מה דיעשה שיהא לטובת שניהם ע"כ יכול לאסור וכן בהך דקידושין י"ל כך כיון דאית לי' שותפות סמך דעתו עליו לכן נעשה שליח כמותו [כמו דקיי"ל אליבא דאמת דשליח של אדם כמותו משום דסמיך דעתו עליו] ה"נ דסמך דעתו אשותף לכן שותף שפיר נעשה שליח ובזה יש ליישב קו' התוס' שהקשו אמאי לא דחי אהא דריב"ק ג"כ שאני הכא דאית לי' שותפות בגוה להנ"ל ניחא דריב"ק קאי אדתנן עבד שאמר לו רבו צא ושחוט ובעבד בודאי הא סמך דעתו עליו א"כ לא גרע משליח שיש לו שותפות דנעשה שליח ה"נ עבד נעשה שליח והבן.
והנה במה דפליגי רבינו ורש"י ותוס' דלפירש"י ורבינו באית לי' שותפות יכול לאסור י"ל דרבינו מצי סבור ג"כ כתוס' דרק בפירוש המשנה דמטמא מדמעו מנסך כתבו התוס' דאי אפשר לאוקמי באית לי' שותפות דאכתי שייך לצעורי' הכונה בחלק של חבירו אבל בחלקו באמת אסור א"כ היינו מדמע ובזה י"ל גם רבינו מפרש כן אבל לדינא גם תוס' סברו דהיין נאסר עכ"פ משום חלקו ואין פלוגתא בין תוס' ורבינו וכמו שאבאר דהנה רבינו כתב דלכן א"א דשא"שד לצעורי' קמכוין ותמהו דאי לצעורי' משמע דיכול לאסור אלא לצעורי' אמרינן דלא אסרו כלל ואפי' לדידי' מותר ואיך כתב רבינו שני הטעמים ונראה דהכונה כך דהמנסך ורוצה לאסור של חבירו כיון דאמרינן דאין נאמן ומוקמינן אחזקה דבודאי רק לצעורי' קמכוין א"כ לאחרים לא יכול לאסור היין שוב אף אי באמת הי' כוונתו לנסך לע"ז והוא יודע שכן אפ"ה שריא כיון דאין נאסר לאחרים גם לדידי' לא נאסר [עכה"ג פנ"י בקידושין דמקדש בע"א לא הו' קידושין דאין נאמן לכן גם לדידי' לא הו' קידושין אף שיודע שקידשה ודו"ק] ומעתה באית לי' שותפות ע"כ חלקו נאסר דכאן לא שייך דנאמר משום דלצעורי' קמכוין ואין נאסר לאחרים גם לדיד' שריא דבודאי לדידי' אסור דנאמן על שלו לכן שוב גם לאחרים אסור וקו' הפלתי איך נתיר מס' דלצעורי' ולפמש"כ ניחא בשל אחרים מותר מס' מאחר דשורת הדין דאין נאמן שוב אף אם באמת נסכו שריא אבל באית לי' שותפות דלענין חלקו לא שייך זה שוב באמת אסור גם לאחרים ודו"ק.
הנה בשמעתתא דהזשא"נ חזקי' סובר היזק שאינו ניכר ש"ה ורי"ו פליג דל"ש היזק נראה לבאר בב"ק דף י' יליף ר"ז מקרא דמכה בהמה ישלמנה דבעלים מטפלים בנבילה דקרי בי' ישלימנה ומבואר שם דהיינו דמיד שמתה היא ברשות הניזק רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה עד טריפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם חזקי' אמר מהכא והמת יהי' לו לניזק וכן תנא חזקי' והמת יהי' לו לניזק ומפרש שם בגמרא דנפ"מ לפחת נבילה לימא פחת נבילה תנאי והיינו דפחת שנפחתה עד שעת העמדה בדין שלא הי' נודע לבעלים אי הו' דמזיק דברשותו דמזיק קיימא הנבילה כיון שלא נודע או ברשותו דניזק קיימא הנבילה וכן כל דבר שהוזק א"כ יכול הוא לומר הרי שלך לפניך ואם הופחת דידך הופחת ע"ש בראשונים דאיירי בהופחת שלא הי' נודע עד שעת העמדה בדין א"כ נשמע מזה דהיזק שא"נ ל"ש היזק ויכול לומר הרי שלך לפניך והיא מה"ט שכתבנו [עיי' לעיל דף ס"ט] דעיקר קניינו של אדם החפץ וכיון שהחפץ עצמה הוא של הניזק ואין חייב אלא ממונו א"כ הפחת של הניזק לפי"ז מיושב מה שהקשה הח"ס איך אפשר שמה"ת יהא רשאי להפסיד ממון של אדם להנ"ל ניחא דבודאי אי הניזק רוצה ליתן הנבילה דהיינו דבר שהוזק למזיק בודאי חייב לשלם דמי כולו רק דפליגי כה"ג שהניזק אין רוצה ליתן דבר שהוזק למזיק [כגון שאין לו לשלם הכל] רק שישלם לו לפי ערך שהופחת דמיו אז יכול לומר הניזק א"כ הכל עומד ברשותך כבתחלה ומה שהופחת אין אני חייב לשלם דהרי שלך לפניך וזהו שאמרו כל אחד מזיק ויאמר פטור אני דהיינו שיאמר הרי שלך לפניך כיון שאין אתה רוצה ליתן לי דבר שהוזק א"ח אני דעיקר קניינך הוא החפץ והרי הוא שלך כבתחלה א"כ ישלן סברא מקרא דהיזק שא"נ ל"ש היזק ומעתה כיון דידענו טעמא דרי"ו למה מה"ת מותר נדע נמי טעמא דחכמים חייבו מטעם שלא יהא כל אחד הולך דיש סברא רבה לחייבו דהא אי הו' מרוצה ליתן לו החפץ הו' צריך לשלם א"כ מוטל עליו חיוב תשלומין רק שפוטר עצמו בטענת הרש"ל משום שאין נותן לו גוף החפץ א"כ אין החיוב תשלומין חיוב חדש שפיר יכולין לחייבו וכן מצד הסברא כיון שפוטר עצמו בטענת הרש"ל דהיינו דטוען כיון שגוף החפץ אתה מחזיק לך ע"כ אין אני חייב לשלם א"כ בודאי יש לחוש שכל אחד יאמר כן דמשמע לאינשי דשורת הדין כן וא"כ יש להוכיח מזה דלא כהראב"ד דס"ל היכא דלהנאתו לא קנסו דלפמש"כ כיון דהקנס לא חידשו חכמים רק אמרו כיון דמה"ת חייב רק שיכול מה"ת לפטור עצמו בטענת הרש"ל וחייבוהו חכמים כשורת הדין של תורה א"כ גם בלהנאתו הוא רק עכ"פ מעיקר שורת הדין חייבו לשלם חייבוהו חכמים לשלם אף היכא דלהנאתו ל"ש כ"כ שכל אחד ילך ויזיק והא דיקשה א"כ אמאי לא פריך גם למ"ד הזא"נ לק"מ דהא הכי איתא בגמרא ר"א מותיב ממשנה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שא"נ שמי' היזק בדיני אדם נמי לחייב ומסיק הוא מותיב לי' והוא מפרק לי' ומה הכריחו לתרץ קושיות עצמו אלא דזהו גופי' הכריחו דהא קשיא גם למ"ד הזשא"נ ל"ש היזק ופלא שלא הרגישו בו הראשונים א"כ ניחא שיטת רבינו דפוסק העושה מלאכה בפרת חטאת בהכניסה לרבקה והשיג הראב"ד הלא זה רק למ"ד ש"ה אבל למ"ד לש"ה אין צריך לטעם דלהכניסו לרבקה אמנם גם דברי הראב"ד צריכין אנו לתרץ דהא לדידי' קשיא להיפוך כמו שהקשה בגי"ת מאי פריך ר"א מהא דפטור בדיני אדם דילמא היכא דלהנאתו גם לחזקי' ל"ש היזק אמנם לפמש"כ א"ש גם שיטת הראב"ד דהנה טעמא דחזקי' דשמי' היזק הוא מטעמא דס"ל דדבר שהוזק הוא ברשות המזיק כדמוכח שם בב"ק [ובארתי במק"א] והא דנבילה לבעלים היינו בתורת תשלומין באמת והפחת שהופחת קודם שנודע חייב המזיק לשלם א"כ כיון דדבר שהוזק ברשות המזיק לא מצי לומר הרש"ל דהא באמת גוף דבר שהוזק היא של המזיק [והיינו מהאי סברא גופא כיון דהופחת דמיו ממילא אין לו קנין כלל בהחפץ רק הכל של הניזק רק שהניזק יכול לשלם לו בהנבילה בתורת תשלומין א"כ אינו יכול לומר הרי שלך לפניך [וכסברת הראשונים במזיק בידים לא שייך הרי שלך לפניך דהא באמת עומד הכל ברשות המזיק א"כ אין יכול לפטור עצמו בטענת הרי שלך לפניך א"כ הה"ד היכא דמכוין להנאתו ל"ש לומר דבהא רי"ו מודה דמה לו למזיק אם הוא להנאתו כיון דמצד הדין הוא של המזיק יטול לו את יינו וישלם הכל א"כ ע"כ גם בכה"ג שמי' היזק ונתיישב גם שיטת הראב"ד ולפי"ז ניחא דלא יקשה אכתי יזיק ויאמר שוגג אני דלפימש"כ באמת לא משום שכל אחד יפטור עצמו בטענות רק החשש שיטעון דמשוה"ד פטור כיון דהדבר שהוזק ברשות הבעלים פטור מלשלם וא"ש ומיושב נמי קו' התוס' אמאי לא יחייב היכא דקים לי' ג"כ משום שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לפמש"כ א"ש דהיינו דמשורת הדין פטור לא תיקנו לחייב משום שלא יהא כל אחד הולך ודו"ק.
ומעתה ניחא מה שהקשתי הא יי"נ הו' היזק ניכר דאין עוד שלו דאין לו בעלים וכאלו הוציאו לגמרי מרשותו דהנה בתורת גיטין הקשה הא בהגביה ע"מ להזיקו קנאו כמו שהביא דברי הש"ך נראה דזה גופא תליא אי ש"ה דבארנו דקניינו של אדם היינו החפץ א"כ כיון שהגביה ע"מ להפחית דמיו הו' כהגביה להזיק גוף החפץ וקנאו באמת אבל לא ש"ה משום דקניינו של אדם הוא החפץ א"כ במה שהגביה לנסכו לא נעשה גזלן על גוף החפץ דהא הגביה רק להפחית דמיו לכן פירש"י דהגביה ע"מ לגוזלו אז מתחייב לשלם דהא אי ל"ש היזק לא קנאו כלל וכיון שלא קנאו אין יכול לאסרו ואי לא מצי לאסרו דא"א דבר שאינו שלו אין כאן פחיתת דמים לא שייך לומר שנתחייב לשלם משעת הגבהה א"כ שוב שפיר כתב הרשב"א דהא במשנה לא קתני הגבהה בשלמא אי ש"ה וסגי בהגבהה ע"מ לנסכו בהגביה להיזק ג"כ קנאו ויכול לאסרו ניחא דלא צריך למיתני הגבהה דכל ניסוך מסתמא ע"י הגבהה אבל אי לא שמי' היזק וצריך דוקא שהגביה ע"מ לגוזלו א"כ הוה לי' למיתני במשנתינו א"כ לפי"ז לכאו' פלוגתא דרב ושמואל בהא גופא תליא דשמואל ס"ל דהגבהה צורך ניסוך וכתב המהר"ם שיף משום דאין אדם אוסר דשא"ש בלא הגבהה רק ע"י הגבהה יכול לאוסרו והא במשנה לא קתני הגבהה רק אי שמואל ס"ל דש"ה א"כ סגי בהגביה ע"מ לנסכו כדרכו וע"מ להזיקו דקנאו ויכול לאסרו א"כ הו' הגבהה צורך ניסוך א"צ למיתניא ורב ס"ל משעת הגבהה הוא דקניא דלא שייך לומר הגבהה צורך ניסוך דהא במה שהגביה לנסכו ולהזיקו אי' לקנותו ואי' לאוסרו רק אם הגביה ע"י לגזולו הו' מעשה אחריתא דתחלה בגזילה בא לידו והניסוך הו' אפשר א"כ קשיא אי איירי כהאי בהגבהה הו' לי' למיתניא כיון דהו' מעשה אחריתא (דהא אינו יכול לאוסרו בלא הגבהה דהא כן יכול לאסרו גם ע"י שותפות או בקיבל עליו התראה א"כ הו' לי' למתניא) ולכך פריך הגמרא לרב אמאי לא אמר מערב דהא אי היינו מנסך הו' לי' למתניא הגבהה ומשני היינו מדמע והיינו דס"ל קנסא מקנסא ילפינן ומיושב הקושיא דהא אי ש"ה לא הו' קנסא דהא לפמש"כ כל הקו' ליתני מערב היינו אי ס"ל לרב דלש"ה א"כ ע"כ דס"ל קנסא מקנסא ילפינן וא"כ מיושב קושייתי דכיון דאיירי שהניזק עכ"ח אין רוצה ליתן לו יינו דאף דאסור בהנאה רוצה לעכבו דצריך לו לחולה שיש בו סכנה כתוס' קידושין דף כ"ח לכן ל"ש היזק ויכול לומר הרי שלך לפניך ואין חייב לשלם הפחת רק לפי"ז תיקשי דא"כ אי' כלל לאסרו ולא הו' היזק כלל דלא שייך לומר דהגביה ע"מ לאסרו ולהזיקו קנאו דהא כיון דהזשא"נ ל"ה כאלו הגביה להזיקו כלל ממילא לא קנאו לכל ואין אדם אוסר דשא"ש ונראה דבאמת אי ס"ל היזק שא"נ ל"ש היזק מוקי המשנה במערב כמוש"כ או בהגביה ע"מ לגוזלו ואז שפיר יכול לאסרו חייב ולהמבואר שם בב"ק דאין שמין לגזלן והשבחים לגזלן א"כ היי"נ קנאו ונאסר ושוב הו' ה"נ דאין לו בעלים וכאלו נטלו כולו וצריך לו לשלם כולו וא"כ מיושב מה שהקשיתי דא"כ הא דתני במתני' המנסך אין כלל משום הזשא"נ אלא משום דכבר נתחייב בשעת שהגביה ע"מ לגוזלו איתחייב משעת גניבה כמו שהק' הכ"מ דלפמש"כ ניחא דשפיר תליא בהא אי ש"ה איירי שפיר אפי' בהגביה שלא ע"מ לגוזלו דכיון דהגביה להזיקו ולנסכו קנאו ויכול לאסור אבל לענין הא גופי' אי נאסר הא ע"כ משום דשמי' היזק ושפיר קתני עם המטמא והמנסך וא"כ ניחא דברי רבינו דכתב מערב יי"נ משום דבמנסך ממש לא מצי איירי דאי בלא הגביה ע"מ לגוזלו הא הו' באמת היזק ניכר דאסור בהנאה ל"ה שלו כאלו נטלו כולו מרשותו וכן באית לי' שותפות דמצי לאסרו או בהתרו בו וקיבל התראה דחייב אין משום כדי שידיעהו דהא לא הו' כלל היזק שאין ניכר דכיון דנאסר בהנאה שוב הו' היזק ניכר ורק כדי שלא יפטור משום קלב"מ כתב רבינו דכבר איתחייב משעת גניבה וא"ש הכל והא דיקשה א"כ הכהנים שפיגלו ג"כ הו' היזק ניכר דהא אסור בהנאה ע"ז י"ל דכבר כתבו תוס' בקידושין דפיגול ונותר אכתי קדשי ד' נינהו וא"כ לגבי גבוה לא שייך לומר דנאסר בהנאה הו' כנטלו מרשות הקדש דהא קדושת הגוף לא פקעו ומיקרי קדשי ד' והו' הזשא"נ והא דקתני בתוספתא המנסך דחייב מפני תיקון העולם דמשמע דהו' הזשא"נ י"ל דתיקון עולם היינו כקו' התוס' לאמת גם בקים לי' בדרבה מיני' יהא חייב שלא יהא כל אחד הולך ומנסך ודו"ק.
הנה בפסקי רבינו בעושה מלאכה בפרת חטאת כשהכניסה לרבקה פטור והשיג הראב"ד דזה רק למ"ד ש"ה אבל למ"ד לש"ה אין צריך לטעם דהכניסה לרבקה אלא כיון דלהנאתו לא גזרו וכונתו כיון דעכ"פ מדרבנן הו' חייב כמש"כ מרש"א אבל כיון דלהנאתו לא גזרו ונראה דגמרא כאן ס"ל דל"ה ניכר משוה דפרה לאו למזבח קיימא כמש"כ תוס' בשמעתין אבל רבינו לית לי' האי סברא כדמוכח בקידושין דף ס"ו דקאמר ס"ד שוורים לאו למזבח קיימא קמ"ל דשתיקה כהודאה דמיא ול"א דלאו למזבח קיימא א"כ שוב רק יש לפטור משום הזשא"נ וזה עכ"פ מדרבנן חייב ע"כ אוקים רבינו בהכניסה לרבקה ודו"ק שוב ראיתי שכ"כ אחרונים.
ועתה נבוא ליישב דברי רבינו התמוהים בפי' המשנה דהו' קשיא לי' במאי פליגי רב ושמואל אי אמרינן הגבהה צורך ניסוך הוא וס"ל דטעמא דשמואל דס"ל דהא דיכול לאסור הוא משום דקניא בהגבהה כדי לאסור נעשה עליו כגזלן דקנאו שיכול לאסור אבל אי לאו הגבהה אי' לאסור וגם לא מתחייב סקילה דהא הו' עדות שאי אתה יכול להזימן דיכולין לומר דצריכין להתרות בו כדי שיהא יכול לאסור אבל כיון שהגביה ויכול לאסור אף שלא התרו בו ממילא מתחייב סקילה א"כ הו' הגבהה צורך ניסוך והיינו כסברת רב אשי בע"ז דף נ"ד דהוכיח מפלוגתא דרבנן ובן בתירא דקאמר לאו כל כמיני' לאסור את יינו ולרבנן יכול לאסור דיכול לקבל דמי נזקו דמיקלי קליא והיינו כמו שביארתי בחי' לע"ז דהוכחה הוא מדרבנן כיון דלאו כל כמיני' ואי' לאסור רק אם קנאו בהגבהה דהא הגביהו ע"מ להזיקו ומיקלא קליא לי' [ולא אמרינן דהו' כהיזק שא"נ אלא דחשיב כאלו היזק גוף היין בעצמו דהיינו מיקלא קליא לי'] ומוכח דרשאי ליקח דמי יינו אבל רב ס"ל דלא אמרינן הגבהה צורך ניסוך משום דס"ל דמשום דהגביהו לנסכו לא קנאו וא"י לאסרו [רק בהגביהו ע"מ לגוזלו אז שייך דקנאו ויכול לאסור] ורק הא דיכול לאוסרו הוא משום דהתרו בו ובאמת גם סקילה אין חייב דל"ה עדות שאתה יכול להזימה אף אי לא הגביהו ולא קנאו ג"כ יכול לאסור א"כ אין הגבהה צורך ניסוך ולכן כיון דהגביהו שפיר מתחייב משעת הגבהה כיון דאחר שהגביהו כדי לנסכו כבר נתחייב [אף דבאמת אף אי לא הגביהו הו' יכול לאסור עתה שהגביה כדי לנסכו איתחייב בתשלומין דהא כיון דיכול לאסרו משום שקיבל התראה א"כ בשעת הגבהה כבר איתחייב בתשלומין אבל אי לא הו' יכול לאסרו מטעם שקיבל התראה לא הו' מתחייב משעת הגבהה שהגביהו כדי לנסכו (כיון דמה דיכול לאסרו הוא משום שהגביהו וקנאו כדי לאסור הו' בתשלומין איסורין דהוי דמי יי"נ דל"ש לומר כיון שנסכו מיקלא קליא דהא הו' הזשא"נ] דהא משום הגבהה וקנאו א"י לאסרו דרק קנאו לאיסור [כסברת תוס' חולין מ'] ולית לי' סברת רב אשי דמתיר ליקח דמי יינו וא"כ כיון דיכול לאסור רק משום שקיבל עליו התראה א"כ ל"ה הגבהה צורך ניסך ושפיר מתחייב משעת הגבהה לפי"ז א"ש מה שהקשתי לעיל הא מנסך יין של חבירו הו' היזק ניכר דמיקלא קליא והיינו כמ"ד אה"נ אין לו בעלים וכאילו הזיקו ונטלו כולו מבעלים [דלפמש"כ היזק שא"נ היינו משום דס"ל דעיקר הקנין של אדם בחפץ הוא גוף החפץ וכיון דאין לו בעלים הו' היזק ניכר א"כ קשיא משנתינו ובתוספתא מבואר כן דמפני תיקון העולם קאי גם אמנסך דהו' היזק שא"נ וקשה הא הו' היזק ניכר הן אמת דרש"י מפרש דקאי פלוגתא דרי"ו ור"ל אמטמא ומדמע אבל בתוספתא מבואר דקאי גם אמנסך] והנה לפי"ז מוכח משמעתין דלא אמרינן דהו' כאלו מיקלא קליא ומוכח דבאמת איסור הנאה יש לו בעלים א"כ לפי"ז לא שייך לומר דהגביה ע"מ להזיקו יכול לאסור דהא לא היזיק גוף החפץ ולא קנא גוף החפץ ועדיין שם בעלים עליו ואי' לאסרו [היינו למ"ד לא ש"ה דלמ"ד ש"ה הו' שפיר כאלו מזיק גוף החפץ ויכול לאסור בהגביה ע"מ לנסכו אבל אחר שתיקן לן חכמים דחייב אף בהיזק שא"נ כאלו היזק גוף החפץ שוב שפיר יכול לאסרו בהגביה ע"מ לאסרו דקנאו בזה גופי' שהגביה ע"מ לאסרו כשיטת רש"י בסוגיא דרבוצה] וא"כ לפי"ז לא משכחת דיכול לאסרו ע"י הגבהה רק בהגביה ע"מ לגוזלו ואז באמת פטור כמש"כ הרמב"ם בפי' המשנה דהגביה ע"מ לגוזלו דאיתחייב בתשלומין משעת הגבהה כיון דחייב סקילה דהא לא הו' עדות שאי אתה יכול להזימו והגבהה צורך ניסוך הוא דיכול לאסרו דיכול לאסרו בהגביה ע"מ לגוזלו אמנם שמואל ס"ל דהגבהה צורך ניסוך דס"ל דע"י שהתרו בו ל"ש לומר דיכול לאסור דא"כ הו' עדות שאי אתה יכול להזימה דבלא התראה אי' לאסור אעכ"ח כיון דהגביה ע"מ לאסרו יכול לאסור בלא התראה א"כ שוב הו' עדות שאי"ל ושפיר פטור דקים לי' בדרבה מיני' דהא ידע דחייב סקילה דהא הו' עדות שא"י להזימה אמנם היכא דהגביה ע"מ להזיקו ושלא ע"מ לגוזלו הנה א"י לאסרו ע"י הגבהה א"כ הגבהה זו אינו צורך ניסוך אלא הא דיכול לאסור רק ע"י התראה ושוב הו' עדות שאאי"ל [אבל לאסור שפיר יכול דכיון דעכ"פ קיבל התראה אין לך מומר גדול מזה] א"כ כה"ג שפיר חייב לשלם דהא לא ידע שחייב סקילה היינו דלא שייך לומר דהו' חייבי מיתות שוגגין דפטורין דזה שייך רק היכא דאמרינן אלו אתרו בי' מפטר לכן גם בלא אתרו בי' מפטר אבל כיון דבלא הגבהה אפי' אתרו בי' מפטר דעכ"פ לא ידע דחייב סקילה דסבור דהו' עדות שא"י וא"כ רבינו פסק כרב דמפרש במנסך ע"כ שפיר כתב דמשנה מתפרש גם במנסך בכהא"ג דהגביה כדי לנסכו והא דיכול לאסרו רק משום שהתרו ומה"ט פטור מסקילה א"כ מה"ט שוב לא הו' הגבהה צורך ניסוך ושפיר מתחייב משעת שהגביה כדי לנסכו [דאף דאינו יכול לאסור ע"י הגבה זו אבל עכ"פ נתחייב שפיר משעת הגבהה שהוא עכ"פ הגביה כדי לנסכו דהא אתרו בי' ויכול לאסרו מה"ט שהותרו בו] אבל בהגביה ע"מ לגוזלו באמת פטור דע"י הגבהה יכול לאסור רק דמשנה לא איירי בהגביה ע"מ לגוזלו כמש"כ רשב"א וא"ש דברי רבינו דמה"ט באמת חייב משום דבשעת הגבהה כדי לנסכו איתחייב ודו"ק והנה לפי"ז פסק רבינו כרב דמפרש משנה במנסך ג"כ והיינו הא דכתב רבינו דעכ"פ משכחת גם במנסך ובלא ידע שחייב סקילה ובארנו בכה"ג שהגביה שלא ע"מ לגוזלו רק לנסכו מסקנא דגמרא דחולין דבאתרו בי' יכול לאסור וא"ש].
ועתה נבוא לבאר דחזקי' לשיטתו דסובר ש"ה ומינה נדע טעמא דרי"ו דלא שמי' היזק וכאשר כתבתי מזה לעיל דהנה בח"ס הקשה היכי סברא לומר דמה"ת יהא פטור ויכול להפסיד כל ממון חבירו בהיזק שא"נ ותי' דרק מדין נזקין מדין מיטב מיעטה תורה אבל באמת בי"ד יכולין לכופו לשלם נזקו וחכמים תיקנו דחייב לשלם כל נזקו ומיטב כמו בהיזק ניכר אך הקשה דלמה לא יהא חייב מקרא דמכה בהמה ישלמנה דהנה בב"ק דף י' יליף ר"ז מקרא דמכה בהמה ישלמנה דבעלים מטפלים בנבילה דקרי בי' ישלימנה ומבואר שם דמיד שמתה הוא ברשות הניזק וחזקי' יליף מוהמת יהי' לו ופריך רכ"ה הא לאו קרא הוא דמזיק והשתא אם יש לו שאר נבילות יכול ליתן לו נבילה שלו פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לפחת נבילה דניזק הו' ובפנ"י תמה למה לא הקשה ר' כהנא לנפשי' דיליף מועד הטריפה ישלם ונראה דחילוק רב יש בין ר"ז ורב כהנא וחזקי' דהנה שיטת הרא"ש לקמן בפרק המניח דהא דפחת נבילה דניזק הו' היינו משעה שידע דהו"ל למוכרו וכן הובא בטוש"ע אבל ביש"ש חלק ע"ז כיון דברשות ניזק הוא לגמרי ברשות ניזק אף שלא ידע והיינו כיון דמזיק לא זכה בדבר הניזק א"כ ממילא הכל עומד ברשות הניזק ונראה דבהא פליגי דלר' זירא ורב כהנא הכל ברשות הניזק עומד משעה שהוזק ופחת של ניזק דאין למזיק בדבר הניזק שום דררא דממונא [וה"ה אם השביח הכל ברשות הניזק אף די"ל דהא עכ"פ הרי לא הפסידו כיון שהשביח אפ"ה כיון דלענין פחת הוא ברשותו גם לענין השביח הוא ברשות הניזק] אבל חזקי' דיליף מודמת יהי' לו דרק משעה שנודע הוא של ניזק כמש"כ תוס' ג"כ שם א"כ הו' כאל ויש לניזק חלק בו ורק מה דניתן לו נבילה היינו בתורת תשלומין לנזקו [ועיי' סמ"ע סי' ת"ג שכתב דהא דשמין השבחים לניזק הוא בתורת תשלומין שחל על המזיק והתורה רבתה ישיב אפי' סובין ומה"ט חולק בשבח של השבר וכן אם נתייקרו וכמו שאכתוב להלן] ע"כ פריך א"כ פשיטא אטו לא יהא יכול לשלם בנבילה שלו הא אפי' עם שאר נבילה יכול הוא לשלם לו עד דמשני לי' לא נצרכה אלא לפחת נבילה דניזק הו' והיינו דאף לחזקי' לא הו' בתורת תשלומין אלא כיון שנודע לו מהזיקו כבר עומד ברשותו רק קודם שנודע הוה פחת דמזיק.
ומעתה י"ל לחזקי' לא שייך לומר לחלק בין היזק ניכר להיזק שאינו ניכר [לפמש"כ הטעם דבהיזק שאינו ניכר גרע הוא משום דעכ"פ החפץ לא הוזק ויהא יכול לומר הרי שלך לפניך] א"כ מוכח לחזקי' לא שייך הרי שלך לפניך כיון דקודם שנודע אמרינן דכל דבר הניזק הו' ברשות המזיק א"כ ברגע שהוזק זכה בי' המזיק ועומד ברשותו ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך מאי איכפת לי אם הופחת משעה שהוזק ע"כ דבמזיק בידים לא אמרינן הרי שלך לפניך א"כ גם בהיזק ניכר כן כיון דאינו יכול לומר בנזיקין הרי שלך לפניך א"כ אין חילוק בין היזק ניכר לאין ניכר [וזה תליא ג"כ בסברא שכתבתי דלמ"ד הישא"נ ש"ה דסובר דעיקר הקנין של אדם היינו השיווי ואם הוזק שויו ממילא הוזק גוף החפץ וברשות המזיק הוא עד שיודע לניזק] רק בשוגג פטור כדי שיודיע ופריך מזיד נמי ומשני השתא אזוקי מזיק לי' אודע לא מודע לו דהיינו דכיון דכל זמן שלא נודע לו א"כ דבר שהוזק ברשות המזיק הוא והפסידו דידי' אם יופחת יודיע לו כדי שיכנס לרשותו ויהא הפסידו דבעלים אם יופחת עוד ואין לומר דלא יודיע לו מעולם א"כ למה הזיקו דהא ע"כ קו' הגמרא דמתחיל להקשות מזיד נמי כדי שיודיע לכאו' דקארי לי' מאי קארי לי' ע"כ דהקושיא היכא דלהנאתו הוזק א"כ שייך שפיר כדי שיודיע וע"ז משני אפ"ה מודיע לו שפיר כיון דבכל מזיק מודיע לו מיד מן ההיזק כדי שיהא עומד ברשות דהיינו בכל היזק ניכר א"כ ה"נ בהיזק שא"נ מודיע לו כדי שלא עומד ברשותו אף היכא דלהנאתו הזיקו כי לא די שהזיקו וחייב לשלם מהשהזיקו יעשה עוד זאת שלא יודיע לו ויהא חייב לשלם אם יופחת עוד [וא"ל דהא אי לא יודע לא יצטרך לשלם לעולם זה אינו דהא באמת הקשה הרשב"א הא אין ע"א נאמן ל"ש כדי שיודיע ותי' בח"ס דהכונה דאיכא עדים שטימא טהרותיו אלא שאין יודעים שאין שלו וצריך הוא להודיע שטמא טהרותיו ואלו עדיו א"כ ירא פן בלא"ה יודע לו לאחר זמן ויצטרך לשלם גם מה שנפחת אחר שהוזק מסתמא יודע מיד] ובזה הפי' נתיישב מה שהקשו לשיטת הראב"ד דבלהנאתו היזק שא"נ לא קנסו לשלם מאי פריך הש"ס מעושה מלאכה בפרת חטאת דיהי' חייב מדיני אדם הא פטור מלשלם כדי שיודיע דלא שייך אזוקי מזיק לי' אודיע לא מודע לו דהא להנאתו עשה ולפמש"כ אף דלהנאתו מודיע לו כדי שיפטור אם יופחת.