מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ג
הלכה א
אין המומין פוסלין בעוף וכן אחד הזכר ואחד הנקבה בעוף שלא נאמר תמים זכר וכו'. הנה רבינו נקיט לשון המקרא דכתיב בפ' אמור ולא נקיט קרא דכתיב בפ' ויקרא בכל מיני קרבנות זכר תמים ולא כתיב כן בעוף משום דלשון חכמים דאמר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף הכי משמע דדריש מקרא דכתיב בפ' אמור תמים זכר משא"כ בקרא דפ' ויקרא דכתיב זכר תמים דהקדים זכרות לתמות וא"ל א"כ אש"ס גופי' יקשה דלנקטו זכרות ותמות בעוף ותילף מקרא דפ' ויקרא הנה כבר פירש"י בקידושין כ"ד דדריש מקרא זה משום דמיותר לגמרי מדכתיב לרצונכם זכר תמים בבקר בכשבים ובעזים ולשתיק לימדך שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו.
והנה בלח"מ הביא להקשות בשם המזרחי בפ' ויקרא דאמאי לא נילוף בעוף תמות וזכרות מדכתיב ואם מן העוף דוי"ו מוסיף על ענין הראשון כי היכא דאמרינן דוי"ו דואם מן הצאן מוסיף על ענין ראשון ויליף צאן מבקר ובקר מצאן לענין צפון כדאמרינן בזבחים דף מ"ח ותי' בלחם משנה דממעט מוקרבנו דכתיב גבי צאן לומר לזה ולא לאחר והנה מפירש"י הנ"ל וכן מדברי רבינו מוכח דלא מוקרבנו ממעט תמות וזכרות בעוף, ועל מה שהקשה דנילוף אדרבה מוי"ו דכתיב גבי עוף דמוסיף על ענין ראשון וניבעי תמות וזכרות גם בעוף הנה כבר כתב הר"ן בנדרים דף ס"ב ד"ה ונערה המאורסה וכו' וז"ל: דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לא אמרינן אלא במקום דמוכחי קראי יעיי"ש לפי"ז כיון דבתחילת הפרשה כתיב מן הבהמה מן הבקר מן הצאן דהיינו דמפרש ואזיל כל מה שנכלל בבהמה וע"ז הוא דקאי ואם מן הצאן שגם זה בכלל בהמה דנקיט קרא מעיקרא משא"כ עוף הא ודאי אין בכלל בהמה לא שייך למידרש מוי"ו מוסיף על ענין ראשון דגם עוף כן דכתיב להביא מן הבהמה וא"ש.
אבל עוף שיבש גפו וכו'. מבואר מדברי רבינו דביבש גפו הו' מחוסר אבר והקשה ביריעות שלמה יו"ד סי' נ"ה למה ביבש גפו חשוב מחוסר אבר הא מחובר לגוף לא יהא אלא אבר המדולדל דמה"ט לא הו' כפרוש והו' כמחובר עדיין והעלה דמזה הוכחה לשיטת רבינו דסובר בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות לדעת הרה"מ ופר"ח סי' ס"ב דעכ"פ איסור יש מה"ת רק דאין לוקה וא"כ הו' שפיר כפרוש ואמנם במחכ"ת לא ראה הרשב"א בחידושיו בקידושין דף כ"ה שכתב הטעם משום דעיקר בעוף הגפים לפרוח בהן ולכן כיון דיבש הו' כחסר וא"כ אין כאן הוכחה ואבר המדולדל ורק לשיטת רש"י בזבחים דף ל"ה וס"ט דפוסל מום מגונה מהקריבהו נא לפחתיך גם יבש גפה פסל מהקריבהו וכמו שהעלה בטהרת הקודש שם והנה ביריעות שלמה תי' לשיטת הפוסקים דאבר המדולדל מדרבנן רק אסור אפ"ה נתמעט יבש גפה דהרי איתמעט גם מקרא דכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחי' ראשי איברים שלה כדאיתא בזבחים דף קט"ו א"כ שפיר נתמעט יבש גפה וכן אבר מדולדל דעכ"פ אינה יכולה לחזור ולחיות ומקרא דמן העוף אין אלא שיהא נאמרה ונישנית כמוש"כ התוס' בקידושין שם.
ושוב הקשה ע"ז אכתי איך אפשר לילף מכל החי דכתיב בב"נ שבמיתה תליא הו' כפרוש משא"כ לדידן בשחיטה תליא מילתא לא הו' כפרוש דאין שחיטה עושה ניפול ועכ"ח כדעת רבינו דגם שחיטה עושה ניפול דנהי דלא לקי איסורא איכא מה"ת והו' כפורש מן החי ושפיר הו' מחוסר אבר ותי' די"ל דממעטינן אבר מדולדל באמת מקרא דמן העוף ולא כל העוף דלמחוסר אבר אין צריך דנתמעט מכל החי וא"כ קרא דמיותר עכ"ח מאבר מדולדל וליבש גפה אתי ועיי"ש.
ואמנם לי נראה די"ל דבבכורות ל"ט ממעט מתמים מחוסר אבר וא"כ י"ל דממעט גם אבר מדולדל ויבשה גפה דעכ"פ אינו תמים ואך זה רק בבהמה לכן גלי קרא דמן העוף דגם בעוף יבש גפה ואבר מדולדל פסול דאין לומר דלא הו' כפרוש וכחסר דהא כבר גלי קרא בבהמה דלא הו' תמים אף דאין דין אבר הפורש כדין אמה"ח.
בהא דאמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אין עושה ניפול דכתיב לכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למיעוטא מאי אילימא למיעוטא בחייהם מנבלתם נפקא אלא ש"מ מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול וקשה לי דילמא אתי למעט נקובת הוושט שהוא נבילה מחיים דמנבלתם לא אמעוטי דהא הו' נבילה ולכן כתיב במותם נקובת הוושט דעכ"פ בחיים הם וצ"ע.
והנה קשיא לי בירושלמי פסחים דף פ"ט יליף משה תמים בפסח מצרים פסול בע"מ דאי למחוסר אבר ידעינן מב"נ וקשה אי מב"נ לא נשמע אבר מדולדל דרק בב"נ י"ל אבר מדולדל פסול דמיתה עושה ניפול אבל בשחיטה דאין עושה ניפול דפסח שחיטה בעי ותליא שחיטת הפסח בשחיטה לא במיתה אף במצרים א"כ לא הו' ידעינן אבר מדולדל לכן בעינן שה תמים בפסח מצרים למעט מחוסר אבר, ועוד קשה לי דהרי בבכורות דף ל"ט ממעט מתמים מחוסר אבר בפנים א"כ גם משה תמים נתמעט מחוסר אבר בפנים דלא נשמע מב"נ דאסור רק מחוסר אבר בגלוי ואולי י"ל גם בב"נ בקרבן דבעינן שחיטה לא תליא במיתה ואין עושה ניפול ואפ"ה מיעטה תורה אבר מדולדל ה"ה בישראל אך אכתי יש להקשות דנהי דבקרבן ב"נ בעי שחיטה לא תליא בשחיטה אלא במיתה כיון דאין נכרי בר שחיטה לא הותר לגבוה ג"כ אלא במיתה וצריך עדיין ישוב, אמנם בהא אי יבש הו' כמחובר עדיין מוכח מעירובין דף ק"א ביבלת יבש דמותר אפי' בכלי דאי פרוכי מפרך עיי"ש ברש"י ותוס' ומוכח דלא הו' כמחובר כלל אך מרבינו בפ"א שכתב דחתיכת יבלת יבש לא שרי אלא במקדש משמע דהו' כמחובר עדיין יש לומר דיבש לא הו' כמחוסר אבר ולשיטתו בק"פ שפיר מוכח כשיטתו דאיסור פירוש הוא מה"ת ודו"ק.
והנה לפמש"כ לעיל בשם רשב"א בקידושין דלכן נקט יבש גפה דפסול זה שייך בעוף יען דעיקר בעוף הגפים וכן כתב עוד הרשב"א בחולין דף נ"א דמהא"ט סברי שם האמוראים דשמיטת ירך בעוף כשר דבעוף דפורח ואינו נשען כ"כ על יריכו אין טריפות גדול כל כך כמו בבהמה ולפי"ז יש להשיב על מה שהביא ביריעות שלמה בסי' נ"ה ראי' דנשבר הגף סמוך לגוף טריפה מדנקט במשנה הנ"ל יבש גפה ולא נקט נשבר גפה כמו דנקט ברגל ועכ"ח דכהא"ג הו' טריפה ולפמש"כ אין מזה ראי' דנקט יבש גפה דזהו הפסול דשייך בעוף בגפה יען דפורח בו משא"כ שבירה דיכול לפרוח בהן כיון דחזר ונקשר וברגל דאין דרכו בעוף לשעון עליו כל כך נקט שבירה דהו' מום והבן אבל יבשה רגלה בעוף לא הו' מום דאין נשענת על רגלה.
התוס' בעו"ז הקשו למה צריך קרא מן העוף למעט יבש גפה הא כיון דמחוסר אבר פסול לב"נ כש"כ לישראל ותי' דהו"א כיון דאין תמות וזכרות בעופות גם מחוסר אבר כשר ועוד תי' דאי לאו קרא לא הו' נאמרה ונשנית ואסור גם לב"נ וקשה לי הא בסנהדרין דף נ"ז איתא דאי צריך למילתייהו לא הו' נאמרה ונשנית ואין אסור לב"נ והא כאן צריך למילתייהו לאסור בעוף משום דהו"א כיון דאין תמות וזכרות גם מח"א כשר א"כ שוב לא הו' נאמרה ונשנית ולישראל נאמרה ולא לב"נ וצ"ע.
הנה התוס' בע"ז ו' ע"א ד"ה אתך בדומין לך כתבו דליכא למעט מהכא מחוסר אבר ובעל מום דהאיכא קיום העולם והקשו א"כ למ"ד טריפה יולדת א"כ טריפה היכי ממעטינן ותי' דמכל החי' איצטריך למעט מחוסר אבר דאי לא כתיב אלא אתך הו' מוקמינן לי' למחוסר אבר ולא לטריפה דמסתבר טפי דלא מאיסה שאין כאן חסרון והא דפריך האי מיבעיא לי' למיעוטי טריפה היינו משום דמסתבר טפי למיעוטי טריפה היינו ממיעוט דכל החי דמשמע בריא ולא טריפה משא"כ מחוסר אבר הוא בריא בשאר הגוף והקשה מהר"ם דזה סברות הפוכות דמחוסר אבר ומסתבר טפי משום דמאוס והאיכא סברא להיפוך דטריפה גרע שאינה בריאה כל כך ונראה לפרש לפמש"כ הרשב"א בתשובה דטריפה שנולדה כך יכולה לחיות ולהוליד א"כ י"ל גמרא דפריך האי מיבעיא לי' למיעוטי טריפה דמסתבר טפי היינו בסתם טריפה ומשני מלהחיות זרע ושוב פריך למ"ד טריפה יולדת מנ"ל ומשני מאתך בדומין לך ואפ"ה צריך נמי קרא דכל החי דמאתך לא הו' ממעטינן רק מחוסר אבר ולא הו' ידעינן דטריפה שנולדה כך דנגד טריפה שנולדה כך מחוסר אבר גרע טפי ומסתבר למעט יותר מטריפה שנולדה כך לכן צריך קרא מכל החי למעט מחוסר אבר ומאתך טריפה ולפי"ז יש ליישב קו' המהרש"א ומהר"ם אמאי מהפך ר"א הלימודים מכל החי ממעט מחוסר אבר ומאתך טריפה כיון שכתבו תוס' דמכל החי מסתבר למעט יותר טריפה דאינה חי לפמש"כ ניחא דסתם טריפה ודאי מסתבר למעט מכל החי אבל בנולד כך לא מסתבר כל כך למעט מכל החי רק מאתך שפיר יש למעט יותר טריפה אפי' בנולד כך.
ולפי"ז מיושב קו' הכתנות אור בפ' נח בשם האלגזי מאי פריך הש"ס הניחא למ"ד טריפה אינה חי אלא למ"ד טריפה חי מאי איכא למימר גם למ"ד טריפה אינה חי מי ניחא דהא אי מקרא דלהחיות לא הו' נשמע רק משום לקיום העולם כמוש"כ התוס' בזקן וסריס אבל אסור להקריב טריפה אכתי לא ידעינן לכן צריך מכל החי לפמש"כ ניחא דכיון דאיכא טריפה דיולדת וחי ל"ש למימר מילתא דפסיקא דרק משום קיום העולם דא"כ טריפה שנולדה מבטן מנ"ל אע"כ כיון דגלי קרא למעט טריפה נתמעט כל מיני טריפות ובטריפות מבטן הא איכא קיום העולם אע"כ משום איסור להקריב נתמעט, עוד יש לומר דהנה תוס' שם בד"ה תמים כתבו וז"ל: וא"ת גבי קרבן למה אנו מצריכין מן הבקר להוציא טריפה תיפוק לי' מתמים וי"ל דהתם סברא היא למדרש תמים ולא בעל מום דמגונה לגבוה ביותר מטריפה תדע דבע"מ מגונה שפיר דכתיב גבי בע"מ הקריבהו נא לפחתיך הירצך והיינו טעמא דניכר אבל יש טריפות דאין ניכר אמנם רבינו ס"ל דגם בטריפה שייך הקריבהו לפחתיך ובאמת ממעטין מתמים גם טריפות והא דצריך דרשא דמן הבקר נראה ליישב דהנה האו"ח בספר כתנות אור הקשה הא בסנהדרין דף כ"ז אמרינן דכל מה דנאמרה בסיני ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואיתא שם היכא דאיכא למימר דלמילתייהו נשנית לא אמרינן דנאמרה גם לב"נ וא"כ מ"פ ל"ל מן הבקר נילוף קו"ח מבע"מ במנחות דף ו' הא איכא למיטעי דלישראל נאמרה ולא לב"נ דאף דאיכא למילף בקו"ח מבע"מ שיפסול לישראל אבל אינה מפורש ודא גרע מהיכא דנאמרה למלתייהו דלא ניתנה לב"נ א"כ אי לאו בן הבקר לא הו' נאמרה לב"נ דהא דממעטי' בע"ז טריפה לב"נ הו' נאמרה לישראל לכן צריך בן הבקר שתהא נאמרה גם לב"נ להנ"ל יש לומר דבאמת איכא קרא דתמים שיהא נאמרה ונשנית גם לב"נ ולכן אין צריך לזה מן הבקר כיון דאיכא קו"ח מבע"מ ממילא נתמעט מתמים מעתה י"ל גם למסקנא דאיכא ג' קראי למעט טריפה להקדישו ואח"כ נטרפה הכל סמך ע"ז דלענין נאמרה ונשנית אין צריך קרא דהא כבר נאמרה ונשנית מדכתיב תמים ממעט אף טריפה שאינה ניכרת דעכ"פ איכא הקריבהו לפחתיך ואייתר מן הבקר לטריפה ואח"כ הקדישה ולכן הביא רבינו דרשא זו דמזה נשמע דגם לב"נ טריפה אסור להקריב.
אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו וכו'. הנה מדברי רבינו משמע אף בלא נחטטה פסול וקשה דבקידושין דף כ"ד איתא אר"ש הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יצא בה לחירות ותנא תונא וכו' ואין תמות וזכרות בעופות יכול יבשה ידה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ובתוי"ש הקשו מהיכא נשמע דאם היתה סמוי' וחטטה דנעשה מחוסר אבר ע"י החטיטה וע"כ כתבו לפרש דראיות הש"ס הוא דלא אמרינן דסמוי' לבד משוי' לי' מחוסר אבר דא"כ למה נקיט חטטה הא בסמוי' לבד כבר נעשה מחוסר אבר ממילא קם לי' דינו דרב ששת וא"כ קשה אמאי נקיט נסמית עינו הו' מחוסר אבר הא בסמוי' לבד לא הו' מחוסר אבר עד שנחטטה וראיתי בשו"ת בית שלמה חאהע"ז סי' קמ"ט שעמד ע"ז ונדחק ליישב דרבינו נקיט לשון המשנה נסמית עינו וכ"כ תוס' זבחים דף ס"ח דהא דקתני התם שנסמית עינה היינו נחטטה דוקא שמחוסר אבר.
וכן אם נולד בו אחת מן הטריפות שאוסרין אותה באכילה הרי זה נפסל לקרבן. וכ"מ לא הערה מקור דברי רבינו בזה דעוף טריפה פסולה לקרבן וכתב מסברא משום הקריבהו נא לפחתיך ותמוה הא מום איכא נמי משום הקריבהו נא לפחתיך אפ"ה הא דרשינן תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות אמנם באמת הוא מבואר בש"ס בכמה מקומות והוא בתמורה דף כ"ט באפרוח ביצת טריפה א"כ משמע דעוף טריפה פסולה לקרבן וכן מוכח ממנחות דף ו' דפריך טריפה שהותרה מכללה מה הוא ואמאי לא קאמר שהותר מכללה בעוף אלא ודאי מוכח דטריפה בעוף פסולה למזבח ויותר מבואר כן בש"ס חולין דף ק"מ ציפורי טהורות ולא טריפות עיי"ש היטב במהרש"ל ובמהרש"א שם על רש"י שכתב טריפות פסול לגבוה משום מום וכן מוכח בזבחים דף ס"ט המולק ונמצא טריפה מטמא וע"כ מה"ת פסולה לקרבן דאי מה"ת חזיא איך מטמא בבית הבליעה ועיי' תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב בד"ה הא וכו' מש"כ דר"א ס"ל אנדרוגינוס אין מטמאין בבית הבליעה והא אסור להקריב מדרבנן אפ"ה קאמר ר"א דאין מטמאין בבית הבליעה א"כ מוכח דאי טריפה לא יהא אסור להקריב רק מדרבנן אין מטמאים בבית הבליעה וש"מ דעוף טריפה פסולה למזבח מדאו'. ועוד נראה להוכיח שיטתו של רבינו דעוף טריפה פסולה לקרבן דהא קיי"ל קרבן טריפה שעלה ירד ויקשה מ"ש מבע"מ לר"ע דלא ירד יען דכשר בעוף א"כ ה"נ כיון דאין טריפות פוסל בעוף אף בבהמה אם עלה לא ירד ומוכח דאף בעוף פסול אך י"ל דאין מזה ראי' דרק בבע"מ דליכא רק בקדשים לכן כיון דכשר בעוף למזבח לכן אף בבהמה אם לא ירד אבל טריפה דפסול גם בחולין אף אי בעוף כשר למזבח מ"מ אם עלה ירד וכה"ג כתבו התוס' בש"ס מנחות דף כ"ו דלא שייך לומר בטריפה דהורצה יען דהותר מכללה בעוף במליקה כיון דאסור אף בחולין.
והנה בזבחים דף ס"ח הקשו בתוס' כה"ג נמצאת בהמה טריפה לא ירד כיון דהוכשר בעוף במליקה ותי' דלא ילפינן תרתי בהמה מעוף ושלא הכשירו ממצוותו בכך ועוד דפסול טריפה קודם שחיטה ומליקה שאין דוגמתו קודם שחיטה והנה אי הו' אמרינן דליכא טריפות בעוף א"כ לא שייך לומר דהכשירו בכך וגם הוא קודם שחיטה א"כ תיקשי שפיר דגם בבהמה נאמר דלא ירד אע"כ דגם בעוף טריפתו פסולה לגבוה דאין לומר משום דאיתא בחולין א"כ גם תוס' לא הו' מקשין מידי אולם בטהרת הקודש הקשה אכתי נאמר בעוף גופי' אם נמצא טריפה דעכ"פ לא ירד כיון דהוכשר במליקה ושוב נילוף בהמה מעוף משלא בהכשירו וע"כ לומר כמו שכתבנו דמה שפסול גם בחולין לא אמרינן דלא ירד יען דמצינו כן בהכשירו במליקה ולא ילפינן שלא בהכשירו מהכשירו אפי' בעוף מעוף דליכא תרתי כיון שפסול גם בחולין וא"כ מהא גופי' הכרח דטריפה בעוף פסולה לגבוה מדקתני התם נמלקה ונמצאת טריפה מטמא בבית הבליעה ע"כ דפסול בקודש אלא שיש לתמוה אתוס' מנחות הנ"ל דנימא שעוף טריפה הורצה שהותר מכללה במליקה ותימא הא תוס' בזבחים כתבו דתרתי לא ילפינן בהמה מעוף ושלא בהכשירו מהכשירו בכך א"כ כש"כ דלא שייך להקשות דנאמר הורצה דכשר בהכשירו דתרתי לא אמרינן וצ"ל דקו' התוס' מעוף טריפה נאמר דהורצה דחדא מחדא וכמו שהקשה בטהרת הקודש וע"ז כתבו יען דהו' בחולין לא הורצה וא"כ ממילא דגם קו' טה"ק יש ליישב דלכן בעוף גופי' נמי לא אמרינן דאם לא ירד כיון דהפסול הוה בחולין וכמו שאמרנו.
אולם אכתי קשה על תוס' דהא קשיא קו' הטהרת הקודש דנאמר לא ירד ועכצ"ל לתרץ כתי' השני' יען דהפסול קודם שחיטה ומליקה אחר שחיטה א"כ מה הקשו תוס' דנאמר הורצה כיון דאפי' לענין לא ירד ל"מ מה דהותרה במליקה כש"כ דל"ש לומר מה"ט דהורצה והנה שם הקשה התוס' דנאמר מחוסר זמן הורצה דהותר בעופות לכאו' גם בה קשה הא כיון דמחוסר זמן ירד כמוש"כ תוס' זבחים דף י"ב ולא אמרינן דלא ירד כיון דכשר בעוף מכש"כ דלא מהני לומר דירצה מה"ט אך לזה י"ל דבאמת היינו דתי' בתוס' דכ' לא ירצה דמיום השמיני והלאה ירצה והיינו דמהאי קרא ילפינן גם דלא ירד וכמש"כ תוס' בזבחים דף י"ב אך יקשה אמאי לא קאמר עון שבת דהותרה מכללו בק"צ דהרי הא קרבן יחיד בשבת אם עלה לא ירד א"כ נאמר ג"כ דהורצה וא"ל דק"צ בשבת שאני דהכשירו בכך א"כ קשיא מאי משני עון שמאל הותרה מכלל ביום הכיפורים הא שבת ג"כ שהכשירו בכך אפ"ה הורצה כמוש"כ תוס' חולין דף מ' הא כאן מסקינן דמה שהכשירו בכך לא אמרינן הורצה ולכאו' י"ל דהא דהורצה קרבן יחיד בשבת אין משום דכשר בקרבן ציבור אלא משום דשבת לא חשיב מחוסר זמן ולמחר ראוי' כמו שנראה להדיא מתוס' חולין הנ"ל אבל הנה במשנה דכריתות מבואר כמו שבארנו דתנן בכריתות דף ז' במשנה אמרו להו ב"ש לא אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שאעפ"י שאין ראוי' לקרבן יחיד ראוי' לק"צ תאמר במפלת לאור שמונים שאין הלילה ראוי' לק"צ הרי דס"ל דהטעם משום דהותרה לק"צ ובאמת שיש לתמוה על תוס' דכתבו הטעם משום דזמנא גרים ולמחר ראוי' ובמשנה דכריתות משמע משום דראוי' לק"צ וצ"ע.
וראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ר סי' ל"ח שהביא ראי' לכאורה מזבחים דף פ"ה ואם איתא נכשיר בנרבע הואיל וכשר בעופות וא"כ אי נימא דטריפה כשר בעוף הו"ל לר"ע לאפלוגי גם אטריפה דתני שם במשנה ולימא אם עלתה לא תרד שכן כשר בעוף וע"כ דגם בעוף פסול טריפה וכתב דיש לדחות דבדרוסה בודאי פסול בעוף ג"כ וא"כ לא הו' יכול רע"ק לחלוק על טריפה דהי' צריך לומר ולחלק בין נטרפה בדרוסה לשאר טריפות והראי' שהבאתי לעיל מש"ס תמורה דף ל' דאמרינן שם מודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טריפה שפסול מוכח דעוף טריפה פסול ודחי בשו"ת שו"מ הנ"ל דילמא רק מדרבנן דמדרבנן בודאי טריפה פסול לגבוה אבל מדאו' מספקא לי', אך הביא ראי' אחרת מש"ס חולין דף מ' כגון שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש הא הו' יותר מחצי קנה פגום עד משהו מסוף הסימן וגמרו בשחיטת הסימן לא מצי מוקמי לי' ע"כ דפסול ולא חזיא לפנים ולא מחייב משום שחוטי חוץ.
בעוף אין מום פוסל אלא מחוסר אבר. הנה מדברי רבינו משמע דבעוף ליכא שום מום שיפסול אלא מחוסר אבר אמנם לא כן שיטת רש"י בזבחים דף צ"ה ד"ה הואיל שכתב דמחוסר אבר דפוסל משום דמגונה ה"ה כל מום מגונה ולא שרי רק מום שאין מגונה כעין דוקין שבעין דע"כ איכא משום דוהקריבהו לפחתיך וא"כ קשה לרבינו דס"ל אפי' טריפה פסול לגבוה רק משום הקריבהו לפחתיך א"כ בע"מ מגונה דאיכא נמי משום הקריבהו לפחתיך ג"כ יפסול בעוף והנה דעת התוס' להלן בשמעתין דמום מגונה פסול מדרבנן אך לכאורה קשה הא ר"ע מחייב בש"ח בבהמה יען דבעוף ראוי הוא וכי משום גזירה דרבנן יפטור ולכן אמאי נאמר דירדו כיון שמה"ת כבר קידשו המזבח אך י"ל דתוס' סברו ג"כ בהא כרש"י דרבנן סמכוהו אקרא דוהקריבהו חמיר כעין דאורייתא דהוה דברי קבלה ולכן שפיר ירדו ואם שחטו בחוץ פטור.
הלכה ב
תורים ובני יונה לפי שהם כמחוסר זמן בבהמה. ובשו"ת שו"מ מהד"ר ח"ב סי' קצ"ו הקשה כיון דקיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות א"כ כיון דבע"מ אין פוסל א"כ מחוסר זמן נמי לא יפסול ותי' דבתורין ובני יונה שאני כיון דלא הכשיר הכתוב רק תורין ובני יונה ושם תורין ובני יונה אין רק כשהן בגדר הזמן שגבלו חכז"ל וא"כ כל שהם מחוסר זמן פסולים דאין מין תורין ובני יונה כמוש"כ רבינו בה"ג לענין טומטום ואנדרוגינוס שהם פסול אף בעוף לפי שהם מין אחר וכן נשמע מש"ס מעילה דף י"א דאמר בהדיא דהו' כמחוסר זמן מוכח דאיכא בעוף משום מחוסר זמן והביא שם דברי המרכבת המשנה פ"י מה' רוצח שכתב דמחוסר זמן כשר בעופות וזה אינו כאשר נתבאר ועיי' מה שאכתוב בפרק זה הלכה ז'.
הלכה ג
אנדרוגינוס וכו' ספק זכר ספק נקבה הרי הוא כמין אחר וכו'. הנה מדברי רבינו נלמד דהא דאמרו אנדרוגינוס הוא ברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אי זכר אי נקבה אין הכונה כמו שמפרשים דהוא ברי' מין אחד אשר אין ידוע לנו אי הוא זכר או נקיבה דא"כ מאי האי דקאמר דיען דהוא ספק זכר ס' נקיבה הרי הוא כמין אחר דהרי אדרבא יען שהוא מין אחר לא ידענו בו אם הוא נקבה או זכר אלא נראה שמפרש שהוא ברי' בפני עצמו ברי' משונה אשר מחמת שינוי דידי' אין יכולין להכריע אי הו' זכר או נקבה [מעתה אומר אני שגם הא דאמרו חכמים כוי ברי' בפני עצמו ולא הכריע בו חכמים אי בהמה אי חי' אין הכוונה כמו שנראה מדברי תוס' שהכונה שהוא מין אחד אשר לא ידענו מה הוא אי חי' אי בהמה אלא דהכונה שהוא ברי' משונה ע"כ לא הכריעו בו חכמים אם להכניסו תחת סוג בהמה או תחת סוג חי' ואף כוי שבא מתייש וצביי' ג"כ מין משונה הוא דכיון דבא מהרכבה נולד ברי' משונה כמו שכתב בספר החינוך פ' משפטים בלאו דמכשפה לא תחי' דכל הרכבה מוליד ברי' חדשה לפי"ז יש ליישב קו' התוס' בש"ס כריתות דף כ"א דשם מרבה כוי דחייב אדם ול"ל קרא ע"ז כיון דכוי ספק חי' ספק בהמה א"כ ממנ"פ חייב אדם וכתבו דהאי כוי דהכא לא דמי לכוי דאמרינן בעלמא דלא הכריעו אם בהמה או חי' אלא דכוי זה הוא ברי' בפני עצמו שאינו לא חי' ולא בהמה ולפמש"כ ניחא דגם זה דאמרו בכמה דוכתי' דהוא ברי' בפני עצמו דלא הכריעו בו חכמים אי בהמה אי חי' הכונה ברי' בפני עצמו ברי' משונה ע"כ לא הכריעו חכמים אי להכניסו בדין בהמה או בדין חי' עכ"פ הוא ברי' משונה לכן הו"א דלא חייב אדם ע"כ צריך שפיר קרא לחייבו אדמו ואין צריך לומר דהאי כוי דכריתות הוא כוי אחר שאין לא חי' ולא בהמה.]
הנה בש"ס חולין דף ס' אמרינן אמר רב חנן השסועה ברי' בפני עצמו הוא שיש לה שני גבין ושני שדראות ובש"ס נדה איתא דבאה מבהמה טהורה וחי' דאין שכיח אמנם נראה ליישב דאיתא בירושלמי פ"ד דכלאים דאותה פרידה שהרכיבהו לשלמה היתה ברי' מששת ימי בראשית לפי"ז י"ל דגם השסועה היתה ברי' בפני עצמו אף דעתה אין שסועה אלא בנולד מבהמה הא פרידה ג"כ אין באה אלא ע"י לידה מסוסיא וחמור אפי"ה אמרו דהי' גם בששת ימי בראשית ברי' בפני עצמו רק שסועה היתה ברי' בפני עצמו אבל סתם שסועה באה מלידה מעתה י"ל בהא פליגי באנדרוגינוס אי הוא ברי' בפני עצמו שנבראת ברי' כזו שיש לה טבע כזכר ונקבה או דבאה רק בלידה ע"י סיבות שונות בשעת החיבור, דלמ"ד דברי' הו' היינו שהי' בריאה כזו בשעה שנבראו ולמ"ד דלית לי' ברי' בפ"ע היינו דלא הו' ברי' מששת ימי בראשית אבל הוא מתהוה ע"י הסיבות בשעת החיבור שנולד כמין אחר ולכן נתמעט מדכתיב זכר תמים וכו' ולזה כ' רבינו שהוא כמין אחר דלית לי' דהו' כברי' בפני עצמו דהיינו שמששת ימי בראשית כבר הי' ברי' זו ומשו"ה בה' נזירות כתב שאין בטבעו ולידתו היינו לומר שלא נברא כן בטבע אחר משעת הבריאה ראשונה אלא הוא מתהוה כן בלידה כמין אחר ולכן דינו משונה.
כעת ראיתי בס' מרכבת המשנה בפ"ד מאישות שכ' לבאר בארוכות כל הענין וז"ל נראה פשוט דסובר רבינו אע"ג דמצד הטבע טומטום ואנדרוגינוס הם ספק זכר ספק נקיבה ובודאי אינם מצד הטבע ברי' בפ"ע מ"מ מקומות יש שעשאן הכתוב לענין דינא כברי' בפ"ע היכא דמייתרי קראי וכן מבואר בלשון רבינו פ"ב מנזירות שכ' ככל הדרכים אלו באנדרוגינוס בדרכי המצות ולא בטבעו ותולדתו וכן מבואר בלשונו בה' אומ"ז שכ' הרי הן כמין אחר הואיל דכ' גבי קרבנות זכר תמים ונקבה תמימה דגלי קרא לעשותן כמין אחר ואעפ"י שבאמת מצד הטבע ספק זכר ספק נקיבה הן והא דפריך בגמ' בכורות דף מ"א אתי קרא למעוטי ספיקא לאו למימרא דכיון דהוה ספיקא בטבע לא אתי קרא למעטינהו דודאי אין זה קו' דשפיר גלי קרא לעשותן ברי' לענין דינא אלא ביאור הסוג' הזו דבכולה פרקין על אלו מומין קמנה המומין הקבועין שבבהמה בין בבכור ובין בפסולי המקדש כדמסיים שם במשנה על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסה"ק נפדין עליהן כדמסיק עלה בגמ' השתא משחט שחטינן מיפרק מבעיא אלא דקסתם כלהו כיחידאי ואח"כ מונה המומין עוברין ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה חוורור וכו' וטומטום ואנדרוגינוס לא במקדש ולא במדינה ר"ש אומר אין לך מום גדול מזה וחכ"א אינו בכור אלא נגזז ונעבד מפשטא דמתניתין דכי היכא דפלוגי בבכור פלוגי נמי בכל המוקדשין דלדעת ת"ק ה"ה בכל המוקדשים לא חשוב טומטום מום וגם אנדרוגינוס חריץ במקום בשר לא חשיב מום ולא הו' אלא ספק זכר וספק נקבה ואפשר דחשיב לת"ק במדרגת מומין עוברין ודינם לענין מוקדשין שאינן קרבים ולא נפדים וכו' ולדעת ר"ש חשיבי כמומין קבועין ונשחט במדינה וכן בקדשים נפדים עליהם אלא דבבכור אינו נגזז ונעבד כדין בכור בע"מ מעיקרא ולדעת חכמים הו' להו כברי' ומספקא לי' לבעל הש"ס אליבא דר"ש אי פסיקא לי' באנדרוגינוס דבכור הוא ומומו עמו או דילמא מספקא לי' ואת"ל קאמר וקבעי למיפשט מהא דתניא גבי עולה דכתיב הזכר למעט נקבה ומדכ' רחמנא שהוא זכר דרשינן דאתי קרא למעט טומטום ואנדרוגינוס מני אלימא ת"ק כיון דבאמת ס"ל דספקא הו' אפי' מצד הדין גבי בכור וה"ה למוקדשין כנ"ל ולא חשיב מומא ע"כ ליכא למימר דדריש קרא גבי עולה דהכתוב בא למעוטי לגמרי דלהוי בוודאי חולין ואינו נתפס בתמורה כיון דבאמת ס"ל לת"ק דלא עשאן הכתוב כברי' וא"כ למאי איצטריך קרא למעט שלא נקריב טומטום ואנדרוגינוס לעולה דשמא נקבה הוא דעת פשוט ולא איצטריך קרא אלא רבנן בתראי הא מחד קרא נפקי דקס"ד דליכא גבי בכור ייתורא אלא חד זכר וא"כ ע"כ הא דס"ל דגבי בכור נגזז ונעבד היינו משום דר"ש דהו' ברי' ממש בטבע ולא איצטריך קרא יתירא דכי היכא דממעטינן נקבה ממעטינן נמי טומטום ואנדרוגינוס אלא פשיטא ר"ש הוא ואא"ב פסיקא לי' דבכור הוא וזכר [וכן טומטום המטיל מום במקום זכרות] היינו דאיצטריך קרא בעולה להורות דחשיב כמומא אלא אי אמרת ספק זכר ספק נקבה הוא ל"ל קרא פשיטא דלא מקרב אותו לעולה מספק ומשני לעולם רבנן בתראי וס"ל דמצד הטבע ספיקא הו' אלא דבבכור נגזז ונעבד משום דגלי קרא לעשותו כעין ברי' להורות דאין נתפס בתמורה, ואח"כ קאמר ר"ח דמחלוקת ר"ש וחכמים באנדרוגינוס הוא דס"ל לר"ש דהוה מום ולחכמים דהו' כברי' לענין דינא אבל בטומטום ד"ה דהו' ספיקא לענין דינא וקדוש מספיקא בין בבכור בין בקדשים דלאו מומא הוא כלל ולא משונה הוא ודחוק הש"ס אליבי' למחוק כל הנך מקומות דמשמע שעשאן הכתוב כעין ברי' ומסיק אליבי' דר' חסדא דחכמים ורשב"י דברייתא דכו"ע מודים דטומטום ל"ה מומא והלכך במטיל מום במקום זכרות דכו"ע זכר הו' וקודש בבכורה אלא דלחכמים דברייתא אפי' במטיל מום במקום נקבות קדוש מספיקא דחיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ורשב"י דברייתא ס"ל דמטיל מום במקום נקבות ודאי נקבה הוא וכדהורה ר' אילעי דמטיל מום במקום נקבות חולין אמנם ר"ש דפליג אדר"ח וס"ל דחכמים דמתניתין אף בטומטום פליגי וס"ל דעשאו הכתוב כעין ברי' וע"כ מה"ט נמי כיון דס"ל לחכמים דעשאו הכתוב כעין ברי' אפי' מטיל מום במקום זכרות נמי חולין אע"ג דודאי זכר הוא עשאו הכתוב כעין ברי' וכיון דחכמים פליגי אף בטומטום ה"ה ר"ש דנקיט למילתי' בין ת"ק וחכמים פליג נמי אטומטום וס"ל דחשוב בע"מ קבוע אע"ג דלא ס"ל דהו' כברי' ולת"ק תרווייהו ספיקא הו' ואפ"ה טומטום לא ישחוט במקדש במטיל מום במקום זכרות אע"ג דלת"ק טומטומות לא הו' מומא מ"מ לא יצא מכלל ספק מעוך ונתוק וכרות כיון דקיי"ל הואיל ואישתני אישתני כי היכי דקיי"ל אשת טומטום לא חולצת ולא מתיבמת ולפי"ז אליבא דר"ש א"צ למחוק טומטום מכל הנך ברייתות די"ל דהיכא דגלי קרא גלי לדון דין הטומטום כברי' בפ"ע. ולענין פסק הלכה מדקאמר ר"מ שבקת תרי ועבדית כחד משמע דלא קיי"ל כרבנן בתראי בטומטום המטיל מום במקום נקבות שיהי' חולין לענין גיזה ועבודה אלא דוודאי לא הי' טומטום כדין ברי' לענין בכור אע"ג דוודאי לענין קדשים חשוב כברי' דקיי"ל כר"א דטומטום ואנדרוגינוס לא קדושים ולא מקדישים וכן לענין עירכין צ"ל דס"ל לר"א דשאני התם דגלי קרא לעשותו כעין ברי' משא"כ הכא גבי בכור לא קיי"ל כרבנן בתראי דדרשי זכר הזכרים לעשותן כמין ברי' א"נ דס"ל דהו' ברי' ממש בטבע וממעטו מחד קרא ואין קיי"ל כתרי תנאי דס"ל דטומטום לא חשוב ברי' בטבע וגם הכתוב לא עשאו כעין ברי' דלא מייתר הזכרים דאיצטריך לדרשא אחרינא כמוש"כ התוס' מיהו לא קיי"ל נמי כת"ק דס"ל דטומטום ספיקא הוא ולא מום הוא כלל דקשה שבקית תרי ועבדית כחד אלא קיי"ל דאין לך מום גדול מזה הלכך פסק רבינו פ"ב מה' בכורות נולד טומטום הר"ז ספק בכור ויאכל במומו לבעליו בין שהטיל מום במקום זכרות בין שהטיל מום במקום נקבות פי' דהוא ספק בכור אפי' במטיל במקום זכרות דשמא עשאו הכתוב כעין ברי' כרבנן בתראי ומותר בגיזה ועבודה וכן בהטיל מום במקום נקבות הו' ספק בכור שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומ"ש רבינו ויאכל במומו לבעלים אין כונתו שנמתין עד שיפול בו מום קבוע אלא דאין לך מום גדול מזה כמו שמנה רבינו טומטום בהדי מומין גם אפשר לומר דאע"ג דלענין קדשים חשוב טומטום כמום קבוע ונפדין עליהן וגרוע משאר מומין שאינן נתפס בתמורה אפשר דשאני התם דגלי קרא לעשותו כעין ברי' משא"כ לענין בכור דלא גלי קרא לעשותו כעין ברי' אפשר דקיל נמי ממום קבוע וחשוב כמום עובר שאינו נשחט עליו שהרי אפשר שיקרע הטומטום וימצא זכר תמים ולא יהי' לו שום מום באברי הזרע אע"ג דלא חשוב מום עובר ממש כיון כשאין רפואתו עתיד לבוא בודאי כמו גרב לח וחזזית שדרכן להתרפאות ומשו"ה חשוב מום קבוע לגבי קדשים דשאני בכור דלאו בר פדיון הוא ומן השמים אקדושוהו מרחם וקמי שמיא גליא שנקרע וימצא זכר ומשו"ה אינו נשחט על זה אמנם לענין אנדרוגינוס פסק רבינו כרבנן בתראי כיון דגם רשב"י דברייתא סבר לי' כחכמים באנדרוגינוס דאין קדושה חלה עליו את"ד.
והנה בבה"ט או"ח סי' תקפ"ט אי אמרינן דאנדרוגינוס הוי חודש זכר וחודש אחד נקיבה א"כ האיך אתי קרא למעט אנדרוגינוס דאין מילתן דוחה שבת דממנ"פ אי בחודש שהיא נקיבה פשיטא דל"צ כלל מילה ואי נולד בחודש שהי' זכר מנא ידעינן דיהא אח"כ נקבה והנה כן יקשה לכאורה איך אנדרוגינוס הוה מום הא בשעה שהוא זכר וראוי לקרבן זכר הרי אין בו נקבות ול"ה מום כלל ועוד קשה דהנה בשו"ת בשמים ראש בהגהות כסא דהרסנא כתב דבר חדש וז"ל כשהאבר ההוא היוצא אינו אלא דילדול בעלמא ואפשר שהוא האבר אשר לנקיבה הידוע לחכמי הנתוח שיצא לחוץ ואתהפיך כי כתונא עכ"ל א"כ לפ"ז נמצא בחודש כשהוא זכר אין כאן מום רק שאז התגבר אותו האבר ויצא לחוץ ובשעה שהוא נקיבה אין כאן מום שחזר האבר לפנים וכמו בשאר נקיבה [וכן משמע לכאורה בכתובות דף ס"ב בגמ' זה יצרו מבחוץ וזה יצרו מבפנים ופרש"י קשיו ניכר משא"כ בנקבה כשהקשה אותו אבר הוא מבפנים א"כ אין כאן מום כלל].
אמנם לפי מש"כ רבינו דהפסול משום דנשתנה א"ש דמום גמור ליכא בחודש שזה זכר הו' זכר מעליא ובחודש שהוא נקיבה הוא נקיבה ממש [וכמו שהביא בקרבן נתנאל ביבמות דף פ"א דמעשה הי' שבעת אחד שהוא זכר נשא אשה והוליד ממנה בנים ואח"כ בעת שהי' נקיבה נישאת לאיש והולידה היא בנים] ורק הפסול משום שנשתנה שבוודאי שינוי הוה זה גופי' שהאבר שיש לה בנקבות דוחה לפעמים ויצא לחוץ ונעשה זכר. אולם ראיתי בתפארת ישראל פ' ראד"מ העלה דלעולם יש לה מיד כשנולד זכרות ונקבות רק שבחודש אחד מתגבר הזכרות ובחודש אחר מתגבר הנקבות וא"כ לפי דבריו הו' בעל מום גמור ולמה צריך רבינו לומר הטעם משום שנשתנה תיפק לי' משום דהוה מום גמור. אמנם לפי מה שהעלה בקרבן נתנאל ביבמות דעפ"י רוב ספיקא הו' אבל יש מיעוט שהן ברי' בפ"ע ויש להם כח זכרות וכח נקבות א"כ ניחא די"ל דתרווייהו משכחת שפיר דאותן שהן ברי' בפ"ע שיש להם שני כוחות הם באמת בע"מ גמור רק אותן שהן מאבא דספיקא הם לאו בעלי מומין רק או זכר או נקבה לא מיפסל רק משום דנשתנה.
בספר ח"נ ראיתי שכ' הסתירות שיש בזה בדברי רבינו וז"ל דרבינו סובר דר"ח דאמר מחלוקת באנדרוגינוס משום דמשמע לי' דחכמים ס"ל דאנדרוגינוס ברי' הוא וטומטום ספיקא הוא ולכך קאמר דלא פליגי רבנן אלא באנדרוגינוס דמסתבר טפי דברי' הוא אין סברא לאוקמי בטומטום דספיקא הוא ולכך קדוש מספיקא ולכן מסיק דסמי טומטום דהו' ספק ולא ברי' אמנם דעת רבינו שפסק כרי"ו דבאנדרוגינוס ספיקא הוא אלא שא"א להתברר כיון ששניהן ספק מחד יתורא ממעוטי תרווייהו דשקולים הם ולכך כ' רבינו לכולהו ברייתות ולא סמי מינייהו טומטום דתרווייהו מחד יתורא מימעטי וא"ת לפי"ז אמאי חולק רבינו בה' בכורות שכ' באנדרוגינוס אין בו קדושה כלל ובטומטום כתב דספק הו' די"ל כיון דאנדרוגינוס ספיקא שאין יכול להתברר והתורה אמרה זכר וודאי ולכך פסק שאין בו קדושה כלל אבל טומטום דאפשר להתברר כשיקרע לכן פסק דספק הו' דחיישינן שנקרע והוי קדוש למפרע דקדושת רחם הוא משא"כ בשאר קדשים דקדושת פה נינהו ולכן לא חיילא קדושתן עליהן דבקדשים בעיא שלא יהא בו ספיקא דזכר וודאי נקבות ודאית כתיב את"ד אולם לפי דרכו קשה מעופות דכ' ג"כ רבינו דנפסל בהן טומטום ואנדרוגינוס והא בעופות לא שייך תמות וזכרות והרגיש בס' ח"נ בזה וכ' דעופות ילפינן מבהמה והוא דחוק.
והנה בב"ב דף קכ"ו איתא דטומטם שנקרע אינו נוטל פי שנים מדכ' והי' הבן הבכור שיהי' ניכר שהוא בן בשעת לידה ומבואר שם דהיינו משום דאייתר תיבת והי' ותיבת בן דרשינן הכי כמבו' בהגהות הב"ח הרי דדוקא במקום דאייתר קרא דרשינן כן שיהא זכר ודאי מעיקרא אבל היכא דלית לן קרא להכי כמו בשילוח מן העזרה או בבכור לכהן לא דרשינן כן מכח סברא וא"כ נשמע מזה הא דנסתפק בס' אות ברית בה' מילה בטומטם בכור שנקרע ואח"כ נמצא זכר אם הבעלים צריכים לתנו לכהן או נימא איגלאי מילתא למפרע שהי' בכור ודאי וצריך ליתנו לכהן או כיון דהו' ספק בשעת לידה א"צ לתנו לכהן וכן לענין הבן אי האב חייב לפדותו מהכא נשמע בכל הנו ספיקות דלית לן קרא מיותר למידרש דצריך שיהי' זכר ודאי מעיקרא שוב אחר שנקרע שפיר איגלאי מילתא למפרע שהוא זכר אך בתוס' בכורות דף מ"ח ד"ה ואתי קרא כ' דאם נקרע אפ"ה נתמעט יען שהוא משונה.
וכהא"ג בחולין לענין מתנות כהונה דבעינן מבורר בשעת שחיטה עח"ס פ' הזרוע והלחיים.
והנה טומטם בארנו דפסול לא מטעם דהו' ספק נקיבה אלא דתורה פסלתו כיון דאפשר שלא יתברר לעולם אם הוא זכר או נקיבה. ובהא ניחא לי מה שהקשה בשו"ת רע"א מהד"ב ע"ח מש"כ הטור חו"מ סי' פ' דטומטם ונקיבה נוטלין בשוה ואמאי הא הו' דומיא דספק ויבם דטומטם יורש בודאי עכ"פ חלק נקיבה א"כ הו' ודאי וספק ודיינין לי' לודאי שהוא זכר א"כ אין מגיע לנקיבה כלום להנ"ל ניחא דטומטם אין נכנס כלל בגדר ספק זכר דאף אי הו' זכר אם הו' נקרע כיון שלעולם לא נקרע א"כ אין בו דין זכר כלל והו' כברי' בפני עצמו ואין מגיע לו רק חצי כמו בבת ובת.
הלכה ד
וכן הכלאים וכו'. הנה בשמעתתא דחוששין לזרע האב קשה לי דקאמר שמואל דהלכה כחנני' ומסיק דאזדא שמואל לטעמי' דקאמר דחכמים פליגי ארי' וסברי דכל מין פרידה מין חדא הוא דבא מן הסוס ומן החמור ובעיא בגמרא אח"כ אי מיפשט פשיטא לי' לר"י דאין חוששין או דמספקא לי' נפ"מ לאסור פרי עם האם יפשט דמספקא לי' כיון דתניא דפרי עם האם אסור וקשה לי איך מוכח מזה דמספקא לי' דהנה הם חששו לזרע האב דחנני' דמחייב אזכר ע"כ לדידי' שוה גורם דאב לגורם דאם הו' ס"ל דחייב אזכר כמו אאם אולם אף לרבנן דפליגי אחנני' היינו די"ל דס"ל דלא אלים כחו דאב כמו כחו דאם אבל בכל זה עכ"פ אין הכרח דסברי דבתר כח לא אזלינן כלל דשפיר מצי סברי דעכ"פ גם לאב יש כח וגורם דידי' ג"כ כח לאסור אלא דכאן אין לחייב אלא אי אמרינן דאלים כח דאם אז מסתבר דחייב אאביו כמו אם וא"כ לפי"ז חנני' דסובר דאלים ככח דאם ע"כ סברו חכמים דכל מין פרידה אחת הוא וע"ז פליג ר"י דסובר דלא אלים ככח דאם דלא אמרינן חוששין לזרע האב בכהא"ג אבל עכ"פ פרי עם האם אסור כיון דעכ"פ יש כח דאב וגורם דידי' ונהי דתוס' בדף נ"ח כתבו דל"ש זוז"ג רק בחד היתר היינו דבכהא"ג ל"ש זוז"ג ורק מיקרי חוששין לזרע האב כמוש"כ תוס' בכורות דף ז' ונהי דאין חוששין לזרע האב היינו שאין אלים ככח דאב אבל עכ"פ גורם הו' ואף למ"ד זוז"ג אסור היינו באחד היתר ואחד איסור ומשום ביטול אבל בשניהם היתר זוז"ג אסור דלא שייך ביטול ועיי' אבני מלואים סי' מ"ו וא"כ פרי עם האם שפיר אסור ולישב נאמר דגמרא כאן קאי למ"ד זוז"ג אסור א"כ לדידי' אי אין חוששין לזרע האב היינו אי לא אמרינן דכח אב הו' ככח אם אז עכ"ח אפי' כגורם לא הו' דאי הו' כגורם ואסור משום גורם א"כ היינו זוז"ג דאסור והתוס' כתבו בשניהם היתר לא שייך זוז"ג [דסברת תוס' שייך בין למ"ד זוז"ג אסור בין למ"ד זוז"ג מותר] א"כ ע"כ אפי' משום גורם לבד אין לאסור אלא אי הו' כח אב כאם אז יש לאסור אבל להלכה דזוז"ג שריא שפיר י"ל נהי דאין חוששין אבל עכ"פ גורם הו' רק דבשאר איסור זוז"ג שרי ובשניהם היתר זוז"ג אסור אבל לא משום דאלימא ככח האם אלא דמשום גורם לבד אסור ובזה מתו' קו' התוס' בבכורות שהקשו אי אין חוששין לזרע האב אפי' גורם לא ליחשוב ואמאי וולד טריפה שריא משום זוז"ג ולפמש"כ ניחא דבאמת גורם הו' עכ"פ ובשניהם היתר ג"כ שייך בהו איסור כגון שאסור פרי עם האם ובאחד היתר שריא משום זוז"ג שריא באו"ה וא"כ ניחא נהי דפרידות זע"ז אסור היינו משום דכח האב נהי דיש בו דהרי אסור פרי עם האם אבל כיון דלא אלים ככח אם הו' א"מ דכאן גורם דאב סוס ועיקר גורם דאב חמור ובאידך גורם עיקר דאם סוסי' וגורם דאב דקליש מכח דאם חמור א"כ אין הענין שווים וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דפסק פרי עם האם לוקה אף דאין חוששין לזרע האב דנאמר שיהא לגמרי ככח אם אבל גורם וכח אב אמקצת עכ"פ איכא ובפרידות זע"ז אסור כיון דאין כח דאב ככח דאם ל"ה שווים לכן לקה ג"כ ונכון מאוד.
ובזה יש לומר דכל השקלא וטריא כאן קאי דסבר ר"א זוז"ג אסור בעלמא א"כ גם רבנן דלא פליגי עלי' אלא בחוששין לזרע האב או במקצת שה אבל בזה דסבר ר"א דזוז"ג אסור לא פליגי עלי' רבנן ע"כ הו' סבר הש"ס דהך חוששין לזרע דאמרי רבנן היינו לגמרי כחנני' דאלים ככח האם וע"כ פריך באמת לפלוגי בפלוגתא דחנני' וע"כ פריך מכיסוי הדם בצבי הבא על התייש אי חוששין לזרע האב הו' מקצת צבי וא"כ לחייב בכיסוי כיון דכח אב אלים ככח אם א"כ כמו דחייב באותו ובנו לרבנן דהו' בתייש הבא על הצבי משום מקצת שה ה"נ לחייב בכיסוי ומשום חוששין לזרע האב והו' מקצת צבי וע"ז מסיק דעכ"ח מספקא לי' לרבנן וכן במתנות בתייש הבא על הצבי דמשמע בשמעתין אי הו' חוששין לזרע האב הו' מחייב בחצי מתנות דשה אפי' מקצת שה ואי אין חוששין לזרע האב פטור לגמרי אבל להלכתא דזוז"ג שריא שפיר י"ל דנהי דאין חוששין לזרע האב אבל עכ"פ גורם הו' ע"כ לענין אותו ואת בנה דשם כיון ששחט נשחט גם חלק השה שיש ע"כ שפיר דרשינן שה אפי' מקצת שה אבל לאינך מתנות נהי דחששין לזרע האב דגורם הו' משום זה לא שייך לחייב במתנות כאשר אבאר דהנה ביריעות שלמה הקשה כיון דדרשינן שאפי' מקצת שה א"כ לחייב כל המתנות כמו לר"ש דמרבינן דמחייב בכולו וצריך לומר דעכ"ח דאין הכונה דמשמעותי' אפי' מקצת שה אלא דהכי דרשינן דהוא מילתא דמסתברא כמו דתורה חייבה על שה כולו כל מתנות כך חייב חצי מתנות אחצי שה וכמו דאמרינן בעלמא חמש אפי' חצי חמש לענין פדה"ב או חצי דו"ה ולפי"ז י"ל דשה רק שייך אי חוששין לזרע האב דהו' כגורם דאם א"כ כמו דבצבי הבא על התיישה אמרינן שה אפי' חצי שה כך שייך לחייב בתייש הבא על הצבי דהו' ג"כ מסברא לחייב בחצי מתנות אחצי שיות ושפיר שייך לדמותו לאותו ואת בנו דבילדה בת ובת ילדה בן דחייב אבל אי ל"א דחוששין לזרע האב אלא דהו' גורם ע"ז באמת לא מסתבר למידרש דאפי' אגורם חייב אחצי מתנות דמאן לימא דהו' גורם דאב חשוב כ"כ דלחייב חצי מתנות כיון דלא אלים ככח דאם ואיזה שיעור אתה נותן לו אפי' חצי לא שייך לחייב ולדרוש דחייב ברבוע מתנות ל"ש דילמא אפי' ברבוע לא חשוב ע"כ לא דרשינן כה"ג אפי' מקצת שה ורק לענין אותו ואת בנו אפי' אי גורם לא הו' אפי' כחצי אלא מקצת בעלמא עכ"פ זה המקצת של שיות נשחט שפיר חייב בשלמא אי הפי' דשה משמע אפי' מקצת שה אז כיון דהו' עכ"פ בהאי בהמה מקצת שה דגורם הו' עכ"פ אז הו' שייך לדמותו לאותו ואת בנו אבל זה לא דרשינן דא"כ לחייב בכולו מתנות אלא ע"כ זה רק מילתא דמסתבר דחייב אחצי מתנות וזה לא מסתבר היכא דל"ה אפי' חצי אלא מקצת בעלמא ודו"ק.
וכן לענין כיסוי הדם בשלמא אי חוששין לזרע האב חייש ככח האם שפיר חייב בכיסוי מכח מקצת צבי דל"ש ביטול כיון דהו' זה כזה אבל אי לא הו' ככח האם אלא מקצת עכ"פ הו' א"כ נתבטל הדם כקו' התוס' באמת מהך דביצה ותירוצם ל"ש דיש בכל מקצת חלק דם שחייב בכיסוי כיון דהשה רוב נתבטל למאן דסובר דבטיל ע"כ ל"ש לחייב בכיסוי ועיי' באחרונים שרוצים לתרץ ג"כ דרמב"ם סבר כהך דביצה אך זה דוחק לומר דסוגיות פליגי ולפמש"כ ניחא דלפי סוגיא דחולין דסברו דחוששין לזרע האב כמו לזרע האם שפיר חייב בכיסוי כתי' התוס' דבכל משהו יש חצי צבי אבל אי לא הו' כזרע האם א"כ נתבטל ברוב ופטור שפיר מכיסוי ונתיישב היטב דברי רבינו, וא"ל דבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול דהא לר"ן כל זוז"ג משום ביטול ודו"ק.
ובזה יש לתרץ קו' התוס' אמאי פריך מכלל דלר"א פשיטא לי' קשיא ממתנות לחייב בכולהו מתנות והקשו תוס' אפי' אי מספקא לן לר"א ג"כ קשיא לחייב בחצי מתנות כיון דמקצת שה אית לי' לפמש"כ ניחא דבודאי אי לא הו' מדמה כיסוי לאותו ואת בנו הו' מצריך לפרושי כך דרק לאותו ואת בנו שייך מקצת שה משום דכשנשחט כל השה נשחט אבל לענין כיסוי הדם שפיר יש סברא לומר דלא חייב תורה אמקצת דם כיסוי כיון שבא בתערובות תמיד ולא משום ביטול אלא יען דאנן בעינן אפי' חצי אחצי בהא"ג לא חייב וכן במתנות אפי' אמקצת שה דאם שהוא בודאי עכ"פ כחצי שיות לא דרשינן דלתחייב דרק אכולו שה חייבה תורה אבל אמקצת שה לא חייבה תורה כמו דדרשינן חמש ולא חצי חמש ורק באותו ואת בנו שאני דעכ"ח נשחט האי מקצת שיות דהרי ע"כ באותו ואת בנו שאני דאפי' אי אין חוששין לזרע האב כמו לכח דאם אלא דגורם הו' מחייב מהאי טעמא באותו ואת בנו א"כ עכ"ח לא דמיא לכה"ד ומתנות אבל אחר דפריך מכיסוי הדם ע"כ משום דסובר דגם בעלמא שייך לדרוש כך לחייב אפי' אמקצת אז קשה גם במתנות לחייב בחצי מתנות אמקצת שיות דאם והבן [ובזה אמרתי לפרש דגמרא מסיק לאחר דלר"א מספקא לי' במאי פליגי בשה אפי' מקצת שה לכאו' קשה הו' לי' למימר אלא בשה אפי' מקצת שה פליגי ומדלא קאמר כך משמע דפלוגי גם בחוששין לזרע האב ולפמש"כ ניחא דר"א מספיקא לי' אי חוששין לזרע האב היינו אי כחנני' דדמיא לגורם דאם לגמרי וע"כ סובר דלא דרשינן שה אפי' מקצת שה כיון דכח האב אלים כ"כ אין לחייב אמקצת שה דאם לבד ורבנן מספקא להו ג"כ אי חוששין לזרע האב היינו אי הו' עכ"פ כגורם בעלמא אבל כגורם דאב ל"ה ע"כ דריש אפי' מקצת שה לחייב מצד שיות דאם כיון דאלים יותר מכח האב ובזה ניחא ליישב קו' התוס' אר"ש אמאי לא פליגי ר"א גם לענין חלב לפמש"כ ניחא דרק לענין כיסוי הדם ומתנות סברי ר"א דלא דרשינן שה אפי' מקצת או צבי אפי' מקצת צבי דא"כ לחייב בכולהו מתנות ורק לגבי אותו ובנו שייך אפי' מקצת שיות כיון דעכ"ח נשחט גם חלק זה אבל לענין איסור דחלב כיון דיש בהאי אם כח דאב עכ"פ דהיינו כח בהמה ע"כ חלבו אסור ודו"ק, ובזה ביארתי היטב כל דברי רבינו המוקשים בשמעתתא דא בה"ל שחיטה וב"ה ביכורים וב"ה כלאים ויבואר עוד במק"א.
שבעת ימים וכו'. הנה ברמב"ן פירוש דהכי קאמר קרא דלאו דמח"ז חדא שבעת ימים תחת אמו ועוד אני אומר לך שור ושה לא תשחטו ביום אחד והכל נכלל באיסור דמחו"ז, ולי נראה לפרש בזה כל הענין שבריש פ' אותו ובנו דקאמר אין לי אלא בחולין במוקדשין מניין ת"ל שור ושה כי יולד וסמוך לי' ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ואימא במוקדשין ולא בחולין ת"ל ושור הפסיק הענין ואימא בחולין ולא במוקדשין ת"ל ושור ו' מוסיף על ענין ראשון ואימא מה קדשים כלאים לא אף חולין כלאים לא והתניא אותו ובנו נוהג בכלאים ועוד הכתיב שה ואתה מוציא כלאים מבניהן ומשני או לרבות כלאים ואימא או לחלק הכתוב אותו והא אותו בעי ג"כ אלא כר' יהונתן דל"ב קרא לחלקו מפרש מאי חנניא ורבנן ומייתי ברייתא דחנני' סובר דנוהג גם בזכרים ורבנן סברו רק בנקבה ואם נפשך לומר בנו הכרוך תחתיו ומפרש וכי תימא אותו זכר משמע ת"ל בנו הכרוך תחתיו יצא זכר שאין כרוך תחתיו וכל השמעתא תמוה חדא קו' תוס' אליבא דמסקנא למה כתיב באמת אותו ובנו בעניינא דקדשים ועוד מ"פ ועוד הכתיב שה הא קו' ראשונה הוא על הברייתא דנוהג בכלאים ואידך קושיא זה הוא קו' אדרבא דלא לנהוג כלאים והוא קו' אדרבא לא על הברייתא ל"ש למפרך בלשון ועוד וכן הוא דקאמר ואם נפשך לומר בנו הכרוך תחתיו משונה לשון זה מבשאר מקומות דמותב ומפרק וכאן לא המתין עד דמותיב לי' רק קאמר מדנפשי' דיש למותיב ולפרק ועוד קשה הא איכא למיפרך באופן אחר להשיב דאי צריך לרבות כלאים ואותו לחלק ומנ"ל דאין נוהג בזכרים עיי' חיח"ס דעמד על כל זה ולהנ"ל אני אומר דזה דפריך אי מה קדשים כלאים לא הוא משום דקשיא לי' באמת קו' התוס' למה נכתב בהאי ענינא דקדשים ע"כ ללמוד דכלאים לא וא"כ קשיא מברייתא דנוהג בכלאים ועוד דל"ש לומר דלכך כתיב בהאי ענינא למעט כלאים דהא כתיב ושה דאתי להוציא כלאים ומסיק או לרבות את הכלאים וא"כ תקשה באמת למה כתיב בהאי ענינא דקדשים וע"כ קשקיל וטרי דאו בעי לחלק וכן אותו בעי לחלק ומייתי דבאמת פלוגי חנניא ורבנן אי נוהג בזכרים דלחנני' בעי אותו דנוהג בזכרים וא"כ עדיין נשאר בקשיא הראשונה למאי כתיב בהאי עניינא ע"כ נאמר לפרש זאת דהא באמת אם נפשך לומר אותו זכר משמע רק דבנו משמע כרוך תחתיו והיינו דכיון דכתיב בענינא דקדשים ע"כ לומר דקרא קאי אדלעיל דז' ימים תחת אמו ועוד דלא תשחטו ביום אחד והיינו מטעמא דכרוך אחרי' א"כ להכי כתיב בהאי דנלמד דאין נוהג רק בנקבה ומשום דכרוך אחרי' ובהא ניחא מה שהקשה תוס' ד"ה או דמדאיצטריך לרבות כלאים ש"מ דבחולין נמי נהוג דכלאים בקדשים ליכא וא"כ א"צ ושור להפסיק הענין ותי' דהו' מוקמינן לשום דרשא ולא ידענו איזה דרשא וכתבו המפורשים דהו' אמרינן או לחלק ואותו שיהי' נוהג בזכרים אלא דיקשה לפי"ז לר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא הדרי' קו' לדוכתי' עח"ס שעמד בזה ג"כ להנ"ל ניחא דהא זה השקליא וטריא הוא משום דקשיא לי' למה באמת כתיב בהאי קרא דקדשים והיינו למאן דס"ל דל"ש לומר דאין נוהג בקדשים דהא אין עשה דוחל"ת ועשה וא"כ קשיא למה באמת כתיב בהאי עניינא אבל הא באמת יש לנו לומר קו' תוס' לאמת שאמרו דעשה דקרבן פסח דבכרת דחי עשה ול"ת א"כ צריך קרא לומר דנוהג גם בקדשים מעתה י"ל דר' יונתן ס"ל באמת דעשה דכרת דול"ת ועשה וא"כ צריך קרא דנוהג גם בקדשים דהנה זה דכתבו תוס' דאין עשה דל"ת ועשה הקשו מתוס' זבחים דף ל"ג דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה ואמרתי דתליא זה בשיטת הריב"א דל"ת כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ועשה דכרת חמור דוחה עשה הקל אבל אי לא כריב"א אז עשה דכרת א"ד עשה ול"ת א"כ אי אמרינן כריב"א ניחא וא"כ ר' יונתן מצי סבור כהאי סברא דל"ת כמאן דליתא א"כ עשה דכרת הוא דדחי לכך צריך קרא דנוהג בקדשים ולא קשיא אליבא דר' יונתן.
והנה תוס' הוק' דקרא סתמא כתיב ואין לומר בק"פ עשה דל"ת דמחוסר זמן עשה ול"ת ותמה בראש יוסף הא היכא דאיכא פסול ל"ש עדל"ת ומחוסר זמן פסול לגבי גבוה אך י"ל דהנה תוס' דכ' דבאותו ובנו איכא עשה דמח"ז היינו דסברו דשיעשה דמח"ז אל"ת דאותו ובנו וכמש"כ בראש יוסף א"כ אי אמרינן דעדל"ת א"כ ממילא ליכא עשה ול"ה פסול כלל לגבוה לכן שפיר שייך עדל"ת אך התינח לשיטת הריב"א דל"ת כמאן דליתא אבל לשיטת ר"י ט"ע בקידושין דף ל"ד דל"ת שיש עמו עשה אלים וגם עשה לא נדחה ל"ש זה ושפיר כ' תוס' דהוה עשה ול"ת וממילא איכא גם פסול לגבוה א"כ זהו גופי' תי' התוס' דתי' דאיכא עול"ת דהיינו דחידשו דלא כסברת ריב"א אלא דל"ת לא נדחה ממילא איכא נמי עשה וממילא פסול נמי הוה לגבוה ובהא ניחא מה שהקשו דהא תוס' בזבחים דף ל"ג כ' דעשה דכרת דוחה עול"ת הנ"ל ניחא כיון דאיכא עשה ממילא פסול נמי הו' ל"ש כלל עול"ת ורק אי בעלמא הו' דחי לל"ת עכ"פ אז ל"ה פסול כלל וליכא כלל עשה אבל כיון דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דהל"ת ל"ה כמאן דליתא לכן אף דעשה דכרת דוחה לא מהני דהא פסול לגבוה משום מחו"ז וגם י"ל בפשיטות דבאמת הא בהא תליא דהא דכ' תוס' דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה היינו לשיטת ריב"א דלר"ש כמאן דליתא ולא נשאר רק עשה ומאי אולמי האי עשה מהאי עשה ע"ז אמרינן אי איכא עשה דכרת דאלים דחי להאי עשה אבל אי אמרינן כשיטת ר"י בקידושין דהל"ת אלים ולא נדחה הל"ת אף דאיכא עשה דכרת לא אלים לדחות עשה ול"ת ביחד וא"כ כיון דכל תי' התוס' באיכא עשה דמחו"ז רק שייך אי לית לן כסברת ריב"א דלסברת ריב"א ליכא עשה דל"ש שדי עשה דמחו"ז אלאו דאותו ואת בנו אי הלאו כמאן דליתא וא"כ כיון דאזיל לשיטת ר"י לא יקשה דעשה דכרת דוחה לעשה ול"ת דלשיטת ר"י באמת גם עשה דכרת ל"ד לעשה ול"ת וא"ש:
הנה רש"י שבת דף קל"ו כ' דכ' שבעת ימים יהי' תחת אמו הא בלילה שרי רק הרצאה למחר דלא חזי להקרבה באורתא דכ' ביום צוותו אבל נפל ל"ה לכך יכול להקדיש תוך ח' הנה לכאורה מפירש"י מוכח דאין כאן מחו"ז כלל דהא בלילה אין ראוי להקרבה רק משום לילה והקשה ע"ז בטה"ק זבחים י"ב א"כ קשה איך מוכח מהא דנכנס לדור להתעשר דאין מחו"ז בלילה הא ל"ה מחו"ז כלל אלא דא"ר להקרבה משום לילה ועוד יקשה לפירש"י קו' התוס' ל"ל ביום השמיני ירצה לדרוש לילה לקדושת יום להרצאה תיפק לי' מביום צותו דמה שתי' בתוס' דאם עלה תרד משום מחו"ז ניחא לפירש"י כיון דלדידי' ל"ה מחו"ז כלל רק משום לילה אמנם ל"נ כונה אחרת בפירש"י דבאמת הקשה בטה"ק שם וכן במנחות דף ו' לתוס' דהו' מחו"ז למה יהא מותר לאכול בליל ח' ואי דסברי דלענין קרבן אף דיצא מכלל נפל צריך ח' ימים א"כ יקשה הא דיליף ר"ג דכיון ששהה ח' יצא מכלל נפל ע"כ ללמד להתיר אחר ח' מדהתיר תורה להקרבה א"כ מנ"ל למישרי בליל ח' דילמא לא יצא מכלל נפל עד יום ח' כמו דהקרבה לא שרי עד יום ח' ולפי"ז י"ל דזה הי' קשה לרש"י ולכן מיאן בפי' התוס' רק מפרש כך דבאמת כיון דכ' ז' ימים יהי' תחת אמו בלילה הי' שרי רק משום דל"מ להקרבה באורתא וכן להרצאה בח' וזהו אפי' בלא קרא וכיון דכ' ביום השמיני והלאה ירצה ע"כ לומר דבלילה הו' מח"ז ותרד דאם עלה תרד ולא משום נפל אלא שלא תאמר דבלילה חזי להקרבה אי לאו אורתא לזה כתיב מיום השמיני והלאה ירצה דיהא מחו"ז בלילה ונ"מ שאם עלה תרד.
והנה בחולין דף קט"ו איתא אותו ואת בנו לתסרו ומשני מדגלי רחמנא מח"ז לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופי' התוס' דכ' מיום השמיני והלאה ירצה הכתוב נתקו ללאו דאו"ב וכ' במשל"מ שכוונתם כיון דנתקו הכתוב ללאו דאו"ב לגופי' שיהא בעשה דלא ירצה לקרבן והוה מח"ז תיפק לי' דאסור משום כל שתעבתי לך [וכמש"כ הרמב"ן לפרש נתקו הכתוב לעשה היינו דאו"ב עצמו יהא בעשה דלא ירצה ופירושא דקרא הכי משמונה והלאה ירצה ודוקא אם לא שחט האם אבל אם שחט האם אז הוה הולד מחו"ז באותו יום אף שהוא משמונה ימים והלאה אח"ז ראיתי שכ"כ בקרבן אהרן. אולם קשה לי הא קיי"ל בהדיוט דיום הולך אחר הלילה משא"כ בקדשים הלילה הולך אחר יום כדאיתא ס"פ או"ב א"כ משכחת דיש איסור להדיוט ואין אסור לגבוה ונ"ל דהנה בטה"ק מנחות כתב דהא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין הפירוש שכמו שנאסר לישראל נאסר גם לגבוה אלא זהו עצמו האיסורי ען שאסור להדיוט וא"כ י"ל כיון דבהדיוט אסור משום או"ב אף דלגבוה לילה אחר יום אסור לגבוה וא"כ ל"ה צריך הכתוב לנתקו שהוא בלא ירצה. ובזה נראה ליישב קו' תוס' בריש פ' או"ב דפריך מוקדשין מנ"ל והקשה תוס' דמהיכי תיתי דאיני במוקדשין דעדל"ת ולפמש"כ ניחא דה"א דאינו במוקדשין משום דמוקדשין הוא להיפך לילה אחר היום א"כ בשחט אם בלילה והולד ביום בקדשים פטור דלענין קדשים ל"ה כשחט ביום אחד לכן צריך קרא דאפ"ה נוהג במוקדשים מד' ו' מוסיף על ענין ראשון דאין לומר הא בקדשים לילה הולך אחר היום כיון דכ' לא ירצה.
והנה כל זה שייך יען דכתיב אותו ובנו אבל אי הו' כתיב בנו ואותו ע"כ דלא נהג בקדשים כיון דלילה הולך אחר היום דא"ל כיון דלא ירצה קאי אאותו ובנו שפיר גם בקדשים הלילה נחשב ליום השמיני דקרא הכי משמע מיום השמיני והלאה ירצה הולד ואף אחר יום השמיני לפעמים לא ירצה אם שחט האם תחילה דהא אי הו' כתיב בנו ואותו לא הו' מצינן לדרוש כלל דאו"ב הוה מחו"ז לגבוה דלא מצי למדרש דהא אלא ירצה קאי אולד לא על האם וא"כ מסברא ל"ה ידענו כלל דנוהג במוקדשין. ובהא יש ליישב לנכון קו' חמורה שהביאה באו"ח פסחים דף נ"ט בשם הגאון מ' העשיל ז"ל דל"ל לא תשחטו בלשון רבים להודיעו דבנו ואותו חייב דאלת"ה ל"ל ושור מוסיף על ענין ראשון בלא"ה ידעי' דנוהג במוקדשין כקו' התוס' דא"ל כאשר תי' יען דהו"א דעשה דפסח דוחה הא בבנו ואותו אי אין חוששין לזרע האב היא נקיבה שא"ר לפסח וא"כ אף אי הו' כתיב בנו ואותו הו' ידעי' דגם אותו ובנו חייב ולכך הו"א דעשה דפסח דוחה בלקח בנו לפסח וצריך ושור דנוהג גם במוקדשין דו' מוסיף על ענין ראשון. ולפימש"כ ניחא דאי הו' כתיב בנו ואותו הו"א שפיר דרק בחולין נוהג דלא יקשה כלל קו' התוס' דמהיכי תיתי דלא נהוג בקדשים כיון דבקדשים לילה הולך כדין אחר היום ואין לומר כיון דהו' בבל ירצה איכא נמי גם לאו דאו"ב דז"א דאי הו' כתיב בנו ואותו ל"ה מצי למדרשי כלל דהוא בלא ירצה דלא הו' נתקו הכתוב לעשה ומיושב היטב קו' הגאון.
אולם אי קשיא הא קשיא דביומא דף ס"ד קאמר רבא לא נצרכה אלא בשחט האם דנעשה מחו"ז וצריך קרא לד' דמחו"ז פסול לשעיר משתלח ויקשה הא שעיר הזה זכר וא"כ אי הו' כתיב בנו ואותו לא הו' צריך לד' לרבות מחו"ז בשעיר משתלח דלא משכחת כלל דאי בשחט בנו תחילה לא משכחת אותו דהא שעיר הוא וא"כ דמכ' לד' בשעיר נדע דאותו ובנו חייב וא"כ לכתוב ובנו ואותו ונדע ג"כ דאותו ובנו חייב ולמה צריך לכתוב לא תשחטו לשון רבים. והנה לכאורה יש להקשות עוד מ"פ גמ' במוקדשין מניין הא נשמע מדכ' לד' בשעיר דא"ל דנפ"מ בשחט אם ונעשה בנו מחו"ז כדאמר רבא כיון דאין נוהג במוקדשין אך י"ל דהא קשה קו' תוס' מוקדשין פשיטא דסתמא כתיב וליישב נאמר דפריך לר"ש דסובר לקמן דף פ' דכל קדשים ששא"ר הוא א"כ הו"א דאין נוהג במוקדשים ולכן שפיר פריך מניין וא"כ ניחא דלא יקשה פשיטא דנוהג מדצריך לד' בשעיר משתלח דהא איתא שם דלר"ש דהגרלה אינה מעכבת משכחת בהומם וחוללו וא"צ לאוקמי בשחט האם. ומעתה יצא לנו ליישב עוד קו' תוס' דשפיר פריך מוקדשין מניין די"ל דהו"א עשה דשעיר דחי דא"ל דהוה עול"ת דהא הוה עשה דרבים דדחי עול"ת כמו שבארנו בה' כהמ"ק. והנה במשל"מ כתב לפרש הך דחולין מדגלי רחמנא מח"ז לגבוה היינו מדכ' וי"ו מוסיף דנוהג או"ב בקדשים מכלל דלהדיוט שרי ולכאורה דבריו תמוה דא"כ מנא הוה ידעינן דלוקין משום או"ב בקדשים דאף דהוה ידעינן דאסור לגבוה ממשקה ישראל אבל לא הו' לוקין לכן צריך וי"ו דנוהג בקדשים ולוקין אם שחט או"ב של מוקדשין ועוד דהו"א שור הפסיק הענין וכבר תמה בפמ"ג שם.
דעת רבינו בפ"ה מה' מאכלות אסורות הי"ד דמצא עובר חי אעפ"י שהוא בן ט' חדשים שחיטת אמו מטהרתו ופוסק כחכמים דמתני' דחולין ע"ד ולענין חלבו של בן ט' חי פוסק בפ"ז מ"ה מ"א דחלבו אסור והקשה הה"מ דזה נגד דברי הש"ס דף צ"ג דקאמר ר"א אר"א דהלכו ר"מ ור"י לשיטתו דלשי' ר"מ דבן ט' חי אין שחיטת אמו מטהרתו גם חלבו אסור ולחכמים דשחיטת אמו מטהרתו ה"ה חלבו מותר ורבינו מזכי שטרי לבי תרי ונראה ליישב דהנה התוס' בדף צ' הקשו דאיך מוקי דנוהג בשליל הא לא איירי אלא בבן ט' אבל בבן ח' לכ"ע שחיטתו מתיר ואין נוהג בשליל ותי' דהיינו דשחיטתו מתיר והקשה ע"ז הא חזינן לרי"ו בתלש מחייב אפ"ה שחיטתו מתיר א"כ גם בגיד אף דנוהג בשליל שחיטתו תתירנו ותי' לחלק בין גיד לחלב, ועוד הקשו הא דפריך והא פליגי בסיפא מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן האסיפא איירי אי נוהג בשליל אחר שחיטתו כדאמר ראב"א דאזלי לשיטתם ועוד הקשו הא דמשני דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן הא לא פליגי אלא לאחר שחיטה, ונראה ליישב דראב"א הכי קאמר דחזינן דר"י סבר דאין נוהג בשליל הנה לזה צריך תרי טעמא לומר למה שחיטה מתיר הגיד וחלבו חדא דע"כ סובר דאין נוהג בשליל קודם שנעשה בן ט' ליכא כלל איסור גיד וחלבו דאי הו' נוהג בשליל קודם שנעשה בן ט' א"כ נהי דר"י סובר דשחיטה מתיר בן ט' אבל לא סגי להתיר החלב וגיד שכבר נאסר ולא יהא אלא כאמו כסברת הרא"ש דלא הותר חלבו וגידו אע"כ דאין נוהג בשליל אלא דאכתי הו' מצינו לומר נהי דאין נוהג בשליל קודם שהגיע לחדשים אבל בהגיע לחדשים עכ"פ יהא נוהג איסור חלב וגיד ואם תלש חייב ע"ז אמרינן דר"י לשיטתו דשחיטה מתיר בבן ט' א"כ חזינן דאוירא לידה גרם דנעשה בהמה א"כ לא נאסר כלל עד לידה ושפיר שחיטה מתיר גם חלבו וגידו ולא שייך לא יהא אלא כאמו כיון דאויר גרם ליכא כלל איסור חלב וגיד, ונראה דזה רק ר"י לשיטתו דסובר טריפה ששחטה אין שחיטה מטהרתה מידי נבילה ובארנו משום דסובר כל עיקר שחיטה להתיר באכילה לא להוציא מידי אמה"ח או להוציא מידי נבילה א"כ לא הועיל השחיטה כלל וממילא מטמא א"כ לדבריו שפיר הא בהא תליא מדסובר דאין נוהג בשליל ואפי' קודם שחיטה היינו משום דסובר דשחיטה מתיר בבן ט' דשחיטה זו מתיר גם הולד באכילה א"כ הי' לנו לומר דיו כאמו דהרי באמו אין מתיר אלא הבשר לא חלב וגיד ומדסובר אפ"ה מותר ע"כ משום דסובר אוירא גרם ואין כאן איסור כלל ולפי"ז יפורש הא דאזיל לשיטתו לא כמו שמפרשין דמתיר שחיטה לכן מותר אלא דלכך אין נוהג אפי' בבן ט' חי אפי' קודם שחיטה יען דלשיטתו דשחיטה מתיר בבן ט' מצי סבור דאוירא גרם א"כ ליכא איסור כלל ושחיטתו מתיר שלא יחול אפי' לאחר לידה וכאשר הוא שיטת רבינו אפרים בפירוש דברי ר"ל דלכך אוירא גרם יען דשחיטה מתיר בבן ט' ור"ל כר"י אתיא [ונהי דראשונים הוכחו שלא כדבריו דאל"כ יאמר ר"ל הלכה כר"מ ולפמש"כ ניחא דבודאי ר"ל מצי אתיא גם כר"מ דאין השחיטה מתיר אם נולד אח"כ אבל קודם שנולד אוירא גרם דליכא איסור חלב וגיד עוד ואפ"ה אין שחיטה מתיר כיון דלבן ט' אין שחיטה מתיר וכשיטת הרא"ש היינו רק לדידן אבל ר"י דסובר דאין שחיטה מטהר בטריפה משום דסובר דשחיטה בא רק להתיר הבשר באכילה [ובזה נראה ליישב שיטת רש"י בפסחים דף כ"ב דמפרש חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו אאיסור הנאה משום די"ל דבאכילה ע"כ לר"י אסור דהנה בתוספתא איתא שחיטת נכרי אסור מוזבחת ואכלת את שאתה זובח אתה אוכל ומה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ונראה דזה אתיא כר"י דסובר דטריפה ששחטה אין שחיטה מטהרתה מידי נבילה משום דסובר דשחיטה אתיא להתיר באכילה ולא לטהר מידי נבילה שייך שפיר מה שאין אתה זובח אין אתה אוכל ה"נ בשחיטה בעזרה דדרשינן בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ונשמע מזה גופי' איסור ולפמש"כ השעה"מ גם דעת רמב"ם בהנאה לאו דאורייתא ובאכילה דאורייתא ולמש"כ דנשמע ממילא מקרא דבקירוב מקום אלא דזה אינו דהרי הרמב"ם לא הביא דרשא בנכרי מוזבחת ואכלת יען דלית לי' דר"י דשחיטה שפיר מטהר טריפה מידי נבילה א"כ יהי' הכרח לשיטת הכ"מ דלרמב"ם חולין בעזרה לגמרי לאו דאורייתא והנה לפמש"כ במק"א למ"ד בשר נחירה הותר ובא הכתוב לאסור בשר נחירה לדידי' דרשינן וזבחת ואכלת את שאתה זובח אתה אוכל ה"נ י"ל נהי דגלי קרא ברחוק מקום נחירה אסור אבל בקרוב מקום לא מתיר השחיטה לאכול כמו בשחיטת נכרי ודו"ק. והנה ר"מ סובר בשר תאוה הותר יען דסובר ששא"ר ש"ש כידוע לכן לא נשמע מדרשא דאתה זובח ברחוק מקום וצריך קרא דאותו ודו"ק] וא"כ נאמר דיו כאמו אע"כ דאוירא גרם וליכא איסור כלל בשליל אפי' בבן ט'אבל למ"ד דשחיטה בא להתיר מידי נבילה או להתיר אמה"ח וא"כ אף אי לא אוירא גרם שפיר ילפינן דשחיטה מתיר הבשר מתיר גם חלב וגיד אף דחדשים גרמו והי' אסור במעי בהמה שחיטה מתיר ולא שייך לומר דיו כאמו דהא אין שחיטה בא להתיר דוקא באכילה דבשלמא אי שחיטה רק מהני יען שבא להתיר באכילה א"כ חלב וגיד אין יכול להתיר כמו דאין מתיר את אמו אבל אי שחיטה בא להוציא מידי אמה"ח או לטהרו מידי נבילה א"כ ע"כ הועיל גם לחלב וגיד להוציא מידי אמה"ח או מידי נבילה א"כ שפיר י"ל דהותר לגמרי דהועיל השחיטה גם להתיר מה דאסור באמו וע"כ הא דלר"מ אסור חלבו יען דשחיטה אין מתיר כלל בבן ט' אבל לר"י דשחיטה רק להתיר באכילה א"כ לא הועיל בחלבו כלל א"כ ע"כ הא דמתיר חלבו יען דאוירא גרם א"כ שפיר שייך דאזלי לשיטתם דשחיטה בא להתיר ע"כ הא דשחיטה מתיר גם חלבו יען דסובר אוירא גרם ואין נוהג במעי אמו אפי' בבן ט' דאי הי' נוהג במעי אמו ל"ה שחיטה מתיר ובבן ח' בודאי אין נוהג דכיון דאוירא גרם כש"כ בזה דליכא אוירא וחדשים ור"מ אזיל ג"כ לשיטתו דהיינו ר"מ סובר דנוהג בשליל אפי' בפחות מבן ט' ואף דפחות מבן ט' שחיטה מתיר היינו כמו דמתיר לבשר מתיר חלב וגיד דר"מ סובר דמטהר טריפה בשחיטתו א"כ שחיטה בא להתיר מידי אמה"ח ובמעי אמו איכא איסור אלא דשחיטתו יכול להתיר ובבן ט' נשאר איסורו דאין מתיר הבשר בשחיטה מכש"כ דאיסור חלב וגיד נשאר וא"כ אין הסוגיא סותרת ואך הא דיקשה הא בבן ח' אם תלוש פטור דחדשים גרמו וכאן דקאמר דנוהג בשליל בן ח' דקאמר דבא בב"א נראה ליישב דכאן רק לר"מ אמרינן אבל רי"ו קאי לדידן דסבירא לן במקצת כר"מ ובמקצת לית לן כר"מ דהנה ר"מ דסובר שחיטה שאינה ראוי' לש"ש וא"כ אף דאין שחיטה מתיר באכילה מהני א"כ לדידי' אי תלוש מבן ט' ג"כ הי' לנו לומר דשחיטה תתירנו דלא שייך לומר לא יהא אלא כאמו דהרי השחיטה אהני אף למאי דלא בא להתיר באכילה כמו ששא"ר יען דלשיטתו דלא בא שחיטה להתיר באכילה א"כ השחיטה שוה בין לבשר ובין לחלב וגיד וא"כ הו' לן להתיר חלבו ע"י שחיטה ולכן צריכין לומר דלכך חלבו אסור משום דלשיטתו גם הבשר אין מתיר בבן ט' וכדין הו' שפיר ר"מ לשיטתו אבל לדידן דששא"ר לש"ש וא"כ נהי דקיי"ל כר"מ דמהני שחיטה בטריפה לטהר מיד נבילה אבל שם שחיטה לא הו' עלה כגון לענין אותו ובנו וכדומה א"כ אין השחיטה פועלת בשוה לבשר וחלב דבבשר לא איקרי שם שחיטה רק משום שמתיר באכילה וממילא בחלב דאין יכול להתיר לא יכול השחיטה לפעול להתירו באכילה ודיו כאמו א"כ אף אי ס"ל דשחיטה מתיר בבן ט' אפ"ה חלבו אסור משום דדיו להיות כאמו ואין השחיטה פועל על החלב כלום וא"כ שפיר אמרינן כיון דחדשים גרמו לקרות שם חלב וגיד אין מתיר השחיטה באכילה ולפי"ז עכ"ח פחות מבן ט' ליכא איסור כלל דאין לומר דאיכא איסור רק שחיטה מתיר א"כ גם בבן ט' יתיר השחיטה כיון דלדידן בן ט' מהני השחיטה ע"כ לדידן פחות מבן ט' ליכא איסור כלל דאין נוהג בשליל והיינו לפי מסקנא דריש גיד הנשה דאין צריך לומר דמשנה סבר דנוהג בשליל כר"מ אתיא אלא אף אליבא דסתם משנה דלעיל דמייתי בבן ט' אבל חלבו אסור ע"י שחיטה כיון דחדשים גרמו אין שחיטה מתיר דלא מיקרי שם שחיטה היכא דהי' שחיטה שאין ראוי' ה"נ לא מתיר החלב וגיד דלא עדיף מאמו דאין השחיטה פועל על החלב להתיר באכילה וא"כ רי"ו לא קאי אר"מ אלא אליבא דמשנתינו דסובר בחדא כר"י אבל בחלב סובר דאין יכול להתיר דחדשים גרמו האיסור ור"ל סובר דגם למשנתינו אוירא גרם וליכא איסור כלל במעי אמו א"כ שפיר השחיטה מתיר גם החלב כיון דליכא איסור עדיין ודו"ק.
והנה לפימש"כ קאי רי"ו אף לר"י היינו אף אי בשחיטה סבירא לן דמתיר בן ט' כר"י וכסתם משנה אפ"ה כיון דסובר משנה דחלבו אסור דאין שחיטה מתיר סבירא לן משום דחדשים גרמו ואסור אפי' קודם שיצא לאויר העולם ע"כ אין שחיטה יכול להתיר דלגבי החלב הו' כמו שחיטה שא"ר דרק בבשר יכול להתיר דשם שחיטה עלי' דמותר באכילה ור"ל קאי אף לר"מ דהיינו אף דקאמר אין שחיטה מתיר הבשר בן ט' אפ"ה חלבו שריא דאוירא גרם ולא חל האיסור כלל וכ"ש דאין נוהג בשליל קודם בן ט' ולכשיולד חל האיסור כיון דאפי' הבשר אין מותר ע"י שחיטה ודו"ק ולפי"ז סתם משנה וחלבו אסור כר"מ דוקא אתיא ואזיל ר"מ לשיטתו דשחיטה אין מתיר בבן ט' וע"כ גם חלבו אסור לאחר שנולד ובמעי אמו מותר משום דאוירא גרם כשיטת הרא"ש.
לפי"ז הא דר"א אר"א אי אתיא כר"ל יפורש בפשיטות דאזלי לשיטתו דלר"מ אין שחיטה מתיר ע"כ חלבו אסור לאחר שנשחט ואי אתיא כרי"ו אזי יפורש הך דאזיל ר"מ לשיטתו ע"ד שכתבתי לעיל יען דנוהג בשליל אפי' בפחות מבן ט' אלא עד ט' ע"כ שחיטה מתיר ובבן ט' אין שחיטה מתיר אפי' הבשר כש"כ החלב ומעתה א"ש מאי דפריך מסיפא הא בסיפא איירי בנשחטה ורישא איירי בלא נשחטה ולפמש"כ זה גופא קו' הגמ' מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן דהיינו כיון דסתם משנה סובר בהא כר"י דשחיטה מתיר בבן ט' א"כ הא דחלבו אסור יען דלא עדיף מאמו א"כ ממילא מוכח בבן ח' לא נוהג דאי נוהג בבן ח' במעי אמו אפ"ה שחיטה מתיר גם בבן ט' מתיר ע"י שחיטה אע"כ דאין נוהג כלל בשליל בן ח' וע"ז משני דבר זה פלוגתא דרי"ו ורבנן והיינו דאתיא המשנה באמת כר"מ דשחיטה אין מתיר בבן ט' דאזלי לשיטתם וכר"ה אבל בבן ח' נוהג שפיר בשליל אלא דשחיטה מתיר בבן ח' גם לרבנן ומיושב גם קו' תוס' דהרי ר"י מודה בתלש ממעי בהמה והיינו דפשיטא לתוס' דרי"ו קאי גם לר"י דאל"כ יקשה קו' רא"ש דאמר הלכה כר"מ לפמש"כ ניחא דקאי אסתם משנה לא אר"מ ולר"מ באמת נוהג בשליל ולמסקנא דאין נוהג בשליל אזי אתיא המשנה באמת לענין זה כר"י דשחיטה מתיר בן ט' וכשיטת רמב"ם אלא דשחיטה אין מתיר החלב כיון דחדשים גרמו ומיושב היטב דברי רבינו וא"ש
ובזה נראה ליישב היטב קו' הפר"ח שהקשה קו' עצומה על רבינו מדף ס"ט דקאמר למאן אי לר"מ איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא אי לר"י איסור חלב ודם ליכא ויקשה דילמא בעי לסתם משנה דאיכא איסור חלב ודם וגם איסור יוצא ולפמש"כ ניחא דבודאי לר"מ דאיכא חלב ודם מצ"ע דשחיטה אין מתיר בבן ט' כלל שפיר שייך למיבעי אי הו' גם איסור יוצא אבל לסתם משנה דהא דאיכא איסור חלב ודם הוא משום דשחיטה אין יכול להתיר רק הבשר אבל חלב ודם לא מצי להתיר דלא עדיף מאמו א"כ כיון דבאב ואם חלב ודם דאתי מכחם לא אוסר זרעם גם בבן פקועה לא שייך דיאסור יען דאיכא איסור יוצא דאיסור חלב ודם אין ראוי' להצטרף לאיסור הבא מכחם יען דבהמה דעלמא חלב ודם אין איסור הבא מכחם וזה דאיכא איסור חלב ודם ג"כ רק משום דלא עדיף ממה שבא מכחם דכמו דלא מתיר חלב ודם דעלמא לא יתיר חלב ודם דוולד א"כ לא יכול לאסור יותר מבהמה דעלמא ואין ראוי' לצרף לאיסור יוצא לאסור ודו"ק היטב.
ובזה נראה לפרש הא דפליגי בדף ע"ה דפריך רי"ו לר"ל מהא דאתה מוצא חלב ודם מכלל שליל להקרבה ולאיכא דאמרי פריך ר"ל כך לרי"ו וזה כסברת הפוכות ולהנ"ל ניחא דלחד מ"ד הקשה כך רי"ו לר"ל דאמאי צריך למיעוטא כיון דסובר כר"י דשחיטה מתיר וגם סובר דאוירא גרם א"כ אין צריך כלל למעט אבל לרי"ו צריך שפיר למעט משום דהרי חדשים גרמו ואפ"ה מותר יען דשחיטה התירו וסובר דשחיטה אין בא בעלמא דוקא להתיר הבשר ולאיכא דאמרי הקושיא דלרי" ולמה מיעטה קרא כיון דבאמת חדשים גרמו אין יכול השחיטה לפעול כיון דשחיטה אין פועל רק היכא דמתיר באכילה כיון דגם דאם לא מתיר השחיטה את החלב לא יכול להתיר גם כאן ואי לא התיר באכילה לא הועיל כלום ע"כ באמת אין יכול להתיר החלב וא"כ למה מיעטה קרא וע"ז משני מידי דהו' אמחוסר זמן וא"ש, וניחא ג"כ קו' רשב"א ורא"ש יוסף גם לר"מ תקשי דהא ע"כ האי ברייתא כרי"ו אתיא דהרי מתיר חלב באכילה ולפמש"כ ניחא דלרי"ו דחדשים גרמו ואסור במעי אמו ולא התיר באכילה אלא לאחר שחיטה וא"כ שפיר הותר באכילה ואפ"ה צריך קרא למיעוטי כיון דחדשים גרמו ודו"ק.
עוד נראה לתרץ דברי רבינו בהקדם קו' תוס' דף צ"ד בהא דר"א אמר ר"א דחלבו הכל מודים דשרי מ"ש גיד ואמרתי לתרץ עפ"י סברת תוס' לעיל דף צ"ד בחלב שרי בן ט' יען דכתיב חלב שור ולא מיקרי שור כמש"כ רשב"א דכתיב שורכי יולד ויש להבין מ"ט דרי"ו חשוב לי' שור בבן ט' הרי כתיב כי יולד ונראה דרי"ו סובר דכיון דעתיד לילד שהרי הוא כבר בן ט' ולא יהי' נפל שוב חשוב לי' שור בבן ט' אך אחר ששחטו א"כ שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עמד לילד ע"כ הותר החלב למפרע ומיושב בזה קו' הרא"ש דלא יהא אלא כאמו דלפימש"כ שאני הכא דשייך לומר דלא הו' עתיד להיות נולד ולא נאסר מעולם ורי"ו לשיטתו ביבמות דף ל"ד דסובר אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוא נפל יעש"ה וכן אמרינן בחולין י"ד עומד לאכילה ועומד לגדל וולדות נשחטה איגלאי מילתא למפרע דעמד לאכילה ולא הו' מוקצה ה"נ אמרינן דעומד לגדל ועומד לאכילה כיון שנשחטה איגלאי מילתא למפרע דעמד לאכילה ושחיטת אמו תתירנו דלא יהא בכלל שור כי יולד ע"כ הוה סבירא לי' עתה דחלבו דשליל שריא ואמנם למסקנא חלבו דשליל ג"כ פליגי ולר"מ אסור ורק לר"א שריא והנה לרי"ו אין צריך לטעם איגלאי מילתא למפרע דהרי ר"י לית לי' ברירה ולדידי' מסקינן בחולין שם דעומד רק לאכילה וא"כ הא דרי"ו אליבא דר"י תלש חלב מן ט' חי אסור היינו משום דסובר בשלמא בבן ח' לא חל עליו איסור חלב משום דשמא יהא נפל ולא יבוא לכלל שור וכן אם נשחטה אמו לא יבוא לכלל שור ע"כ לא חל איסור חלב אבל בבן ט' דליכא חשש נפל עוד רק שתאמר שמא תשחוט האם כיון שיש לומר שמא לא תשחוט קודם שתלד שפיר חייל איסור חלב ואם נשחט איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד שתשחט האם קודם שנולד ע"כ פקע איסור חלב ולפי"ז יש ליישב קו' התוס' לעיל דפריך והא מדסיפא בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן וקשה הא שם בנשחטה איירי ע"כ צריךלאשמעינן דנוהג בשליל [וכוונתם להקשות לפמש"כ תוס' שם לעיל לתרץ קו' אחריתא לחלק בבן ח' במעי אמו שייך איסור גיד רק לכשנשחט לר"מ אין נוהג איסור גיד ע"כ גם בבן ט' הו"א כן וצריך לאשמעינן דנוהג לר"מ וכן מאי משני דבר זה פלוגתא דר"י ורבנן הא בחלב אף דלרי"ו שחיטה מתיר אפ"ה בבן ט' במעי אמו איכא חלב ולפמש"כ שפיר הא בהא תליא דר"מ דסובר דשחיטה מתיר ע"כ שפיר נוהג איסור גיד בשליל דהרי לכשיולד יהא בו איסור גיד ואפי' אם תשחוט האם קודם שתלד לא יהא יכול להתירו ע"כ ממילא איסור גיד חייל בשליל במעי אמו מאי אמרת שמא תפיל ותהא נפל משום חשש זה לבד לא יצא מכלל איסור גיד אבל למ"ד שחיטה מתיר א"כ גם אם לא תפיל שמא תשחט האם ושחיטה מתירתו א"כ ממילא לא חל איסור גיד כיון דלא יבוא לכלל איסור אלא אם לא תפיל ולא תשחט האם עדשיולד ע"כ לא יכול לחול עליו איסור גיד דיש שתי צדדים לומר שלא יבוא לכלל חיוב ע"כ לא חל כלל במעי אמו וכן בחלב בבן ח' מה"ט לא חל גם במעי אמו רק למ"ד דלא ידע דתליא הא בהא שפיר כתבו תוס' לחלק דנוהג שפיר בבן ח' במעי אמו וע"י שחיטה שריא] וא"כ מיושב קו' התוס' דקאמר דבר זה פלוגתא דר"י ורבנן דהא בהא תליא כדאמרן והא דבחלב חל בבן ט' ע"ז אמרינן אדרבא הרי לא חל בבן ח' ע"כ מטעם דיש ב' צדדים לומר אם הוא עומד לגדל ולדות הרי שמא תפיל ולא יבוא ג"כ לכלל חיוב ואי לאכילה עומד שמא תשחט האם מאי תאמר שמא תילד ויהא ולד גמור והא דבבן ט' חל איסור חלב היינו משום דלא שייך שמא תפיל אבל גבי גיד דאנו צריכין לומר דנוהג בשליל משעת יצירה שפיר אמרינן כיון דשחיטה מתיר ע"כ גם במעי אמו לא נוהג בשליל ואי תאמר הא בחלב נוהג בשליל אף דשחיטה מתיר היינו בבן ט' דל"ש גם חשש שמא תפיל אבל בבן ח' דאיכא עוד צד לומר שלא יפיל לכלל איסור חלב דהרי שחיטה מתיר שוב ממילא אמרינן דלא חל איסור חלב בשליל ולכן גם גיד אין נוהג בשליל שלא יכול לחול משעת יצירה דלא עתיד לבוא לכלל איסור שמא תפיל או שמא תשחט האם וכן ניחא גם קו' ראשונה דשפיר פריך מדסיפא בשליל רישא לאו בשליל דאי מרישא נשמע דחל בשליל משעת יצירה נדע דהטעם משום דחל דגם אי תשחט האם קודם הלידה אין שחיטה מתירתה שפיר יכול לחול משעת יצירה ודו"ק.
ולפי"ז ניחא שיטת רבינו דהנה זה רק לרי"ו לשיטתו דסובר איגלאי מילתא למפרע ע"כ לדידי' שפיר משכחת לומר דנהי דחל בבן ט' אפ"ה שחיטה מתיר דקאמר איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לשחוט ולא חל מעיקרא איסור חלב אבל לדידן דקיי"ל בהא כר"ל ביבמות ל"ד דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ולא הו' שמה חליצה א"כ ה"נ לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א"כ כיון דחל בבן ט' ולכך אין שחיטה מתיר [שוב גם בגיד אמרינן האי טעמא דהדין כמו בחלב] ואין לומר א"כ למה צריכין לר"מ הטעם דאין שחיטה מתיר יען דסובר דאין שחיטה מתיר עובר במעי בהמה הא בלא"ה אין שחיטה מתיר איסור חלב די"ל בודאי לר"מ לשיטתו דאית לי' ברירה א"כ אית לי' בודאי סברת רי"ו דאיגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לאכילה אבל לדידן דלא אמרינן כר"מ אף אי שחיטה מתיר במעי בהמה אבל החלב אין מתיר דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לשחוט קודם שתלד הולד ולכן אין שחיטה מתיר החלב ודו"ק.
וניחא גם קו' רשב"א וראש יוסף גם לרי"ו קשיא מברייתא דמה אשם אתה מוצא מכלל שליל דהאי ברייתא כרי"ו אתיא די"ל דמדברי רי"ו דקאמר תלש חלב ואכל משמע דרק אם אכל מיד חייב אבל אם תלש ולא אכלו השחיטה מתיר והיינו לפמש"כ דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא עומד שיחול עליו איסור חלב א"כ אף שכבר תלשו הותר מדמעטי קרא אמרינן משום דבאמת נעשה היתר ע"י השחיטה אף מה שתלש כבר א"כ מעיקרא לאו חלב הי' וע"כ מיעטה קרא מהקרבה אבל אי לאו קרא הו"א דהחלב שתלש לא הותר רק מה שבפנים הותר מכלל בהמה תאכלו א"כ להקרבה הו' ראוי' א"כ צריכין למיעוטי אף לרי"ו דהרי לא אהני השחיטה אלא למה שבפנים וע"כ צריכין למעוטי אבל מדמעטי קרא נשמע באמת אם לא אכלו מיד פטור דלא חל מעיקרא איסור חלב וע"כ נשמע שפיר מהקרבה ואמנם לאיכא דאמרו סברי אכל מיד לאו דוקא ע"כ סברי דאיפכא הו' דר"ל איתבי' לרי"ו למה מעטי קרא הרי הו' חלב גמור מה שתלוש לא הותר רק מה שבפנים משום בבהמה תאכלו ולמה מעטה מהקרבה ודו"ק ועיי' רשב"א שכתב לפרש יען דגזה"כ מכל בהמה תאכלו וע"כ להקרבה הו' ראוי' וצריך הסבר נהי דהותר משום בבהמה תאכלו עכ"פ הותר וממילא לא הו' חלב גם להקרבה ולפמש"כ ניחא דכיון דמה שאסור ע"כ דשם חלב אלא רק מה שבפנים הותר מגזה"כ לענין אכילה שחיטה מתיר ולא אמרינן דמעיקרא לא חל שם חלב עליו ע"כ ראוי' להקרבה ולמה מיעטה קרא ודו"ק.
ומה מאוד מיושב לפי דברינו דברי רבינו דפסק דחלב שליל אין קרב דלא הו' אלא כאבר מאמו וכתב הכ"מ שהוא תוכ' מה אשם מוצא מכלל שליל ותמוה טובא דא"כ אתיא כר"מ אבל רבינו דפסק דשחיטה אין מתיר החלב ותלש מבן ט' חייב א"כ ל"ש לומר דהו' כאמו אבל לפמש"כ ניחא דבאמת מאחר ששחטו הו' רק כאבר מאמו ורק לענין איסור אכילה דהי' כבר עליו במעי אמו משום דהי' עומד ללידה וקרינן שור כי יולד כבר לא פקע כיון דלית לן איגלאי מילתא למפרע [וכהא"ג כתב הר"ן בשם הרא"ה בע"ז דף מ"ז גבי השתחוה לקמה לחלק רק לגבי איסור לא מהני שינוי בנעבד שכבר נאסר אבל לגבוה דל"ש דנאסר לגבוה רק אחר השינוי דבקמה אי אפשר להקריבו ע"כ אמרינן אדרבה ע"י השינוי הותר וה"נ דכוותי' שלא שייך לומר דחל שם חלב להקרבה רק אחר שחיטת אמו והרי אז אדרבה השחיטה משו' אותו כאבר מאמו ואין ראוי להקרבה ודו"ק.] אבל לענין הקרבה דלא שייך לומר דהי' עליו במעי אמו דין חלב לענין הקרבה משום דעתיד להולד דלא יהא אלא מחוסר זמן דבמעי אמו הו' מחוסר זמן עתו"ס יומא דף ס"ו ובמהרש"א שם א"כ שפיר אמרינן אחר השחיטה הו' כאבר מאמו ודו"ק.
בענין אבר היוצא, הנה התוס' הקשו אמאי לא פריך מהוציא ראשו לא הו' בכור לכהן ונראה ליישב דתוס' לעיל הקשו מאי פריך מבכורות שם בלא החזיר ותי' אי הו' כנולד אף בהחזיר לא מהני ולפי"ז י"ל הא תינח בבן ט' חי דהו' לידה מצ"ע [דהו' כאלו כבר יצא וכהא"ג כתבו תוס' ע"ז דף כ"ו הובא במג"א סי' ש"ל דכלו חדשיו אין חייב אם דלדל עובר שבמעי אמו בשבת יען דכבר נעקר מגידולו רק דוקא בבן ח' דעדיין לא נגמר דבר בגידולי' חייב עיי"ש וכש"כ בהוציא ראשו שכבר נעקר מגידולו ועיי' עירוכין דף ז' אפי' ישבה על משבר ועקר גופי' אחרינא נינהו ובזה א"ש מה שנתקשה ביריעות שלמה מ"ט דר"מ דלית לי' שחיטה מתיר בבן ט' חי מכל בהמה תאכלו ולפמש"כ א"ש רק בבן ח' סובר דהו' כגופי' דאמו מתיר שחיטה אבל בבן ט' לא הו' כגופי' דאמו ולא מתיר שחיטה] אבל בבן ח' י"ל דהא דהו' הוצאת ראשו כילוד היינו משום דאמרינן דמסתמא יהא לידתו קודם השני ועל שם העתיד הו' כילוד [ועיי' חולין ע"ב עובר סופו לצאת ל"ה טומאה בלועה] ואף דחזינן דיצא השני תחילה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא יהא עתיד לצאת אלא אמרינן אדרבא כיון שאח"כ יצא כולו קדוש למפרע וכסובר ר"ה לקמן גבי בכור בהמה דקדוש למפרע ובארנו הטעם במק"א יען דאיגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לילד אבל בהחזיר דלא שייך לומר דהוא בכור משום דהו' עתיד לילד דהרי כיון שהחזיר אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד לצאת תחילה דא"ל אדרבא כיון שיצא אח"כ כולו קדוש למפרע כדאמר ר"ה גבי בכור בהמה דזה לא אמרינן אלא בלא החזיר אבל בהחזיר ל"א למפרע קדוש כמו שכ' המרש"א לקמן דף ס"ט על תוס' ד"ה ר"ה וא"ל א"כ דבלא החזיר איירי אמאי נקט ראשו אפי' אבר אחר ג"כ נאמר בלא החזיר יהא כילוד וכדאמרינן בבכור בהמה למפרע קדוש וכן הקשה באמת היריעות שלמה אבל לפמש"כ ניחא דרק בראשו שייך דהו' כילוד על העתיד יען דאמרינן מסתמא עתיד לצאת תחילה לכן אף דיצא השני לא אמרינן איגלאי מילתא להיפוך דלא יהא עתיד לצאת אבל באבר אחר נהי דאם לא יצא אחר אמרינן לקמן למפרע קדוש היינו משום דאמרינן שם דמעיקרא הי' עומד לצאת כולו וקדוש למפרע אבל ביצא אחר אז אמרינן דאדרבא איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עתיד לצאת ול"ש לומר בשאר אברים דהו' עתיד לצאת דזה רק שייך בראשו.
ועוד יש ליישב אפי' תימא כדפירש"י דאיירי בהחזיר וכמוש"כ המר"ם דמסתמא כשיצא אחר הוא ע"י שהחזיר אפ"ה ניחא די"ל בבן ח' הא דהו' כילוד משום דעל שם העתיד ונהי דיצא אחר לבסוף אפ"ה מהני מה דהו' כילוד אף לגבי החזיר משום דעכ"פ גם הוא יצא לבסוף אמרינן איגלאי מילתא דבאמת הי' סופו לילד עכ"פ אבל במשנה שפיר מהני חזרה משום דכיון דנשחט אמרינן איגלאי מילתא למפרע דלא הו' עתיד לבוא לכלל לידה וכסברת רי"ו גבי תלש חלב מבן ט' וכמו שביארתי לעיל דשחיטה מתיר לחלב דאיגלאי דלא הי' עומד לבוא לכלל לידה אבל בהא דקאמר דהו' בכור לנחלה דהיינו בבן ט' דשם הו' ראשו כילוד לא משום דעתיד לילד אלא דמצד עצמו הו' לידה א"כ ל"ש לחלק דכאן לא בא לכלל לידה דשחיטה התירו דכיון דהא דהוציא ראשו הו' כילוד אין משום על שם העתיד דנאמר דאח"כ דנשחט איגלאי דלא הו' עתיד להוולד אלא ע"י ראשו כבר הו' כילוד ממש ומאי מהני שחיטה וא"ש.
אולם לכאו' לפי"ז [ועיי' במהרש"א הקשה באופן אחר ואולם נראה ליישב הכל בפשיטות דתנא נקט המקשה לילד והקשו בתוס' למה נקט המקשה ותי' ביריעות שלמה אף דנעקר הולד אפ"ה מתיר השחיטה א"כ בסיפא בהוציא ראשו לא שייך לחלק בין בן ט' מת ובין בן ט' חי כמו שהקשה המרש"א כיון דנעקר הולד וגידולו אין חילוק אי בבן ח' הו' כילוד גם בבן ט' הו' כילוד כיון שנעקר מגופה וכן אין לחלק בין בן ח' לבן ט' דעכ"פ כיון שנעקר מגידולו דיושבת על משבר לא הו' כגופה והו' כילוד אי בעלמא ע"י יציאת ראשו הו' כילוד ודו"ק היטב] יקשה א"כ גם במשנתנו בהוציא ראשו נאמר דוקא בבן ט' דהו' כילוד מצ"ע ולא מתיר השחיטה אבל בבן ח' דלא הו' כילוד אלא משום סופו א"כ כיון דהחזירו ראשו ואח"כ נשחט אמו איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד שיולד א"כ יהא השחיטה מתיר אך הדבר ניחא דהרי בלא"ה הקשו המפרשים דכאן בבכור בעינן עכ"פ בן חי אז מהני הוציא ראשו לענין בכור לכהן אבל בן ח' מת שהוציא ראשו לא הו' בכור אפי' לכהן והבא אחריו הוא דהו' בכור לכהן וכאן במשנה משמע דכל גונא הו' כילוד וכמש"כ גם בישיעות יעקב סי' ט"ו אפי' הוציא בן ח' מת ראשו ג"כ אסור דהו' כילוד אך י"ל דהנה בגמרא אמר וכי תימא אשמעינן באדם וקמ"ל בבהמה דאדם מבהמה לא ילפינן וכו' ובהמה מאדם לא ילפו דחשוב פרצוף דידי' הא נמי תניא שליא שיצאתה אסורה באכילה ולפמש"כ י"ל בודאי לס"ד שפיר מדמי בהמה לאדם כמו באדם בבן ח' על שם העתיד כן בבהמה רק כילוד על שם העתיד ע"כ לא מצי פריך מבכור לכהן כמו שאמרנו ופריך מבן ט' יצא ראשו חי וע"ז משני וכי' באדם וקמל"ן בבהמה דאדם מבהמה לא ילפינן הכונה ע"כ דבן ט' עכ"פ בודאי חשוב לידה משא"כ באדם אף בן ט' חי הו"א דלא הו' כילוד שוב אנו אומרים דאף דאשמעינן באדם דהו' כילוד בבן ט' מצ"ע אבל בבן ח' לא הו' כילוד אלא משום דעתיד להולד ויצא כולו אבל בבהמה באמת גם בבן ח' הו' כילוד מצ"ע לא משום על העתיד אלא כאן דליכא פרוזדור וניכרת הולד הו' כילוד מצ"ע גם מה שבפנים לא משום דעתיד להולד ולצאת גם שבפנים אלא עתה ע"י שיצא הראש כבר מה שבפנים כילוד דבשלמא באדם דאיכא פרוזדור א"כ הראש גופי' אין ניכרת ול"ה כילוד אלא משום דבאמת סופו לצאת חוץ לירכים א"כ ל"ש לומר בבן ח' דהו' כילוד כבר דהרי אין ניכר בשלמא בבן ט' שנתמלא חדשיו ונעקר מגידולו כמוש"כ המג"א סי' ש"ל הנ"ל אף שלא גלוי דירכים מכסים הו' כילוד מצ"ע דאף מה שבפנים שהרי נעקר מגידול ואבל בבן ח' דלא נעקר מגידולו רק אמרינן שסופו לצאת א"כ ל"ה כילוד רק על שם סופו ע"כ בעינן עכ"פ בן ח' חי ובבן ט' ע"כ לא הו' כילוד דבשלמא בחי שייך בודאי יצא דחי נושא את עצמו אבל בבהמה דניכרת שפיר בלא הטעם דנעקרת מגידולו הי' כילוד מצ"ע לא משום דסופו לצאת כולו אלא נחשב כבר כאלו יצא מטעם כיון דיצא ראשו לאויר העולם זהו כמו לידת כלו לפי"ז אין חילוק בין ח' חי ובין ח' מת ושפיר אין שחיטה מתיר דלא שייך לומר איגלאי מילתא דלא הו' כילוד דהרי הא דהו' כילוד אין על שם סופו אלא דעתה כבר כילוד מצ"ע אף מה שבפנים ע"כ אין שחיטה מתיר ומיושב קו' המפרשים הנ"ל וגם קושיתינו דהיינו דכיון דנשמע מרישא גם בבן ח' הו' כילוד באדם ואף דתאמר שם משום סופו לצאת מוכח ממילא בבהמה דליכא פרוזדור הו' כילוד מצ"ע דאי תאמר בבהמה דליכא פרוזדור ל"ה כילוד מצ"ע א"כ באדם ל"ש לומר דהו' כילוד מטעם דסופו לצאת דהרי בבהמה דליכא פרוזדור ואיכא אויר העולם לא חשוב כילוד א"כ הוא כמו כל שאר ולדות וא"כ מהיכא תיתי לומר דסופו לצאת קודם השני אלא ודאי בבהמה הו' כילוד כבר ע"כ אמרינן עכ"פ באדם יהא סופו לצאת קודם השני ודו"ק היטב וא"ש גם קו' מרש"א דילמא אשמעינן במשנה בן ט' מת דמשם לא נשמע רק בבן ט' חי די"ל דזה נשמע מבכור לכהן מרישא דא"ל שם משום דסופו לצאת דלפמש"כ בבהמה דליכא פרוזדור אז לא הו' כילוד מצ"ע ל"ש לומר באדם דהו' כילוד דסופו לצאת קודם השני ודו"ק היטב, ועיי' תוס' כאן כ' לחלק בין אדם לבהמה לענין בכור דפוטר בנפלים ולפמש"כ גם לענין שחיטה שפיר יש חילוק ודו"ק.
ובמש"כ ניחא מה דקשה לי הנה התוס' הקשו מאי פריך מבכורות הא כאן הו' כילוד אף מה שבפנים וזה לא נשמע מבכורות ותי' כאן דהו' כילוד גם מה שבפנים אסור ולא מבעיא לקמן אלא בנחתך אבל לא בשלם וקשה לי דהנה לכאורה אין התחלה לקושייתם דהרי בבכור ג"כ קדוש מה שבפנים וכן בבכור לנחלה ע"כ גם מה שבפנים קדוש דבעינן כולו פטר רחם ולא גרע מאם יש לנכרי חלק בבכור דלא קדוש וכן הקשה ביריעות שלמה ואולם נראה דקו' הולך עד"ז דהנה ביריעות שלמה נתקשה מ"ש דנקט יצא ראשו אפי' בשאר אברי' קדוש בבכורה מטעם דלמפרע קדוש ותי' דע"כ בהחזיר איירי ולכך בעינן דוקא יצא ראשו דאז גם בהחזיר אמרינן למפרע קדוש אבל בשאר אברים לא אמרינן למפרע קדוש בהחזיר ולפי"ז נראה שזה הי' באמת קו' התוס' דבבכור גם מה שבפנים קדוש אבל רק משום דלמפרע קדוש אבל לא דנחשב מה שבפנים קדוש מצ"ע ובכאן ל"ש למפרע קדוש א"כ שפיר לא נשמע דהו' גם מה שבפנים כילוד ע"כ צריך לאשמעינן דגם מה שבפנים הו' כילוד ולא מהני השחיטה למה שבפנים וע"ז תי' כיון דראשו הו' כילוד פשיטא גם מה שבפנים אסור הכונה כיון דנקט ראשו ע"כ משום דהו' כילוד ולא מהני חזרה ובשאר אברים מהני חזרה א"כ ע"כ גם מה שבפנים אסור והיינו דבס"ד סברי דאיירי בלא החזיר כדמוכח מכח קו' הראשונה וע"כ הקשו א"כ דילמא בכור נשמע דקדוש מה שבפנים אלא משום דאמרינן למפרע קדוש וע"ז תי' כאן דראשו כילוד דהיינו מדנקט ראשו ולא שאר אברים ע"כ רק בראשו אמרינן כן ולא הו' מטעם דקדוש למפרע אלא משום דהו' כילוד ולכן לא מהני חזרה אבל בשאר אברים לא הוה כילוד משום דלא מהני בלא חזרה א"כ גם מה שבפנים אסור כיון דלא הו' מטעם דלמפרע קדוש וזה ברור בכונת התוס' ועתה לפי"ז קשה לי דילמא לעולם מטעם למפרע קדוש ונקט ראשו משום דרק בראשו אמרינן למפרע קדוש אף דהחזיר וכסברת היריעות שלמה אבל כאן בשחיטה אכתי הו"א דנאמר דלא נאסר מה שבפנים דל"ש למפרע כילוד כיון דלא בא לכלל לידה ואין לומר כסברת הירש"ל דנשמע ע"כ בנחלה מטעם דהו' כילוד דאי משום דלמפרע כילוד ל"ש בנחלה דכיון דכשיצא הוא כבר מת אין לבו דוה עליו אע"כ דהו' כילוד ביציאת ראשו לבדו מיד ואז עדיין חי הו' ולבו דוה עליו דא"כ לא הו' תוס' מקשה מידי דנאמר דבא לאשמעינן דאסור מה שבפנים דהא כיון דהו' בכור לנחלה ע"כ גם מה שבפנים הו' כילוד וגם בתי' לא דייקי אלא מסברא כיון דראשו הו' כילוד ע"כ גם מה שבפנים נאסר והיינו כמש"כ דרק בראשו הו' כילוד ע"כ לא משום דלמפרע קדוש הו' כילוד אלא משום דראשו עצמו גרם דהו' כילוד ואי כסברת הירש"ל הו' לתוס' לדייק כן מדהו' לבו דוה ע"כ לא משום דלמפרע הו' כילוד ומזה הוכחה לדברינו דהא דהו' יציאת ראשו כילוד מצ"ע הוא מסברא נשמע כן דהרי בבן ט' הו' ככל נעקר ממקומו לכן הו' כולו כילוד ביציאת ראשו וע"ז שפיר אתיא תי' שכ' מדראשו הו' כילוד ע"כ מה שבפנים נאסר דהכונה כיון דהו' כילוד יען דנעקר כולו א"כ מסברא גם מה שבפנים נאסר ודו"ק.
ובמה שכתבתי ניחא עוד מה שהקשה בירש"ל לפמש"כ הפוסקים אם ילדה דמהני שחיטת עצמו להתיר האבר היוצא ג"כ ולפי"ז היכא דנחרה או מתה האם והולד חי דניתר ג"כ בשחיטת עצמו מתיר ג"כ האבר א"כ קשה בדף ע"ג אמר רי"ו שחיטה אין עושה ניפול אבל מיתה עושה ניפול וקשה איך משכחת כיון דמתה האם צריך הולד שחיטה ומתיר גם האבר ואי בבן ח' איכא איסור נבילה לא איסור אמה"ח וכן הקשה על רבינו שכתב דאם נחתך האבר אסור משום אמה"ח אמאי אין שחיטת עצמו מתיר ואי קודם שחיטת עצמו פשיטא דאיכא איסור אמה"ח יעייש"ה והניח בצ"ע ולפימש"כ ניחא [ועיי' פמ"ג סי' ט"ו בארוכה דעת ראשונים דפליגי באבר היוצא אי משום בשר בשדה טריפה אי משום אמה"ח ורק בהחזיר איכא איסור בשר בשדה והיינו כמוש"כ וכן נראה דעת הש"ך סי' ט' סקי"א ודו"ק] די"ל בילדה אח"כ איגלאי מילתא למפרע שמה שיצא אותו אבר הי' תחילת לידה וליכא כלל משום בשר בשדה דאיגלאי מילתא למפרע דהי' תחילת לידה והו' כילוד מעיקרא ע"כ שחיטה מתיר אבל במתה האם ונמצא בתוכה דלא בא לכלל לידה א"כ על האבר איכא איסור יוצא והיינו עיקרו משום אמה"ח אין שחיטת אמו מתירו.
והנה רמב"ם בפ"ה כתב אם חתך ידו אחר שחיטה אין לוקה ותמה בראב"ד דהוא עצמו כתב בהחזירה דליכא משום בשר בשדה והל"ל רק דאין לוקה משום אמה"ח דאין שחיטה עושה ניפול ונראה ליישב דהנה בירש"ל הקשה מ"ט אמרינן שחיטה אין עושה ניפול למ"ד יש לידה לאברים א"כ איך מהני לטהר מידי אמה"ח כיון דהוה כבר כילוד [אמת כי לא זכיתי להבין דאיך אמרינן דהו' כילוד לענין זה האיסור שיש על האבר שרובו בחוץ שגם על המיעוט יש איסור זה דיוצא אבל לא שיהא כילוד לענין שלא יהא מהני שחיטה ובזה ניחא מה שנתקשה עוד למ"ד יש לידה לאיברים איך מוקי קרא החזיר פרסה אכול מקום חתך הא הוא כילוד לפמש"כ רק לענין זה כילוד שיהא על מיעוט אבר אותו איסור שיש על כל האבר] אולם נראה לתרץ דהנה אף למ"ד אין לידה לאברים הא דאמרינן אין שחיטה עושה ניפול ומטהר מידי אמה"ח הטעם משום דכיון דעובר ירך אמו הו' כחד אבר כמש"כ גם בירש"ל דאי משום כל בבהמה תאכלו ל"ש להתיר באבר שיצא מידי איסור אמה"ח וא"כ נהי דהוה כילוד היינו דאין בכלל כל בבהמה תאכלו אבל להתיר מידי אמה"ח שפיר אמרינן אין שחיטה עושה ניפול דכיון דהועיל השחיטה לולד מטעם עובר ירך אמו שפיר מהני להתיר האבר היוצא אף דהו' כילוד כיון דחד גופי' הוא ורק דלא נאמר מה שבפנים מיעוט אבר שריא משום בבהמה תאכלו ע"ז אמרינן דהוה כילוד [וניחא גם קו' ירוש"ל מאי דריש בפרסה אכול להתיר מקום חתך הא הו' כבר כילוד דרק לענין שלא יהא בכלל בבהמה תאכלו הו' כילוד כל זמן שלא החזיר אבל לענין זה שלא יהא מהני שחיטה לאסור מטעם עובר ירך אמו לענין זה לא הו' כילוד א"כ בהחזיר ושוב מותר מה שהי' בפנים ומקום חתך ג"כ כיון דל"ה כילוד לכל מילי] ולפי"ז י"ל בלא החזיר דע"כ אנו באים מטעם דהו' ירך אמו להתיר מידי אמה"ח א"כ גם משום בשר בשדה טריפה לא לקי דבשלמא בהחזיר דאין דנין כלל משום אמה"ח רק משום איסור בשדה טריפה דהיינו דאין להתירו מכלל בבהמה תאכלו דהרי יצא ממחיצתו ע"כ שפיר לקי משום ובשר בשדה [משום דאמרינן סופו שתלד ויצא כולו א"כ ליכא בזה איסור ובשר בשדה אלא איסור אמה"ח וזהו שחיטה מתירתו אבל בהחזיר דליכא שום איסור אמה"ח שהרי ל"ש דיבוא בוודאי לכלל לידה רק אפ"ה אסור משום דליכא היתר או משום כל בבהמה תאכלו יען שיצא ממחיצתו וזה אין שחיטה יכול להתיר ודו"ק.] אבל בלא החזיר דיש כאן איסור אמה"ח אי לאו משום דנאמר דשחיטה מתירתן מטעם עובר ירך אמו א"כ כיון דשחיטה באמת מתירתן מידי אמה"ח דעובר ירך אמו א"כ גם משום ובשר בשדה טריפה לא לקי דהרי אי לאו דשחיטה מתירתן לא הו' דנין משום ובשר בשדה טריפה אלא משום אמה"ח הו' דנין עליו דל"ש כלל איסור בשדה טריפה דיצא חוץ למחיצתו בכה"ג דהו' משום אמה"ח כשאר אמה"ח א"כ עתה דשחיטה מתירתן מידי אמה"ח יען דעובר ירך אמו ג"כ ליכא איסור בשדה טריפה. והנה בירש"ל הקשה דכאן אמרינן מקום חתך אסור ופירש"י הטעם יען דנהי דלא קרינן ובשר בשדה אבל עכ"פ לא קרינן כל בבהמה תאכלו כיון דעומדת על שפת הרחם ולא בבהמה הוא א"כ קשה באיסור יוצא בקדשים ג"כ נאמר בעומד בשפת פתח עזרה הוא אסור דאין בפנים א"כ קשה הא דדנין בגמ' לרי"ו דאבר עצמו מותר דרק בקדשים אסור אף בהחזיר מכלל דבשאר מותר בהחזיר דילמא קרא רק אתי בעומד בשפת עזרה דאסור בקדשים ומוכח דבכלל דבשר דברים מותר בהחזיר המקום חתך שוב ראיתי שגם בתב"ש הקשה כן. ולדעתי לק"מ דהא דס"ד בבהמה דמקום חתך אסור ולא מהני חזרה וצריך קרא דמהני חזרה למקום חתך דזהו שייך באיסור יוצא דהרי הולד לא נשחט ואסור מצ"ע ורק מה שבבהמה יש היתר מצד שחיטת אמו ובכלל כל בבהמה תאכלו אבל מה שעומד בשפת הרחם אין בכלל ההיתר וממילא אסור וצריך קרא דמהני חזרה עכ"פ אבל בעזרה זה הצד שעומד בשפת עזרה לא נאסר דהרי הבהמה נשחט ונעשה כהלכתה והותר לאכול ורק ביצא לחוץ נאסר והרי בעומד בשפת לא יצא לחוץ א"כ ממילא מותר ול"ש לומר הא אין בפנים דזה רק שייך בבהמה דההיתר רק משום שהוא בפנים ובעומד בשפת אין בפנים ודו"ק.
ובאותו ענין נראה לי לבאר מה דמג"א סי' שמ"ג הביא בשם רוקח דאשת כהן מעוברת מותר ליכנס באוהל המת מכח ס"ס והקשה המג"א תיפק לי' דטהרה בלועה אין מטמאה ולדעתי תליא בפלוגתא בחולין דף ע"ד דרי"ו סובר בבן פקועה מונין ראשון ושני דתרי גופן נינהו ור"ל סובר דאין מונין דהוה כאגוז המקשקש בקליפתו א"כ לר"ל הו' כחד גופי' ל"ש לומר דהו' טהרה בלועה וכן ס"ד ביבמות דף ע"ח בהא דסובר רבא נכרית שנתגיירה בנה א"צ טבילה דעלתה טבילה דאימי' דהו' כחד גופי' ואפי' למסקנא דמסיק משום דהיינו רבותי' יש לומר מה"ט גם מקבל טומאה דל"ה טהרה בלועה דאין אימי' חוצץ בעדו יען דהיינו רבותי' אולם קשה לי דשם אמר מצרית מעוברת שנתגיירה הו"א היא ובנה חד כתב אשר יולדו ושם משמע דכך סובר רי"ו וכאן סובר רי"ו דמונין בו ראשון ושני ושם משמע דמסברא היא ובנה חד הוה.
והנה רבינו השמיט האיבעיא דחתך אבר אבר אי בעינן לידה בב"א ותי' ביריעות שלמה דהרי למ"ד לקמן דלמפרע קדוש מבואר שם דחותך ומניח כבב"א דמיא א"כ ל"ב בב"א ונפשט האיבעיא דרבינו פסק למפרע קדוש, אולם הקשה ע"ז א"כ מאי בעי למפשט מהא דקתני זה הכלל לאתויי כה"ג דילמא אתי לאתויי רק בחותך ומניחו האיבעיא בחותך ומשליך ונראה ליישב דהנה יש לומר דלא נפשט מהא דלמ"ד למפרע קדוש הוא כבב"א משום די"ל לגבי בכור דל"ב לידה דהרי באמת אין לידה לאברים א"כ לא שייך דמעיקרא הו' לידה אלא בבכור דתליא בפטר רחם אמרינן שפיר אף דיצא אברים אפ"ה למפרע קדוש והיינו כיון דעכ"פ איכא רובא בחוץ אמרינן שפיר דקדוש למפרע וגם מה שבפנים קדוש דכיון דהו' רובא בחוץ ואיכא פטר רחם ממילא גם מה שבפנים קדוש והיינו דרק בבכור שייך לומר דלא בעי רובא בב"א משום דכיון דבבכור למפרע קדוש א"כ גם באבר אבר שייך דל"ב רובא בב"א דהרי גם מה שיצא תחילה אבר אבר קדוש למפרע היכא דלא נחתך ויען דדינו דקדוש למפרע לכן משו' אותו כאלו יצא בב"א אף דנחתך וכיון דאיכא רובא איכא פטר רחם וממילא גם מה שבפנים קדוש אבל בשחיטה דקיי"ל אין לידה לאברים אפי' לא נחתך [ובזה ניחא קו' מרש"א לעיל דמאי פריך דילמא אשמעינן גם בבן ט' מת נמי הו' כילוד ונרא' דהנה התוס' הקשו תידוק מרישא מבכור ונראה דמבכור לא מצי למידק די"ל בבכור שפיר הו' ראשו כילוד דהיינו דכמו למ"ד יש לידה באברים אבל לא דהו' כילוד ממש אלא דלא נכלל בכלל בבהמה תאכלו כן בבכור ביציאת ראשו הו' כילוד דאיכא פטר רחם עכ"פ דלא הו' כילוד מה שבפנים אלא כיון דראשו שבחוץ מיקרי לידה ופטר רחם גם מה שבפנים קדוש והו' כילוד דנמשך אחר הראש דהרי לענין טומאת לידה ראש הו' כילוד שוב אמרי' דגם מה שבפנים הו' כילוד אבל כאן לענין דבעינן לידה בבן ט' ח' ממש לא נשמע מבכור רק מסיפא וא"כ מיושב קו' מרש"א דבבן ט' שבארתי לכ"ע הו' כילוד דלא מהני להתיר רק משום כל בהמה תאכלו שפיר נשמע באמת מבכור ורק בבן ט' חי דבעינן ילוד ממש ולא יהא מהני שחיטת אמו מצד ירך אמו זה לא נשמע מבכור וצריך להוכיח כן מסיפא מבכור לנחלה ודו"ק היטב] א"כ לא שייך לומר דהו' לידה למפרע ורק ביצא הרוב אז דוקא יש כאן לידה לכן בנחתך אבר אבר שפיר י"ל דבעינן בב"א רובא דאין כאן מה שיצרפנו דנאמר שהוא כבב"א.
ואולם ליישב דברי רבינו נראה דבודאי לרי"ו דסבירא לי' ביבמות ל"ד דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דהו' נפל אז לא נשמע מבכור אף דשם הו' כבב"א יען דלמפרע קדוש וזה לא שייך בשחיטה אבל לדידן דלא קיי"ל בהא כרי"ו ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואפ"ה קיי"ל בבכור דקדוש למפרע ובארנו יען משום דכשיצא מיעוטו אמרינן שסופו שיצא כולו ואחר שיצא כולו אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהי' עומד לצאת כולו וא"כ לפי"ז כמו במחתך אבר אבר דאמרינן ג"כ דהו' כאלו יצא בב"א וקדוש למפרע ע"כ דגם בכה"ג אמרינן דהי' עומד לצאת רובו ולכן גם כשיצא אבר אבר וחתכו אמרינן איגלאי מילתא שבאמת הי' אז עומד לצאת רובו א"כ שפיר גם לענין שחיטה אין לחלק בין רובא בב"א או אבר אבר דכמו ביצא רובו בב"א דהו' כילוד אמרינן מתחילה כשיצא אבר אחד כבר הי' עומד שיצא כולו והו' לידה זה המקצת שיצא לכן כשיצא הרוב אמרינן שפיר דהו' כילוד למפרע לכן גם כשיצא אבר אבר וחתכו אמרינן ג"כ אחר שיצא הרוב הו' לידה דהרי בשעה שיצא אבר הראשון כבר דנו עליו עוד קודם שחתכו שיצא הרוב והו' שם לידה עליו לכן שפיר נפשט האיבעיא דכמו לענין למפרע קדוש לא בעי רוב בב"א ה"ה הכא ורק לרי"ו דסובר איגלאי מילתא למפרע לדידי' הא דלמפרע קדוש אין הטעם משום אזכבר דנו עליו שיצא כולו אלא עתה אמרינן אחר שיצא כולו אמרי' איגלאי מילתא למפרע שהי' עומד לצאת הרוב וא"כ לדידי' לא דמי לשחיטה דבבכור דהדין דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שהי' עומד לצאת רובו וקדוש למפרע לכן אף בנחתך אבר אבר שייך דאיכא רוב וקדוש למפרע יען דהדין דבבכור קדוש למפרע משום שיהא כאלו יצא הרוב בב"א דמצרפו שיהא כבב"א וכיון דאיכא רוב שפיר גם מה שבפנים קדוש דהרי איכא פטר רחם אבל בשחיטה נהי ביצא בב"א אמרינן דאגלאי מילתא למפרע דהי' עומד לצאת רובו ולמפרע הו' כילוד יען דעתה דאיכא רוב א"כ זה שייך ביצא רוב בב"א אבל בנחתך אבר אבר שפיר בעינן רוב בב"א דהרי ל"ש דנאמר עתה איגלאי מילתא למפרע שיצא רוב הרי כבר נחתך אבר ואין כאן רוב והא דבבכור קדוש למפרע אף באבר אבר וחתכו ואמרינן איגלאי מילתא למפרע דיצא רוב היינו משום דבבכור שאני דע"י דאמרינן איגלאי מילתא למפרע שיצא רוב היכא דיצא בב"א דינו דקדוש למפרע ע"כ גם בנחתך אמרי' דהו' כאלו יצא בב"א דזה ודינו דקדוש למפרע משו' כאלו יצא רוב בב"א וא"כ מיושב קו' היריעות שלמה דשפיר פשט לרי"ו מזה הכלל לרבות יצא אבר וחתכו דאין לומר דזהו במחתך ומניח שלרי"ו לשיטתו בשחיטה ל"ש לחלק בין מחתך ומניח רק בבכור שייך כן יען דאמרינן למפרע קדוש אז מחתך ומניח הו' כמו בב"א ודו"ק היטב.
ובזה ניחא קו' הראב"ד על רבינו דפסק דלא לקי בחתך אבר אחר שחיטה דהנה כתבו פוסקים ביצא אח"כ כולו מתיר שחיטה גם אותו אבר והקשה ביריעות שלמה א"כ במתה אמו תתיר השחיטה אבל להנ"ל ניחא רק בנולד אח"כ כולו מהני שחיטה משום דאיגלאי מילתא למפרע שיצא כולו כמו שהי' דנין עליו כשיצא אבר שבודאי יצא כולו משא"כ במתה ל"ש איגלאי מילתא שיצא דהרי באמת לא יצא כולו א"כ יש עליו איסור יוצא בשדה טריפה דמיתה עושה ניפול ואין היתר בשחיטה וכמש"כ במק"א ולפי"ז גם בנשחטה ולא החזיר הולד וחתכו ליכא רק איסור אמה"ח וזה שחיטה מתיר דאין שחיטה עושה ניפול ומשום בשר בשדה ליכא דכ"ז שלא נשחט ה"ז דנין אכולו ויהא שם לידה עליו לא איסור בשדה טריפה ויהא לו היתר ע"י שחיטת עצמו וכשנשחט האם ואיגלאי מילתא שלא הי' עומד להתיר ע"י שחיטת עצמו שוב השחיטה של אמו מתירתו הרי שחיטה אין עושה ניפול ומוציא מידי אמה"ח ולא הי' עליו איסור בשדה טריפה ורק כשהחזיר א"כ לא הי' עומד לילד ושיהא לו היתר ע"י שחיטת עצמו ע"כ יש עליו איסור בשר בשדה טריפה ולא הותר בשחיטת אמו וכן במתה אמו דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד ללידה ויש כאן איסור בשדה טריפה שפיר מיתה עושה ניפול והו' אמה"ח ושחיטת עצמו ג"כ לא מצי להתיראף דבעי שחיטה יען דאיסור אמה"ח שיש על אותו אבר בא ע"י איסור בשדה טריפה ודו"ק. [ועיי' בשו"ת פנים מאירות סי' ל' הקשה למה במחותך בעינן דוקא רובא ובטומאת לידה יצא ראשו כולו כאחד וטמאה טומאת לידה ותי' ביריעות שלמה במחותך לא חשוב מה שבפנים כילוד אבל לענין לידה עכ"פ מיקרי ביציאת ראשו לידה דלא גרע מן אבר אחד ונהי דלפי האמת אבר לא מיקרי לידה אבל ראשו מיקרי לידה עייש"ה כן אני אומר בשחיטה אף דאין לידה לאברים בראש יש לידה לענין זה שלא יהא מה שבפנים בכלל בבהמה תאכלו וממילא גם בבכור קדוש ג"כ ונשמע באמת בבן ט' מת דלא מהני שחיטה אבל גמרא רצה לדייק גם בבן ט' חי ל"מ שחיטה אף דשייך ירך אמו לזה צריך לילף מנחלה לילף היטב].
תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו והנה דברי רבינו מוקשים הם דהוא נגד מסקנת הסוגיא דחולין דף ל"ט דלמתה אמו והדר ילדתי' אין צריך ליתום דהו"ל יוצא דופן רק לזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וא"כ איך כתב רבינו אחר שנשחטה אמו דהול"ל שנולד בגמר שחיטה הן אמת דפ"ו מה' בכורות כתבו כן היתום שמתה או שנשחטה עם לידתו והיינו כמסקנת הגמרא אך בזה לא נתיישבה משום דכאן הול"ל לכתוב כן דשם בבכורות דאיירי מהך דמתניתן דבכורות הול"ללמנקט כלישנא דמשנה וכאן הול"ל למנקט כלישנא דגמרא וכבר עמד ע"ז בס' בינת אדם סוף שער או"ה בסוף תשובת ר"ח מהוראדנא והניח בצ"ע.
וראיתי בח"י יתרון אור על משניות דכתב ליישב לפי מה שהוכיח שם דפירכוס דאיתא בשמעתין דחולין היינו אחר גמר שחיטה דבעינן חיותא אחר שחיטה וא"כ מוכרח רבינו לפרש כך דנולד אחר שנשחטה, והנה הראב"ד שם הקשה אמאי לא תני יתום בהדי הני דפסולו למזבח ונראה שלזה הכריחו לרבא לפרש והסביר לרבנן דפסלו ביוצא דופן דטעם פסול יתום הוא ג"כ דאחשבה תורה יתום ליוצא דופן דבמידי דבעינן חיותא בשעת מעשה בעינן נמי בגמר דילי' ולהכי השמיטו במשניות הנ"ל משום דהו' בכלל יוצא דופן וכן העלה ברדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ל' ע"א והנה בבן פקועה פליגי הראשונים בחולין ע"ד דדעת התוס' דפסולין משום דהו' כשחיטה וכבשר בדיקולא והרמב"ן והרשב"א פירשו הכל משום יוצא דופן ומפרש"י אין הכרח עייש"ה אך די"ל דזה תליא בפלוגתא הראשונים בדין מפרכסת ישראל דטהורה אי הו' כחי' [או רק בטמאה ונכרי בטהורה כמבואר בתוס' וברמב"ן ורשב"א ר"פ כיסוי הדם] דהנה אי הו' כמפרכסת משכחת בנולדה כדרכה אחר שחיטה בשעה שמפרכסת ולא הו' יוצא דופן אבל משום שחוטה איכא כיון שכבר נשחטה אף שמפרכסת ולפי"ז אנן בדידן לשיטת רבינו דסובר דמפרכסת כחי' אף בישראל כמוש"כ רבינו בפ"א מ"ה אימ"ז לענין העמדה והערכה וכן מבואר בפ"ה מ"ה עירוכין ה"ג עיי"ש במל"מ וגם לענין בן פקועה היכא דאינו יוצא דופן דכשרו אינו חשוב כשחיטה וכמוש"כ בשעה"מ וא"כ לדידי' שפיר גרסינן במשנה דבכורות ששחט ואח"כ ילדה וכו' והנה נוסחא ושינה במשנה דבכורות וז"ל, איזהו יתום כל שמתה אמו שנשחטה ואח"כ ילדה דתרתי קתני דהאי ואח"כ ילדה לא קאי רק עלנשחטה ולא על מתה דבמתה היינו שמתה עם גמר לידתה ולא קודם לידתה דא"כ הו' יוצא דופן רק בנשחטה כאן דבעי חיותא בסוף שחיטה דהיינו אחר שחיטה לא הו' יתום בנשחטה רק אם אח"כ ילדה אמנם הפר"ח תמה באמת מאי טעמא דלא סגי בכולא חיותא עם גמר שחיטה ונראה להסביר הדבר דהשחיטה הוא להתיר איסור אמה"ח וא"כ אם לאחר השחיטה ליכא חיותא להתיר אמה"ח לא הועילה השחיטה מידי משום דלאפוקי הבהמה מידי אמה"ח איכא ב' היתרים שחיטה ומיתה אזלינן להחמירו תפסינן היתר המיתה ואסורה לישראל משום נבילה להכי בעינן שהוא חי' אחר שחיטה מעט דהשחיטה התירה לחודי' וכו' שוב ראיתי במנחת חינוך סי' רצ"ג דתמה ג"כ על רבינו הנ"ל הא בחולין מקשה הש"ס האי חולין היכי דמי אי במתה ואח"ז נולד מכי יולד נפקא דהו"ל יוצא דופן ומסיק בזה פירש לחיים וזה פי' למיתה א"כ איך כתב רבינו דיתום שנולד אחר שנשחטה אמו והראב"ד לקמן הקשה מ"ט לכדין אתני יתום וכ' הכ"מ דלא משכחת אלא בפירוש לחיים וזה למיתה וא"א לצמצם ע"כ השמיט יתום וכ' המל"מ דהיינו דלענין דינא השמיט אבל כאן הביא רבינו הלימוד וקשה הא ללמוד אין צריך דבלא"ה הו' יוצא דופן ומוכי יולד נפקא וגם זה דנשחטה אמו בלא"ה הא א"ר להקרבה דהו' כבישרא בדיקולא רק שיש לדחוק דכונתו מתה אמו וגם תמה על שעה"מ דהוכיח מרבינו דלא מנה בכלל הפסולים בן פקועה מכלל דס"ל כרש"י דפסול משום יוצא דופן ותקשה ע"ז דהא עכ"ח גם התוס' מודים לזה אבל כבר נתבאר דלשיטות רבינו אף בישראל בטהורה כחי' א"כ שפיר משכחת בן פקועה דלא להוי יוצא דופן וכו' והנה בשעה"מ פ"א מאמ"ז הביא בשם בני יעקב להקשות אדברי רבינו שם שכתב דבמתה אין פודין משום דבעי העמדה והערכה תיפוק לי' דאין פודין להאכיל לכלבים וכן יקשה אמתני' גופי' הנ"ל אמנם לפמש"כ לעיל ניחא דמת עי' שחיטה ע"י ש"ס תמורה ל"ג וא"ש דצריך לטעמא דהעמדה והערכה דאז לא שייך טעמא דאין פודין לכלבים דלהדיוט שרי רק לקדשים אין ראוי' יען דהו' כמתה אך קשה לי דאם נימא דבן פקועה כשר לקרבן דלפי"ז יש לחקור איך הדין בבן פקועה טריפה אם כשר לקרבן או לא אם נימא דטריפה הוא פסול הגוף כמו מום ואף היכא דאינו אסור באכילה פסול לקרבן או דטריפה אינו פסול רק היכא דנאסרה אבל היכא דאינו אסור אינו פוסל וכן דעת רבינו שכתב בפ"ב טרפה האוסרת באכילה לאפוקי בן פקועה טריפה דאין אוסרות אין פוסלת לקרבן ואפשר לומר דתליא בהא דאיבעיא בש"ס חולין ע"ה גבי דגים שנולדו בהם סי' טריפה מהו שיטמא דהוא אליבא דב"ה רק במין דאין טעון שחיטה הו' כמתה וא"כ בן פקועה דיש במינו שחיטה הו' כמתה אמנם עוד יש לחקור דהא דאיתא בחולין ע"ה דחלב שליל אינו קרב לגבי מזבח וא"כ ממילא א"א להקריבו לקרבן כיון דליכא אימורין ואף דאין מקריבין מ"מ בעינן ראוי' לבילה עיי"ש שהאריך כמה הלכתא איכא למשמע מיני', והנה ממכילתא פ' בא יש להוכיח דיתום כשר במוקדשין שמעון ב"ע אומר לפי שהוא אומר כל אשר יעבור וכו' והדין נותן מה אם בע"מ וכו' יתום שהוא כשר לגבי מזבח נאמר כאן העברה הרי דב"ע ס"ל דיתום כשר לגבי מזבח רק דאין נכנסין לדיר להתעשר דילפינן מהעברה העברה.
וכן הכלאים וכו' אעפ"י שאין בהם מום שנאמר או כשב או עז עד שיהי' כל מין וכו' לא שיהא מעורב מכבש ועז. ויש לתמוה דלקמן ב"ה ה' כתב הנדמה אעפ"י שאינו כלאים פסול למזבח וכו' אעפ"י שיש בו מקצת סימנים הואיל והוא דומה למין אחר פסול כבע"מ שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי א"כ למה בכלאים צריך קרא מאו כשב תיפק לי' משום נדמה דכש"כ הוא מנדמה כמו שהוכיח בטו"ז או"ח סי' תרנ"ז לענין אתרוג דפסול מכש"כ מנדמה פסול ונראה דזה תליא אי נימא כל ענין כלאים הבא משתי מינים דינם כב' מינים מעורבים או דהו' כמין שלישי כדאיתא כהא"ג בחולין ע"ט גבי פרידות דקאמר שם לעולם דאבוה דהאי חמור ודאבוה דהאי חמור דקאמרת צריכא למימר מהו דתימא אתי צד סוס משתמש בצד חמור קמ"ל דמינא באפי' נפשי' הוא כמו שפירש"י שם ומין אחר יקרא ועיי' תוס' במס' חגיגה דף ב' דאיסי בן יודא ס"ל דהו' כשני מינים חצי סוס וחצי חמור ומהאי טעמא ס"ל דאסור לרכוב על הפרידה אבל אנן לא קייל"ן הכי א"כ ניחא די"ל בודאי אי נימא דכלאים הם כב' מינים א"כ הו' כש"כ מנדמה דהו' כבע"מ אבל כיון דאמרינן דהו' כמין בפני עצמו א"כ אין זה דומה לנדמה דהו' כבע"מ לכן צריך קרא למיעוטא כלאים דאף דיוצא מכבש ועז דהו' כמין בפני עצמו ופסול [שוב ראיתי גם בשו"ת בית אפרים עמד בזה דכל כלאים יפסול משום דאין תמים ולפמש"כ דהו' מין מפני עצמו שפיר הו' תמים וכ"כ בשו"ת תשב"ץ סי' ס"ד דכל מידי דמורכב משני מינים נעשה לו טבע חדשה וכן העלה בשו"ת משכנות יעקב בה' לולב] ולפי"ז יש ללמוד גם לענין אתרוג המורכב שכתב הטו"ז דהו' כש"כ מנדמה דפסול להנ"ל י"ל דמורכב דהו' כמין שלישי ואין ללמוד מקו"ח מנדמה דפסול.
והנה באתרוגים דידן כפי הנשמע רובא אין מורכבים אבל הנה ידוע כי בעתים הללו מתרבים תמיד תחבלות חדשות ואפשר שברבות הימים יהא רובם מורכבים ובאתרוגי ארץ ישראל רק מיעוטים גדילים שם ולא יספיק לכל בני הגולה לכן שמתי עיני בזה למצוא להם היתר אף אם יהא רובא מורכבים נוכל לסמוך להתירם במה שהעלה המג"א בשם הלבוש דהיכא דיש כל הסימנים ל"ה מורכב ויש להכשירו לפי"ז תליא אי סימנים דאורייתא דאי סימנים לאו דאורייתא אין לסמוך על הסימנים כיון דעתה רוב אילנות מורכבים כמו שהקשה בשו"ת בית אפרים נראה לי ליישב דהכונה דהיכא דיש סימנים אלו מוכח דכח האתרוג שבאותו האילן הוא עיקר וע"כ הוציא פירות אתרוג עם כל סימנים א"כ אין זה נגד הרוב ושפיר נוכל לסמוך על סימנים [ואף דכמה סימנים שכתב הרמ"א דהיינו שהגרעינים מונחים ברוחב ושהמוח בו יבש לכאו' אין להכיר כשהוא שלימה הנה עכ"פ עתה יש לברר זהעל פי [רענגטען שטראללען] אלא יש לדון מצד אידך טעמא דעכ"פ נעבדה בו עבירה ויהא פסול למצוה כדאיתא בחולין דהו' ס"ד דכלאים פסל לגבוה משום דנעבדה בו עבירה ובמג"א כתב ע"ז דאדרבה דוק לאידך גיסא דהא גלי קרא דרק להקרבה פסול ואי ס"ד דפסול למצוה לא הו' צריך קרא למיפסל להקרבה ובח"ס בתשובה ובהגהות שם השיב עליו דהא בע"ח לא נאסרה להדיוט וכן למצוה רק להקרבה הוא דמיפסל ול"נ דהא מבואר בטו"ז דהא דנעבדה בו עבירה רק שייך על מה שצמח ע"י מעשה עבירה דהיינו הפירות א"כ הפסול במידי דמחובר ומחובר יש לו דין בע"ח כמבואר ברש"י חולין מ' ולא נאסרה להדיוט כמו שיבואר להלן בפ"ד מהלכות אלו בארוכהולפי"ז דייק המג"א שפיר דמדאסרה התורה לגבוה נשמע דלהדיוט אפי' לא פסל.
ועוד נראה לי טעם אחר דלא שייך לומר דנפסל משום דנעבדה בו עבירה רק במידי דנעבדה בו עבירה ע"י ישראל אבל במידי דנעבדה בו עבירה ע"י נכרי לא מיפסל לגבוה או למצוה דהנה בטעמא דנעבדה בו עבירה ע"י ישראל י"ל דמיפסל לגבוה עפ"י הא דאמרינן שם בחולין דאיכא משום לא תאכל כל תועבה מטעם דכל איסורין שבתורה כתב הר"ן בנדרים דף י"ז דהו' איסור חפצא [ומהא"ט ס"ל לר"מ בע"ז דף ס"ה דכל איסורין שבתורה מצטרפין מל"ת כל תועבה דהכל איסור חפצא]א"כ י"ל זהו במידי דנעשה עבירה ע"י ישראל הו' איסור חפצא אבל בנכרי במידי דאסרה תורה לא הו' איסור חפצא רק איסור גברא דהא קדשי עכו"ם אין מועלין בו וקדשים הא ודאי הו' איסור חפצא וחזינן דבשל נכרי ל"ש דנתפס החפץ באיסורא א"כ בשאר איסורין ג"כ לא הו' אלא איסור גברא א"כ לא שייך למיפסל משום דנעבדה בו עבירה [ובב"ח דפירש"י דאסור ע"י נכרי התם שאני דאפי' נתבשלה ממילא נאסרה וכן גם ע"י נכרי אסור כמוש"כ התוס' שם בחולין גבי צורם אוזן בכור ובתמורה דף ע"ט דלא שייך מעילה במידי דהקדש ממילא כגון בור של הקדש שנתמלאה מים לכן קדשי עכו"ם אף בק"ד לאו בר מעילה הוא כמוש"כ רבינו בפ"ה ממעילה] והמג"א כתב דלא מיקרי אתרוג כלל אבל לפמש"כ ניחא כיון דחזינן שיש לו כל הסימנים א"כ חזינן שגבר כח חלק האילן של האתרוג א"כ ל"ל דלאו אתרוג הוא דהא גדל על האילן אתרוג ממש שחזינן שאילן זה הוא כח אילן אתרוג דאי לאו דהוא אילן אתרוג לא הו' מוציא פירות שיש להם כל טבע אתרוג.
ע"כ בהא נחתינן דאתרוג אף שגדל באילן שהורכב הפירות ממנו אם יש לנו ד' סימנים שקוע וחריצין וגרעים שוכבים ויבש מבפנים כגון שנתנסה ע"י המצאה בזמנינו שקורין [רענגטען שטראללען] אין לפסול משום מורכב אף אם רובא יהא מורכבים.
הלכה ה
הנדמה וכו' כיצד רחל שילדה כמין עז וכו'. הקשה ברי"ט אלגאזי בספרו קהלת יעקב בכלל נדמה אמאי לא הביא רבינו הא דר"מ אחד המיוחד מששת ימי בראשית ותי' דאי ס"ד דחיישינן ניחוש לשמא הי' אמו תחילה עז אלא משום דאזלינן בתר רובא וא"כ יקשה בפטר חמור דהי' ממון בעלים הא בעלמא ל"א בת"ר וגמרא קאי כאן לר"מ דחייש למיעוטא והדרה קו' לדוכתי' איך נודע אם לא היתה אמו מששת ימי בראשית עז וע"כ לומר דהא הו' מיעוטא דמיעוטא וא"כ לא מוכח דלא קיי"ל כן ומצאתי כן בס' לחם חמודות דף י"ז שכ' וז"ל ומ"מ כי לא ידעינן שנשתנה ודאי דסמכינן ארובא ולא מספקינן לה מסתמא דילמא אשתני דאלת"ה הפקעת כל קדושת בכור דמהיכא איכא למידע אם לא נשתנה מששת ימי בראשית וע"כ אין הכונה משום רובא דלר"מ קאי ועוד דא"כ מוכח מכאן דאזלינן בתר רובא אעכ"ח דלא חיישינן כלל דמיעוטא הוא, ולכן נראה ליישב דבודאי אם עובר ירך אמו גם פעם אחת נשתנה שעז ילדה רחל והו' פסולה למזבח א"כ ולדה כמותה עד סוף כל הדורות ובעינן מיוחד שבעדרו מימי בראשית אבל כיון דקיי"ל כל האיסורין לגבי מזבח ולדותיהן כמותן חוץ מנרבע כמוש"כ כאן רבינו בפ"ד אם פעם אחת הו' נדמהולדה מותרת למזבח אם עז ילדה רחל ואח"כ ילדה הוא רחל שולדה דומה לה מותרת למזבח א"כ ל"ב מיוחד שבעדרו לכן לא הביא רבינו דין זה.
ונראה ראי' לזה דהנה מדרשא דאחד המיוחד ע"כ נתמעט גם כלאים והא דפריך בגמרא הא משור או כבש נתמעט כלאים ונדמה ע"כ גם אכלאים פריך וע"ז משני הא דנחית לדרי וא"כ ע"כ לרי"ו דולדות כלאים אסורין למזבח ואנן קיי"ל דולדות כלאים מתירין שהרי מנה י"ד דברים אסורים למזבח ומהן כלאים וכ' דכל אלו ולדותיהן מותרים ע"כ מוכח דלא קיי"ל דבעינן אחד המיוחד.
ובהא ניחא לי ליישב קו' ב"י דהטור סי' שט"ו הביא דין דרחל בת רחל בת עז ודין דרחל בת עז בת רחל ויקשה למה לא הביאו רבינו ותי' דרבינו סובר דר"א דמוקי דר"מ כחכמים דר"ש פליג וסובר דבכה"ג בדינים אלו חייב ולכן לא הזכירם ולחם משנה פ"ב דבכורות השיג עליו דע"כ אין טעם זה פשוט הי' לו להזכיר דחייב ובקה"י הנ"ל השיג עוד דמנ"ל דלרב אשי לא פליגי ולכ"ע חייב דילמא אדרבא לר"א לכ"ע פטור ומטעם דר"מ קאמר דבעינן מיוחד שבעדרו ולפמש"כ א"ש כיון דע"כ קיי"ל לא כרי"ו דלא בעי מיוחד שבעדרו א"כ ברחל בת רחל בת עזב אמת לכ"ע חייב כמ"ש הב"י והיינו דנחית לדרי מילתא דפשיטא הוא מסברא דחייב ובדין חזר שיות למקומו י"ל דמילתא דפשיטא דפטור דעכ"פ נגד אמו הו' נדמה ממש ופטור לר"א לכ"ע והא דלא הביא רבינו דין דחזר שיות למקומו לזה י"ל דנכלל בתוך דבריו שכתב רחל בת עז ולא כתב דדוקא כשהעז אין בת רחל ידעינן דפטור שפיר וכמש"כ בקה"י ודו"ק.
הנדמה אעפ"י שאינו כלאים פסול למזבח וברדב"ז ללשונות דרמב"ם הקשה פסול הא מפקינן לי' משור או כשב או עז עד שיהא דומה לעז וכוי לעז דתרי גוונא נדמה איכא חד שאינו דומה כלל לאביו או לאמו והאי הוא דממעטינן מקרא אבל נדמה במקצת הו"א דכשר קמ"ל דפסול וזהו שכתב כיצד רחל שילדה כמין עז אעפ"י שיש בו מקצת סימנים ולא הוצרך להזכיר הנדמה הגמור דכש"כ הוא ואגב הנך ממעטינן נמי נדמה אבל עיקר קרא לא איצטריך אלא למעט כלאים תדע דלא מנה הנדמה לפי שהוא בכלל בע"מ אבל צ"ע למה לא מנה היתום שהוא פסול מדכתיב תחת אמו וי"ל דהו' בכלל יוצא דופן דמה לי יצא דרך הרחם ומה לי שיצא דרך הדופן כיון שנולד אחר שמתה האם ותנא דברייתא משום דמוכח קרא יתירא דריש לי' מקרא דתחת אמו אבל משום זה אין למנות פסול בפ"ע.
הנה במרכבת המשנה ראיתי שהוכיח כדעת הכמ' דנדמה בכלל כלאים דלא כדעת המל"מ דהו' בכלל בע"מ ממש"כ רבינו פ"ו מבכורות דהכל נכנסים לדיר להתעשר בין תמימין בין בע"מ חוץ מן הכלאים וכו' א"כ אי נדמה הו' בכלל בע"מ הי' נכנס לדיר וזה ודאי אינו כדמוכח בבכורות דף י"ב אלא עכ"ח דהוא בכלל כלאים שאין נכנס לדיר ובמנ"ח כתב דיש חילוק בין נדמה לבע"מ דקדושה חלה עליו ונדמה דילפינן מקרא ה"ל כמו כלאים דאין קדושה חלה כלל כמש"כ בפ"ב מבכורות דאינו בכור כלל רק במקצת סימנים י"ל דהו"ל בע"מ אך מבכורות דף י"ב דקמ"ל תחת תחת מקדשים גמר מוכח דנדמה במקצת סימנים א"ח כלל במעשר והו' דינו ככלאים ולא כבע"מ רק דבאמת מפרש שם רש"י דמום הוא והוא תמוה דבע"מ גופא נכנס לדיר להתעשר את"ד.
הלכה ו
וכן הרובע והנרבע וכו' וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם הרי הן כרובע או נרבע ופסולין למזבח. וקשה לי דבגמרא מבואר דשאני רובע ונרבע שבאונס משא"כ בנוגח א"כ איך כתב רבינו דדמי לרובע ונראה דכיון דיליף ממשחתם ובכלל זה גם מוקצה וזה ג"כ אינו באונס שפיר יש לילף מנרבע דא"ל דבאונס דמוקצה יוכיח משא"כ למ"ד דיליף ממין הצאן שפיר קאמר דאין לילף מנרבע שבאונס כיון דנרבע ומוקצה לא מחד קרא נפקא אבל רבינו דיליף מקרא אחד ממשחתם ל"ש למיפרך משום דהו' באונס דקרא דמשחתם בא גם לפסול מוקצה שאינו באונס, ועוד נראה דהנה תוס' זבחים הקשו מנ"ל דב' עדים דרובע ונרבע אסור להדיוט דא"ל דילפינן מנוגח דאף בשחטו אסור דהרי בב"ק אמרינן יש בנוגח מה שאין ברובע דהוא בכפל ונראה לתרץ דהנה הסברא דנוגח שאני דבכפל לכן אסור להדיוט אף בשחטו הוא רק משום דכפל קנסא א"כ גם קנסו שיהא אסור אף בשחטו להדיוט ומעתה אומר דהנה זה אי הסקילה משום קנס נראה דתליא בפלוגתא ר"מ ור"י בשור המדבר דר"מ מחייב מיתה ור"י פוטר ומבואר בתשו' רשב"א דתליא איפטור ע"כ משום קנס ולכן בלית בעלים פטור אבל אי חייב ע"כ משום דגזה"כ שיהא במיתה כיון דהרג נפש וכמש"כ הרמב"ן בפ' בראשית גבי את דמה אדרוש [והפלא על ק"א שכ' דנוגח אין הפסול משום עבירה דהא במשנה ר"פ התערובות איתא יש שנעבדה בה עבירה שהמית אדם וגם היא נגד הרמב"ן הנ"ל] אף דהרשב"א רצה לדחות דלא פליגי בהא היינו יען דסובר דהלכה כר"מ א"כ שפיר י"ל דבהא פליגי ועיי' טה"ק בזבחים שם היטב וא"כ אי קנס הי' אין לילף מנוגח אבל אי גזה"כ היא במיתה וגם קנס דהרי בהמת מדבר אין משום קנס אפ"ה בשחטו אסור להדיוט מנוגח דלא מקרי שחיטה.
וטעמא דמילתא נראה לי דהנה בתשו' מרי"א סי' קצ"ו חי"ד הקש' דנימא דאסור מטעם אעל"מ ול"ל קרא לשחטו אחר שנגמר דינו ונראה ליישב דקאי למ"ד קנסא ל"ש אעל"מ ושפיר צריך קרא אבל למ"ד משום גזה"כ שייך שפיר אעל"מ כיון דמעצמו ראוי' להסקל ל"מ אף שחיטה ולפי"ז י"ל למ"ד דמגזה"כ נסקל ל"מ שחיטה משום דאעל"מ וא"כ ממילא הה"ד לרובע ונרבע דל"מ שחיטה ואסור להדיוט ועוד דר"ת בסנהדרין דף פ' וזבחים שם העלה דשוהנ"ס לא נאסר מחיים רק דלא מהני שחיטה להתירו ומעתה אומר דזה רק למ"ד משום קנסא אבל אי מצד גזה"כ היא במיתה אסור בודאי בהנאה מחיים והנה אי מחיים אסור אז לא מהני שחיטה א"כה"ה רובע ונרבע דרובע ונרבע מצד הדין במיתה לא משום קנס רק משום תקלה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד ובזה ניחא דבבכורות מ"א פריך בפשיטות הני בר קטלא נינהו הכונה א"כ אעל"מ ומעתה י"ל כמו דיליף דבב' עדים אסור להדיוט נרבע מנוגח כן בע"א ילפינן נוגח מנרבע דא"ל נרבע שאני דאסור אף באונס לכן אסורלגבוה משא"כ נוגח דאין נאסר באונס לא יאסר לגבוה דכיון דהא דאונס אסור להדיוט בב' עדים רק יליף מנוגח שוב יליף נוגח מנרבע דבע"א אסור לגבוה ועו דבשלמא אי נוגח רק במיתה רק קנס אז מסתבר דבע"א אין אסור לגבוה דהא אין לילף מנרבע דאסור באונס יען דעכ"פ בא תקלה על ידו אבל כיון דגם נוגח מדינא חייב בב' עדים יען דהרג נפש ראוי שיהרג א"כ מסתברא דאסור לגבוה בע"א עכ"פ כשהוא ברצון אף דאין אסור באונס.