מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח· רבי ישעיהו זילברשטיין
פרק ד · הלכה יז
שני שותפים שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח תשעה וכו' ויהי' מחירו ושארן מותרים. ותמהו עיי' לחם משנה פ"ו מה' בכורות הא קיי"ל אין ברירה ומה שתי' במק"ח דכיון דנתבטל הו' דרבנן עיי' בגיטין דף נ"ד והא דאו' ברובא ובדרבנן קניס [והנה הקשו ע"ז תיפק לי' דבלא"ה הו' דרבנן כיון שנתפצעו מזה יש להוכיח דכיון דרק ע"י גלגול נעשה דרבנן לא אזלינן לקולא ורק כיון דהביטול מדאורייתא חד בתרי אפי' קודם שנתפצעו הו' כמילתא אחריתא ול"ד לבא ע"י גלגול] ונראה ליישב לפמש"כ המרי"ט דהיכי שאין צריך שיבורר עתה רק שאומר שיקנה לכשיבורר אמרינן שפיר ברירה [עיי' קצות החושן סי' ס"א] מעתה במחיר כלב אין צריך שיהא מבורר בשעת חליקה אלא שדעתו לכשיבורר אחד זה יהי' מחירו בכה"ג שפיר אמרינן ברירה וכמ"ש תוס' בבכורות נ"ז דמסתמא דעתו מה שיבורר יהא נגד כלב עוד נראה ליישב דהנה בפלא"ה פ' כי תצא הקשה למ"ד בע"ח אין נעשה חליפין א"כ איך קנאו זה בחליפיו ותי' דאיירי באמת שמשך גם השה רק ששם חליפין עליו כיון שהקנה לו בתורת חליפין ולפי"ז אני אומר למ"ד דבע"ח נקנה בחליפין א"כ מיד שמשך זה הכלב נקנה לו השה במחירו ולכן כולן אסורין דאחד נקנה ממילא נגד חליפי הכלב בכל מקום שהוא וא"כ לא מהני ברירה וכקו' התוס' דלא הו' רק כשאר תערובות דלא שייך ברירה אבל למ"ד דבע"ח אין נקנה בחליפין א"כ אף שמשך זה לא נקנה לו זה השה עד שימשך וא"כ אי ימשך חד מנייהו להדי כלב אז הוא דנעשה מחירו ונאסר דאז הוא דנקנה לו ושפיר פריך ונמשך חד מנייהו דהינו דיקנה אז במשיכה והשאר לא נעשו כלל מחירו דהא לא נקנה לו עד שימשך כהן.
רבינו פסק אחים שחלקו לקוחות הן ואפ"ה פסק קניין פירות לאו כקנין הגוף דמי ונשאר קו' הש"ס איך משכחת דמייתא ביכורים ונראה דהנה הר"ן בנדרים חקר דהא באחים שחלקו אף דצריכין להחזיר אפ"ה הרי גוף קרקע קנוי לו ואמאי לא מקרי ארצך והוכיח מזה דקניין הגוף שאינו אלא לזמן לא הו' רק כקניין פירות והנה אי לפי"ז אי משכחת באמת קניין עולמית א"כ לא הו' כלל כקניין פירות והנה אחרונים חקרו מי שזכה מהפקר אי שייך בי' חזרה ביובל ונראה דתליא אי בעינן אתי ליד זוכה דאז בודאי מסתברא דצריך להחזיר אבל אי לא בעי אתי ליד זוכה א"כ מיד כשהפקיר יצא מרשותו ואם לא הי' זוכה בו אדם הי' נשאר הפקר ממילא דעל מי יחול מצות החזרה לכן גם בזכה בו אחר אין צריך להחזיר ביובל ולפי"ז י"ל דבאמת אחין שחלקו קניין הגוף הו' וקרינן בי' ארצך ואין לומר עכ"פ לא הו' אלא קניין לשעה דזה אינו דשפיר יש לו בו קנין עולמית אי הו' מפקירו לא הו' צריך להחזיר ביובל א"כ קרינן בי' ארצך והא דפריך הגמרא איך מייתי ביכורים היינו רק לרי"ו לשיטתו דסובר בירושלמי בפסחים דמפקיר חמצו בי"ג עובר בב"י משום דסובר דלא הו' הפקר אלא באתי ליד זוכה כמוש"כ האחרונים א"כ לדידי' לא הו' אלא קניין לשעה משום דאף אי הו' מפקירו הו' צריך להחזיר ביובל ע"כ לא קרינן בי' ארצך דהו' קניין הגוף באמת ולא הו' קניין לשעה דיש לו זכות שיכול להפקירו ולא יצטרך להחזירו לרשות אחיו ביובל והבן.